א    🔗

במותה של צפורה קלוזנר, נסתלקה אחת הראשונות של התנועה הציונית.

היא נתחנכה על ברכי הורים עשירים מתבוללים באודיסה, וגמרה גימנסיה רוסית בגיל צעיר.

בימים ההם, כששכבת המשכילים היהודים ברוסיה, ורוב הנוער היהודי, נהרו אחרי תנועות זרות, מתוך אמונה תמימה שהתרבות הזרה וההתבוללות יבטלו את המחיצות בינם לבין החברה הכללית, ושאלת היהודים תמצא את פתרונה – בימים ההם דרושה היתה גבורה נפשית לשחות נגד הזרם, להאמין בתחיתו הלאומית של עם ישראל ובתחית ארצו.

הצעירה פאני ורניק, שנתחנכה בבית הורים מתבוללים ובאוירה של התרבות הרוסית, הלכה אחרי המעטים, שהאמינו ביעוד עם ישראל בארץ־אבותיו.

במקרה נזדמנה הצעירה פאני ורניק להרצאתו של הסופר הצעיר יוסף קלוזנר (שהיה אז סטודנט בהיידלברג), על הקונגרס הציוני השלישי, שנתקיים באבגוסט 1899 בבאזל. ההרצאה עשתה רושם רב על כל הנאספים. לאחר גמר ההרצאה, ניגשה פאני ורניק אל המרצה, שלא הכירה אותו פנים עד אז, והביעה לו את תודתה על העונג הרוחני שגרמה לה הרצאתו.

מאותו ערב בא מיפנה חשוב בהלך־רוחה ובהשקפת עולמה, ונוצר קשר־ידידות חי ואמיץ בין שני הצעירים, שהיו נפגשים לעתים קרובות ומשוחחים על הספרות, על היהדות והציונות.

הכרתי לראשונה את העלמה פאני ורניק, לאחר הקונגרס הציוני השלישי.

בקיץ 1900 נתכנס בייליסבטגראד (“קירובוגראד”, ברוסיה של היום) כינוס ציוני גדול, שהשתתפו בו למעלה ממאה ציר, מנציגי האגודות הציוניות בפלכי חרסון, חארקוב וקמיניץ־פודולסק. שלושת הפלכים הגדולים, על מאות האגודות הציוניות שבהם, השתייכו לגליל ייליסבטגראד שבראשו עמד המורשה הגלילי זאב טיומקין, ומנהלו היה כותב הטורים האלה.

בין כל הצירים, הגברים, היתה בת־ישראל אחת ויחידה, אשר באה כצירה מאודיסה עם צירי העיר הזאת: נחום סלושץ, ד"ר י. ספיר, לוין, ועוד שנים ששמותיהם אינם זכורים לי. בכינוס זה היו אמנם עוד שתי צעירות אורחות, ואחת מהן פ. שרוגרודסקה (שנתפרסמה אחר כך כפדגוגית ומחברת ספרי־לימוד ושיטה סטינוגרפית בעברית), אבל הן היו כאמור אורחות ולא צירות.

הצירה היחידה היתה כאמור פאני ורניק, הסנונית הראשונה בין בנות־ציון, בלא מרכאות ובמרכאות, שכן היא היתה מן החברות הראשונות והפעילות באגודה “בנות־ציון” באודיסה, שנוסדה על־ידי אחותו של הפרופ' נחום סלושץ.

היא זכתה להיות אורחת בקונגרסים הציוניים הראשונים, והופעתה הראשונה בכינוס בייליסבטגראד כצירה עוררה תשומת־לב רבה בין הצירים, ורבים מהם נכנסו בשיחה אתה, כדי לתהות על ידיעותיה בבעיות המנסרות בחלל התנועה הציונית.

פאני ורניק לא בין הנואמות היה חלקה, אלא היתה מקשיבה לדברי הוותיקים בתנועת חבת־ציון, ושומעת תורה מפיהם. באותו כינוס גם שמעתי, שהצירה הצעירה היא ידידתו של הסופר הצעיר יוסף קלוזנר.

הכינוס בייליסבטגראד נמשך כחמש יממות, והצירה מאודיסה לא פסחה אף על ישיבה אחת, ועקבה בעירנות רבה אחרי ההרצאות והווכוחים הסוערים שלאחריהן. היא התנהגה בענוותנות רבה, וסרבה להכנס כחברה לאחת הועדות, מתוך נמוק “שעודנה צעירה בתנועה הציונית, והיא צריכה ללמוד ולא ללמד אחרים”.

