רבי חנינא בן דוסא היה אחד מגדולי התנאים ורועה עזים על מדרוני ההרים שעל יד הכנרת. פרנסתו היתה דלה מאוד. בת קול יצאה והכריזה: כל העולם כולו נזון בשביל חנינא בני, ולחנינא בני די בקב חרובים מערב שבת לערב שבת. כי מאושר היה רבי חנינא בגורלו: יש לו ארץ יפה, תורה נחמדה ואלוהים אדירים, ומה לו עוד?

ובלילה, בלילה, היה בא אליו אליהו הנביא להשתעשע עמו בדברי תורה, פני אליהו מאירים וגם פני רבי חנינא מפיקים נוגה, ולא היה צריך לאור מנורה, כי הבית כולו נתמלא אורה.

— רוצה אני — אמר רבי חנינא פעם לאליהו הנביא — לראות את מקומי בגן־העדן.

— טוב מאוד – ענה אליהו —שים ידך בתוך ידי ובטיסה אחת נהיה שם.

ורבי חנינא שם ידו בתוך יד אליהו, וברגע נתרוממו מעל הארץ, עפו במרום עד שהגיעו אל גן העדן. הכרובים השומרים על השער פתחו לפניהם את הדלתות והם נכנסו אל היכל התנאים הקדושים. התנאים קמו לפני האורחים וקבלו את פניהם בשמחה.

ועיני רבי חנינא כמעט הוכו בסנורים מרוב האורה. כל צבעי הקשת הנהדרים הזהירו מסביב. והנה הוא שומע קול שירה אדירה, שירת השמש, הירח והכוכבים בהסתובבם במעגלם הנצחי, וקול גלי הים הגדול וקול העצים והעשבים, העולים וצומחים מתוך האדמה, והכל מצטרף לשירה אחת כל כך יפה, כל כך רוממה! “נהרות ימחאו כף, יחד הרים ירננו”…

ואולם מתוך השירה הכבירה והיפה הזאת קלטה אזנו לפרקים קול כאנחה כבדה פולחת לב.

— מה היא האנחה הזאת? — שאל רבי חנינא את אליהו בהשתוממות.

— אנקת הרשעים המתענים בגיהנום היא – ענה אליהו.

— הכי קרובה היא? —שאל רבי חנינא.

— רק קיר אחד דק מפריד בין גן העדן ובין הגיהנום, ושועת המעונים בגיהנום עולה תמיד באזני היושבים בגן העדן, כי זה לעומת זה עשה האלוהים: תענוג גן־העדן לעומת צער הגיהנום.

— ואיך אפשר להתענג בגן־העדן בשעה שאתה יודע שיש נפשות מתענות בגיהנום? — שאל התנא החסיד. לא! איני רוצה בגן עדן שכזה.

— המעונים רשעים הם, — ענה אליהו — עובדי עבודה זרה ושופכי דמים.

— ואפילו אם היו רשעים! – קרא רבי חנינא — יהיו מי שיהיו, איני רוצה בצערם…

— ואם כן מה אתה רוצה, חנינא אחי?

— אני רוצה שלא יהיה צער בעולם הזה, ומכל שכן בעולם הבא.

בינתים ניגש אליהם רבי עקיבא, ובשחוק חן שאל אותם על מה הם דנים.

— על אנקת המעונים האומללים הבאה מתוך הגיהנום, — קרא רבי חנינא — ואני מתפלא עליכם, צדיקי עולם, שהנכם מתענגים בגן־העדן, בשעה ששם, מעבר לקיר, נענות נפשות בני אדם. צריך לבטל את הדבר הזה.

— אנחנו כבר קבלנו נגד זה לפני בית־דין של מעלה, – ענה רבי עקיבא – אבל שם ענו, כי זה יתוקן רק על ידי המשיח. כשהוא יבוא, אז ימחה ה' דמעה מעל כל פנים ויבער את הצער מהעולם.

— ואם כן, עלינו לשבת ככה ולחכות? – קרא רבי חנינא— מדוע לא נשתדל לקרב את ביאת המשיח? איך נוכל לשבת בחבוק ידים מבלי כל מעשה ולהתענג על גורלנו?

— צדקת מאוד. אנו משתדלים פה בכל יכלתנו — ענה רבי עקיבא – ואתה לך והשתדל שם בארץ, עד שנביא את המשיח, כי רק הוא יסיר את חרפת הצער משני העולמות גם יחד.

ורבי חנינא בן דוסא מהר לעזוב את גן־העדן.