פעמים רבות שאלתי וחזרתי ושאלתי את עצמי מה טעם מנסים בני־אדם להעלות בזכרונם חיים קודמים? כעין ניצוץ חשמלי יעברם כאשר מראה חזון, שם או מאורע כלשהו עולה ברוחם. הזעזוע חזק במיוחד כשגורלו שלו קשור בזכרו של אדם אהוב או שנוא עליו.

לפני זמן מה ראיתי את עצמי חיה ומתה בימי המהפכה הצרפתית הגדולה. הדבר אירע בשנות השמונים של המאה השמונה עשרה. כשאני מהרהרת היום בכך נדמה לי כי העלילה נתרחשה בליאון, העיר השנייה בגודלה בצרפת של אז. התגוררתי מחוץ לתחום העיר, בחווה קטנה שהיתה נחלתו של אחד האריסטוקראטים. כבת שש־עשרה הייתי ובתו של הרפתן. תפקידי היה העמסת חלב טרי, חמאה וגבינה, על עגלה קטנה רתומה לחמור והבאתם מדי בוקר בבוקר לשוק. לפעמים הוסיפו לי גם ביצים טריות, פרחים, או ירקות מגני הירק. שמי היה מריון. היום סבורה אני כי הייתי ילדה יפה למדי, שחומת שער, עורי לבן ועיני שחורות, גדולות ועגולות.

מן הנכון לומר כי מכמה בחינות הייתי ילדה בלתי רגילה, אדוקה, מתפללת בדבקות, אומרת וידוי ומטה אוזן לדברי החכמה והמסתורין של הנזירות שאצלן למדתי קרוא וכתוב. במיוחד הפתיעוני רמיזותיהן כי כל אדם וכל נפש חיה ישובו ויוולדו מדי פעם בפעם מחדש. כן שמעתי מפיהן כי את תורתן למדו מנזיר אחד יוצא דופן בחכמתו ושמו שליה. הן דיברו עליו כעל אדם מעולם אחר. טוהר נפשו ועליונותו ההומאנית והמיסטית היו לשם דבר. והנה אירע מעשה שהיכה בתדהמה את תושבי העיר כולה, לרבות העם או המעמד השלישי כפי שכונה באותו זמן, וכן תעשיינים, אצילים, נזירים ונזירות. פתאום לפתע פרש שליה מן הכנסייה ונצטרף לתנועה מהפכנית ותוך זמן קצר הפך לנביאה הקנאי והאדוק ביותר. המהפכה הצרפתית אליבא דשליה, היתה בחינת בשורה נוצרית חדשה והוא נביאה. אני, מריון, בהיותי נערה ערה למדי, יוצאת ובאה בין הבריות, מתרועעת עם אצילים, אנשי כנסיה ודלת העם, סובבת בשווקים, מתעניינת, מקשיבה, נסחפתי כולי עם הזרם החדש שבו ראיתי תקומה לעם ושחרור העמלים והנדכאים. בערתי באש להבה, שאפתי לקחת נקם, אחת ולתמיד, מאותם אצילים, אנשי־תעשייה ובעלי אחוזות, אשר חיו חיי מותרות, בניגוד משווע למעמד הפועלים והעמלים אשר כרעו תחת נטל סבלם. והלא רק כמה עשרות שנים חלפו מיום שנשתחררו אותם בעלי אחוזות מעול העבדות. אל נכון זכור לכולנו מנהגה של האצילות הצרפתית במשך מאות בשנים ליטול לה את “זכות הלילה הראשון” מאת החתן המיועד, בעלה של האשה ואבי ילדיה העתידים להיוולד. אותו חתן בחופתו משולל היה בטחון כי ילדו הראשון שלו הוא, יוצא חלציו.

אני טרם נועד לי חתן ולא טעמתי טעמו של אותו מנהג כשם שטעמוהו חברותי. בכל זאת לא נחסך ממני אותו סבך, שכן בנו של בעל החווה, פרנסואה ד' וייה, נער יפה־תאר בן שמונה־עשרה, אהבני מילדותו, ובסתר הלילה, בין דשאים, ביערות, השיבותי אהבה אל חיקו.

באותם ימי מהפכה היה לבי קרוע לגזרים. מצד אחד נמשכתי בכל מאודי אחר המהפכה ומצד שני חרדתי לגורל אהובי פרנסואה. בפריז, בירתה של צרפת שלטה האספה הלאומית והמון העם עמד ברובו לצד המהפכה. התוצאה היתה, משפטי אימים, הקזת דם, הגליוטינה. לבסוף הגיע תורו של לואי ה־16 אשר כינוהו בלעג “האזרח לואי קפה” כשם משפחתו המקורי.

