מוצא כתב־היד של הפירוש היקר הזה הוא מגנזי תימן. הפירוש הזה לא היה ידוע לנו עד היום. אף שמו של המחבר נודע לנו רק לפני שנים מועטות מתוך קטעים מן ה“גניזה” הקהירית שנתפרסמו ע"י החכם יעקב מאן ¹. גנזי תימן משלימים איפוא את גנזי מצרים ומעשירים את ידיעתנו בתולדות ספרותנו.

כתה“י שלפנינו הוא העתקה חדשה שנעשתה ע”י הרב הראשי בצנעא ר' יחיה אלקאפח ונכדו יוסף בן דוד. בידי הרב הזה היה כתה“י הישן מן הפירוש הזה ² ולפני שמכרו עשה ממנו לעצמו העתקה. בסוף הספר כתוב: “נשלם זה הספר והוא פי' ששה סדרי משנה לר' נתן אב הישיבה על ידי מ”ו אא”ז יחיא בן סלים אלקאפח יצ“ו ועל ידי אני בן בנו יוסף בן דוד בן מ”ו יחיא בן סלי' בן סלי' אלקפח יצ“ו ועל ידי אני בן בנו יוסף בן דוד בן מ”ו יחיא בן סלי' יוסף בן סעיד אלקאפח יצ“ו ותהי השלמתו יום חמישי י”ב לירח ניסן שנת תר“ץ. נא קורא נעים אם תמצא טעות תדיניני לזכות כי כמו שאין אפשר לבר בלא תבן כך אין אפשר לכתיבה בלא טעות. הצעיר יחיה בן סלי' אלקאפח יצ”ו". וההעתקה חתומה בטבעותיהם.

כתה“י מכיל צ”ח דפים נייר בתבנית שמינית גדולה. העמוד הראשון של כתה“י מכיל לקוטים שונים, העמוד השני הוא חלק. הפירוש מתחיל בדף ב' א' ומסיים בדף צ”ז ב‘. עמ’ ב' בדף מ“ח הוא חלק. הדף האחרון מכיל לקוטים שונים. ההקדמה מתחילה ב' א' ומסיימת ו' א‘, סדר זרעים ו’ א' – ל”ז א‘, מועד ל"ז א’ – ס“א א', נשים ס”א א' – ע' א‘, נזיקים ע’ א' – פ“ג א', קדשים פ”ג א' – צ“ב א', טהרות צ”ב א' – צ"ו ב'. אנו רואים מזה שהמחבר קצר בפירושו מסדר לסדר.

הקדמת הספר מתחילה: “בשם יי”י אל עולם צור חסיו בו. הנה אלהים עוזר לי יי“י בסומכי נפשי ב' ה'. יהיה לבי שמח בחוקיך. בשמך יי”י בטחתי ובעזרך לכתוב התחלתי. פירוש ששה סדרי משנה שפירש רבינו נתן אב הישיבה בן אבר' החסיד זצ“ל ונציף אליה גירה ממא חצל לנא מן תפאסיר אלעלמא רז”ל" ³, והיא מסתיימת בדברים אלה: “ואד קד קדמת הדה אלמקדמאת תוטיה לאלתפסיר אלדי אנא קאצד אכתבה אקול אעלם יא אכי עלמך אללה אלמעארף אני לקית תפסיר ר' נתן אב הישיבה לאלפאץ למשנה פראית אני אצם אליהא גירהא מן תפאסיר חכמי ישראל אגמעהא מן כתבהם אלמצנפה להם חסב פהמי וקווה אלאחאטה פי אלתמייז. לאן אלמטלוב עויץ ואלמראד בעיד. פמן וקף עלי הדא אלכתאב אלי מגמוע וראי פיה כללא פאליסדדה, או שרחא ואצחא פאליציפה אליה. פאן אלעלמא חנין עלי אלחכמה כחנין??? ⁴ אלנסב עלי אנסאבהם כקולה אמור לחכמה אחותי את…” ⁵. ובכן אנו רואים שהפירוש כמו שהוא עתה לפנינו לא יצא מתחת ידו של ר' נתן כי אם מחכם שחי אחריו. ליסוד הפירוש הונח פירושו של ר' נתן אבל נוספו עליו גם דברי מחברים אחרים. ואמנם כמה פעמים אומר מחברנו: והדא תפסיר אכר לבעץ אלעלמא (ט“ו ב', י”ח א', כ"ז א), וקאל בעץ אלעלמא (ל"ה ב'), ופסר בעץ אלעלמא (מ"א ב) ופסר בעצהם ⁶ (י“ד א', י”ד ב' (ב' פעמים), ט“ו א', מ”ו א‘, מ"ו ב’, מ"ז א' ועוד), פי' אחר (מ"ג א'). הפיסקא הבאה מראה לנו ביחוד את תכונתו הקבוצית של פירוש זה: לא יקל (ברכות פ“ט מ”ה) לא יכשף, וקד פסרת הדא אללכצה תלאתה תפאסיר, אלתפסיר אלאול אל ימוח. תפסיר ר' נתן. ואלתפסיר אלתאני לא יתברז אלבראז אלי גהה אלמשרק. אגלאל לאלנור אלסכן תם. וקאל פי הדא ר' יצחק א"ר יהודה אמר רב לא אסרו אלא מן הצופים ולפנים וברואה ואמ' יוחנן ובמקום שאין גדר ובזמן שהשכינה שרויה ופי' בעל הערוך לא יהלך בקומה זקופה ובהרמת קול…⁷ (ט' ב). בצד פירושו של ר' נתן הוא מביא עוד שני פירושים אחרים. מחברנו חושב את עצמו רק למאסף דברי הקדמונים, ולכן הוא פותח את הקדמתו: “קאל גאמעה”, ובראש מס' כלאים: “קאל אלגאמע” (אמנם בריש מס' מעשר ראשון: קאל אלמפסר). על מקורותיו השונים של הספר יוכיחו גם קצת מלים וענינים שנתפרשו במסכת אחת באפן אחר מאשר במסכת אחרת.

נעיין בזמן חבורו של הספר ומחברו. רב נתן בר אברהם ⁸ היה אב הישיבה הארצי־ישראלית בזמן גאונותו של רב אביתר. למשרה זו נתמנה לנכון בשנת תתנ“ה, זמן מועט לפני מסע הצלב הראשון. בתעודה שנכתבה ברמלה בשנת ד' תתנ”ו (כת"י אדליר 4010) נמצא כבר בין החתומים עליה את בנו אברהם: אברהם בן נתן אב (מאן II 201). במכתב אחד (שם 230) הערוך לרב נתן הוא נקרא: “נתן אב הישיבה בן כגמו”ר אברהם חסיד דורו“, וגם בו נזכר בנו אברהם. הבן הזה תפס אח”כ מקום נכבד בקהלת קהירא, ששם אנו מוצאים אותו כבר בשנת 1102. הוא שימש שם כדיין קבוע וכמה תעודות חתומות על ידו וע"י חבריו הדיינים (שם 231–232). על אחת מהן הוא חותם: “אברהם בן נתן אב בית דין של כל ישראל זכרו לברכה”. בתעודה אחרת שנחתמה על ידו בשנת 1102 הוא מזכיר כבר את אביו בברכת המתים.

קבענו איפוא את זמנו של רב נתן. את זמנו של מאסף הפירוש שלנו נוכל לקבוע רק בערך. החכמים האחרונים ביותר שהוא מזכיר בהקדמת פירושו הם ר' יצחק אללוסאני ור' יצחק אלפסי. בספרו אין הוא מביא שום חכם יותר מאוחר מבעל הערוך ומן הרי“ף ⁹. את הרמב”ם אין הוא מכיר עוד, ומכאן ראיה שחי לפניו כי באופן אחר לא ימלט שלא יזכירו בהקדמה ושלא יביא דברים מפירושו למשנה. ברור איפוא שפירושנו נתחבר בין שנת 1105 לשנת 1170. לפי זה קדם פירושנו כימי דור אחד או שנים לפירושו של הרמב"ם ¹⁰, וכדאי הדבר להקדיש מחקר מיוחד על היחס שבין שני פירושים אלה.

מה הם המקורות הספרותיים שהשתמש בהם כבר א' נתן עצמו ומה הם אלה שנוספו ע“י המסדר האחרון קשה להגיד. מצד זמנם קדמו כל החכמים המובאים בו לזמנו של ר' נתן, חוץ מן הרי”ף ובעל הערוך שהיו בני זמנו ור' דוד בעל כתאב אלחאנוי שזמנו לא נתברר לנו (עי' להלן).

בעל פירושנו לא הודיע לנו על עצמו כלום ואין אנו יודעים לא את שמו ולא את מקומו. קרוב לשער שהיה בן מצרים.

בהקדמתו לפירושו הוא סוקר בקצור את השתלשלות התורה שבעל פה עד זמנו. הוא מדבר על יחס התוספתא אל המשנה: התוספתא מפרשת את סתומות המשנה, והוא מביא דוגמאות לכך, וכן על הכללים שקבעו חכמי התלמוד להכרעת ההלכה בין החולקים ועל המקומות שבהם הלכה הבית שמאי נגד בית הלל. את המתעניין יותר בשאלות מסוג זה הוא שולח אל ספר המבוא, והכונה כנראה לספר מבוא התלמוד של רב סעדיה או של רב שמואל בן חפני: ונסתגני ען אלבאקי. לאן שרחה פי כתאב אלמדכל ואצח ילתמסה אלטאלב מן הנאך (ג' ב'). וראוי להביא כאן את אותו הקטע שבו הוא מדבר על זמן התלמוד והגאונים: פכאן מן וקת תדוין אלמשנה מן וקת רבינו הקדוש ואלי אן אסתתם כתאב אלתלמוד פי עהד רב אשי נחו ב' מאיה סנה וניף.??אלך ¹¹ שנת תתמ“ח למנין שטרות ואלאתיון מן בעד רב אשי שרחו מן מסתגלקאת אלמעאני ואלמסתצעב פי אלתלמוד מתל רבנן סבוראיי וגירהם מן ראשי ישיבות. ואנמא עלק דאלך פי אלתלמוד עלי וגה אלפירוש??? ¹² דאלך מן אלגמאר והכדא תגד???אלך ¹³ מרסומא עליה אלפירוש ליכון דאלך ממתאזא מן אלגמאר לרב אשי וקד וגדנא לאלמתאכרין מן אלשאילות אלדי אחדהא שאילות דמחייבין בית אשראל ואלבראמאת מנסוקה עליהא אלדי ואחדה ברם את צריף למילף. אמנעו פי שרח דאלך מן שראיע ואחכאם כל ואחד עלי קדר סעה פהמה ומבלג עלמה. ומתל דאלך איצא אכתצרו פי תתבית בעץ אלאצול פי הלכו קטועות פי כל פן מן אלפנון באכתצאר והו מנסוב לר' יהודה. ואיצא הלכות פסוקות אלמנסובה אלי ר' יהודאי ראש ישיבה זצ”ל אלכאין בבגדאד פי אוול דולת אלערב. תם מן בעדה כאן ר' שמעון קיארא צאחב הלכות גדולות אלפהא שנת אלף נ“ד למנין שטרות. ובעד הולאי אלגאונים ז”ל אכדו טריקה אלתאליף לאלמסתצעב אלדי פי אלתלמוד בתואליף ערבייה ארשדו אלאמה מן נתאיג עקולהם וצפא אדהאנהם לאן פי וקתהם חדתת חואדת עלי אלאמה גהלו בהא וגה אלצואב ואחתאגו אלי אלאסתמדאד בראי אלגאונים פאמדוהם פי אלתשבות עלי חסב סואלהם וקד תולא גמעהם ונצמהא ¹⁴ ר' יצחק החזן הגדול אללוסאני. ומן אלעלמא מן אכד טריק לאלתאליף לתקריב אלמעאני ותלכיץ אלאחכאם. מנהא בתואליף ערבייה. ומנהא בהלכות עבראנייה וסוריאנייה נציר רבי האיי ז“ל ורבי שמואל בן חפני ז”ל ורבי חננאל ז“ל ורבי יצחק אלפאסי ז”ל.

