הדבר קרה בשנת 1480 בעיר טולדו בספרד הנוצרית של המלך פרדיננד והמלכה איזבלה.
בעלוֹת הנוצרים לשלטון היה עליהם להתגבר על שני כוחות עצומים אשר חיו בצוותא במשך מאות בשנים – הישוב המוסלמי המאורי והישוב היהודי.
המלך והמלכה שאפו זה מכבר לארץ נוצרית מאוחדת תחת חסותו של האפיפיור ברומא ואילצו את היהודים להמיר את דתם. רבים מהם עשו זאת אבל שמרו בלבם את המסורת ואת האמונה היהודית וכן לא ניתקו את הקשר עם אחיהם היהודים.
בהשפעת אישים מסוימים וביניהם תומאס די טורקוומאדה הוחלט לעקור מן השורש את קיומם של האנוסים, לאמור את הקונוורזוס, המאראנוס, אשר בסתר לבם נשארו יהודים. מובן כי עם מותם או גירושם של התושבים היהודים האמידים ובעלי ההשכלה אשר רבים מהם תפסו עמדות רמות ומשרות נכבדות גם בחצר המלך, יפול רכושם הרב בידי הממשלה, כלומר בידי המלכות והכנסייה. כל האמצעים כגון טרור, מעשי תרמית, בגידה, שוחד וכיוצא באלה היו כשרים. טרגדיות אין־קץ ירדו על ראשם של האנוסים. רבים הוציאו נשמתם בחדרי העינויים, אלפים מתו באוטו דה פה, כלומר נשרפו חיים על מוקד במחזה ראווה. פלא הוא שבכל זאת נמצאים בספרד עד היום שרידי אנוסים. נמצאו יהודים אנוסים אשר זממו להגן על עצמם אם בצורת מרד או על־ידי רציחת האינקוויזיטורים. לקושרים היה צפוי כמובן עונש מוות איום, אך היו מקרים שהקשר הצליח ואינקוויזיטור אכזר מצא את מותו. היו שניסו להשתמש באמצעים מאגיים בקוותם להכרית את כל האינקוויזיטורים בעזרת קסמים. מסופר על יהודי אנוס שנמצא אצלו לחם הקודש אשר נלקח מכנסיה קאתולית. לחם הקודש מסמל, כידוע, בשר ודם של ישו. כן העלילו על קבוצת יהודים שרצחו ילד נוצרי, לגוורדיה שמו. הוציאו את לבו והשתמשו בו למעשה קסמים. גווית הילד לא נמצאה מעולם. לוידוייהם הסותרים של האומללים אשר הוצאו מפיהם בעינויים קשים אין לייחס ערך של אמת. שיטות האינקוויזיציה מזכירות לנו היום, כחמש מאות שנה לאחר־מכן, את שיטותיהם של הסובייטים, המצליחות להוציא מאדם חף מפשע כל ווידוי כפי רצונם ולפי מגמתם הפוליטית. מכל מקום העלילות שהעלילו על היהודים באירופה במשך מאות בשנים ואשר הביאו חורבן והרס על היהדות, תחילתן במעשי האינקוויזיציה של ספרד בימי שלטונם של פרדיננד ואיזבלה.
תומאס די טורקוומאדה נכנס בגיל ארבע עשרה למנזר הדומיניקנים בסגוביה. הוא היה איש חכם, בעל היגיון קר, מוח תיאורטי מזהיר ויושר אישי. אדם עשוי לשלטון מטבע ברייתו. מתעוררת השאלה מדוע שנא איש זה שנאת מוות את היהודים, ויותר מזה את האנוסים. התשובה היא כי הוא ראה בהם סכנה לקיום המלכות הקאתולית. האמת הנרמזת בספרי ההיסטוריה היא, כי הוריו היו ממוצא יהודי והם המירו את דתם עוד בהיותם תינוקות. הדבר נודע להם מפיהם של סבא וסבתא. כל ימי חייו חשש פן תתגלה האמת. מסופר כי משראתה אמו את עלייתו של בנה, את שנאתו ליהודים, אכזריותו ויצר הנקמה שלו נגדם, נעלמה מביתה וחזרה לקהילה היהודית. מלבד חוקי האינקוויזיציה עצמה אשר היו מכוונים נגד האנוסים ונגד המרפאים שהשתמשו ברוח אלהים, הצליח תומאס די טורקוומאדה להשפיע על המלך והמלכה לגרש מאזורי מלכותם את קומץ היהודים אשר עוד נותרו שם. פרנסי הקהילה והרב בראשם התייצבו בפני פרדיננד ואיזבלה והציעו להם סכום כסף גדול לביטול גזרת הגירוש. קופת החצר היתה ריקה כתמיד. אז פרץ תומאס מן החדר השני שם הקשיב לשיחתם והזכיר למלך ולמלכה את מעשהו של יהודה איש קריות אשר מכר את ישו בעבור שלושים שקל כסף. המלך והמלכה סרבו. היהודים גורשו, האנוסים נתפסו ומעשי האוטו דה פה נמשכו.
