ר' ראובן קרובץ היה “יהודי יפה” מכל הצדדים: הוא הצטיין בתארו, ביחוסו, בעשרו ובחכמתו.

פניו עדינים, זקנו מגודל ומצחו גבוה. הוא לבוש תמיד בגדים נקיים מאוד, מדבר בלשון נקיה ומתהלך עם כל אדם בענוה גלויה וגאוה מסותרת.

הוא נכד לאחד מן הגאונים הגדולים, הנחשב לאיש קדוש. רבנים נמצאו במשפחתו לאין מספר. ור' ראובן בעצמו הוא גם כן מופלג בתורה ועדיין יכול הוא להתחרות עם הלומדים המופלגים בפלפול וסברה. אולם אין לו חפץ להוגיע את מוחו בהויות דאביי ורבא, ועל כן לעתים רחוקות יצלח בידי אחד הלומדים למשוך את לב ר' ראובן, שיכניס ראשו בישובה של איזו קושיא חמורה.

בערך למצב שאר תושבי העיר קרישין העניה, הוא נחשב לגביר עצום. יש אומרים, שיש לו שלושים אלף רובל ויש אומרים – חמשים. את כספו הוא נותן ברבית לא־גדולה לעשירים, ויותר מזה – לסוחרים קטנים למחצית שכר, ומזה הוא מוצא פרנסתו ברוח ובלי עבודה רבה.

ובהיותו בטל מעבודה כמעט כל היום, משתעשע ר' ראובן בקריאת כתבי־עתים או ספרי “מליצה”. אמנם מכיסו לא היה מוציא על זה אפילו פרוטה אחת, אלא היה שואל את כתבי־העתים ואת הספרים מאת המורה טוביה פדרמן.

קשה להגיד, איזה רושם עשתה עליו קריאתו בספרות החדשה. גם כי הרבה לקרוא, ממנהגיו לא סר, ויוסף להתנהג כאורתודוכסי גמור. כשטוביה פדרמן היה נוגע בשיחתו עמו בשאלות הזמן, היה ראובן שומע ושותק או מוסיף מלות אחדות המשתמעות לכמה פנים, אשר טוביה בתמימותו היה חושבן לאות הסכמה. וגם כאשר התחיל רעיון “חבת ציון” לנסר בעולמנו, לא הביע ר' ראובן את דעתו על זה בשפה ברורה.

טוביה היה בא תדיר אל בית ר' ראובן להשתעשע עמו בשיחה ספרותית או לשחוק עמו בשח־מט. גם במשחק הזה היה מראה ר' ראובן נפלאות, וטוביה היה שמח ונהנה, כי זכה לשבת עם אדם גדול כר' ראובן, שאיננו מבזה משכיל עני כמוהו; כי ערך טוביה היה שפל מאוד בעיר מפני שהיה עני, ונוסף לזה לא היה ירא־שמים. טוביה אמנם התאמץ לבלי לשית לב לבוזיו, אבל בכל זאת, למרות כל “פילוסופיתו”, היה חש התבטלות בפני מי שגדול ממנו על פי הערכת ההמון, ובפרט בפני ר' ראובן.

ר' ראובן היה נוח לבריות בכלל. לכל באי ביתו היה מאיר פנים ומקבלם בכבוד. אכן חבר וידיד לא היה לו גם אחד. הכל היו מכיריו ומכבדיו, אך לא אחד ידיד ורע, כי רגש הידידות והחבה היה זר לו לגמרי, וחוסר הרגש הזה היה מרחיק מעליו את הבריות גם בשעה שהיה מקרבם בנימוסו היפה.

