דוד בלוך־בלומנפלד נולד במוטלה מחוז פינסק (רוסיה הלבנה) בתרמ"ד–1884. רוב חייו הקדיש לחברה ולצבור, לאומה ולמולדת, בגולה ובארץ, בעיר ובכפר.

את פעולתו הצבורית התחיל בעודו צעיר לימים מאד, ועד שנותיו האחרונות פעל ויצר כמה נכסי־ערך. ועם כל זה היה כל ימיו צנוע וענוותן בכל הליכותיו, לא התרברב ולא הבליט את עצמו, והיה כאילו מהלך בצדי דרכים. היה נתון כולו לעניני הצבור, לעם, לישוב, לעיר, למפלגה; לעצמו ולמשפחתו דאג מעט, וחי חיים צנועים ומצומצמים.

היושר והאמונה ליווהו בכל אורח חייו. מטבעו בעל מזג טוב, קשה לכעוס ונוח לרצות. אלה שהכירו אותו מקרוב, וגם מרחוק, ידעו להעריך את תכונותיו סגולותיו המצוינות.

דוד בלוך־בלומנפלד היה מבני העליה השניה. הכרתיו מראשית בואו לארץ – באבגוסט 1912, ותוך 35 שנה נפגשתי אתו בכמה עבודות צבוריות ועקבתי אחרי מה שעשה למפלגתו ולמפעליה, כמו: לשכת־העבודה הראשונה בשביל פועלי ארץ־ישראל, אשר נפתחה ביפו סמוך לעלותו. כעבור זמן־מה נוסדה קופת פועלי ארץ־ישראל הראשונה, ודוד בלוך־בלומנפלד עמד שנים רבות בראש שני המוסדות החשובים, אשר התפתחו והתבססו במרוצת הזמן בממדים רחבים, והם סייעו הרבה להקמת כמה מפעלים גדולים של הסתדרות העובדים בארץ־ישראל.

מרכז לשכת העבודה והקפא"י היה מתחילה ביפו, ואחר כך בתל־אביב. בהמשך הזמן פתחו רשת של סניפים בכמה מערי הארץ ומושבותיה.

שנים רבות עבד דוד בלוך־בלומנפלד לביסוס ופיתוח שני המפעלים האלה, אשר סייעו הרבה מאד להקלת מצבם של החלוצים הראשונים, שעלו לארץ לפני עשרות שנים.

שכר העבודה בימים ההם היה ירוּד מאד (5–8 גדושים ליום), מעונות־עובדים ומטבחים זולים (שנוסדו בהמשך הזמן, כדי להקל על חיי הפועלים) לא היו עדיין בארץ, והפועלים חיו בתנאים קשים מאד, ללא עזרה רפואית, כי גם קופת־חולים של הפועלים לא נוסדה עדיין.

דוד בלוך־בלומנפלד התמסר בכל מרצו להרחבת תחומי לשכת־העבודה וקופת־הפועלים, שנעשו אחר כך ליסוד ההסתדרות הכללית של פועלי ארץ־ישראל.

משפרצה מלחמת־העמים הראשונה באבגוסט 1914, התחילה פרשת החיפושים, המאסרים והגירושים של יהודי יפו ותל־אביב מטעם הפקידות הצבאית של תורכיה. יום־יום וצרותיו ופקודותיו הצבאיות הדחופות. המצב היה איום ונורא. מאיר דיזנגוף, שעמד בראש ועד תל־אביב, כינס לישיבה דחופה את חברי הועד ואת עסקני הצבור לכל מפלגותיהם. אל שולחן אחד ישבו ודנו בכובד־ראש העסקנים האזרחיים, בראשם דיזנגוף, מרדכי בן הלל הכהן, ד“ר ב”צ מוסינזון, בצלאל יפה ואחרים, ועל ידם – יוסף אהרונוביץ, דוד בלוך־בלומנפלד, ד"ר א. וואלדשטיין ואחרים מנציגי הפועלים. נבחרו אז כמה ועדות, כמו: ועדה מדינית, ועד להקלת המשבר, ועדת הלוואות, ועדת קמח ועוד. לכל ועדה נכנסו עסקנים מכל הזרמים, כולם היו אחים לצרה ולשואה.

דוד בלוך־בלומנפלד הטיל על עצמו כמה תפקידים, ואת כולם מילא במסירות מופתית ומתוך ציות למשמעת צבורית. לכל פעולה חברתית היתה לו גישה כנה ולבבית, והקדיש לה את מיטב מרצו וכשרונו.

פקודת המאסרים והגירושים של המפקד הצבאי הראשי ג’מאל פחה לא פסחה גם על דוד בלוך־בלומנפלד, ובאחד הימים נעצר וגורש מן הארץ לדמשק יחד עם אברהם שפירא מפתח־תקוה, א. אלמליח מירושלים, יעקב שלוש מתל־אביב, נטע הרפז ואחרים.

