א    🔗

מיכאל די־מונטן הוא אבי המסה, שלא היתה מצויה לפניו בחינת סוג־ספרותי מסוים; הוא עצמו, נהג להתפאר כי הנו כותב באופן שרירותי את דבריו, בלי להקפיד על פתיחה ועל סיום, ובלי להבדיל בין מוקדם למאוחר, — יען כי אינו מוכשר למשמעת ארדיכלית שהיצירה האמנותית דורשת; וראו פלא, — “חוסר”־כשרון זה נתגלה לאחר זמן ונקבע כמין כשרון חדש, והוא עצמו, מיכאל די־מונטן, היה מקובל ומאושר כמפלס־הדרך, כמי שהוא מופת ודוגמה ליצירתה של המסה; ואעפ“י שעיקרה הראשי והראשון הוא — חרוּת של קומפוזיציה, אי־אפשר לומר עליה, כי אין כל חוקים חלים עליה ושהיא פטורה לחלוטין ממצות “עשה” ו”לא תעשה" ככל סוג אחר מסוגי הספרות; קודם־כל אין מסה אלא זו שאתה חש את החרות המתהלכת בין שורותיה; כלומר: כל מסה, גם אם היא פילוסופית, ואפילו מדעית, — אסור שהנאמר במסגרתה יהיה נתון בחרצובות של איזו שיטה מלומדת או בחשוקי מחקר מודרג; ואם כי היא אינה מוציאה מחוגה הנרחב את הרצינות הנעלה ואת כובד־הראש המוחלט, בכל־זאת זרה לה רוח של פולחן או של שעבוד לרעיון אחד או לתורה אחת; מאז מ. די־מונטן ועד היום הזה שונו וגם שונו פני המסה, אבל דבר אחד נשאר עומד והיה ליסוד־מוסד של סוג ספרותי זה: — אין בעל־מסה אלא מי שיש אצלו מדה זו או אחרת של סקפטיות לגבי כוחו־השופט של עצמו ולאפשרות של איזה נושא להיות נשפט משפט חרוץ בכלל; כי זאת לדעת: מיכאל די־מונטן התכון ב“מסה” שלו ללמד לאדם את “האמנות לחיות טוב” (L’art de bien vivre — לא פחות ולא יותר מזה!) והוא לא מצא דרך בטוחה ונאמנה יותר להשגת מטרה צרפתית אפינית זאת מאשר בכוחו של הסקפטיציזם; זו היתה תכונת־הראשה של די־מונטן וכל הויתו היתה מלאה מרצון זה לחיות טוב, אבל בשום פנים ואופן לא העבירו רצון זה על דעתו ולא הביאו לידי “רצינות עד מות”, לא עמד להמציא שיטה “מדעית” להשגת מבוקשו, לא התכון “ליהרג” עליו וכל שכן לא “להרוג”, אלא דוקא להסס באמונתו הגדולה הזאת; כן, האיש הזה, ככל היוצרים הגדולים בתקופת הרנסנס, היה בעל ידיעות מקיפות, ממש אינציקלופדיסטן, וצאו וראו, עד כמה מוכשר היה לפקפק בידיעותיו ו“להתפאר” במסותיו, שאין לסמוך על בקיאותו, כי על כן אין לו זכרון טוב ואינו שומר לימים ארוכים את אשר למד, וכי מה שהוא אומר מושתת רק על הידיעות שהוא זוכרן אותה־שעה, ולא גם על אלה אשר שכח כבר; ומאד מענין הדבר, כי האיש אשר התגאה במשהו חן של “חוצפה”, כי אינו מתכון אלא “לכתוב לעצמו”, כלומר להעלות על ניר רק את נסיונותיו ה“אישיים”, יען כי ספק אצלו אם יש באפשרותו לדבר על מעשים ומחשבות שהם נסיונות הרבים, דוקא הוא נתברך וה“מסות” שלו עמדו במבחן של מאות שנים, היו לנכס הכלל אשר כמעט כל לשון ואומה אוספות אותן, מתוך ענין רב, אל אוצר תרבותן, על מנת להגדיל את החכמה ולהאדיר את האמנות שבביתן.