הוא נתן נדבות לכל הפושט יד, לכל הגבאים המחזירים על הפתחים, ונחשב לחבר לכל חברות הצדקה, ואף חברת “חובבי ציון” בכלל. נדבותיו לא היו גדולות, אבל היו במדה הראויה לפי כבודו. אפס מעודו לא בקש חשבון ולא רצה לדעת, למה הוא נותן ואם מתנהגים המוסדות של צדקה, שתמכם בנדבותיו, כראוי. כמה פעמים הציעו לפניו, שיהיה גבאי ומנהל באחד המוסדות, אך הוא לא אבה לקבל עליו כל משרה.

– ב"ה “בעלנים” להתמנות לא יחסרו לנו, ומה לי ולצרה הזאת? – היה ר' ראובן אומר: – תהיינה נא פרוטות, ומחלקים ימצאו להן תמיד.

– אבל איך יחלקו? – נסה טוביה לשאלו.

– ומי יערב, שאם אנוכי אהיה המחלק, לא יבואו אחרים ויאמרו: “אבל איך הוא מחלק?” – ענה ר' ראובן בבטחה.

לחנה בתו היפה נתן ר' ראובן חנוך אירופי־עברי. היא למדה שפות שונות: אשכנזית, צרפתית ורוסית; וגם בשאר הידיעות הכלליות שמעה לקח מפי מורים מומחים. ויחד עם זה למדה שפת עבר וספרותה מפי טוביה פדרמן.

חנה היתה נערה בעלת כשרונות מצוינים ועשתה חיל בכל למודיה, גם בלמודים העברים. טוביה היה שבע נחת ממנה. הוא אמנם לקח בעד עבודתו מר' ראובן שכר קטן מאוד, אולם לו היתה ידו משגת, כי אז לא היה נמנע מלשלם לו, לר' ראובן, על תתו לו ללמד את בתו.

לחנה קבע טוביה שעה בערב, אחרי כלותו את כל לקחיו, למען לא יצטרך למהר ולכלות את לקחו עמה, כי מצא עונג רב בלמדו אותה. הוא ראה, כי היא עושה חיל להפליא, ויותר ממה שהוא אומר לה היא מבינה מדעתה. גם כוח זכרונה גדול מאוד, וכל מה שהיא קוראה מונח אצלה כמו בקופסה.

היא היתה נחמת טוביה ומשׂוֹשׂ לבו. טוביה היה מצטער תמיד על עמלו הרב, שכמעט יעלה בתוהו. זה עשרים שנה, שהנהו מורה בתלמוד תורה; כמה אלפים תלמידים התחנכו תחת ידו – ומה מעטים הם אלה, אשר לא שכחו גם את כתבי הקודש, ומהם שאינם יודעים עוד אפילו לקרוא “עברי” כהוגן, כי מיום צאתם מ“תלמוד תורה” עזובים המה לנפשם, אין דואג עוד לחנוכם ואין שם על לב לחזור עמהם על מה שלמדו בילדותם, עד כי כל למודיהם ימחו מלבם כליל.

– לא כן חנה תלמידתי – חשב טוביה בלבו; – הנטיעים אשר נטעתי על לבה לא ימושו משם לנצח. היא תהיה למופת לבנות רבות לשקוד על ספרות עמן ואלה האחרונות, הקוראות הראשונות לספרות החדשה שלנו, תהיינה לאמהות טובות בישראל ותגדלנה דור דעה.

וחנה גדלה ותיף במאוד מאוד ותהלתה מלאה את כל הערים מסביב. החתנים אשר בקרישין, גם המיוחסים והמושלמים, לא העיזו לשאת את עיניהם אליה, בדעתם, כי רמה ונשגבה היא מהם, ולזכות גדולה נחשב הדבר, אם הואילה לשוחח עם מי שיהיה דברים אחדים.

ור' ראובן חשב מחשבות להשיא את בתו סמוך לפרקה. ופעם אחת, בהפגשו עם גבריאל השדכן המפורסם, הודיעהו מן הצד, כי חפץ הוא למצוא חתן לבתו.