(“והיה מזמן איסוף המשנה מזמן רבינו הקדוש ועד שנחתם ספר התלמוד בזמן רב אשי כמאתים שנה ויותר וזה שנת תתמ”ח למנין שטרות ¹⁵. והבאים אחרי רב אשי פרשו את הסתומות שבענינים והקשה בתלמוד כמו רבנן סבוראיי וזולתם מראשי הישיבות. ונתלה זה בתלמוד בצורת פירוש מפני שאין זה מן הגמרא. וכך תמצא זה רשום עליו “הפירוש” כדי שיהיה נבדל מן הגמרא לרב אשי. וכבר מצאנו לאחרונים מן השאילתות אשר אחד מהם “שאילות דמחייבין בית ישראל ¹⁶ וה”ברמות" נוספות עליהן, שאחת מהן היא “ברם צריך את למילף”. ונתנו בפירוש זה מן הדת והדין כל אחד לפי מדת יכולת הבנתו וגודל חכמתו. וכיוצא בזה, נהגו קצור בקביעת קצת מן היסודות ב“הלכות קטועות” בכל מקצוע מן המקצועות, והוא מיוחס לרב יהודה ¹⁷. וכן “הלכות פסוקות” המיוחסות לרב יהודאי ראש ישיבה זצ“ל שהיה בבגדאד בתחלת ממשלת הערבים. ואחריו היה ר' שמעון קיארא בעל הלכות גדולות שחברו שנת אלף נ”ד למנין שטרות ¹⁸. ואחרי הגאונים הללו תפסו בדרך החבור למקומות הקשים אשר בתלמוד בחבורים ערביים, והנהיגו את האומה במה שהעלו בשכלם ולפי זכות מחשבתם, כי בזמנם אירעו המאורעות לאומה שעל ידם נעלמה מהם הדרך הנכונה והוזקקו להעזר בדעת הגאונים ועזרו להם בתשובות לפי שאלותיהם. וקבל על עצמו לאסוף אותם ולסדרם ר' יצחק החזן הגדול אלוסאני ¹⁹. ויש מן החכמים שאחז בדרך החבור לקרב את המובנים ולתת תמצית המשפטים. מהם בחבורים ערביים ומהם בהלכות בעברית וסורית (ארמית) דוגמת רבינו האיי ז“ל ורב שמואל בן חפני ז”ל ורב חננאל ז“ל ור' יצחק אלפאסי ז”ל). יש עוד לציין שבהקדמתו הוא קורא פעם לתלמוד בבלי “אלגמאר אלבגדאדי” ולירושלמי “אלגמאר אלשאמי”.

הפירוש הוא ברובו פירוש של מלים ומושגים. פירוש יותר רחב אפשר למצא בו רק למסכתות מועטות כגון ברכות, שביעית. את מס' אבות לרוב תועלתה הוא מפרש פירוש שלם: “אתחיל לכתוב פירוש מסכת אבות תפסיר כאמל לעצם פאידתהא”. לקצת מסכתות הקדים המחבר הקדמה שבה יפרש את המושגים הכלליים ואת עיקרי הדברים הנחוצים להבנת המסכת כולה, עי' למשל בריש כלאים: “קאל אלגאמע לדאלך ארא אן אקדם אקדמאת קבל תפסיר שייא מן אלפאץ הדה אלמסכה” ²⁰, ואחר כך הוא אומר: והדא תפסיר אלאלפאץ (= וזהו פירוש המלים), ומפרש את המלים הקשות. הקדמה ארוכה הוא מקדים למס' שבת. בה הוא מחלק את איסורי השבת לסוגים ואומר: “ולו דהבנא ²¹ אן נשרח גמיע ואגבאת אלסבת ומא חרם עלינא מנהא מן עמל אצולהא ופרועהא ופרוע פרועהא יטול אלאמר ולם יתסע לנו אלוקת לשרח דאלך אגמע. לאן דכר אלסבת פי ל”ו מוצע ולהא פי אלמשנה כ“ד פרק תכון קריב מן ספר מן אספאר אלתוריה. ועלי אלכ”ד פרק תלמוד ואסע קריב מן מקדאר אלתורה. ולכן נתקצר עלי כלמאת הי כאלאצול ואלאמהאת. לגמיע ואגבאת אלסבת ולאלשיא אלמחרמאת עלינא פי אלסבת. פמן אתקא אלבארי ית' שמו וכאן מנה אדנא פהם אדא סמע הדה אלעשרה אלאצול תרקא מנהא מערפה גמיע אלואגבאת לאלסבת אלאצול מנהא ולאפרוע ופרוע אלפרוע. והי אלתי גמעהא אלי כל מלאכה לא יעשה בשבת. והדה אלעשר אלכלמאת. הי מלאכה, והתנודה. והמשא ²². נטל כלי. וצאת התחום. מן האוכל. והמעדה ²³. דיבור. ראיות עין ²⁴. ונשרחהא ואחדה ואחדה. (ל"ז ב').

כרגיל הוא מפרש כל פרק לחוד, אבל יש שהוא מצרף יחד שני פרקים, כך יצאו לו במס' ברכות ז' פרקים, בפיאה ו' פרקים, דמאי ה' פרקים, כלאים ח' ועוד. כמה מסכתות אין הוא מחלק כלל לפרקים – וכך עשה בכל סדר טהרות – כי כיון שהפירוש בהן קצר ביותר אין בו כדי חלוקה ²⁵. כמה פעמים הוא מפרש רק משניות אחדות מן הפרק ואומר: ובאקי אלפרק מתגה (כ"ב ב'), ובאקי אלפרק סהיל (כ"ג א'), ואלבאקי סהל (כ"ט א'), כדוגמת רב חננאל הרגיל לומר: ושאר הדברים פשוטים וכיו"ב.

יש בפירוש זה כמה פירושים חדשים ויפים, אבל יש שהוא מגלה חסרון בקיאות בתלמוד: “חפיסה פירש ר' יצחק ז”ל חמת קטנה“. הוא מפרש מלה זו בגיטין ונעלם ממנו שכך פירשה הגמרא בבבא מציעא, והביא פירוש זה בשמו של הרי”ף אף שגם הרי“ף מפרש זה בב”מ ולא בגיטין. וכן: המעוררין קאל צאחב אלערוך ז"ל אלדי יקולו עורה למה תישן ה'. כדבר הזה מצאתי בעוד כמה מקומות.

מחברנו מרבה להביא מדברי הגאונים וביחוד את דברי רב סעדיה, רב שמואל בן חפני, רב שרירא ורב האיי. מדברי הגאונים הקדמוני הוא מביא רק מעט מאד. החבורים המובאים בו הם:

א. ספר הלכות גדולות: “וקאל צאחב הלכות גדולות” (י“א א', י”א ב‘, מ’ ב‘, מ"ט ב’, נ"ה ב' ועוד).

ב. מדרש השכם: “בן אחיה על חולי מעים. קאלו פי מדרש השכם היו הכהנים אוכלים בשר ושותים יין ויושבים על הרצפה ולוקים בחולי מעים והיה יודע חמר טוב ומשקי להון ומתסיין. נחוניה חופר שיחין שהיה יודע אידין מיא בישא ואידין מיא טבא. גביני כרוז שהיה מכריז ואומ' עמדו כהנים לעבודתכם ויש' למעמדכם. והיה קולו נשמע כשלש פרסאות. בן בבי על הפקיע היה ממונה על זיווג הפתילות” (נ"ד א').

ג. אכבאר יוסף בן גוריון: שער ניקנור פי אכבאר יוסף בן גוריון ידכר אן פי וקת יהודה בן מתתיה גזאה ניקנור בגיש עצים וצפר עליה יהודה וקומה וקתלוה וקטעו ראסה ודראעה וצלבוה עלי באב מן אבואב בית המקדש ולדאלך סמי שער ניקנור (נ"ד א'); וכשבאו לידי סכנה התקינו שיהא כל אחד נוטל בביתו (סוכה ל"ג) דכר יוסף בן גוריון פי אכבאר בית שני אן כאן פי וקת אלאסכנדר מן מלוך בני חשמונאי וכו' (נ"ו א').

ד. תפסיר רב סעדיה על התורה. הוא מביאו חמש פעמים (ע' להלן).

ה. כתאב אלשראיע ( = ספר המצות) לר' חפץ בן יצליח. חלק מן הספר הגדול הזה נדפס ע"י הלפר בספרו Halfes ben jasliah’s Book of precepts ובהקדמתו שם אסף את הציטטות שהובאו ממנו בספרי הראשונים. בפירושנו הובא ספר זה עשר פעמים בפירוש, ועוד פעם אחת הובאו דברי רב חפץ בן יצליח שלנכון הם לקוחים גם כן מספרו זה. כל פסקאות הספר יובאו להלן ברשימה מיוחדת, וכלן חדשות ובלתי ידועות ממקום אחר.

ו. כתאב אלמדכל (= ספר המבוא, מבוא לתלמוד): ונסתגני ען אלבאקי לאן שרחה פי כתא אלמדכל ואצח ילתמסה אלטאלב מן הנאך (ד' ב'). ואין לדעת אם הוא מכוין לזה של רב סעדיה גאון או לזה של רב שמואל בן חפני. אמנם ר"ד ששון חושב שהמחבר רומז בזה לחבור שחבר הוא עצמו.

ז. כתאב אלשרוט (=ספר התנאים) לרב שמואל בן חפני (עי' להלן).

ח. כתאב פי אלנפקאת (=ספר בדיני ההוצאה) לרב שמואל בן חפני, הוא הספר המובא בשו“ת ר”י ן' מיגאש סי' ר“ט בשם ספר ההוצאה. ספר זה לא הובא בפירושנו בשמו המפורש, אבל נראה שהפיסקא המובאת להלן בענין מי שמת והניח בנים ובנות וכו' היא לקוחה מספר זה כמו הפיסקא הבאה בשערי צדק דף ס”ז סי' נ"ד, וכנראה גם הקטע שנדפס בגנזי קדם ד' עמ' 61–62.

ט. כתאב לאמפתאח (= ספר המפתח) לרב ניסם. הוא מביאו י"ד פעמים למסכתות: שבת, שקלים, יומא, סוכה, תענית, מגילה, חגיגה, כתובות, נדרים, סוטה, עדיות (עי' ברשימה הבאה להלן).

י. כתאב אלחאוי (= ספר הכולל), לר' דוד. על הספר הזה ומחברו לא נודע עד היום כלום. כידוע חבר רב האיי ספר בשם זה. הספר הובא בפירושנו שלש פעמים ופעם אחת הובאו דברי ר' דוד בסתם, ולנכון הם מספרו הנז' (על ספר זה עוד אשוב לדבר להלן).

