הדבר אירע לפני עשרים שנה. סיפור זה סיפרתי וחזרתי וסיפרתי באוזני ידידי ותלמידי בתקווה כי יפיקו ממנו לקח.
אירע לי המקרה והכרתי אדם, פרופסור למאתימאטיקה גבוהה, אשר עשה עלי רושם רב. ידיעותיו הרבות, אופקיו הרחבים, כבשו את לבי. ימי שבתנו יחדיו, שיחותינו הארוכות, לימדוני יותר ממה שרכשתי בשנות לימוד רבות באוניברסיטאות.
לא רציתי באהבתו, אבל הוא אילצני לקבלה. תוצאותיה – טרגדיה קלאסית של אהבה. העלילה היתה בלתי הגיונית מלכתחילה. הוא היה בעל לאשה ואב לבת. זמן מה לאחר שנוכח לדעת כי אין תכלית לאהבתו, נפל הפרופסור למשכב. הכרותנו ארכה שבועות מספר בלבד. לא נותר לי הימנה אלא צרור עבה של מכתבים רבי־עניין, נפלאים בנימתם.
שלושה חדשים חלה את חוליו. בתקופה זו לא ניתן לי לבקרו. מכתבים שכתבתי לא שלחתים אליו, אולם כיוון שמורגלת הייתי בכתיבת מכתבים יום יום המשכתי בכתיבתם. המכתבים צרורים היו בתוך מחברת, ולהפתעתי הגדולה הוא השיב עליהם תשובות כדרך שנהג לפנים. הבדל אחד בלבד מצאתי בהם, תשובותיו היו כתובות בכתב ידי. מדי פעם בפעם פונה הייתי אל ידידיו ושואלת למצב בריאותו, מצב רוחו, ומצאתי כי תשובותיו אלי, קודם לכן, היו נכונות. יום אחד אחר הצהריים הלכתי לראות סרט על חייהם של שומאן ושל ברהמס ועל דורותיה וויק, ששניהם אהבוה. אף־על־פי שהנני נמשכת מאד אל המוסיקה של שניהם לא היתה בכך עילה להזיל דמעות כה מרות כפי שעשיתי שעה שצפיתי בסרט.
אותו לילה, כשעה לפני חצות, הקיצותי פתאום. לצדי שכב הפרופסור מוטל מת וחיוור עד אימה. שוב התחלתי לבכות והעליתי על הכתב את פרשת החלום. עיתוני אחר־הצהרים הביאו את הידיעה בדבר מותו של הפרופסור. הוא מת, נאמר שם, בשעה אחת־עשרה בלילה.
מעודי לא הייתי כה אומללה כבאותו יום. נחמה פורתא מצאתי בכתיבת מכתבים אליו ובתשובותיו.
חדשים מספר לאחר מכן נסעתי להולנד כדי לפגוש את הורי אשר לא ראיתים אחת־עשרה שנה, היינו מ־1938. הפגישה היתה נרגשת, אולם צל העיב עליה. אחת מאחיותי נמצאה בבודאפסט בהונגריה הקומוניסטית. היא נסעה לשם לפני מלחמת העולם השנייה כדי ללמוד מוסיקה ועברו עליה כל זוועותיו של הכיבוש הנאצי, בית סוהר, מחלות, עוני ורעב, בדידות וכיוצא באלה. איש מבני המשפחה לא העז לנסוע להונגריה של אותם ימים, ואילו אני קיבלתי את האתגר ברצון. הדרכון הישראלי שברשותי לא הפחידני. עיקר הקושי היה בהשגת אישור כניסה. זאת היתה כמעט תקוות שווא. אולם לאחר שישה שבועות של ציפיה, בהיותי לאחר יאוש, הוענקה לי האשרה פתאום. התקשיתי להסביר לעצמי מה גרם לנס זה.
בזמן שחלף בין מותו של הפרופסור, בפברואר 1949 לבין נסיעתי לבודאפסט אותה שנה, שקעתי במחשבה על עניין השארות הנפש ועל תודעה אישית אפשרית לאחר המוות הפיזי. פעמים רבות ראיתי את הפרופסור בחזוני, בלילה. שישה שבועות של מתיחות חלפו עלי ובכל זאת לא הייתי מסוגלת לשער מהו שמצפה לי בבודאפסט.