– חתנים יש למדי – ענה גבריאל. – אבל זאת היא הצרה, כי לבת משכלת כבתך קשה למצוא את בן זוגה. כי מי יזכה בעיניה? עלוי מוסמך להוראה אינו יודע את הלשונות ואת המנהגים של בני הדור החדש; רופא או אינז’ינר מן החדשים אינו יודע לקרוא עברית. והיא הלא יודעת הכל. אכן יפה אמר שלמה: “יוסיף דעת יוסיף מכאוב”. ביחוד המכאוב גדול לשדכנים, ש“משברים את מוחותיהם”, קורעים את נעליהם בהליכה וחזרה, ואחרי כל העמל והטורח סופם לצאת וידיהם על ראשם. תמה אני עליך, על איש חכם כמותך, כי הרבית להשכיל את בתך בכל חכמה ולשון. לסחורה יפה כזו קשה למצוא “בעלן” הגון.

– לחנם תחשוב כדבר הזה – אמר ר' ראובן בבטחה. – אמנם חנה בתי היא נערה מלומדה, ובכל זאת תשמע בקולי להנשא לכל אשר אֲצַוֶנָה. ואני לא אכחד ממך, כי לא אחרי יחוס גם לא אחרי תורה או השכלה אני רודף, כי סחורה כזו יש לנו למדי ואין לנו חפץ לדרוש אותה מאחרים.

– זהו ענין אחר לגמרי – ענה גבריאל ופניו אוֹרוּ. – אנשים בעלי ממון, שיבקשו להשתדך עמך, ימצאו לרוב. יש לי עשיר אחד, אשר בודאי היה חפץ לקחת את בתך לבנו ולא חושׂך את כספו לתת מוהר ומתן לרוב, אבל…

– אבל אדם פשוט – סיים ר' ראובן.

– מה אמר? – ענה גבריאל בגמגום קל. – אמנם בעושר גדול הוא ממך, בעל מיליונים הוא, אך בתורה וביחוס…

– מובן מאליו – אמר ר' ראובן בשחוק – כי לגביר גדול אפשר לסלוח אם אינו גדול בתורה. ומה שנוגע לענין יחוס הרי כבר אמרו: “כסף וזהב מטהר ממזרים”. מה נעשה? בימינו אלה הכסף קונה את הכל ועולה על הכל. הגד מי הוא?

– בתנאי, כי לא תחשוב לי זאת לעוון: אברם איסאייביץ קיזיק.

– הוא גביר גדול – אמר ר' ראובן – ומה הוא בנו?

– בנו למד בגימנזיה, ועתה הוא מנהל את כל עסקי אביו. ”בריה" גדולה במסחר.

– ויפה תואר?

– בחור הדור מאוד, ממש כאחד האצילים!

– ואתה דברת עמו מכוח איזה שדוך?

– דברתי. קיזיק הזקן אמר: הבה כלה נאה ל“תיאודור” בני ומחותן הגון למעני. כסף אתן לרוב וגם שכרך לא אקפח. ניסיתי להציע לפניו כמה שדוכים וימאן. אחרי כן אמרתי אליו בשחוק: ועם ר' ראובן שלנו רוצה אתה להתחתן? והוא ענה: דבר. אם יתן עשרת אלפים, אתן אני חמשים.

– אנוכי, מלבד בגדים ומתנות, לא אתן מאומה, – ענה ר' ראובן.

– אבל להבטיח?

– אתה – ככל אשר תחפוץ, אך לא אנוכי. אני מעודי לא שניתי בדבורי – אמר ר' ראובן בגאוה.

*

כעבור איזה זמן נתפרסם, כי חנה בת ר' ראובן קרובץ ותיאודור אברמוביץ קיזיק מאורשים.

כבוא השמועה לטוביה היה כמוּכּה תמהון. חנה היתה לאשה ל“פידקה” קיזיק?!