יא. ספר הערוך לר' נתן בר יחיאל. הוא מביאו בשמו, “בעל הערוך” או צאחב אלערוך" כששים פעם: ז' ב‘, ח’ א‘, ט’ ב‘, י’ א' (ב"פ), י' ב‘, י"א ב’, י“ב ב' (ב"פ), י”ד א‘, ט"ו א’ (ב"פ), ט“ז ב' (ב"פ), י”ז א‘, י"ז ב’, כ“ו א', ל”ד ב‘, ל"ה א’, ל“ז א', מ”ג א‘, מ"ז ב’, מ“ח א‘, נ’ ב', נ”ג ב' (ג"פ), נ“ד א' (ב"פ), נ”ה א' (ב"פ), נ“ה ב', נ”ו ב' (ב"פ), נ“ז ב', נ”ח ב‘, ס’ א‘, ס"ה א’, ס“ז א', ס”ט ב‘, ע"א ב’, ע“ב ב', ע”ג א' (ד"פ), ע“ג ב', ע”ה א‘, ע"ה ב’, ע“ו ב', ע”ז א' (ב"פ), פ“ט א', צ”א ב' (ב"פ), צ“ב א' (ב"פ), צ”ב ב‘, צ"ג א’, צ“ג ב', צ”ד א'. ויש גם שהוא מביא דברים מן הערוך בלי הזכרת שמו. בפירוש סדר טהרו אין הוא מביא שום חכם מלבד בעל הערוך.

יב. הלכות הרי“ף. הרי”ף מובא יותר מעשרים פעם: ופי' ר' יצחק ז“ל, וקאל ר' יצחק, ופסר ר' יצחק, ר' יצחק צאחב אלהלכות וגם ר' יצחק אלפאסי. בסוגית סקריקון בגטין הוא מעתיק את כל דברי הרי”ף באריכות רבה.

* *

אחר תאור כתה“י ותכונת הפירוש עצמו סבורני, שכדאי להביא את דברי הגאונים שהובאו בו, ואת הקטעים מספר המפתח של רב נסים, ספר המצות של רב חפץ בן יצליח ו”כתאב אלחאוי" לר' דוד, כיון שברובם הגדול הם חדשים ולא נודעו לנו עד כה. נתחיל מן הגאונים המפורסמים רב סעדיה, ר"ש בן חפני, רב שרירא ובנו רב האיי (התרגום העברי ניתן בכל עמוד למטה באותיות פטיט).

רב סעדיה. ואלתפסיר אלתאני פי הקטר חלבים ²⁶ הו קול רבינו סעדיה ז“ל פי תפסיר ולא ילין חלב חגי עד בקר… (ז' א'); וקאל ראס אלמתיבה אלפיומי רצי אללה ענה פי תפסיר לא תזרע כרמך כלאים (כ"ו א'); חל ששה עשר בשבת ²⁷ הדא אלקול אלמבאלגה וליס הו עלי אלחקיקה כמא קאל ר' סעדיה פי תפסיר כי אני הכבדתי לאן פי אלמעלום לא בד”ו פסח (נ"ב ב'); וכדא תגד תפסיר ר' סעדיה ז"ל להדא אלפיסוק פי אלנץ; ויכון אלכביר אלדי ירגא אן תלד מנה הו יקום עלי וראתה אכיה אלמיית (ס"א ב');… אנך אדי תצפחת תפס' ר' סעדיה וגדתה יקול אדי מאת מן אלחיואן ולם יקול מן אלבאהים לאן

והפירוש השני בהקטר חלבים הוא מאמר רבינו סעדיה ז"ל בפירוש…

ואמר ראש הישיבה הפיומי ירצהו אליהם בפירוש…

המאמר הזה הוא בדרך ההפלגה ואין הוא לפי האמת, כמו שאמר רב סעדיה בפירוש כי אני הכבדתי, מפני שידוע הדבר לא בד"ו פסח ²⁸.

וכך תמצא פירוש רב סעדיה לפסוק זה במה שנאמר: ויהא הבכור שהיא עתידה לילד ממנו הוא יקום על ירושת אחיו המת.

… אם תעיין בפירוש ר' סעדיה תמצאהו אומר “אם ימות מן החי” ולא אמר “מן הבהמה” כי בכלל חיה בהמה ועוף.

אלחיואן ישבה [?] בהימה וטאיר ²⁹ (צ"ה א'); וקאל ר' סעדה ז“ל עללו עלי לפתאיל אלדי לא יסרג בהא לאצטראב אלנאר בהא פלא תתבת (מ"א א'); ופסר ר' סעדיה ז”ל פי תשובת שאלה בטוטפת ³⁰ בסרבוטין וקאיה ומעאליק (מ"ג ב'); והדא אלתפסיר לר' סעדיה ז“ל קיני זבים ³¹ קראבין אלזבים (נ"ג א'); מי שנתחלל שם שמים על ידו ³² פיה תפסירין אלתפסיר אלאוול קאל ר' סעדיה ז”ל מן כאן שאכא פי מדהבה ואמא אלחכמ' כגון דמסגי בלא ציצית ³³ ובלא תפילין (נ"ה א'); אחד מעובה ³⁴ ואחד מידק ואחד מתפסח וואחד דקיק צייק קאל ר' סעדיה ז"ל אלצייק לאלמא לאנה דקיק ואלמתפסח לאלכמר לאגל אן יפנא אלכמר ואלמא פי דפעה ואחדה (נ"ו א').

דכר ר' סעדיה ז“ל אן אלעלה פי נצר אלהלאל פי זמאן אלקדמא כמא פי הדה אלמסכה ואלחאגה אלדי אחוגתהם אלי בעת אלרסל ליכברו הו קיאם צדוק וביתוס ותלאמדתהם פי בית שני וכאנו יעארצו אלרבאניין פי חסאב אלעבור ויקולו אלעיד עלי אלנצר לא עלי אלחסאב פאראדו רז”ל יוצחו להם אן חסאבהם יואפק אלנצר פארסלו אלרסל וענד וצולהם באלשהאדה עלי נצר.

ואמר רב סעדיה ז"ל: נתנו טעם לפתילות של ידליק הם מפני שהאש קופצת בהם ואינה עומדת.

ופירש רב סעדיה בתשובת שאלה… מטפחת הראש וקשוטים תלויים.

והפירוש הה לר' סעדיה ז"ל: קיני זים קרבנות הזבים.

בו שני פירושין. הפירוש הראשון אמר ר' סעדיה ז"ל: מי שהיה מפקפק בשיטתו, אבל החכמים אמרו כגון דמסגי בלא ציצית ובלא תפלין.

אחד רחב ואחד קטן וצר. ואמר ר' סעדיה ז"ל: הצר למים מפני שהם דקיקים, והרחב ליין כדי שיהיו כָּלים היין והמים בבת אחת.

הזכיר ר' סעדיה ז“ל, שהסבה בראיית המולד בזמן הקדמונים כמו (שנמצא) במסכת זו, והצורך שהביא אותם לדידי שליחת שלוחים להודיע, הוא עמידת צדוק וביתוס ותלמידיהם בבית שני, והיו מתנגדים לרבניים בחשבון העבור ואומרים שהחג לפי ראיה לא לפי חשבון, ורצו רז”ל לברר להם שחשבונם מתאים לראיה, ושלחו שלוחים וכאשר הגיעו בעדות על ראיית המולד יאמרו הרבניים נתאמת החשבון, כמו שאמרו: וכל העם אומ' מקודש ומקודש, והמשיכו לפי זזה עד שנתבטלה טענת הצדוקים ועברה, וחזרו העם לעשות לפי החשבון והפסיקו לעשות לפני הראיה ³⁵.

אלהלאל יקולו אלרבאניין צח אלחסאב כקול' וכל העם אומ' מקודש מקודש פלם יזאלו עלי דאלך חתי אנטחדת [?] חגה אלצדוקייה וזאלת ורגעו אלקום אלי אלעמל באלחסאב וקטו אלעמל באלנצר (נ"ח א'). כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו את ימיו גאנא פי דאלך תפסירין. אלתפס' אלואחד קאלו פיה ר היא מצוה יתירה על זכיותיו כקול' לעולם יראה אדם את עצמו כאלו חציו זכי וחציו חייב עשה מצוה אחת על זכיותיו הרי זה זכי. ואלתפסיר אלתאני קאל ר' סעדיה ז"ל מתל מן יפרד לה עמל פריצה ויהתם בפעלהא כגון מצות כבוד אב ואם (ע' ע"א).

הסנטר פ' ר' סעדיה ז"ל עבד יערף חדוד אלקריה (ע"ג א').

רב שמואל בן חפני. אעלם אן ר' שמואל בן חפני קאל אן הדה אלבתולה אלדי תדכל מע זוגהא אלי אלחופה וימות זוגהא פי סאעתה פאן תזווגת בגירה לם יכון לה עליהא טענת בתולים ותכון כתובתה עליו מנה (ס"ג א').

קאל ר' שמואל בן חפני ז“ל תפסיר שלשה שלשה שלזהב עלי מא אצל והוא דא כאן אלמכלף מאיתין דינאר כצאחבת אלמאיה תאכד כמסין וצאחבה אלמאיתין וצאחבת אלתלאת מאיה יאכדא כל ואחדה תלאתה דנאניר דהב צרף כל דינאר כ”ה דנאניר פיציר צרף אלדנאניר מאיה וכמסין סוא. פאן כאן אלמכלף תלאת מאיה פצאחבה אלמאיה תאכד כמסין וצאחבה אלמאיתין [מאיה] וצאחבה אלתלאת מאיה סתה דנאיר דהב יציר צרפהא עלי מא דכרנא מאיה וכמסין דינאר (ס"ד ב').

הגיעו אלינו בזה שני פירושים. הפירוש הראשון אמרו בו ר' (= רבנן) ³⁶ היא מצוה יתירה על זכיותיו כמו שאמרו לעולם… והפירוש השני אמר ר' סעדיה ז"ל כמו מי שמתיחד לעשית מצוה וטורח בעשיתה כגון מצות כבוד אב ואם ³⁷.

הסנטר פירש ר' סעדיה עבד המודיע גבולות העיר ³⁸.

דע שר' שמואל בן חפני אמר, כי הבתולה הזאת הנכנסת עם בעלה לחופה וימות בעלה באותה שעה אם תנשא לזולתו לא יהא לו עליה טענת בתולים, ותהא כתובתה עליו מנה ³⁹.

אמר ר' שמואל בן חפני ז“ל: פירוש שלשה שלשה של זהב ⁴⁰ לפי הכללים הקבועים והוא אם היה העזבון מאתים דינר, תקח בעלת המאה חמישים ובעלת המאתים ובעלת שלש המאות תקחנה כל אחת שלשה דינרי זהב, כל דינר כ”ה דינרים (כסף) ויהיה סך כל שני הדינרים יחדו מאה וחמשים. ואם היה העזבון שלש מאות תקח בעלת המאה חמישים ובעלת המאתים ⁴¹ ובעלת שלש המאות ששה דינרי זהב ויהיו יחד לפי מה שהזכרנו מאה וחמישים דינר ⁴².

ר' מאיר אומ' ⁴³ כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי קאל ר' שמואל בן חפני פי כתאב אלשרוט הדי יתצמן פי שרוט אלגטים אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט אם באתי מכאן ועד יום פלוני הרי זה אינו גט ואם לאו הרי זה גט (ע' ע"א).

מי שמת והניח בנים ובנות וכו' קאל ר' שמואל בן חפני תגב אלנפקה לאלאכואת מן אלאב עלי אכותהם מן אביהם מן מאל אלאב סוי כאן אלמורות קלילא או כתירא יקב אלנפקה ללאכואת עלי אלאכוה מנה לי אן ידרכן אן (צ"ל: או) יתזוגן. ויעטי כל ואחדה מנהן עוסר נכסים ויאכד אלאכוה אלבאקי עלי וגה אלמיראת ואן כאן אלמאל קלילא אנפק עלי אלאכואת לקול מי שמת והניח בנים ובנות. ואלחד פי אלמאל אלכתיר הו מא כאן יפי באלנפקה עלי גמיע אלאולאד אלי אן יכברו וידרכו לקול' וכמה הן מרובין אמר ר' יהודה אמר רב כל שיזונו מהם אלו ואלו שנים עשר חדש כי אמרתה קמיה דשמואל אמר לי זו דברי רבן גמליאל אבל חכ' אומ' כל שיזונו מהם אלו ואלו עד שיבגורו ואלהלכה כקול אלחכ‘. ואלחד פי אלמאל אלקליל הוא מא נקץ ען דאלך לקול’ ואם לאו הן נכסים מעוטים (ע“ג ע”ב).