תומאס די טורקוומאדה היה בשיא הצלחתו. האפיפיור וכן המלכה, היללו ושיבחו את מעשיו. אז עלה רעיון חדש של מעשה עינוי במוחו אשר אולי נרמז לו מפי מזכירו אבל נמסר לנו כפרי רוחו. האנוסים שישבו בצינוק היו מוצאים לפעמים לחזות במחזה מיוחד. אבותיהם הוצאו מקבריהם ולנגד עיניהם התעללו בגוויותיהם ושרפון.
שני מאורעות אירעו בחייו של תומאס די טורקוומאדה, שניהם ביממה אחת שעליהם אין זכר בספרי ההיסטוריה. בלילה הקודם נדדה שנתו, כאבים עזים בגבו תקפוהו ובדי עמל הצליח לקום בבוקר מיצועו. בעיצומם של כאביו העזים נגלה אליו קלסר פניה של אישה בלתי ידועה. בהגיעו ללשכתו של ארמון המלך – בינתיים הוא נתמנה אב הווידוי של המלך והמלכה – סיפרו לו על מקרה מיוחד אשר אירע לאשה אנוסה אשר שכניה הלשינו עליה. אותם שכנים שהסגירוה היו רופאים נודעים, והם שמו לב כי רבים דורשים לפתחה של האשה ויוצאים מעמה מאושרים. כנראה שהעלתה להם ארוכה, או שמא סייעה להם לשאת את חולים. לאחר חקירה ודרישה גילו כי היא ממוצא יהודי, דור שלישי של יהודים, וכי היא מושיעה את חוליה בעזרת מעשי כשפים. סיבות אלו, הספיקו, כמובן, לציידי האינקוויזיציה והם גררו אותה והטילוה לצינוק. מנת גורלה היה עינויים, וידויים שהוצאו מפיה באונס.
שלא כמנהגו, החליט תומאס, האינקוויזיטור הכללי, לנהל בעצמו את החקירה המוקדמת של אותה אשה, בטרם תובא לפני בית המשפט של האינקוויזיציה שבו ישבו לפחות שלושה אינקוויזיטורים.
בהוד ובהדר נסע תומאס בעגלתו אל הצינוק. הוא לבש גלימה שעליה התנוססו אותות דרגתו הרמה. הנזיר אשר ליווהו לבש מעל כתונת הנזירים שלו את הלבוש הטיפוסי של אנשי האינקוויזיציה, גלימה לבנה, כובע רם, משולש, אשר כיסה על כל הפנים פרט לשני פתחים לעיניים. לבוש זה הומצא מפני ששום איש מאנשי האינקוויזיציה לא היה בטוח בחייו אילו נתגלו פניו. תומאס די טורקוומאדה נכנס בכל הדרו לתוך הצינוק האפל והמצחין. מעט קש רקוב מפוזר היה על הרצפה שם ישבה שפופה אשה ושמה מריה. קודם לכן הכניסו לו שרפרף נקי כדי שיוכל לשבת עליו. בראותה את ראש האינקוויזיטורים אשר הכירתו בלא קושי הזדקפה מריה, מחתה את דמעותיה מעיניה, החליקה את שערותיה הפרועות והביטה הישר לתוך עיניו. אז אירע המאורע החשוב השני באותה יממה. האינקוויזטור הגדול והמפורסם, אשר כוח הדיבור והשכנוע שלו היה רב, עמד אילם, מופתע ומזועזע לשמע דבריה של האשה. מריה פנתה אליו בקול צלול ומלא נועם ושאלה אם יותר לה להפיג מרום מעלתו את הכאבים אשר תקפוהו בליל אמש. טרם הספיק טורקוומאדה להניע את ראשו לאות הן והאשה הושיטה את שתי ידיה לפניה אך מבלי לגעת בו, פסעה בצעדים זהירים מאחוריו והעבירה פסים מגנטיים מכתפיו לאורך חוט השדרה עד למושבו ועד לרצפה.