בהפסקות בין ישיבה לישיבה הייתי משוחח אתה, ונוכחתי שהיא נבונה מאד ושוקלת כל דבר במאזני ההגיון הישר. הליכותיה השקטות, וגישתה הכנה לכל בעיה עשו רושם על כל מי שבא אתה בשיחה.

כעבור שנה נודע לי, שהעלמה פאני ורניק נישאה לסופר יוסף קלוזנר, ויחד אתו שמעה לקח באוניברסיטאות בהיידלברג ובלוזאן.

מאז החלה תקופה חדשה בחייה: את השם “פאני ורניק” החליפה ל“צפורה קלוזנר”, ונעשתה לבת־לויה נאמנה לאיש אשר שמו נקשר בספרות העברית במשך יובל־שנים ומעלה.

התמדתו ושקידתו של בן־זוגה יוסף קלוזנר, שימשו לה דוגמה נאה, ואף היא התמסרה ללימודים וללשונות. ובמשך קרוב לארבעים וחמש שנה היתה צפורה קלוזנר בת־לויתו התמידית בכל דרכיו ובכל מעשיו. יחד למדו וקראו שנים על שנים, יחד השתתפו בקונגרסים הציוניים וחיו חיי־משפחה מופתיים.

צפורה לא נפרדה מבעלה אפילו לזמן קצר, ואף הוא לא זז בלעדיה. בכל הרצאותיו ובאסיפות השונות והמרובות היינו רגילים לראות את שניהם יחד, ואפילו בשעוריו באוניברסיטה העברית בירושלים היתה מלווה אותו מביתו בתלפיות להר הצופים, ואחר כך נכנסת לאולם ההרצאות של האוניברסיטה ויושבת על ספסל הסטודנטים ושומעת בקשב רב את שעוריו בספרות העברית ובהיסטוריה ישראלית.

ב    🔗

לאחר הפסקה של שתים־עשרה שנה פגשתי בתל־אביב בזוג קלוזנר בבואו לתור את הארץ באביב תרע"ב (1912).

שניהם ביקרו בירושלים, בחברון, בחיפה, בטבריה, בצפת ובמושבות יהודה, שומרון והגליל וחזרו כעבור חדשים־מספר לאודיסה.

את פרי הרשמים של המסע הזה לארץ־ישראל קראנו אחר כך בספר גדול בשם “עולם מתהווה”, שבו הקדיש המחבר פרקים אחדים לרעיתו.

עם גמר מלחמת־העולם הראשונה, היו הד“ר יוסף קלוזנר ורעיתו צפורה מראשוני העליה השלישית, שהפליגו מאודיסה באניה “רוסלאן” והגיעו לנמל יפו בחנוכה תר”פ (דצמבר 1919). מאז השתקעו בארץ ישיבת־קבע, ורק לעתים נדירות היו יוצאים לחוץ־לארץ לזמן קצר.

צפורה קלוזנר, מיום שדרכה רגלה על סף הארץ בפעם השניה, נדרה לדבר אך ורק עברית, אם כי ידיעותיה בעברית היו קלושות עדיין. את נדרה קיימה: לא רק בביתה, אלא גם בכל מקום – בין מכרים, בחברה ובציבור, דיברה עברית ורק עברית, ובמשך זמן קצר רכשה לה ידיעה רחבה בלשון העברית, ודיברה בה ברהיטות, כאילו ידעה את הלשון מילדותה.

כמה שבועות סמוך לבואם גרו בתל־אביב, ואחר כך עברו לגור בשכונת הבוכארים בירושלים. בשכונה זו גרו בדירה קטנה כשלש שנים, משם עברו לשכונת תלפיות, בבית קטן שרכשו להם שם, בית בתוך גן נאה. צפורה קלוזנר ידעה להכניס לבית נוחיות ורעננות, לטפל בעצים ובפרחים, ולהנעים לבעלה את תנאי העבודה לעסוק בהוראה באוניברסיטה, לחבר עשרות ספרים חשובים, מאות מאמרים בעשרות עתונים, מאספים, קבצים, ירחונים, שנתונים וכו' וכו'.

תודות לשקידותה על בריאותו הצליח הפרופיסור י. קלוזנר ליצור ערכים גדולים בכל שטחי המחקר, המדע, הבלשנות, הספרות, ההיסטוריה, ועוד.

הבית נעשה במשך הזמן לבית ועד לחכמים, ועקרת־הבית היתה מכניסה אורחים ומקבלת את כולם בסבר פנים יפות.