הוא ידע את ה“חתן־דנן” ואת השכלתו. הוא גמר שלוש מחלקות בגימנזיה ומן הרביעית הוצא אחרי שבתו שם שתי שנים, ומאז היה לעוזר לאביו בבית מסחרו. מעודו לא לקח איזה ספר בידו, ועברית לא ידע גם לקרוא בסדור. ואותו בחר ר' ראובן בשביל חנה המשכלת העברית? האין זה חלול הקודש? הה, אל אלוהים! איך כופת האב את היונה התמה לפני ארי?… ארי?..

טוביה חדל מבוא אל בית ראובן, קשה היה לו להביט בפניו. כל דמי עורקיו היו רותחים כשהיה רואה אותו מרחוק. ואיך יגש אליו ויברכהו ברכת מזל־טוב?

פעם אחת, באחד מימי חנוכה, כשהאויר היה שקט, הקור לא גדול והשלג הלבן התנוצץ וחרק תחת רגלי ההולך, עבר טוביה ברחוב מבלי שים לב לכל אשר מסביב, לא ליפעת הטבע ולא לאנשים העוברים על פניו, כי תפוש היה באיזו מחשבה. והנה פתאום קול קורא אליו בשמחה “צפרא טבא”!

טוביה נפעם מקול הקורא, והנה חנה וחתנה לנגדו.

היא היתה יפה כשושנה פורחת. לחייה אדמו מן הקור ועיניה השחורות התנוצצו כגחלי אש. כל תנועותיה ומדברותיה הפיקו התפעלות עזה. היא היתה מאושרת מאוד.

– זהו תיאודור חתני, וזהו מורי האדון פדרמן, מורי וידיד ילדותי. ידידים גדולים היינו תמיד.

תיאודור הושיט לו את ידו המסותרת בבית־יד ויבט עליו בעיניו הנוצצות כברזי־עשת. טוביה העיף עליו גם הוא את עיניו בהושיטו לו את ידו, וחמתו התלקחה בקרב לבו.

– מדוע חדלת מבוא אלינו? – שאלה חנה. – זה כבר לא ראיתיך.

– העבודה רבה, – נסה המורה להצטדק בשפה רפה.

– אבל מחר תבוא אל ביתנו, בלי דחוי תבוא אל ביתנו! – קראה חנה בגעגועים, כילד המתחטא על אוֹמנו. – מחר יסע תיאודור בבוקר לביתו ואני אשאר פה גלמודה ועצובה. על כן בוא נא אתה ונפטפט מעט.

– אבוא, – ענה טוביה בלי חמדה.

היא ברכה אותו ותחבק את ידו בידידות רבה, וגם תיאודור הושיט לו את קצה אצבעותיו מבלי הוציא מפיו גם הגה קל, וילכו לדרכם.

כאשר הרחיק טוביה ללכת צעדים אחדים, שמע עוד פעם קול חנה קורא אליו:

– הלא תבוא מחר? זכור, כי הבטחתני!

“לא היא אשמה בדבר זה, – חשב טוביה בנפש מרה, – כי אם אני, שלא למדתיה לשנוא את הרע. אני אמרתי, כי על המורה מוטל לחנך את תלמידיו באהבת הטוב בלבד, אבל עתה אני רואה, כי שגיתי. נחוץ להודיע לתלמידים, שיש רע בעולם, ובו צריך האדם למאוס, ואותו הוא צריך לבזות בכל לב ונפש”.

ממחרת בערב בא טוביה אל בית ר' ראובן. אדון הבית קבל פניו כדרכו, בסבר פנים יפות, אך טוביה היה מר נפש ובעמל רב הוציא מפיו דברים אחדים.

– האם חולה אתה? – שאלהו ר' ראובן.

– כן, חולה אני קצת – ענה טוביה בשפה רפה ופניו זועפים.

בעת ההיא שבה חנה הביתה, ובראותה את מורה, מהרה אליו ותמשכהו אל חדרה בשמחה רבה…

– המצא חתני חן בעיניך? – קראה בשמחה גלויה. היא היתה בטוחה כי תיאודור מוצא חן בעיני כל.