תומאס עצם את עיניו. לאחר שפתחן ולא ידע אם אמנם נרדם או שמא איבד הכרתו. על כל פנים, מיד לאחר־מכן קם מן השרפרף ומתח את אבריו בלא שיחוש שום כאב. רעננות תקפה אותו לפתע. הרגשת אושר, חדווה, כפי שלא ידע מאז היותו ילד קטן בצל אמו האהובה. הוא סקר את מריה במבט ממושך, מכף רגל ועד ראש, דפק על הדלת כדי שהשומר ישמע, והודיעו בטון שליט כי הוא ימשיך בחקירתו הערב לפני שקיעת החמה. הוא ציווה עוד מבלי שמריה תשמע את דבריו מבפנים, להגיש לה כד מים רעננים, לחם וקש טרי. מיד יצא משם, חזר למשרדו בארמון והודיע כי הוא יוצא את טולידו לימים מספר ולאחר מכן יסור לסגוביה לשהות במנזר הדומיניקנים שבו חונך.
שעה קלה לאחר־מכן פנה והלך אל תא המנזר שלו בטולידו והתבודד שם עד צאת הכוכבים. אז הזמין שוב את עגלתו אלא שבפעם זאת הוא הסתיר תחת גלימתו הרחבה לבוש עליון לבן של אנשי האינקוויזיציה. בהגיעו לצינוק הטיל על הנזיר המלווהו תמיד שליחות אשר תעסיקהו בעיר שעות מספר. אז, בהיותו לבדו, נכנס בחשאי לתוך הצינוק, ובראותה אותו קמה מריה ונעמדה ליד הקיר מולו. הוא שלף את לבוש האינקוויזיציה שהיה טמון מתחת לגלימתו וציווה עליה ללובשו על שמלתה בלי אומר ודברים. מריה צייתה בלא לפצות פה. אחר כך פתחה לפניו את הדלת כמעשהו של משרת נכנע ופסעה אחריו אל עגלתו. הוא הושיבה ליד העגלון וארבעת הסוסים התחילו דוהרים בליל הקיץ האפל לעבר סגוביה.
לפנות בוקר הגיעו ליער עבות. האינקוויזיטור ציווה על העגלון לעצור ואמר כבדרך־אגב כי ברצונו ללכת ברגל אל המנזר כפי שנהג לעשות בנעוריו. עתה נותרו לבדם, נבוכים, מאושרים. הם נטשו את דרך המלך ופנו לעברו של שביל אשר הוביל אל כר דשא. כוחם הפיזי והנפשי נדלה עד תום. הם שכבו במרחק מה זה מזה, נזיר אשר גזר על עצמו פרישות והבתולה מריה. כוכבים נצנצו ברקיע. הוא והיא, כל אחד לעצמו, התפלל לאלהיו בלבו כי ירחם עליו ויורהו את דרך הישר. נרדמו בלא שיגעו זה בזה, מאוחדים באשרם ובסבלם, שכן נהיר היה להם כי למן אותו רגע של פגישתם גורלם אחד עד קץ הימים האלה ואף מעבר להם לנצח נצחים. עם זאת, ידע טורקוומאדה בהגיונו ובהכרתו כי הוא שונא את העם היהודי שנאה עזה, וכן ידעה היא כי תתעב את האינקוויזיטור הגדול על הסבל הרב אשר יגרום לבני עמה.
שעות מעטות של שינה ללא חלום הספיקו כדי שישובו כוחותיהם. ערים היו. קמו, שתו מימי הנחל, אכלו מפירות היער וחרף ידיעתם כי תהום מפרידה ביניהם, שהרי אין תכלית לאהבתם, לא הירפו זה מזה, דוגמת אדם וחוה בגן עדן. תשוקתם היתה טראגית, נטולת שמחה, ללא בדיחות הדעת, כי המוות ארב לפתחה ואילו הוא צפוי היה לגיהינום.