את כל הדרך הארוכה של כמה מאות קילומטרים עשו המגורשים לא במכוניות, שלא היו אז בנמצא בארץ, ואף לא בעגלות־סוסים, כי אם ברגל ממש. לפניהם רכבו על סוסים דוהרים ג’אנדארמים תורכיים מזוינים, והמגורשים שרכו את דרכם ברגל. הם עברו ברגל דרך חולות, ביצות, סלעים וכפים עד הגיעם לדמשק עיפים ויגעים, רצוצים ושבורים, ושם הושיבו את “הפושעים” בבית־כלא מזוהם ואפל.

עם שחרורם של כל אסירי ארץ־ישראל, שוחרר גם דוד בלוך־בלומנפלד. הוא התמסר שוב לעבודה צבורית, פתח בדמשק משרד של קפא"י, ויצר קשר מתמיד עם גולי תל־אביב ויפו, שהיו מפוזרים בכל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה. גם עם העולם החיצוני הצליח ליצור קשר מתמיד.

עם סיום המלחמה – באוקטובר־נובמבר 1918 – מיהר דוד בלוך־בלומנפלד לחזור לתל־אביב עיר מגוריו, ומיד נכנס לעבודתו הסדירה במפעלי קפא"י. כשפרצו מהומות הדמים של הערבים, במאי 1921 – נתארגנה הגנה פנימית מבין תושבי תל־אביב, אשר עמדה על המשמרת תוך שבועות מספר. בין ראשי המארגנים של ההגנה היו אז: מאיר דיזנגוף, פנחס רוטנברג, דוד בלוך, ואחרים.

ובינתיים נמשכה העליה השלישית, מספר הפועלים גדל והלך משנה לשנה, ועם הגידול חרגו ממסגרתם מפעלי הפועלים בערים ובמושבות, ודוד בלוך־בלומנפלד היה במשך שנים רבות הרוח החיה בפיתוח המפעלים האלה והרחבתם.

ויחד עם עבודתו העצומה במפעלים המיוחדים היה גם חבר אסיפת־הנבחרים הראשונה, ואחר כך חבר הועד הלאומי, חבר מועצת ההסתדרות הכללית של העובדים וחבר הועד הפועל של מפלגת “אחדות העבודה”, שנמנה עם חבריה. בשנת 1921 נבחר כציר הקונגרס הציוני בקארלסבאד מטעם “אחדות העבודה”.

ואם כי היה איש־מפלגה בכל רמ"ח אבריו, מצא תמיד לשון משותפת עם החוגים האזרחיים.

במועצת־העיר הראשונה של תל־אביב, שנבחרה באפריל 1922 והתקיימה עד מאי 1925, שימש דוד בלוך־בלומפלד כחבר המועצה. אחר כך נבחר שוב למועצה השניה, שהתקיימה ממאי 1925 עד דצמבר 1926. באותה תקופה שימש כסגן ראש־העיר מטעם הפועלים, יחד עם מר ישראל רוקח, הסגן מטעם הסיעות האזרחיות.

עם פרישתו של מאיר דיזנגוף ממועצת העיר תל־אביב, בסוף 1926 – מילא דוד בלוך־בלומנפלד את מקומו של ראש־העיר, ואחר כך, נבחר כראש־העיר, ובכהונה זו כיהן בשנים 1927–1928.

במשך השנתיים היה פעיל וער לכל העבודות העירוניות, והיה בקשר חי ומתמיד עם כל המפעלים העירוניים והמוסדות הצבוריים. על־ידי כך נתחבב על כל אלה שבאו אתו במגע ומשא, והוא ידע להראות לכולם יחס אדיב ולא להסתלק מכל פעולה צבורית.

בגמר כהונתו כראש־העיר, יצא לארצות־הברית, בשליחותה של הסתדרות העובדים הכללית וגם מטעם קרן־היסוד, אחר כך פעל הרבה בשליחות הקרן הקיימת בפולין וברומניה. כנואם לא הצטיין בכשרון ריטורי מיוחד, אולם דבריו, שיצאו מלב הולם ורגיש, נכנסו ללב שומעיו ועשו רושם רב.

בשנת 1921 היה ממארגני בנק “זרובבל”, ועבד בו כמה שנים כקופאי. בשנותיו האחרונות עמד בראש הקרן “דור לדור” (קרן ביטוח לעת זקנה של הסתדרות העובדים), ועבד במוסד זה עד יומו האחרון. חולשתו הגופנית הפילה אותו למשכב, והוא יצא משורת העבודה קודם זמנו. ובערב ההכרזה על המדינה העברית – ט“ו כסלו תש”ח – השיב רוחו אל אלהים.