רב שרירא. המסוטפות. נוע מן אלגמיז וקאל רב שרירא אלמשקקאת לאן אלשק פי אל תוב יסמא סטף (י"ג ב'); הפלטר. בנדאר והוא אלדי ישתרי מן כתיר מן אלכבאזין ויביע מן אלכאצה. ואלתל' אלירושלמי קאל הוא לדי ישתרי

אמר ר' שמואל בן חפני בספר התנאים ⁴⁴ : זה כולל בתנאי הגיטים:… ⁴⁵ .

אמר ר' שמאל בן חפני: מוטלת הוצאת האחיות מן האב על אחיהן מאביהן מנכסי האב, בין אם היתה הירושה מועטת או מרובה מוטלת הוצאת האחיות על האחים ממנו עד שתבגרנה או תנשאנה. ויתן לכל אחת מהן עשור נכסים ויקחו האחים את השאר בצורת ירושה. ואם היו הנכסים מועטים מוציאים אותם על האחיות כמו שאמרו ⁴⁶ : מי שמת והניח בנים ובנות. שיעור הנכסים המרובים הוא מה שיספיק להוצאת כל הילדים עד שיגדלו ויבגרו כמו שאמרו⁴⁷ … והלכה כחכמים. ושיעור הנכסים המועטים הוא הפחות מזה, כמו שאמרו: ואם לאו הן נכסים מועטים.

המסוטפות ⁴⁸ סוג מן תאנים. ואמר רב שרירא: המבוקעות. מפני שהקרע בבגד נקרא סטף.

מן שבעה נחתומין וקאל רב שרירא ז“ל אלמסקט אלדי יביע אלכבז ואלאדאם (י"ד ב'); המפול. קאל רב שרירא ז”ל אלדי יביע אלכבז ואלאדם מן שני נחתומין לא אכבר (י"ד ב'); וקאל ר' שרירא ז"ל במגריפות של מתכת חדיד (י"ז ב'); וקאל שרירא כופח באלערבי מטרפה. והי אלתנור אללטיף אלמבני עלי אלארץ וליס פיה כזף (מ"א ב'); בכוכליאר… וקאל ר' שרירא דאיר באלראס מתל אלכור כקול והכהנים מוקפין ועומדין כמין כוכליאר (מ"ב ב'); שבעים אמה ושיירים סבעין דראע וזגטין קאל ר' שרירא אלזגט מא בין אלאבהאם ואלאצבע אלדי יליה בפתח אליד (מ"ט א – ב).

רב האיי. נובלות… רפי' רבי האיי ז“ל תמרי זיקי והו מא סקט מן אלתמאר אלנאצג מן קווה אלריח (ח' ב'); הסקריקון אלגצאב. ופי' רב האיי גאון ז”ל אלסלטאן אלקאהר (ל"ז א'); ופסר ר' האיי ז"ל מולייר הגרוף גרה צפר ⁴⁹ יחמא פיהא אלמא. אנטיכי גראר רומי ואחד קדאם אלאכר ימלא אלגואני גמר

הפלטר ⁵⁰ סוחר והוא הקונה מנחתומים הרבה ומוכר ליחידים. והתלמוד הירושלמי אמר שהוא זה הקונה מן שבעה נחתומין ⁵¹. ואמר רב שרירא ז"ל החנוני המוכר לחם ולפתן.

המפול ⁵² אמר רב שרירא ז"ל המוכר לחם ולפתן מן שני נחתומין לא יותר.

ואמר שרירא ז"ל: במגריפות ⁵³ של מתכת ברזל.

ואמר שרירא כופח ⁵⁴ בערבית מטרפה, והוא התנור הקטן הבנוי על האדמה ואין בו חרס.

בכוכליאר ⁵⁵ ואמר רב שרירא: עגול בראש כמין צניף, כמו שאמרו ⁵⁶…

שבעים אמה ושיריים ⁵⁷ שבעים אמה ושני סיטים. אמר רב שרירא הסיט הוא מה שבין הכהן והאצבע הסמוכה לו בפתיחת היד ⁵⁸. … תמרי זיקי ⁵⁹, והוא הנופל מן התמרים המבושלים מכח הרוח.

הסקריקון ⁶⁰ האנס ופירש רב האיי ז"ל: המלך האלם.

ופירש ר' האיי ז"ל: מולייר הגרוף ⁶¹ כד צהובה מחממים בה את המים.

אנטיכי ⁶² כדים ביצנטיניים אחד בצד השני ממלאים את הפנימי גחלים ואת החצון מים.

וימלא אלבראני מא (מ"ב א'); ופסר ר' האיי פורפת על האבן או על האיגוז אלאזראר אדא אשתמלת אלי מראה [?] בגאנב פיגוז אן כאנת זאויתהא מלפופה על[י] חגר או גוזה או דרהם יגוז אן תכרג בה יום אלסבת אדא כאן מלפוף מן יום אלגמעה (מ"ג ב').

וקאל ר' האיי ז“ל אדא וגדת פי מסכת שבת פי אלמשנה יקול ען אמר מן אלאמור פטור פדאלך אלפעל חראם לכנה אדא פעלה לם תנב עליה סקילה אן כאן מזיד ולא קרבן חטאת אן כאן שוגג. פשתאן בין מא יקול פטור ובין מא יקול מותר לאן אלמותר חלאל ואלפטור חראם אלא מואצע מכצוצה קיל פיהם פטור והו חלאל ופי דאלך קאלו אלחכ' ז”ל כל פטורי דשבת פטור אבל סור בר מהני תלת. אלאולי מן כאן פי בדנה דמל או בתרה פפגרהא פאן כאן קצדה אכראג מא פיאה מן אלמדה אלרטבה גאיז דאלך. ואן כאן קצדה יעמל להא פם לא יגוז כקול המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא את הלחה פטור. ומן דכלת לה שוכה או זגאגה או שצייה פי לחמה יגוז לה אן יכרגהא באברה כקולהם מחט שליד ליטול בה את הקוץ. ואלתאלתה קול ישב אדם על הפתח ולא מלהו (מ"ד ב') וישב השני ומלהו השני חייב. ישב הראשון ומלהו ובא השני וישב בצדו אע"פ שעמד הראשון והלך לו השני פטור. ויענו בדאלך פטור ומותר (מ"ד א–ב').

את הכוש ואת הכדכד לתחוב בו (שבת פי“ז מ”א) קאל ר' האיי ז"ל מתל אדא דפן וסט תבן שי מן אלמאכול ואלמשרוב יום אלסבת לחתי' ידפא ואראד

ופירש רב האיי פורפת על האבן או על האיגוז ⁶³ כפתורים אם הם באים יחד בצדה של אשה מותר אם עטיפתם כרוכה על אבן או אגוז או דרהם (מעה של כסף), מותרת לצאת בהם ביום השבת אם היה כרוך מיום הששי.

ואמר ר' האיי ז“ל: אם תמצא במס' שבת במשנה שיאמר על ענין מן הענינים פטור הרי הפעולה הזאת אסורה, אבל אם עשה זאת אינה חייב סקילה אם היה מזיד, ולא קרבן חטאת אם היה שוגג. וההבדל בין אם יאמר פטור ובין אם יאמר מותר, שהמותר מותר (לגמרי) והפטור אסור, מלבד מקומות מיוחדים שנאמר בהם פטור הוא מותר. ובזה אמרו החכמים ז”ל: כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת ⁶⁴ הראשון, מי שהיתה בגופו בועה (טבעית) או מורסא (ע"י שריטה) ופתח אותה, אם היתה כונתו להוציא מה שיש בה מן הליחה מותר. ואם היתה כונתו לעשות לה פה אסור, כמו שאמרו ⁶⁵… ומי שנכנס לו קוץ, או זכוכית או מחט בבשרו הותר לו להוציאו במחט, כמו שאמרו ⁶⁶ והדבר השלישי ⁶⁷ מה שאמרו ⁶⁸… והכונה בזה פטור ומותר.

אמר רב האיי ז"ל כמו אם טמן בתוך תבן דבר מן המאכל והמשקה ביום השבת כדי שיתחמם ורצה לגלות מעליו (יגלה) בשני הכלים האלה.

יתפש עליה פבהאתין אלאנייתין (מ"ו א'); לפילומה ותקא לקורדימה קאל אלתלמוד משום באקא ופסר אלגאון ז“ל טחלב וקאל ר' האיי ז”ל קירומי בור שלברקי היורד בו אם יש ברגלו חטטין מתרפא ממי הגזות (מ"ז א').

סכין ומדיחין אותו… ובלבד שלא יזיזו בו אבר (קנ"א א') ולכן לא יחרכו בה עצו. וקאל ר' האיי ז"ל מעני דאלך ירשו עליה אלמא (מ"ז ב').

ואמרו מלמד שתקן שלמה לישראל ערובין ונטילת ידים (ערובין כ"א א') שהיו ישראל קודם שלמה מתעסקין במלחמות רבות לפיכך תיקנה בימיו שהיו לו נחת ושלום מכל סביביו. וכ“כ ר' האיי גאון ז”ל בתשובות ⁶⁹ (מ"ט א').

כל השטרות העולות בערכאות של גויים… (גיטין י' ב') ורב איי גאון ז"ל לם יגיב כתב אלהבה ענדהם (ס"ו א').

קאל ר' האיי גאון ז"ל מן מוגבאת אלגזרה והו אתגאה אלתהמה והו אכתלאט אליד פי אלמאל אכתלאטא לא יקף כיאנה אן כאנה פיה ודאלך כאלשרכא ואלוכלא ואלאריס יעני אלאכאר ואלאמראה ואלגלמאן אלמתצרפין פי אלאמואל כמא נצת אלמשנה ואלו נשבעין שלא בטענה וכו' ומעני קול' שלא בטענה הו אנה ולו לם ידעי עלי אלמטלוב שייא מחדודא ולא מעלומא בל קאל לעל קד כנתני פיה ואנא מטאלבך בימין פיגב פי אלחכם אן יחלף

לפילומה ⁷⁰ (שבת קמ"ז א') וקרא לקורדימה. אמר התלמוד משום באקא ⁷¹ ופירש הגאון ז"ל טחלב.

ואמר רב האיי ז"ל קירומי ⁷² בור של ברקי ⁷³ היורד בו אם יש ברגלו חטטין מתרפא ממי הגזות.

ואמר רב איי המובן בזב יזרקו עליו מים.

ורב האיי גאון ז"ל אינו מתיר (לכתוב) שטרי מתנה אצלם ⁷⁴.

ואמר רב האיי ז"ל: ממחייבי הגזירה ⁷⁵ והוא נפילת חשד, והוא שליחת יד בכסף באופן שאין לעמוד על המעילה אם ישנה בה: וזה כמו השותפים והאפטרופסים והאריסים והאשה והנערים (בני הבית) היודעים בטיב הכספים, כמו שאמרו ⁷⁶ : ואלו נשבעין שלא בטענה וכו' ופירוש אמרה שלא בטענה הוא, שאפילו לא טען על הנתבע בדבר ברי ולא ידוע אלא אמר בודאי מעלת בי בזה ואני תובע ממך שבועה אז ראוי לפי הדין להשבע לו.