ב    🔗

הסופר האנגלי ליטן סטרצ’י גלה בינה־בדברים עמוקה בכתבו במחזור מסותיו ההיסטוריות “ציוני דרך בספרות הצרפתית”, כי הופעתו של מיכאל די־מונטן, בעל ה“מסות” הנבונות והסקפטיות, היתה הכרח טבעי־ היסטורי לאחר פרנסוא רבלה, הוא שהציף את אמנות צרפת בשפע של מרץ רוחני; הרוח השאננה יותר, הבוחנת והבודקת, היתה צורך השעה, לאחר הגשם השוצף והסוחף של יצירה שאינה יודעת שום מדה ושום גבול; לאחר המבול הזה של אופטימיזם, שרבלה הביא על עמו וארצו, — מן ההכרח היה שתבוא יונה לבנה זו ששמה די־מונטן עם עלה־זית בפיה, כדי להוכיח כי אכן שככו האיתנים, הנהדרים והמאימים כאחד; כי מה סכנה גדולה באמת לתרבותה של אומה ולאמנותה מאשר נחשול בלתי־מצוי של אמונה רבה בעצמה, משפע של אופטימיות יוצרת וקורנת, הגורפת הכל עמה, המסמאה לב ודעת? ורבלה ההומוריסטן והסטיריקן קפל בצחוקו ובחדות היצירה שלו את כל צרפת כמו פקעת אחת שהתגלגלה בעוית של נחת־רוח וצפויה היתה להגיע אל עברי פי התהום, עד שקם המפקפק הגדול הזה, מיכאל די־מונטן וזרק את עוגן הסקפטיות אל בני עמו, העמיד חוף לכל מרץ ושם גבול לשפע האמונה וליצירה, העולות כפורחות עד אין קץ. אבל אותו ליטן סטרצ’י עצמו טועה טעות מגוחכת כמעט כשהוא מנסה בהמשך דבריו על מ. די־מונטן לנתח את סגנונן של ה“מסות” ולהוכיח, כי אין זה סגנון כלל, כשם שגם מחשבתו אינה פילוסופית וכתיבתו אינה אמנותית: ואם כן הדבר, — מה הכוח המשמר על ה“מסות” הללו משך כמה מאות בשנים, אם לא כוחה במחשבה אישית מפורשת, בפרוש פילוסופית? ומה הקסם אשר קשר בעבותות של התפעלות למקרא די־מונטן, אם לא קסמה של האמנות שאין כל הגדרה ממצה אותה וכל פעם בא מישהו ומנסה לפארה מחדש? הלא עד די־מונטן היתה תהום בלתי־מגושרת בין הכתיבה לבין השיחה החיה, ואלו הוא מצא את הסוד הגדול הזה — לכתוב דברים ולשוות להם את הכוח שאנו נותנים בדברים של שיחה; הוא האמן הראשון שיצר את הכתיבה־כשיחה; זה היה רצונו, זו היתה כונתו המפורשת: — לסלק מן המחשבה הנכתבת את אפשרות המחיקה שאינה נכרת, לשלול מן הרגש המובע בכתב את הברירה של תקון שאינו נראה לעין; הוא רצה לכתוב ולהשאיר בכתוב את פליטת־הפה; הוא בקש וגם הצליח לקבוע אמנות חדשה: שאדם חכם ומשכיל, בעל רגש ובעל דעה, יהיה כותב כמו שהוא מדבר; משום כן מוטעה ומגוחך לטעון — לאחר כמה מאות שנה של מבחן לחיוב! — שאין זו אמנות ואין זה סגנון, לפי כללי הספרות המלומדת; וטעות גסה היא אם סבור מי שהוא, כי המסה כהנ"ל, משמעותה מאמר, או מחקר, שאין מלטשים אותו, שאין מתקנים אותו, חלילה, אלא כותבים מה־שכותבים; כי לא כן הוא הדבר, — גם במסה לוטש האמן ומתקן החכם, אלא שהוא מרחיק כאן כל מה שנראה לו כבלתי־דומה לשיחה־חיה דוקא, מה שנראה לו שקול ביותר ומדוד מאד, כדרך שנהוג לגבי כל חבור ספרותי אחר; אכן, רבים משתמשים עכשיו במושג של “מסה” וללגיון מצטרפים אלה הרואים עצמם בעלי־מסות, ומובן מאליו כי לא כולם ראויים לכך, מסבה זו או אחרת, גם אם נסכים שסוג ספרותי זה קנה לו בהמשך הזמן כמה וכמה פנים וצורות וטעמים ומסגרתו רחבה עכשיו מאד ומגוונת עד אין שעור; ועל־כן אין ברירה בידינו אלא להאחז בהנחה יפה זו שהיא קלסית, והיא דוקא מצטמצמת ומצמצמת, התובעת וקובעת כי אי־אפשר לה בלי הנעימה העיקרית של שיחה־בכתב, זו שהיא מסגולותיה החשובות ביותר אצל מיכאל די־מונטן.