אחותי באה אל שדה התעופה של בודאפסט כדי לפוגשני. אחת עשרה שנה חלפו מאז נפרדנו זו מזו, ולתמהוני הציעה מיד לבוא ולפגוש מדיום המחונן בכתיבה אוטומאתית וביכולת לבוא במגע עם נשמותיהם של בני אדם אשר עזבו את עולמנו זה. מעולם לא פגשתי מדיום קודם לכן. כמדומה לי שגם לא קראתי דבר על נושא זה, אולם נעתרתי לבקשתה בשמחה רבה. ועוד באותו יום, בשעות אחר הצהריים ניצב בדירת אחותי בת החדר האחד מדיום בדמות אשה ושמה ברטה. זו היתה אשה בעלת קומה נמוכה, שערותיה בלונדיות, בשנות הששים של חייה. אביה היה גנראל אוסטרי. בנעוריה היתה זמרת סופראנו, ועתה מלחינה מוסיקה. את עיסוקה החדש, המדיאליות, הכרח היה להסתירו, שכן היה מנוגד לקו המחשבה של המפלגה הקומוניסטית.
אחותי הבהירה לי מספר פרטים הכרוכים בסיאנס. אחד היה התהליך עצמו. ברטה יושבת לפני הלקוח וכותבת משהו באצבעות ידה הימנית בתוך כף ידה השמאלית. בו בזמן היא קוראת בקול את הכתוב והשומע רושם את מילותיה על הנייר. הפרט השני היה מיוחד במינו: בששת השבועות האחרונים, אך לא קודם לכן, היה מופיע רוח, אשר שיבש את הסיאנסים שלה. הוא דיבר גרמנית אנגלית, או לשון אחרת שאחותי לא שמעה. תכופות היה נוקשה בדיבורו, בהתנהגותו, חירף וגידף את אחותי על שדרישותיה מן המדיום היו לא הוגנות. פעמים רבות גירשוהו מעל פניהן אולם הוא חזר והופיע.
כשראתני ברטה בפעם הראשונה הופתעה מאד. בעזרת כתיבתה האוטומאתית היא ניבאה לי כי יום יבוא ואפרסם ברבים את שמה של משפחת אבי. אותו זמן לא נשאתי כלל את שם אבי. שנים רבות חלפו עד שחזרתי אליו.
שתיים או שלוש דקות לאחר שנפתח הסיאנס התחילו שתיהן צועקות: “הנהו שוב, הנהו, לך לך מזה”. הן הסבירו לי כי אותו רוח חזר ובא כדי לשבש את מהלך הסיאנס. אז ביקשתי מברטה לשאול לשמו וברטה הגתה את שם משפחתו, בדיוק רב. פרצתי בבכי. שילחתי את אחותי מן החדר והפרופסור התחיל לדבר אלי באמצעות המדיום ברטה. אותה לשון זרה שהזכרתי היתה עברית. הוא חזר על כל מלות האהבה הרמות שלו, אשר מזה זמן רב לא שמעתי אותן. הדיאלוג עם הפרופסור חזר מדי יום ביומו במשך כל זמן שהותי בבודאפסט. התופעות התפתחו בקצב מהיר, דינאמי. צעדי הראשון היה לחקות את ברטה. ידי הימנית כתבה בתוך השמאלית. והנה הכתב המופלא הזה פעל את פעולתו גם עלי. אני חזרתי על דברי הפרופסור, ומאוחר יותר התערבו גם ידידיו בשיחה על אודות גיבור ספרי.