לאחר שעות ארוכות של הליכה הגיעו למנזר. תומאס הפקיד את “האח הצעיר” בידי ראש המנזר – הפריאור – וביקש ממנו לפקוח עין עליו כי חדש הוא במנזר ומנהגיו וסדרי תפילתם אינם נהירים לו. הוא גמר את עניינו במנזר כפי שמצא לנכון ונטל ברכת פרידה ממריה תוך הבטחה לבקרה שנית מקץ שלושה חודשים.
מריה האצילה והתמירה נשתלבה חיש מהר בחיי יום־יום של המנזר. היא הפתיעה את מוריה ואחיה בשליטתה בלשונות, ארמית, ערבית, לאטינית ויוונית. היא בלבד ידעה לקרוא את הברית החדשה בארמית, היא שפת המקור ובתרגומה הראשון ליוונית. לבד מכן, היא הוכיחה ידיעה רחבה בספרות הרפואית הגדולה שבתלמוד, וכן זו הכתובה יוונית אצל היפוקראטס, זו שבלאטינית שאצל גלנוס והספרות הרפואית בערבית אצל אבן־סינא. הנקרא גם אבו עלי אל חוסיין. ומובן שבקיאה היתה גם בכל מה שכתב הרמב"ם בענייני רפואה. בלא היסוס הטילו עליה את ההשגחה על גן עשבי המרפא שהשתרע בסמוך לגן הירקות של המנזר. חולים רבים ביקרוה. בצאתם מעמה חשו כי שבו לאיתנם. היא נתחבבה על כולם. מקץ שלושה חודשים חזר תומאס ויחדיו פסעו בדרך המובילה אל הצלב, סביב סביב לגינה הפנימית בה פרחו שושנים וחבצלות.
“ובכן, אחי הצעיר” פתח תומאס “מה שלומך”?
“שלומי טוב, כבוד האב,” השיבה מריה בענווה “אני עובדת, מגישה סעד לחולים ומאושרת. ואולם צר לי כי בקרוב, תוך החודש הבא, אנוסה אני לעזוב מקום זה כיוון שאני מביאה ילד לעולם. עתה אל כל אשר תצווני ללכת, אלך”.
תומאס עמד כמאובן. לאחר שתיקה קצרה אמר בקול נמרץ: “אחי הצעיר, שוב נא אלי כעבור שעתיים ואודיעך את החלטתי”.
למועד, בהיכנס מריה לתאו מצאתו שלא כמנהגו כורע על ברכיו לפני האם הבתולה, מריה הקדושה, תחת שיכרע לפני ישו הצלוב. הוא הכניס את ידו לחזהו ושלף משם נרתיק קטן, בו טמון היה צלב זהב שבמרכזו אבן אדומה. רובין. הוא דיבר אליה בקול לחש כדי שלא יישמעו דבריו מעבר לקיר. “קחי צלב זה” אמר “ולכי עמו לואלאדוליט. מקום שם תמצאי קומץ יהודים, ביניהם אשה קשישה ושמה מרים. את הצלב מסרי לידיה של האשה. יום בו תמשש האשה צלב זה בידיה יהיה היום המאושר ביותר בחייה. אפגש עמך שם. ועתה לכי לשלום ואלהים יהיה בעזרך, ינצור צעדייך וישגח על בנך.”
“האח” מרים עזב את המנזר, הלך ימים ולילות רבים עד שהגיע למחוז חפצו. מרים הקשישה, אשה אומללה אשר בכתה רוב בכי על דרכו הנלוזה של בנה, נפחדה מאד בראותה את דמות הנזיר־מרים קרב אליה. היא נתייראה על חייה ועל חיי הקהילה הקטנה. מריה ביקשה לשוחח עמה ביחידות ובהיותן לבדן מסרה בידי האם את הצלב, סימן היכר שהיא באה בשליחותו של הבן האובד. מריה גילתה לאם את הריונה ושתי הנשים שפכו יחד דמעות על מר גורלן שלהן ועל גורלו של העם היהודי האומלל. עם זאת זכרו הכתוב: “כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא”.
שישה חדשים לאחר מכן הגיע האינקוויזיטור הראשי לואלאדוליט מקום הולדתו ועמו פמליה גדולה אך לא מצא את אמו שם ואף לא את העלמה מריה. נעלמו כמו בלעתן האדמה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.