לה וכדי יגרץ אלתל' היכי נטענין שלא בשבועה ⁷⁷ אטו בשפטאני עסיקנן הכי קאמר ואלן נשבעין שלא בטענת בריא אלא בטענת שמא. אמא אלארסין פהם אלמתקבלי אלצחרי ומא ימאתלהם ואמא האפטרפין פהו וכיל אלאנסאן פי חיותה ואמא האשה הנושאת והנותנת בתוך הבית פהו מכצוץ באלאמראה אלמתצלרפה פי מנזל אליתומים בעד ופאה מורישם. והולאי אלכמסה אלדי דכרתהם אלמשנה לא יחלפון בטענת שמא אן אפתרקו ולם תכון בינהם עלקה ומצו עלי פרקתהם ואמסכו ען אלמטאלבה באלימין יגב אן תוקף ולא יחלף אלכצם כקול אלחכמים חלקו השותפין והאריסין אין יכול להשביען ⁷⁸ (ע"ה ב').

מן הגאונים האחרים הוא מביא את רב נחשון: הסיט (שבת ק"ה) פי' וסט ⁷⁹ אלפתר והו אדי פתחת אלאצבע מע אלאבהאם יסמא מא בינהמא פתר, והו תלתי שבר הדי אלפי' למר בר ⁸⁰ נחשון ז“ל ⁸¹ (י"ז א'); את רב צמח: פי' ר' צמח ז”ל חלמון (תרומות י' י"ב) צ’פרה' אלביץ ⁸² ; את רב שמעון ⁸³ : הקסטמילין ⁸⁴ (כלאים א' ד') אלכמתרי וקאל ר' שמע' אנה יסמי באלשאם אלפטומי ⁸⁵ (כ"ו א’–ב'); את רב יהודאי: ואמר רב יהודאי ז"ל מאי טעמא [מותר בראשונה ובחמישית] ⁸⁶ משום דהוו להו נכריות. פ' ששאר האב אינו נודע

וכך התכוון התלמוד באמרו ⁸⁷ היכן נשבעין שלא בטענה אטו בשפטאני עסיקנן. הכי קמאר ואלו נשבעין שלא בטענת בריא אלא בטענת שמא. והאריסין הם המקבלים שדות וכיוצא בהם. והאפוטרופין הוא בא כח האדם בחייו. והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית זהו מיוחד לאשה המוציאה ומביאה בבית היתומים אחרי פטירת מורישם. ואלה החמשה אשר הזכירה אותם המשנה לא ישבעו בטענת שמא אם חלקו, ולא יהא ביניהם קשר, והמשיכו לפי חלוקתם וחדלו מלתבוע שבועה ראוי שיעמידו הדבר ולא ישבע בעל הדין, כמו שאמרו החכמים: חלקו השותפין והאריסין אין יכול להשביען.

באמנם שהדבר מפורסם שהאם היא שהרתה ושילדה והאב אינו ידוע אם ממנו הוא הולד אם מזולתו (ס"ב א').

חוץ מזה מובאים בו דברי הגאונים בסתם: קד דכרהא בעץ אלגאונים פי קולה ⁸⁸ (ברכות מ"ד א') הביאו לו מליח לכתחילה וכו' כך פירשו חכמים באוכלי פירות גינוסר שנו וכנרת היא גנוסר וים כנרת ימה של טבריא ולמה נקרא שמה כנרת שמתוקין פירותיה ככנארי וכיון שמתוקין פירותיה אוכל מהן הרבה עד שאין טועם טעם דגן וטעם פת וצריך דברים מלוחים שיאכל מהן כדי שיתקבלו עליו פירות מתוקים. ודכת' באיזה מליח כל מליח דגים קטנים בכלל דכי אתא ר' דימי אמר עיר אחת היתה לינאי המלך בהר המלך והיו מוציאין ממנה ששים רבוא ומאתים ותשעה ותשעים ⁸⁹ למלקטי תאנים ויש טרית שאינה טרופה ⁹⁰ ובלשונינו קורין אותה צחנתא ⁹¹ והיא דגים קטנים שנימוחו והיא טרית טרופה ובה אוכלין פתן מלקטי תאינים ויש טרית שאינה טרופה, כל דג שראשו ושדרו ניכר זו היא טרית שאינה טרופה. ובזמן הזה שניטל טעם הפירות ואין להם מתיקה כראשונים פת עיקר וכל מלוחים טפלין לה ⁹² ( ח' ב’–ט' א); וקאל צאחב אלתשובות ⁹³ ז“ל כוס שלברכה צריך יין חי שלא ירבה לתוכו מים, וצריך שיתן לתוכו מעט מים כר' אליעזר (ט' ב') ⁹⁴; כקול אלגאונים פי אל תשובות: מין שנושא פירות במין שאין עושה פירות אסור להרכיב זה עם זה… כקול אלגאונים פי אל תשובות: וכל מין ושאינו מינו אסור להרכיב זה עם זה ואפי' דומין זה לזה (כ"ו א'); והו קול אלגאון פי אל תשובות ⁹⁵ : שיעור חלה שאמרו חכ' חמשת רבעים ועוד קמח חייבין בחלה הרי ⁹⁶ ארבעים ושלש ביצים וחומש ביצה. לפיכך הלש כשיעור בעריבה אחת חייב בחלה. ואפילו לש מאה שעורים במאה עריבות חייב להפריש חלה בכל אחת ואחת, דילפינן מעיסת המדבר דהיא עומר (ל"ה ב'); כקול אלגאון ז”ל פי אלתשובות ⁹⁷ והי' ⁹⁸ כל אילן וכל נטיעה שהוא למאכל נוהג בו ערלה, ואפילו הרכבה חייבת בערלה, שנ' ונטעתם כל עץ מאכל, ואין פטור אלא הנוטע שלא לאכילה, שכך שנינו ⁹⁹ הנוטע לסיג או לקורות פטור מן הערלה (ל"ו ב'); באבק דרכים ¹⁰⁰ גבאר אלטרק מן יכתב בה ¹⁰¹. וקאל אלגאון ז“ל מן יכתב פיה חייב ¹⁰². באבק ספרים אלגבאר אלדי יתרבו בה אלכתאב. וקאל אלגאון ז”ל אלא דק אלכאתב חואיג אלחבר וטאר אלגבאר עלי אלארץ וצוור פיה כתבה באצבעה (מ"ה א'); לקודימה (שבת קמ"ז א') קאל אלתל' משום באקא ופסר אלגאון ז“ל טחלב (מ"ז א'); עמוד והפוך אחת על הרצפה ¹⁰³ פי גאון ז”ל עמוד והראינו היכן השתחויה (נ"ד ב'); ניקנור נעשו נסים לדלתותיו ¹⁰⁴ קאל אלגאון כאנת הדה אלאבואב לאלמקדש וכאנת מן נחאס ואכדוהא אלאויבים ורמו בהא פי אלבחר וטפת עלי וגה אלמא (נ"ה א') ¹⁰⁵.

מתוך ספר המצות לרב חפץ בן יצליח

1. אין פוחתין לפיאה וכו' (פאה פ“א מ”ב) וקאל רבי חפץ בן יצליח צאחב כתאב אלשראיע אן אלפיאה תגב פי ארץ ישראל חסב סעה נפס אלבאקי להא וציקה לקול' ואלו הדברים שאין להם שיעור הפיאה וכו' פאמא כארג ארץ ישראל פחדהא גז מן סתין לא אקל כקול' אין פוחתין לפיאה מששים ואע“פ שאמרו שאין לפיאה שיעור וקאל אלתלמוד לא קשיא כאן בארץ ישראל אין לה שיעור וכאן בחוצה לארץ יש לה שיעור ויגב אן תכלף אלפיאה מן אלגז אמר רב חפץ בן יצליח בעל ספר המצות: הפיאה לה בארץ ישראל לפי רוחב נפשו של המשאיר אותה צרותה, כמו שאמרו: ואלו הדברים שאין להם שיעור, הפיאה וכו'. אבל מחוץ לארץ ישראל שיעורה חלק אחד מששים לא פחות, כמו שאמרו: אין פוחתין לפיאה מששים, ואע”פ שאמרו שאין לפיאה שיעור. ואמר התלמוד ¹⁰⁶ : לא קשיא כאן בא"י, אין לה שיעור, וכאן בחוץ לארץ, יש לה שיעור. וצריך להשאיר את הפיאה מן אלאכר מן אלזרע ודאלך למעאי ד‘. אחדהא ללא יכתאר אבאחת ¹⁰⁷ גז בעינה מן אלזרע לקום באעיאנהם דון גירהם. ואלב’ ליעלמו אלצעפא באן נציבהם מן אלזרע אלגז אלאכר מנה. ואלג' ליעלמו אלנאס באן אלחאצד אכד זרעה ולם יתכלף מעד דאלך תבקיה אלטרה מנה אד הי אכרה. ואלד' מנה פי נפי דעוא צאחב אלזרע שאנה קד כלף אלטרה פי מא מצא מן אגזא אלארץ. פאכרהא לאלצעפי לקול' אמ' ר' שמעון מפני ארבע דברים לא יתן אדם פיאה אלא בסוף שדהו. מפני גזל עניים כאיזה צד, לא יראה אדם שאין שם אדם ואמר לעני מדעתו בא ולקח לך פיאה זו. מפני ביטול עניים כאיזה צד, שלא יהיו העניים יושבין ומשמרין כל היום ויאמרו עכשיו נותן פיאה אלא מתוך שהוא נותנה בסוף שדהו הולך ועושה מלאכתו ובא ונוטלה באחרונה. ומפני מראית העין כאיזה צד, שלא יהיו העניים הולכין ושבים ואומ' ראו איש פלוני שקצר שדהו ולא הניח פיאה, שהרי אמרה תורה פאת שדך לא תכלה. מפני הרמאין כאיזה צד, שלא יאמרו כבר נתננו. ולא יקח את היפה ויתן את הרע (י' ע"ב).

2. קאל צאחב אלשראיע ז"ל ולאפיאה מן אלאשגאר אלעליה ואלנכל איצא. ומא לם יתהיא לאלשיך או עליל אן ינאלה יגב אן תחט מן מוצעהא ותגמע ותקסם בין מסתחקיהא אלחאצרון כקול אלמשנה ובדלית ובדקל. מא כלא מן אלאשגאר אלעאליה אלתי דכרנאהא (י"ב א').

3. וכולם בפירוש אסורים (שביעית פ"ה) קרל צאחב אלשראיע ז"ל אדי ביין עליה תלך אלאניה באנה ירידהא לאלפלאחה הראם (כ"ב ב').

4. קאל צאחב אלשראיע ז"ל אן מעני יחדו אלמקוול פי צמר ופשתים יחדו אתחאד הדין אלנועין פקט יכונאן. לא אתחאד גירהמא אי נועין כאנא סוא החלק האחרון של הזרע. וזה לארבע טעמים. האחד, שלא יבחר הבוחר (?) חלק ידוע מן הזרע לאנשים ידועים ולא לזולתם. והשני, שידעו החלשים שחלקם מן הזרע הוא החלק האחרון שבו. והשלישי, שידעו בני אדם שהקוצר לקח יבולו ולא עבר עם זה על השארת הפיאה ממנו, מכיון שהיא החלק האחרון שבו. והרביעי, לדחות טענת בעל הזרע שכבר השאיר את הפיאה במה שעבר כבר ¹⁰⁸ מחלקי הקרקע. והאחרון שבו לחלשים, כמו שאמרו ¹⁰⁹: אמר ר' שמעון וכו'.