בימי שבתה באודיסה הקדישה הרבה מזמנה וממרצה לעבודה צבורית, כמורה מתנדבת בגימנסיה, שנוסדה על־ידי הגב' פ. מטמון־כהן, מטעם “בנות־ציון”, למלחמה בחברת “מפיצי השכלה”, שהפיצה תרבות זרה וגם רוח זרה בין יהודי רוסיה ועוד. ומיום הגיעה לארץ המשיכה צפורה קלוזנר בעסקנות צבורית־לאומית: היא היתה ממיסדותיה של “התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות”, נשיאה של לשכת “בנות־ברית”, “בת־ציון” בירושלים בשלש שנותיה האחרונות, חברה פעילה במועצת ארגון הנשים של ברית הציונים הכלליים, והשתתפה בעוד כמה מפעלים צבוריים.

התאחדות נשים עבריות “לשווי זכויות” – מה טיבה? על כך מספרת לנו צפורה קלוזנר ז"ל בחוברת, שהוציאה התאחדות זו במלאת 25 שנה לקיומה (תש"ה):

כשהחלו בהכנות לבחירות לאסיפת־הנבחרים הראשונה של הישוב העברי, שנקבעו לראש־חודש אייר תר"פ (אפריל 1920) התנגדו רבים, אפילו מבין החוגים המתקדמים, לשיתוף נשים בכינוס חשוב זה, שהיה בבחינת הגרעין הראשון של בית־הנבחרים הישראלי. זכות לאשה העברית לבחור ולהבחר.

צפורה קלוזנר, שהיתה מן הצירות הראשונות לקונגרסים הציוניים, ראתה בנטיה זו פגיעה שאין־כמוה בכבוד ובזכות האשה העברית, ונתעוררה בעוז־רוח ללחום לזכויותיה. “התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות” פירסמה כרוז לישוב העברי, ומרת קלוזנר נטלה על עצמה תפקיד פשוט מאד: לקחה בידיה חבילה גדולה של כרוזים והלכה למקור־ההתנגדות העיקרי – שכונת “בית ישראל” בירושלים, מרכז הקנאות הקיצונית ביותר.

היא נתקבלה שם בהתנגדות קשה מצד התושבים האדוקים, שהשתוממו לאומץ־לבה של אשה מכובדת זו, אבל היא עשתה את שלה מתוך גבורה נפשית. לאחר התנגשויות ודחיפות בלתי־פוסקות מצד הגברים, תושבי השכונה, הצליחה להפיץ את חבילת הכרוזים שהיו ברשותה, וחזרה למשרד ה“התאחדות” מתוך הכרה פנימית שמילאה את חובתה לאשה העברית, שעמדו להתנקש בזכויותיה האזרחיות־לאומיות.

צפורה קלוזנר מסיימת את ספורה במלים נמרצות אלו: “אבל כדאי שתדענה אחיותינו הצעירות, כי זכות בחירה זו לאשה הושגה אחר מלחמה קשה, כי בלי מלחמה, מלחמת־דעות אמיצה ועקשנית אין להשיג שום דבר חדש”.

כתוצאה מן התעמולה המאומצת נבחר לאסיפת־הנבחרים הראשונה, השניה והשלישית מספר ניכר של נשים עבריות מבין הרשימה המאוחדת, וצפורה קלוזנר זכתה להופיע באסיפת־הנבחרים הראשונה, כאחת הצירות הראשונות מטעם התאחדות הנשים העבריות.

צפורה קלוזנר היתה מחוננת באינטואיציה נפלאה, קראה הרבה ושמעה הרבה וחדרה לכוונת כל סופר ונואם, וידעה להבחין הבחנה נכונה בין יצירה ליצירה, ותמיד היתה נותנת הערכה נכונה לדברי סופר זה או אחר.

צפורה קלוזנר ידיה תמיד היו מלאות עבודה, בבית, בגן, בחברה ובצבור, ולא ידעה ליאות, היא לא אהבה את הבטלה המביאה לידי שעמום, ולא ישבה בחיבוק ידים אפילו לרגע קט.

ומלבד אישיותה העצמית, דעותיה הצבוריות ופעילותה בחיי החברה – הן היתה רעיה נאמנה ומסורה לבעלה כל ימי חייה, ועודדה אותו בעבודתו, ולזכותה יש לזקוף כל נכסי־הרוח המרובים שהפרופ' קלוזנר העניק לעם ישראל ולמדע הכללי. ידידה טובה וחביבה לכל אדם עד ימיה האחרונים.

בענוה ובצניעות חיה, בלי להסב טרדות מיוחדות למישהו. ולא רק בעלה־חברה התאבל עליה ולא אבה להנחם, אלא כל אלה שהכירו את האשה הנפלאה הזאת, בת הדור האחרון לשעבוד וראשון לגאולה.