בעירי ליאון היה מצב העניינים שונה מן הקצה אל הקצה. אמנם גם אליה הגיעה הגיליוטינה אך לא השתמשו בה בתחילה ועמדה ככלי אין חפץ בו במחסן. אולם, עם התפשטות המהפכה וריבוי ציריה באספה הלאומית נתבלטו בה שתי מפלגות גדולות, הז’ירונדיסטים, כלומר המתונים, והאקסטרניסטים – מפלגת הגבעה. (שם זה ניתן לה על שום צורתו של אולם האספה הלאומית שהיה בנוי כאמפיתיאטרון וחברי מפלגה זו ישבו בשורות העליונות הקרובות ליציעים אשר נועדו להמון הראדיקלי).

מעמדה של הכנסייה בליאון היה חזק למדי, כן גם מעמדם של בעלי התעשייה (תעשיית המשי בעיקר), האצולה ובעלי החוות החקלאיות הגדולות. הכוחות הריאקציוניים הפכו עד מהרה לכוח צבאי מאורגן אשר יצא בהתנגדות גלויה לשלטון המהפכה בפריז. אלה השתלטו על העיר, הוציאו את הגיליוטינה ממחסנה והפעילוה, זו הפעם הראשונה לא כמכשיר נגד המעמד הראשון והשני, אלא כמכשירה של הריאקציה נגד המהפכנים. קורבנם הראשון היה שליה, נביא אמת, האדם הנערץ והאהוב על הכל. מובן שהאיש היה חף מפשע, ללא כל כוונות זדון או רגש נקם, והוא אשר נגזר עליו לשאת ביסורים אין קץ, בעינויי מוות נוראים ביותר מידיו של אותו מכשיר קטלני – הגיליוטינה. ייתכן שלא ידעו להפעילה כראוי או שמא להב החרב לא היה חד למדי, מכל מקום לא הצליחו לערוף את ראשו באחת. שלוש פעמים הונחתה עליו המכה עד שהתליין ריחם עליו והוריד את ראשו בחרב.

הידיעה על רצח אכזרי זה הגיעה לאספה הלאומית בפריז. ראשו הכרות של שליה המעונה הובא לשם והוצג לראווה בכיכר העיר. בו במקום גמלה ההחלטה לנקום את דמו של שליה מאת העיר ליאון כולה. פסק־הדין נתחלק לסעיפים: הריסת בנייני הכנסייה והכחדת כל סמל דתי בה; השמדת האצולה, בעלי־התעשיה, סוחרים, כלומר כל בעלי הרכוש שבעיר; הריסת בתי המגורים של אותן שלוש שכבות וכן את כל הבניינים הציבוריים אשר שירתו עד כה את השלטון.

העיר ליאון שוכנת על שפתו של נחל רון והיא היפה שבערי צרפת. בנייניה הציבוריים הוקמו בידי לואי ה־14 ושמם יצא לתהילה בכל רחבי המדינה. שליחי העם או אלה שנתמנו להוציא לפועל את פסקי־דין המוות נקראו “פרו־קונסולים”, בהתאם למסורת הרומאית. האיום בין כולם היה יוסף פושה. איני זוכרת אם מסוגלת הייתי אז לערוך השוואה בין שתי הדמויות, שליה ופושה, כפי שניתן לי לעשות היום. שניהם היו פרחי כהונה אשר שירתו את הכנסייה ולבשו גלימות נזירים שנים ארוכות. יתר על כן, שניהם פעלו לשם ההפיכה ובשמה ונשאו על שפתיהם ברמה מלים כגון אהבת האדם, העלאת רמת החיים של האומה ושחרורה מן הסבל. עם זאת תהום רבה הפרידה ביניהם. שליה היה ונשאר טהור ללא רבב, ואילו פושה הפך למבצע האכזר ביותר של נקמת הדם. לבו היה קר כאבן, אתיאיסט ללא סייג אשר ידע להציל את עורו, הכל לפי מהלכה של הפוליטיקה ותמורותיה. במרוצת ההיסטוריה הוא קפץ מקיצוניות אחת לשנייה, ממעשי טרור למתינות, עבר לצדו של הקיסר נפוליון, נתמנה שר המשטרה שלו, הפך לנסיך ולמליונר, ולאחר מכן עם נפילתו הסופית של נפוליון עבר אל הבורבונים והחזיר את לואי ה־18 לכס המלכות.

