רקע
מרגוט קלאוזנר
אשת מוכר הדגים

בגלגול קודם כבר נפגשנו, את ואני. על כך ברצוני לספר לך. בדין שתדעי את הכל.

הייתי אז צמא־דעת, מבקש נתיבות־עולם. שאלה לא הגוּיה שומע אני עולה מפיך: האומנם אני הוא המספר לך את הקורות האלה, או שמא את עצמך, שמא פעולת דמיונך היא, כפי שאתם המשוררים מכנים את רחשי לבבכם? חושבני כי נסיונך רב בהאזנה קשובה בשביל שתחושי בבהירות בבת־צחוקי, בת־צחוק של לגלוג ומקצת רחמים לתמימותך. האם תוכלי לנחש, יקירתי, מהו המשכו של הסיפור, אשר עתה־זה התחלתי לספרו, מה תהיה עלילתו, מי יהיו גיבוריו, וסיומו כיצד יתרחש? לא, לא תנחשי. ובכל זאת שומרת את על חשדנותך, מכל מקום, אהובתי, אפילו היית את המספרת – על דברתי כי אז היה זה – אנוכי…

ובכן אתחיל שוב מבראשית: צמא־דעת הייתי, מבקש נתיבות עולם. עיירתנו קטנה היתה. את נזדמנת לשם לפני שנים והמקום לא נמחה מזכרונך. היא שרצה מבריחי גבולות לאין מספר, סוחרי מרכולת גנובה וגנבים ידועים לשמצה. עיירתי זו שכנה לה לאחר זמן על אחד מגבולות פולין. מוניטין יצאו לה בשל עסקים שבה. עתה שמה דרוהוביץ'.

שאול תשאלי: מה היו מעשי אני שם? תלמיד הישיבה הגדולה שבמקום הייתי, יתום וסועד יום־יום על שולחנם של אחרים. מקץ שנים מעטות הייתי אני עצמי מורה באותו מקום, “מלמד” כפי שקראו לי. הייתי המלמד הצעיר ביותר, בעדתו של הרבי.

עד שיום אחד קמתי והלכתי. הייתי אחד מאלה – אפשר הגיע שמעם לאוזניך – אשר קמים לפתע, נוטשים אשה, ילדים, תלמידים, והולכים לבקש אלהים. מן הסתם סבורה את, כי אין במעשה זה משום אות־כבוד ואף לא יראת־שמים. שהרי להפוך אשה צעירה אשה עגונה לעולמים, שתהא נאלצת לגדל, ללא אב, שלושה פעוטות רכים, קבצנים למחצה, נתונים לחסדם ולרחמנותם של עשירים נדיבי־לב – אין בכך משום כבוד כלל ועיקר. כשאני שוקל זאת לפניך או בהשקיפי על מעשים אלה בעיני שלי היום, תמימי־דעים הננו לחלוטין. כזאת לא יעשה אדם בעל אחריות! אבל אז, אהובתי, שונים היו המושגים. אין את יכולה מן הסתם שלא לתפוס מה משמעות היתה אז לעובדה כי הנה קם לו אדם והולך לבקש אלהים. מי העז לעצור בעדו? אשתו שלו וודאי שלא תרהיב עוז בנפשה. דווקא משום שהיא אוהבתו היא מניחה לו ללכת. דמעה תזיל בשעת לכתו וכה תעשה עוד שנים רבות לאחר מכן, אבל היא גם תעניק לו את ברכתה, משום שאולי… אולי הוא אחד מבחירי אלוה.

נלאיתי נשוא את העיירה. שלהבת־יה בערה בנפשי ללא הרף. את האמת ביקשתי גם במרומים, בין הכוכבים, כשם שביקשתיה במעמקים על פני האדמה. יש והאמנתי כי אכן נגלתה עלי האמת השלמה, היחידה. התעוררות דתית – זוהי האמת, הפורקן. ואולם יש אשר תבעה רוחי האמונה על התלמוד ועל ההיגיון, פתרון שאותו יכול לתת רק השכל האנושי הישר.

הפכתי מורה נודד. עברתי על פני ערים, עיירות וכפרים. הבריות הלעיזו עלי, אמרו שאני מבקש את המשיח. לא הייתי נבער־מדעת. ראשי היה מלא תורה, משניות, תלמוד ומדרשים, קבלה וזוהר. תורותיהם של גדולי המחשבה התנצחו בקרבי. לא הצלחתי להביא את הדברים לידי אחדות הרמונית. לא עלה בידי למצוא את האלוהים, ככל שגברו מאמצי כן העליתי חרס בידי.