אמר בעל המצות ז"ל: והפיאה מן האילנות הגבוהים והדקלים גם כן. ומה שאינו מזומן לזקן ולחולה ראוי להורידו ממקומו ולאספו ולחלקו בין הנוכחים הראוים לו, כמו שאמרה המשנה (פאה פ“ד מ”ב) ובדלית ובדקל. חוץ מן האילנות הגבוהים אשר הזכרנום.

אמר בעל המצות ז"ל: אם נודע שאותו הכלי הוא רוצה בו לעבודת האדמה אסור ¹¹⁰.

אמר בעל המצות ז“ל: פירוש “יחדו” האמור ב”צמר ופשתים יחדו" אחוד שני המינים האלה (שיהיו) בלבד, לא אחוד איזה שני מינים אחרים שיהיו מלבד שני המינים האלה.

הדין אלנועין. ולקד יקול בעץ אלעאמה באן אלצוף ואלקטן כלאים זה בזה והדא מנהם כטא או גוא לקלה בצרהפי תחריר אלאלפאץ (כ"ו א').

5. וקאל צאחב אלשראיע ז“ל אי תוב מן צוף גנם ומן צוף גמאל מתסאויין מכתלטין מע אלכתאן אן כאן צוף אלגמנם אכתר פאסתעמאלה חראם. פאמי אן כאן צוף אלגמאל אכתר מן צוף אלגנם פגאיז אסתעמאלה ואלקנב ואלכתאן פי הדה אלשריעה פסואאן לקול אלמשנה צמר גמלים וצמר רחלים… בד”א שטרפן זה בזה והביא פשתן ביניהם וטרף (ל"א ב').

6. קאל צאחב אלשראיע ז“ל יגב אכראג עשר אלמטעמאת מנהא אלתי הי נוע אלתמר פי נהאיה בלוגהא. פאמא אן כאנת אלתמרה מפצלה פי אבתדאיהא ופי נהאיתהא פילזם תעשירהא מתא אגתנת פי אלחאלין. פאמא באקי אלגלאת מן אלחבוב פענד נהאיתהא לא קבל דאלך לקולהם ועוד כלל אחר אמרו כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל חייב קטן וגדול. וכל שאין תחלתו אוכל אבל סופו אוכל אינו חייב עד שיעשה אוכל. ואלנאבת מן אלגלאת פי צדח לא עשר עליה לקולהם הגגות פטורים ואע”פ שהן שלחצר החייבת. ואלאעשאר פאנהא תגב פי ארץ ישראל לא גירהא. פאן כאן אצל אלשגרה פי ארץ יש' ואגצאנהא מאילה אלי כארג יגב אכראג עשר תמרהא. פאמא אן כאן אלאצל כארג ארץ יש' ואלאגצאן אלחאמלה לאלתמר דאכל אלחד לא יגב אכראג עשר תמרהא לקול' עומדת בארץ ונופה נוטה לארץ הכל הולך אחר העיקר. ואמא קול' פי והנה כבר אמרו אחדים מן ההמון, שהצמר וצמר הגפן כלאים זה בזה, וזוהי טעות מצדם או שגיאה למיעוט השגתם בקביעת [פירוש] המלים.

ואמר בעל המצות ז"ל איזה בגד (שנעשה) מצמר רחלים ומצמר גמלים במדה שוה מעורבים עם הפשתן אם היה צמר הרחלים יותר [מצמר הגמלים] אסור להשתמש בו. אבל אם היה צמר הגמלים מרובה מצמר הכבשים מותר להשתמש בו. והקנבוס והפשתן שוים בדין זה, כמו שאמרה המשנה (כלאים פ"ט א'): צמר גמלים וצמר רחלים, ואמרה התוספה ¹¹¹…

אמר בעל המצות ז“ל: חייבים להוציא את מעשר האוכלים מהם, שהם מיני הפירות בגמר בשולם. ואם היה הפרי נקטף בתחלת בשולו ובגמר בשולו ראוי לעשרו בשעת קטיפתו בשתי העונות. אבל שאר התבואות מן הזרע רק בגמר שלה לא לפני זה, כמו שאמרו (מעשרות פ“א מ”א): ועוד כלל אחר אמרו כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל חייב קטן וגדול. וכל שאין תחלתו אוכל אבל סופו אוכל אינו חייב עד שיעשה אוכל. והצומח מן התבואות בגג אין עליו מעשר כמו שאמרו (שם, פ“ג מ”ו) הגגות פטורים ואע”פ שהן של חצר החייבת. והמעשרות חלים בארץ ישראל ולא בזולתה. ואם היה עיקר האילן בא“י וגופו נוטה לחוץ לארץ חייב להוציא מעשר פירותיו, ואם היה העיקר מחוץ לא”י והנוף הנושא את הפרי בתוך הגבול אינו חייב להוציא מעשר פירותיו, כמו שאמרו (שם מ"ו): עומדת בארץ ונופה נוטה לארץ הכל הולך אחר העיקר. ואמרם בסוף ההלכה: ובירושלם אכר אלהל' ופי ירוש' הכל הולך אחר הנוף הו אן אלקדשים לא יגןז אן תוכל כארג אלמדינה. פאן כאן שגרה לזק אלחומה פי ירושלם ותעלק בהא אנסאן ואכל קדשים וכאן תעלקה באגצאנהא והי מאילה אלי אלמדינה פלא גנאח עליה. ואן כאן בצד [ל“ה ע”א] דאלך פקד אכטא. ובערי מקלט הכל הולך אחר העיקר. ומן קתל אנסאן סהוא והרב אלי מקלט וכאן פי אלחד שגרה ותעלק בהא וקתלה ולי אלדם. פאן כאן אצלהא פי ערי מקלט פלה תבל. אן כאן בצד דאלך פלא תבל לה (ל"ה א').

7. אעלם אסעדך אללה אן אצל וגוב הדה אלשריעה מן קול אללה ראשית עריס' וקאל צאחב אלשריעא ז"ל אמא פי אלגלות יגב אן יכרג מנה גזוא ויחרק ויכרג איצא רגיף לאלכהן ופי ארץ ישר' יגב אן יכרג גזוא מן אלעגין ויחרק כקול' בארץ ישראל אין מפרישין אלא חלה אחת ושורפין אותה (ל"ה ב').

8. וקאל צאחב אלשראיע ז“ל געלת לאלכהנים אלחטאת אלתי יגעל מן דמהא ושחומהא עלי מדבח אלצעידה כקול' דבר אל אהרן [ל”ו א‘] ואל בניו לאמר זאת תורת החטאת הכהן המחטא אותה. ואשם ודאי געל להם כקול’ וזאת תורת האשם במקום אשר ישחטו את העולה. ואשם תלוי געל להם הו אלדי יגב עלי מן עמל אמלא ולא ידרי הו אלדי עמלה כאן כטאא או צואב או אלוקת אלדי עמלה פיה כן יגב אלעמל פיה אם לא כקול' ואם נפש אחת תחטא בשגגה ועשתה אחת מכל מצות ה' והביא וגו' וקאלו אלחכמים ז"ל כגון שהיו לפניו שתי חתיכות אחת שלחלב ואחת שלשומן ואכל אחת מהן ואין ידוע הכל הולך אחר הנוף, הוא שהקדשים אסור שיאכלו מחוץ לעיר. ואם היה אילן סמוך לחומה בירושלם ונתלה בו אדם ואכל קדשים, אם נתלה בנופו כשהוא נוטה אל העיר אין עליו חטא, ואם היה להפך מזה – חטא. ובערי מקלט הכל הולך אחר היקר, ומי שהרג אדם בשוגג וברח לעיר מקלט והיה על הגבול אילן ונתלה בו והרג אותו גואל הדם אם היה עיקרו בערי מקלט יש לו דמים, ואם לא היה כך אין לו דמים (עי' מכות י"ב א').

דע יעזך אלהים, ששורש חיוב המצוה הזאת הוא מאמר אלהים: ראשית עריסותיכם. ואמר בעל המצות ז“ל: אבל בגלות חייב להוציא ממנו חלק ולשרפו ויוציא גם ככר אחד לכהן, ובארץ ישראל ראוי להוציא חלק מן הבצק ולשרפו כמו שאמרו (חלה פ“ד מ”ה, עיי"ש): בא”י אין מפרישין אלא חלה אחת ושורפין אותה.

ואמר בעל המצות ז“ל: נתנה לכהנים החטאת אשר יתנו מדמה וחלביה על מזבח העולה, כמו שנאמר: דבר אל אהרן [ל”ו א‘] ואל בניו לאמר זאת תורת החטאת הכהן המחטא אותה. ואשם ודאי נתן להם, כמו שנא’: וזאת תורת האשם במקום אשר ישחטו את העולה. ואשם תלוי נתן להם, והוא [האשם] החל על מי שעשה מעשה ואינו יודע אם מה שעשה היה חטא או כהוגן, או הזמן שבו עשה אותו האם היה מותר לעשותו בו או לא, כמו שנא‘: ואם נפש אחת תחטא בשגגה ועשתה אחת מכל מצוות ה’ והביא וגו' ואמרו החכמים ז“ל (כריתות י"ז ב') כגון שהיה לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת איזו מהן אכל מביא אשם תלוי. וזבחי שלמי צבור געל להם מנהא חזה ושוק וד' אנוע מן אלכבז כקול והקריב ממנו אחד וכו'. ולוג שמן של מצורע פלאלכהנים ‘איצא ‘כקול’ שיירי השמן שבלוג נאכל לזכרי כהונה וביד נותנין על ראש המטהר. ושתי הלחם רגיפין יאתון בהמא בני אסראיל לאלכהנים מן אלגלה אלגדידה פי אלענצרה מן אלסמד מכתמר כקול ממושבותיכם תביאו לחם תנופה והניף הכהן וכו’. ולחם הפנים י”ב גרדקה מן אלסמד עלי אלמאידה דאימא צפין פי כל צף ו' והיתה לאהרן ישיר בתסלימהא פי כל סבת אלי אלכהנים ליקסמונה קסמין מתסאויין אחדהמא יאכדה כהן גדול. ואלב יאכדה באקי אלכהנים כקול' לאהרן מחצה ולבניו מחצה. ושיירי המנחות מא בקי מהא בעד אן יקרב אלקומץ פיחרק ואלפאצל לאלכהנים כקול והנותרת מן המנחה וכו' והעומר אלדי יקרב יום י“ו מן ניסן יקלוה באלנאר ויטחן וינכלוה בי”ג מנכל ויקרב מנה אלכהן קומץ ואלבאקי לאלכהנים. והבכורה געלה לאלכהנים אכל לחום בכור אלגנם ואלבקר בעד רש דמאיהמא עלי אלמדבח כקול אך בכור שור ובשרם יהיה לך וכו‘. והבכורים מא תבכר מן אלחבוב ואלאשגאר ועולות קדשים גלוד אלקראבין. ופדיון פטר חמור כקול תפדה בשה ודאלך לאלכהנים. ושדה אחזה מן באע ציעת חוזה ולם יפתכהא אלי סנה אלאטלאק תכון לאלכהנים כקוֹל ואם לא יגאל השדה ואם מכר והיתה השדה בצאתו ביובל קדש. ושדה החרמים אלצואפי כקוֹל כל חרם אשר יחרים עיש ליי’ אלו חרמי כהנים והו יוקף מלכא וקפא לאללה. וגזל הגר דללנא עליה פי של שומן ואכל אחת מהן ואין ידוע איזה מהן אכל מביא אשם תלוי. וזבחי שלמי צבור נתן להם מהן חזה ושוק וארבעה מינים לחם, כמו שנא‘: והקריב ממנו אחד וכו’. ולוג שמן של מצורע גם הוא לכהנים, כמו שאמרו: שייר השמן שבלוג נאכל לזכרי כהונה, וביד נותנין על ראש המטהר. ושתי הלחם [והם] שני ככרות שמביאים בני ישראל להכהנים מן התבואה החדשה בעצרת מסולת חמץ, כמו שנא‘: ממושבותיכם תביאו לחם תנופה והניף הכהן וכו’. ולחם הפנים י“ב חלות סולת על השלחן תמיד שתי מערכות בכל מערכה ששה, “והיתה לאהרן” ירמוז לתת אותה בכל שבת לכהנים ויחלקו אותה לשני חלקים שוים, אחד מהם יקחנו כהן גדול והב' יקחוהו יתר הכהנים, כמו שאמרו (יומא י"ז ב') לאהרן מחצה ולבניו מחצה. ושיירי המנחות מה שנותר ממנה אחרי שיקרב הקומץ וישרף והנשאר לכהנים, כמו שנאמ‘: והנותרת מן המנחה וכו’. והעומר אשר יקרב יום ששה עשר ניסן וקולים אותו באש וטוחנים אותו ומנפים אותו בשלש עשרה נפות, ויקריב ממנו הכהן קומץ והשאר לכהנים. והבכורה נתן לכהנים לאכול בשר בכורות הצאן והבקר אחרי זריקת דמיהם על המזבח, כמו שנא‘: אך בכור שור ובשם יהיה לך וכו’. והבכורים בכורי הזרע והאילנות. ועורות קדשים, עורות הקרבנות, ופדיון פטר חמור, כמו שנא‘: תפדה בשה, והוא לכהנים. ושדה אחוזה, המוכר שדה אחוזה ולא פדה אותו עד שנת השחרור (היובל) תהיה לכהנים, כמו שנא’: ואם לא יגאל השדה ואם מכר והיתה השדה בצאתו ביובל קדש. ושדה החרמים ה”צואפי“, כמו שנא‘: כל חרם אשר יחרים איש לה’ אלו חרמי כהנים, והוא נעשה רכוש הקדש לה‘. וגזל הגר, למדנו אוו ממה שנא’: ואם קול אם אין לאיש גואל וקאלו וכי יש לך בישראל שאין לו גואל אלא זה הוא [ל”ו ב'] הגוזל את הגר.

