מן המזרח הקרוב בא אלינו דוד בנבנישתי. יליד איזמיר, החשובה שבערי המסחר והתעשיה באסיה הקטנה בכלל ובתורכיה בפרט, מרכז ההשכלה של יהודי תורכיה ושל העדה ההישפאניולית. במאות הי“ז והי”ח היו באיזמיר “ישיבות” גדולות, ואפילו בתי־דפוס עבריים, שהיו נדירים אז במזרח הקרוב. בעיר זו חיו כמה רבנים מפורסמים כר' חיים אלגאזי, ר' חיים אבולעפיה, ועוד. איזמיר מנתה לפני מלחמת־העולם הראשונה כ־200,000 תושב ובה כ־20,000 יהודים, רובם ככולם מצאצאי גולי ספרד. דוד בנבנישתי נולד בשנת 1892 למשפחה מיוחסת מגולי ספרד, שהשתקעה לפני מאות שנים בעיר זו. גם אמו היתה מצאצאי משפחה חשובה ואצילה – משפחת אלגרנטי – משפחת רבנים ועסקנים צבוריים. דודו – מאיר אלגרנטי, היה נשיא הקהלה באיזמיר בסוף המאה הי"ט.

חניכי בתי־הספר של כי"ח ינקו את השכלתם מן הספרות הצרפתית, והרוב הגדול של יהודי איזמיר התנכר בימים ההם לרעיון הלאומי, אולם הנער דוד בנבנישתי הלך אחרי המעטים שנהו אחרי תנועת שיבת־ציון.

ב־1907 עברו הוריו לאלכסנדריה, שם גמר קולג' צרפתי בהיותו בן 19 שנה, וקיבל משרה ב“דויטשה אוריינט בנק” באלכסנדריה. במשך שנים מעטות עלה מדרגה לדרגה ונחשב בין הפקידים הטובים והחשובים.

עם פרוץ מלחמת־העמים (1914) נסגר הבנק הגרמני שהשתייך לארץ אויבת. ומיד נתקבל לבנק בלגי, בו נתעלה למדריגת פקיד ראשי עם זכות חתימה בשם הנהלת הבנק הבלגי, ולפרקים היה ממלא־מקום המנהל הראשי בהעדרו.

ביום היה ד. בנבנישתי עסוק בתפקידו האחראי בבנק החשוב, ואת שעותיו הפנויות הקדיש לעבודה צבורית. נתפרסם כאחד העסקנים הפעילים באגודת “המכבי הצעיר” ו“צעירי ציון”, ועמד בראש אגודת הצופים העבריים באלכסנדריה.

עם בוא הפליטים היהודיים מארץ־ישראל, שהוגלו למצרים בראשית מלחמת־העולם (1914–1915), הקדיש דוד בנבנישתי הרבה זמן, מרץ ועבודה לועד העזרה שטיפל באלפי הגולים מא"י. באותו זמן הכיר גם את העלמה שרה שמחון (ממשפחת הרב החכם שמחון מיפו, מחביבות הגימנסיה העברית “הרצליה” מתל־אביב, ששימשה כמה שנים מורה לילדי הגולים מא"י).

ועם תום המלחמה עזב את מקום־מגוריו ומשרתו באלכסנדריה, עלה לארץ והתישב בתל־אביב ונשא לאשה את העלמה שמחון.

במרוצת הזמן העביר ד. בנבנישתי את עסקי־מסחרו המצליחים מיפו לתל־אביב המתפתחת במהירות. עם התבצרותו מבחינה כלכלית עבר מיד לשטח העסקנות, ואת רוב זמנו ומרצו הקדיש לעבודה צבורית. בפרט התמסר במשך כמה שנים לועד הקהילה של יהודי יפו ותל־אביב.