סיאנסים אישיים אלה ארכו בתחילה זמן קצר בלבד. זכרתי כל מלה שיצאה מפיהם ורשמתיה בנאמנות על גבי הנייר. אולם לאחר מכן נתבלבלו עשתונותי. שכבתי, למשל, במיטה שבחדר והדיאלוג מתמשך והולך. כבר לא היה באפשרותי לאמוד את הזמן, ותוכן הדברים התחיל פורח מזכרוני. הדבר היה ממושך מדי, מסובך ומורכב ביותר. למחרת קראתי לברטה וביקשתי את עצתה. היא פתרה חידתי. “קחי פיסת נייר”, אמרה “ונסי לכתוב עליה בידך הימנית, במקום בידך השמאלית”. כך למדתי את אמנות הכתיבה האוטומאתית שהנני ממשיכה בה עד היום. כותבים מבלי לדעת מה תהיה המלה הבאה, או אפילו האות הבאה, כותבים מבלי להרים את היד מן הנייר, בלא ניקוד, בלי פיסוק, בלי רווח בין מלה למלה, במשיכת קולמוס אחת. משלבים מלה במלה, אחת חודרת לתוך השנייה ובסוף כל שורה אין מרימים את העט מן הנייר כדי להסיטו משמאל לימין ולהתחיל בשורה חדשה. כתב היד משובש לפעמים, במיוחד בתחילת הכתיבה האוטומאתית. בתחילה, הכתיבה אינה אלא קווים, עיגולים או צורות משונות אחרות. פעמים הרבה מחקה הכתב את כתב־היד המקורי של הרוח הדובר גובה האותיות משתנה מדי פעם בפעם. כאשר רגועים, האותיות קטנות ומדויקות, אולם בשעה של רתחה, יאוש, או כל אמוציה אחרת, האותיות גדולות פי שלושה או ארבעה מן הרגיל. לפעמים אי אפשר כלל לפענח את הכתוב, ואם לא מתרגמים אותו מיד מאבדים את כל הדבר. אף־על־פי שאין יודעים מה שייכתב, טרם יירשמו הדברים על גבי הנייר, בהיכתב המלה שומעים אותה בבירור בלב. לאחר פיענוח הנסתר חייבים לרשום מיד בכתב יד רגיל את אשר כתוב.
הפרופסור דיבר אלי הרבה עוד שנים ארוכות. ארבע־עשרה מחברות עבות שמורות עמי. עתה איני רושמת עוד. אולי אפרסם את הכתבים כחלוף שנים. יהיה זה אחד הסיפורים המופלאים על אהבה.
המדיום ברטה וכן הפרופסור נתנו לי שיעור בהשארות הנפש ובתודעה שלאחר המוות הפיזי. ולא זו בלבד, למדתי ממנו דבר העומד בסתירה להרבה תורות נסתרות, הלא הוא: אהבה, אמוציה, תשוקה, קנאה, כעס וכל דבר אחר מסוג זה אינם כלים ואובדים עם המוות הפיזי של הגוף. כוחם נשאר עמם ולא ייבול אם רק חזק היה בימי חייו של האדם.
לבסוף אספר מקרה קטן אשר אירע לי בזמן האחרון. עשרים שנה חלפו מאז הלך הפרופסור לעולמו. לעתים רחוקות מבקרת אני ליד קברו. הקבר מוזנח, אין נראים פרחים עליו ואף לא שמץ דאגה או אהבה. אמנם הבטחתי לפרופסור לבקרו בבית עולמו מדי פעם, אולם נבצר ממני להתעכב אצלו פעם כאשר נתכוונתי לכך. מטעם זה עצב הוא ומצב רוחו עכור.
כשבאתי במועד מאוחר יותר היה ערב נעים לאחר היורה, השמש טרם שקעה וסהר חיוור עלה ברקיע. ציפורים נודדות צייצו בענפי העצים ובשקוע השמש בים הן נשתתקו לפתע. על הקבר מצאתי שארית של נר דונג אשר ידידה שמתהו שם קודם לכן בשמי. פתילו של נר הדונג לא היה שם, ותחת הפתיל שלא נמצא תחבתי מספר גפרורים לתוכו בתקווה שיבערו לפחות מחצית הדקה. אולם ראה זה פלא: הגפרורים אמנם נשרפו מהר אך הלהבה המשיכה לבעור, פעם גבוהה ופעם נמוכה, פעם צבעה אדום פעם כחול. תשעים דקות רצופות בערה הלהבה. בינתיים החשיך היום, הירח עלה, והלהבה עודנה אחזה בנר. הדיאלוג בינינו היה ער כשיחה בין אנשים חיים. הוא רצה כנראה להוכיח באופן מוחשי את קיומו הפיזי, זאת על־ידי השלהבת המהבהבת – דבר שלא נמצא לו הסבר פיזיקאלי או הגיונית. הגיע הרגע להיפרד, לא יכולתי לשהות שם עוד. השלהבת נטתה אף היא לדעוך, נחבאה לפתע כמו בהחלטת בזק, נושאת אלינו ברכה חטופה.
עזה כמוות אהבה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.