9. וקאל צאחב אלשריאע געל אללה לאלכהנים אלדי יבכר מן אלתמאר כקול בכורי כל אשר בארצם. פאלדי יגב אכראג אלבכורים מה ז אנוע אלמקוולה פי ארץ חטה. מנהא יגב עלי אלצבור אחצארה מן שעיר וחנטה. אמא מן שעיר פהו עומר בפסח כקולה והבאתם את עומר ראשית קצירכם. ואלתאני מן אלחנטה ליעמל מנה שתי הלחם כקול ממושבותיכם תביאו לחם וכו' בכורים לה' ואלבאקי יגב עלי כל ואחד מן אלנאס יכרג מן אלאצנאף אלמדכורה מן כל ואחד בדאתה אדא תבכר כקול כאיזה צד מפרישים בכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה אשכול שבכר תאנה שבבכרה ורמון שבכר וקושרן בגמי וקורא להן שם (ל"ז א').

10. מפני שלבה גס בהם (סוטה פ“א מ”ו) קאל ר' חפץ בן יצליח לאן קלבהא יעתז בהם (ס"ח ב').

11. שנים לוקטים קשואים אחד לוקט חייב ואחד לוקט פטור (סנהדרין פ“ז מי”א). הדי אלקשואים אלמדכור ההנא הו מתל אלסחר. אחד מלקט וחייב אלדי ידעי אן אלגן תכדמה. ואחד מלקט ופטור אלדי ידעי באשיא גלייה צאהרה לאלעין וקד תכלם עלי דאלך ר' חפץ פי אלשריאע (ע"ד ב').

מתוך ספר המפתח לרב נסים גאון

1. ותפסיר מנצפך (שבת ק"ד ד') מא דכרא ר' נסים ז“ל צאחב כתאב אלמפתאח ¹¹² רואיא ען אלתלמוד (ירושלמי, מגלה פ“א הי”א) מעשה ביום סגריר שנכנסו תלמידים קטנים לבית מהדרש ואמרו אתו ונעביר בית ועדא אין לאיש גואל ואמרו (ב“ק ק”ט א'): וכי יש לך בישראל שאין לו גואל אלא זה הוא [ל”ו ב'] הגוזל את הגר.

ואמר בעל המצות: נתן ה' לכהנים את בכורי היבול, כמו שנא‘: בכורי כל אשר בארצם. ומה שחייבים להפריש את הבכורים ממנו הם שבעה מינים האמורים ב“ארץ חטה”. מהם מה שהצבור חייבים להביא מן השעורה והחטה. אשר מן השעורים הוא העומר בפסח, כמו שנא’: והבאתם את עומר ראשית קצירכם. והשני מן החטה שעושים ממנו שתי הלחם, כמו שנא‘: ממושבותיהם תביאו לחם וכו’ בכורים לה'. והשאר חייב כל אחד להפריש מן המינים הנזכרים מכל אחד לעצמו בשעה שיבכר, כמו שאמרו (בכורים פ“ג מ”א): כאיזה צד מפרישים בכורים, יורד אדם לתוך שדהו ורואה אשכול שבכר, תאנה שבכרה, ורמון שבכר וקושרן בגמי וקורא להן שם.

“קשואים” זה הנזכר כאן הוא דרך כשוף. אחד מלקט וחייב, זה האומר שהשדים משרתים אותו. ואחד מלקט ופטור, זה האומר דברים גלויים ונראים לעין, וכבר דבר על זה ר' חפץ ס' המצות.

דלא יבטל ואמרי מהו דין דכתיב מ“ם נ”ן צ“ץ פ”ף כ“ך ופירשו אותו חכמים וסיימו כולם ממאמר למאמר. מנאמן לנאמן. מצדיק לצדיק. מפה לפה. מכף לכף. מכף הקב”ה לכף ידו של משה (ד' ב').

2. לקיץ המזבח (שקלים פ“ד מ”ד) קאל צאחב אלמפתאח ז"ל ¹¹³ מעני דאלך ישתרו בה קרבנות ויקרבוהא עלי אלמזבח תציר כאנה פואכה תשתק מן קולה ומאה קיץ (נ"ג ב').

3. פלהדרין (יומא פ"א א') קאל צאחב אלמפתאח ז"ל אלמסערין ואלמעני פי דאלך אן כאנו לאכהנים פי בית שני יתנאפסו עלי אלכהונה פמן וזן אלמאל לאכתיר אלי תלך אלמקצורה תקדם ואם (נ"ד ב').

4. משל למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג כוס לקונו ושפך את הקיתון על פניו (סוכה פ“ב מ”ט) קאל צאחב אלמפתאח ז"ל אן אלגית אלוארד בימי סוכה הוא סימן קללה ולדאלך מתלו אלחכמים לפאעל אלסוכה מתל עבד מזג אלכאס ליסקי מולאה והו גאצב עליה פצב אלכס עלי וגהה מתל מן יקול אי אפשי בשמושך (נ"ה ב').

5. הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג (תענית פ"א א') דכר צאחב אלמפתאח ז"ל אן מעני דאלך מן קולהם פי סוכה למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג כוס לקונו ושפך הקיתון על פניו וקד ביינא דאלך פי מא תקדם (נ"ח ב').

6. וקאל ר' נסים פי כתאב אלמפתאח דכרו אלחכמים מפה אבן טועים (תענית פ“ג מ”ח) וקאלו אבן גדולה היתה בירושלים וכל מי שמצא אבידה היה עומד על אותה אבן מכריז עליה אמר להם כשם שאי אפשר לאבן הזאת שתמחה כך אי אפשר לגשמים שילכו להם (נ"ט א') ¹¹⁴.

7. וקאל צאחב אלמפתאח קד ביינו אן אפוסטמוס שרף את התורה (תענית ופירוש מנצפך מה שהזכירו ר' נסים ז"ל בעל ספר המפתח במסורת בשם התלמוד…

אמר בעל המפתח ז"ל: פירושו יקנו בו קרבנות, ומקריבים אותם על המזבח והם נחשבים כאילו הם פירות, וזה נגזר ממה שנאמר: ומאה קיץ.

אמר בעל המפתח ז"ל: קובעי השער (בשוק), והענין בזה היו הכהנים בבית שני מתחרים על הכהונה, ומי ששקל כסף רב באותה הלשכה ניגש וכיהן.

אמר בעל המפתח ז"ל: הגשם היורד בימי סוכה הוא סימן קללה, ולכן המשילו החכמים את עושה הסוכה לעבד מוזג כוס להשקות את רבו והוא זועף עליו ושפך את הכוס על פניו, כאילו אמר אי אפשי בשמושך.

הזכיר בעל המפתח ז"ל הענין בזה לפי אמרם בסוכה… וכבר ביארנו זה במה שקדם.

ואמר ר' נסים בספר המפתח: הזכירו החכמים תאור אבן טועים ואמרו…

ואמר בעל המפתח: כבר ביארו שאפוסטמוס…

פ“ד מ”ו) במעברא דלוד (נ"ט א') ¹¹⁵.

8. קאל צאחב אלמפתאח אן יום ט“ו באב יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה (תענית פ“ד מ”ח) ודאלך פי וקת קתלהם לאהל גבעת בני בנימין פרסמוהו יום טוב חין אטלקו להם יתזוגו מנהם ופי דאלך קאל אלתל' יום כפורים יום מחילה וסליחה אלא ט”ו באב מאי ניהו ואגאבו וקאלו יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה (נ"ט א').

9. קאל צאחב אלמפתאח במה גדולה (מגילה פ“א מ”ו) הוא אוהל מועד נטוי כדרכו וענה קאל וילך שלמה אל הבמה אשר בגבעון. ובמה קטנה בזמן התר הבמות עושה אודם במה קטנה על פתח ביתו ומקריב עליה קרבן (נ"ט ב') ¹¹⁶.

10. יצא מנחם (חגיגה פ“ב מ”ב) קאל צאחב אלמפתאח דכרו פי גמ' דבני מערבא להיכן יצא ואגאבו וקאלו יצא הוא ושמונים תלמיד מלובשין תורין שלזהב כנגד פניהם וכתבו אין להם חלק באלהי ישראל (ס' א') ¹¹⁷.

11. האוכל צל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים (כתובות פ“א מ”ה). קאל צאחב אלמפתאח ז"ל אן הדא אלמעני מכצוץ פי בלד יהודה שאדום מסורת בידם שיהודה הרג את עשו אביהם דכ' ידך בערף אויביך. וגזרו ביהודה שאין חתן נכנס על כלה עד שיפגע בה אסרדיוט שלמלך והתקינו חכמים שיהא ארוס בא עליה ועודה בבית אביה ולפי כך אינו יכול לטעון טענת בתולים (ס"ג א') ¹¹⁸.

12. באשישים (נדרים פ“ו מ”ט) קאל צאחב אלמפתאח ז"ל פי תפסירה לוקחין עדשין וקולין אותם וטוחנין אותם ומטגנין להם בדובשא ונקרין אשישים (ס"ה ב') ¹¹⁹.