ג    🔗

אכן, עובדה מעניינת מאד היא, כי המסה הספרותית, אשר אי־אפשר היה לה שלא תוצר דוקא בצרפת, — הארץ בעלת התבלין הרוחני הזה ששמו “אֵספרי” ואין טעמו נתן לתרגום מדויק וממצה, — חרגה במהרה מתחומי מולדתה הטבעית וקנתה שביתה כמעט בכל הלשונות; באנגלית, למשל, קמו בעלי מסות מזהירות עד כדי כך שבקראך אותן הנך נוטה לקבוע ולומר, כי המסה מעיקרה אנגלית היא; ואמנם — הראשונים שקבלו את יצירתו של די־מונטן, על תכנה ועל צורתה, היו האנגלים, כי על־כן ידוע ומפורסם, שאישים בעלי שעור כפרנסיס בקון ושקספיר נתפעלו מדי־מונטן, למדו ממנו ושלבו מדבריו ביצירותיהם; גם מבקרים והוגים גרמנים לא מעטים דבקו בסוג ספרותי זה ואף הצטינו בו, אלא שהם סרו מכלליו הראשונים והקלסיים; על סגולה אחת שדי־מונטן הקנה למסותיו ורוב הבאים אחריו לא הקפידו בה, — ובנקודה זו שוים האנגלים והגרמנים — הלא היא סגולת השלוב המרובה של ענינים “צדדיים” אגב שיחה על הנושא הראשי: אצל די־מונטן וכל הנאמנים לדרכו אין מסה אלא זו שהיא מרובת נושאים, השופעת כל מיני “אגב”, כי כאן ה“קפיצה” מענין לענין אינה חסרון אלא מעלה; ואם נדע להבדיל בין מחקר חמור, אפילו קצר, שמן ההכרח שיתוה לעצמו מראש תכנית וסיגים, לבין מסה, קצרה כארוכה, שתכניתה היא זו שבדיעבד, ולא נערבב עוד מין בשאינו מינו, כי עתה נשיג ונסכים כי בעל־המסה הוא בפרוש מי שהאפיקים למחשבתו על ידי מחשבתו עצמה נוצרים; ומבחינת אלו אפשר לומר כי המסות העבריות המצוינות ביותר הן אלו של נחום סוקולוב, שכל אחת מהן כמוה כהיכל נרחב פתוח לאושפיזין, שבפני כולם חפשית הכניסה והבעלים שמחים בהם וכל שקדמו יוצאים בגילה לקראת המאחרים ויחדיו מהוים חברותא שוקקה חיים, על כולם נסוך מאור־פנים, וכל אחד נובע דברי־חכמה ואמרי־תורה, איש איש לפי אפיו וכשרונו ודרגת הקול שלו וצבע הקול שלו, ואעפי“כ כאלו אחוזים הם זה בזה באופן סמוי מן העין, ממש כאותן חוליות שבשרשרת השלמה והמושלמת; ואמנם, מי שקורא מסה של נחום סוקולוב, על ישוב־דעתה, על מדת הסקפטיות הנאה שבה, על נעימת השיחה החיה המהלכת בין השיטין, על שפע ה”אגב" שבתוכה, — טבעי לו שישקול ויחליט: — המסה עברית היא מעיקר!