שמונה שנים רצופות היה סגן יו"ר וגזבר ועד־הקהילה, ולפרקים ממלא־מקום ראש הקהילה – ונתחבב על חבריו הנבחרים ועל הצבור לכל שדרותיו ועדותיו. מפעם לפעם היה מביע את דעתו נגד הכפילות של שני המוסדות – העיריה והקהילה – והיה מצדד בזכות התמזגותן.

לאחר שמונה שנות עבודה ממושכת בועד־הקהילה נבחר ד. בנבנישתי בדצמבר 1928 לחבר המועצה הרביעית של עירית תל־אביב מטעם “המרכז המאוחד”, אשר ייצג את הציונים הכלליים ואת הגושים האזרחיים. ושוב נבחר ביוני 1932 למועצה החמישית. לאחרונה נבחר מטעם רשימה מיוחדת בשם “למען תל־אביב”, בדצמבר 1935, למועצה הששית, ועד יומו האחרון היה חבר פעיל במועצת־העיר. בשנת 1932 הוטל עליו התפקיד של ראש מחלקת המים והמאור, ואת תפקידו מילא באמונה ובמסירות שמונה שנים רצופות עד יומו האחרון.

זולת זה הטיל על עצמו כמה וכמה תפקידים בועדת הכספים, בועדת התקציב, בועדת בנין ערים, בועדת העזרה הסוציאלית, בועדת הרשיונות, בועדה להערכת מס החנוך, והיה בבחינת מקשר בין כמה מחלקות העיריה.

מלבד תפקידיו המרובים בעיריה, היה שופט במשפט־השלום העברי, יו“ר הועד המפקח של בית־הספר התיכוני המסחרי בתל־אביב ולקח חלק פעיל בעוד כמה מוסדות צבוריים ומפעלי תרבות. וכן היה אחד מותיקי הבונים החפשים בא”י, נשיא הלשכה הבינלאומית “מוריה” בתל־אביב וחבר הלשכה הגדולה בירושלים.

לא בנאומים הצטיין, אלא בסגולות של שכל ישר והגיון בריא, במידות תרומיות וביחס חבה לכל אדם ולכל מעשה טוב. כל מר־לב וכל קשה־יום היה פונה לדוד בנבנישתי, ולכל אחד הושיט את עזרתו והשתדל להקל את סבלו בגדר האפשרות.

עד שנת 1935 היה מצבו החמרי מבוסס למדי, כבעל סוכנות לאריגים של צמר ומשי, בעיקר מאיטליה ובמקצת מצ’כוסלובקיה ואנגליה. לקוחותיו, הסוחרים בני כל העמים שבארץ, כבדוהו והתיחסו אליו כאל סוחר ישר ונאמן. אולם עם פרוץ המלחמה בין איטליה וחבש, והטלת הסנקציות על יבוא תוצרת איטליה בספטמבר 1935, ושנות הפלישות והמלחמות והמשבר בארץ – נעשתה קשה עליו מאד מלחמת־הקיום. אך גם בשנים הקשות ביותר לא הזניח את עבודתו הצבורית. אדרבה, עם גידול המצוקה הכללית נתרבו התפקידים הצבוריים, שהרגיש חובה לעבוד בהם.

כשנתים קודם מותו תקפוהו מכאובים עזים, וכתוצאה מזה נסתמאה עינו האחת, וזה דיכא את רוחו ואת נפשו.

בשנתו האחרונה היו לו כמה התקפות־לב אשר הפילוהו למשכב, אך גם בשכבו על ערש דוי לא פסק להתעניין במפעלים הצבוריים. מתוך התאמצות מיוחדת ניסה כמה פעמים להתגבר על חולשתו הגופנית, והמשיך בעקשנות בלתי־פוסקת את שרותו לעיריה וליתר המפעלים הצבוריים.

ובעצם ימי עבודתו על המשמרת הצבורית נשבר הלב. נפטר, בב' תמוז ת"ש, והובא למנוחות בבית־העלמין הישן ברחוב טרומפלדור, העסקן העממי אשר נתחבב על השדרות הרחבות בתל־אביב ואגפיה.