13. ואח“כ הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדום בסיד וכתבו עליהן את כל דברי התורה הזאת בשבעים לשון (סוטה פ“ז מ”ו) דכר ר' נסים הרב אמר בעל המפתח שיום ט”ו באב יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה, וזה היה בזמן שנלחמו באנשי גבעת בני בנימין, וקבעוהו יום טוב כשהותר להם לשאת נשים מהם ובזה אמר התלמוד… והשיבו ואמרו…

אמר בעל המפתח ז"ל שהענין הזה מיוחד לארץ יהודה…

אמר בעל המפתח ז“ל בפירושו… המובהק ז”ל אך מעני דאלך לתך חגה עלי סבעין אומה אדי תאמלוהא בלגתהם פינקטע עדרהם ען תעלימהא ותגד דאלך פי כתאב אלמפתאח (ס"ט ב').

14. שאין העזרה (עדיות פ“ה מ”ו) ננעלת על כל ישר' ¹²⁰, קאל צאחב אלמפתאח ז"ל דאלך פי וקת בין הערבים שלערבי פסחים שכל ישראל מצוים בעזרה שנ' כל קהל עדת ישראל יעשו אותו (ע"ז א') ¹²¹.

כתאב אלחאוי לר' דוד

עד עתה לא נודע לנו כלל חבור זה ושם מחברו, וחשוב לנו לדעת את זמנו וע“י זה נוכל אולי גם לקבוע ביתר דיוק את הזמן שבו סודר פירוש המשנה שלפנינו ¹²² והנה כבר העיר רש”א פוזננסקי ז“ל ב־Zeitschrift für hebreische Bibliographe 148 על הקטע מכתאב אלחאוי הרשום בקטלוג של נייבואירקוילי מכת”י אוכספורד 2862²⁴ שבסופו כתוב: תם אלספר אלכאמס מן אלחאוי יתלוה אלספר אלו' פי דכר אללואחק אלתי שרחנאהא מן הלכות גדולות מע מסאיל שאדה מצאפה אליה ממא אתת אלינא מע טול אלמדה… וכאן תתמים הדא אלגזו פי חדש אייר אתס“ח (“תם הספר החמישי מספר הכולל. יבוא אחריו הספר הששי בזכר הנוספות אשר בארנו מהלכות גדולות עם שאלות מיוחדות מצורפות אליו מאלו שבאו אלינו במשך הזמן… והיה גמר החלק הזה בחדש אייר אתס”ח). אתס”ח לשטרות היא שנת 1157 = ד“א תתקי”ז. אם כתאב אלחאוי זה הוא לרב האיי עלינו לומר ששנת אתס“ח היא שנה ההעתקה, ואם הוא ספר אחר בשם זה, יש לחשוב שזהו זמן חבורו. בינתים פרסם ד”ר לוין את הקטע הזה ב“גנזי קדם” ג' (חיפה תרפ"ה) עמ' 69–71 תחת השם: “עוד קטע מס' אלחאוי לרב האיי גאון”, ולדעתו “שנת הגמר אתס”ח לשטרות שנת המעתיק היא ולא של רב האיי גאון". שום ראיה לדבריו לא הביא וכנראה נעלם ממנו גם ספיקו של פוזננסקי ¹²³.

אולם המעיין בקטע זה שפרסם לוין יבוא לידי מסקנא שאין הוא לרב האיי. ושלשה טעמים לדבר:

הזכיר ר' נסים הרב המובהק ז"ל שהענין בהה כדי שתהיה טענה על שבעים האומות אם יתבוננו בה בשפתם ותבטל התנצלותם על המפורש שבה, ותמצא זה בספר המפתח.

א. שונה הוא קטע זה במהותו מן הקטעים של ס' אלחאוי לרה“ג שנתפרסמו ע”י הרכבי ב“חדשים גם ישנים” די“י של גריץ־שפ”ר ח“ד עמ' 3–5. מהם נראה שבס' זה עסק רב האיי בפירוש שרשי הלשון העברית ומלותיה מן הצד הדקדוקי והלשוני, ואילו הקטע בשבגנז”ק יש לו תכונה אחרת לגמרי.

ב. בספר הששי מחבור זה עסק המחבר “בזכר הנוספות אשר בארנו מהלכות גדולות”, ורב האיי לא היה מקדיש חלק מספרו לבאור מקומות קשים מס' הלכות גדולות, שלא החשיבו ביותר ועל כן גם לא היה בקי בו. “וכמה פעמים מביאים רב שרירא ורב האיי בתשובותיהם דברים בשם הסבוראים והגאונים הראשונים, ודברים אלה ישנם מלה במלה גם בהלכות גדולות, אבל הם נמנעים מהזכירו” ¹²⁴.

ג. אין זה דרכו של מעתיק לציין את הזמן בגמר חלק מן ההעתקה כי אם בגמר הספר כולו. לכן נראה לי שאותו קטע שפרסמו לוין הוא מכתאב אלחאוי לר' דוד ¹²⁵, והספר נתחבר לפי זה בשנת אתס"ח. אם כן הוא, יש לאחר קצת את זמן סדור פירוש המשנה שלנו ולקבוע את זמנו בן זנות 1160–1170. מסדר פירושנו היה בן זמנו של ר' דוד, כי הוא מזכירו שלש פעמים ובכלם בלי ברכת המתים בו בזמן שאת יתר החכמים כלם הוא מהזכיר בברכת המתים.

והנה רואים אנו שכתאב אלחאוי של ר' דוד נחלק לכמה חלקים. ברשימת ספרים שנתפרסמה ע“י פוזננסקי בצפה”ב XII 114 נזכר “אלחאוי גזאין כ'” =אלחאוי עשרה חלקים, והכונה כנראה לאלחאוי של ר' דוד ולא לזה של רב האיי, כדעת פוזננסקי שם. ואותה רשימה מוצאה מקהירא ואין להקדימה למחציתה השניה של המאה הי"ב. בחלקי הספר הרבים עסק המחבר בענינים מענינים שונים ולכן קרא לספרו כתאב אלחאוי = ספר הכולל.

1. היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא (ברכות פ“ב מ”א)… וקאל ר' דוד צאחב אלחאוי מעני דאלך דאי עבד אבל לכתחלה לא (ז' ב').

ואמר ר' דוד בעל (ספר הכולל): והכונה בזה, דאי עבד, אבל לכתחלה לא.

2. ואמא שרח אלעלין אלתאניין אלדין המא מן אפעאל בפנים (שבת פ“א מ”א) פקאל צאחב אלחאוי ז“ל פי תספירהא בהדא אלפץ. אמא אלפעל אלדי יכון פאעלה פטור אבל אסור. פינקסם אלפעל פיה בין אלמתנאולין. מתל”א אקול כאן אלכארגי מד ידה בשי יאכדה מן מכאנה פקבצה מנה אלגואני. או וצע אלגואני פי יד אלבראני שי ואכרגה אלי מכאנה פגמיעהמא פטורים לאנקסאם אלפעל בינהמא. והדין אלפעלין תמאס ארבעה אפעאל בפנים. והו קולה פי אלהלכה אלתאניה פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה וכו' ותמת ד' אפעאל בפנים. ווגה אלתופיק בין הדה אלהלכה ואלאולי הו אן אלאולי יפי אלואחד מנהמא אלדי הו אלעני פעל פעל"א כאמל וחדה. פלדאלך צאר חייב. ופי' אלהל' אלב' שניהם פטורים לאנקסאם אלפעל בינהמא (ל"ט ב').

3. מי שהיה נשוי שתי יתומות קטנות ומת ביאתה וחליצתה שלאחת מהן פוטרת צרתה וכן שתי חרשות (יבמות פי“ג מ”ט) פי' ען מא פסר רבי דוד פי קולה וכן שתי חרשות לא חק אלי אליבום לא אלי אלחליצה (ס"ב ב').

4. פסקה להכניס לו אלף דינר והוא פוסק כנגדן חמשה עשר מנה וגו' (כתובות פ“ו מ”ג) והדה אלהלכה פסר ר' דוד פי כתאב אלחאוי וקאל אנה וגד תפסיר פי תלמוד ארץ ישראל ודאלך אן אלאמראה אדא אגהזת אלי זוגהא וקת אלזפאף אלף דינאר נקדה פכתב להא אנהא אגהזת אלף וכמס מאיה לחאל אלנאץ. וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש ואן אדכלת אליה אלף דינאר קימה כתב להא אנהא אדכלת תמאן מאיה דינאר בנקצאן אלכמס לחאל נקצאן אלסלע.

ובענין פירוש שני המעשים השניים אשר הם פעולות “בפנים” אמר בעל (ספר) הכולל ז“ל בפירושם בלשון הזה: המעשה אשר פועלו יהיה פטור אבל אסור מתחלק המעשה בו בין המקבלים. למשל אוֹמר, אם החיצון פשט ידו בדבר שלקח אותו ממקומו וקבל אותו ממנו הפנימי או שם הפנימי ביד החיצון דבר והוציאו למקומו הרי שניהם פטורים מפני התחלקות הפעולה בין שניהם. ושתי הפעולות הללו הן השלמת “ארבע בפנים”. והוא אמרו בהלכה השניה: פשט העני את ידו לפנים ונטל בעה”ב מתוכה וכו', נשלמו ארבע פעולות בפנים. ואופן התאמה בין ההלכה הזאת לראשונה הוא, שבראשונה השלים האחד מהם, שהוא העני. עשית פעולה שלמה ולכן הוא חייב. ופירוש ההלכה השניה שניהם פטורים לחלוקת הפעולה ביניהם.

מתוך מה שפירש ר' דוד באמרו: וכן שתי חרשות אין זכות לא ליבום ולא לחליצה.

ואת ההלכה הזאת פתר ר' דוד בספר הכולל ואמר, שמצא פירוש בתלמוד ארץ ישראל (כתובות שם) והוא, שהאשה אם הכניסה לבעלה בזמן החופה אלף דינרים במזומן יכתב לה שהכניסה אלף וחמש מאות, מפני [שהם] כסף בעין.

“וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש”, ואם הכניסה לו ערך של אלף דינר, כתב לה שהיא הכניסה שמונה מאות דינר, בנכוי החומש מפי חסרון הסלע ¹²⁶. "שום במנה ושוה שום במנה ושוה מנה אין לה אלא מנה ואן אדכלת אליה קימה נאצה כגון קרקע מא יסוי מאיה פיכתב להא בגיר זיאדה ולא נקצאן, שום במנה נותנת שלשים ואחד דינר ואן אדכלת קימה נאצה תסאוי פוק אלמאיה כתב להא דאלך בזיאדה אלכמס לאן שלשים הי שלשים ¹²⁷ סלע כל סלע ד' דינרין ודינר צאר מאיה ועשרין וכמסה דינרין בזיאדה אלכמס איצא. פסקה לו כספים סלעים נעשות ¹²⁸ ששה דינרין יעני כל סלע בששה בזיאדה אלכמס ואעלם אן אלנאסכין קד גלטו פכתבו שלשים ואחד ודינר ומנהם מן כתב ואחת דינר פתוקא אלגלט תציב (ס"ג ב').

מנה אין לה אלא מנה“, ואם הכניסה לו שוה כסף עין כגון קרקע השוה מאה יכתוב לה בלי תוספת ובלי גרעון. “שום במנה נותנת שלשים ואחד ודינר”, ואם הכניסה לו שוה כסף בעין [והוא קרקע] מה ששוה למעלה ממאה יכתוב לה זה בתוספת חומש, מפני ש”שלשים [ואחד]" הוא שלשים [ואחד] סלע כל סלע ד' דינרין, ו“דינר” נהיו מאה ועשרים וחמשה דינרין בתוספת חומש גם כן. פסקה לו כספים סלעים נעשות ששה דינרין כלומר כל סלע בששה בתוספת חומש¹²⁹. ודע שהמעתיקים טעו וכתבו שלשים ואחד ודינר¹³⁰ ומהם מי שכתב ואחת דינר והשמר מן הטעות (תמצא)¹³¹.