בדרך נדודי ראיתי ושמעתי רבות מעולם המעשה והחולין. תלמידי־חכמים, כמותם גם אנשי־מעשה, אשר ניהלו את עסקי הקהילות פנו לעצתי. פעמים, לפני שהשמעתים דבר, שאלתי בכוכבים. הן בשעתו חקרתי את מסילתם. פעמים עלה בידי להביא ארוכה לחולים, שכן למדתי להכיר את כוחם של עשבי־רפואה רבים. למדתי לדעת סבלו של אדם טרם השיחו באוזני. נשים וילדים נקהלו סביבי כדי להאזין למשלי ואגדותי. תכופות נשאתי מדברותי בצלם של אילנות עבותים, ולא רק בבתי־תפילה. אך בשום מקום לא יכולתי להאריך שבת, משהו היה דוחפני הלאה הלאה

*

כך עברתי על פני מחצית אירופה. ממזרח למערב ושוב למזרח. באחד הימים הגעתי לעיר גדולה. לא אזכור בדיוק את שמה: ההיתה זו קונסטנטינופול, או סאלוניקי? ושמא לא היתה זו קונסטנטינופול, העיר בה שכנת? חכי רגע, אהובתי, עליך לדעת, מה עיר היתה זאת… רואה את, הנה נזכרתי. זו היתה סאלוניקי. ובכן, התאמיני לי סוף־סוף – התאמיני?…

נשואה היית לסוחר דגים עני. התגוררתם סמוך לנמל. לא הנמל הגדול, מקום שם משליכות עוגן האניות הגדולות, אלא נמל פנימי קטן דמוי כחצי גורן. הבתים, או מוטב לומר הבקתות, מדרגותיהם הגדולות נגעו ממש במים, ולכל משפחה סירה שהיתה קשורה אל מפתנן של המדרגות. מי הים שטפו את המדרגות הנה ושוב, הנה ושוב.

אל גרם מעלות זה היו הדייגים באים מן הים ומציעים את מלקוחם. התגרים, ביניהם גם בעלך, היו קונים מידם את הדגים ומביאים אותם בדרך המים ללב העיר למוכרם בשוק או בבתי עשירים.

נוהג הייתי להגיע לעיר חדשה בימי שישי. כך קרה גם הפעם. הלכתי לבית־המרחץ, התוודעתי לבריות, ולעת ערב הראיתי פני בבית־התפילה. כמנהגו של מקום הזמין לאחר התפילה אחד מבעלי־הבתים את האורח הזר לסעודת ליל שבת בבית. ובכן, באותו ערב, שנת..16 למניין הנוצרים – אביב היה אז בארץ ועדיין האוויר צונן למדי – הזמינני אישך לביתו. שמואל היה שמו, לא כן?

הגענו אל ביתכם. הנרות דולקים, הילדים דרוכי ציפייה וכן גם את. זכורני כי היו לכם ארבעה ילדים, שתי ילדות יפות־מראה, נער שטרם מלאו לו אז שלוש־עשרה שנה ועוד ילד ששכב בעריסה. ישבתי אל השולחן, הצטרפתי אליכם בזמירותיכם. עינינו נפגשו ולפתע נתחוור שאת שייכת לי. דבר זה נראה לי ברור וטבעי ביותר כהופעת כוכב נוגה עם ליל. באותו הרף־עין הרגשת גם את, כפי שהודית לאחר מכן, שאני הנני בנך. טרם ידענו אז – הדבר נגלה לי מאוחר יותר – כי נשמתו של נער, טרם צאתה לאוויר העולם, בוחרת לה לאֵם אותה אשה אשר בגלגול שבעתיד ימצא בה את בחירת לבו, את רעייתו.

לא, אהובה, אז טרם היית שלי, ואני טרם הייתי בנך. אבל הדבר השתלט עלינו, חסרי־אונים היינו נגדו. בפעם הראשונה בחיי הייתי חסר־אונים לחלוטין.

שמואל היה יהודי מגושם, גבו נטוי קמעה, ללא שאר־רוח. את היית מאורו של הבית, המוציאה והמביאה, על פי מצוותך נעשה כל דבר. שמואל נשמע לך בכל בבלי דעת.

מאד השתוקקתי להישאר בקרבתך. מנוחה חיפשתי לי עמך. הקץ לנדודים.

האם זו את שנטעת בשמואל את הרעיון למנותני מורה לבנכם הבכור או שמא הגינו זאת שנינו? נשארתי. שימשתי מורה לילדיך, במיוחד זה הבכור שבשלהי הקיץ עמד להיות בר־מצווה. ואז קרה הדבר, שהיצר – לא אוכל לכנותו “הרע” – העמיד את שנינו בניסיון.

שנינו נתחנכנו על ברכי מסורת אבות חמורה. נבהלנו עד עמקי נפשנו, חרדה תקפתנו, חסרי־תושיה היינו. לא השחנו זה עם זו, התייסרנו כל אחד לבדו.

הקיץ בא ועמו מועקה כבדה. מעל דרגשי שבעליית־הגג האזנתי להלמות לבך. ערה היית. שמואל נשם קצובות בשנתו. החזקתיך בזרועותי. כשאני מעלה עתה בדעתי את זכר הימים הרחוקים ההם אין אני יודע בוודאות אם אמנם עזבתיך בטרם קרה הדבר. דומני שכן. שותקת את מנידה ראש, מה רב החסד שהדבר לא קרה.