טוביה לא ידע מה לענות על שאלה זו. המעשה כבר נעשה, ולמה לו לגנותו בעיניה? בעיניה הלא מצא חן בלי ספק, ואם יאמר לה את האמת לא תאמין בו; אבל איך יוכל להלל את השדוך הזה, אשר ראה בו חלול כל קדשי־עמו? עלמה מצוינה, שיכלה להיות לתפארת לעמה, נמכרה בעד בצע כסף – איך יתאפק ולא ימחה נגד הדבר הזה? אבל איך ימחה ולפני מי ימחה? לפני ילדה תמימה, שאינה מבינה בין ימינה לשמאלה… לפני ר' ראובן? הלא יגרשהו בחרפה, על שבא להתערב בעניני משפחתו. אבל איך יחריש? ומה יענה עתה?

– עלם יפה־תואר, וגם עשיר גדול, – אמר טוביה – אך בטרם אדע, אם גם משכיל הוא.

– לא, אדוני! – ענתה חנה מבלי שנות את קולה. – השכלתו מעטה מאוד. הוא כמעט לא קרא מאומה, וגם עברית אינו יודע. אבל לב טוב לו. הוא הבטיחני, כי ישים לבו לתורה ודעת, כי יהיה לי לתלמיד מקשיב וכל אשר אצוהו יעשה. אנוכי אשתדל, כי יקח לו מורה עברי מיוחד, – וגם אני אשתלם בידיעת הספרות העברית. מלבד זאת החלטתי לנסוע עמו לאחת מערי חוץ־לארץ כדי להשתלם שם במדעים. אביו הוא בעל מיליונים ולא יחשוך ממנו כל אשר יהיה עם לבבו לעשות. דברתי עמו על דבר חבת ציון, בארתי לו את כל יקרת ערך הרעיון הזה, והוא הודה לדברי ויאמר, כי יש את נפשו לקנות אחוזה גדולה בארץ־ישראל. גם פבריקות ייסד שם, לכל העניים ימציא שם עבודה. אבי שיחיה אומר, כי בשדוך הזה הוא רואה הזדווגות האידיאה עם הכוח, המוציא בזמן הזה כל אידיאה לפעולה – עם הכסף. כל אידיאה שאין עמה כסף היא כנשמה בלי גוף. לא אכחד ממך, מורי, כי מתחילה היה לבי נוקפי ללכת אחריו, אבל אבי דבר על לבי. הוא הסביר לי, כי גם לולא היה תיאודור עלם נחמד כזה, לולא היה לבו טוב כמו שהוא, גם אז צריכה הייתי לותר על טעמי ודרישותי בשביל העושר הרב הצפון לנו, כי בעושר רב כזה אפשר להביא טובה רבה, לשנות את כל מצב עמנו לטובה. מדוע לא הצליחו חובבי ציון, למשל, במעשיהם עד עתה? רק מפני שעניים הם, תרומותיהם פרוטות ודבריהם אינם נשמעים. לא כן אם מיליונרים יקחו את ההנהגה בידם; אז את כל אשר יחפצו יעשו: הם בעצמם יתנו וגם את האחרים יכריחו לתת נתינות שיש בהן ממש… אבל הלא ראית, כי יפה הוא תיאודור וטוב לבב. גם נבון הוא מאוד, אף כי אינו מלומד. לוּ שמעת את האניקדוטין שספר… חה, חה, חה… אבל עוד לא הראיתיך את המתנות שהביא לי.

חנה מהרה אל התיבה ותוציא משם ארגז קטן ויפה מאוד ותפתחהו, ולנגד עיני טוביה הבריקו תכשיטי זהב, אבנים יקרות וחרוזי פנינים. בידים חרוצות שמה עליה את עגיליה ושרשרותיה, צמידיה וטבעותיה וחרוזי פניניה, ותביט בעינים מאירות פעם אל הראי ופעם אל מורה. אושר ותמימות־הילדות נשקפו מכל מבטי עיניה, ומפניהם נמס לב המורה.