נחזור אפוא אל הכבשים שלנו “”Revenons á nos moutons כמאמר הצרפתים. פושה פתח את שלטון האימים שלו בליאון במחזה מדהים ומזעזע, אבל בלי שפיכות דמים. קודם לכן, המדובר ב־1793, ניפצו והשמידו את כל כלי הקודש שנמצאו בכנסיות, פסלי ישו, תמונות, איקונין, בגדי הכוהנים והבישופים, ספרים וכיוצא באלה חפצי פולחן. כיכר העיר קושטה בירק ובפרחים ובצדם ערמות ערמות של השלל שנחמס. כאשר הגעתי באותו בוקר העירה, לקחו ממני פועלים צוהלים את החמור האהוב שלי, הלבישו עליו טיארה – כלומר כובע של בישוף – וקשרו לזנבו את הברית החדשה ואת הצלב. בראשה של תהלוכה מוזרה זאת ניצב פסל גדול עשוי ברונזה בדמותו של שליה. כמובן שכל העם נאסף כדי לצפות במעשה הנורא ואז הכריז פושה בקול רם שהכנסייה וכל ערכיה הדתיים מתו לבלי קום עוד והוא מבעיר אפוא בעצם ידיו מדורה גדולה אשר תשרוף ותכלה את הכל. פסל הברונזה של שליה הוצב בקתדרלה במקום שהיה פסלו של ישו.

פושה ופמלייתו התגוררו בבית קטן ומבודד שהשמירה עליו היתה חמורה ואשר ממנו יצאו למחרת היום פקודות וצווי מעצר. ידעתי כי פרנסואה אהובי אשר הואשם בפעילות נגד המהפכה יהיה אחד מקורבנותיו הראשונים של פושה. הוא לא היה בין הראשונים של היום הראשון, 200 במספר, אלא בקבוצה השנייה. מחזה דמים כזה טרם ראתה עין אנוש. בתחילה נצטוו הקורבנות לכרות לעצמם קברי אחים. לאחר מכן נכבלו בידיהם וברגליהם והועמדו במרחק של כמה עשרות מטרים אל מול לועי תותחים אשר ירו אש לעברם. אלה שלא הוציאו את נשמתם מיד נהרגו בחרבות. אחר־כך ערמו אותם ערמות ערמות והוטלו לקבר. בלא ספק היו ביניהם שעדיין נשמו.

בבוקר המחרת באו אל חוותנו ונטלו עמם את פרנסואה שלי. אותו לילה לא עזבתיו ולו לרגע אחד. עתה התרפקתי עליו, זעקתי, בכיתי, התחננתי, אולם לשווא. לקחו וזרקו גם אותי לתוך העגלה. הכרתי היטב את מקום מגוריו של פושה וכשקרבנו אליו קפצתי מתוך העגלה ורצתי לעבר ביתו כדי להניע את לבו המאובן ולחון את פרנסואה. הבית היה סגור ומסוגר ומשמר כבד הופקד עליו. עגלת סוסים עמדה לפני השער, שככל הנראה חיכתה לו לפושה. שוב פרצתי בצעקות ובבכיות וגמולי היה מכות קשות בקת הרובה. נפלתי ארצה ונחבלתי בראשי. כוחי עוד הספיק לי כדי להתרומם ואז הופיע פושה בשער. הסתערתי לעברו, חיבקתי ברכיו, ואילו הוא הביט עלי מופתע וציווה על אנשי המשמר לסלקני. אז פרצתי בשאגה: “דמך בראשך, אם לא בחיים אלה אזי בגלגול אחר”.

הוא נעצר ובת־צחוק זדונית ריחפה על שפתיו. שומריו תפסוני, אחזו בי מאחור ואחד מהם הטילני אל אבני הרחוב. אבדתי את ההכרה. כמו בחלום זוכרת אני שהחיילים סחבוני אל מאחורי הבית והתעללו בי. לאושרי לא חזרה אלי הכרתי. לאחר שהתעוררתי מתרדמת המוות נודע לי כי החיילים הטילו את גופי לתוך הרוֹן, שם הוטלו גם שאר הקרבנות שהומתו באותו יום. הרון הפך אדום מדם ומימיו הורעלו לזמן רב מחמת הפגרים שצפו בהם. נדמה לי כי במסע זה שלאחר המוות היה גופי קרוב לגופו של פרנסואה.

עדים למחזה זה היו תושביה של העיר טולון השוכנת אף היא לחוף הרון. באותו יום, הוא ה־15 בדצמבר 1793, התחיל פושה בהריסת בנייני הפאר של ליאון, אולם לא זכה להשלים את מלאכת ההשמדה כי באביב 1794 הוא נקרא לשוב לפריז ולתת דין וחשבון לאספה הלאומית על מעשיו האכזריים שהיו בניגוד לרוחה המקורית של המהפכה ולזכויות האדם.