לילה אחד בא הקץ לכל. חרש התגנבתי במורד המדרגות של ביתך, לא נפרדתי מאיש זולתך. לא במלים, כמובן, או ברמז, רק בנפשי בלבד. התרתי את הסירה ממפתן ביתכם, השטתי אותה מן הנמל הפנימי אל הנמל הגדול ומשם אל הים הפתוח. באמתחתי מעט מזון ומים. למזלי היה ההגה איתן ומפרש קטן נח מקופל בירכתי הסירה. גם אי־אלו מכשירי־דייג היו שם.

פניתי לעבר ארצנו. הכוכבים הדריכוני וחותר הייתי בסמוך לחופים, מאי אחד אל משנהו. הים הסביר לי פנים וכן גם הרוחות. שליתי דגים אשר החלפתים בהגיעי לאחד הנמלים בלחם ופירות. גם מי־מעיינות מצאתי בשפע. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי עצמי בן־חורין, קרוב קרוב לאלהים.

אולם עד מהרה נעכרה התרוממות הרוח שלי. חץ שנון פגע בלבי. בחזיונותי בהקיץ ראיתי את שמואל שופך עליך את זעמו, ואותי הגנב מוג־הלב, שם לשמצה: את סירתו, מקור פרנסתו, גנבתי ממנו. מעתה יצועך פרוש היה בעליית־הגג שלי. לילה אחד, שעה שהסתכלת טרופת־שינה בכוכבים ובמים המשתכשכים למרגלות ביתך, הגעת לשחרור מעצמך; אז יצאה נפשך אלי. בבהירות ראית אותי שוכב שרוע בסירה ועוקב אחר מסלול הכוכבים. נצמדת אל לבי; הכרתיך. ריחפנו יחדיו במרחב, שניים שהיו לאחד…

משעה זו ואילך לא יכלו עוד הבית וטרדות היום־יום להשיגך. משהו עילאי זהר מתוכך. עלה בידך לשחרר את נשמתך מן המחיצות של גופך.

מהלך מסעי נשתנה אף הוא. אם עד כה חתרתי אט־אט לעבר מטרתי לירושלים ולצפת, הנה עתה נטשתי את כל כללי הזהירות ופרצתי בסערה לעבר דרום־מזרח. איתני הטבע עשו עמי יד אחת; ניתן לומר כי ממש טסתי אל ארץ הקודש. בעומדי בתפילה בהקיץ, בהיותי שקוע במחשבות, נתחוור לי יותר ויותר כי שם, בארץ הקודש, יבוא הקץ לחיפושי הארוכים.

אנשים בעלי־נסיון שפגשתי בקפריסין, ספנים, השיאו לי עצה: “פנה צפונה” אמרו, “לעבר עכו”. יפו, אף היא קרובה לירושלים, משופעת בשנוניות. סופות החורף קרובות. הגה סירתך לא יעמוד בפני הגלים והכפים של יפו העיר. הטיתי אפוא את סירתי לעבר צפונה של הארץ.

משנגלה החוף, תרתי בעיני אחר הכרמל, הר אליהו הנביא. אולם לנוכח עיני השתרעו דיונות אדמת מישור. הפניתי מבטי צפונה. הלילה ירד ואני מצאתי עצמי מול חופה של יפו. אורות העיר הבליחו. הבינותי כי תעיתי בדרכי. דיני נחרץ. סירתי התנפצה אל הצוקים.

אהובתי, אל לך לבכות עתה. מאז חלפו ימים רבים. יסורים לא סבלתי כי אבדה הכרתי. כמה זמן שרוי הייתי בלי הכרה, איני יודע. משהתעוררתי, ריחפתי שליו ומאושר מעל פני האדמה. ראיתי את ירושלים, את הר־הבית, הכותל המערבי, את כרמי הגפנים, שדות החיטה, את בתי־התפילה שבצפת ואת מצחיהם הלבנים של המתפללים. דעת אלוהים נגלתה עלי. הורשיתי להיכנס לפרדס. כיצד – זאת לא ידעתי…

ואז נזכרתי בך, אמי האהובה, וקרבתי אליך. את באת לקראתי. בחלומך ראית את גופי חסר־הנשמה מוטל על החוף ואז ניתקה מתוך שינה נשמתך מקרבך ושוב היינו מאוחדים. כשפרשת ממני קרנו פנייך באור מוזר, הכל הבחינו בו.

מני אז תאיר שוב ההצלחה פנים לשמואל בעלך. הילדים גדלו ואת יכולת ביתר קלות לשאת את חייך הקשים. עוד שנים רבות הוריתיך את הדעת החדשה שרכשתי. בתקופת חייך האחרונה עלתה בזכרוני רק במטושטש פגישתנו הארצית.

מדוע – שואלת את – קרו הדברים כפי שקרו?

כך נגזר עלינו מראש – אין אנו מצווים להבין את כל המוצאות אותנו.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50102 יצירות מאת 2767 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21350 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!