“קצרים המה החיים ועוד קצר מהם אושר החיים – חשב טוביה בהביטו אל תלמידתו ברחמים רבים. – עתה היא סובאת את האושר מלוא לוגמתה – אל נא אפריע אותה! איני יכול להתאכזר על הנפש התמימה הזאת ולמסוך נטפי רעל בכוס אשרה”.

אמנם יחד עם זה התעורר בקרב לב טוביה רגש מעציב למראה כל העדיים היקרים. קוי זהרם היו כחצים לעיניו וגם את לבבו פצעו. טוב היה לו לראות אותה עניה, נשואה למורה עני כמוהו, חיה חיי עבודה וצער, אך חיים שיש בהם שירה ורוממות הנפש, הבאות מתוך רגשות־אהבה משותפים, כששני בני הזוג מכירים איש את ערך רעהו ומוקירים זה את זה. אבל עתה… עתה היא אמנם שכוֹרה מאָשרה, אבל הלא השכרון יפוג ברבות הימים, ואז תפקח את עיניה וראתה, עם מי נטל עליה לראות חיים, ואז תמאס בכל תכשיטיה ועדייה ותקוץ בחייה.

– היפות הן המתנות? – קראה הנערה בשחוק־זדון.

– יפה את, חנה, כשמש, כאור שבעת הימים! – קרא טוביה ברגש – מי יתן ולא יועם זהרך לנצח?

– לא עלי, כי אם על הקישוטים אנוכי שואלת אותך–קראה הנערה בשחוק.

– מה הם כל הקישוטים וכל היופי שבמעשי בני אדם לעומת היופי, שחנן אותך יוצרך? הלא כמוהם כאין!

– רע לב אתה – אמרה חנה ברוגז מדומה – אינך יכול להלל. תיאודור טוב ממך…

*

עברו שתים עשרה שנה.

העיר קרישין נשפטה באש. כמעט כל בתי העיר נשרפו, כנהוג בכל תפוצות ישראל אשר “בתחום המושב”. העניות גדלה בעיר מאוד. רבים עזבו את תלם השמם וילכו לבקש פרנסה בערים אחרות או, פשוט, לחזר על הפתחים במקומות שאין מכירים אותם, ורבים נמקו בענים ויחבקו אשפתות במקום מולדתם השמם.

וטוביה פדרמן גם הוא נאנס לבקש לו מקום אחר. אמנם ביתו לא נשרף, אבל בית הת"ת היה למאכלת אש ומקור מחיתו דלל וחרב. על כן עזב טוביה לימי זקנתו את העיר קרישין וילך אל עיר ז. לבקש לו תלמידים. גם קוה, כי יבנה מעט על ידי תלמידתו הגבירה.

בשעה השביעית בערב בא טוביה אל משכן הגבירה אננא מטביאוֹבנה קיזיק…

בחדר האוכל ההדור והמקושט עמד על שולחן יפה וחזק, עשוי מעץ אלון, מיחם של כסף או של ניקל לבן דומה לכסף. מנורה אלקטרית שפכה אור רב על החדר ועל אשר בו. גברת הבית ישבה על יד המיחם וממולה נער בן עשר שנים. היא היתה עוד יפה אך העדון, אשר ניכר בה לפנים, לא היה לא עוד, רשמי פניה הדקים נתכסו בחלב וכל גופה נעשה רחב ושמן יותר.

כשראתה את טוביה שמחה לקראתו ותחבק את ידו בידידות ותושיבהו לימינה.

– ספר נא לי, מה החדשות הנשמעות בעירנו? – שאלה הגבירה בהושיטה לו כוס חמים ומיני מרקחת.

– החדשות אינן משמחות. העיר הרוסה ושוממה. הדלות גוברת. רבים נדדו ללחם ורבים גוועים ברעב, – אמר טוביה לתומו.

– בחדשות כאלה אני, ברוך־השם, שבעה גם פה – אמרה חנה באי רצון.

– תמיד את שומעת רק שמועות רעות, תמיד הכל באים להתאונן באזנינו, כאילו באמת ימי צום ובכי הם כל ימות השנה לכל העולם כולו… רב לך, פטיא! – גערה הגבירה בבנה, נער בריא בן עשר שנים, אשר אכל מן התפוחים שעל השולחן בלי חשבון. – לך, שובב, להכין את הלקחים.

– רק עוד תפוח אחד קטן אקח – ענה הנער.

– רב לך, ואם לא – ונתתיך על יד המורה הזה ללמדך עברית! – אמרה הגבירה.

– אני לא אלמד, איני רוצה, – ענה הנער בהחלט, ויחטוף תפוח גדול וימהר לצאת מן החדר.

– נער שובב הוא, אך כשרונותיו נעלים מאוד – אמרה הגבירה, – בשנה זו אני אומרת להכניסהו לגימנזיה והוא מתעצל להכין את לקחיו.

– ועברית למד? – שאל טוביה.

– עתה אי אפשר. הן בעמל רב יצלח חפצי בידי, שיכין את הלקחים הנחוצים כדי שיכנס לגימנזיה. ואולם אחרי כניסתו אשכור לו מורה עברי; והיה בטוח, שאם תשב בעיר הזאת, לא אתנהו לאחר.

– תודה – אמר טוביה. – כמדומה לי שיש לך, מלבד הנער, גם בת קטנה.

– היא ילדה טובה, לומדת בגימנזיה במחלקה המכינה.

– והיא לומדת עברית?

– היא נערה חלשה ועמוסה למודי הגימנזיה. גם מורה צרפתית באה אליה, גם על הפסנתר היא פורטת.

בעת ההיא בא בעל הבית, תיאודור אברמוביץ, הביתה בחפזון ומבלי שים לב, כי איש זר יושב בבית, קרא: אננא, הביאי תה, אך עד מהרה!

הגבירה הציגה לפני בעלה את טוביה מורה הזקן, ותיאודור הושיט לו קצה אצבעותיו ומוציא מאפו מלות בלתי ברורות.

– הנסע היום אל התיאטרון? היום הלא יציגו את “הצוענית עזה”. מאוד חפצתי לראות את המשחקת הנפלאה.

– היום אני צריך לנסוע אל אספת “לחם אביונים” או, השד ידעם, לאיזו אספה, – אמר הגביר ויעוה את פניו.

– מאוד נחוצה לך הגבאות – קראה הגבירה בכעס. – אולי היית יושב רגעים אחדים עם בני ביתך.

– האנוכי מבקש מידם, כי יבחרו בי לגבאי? – ענה תיאודור בגאוה. – כמה פעמים בקשתי מהם, שלא יבחרו בי, כי אין לי פנאי להתעסק בצרכי צבור! ומה שהם חושבים, כי בזה יצודו אותי ואני אזיל להם כסף, טעות היא בידם. כל זה אמרתי להם מראש, והם בכל זאת בוחרים תמיד רק בי. אמנם אנוכי לא הייתי הולך היום אל אספתם, לולא פגשני זה לא כבר סמוּאיל בּוֹריסוֹביץ ריקמן בבית האוצר ובקשני לבוא היום אל האספה, ולא יכולתי להשיב את פניו ואבטיחהו. עתה כבר הגיעה השעה.

הוא גמע את כוסו בבת אחת ויקם ממקומו וילך, וישכח להפרד בשלום מן האורח. הוא חשב, כפי הנראה, כי למותר הוא לנהוג באיזה קבצן מנהג דרך ארץ…