מוּקדש לשׂ. בּן-ציוֹן שטרח בּעריכת הסיפוּר

פּתיחה

לא הרחק מעיר יֶקאטרינוֹסלַב, בּתוֹך נהר הדניֶפּר, ניצבים פּזוּרים פּה ושם אבנים גדוֹלוֹת וּסלעים נוֹראים, הנקראים “פּוֹרוֹגים”, לאמוֹר: מִפתנים. הפּוֹרוֹגים הללו חוֹסמים את שבּוֹלת הנהר, ולכן הוֹמים שם הגלים בּשִטפּם ורוֹעשים בּין הצוּקים בּלי הפסק. משני עֶברי הנהר ההוֹמה הזה תשׂתרע הערבה הגדוֹלה, ערבת אוּקראינה, המַגעת עד לגדוֹתיהם של הים השחוֹר והים האַזוֹבי. בּערבה זוֹ ישבוּ מימי קדם הקוֹזקים הפּוֹרוֹגיים, חוֹטר מגזע הסלאוים, שקיבּלוּ את הדת הנוֹצרית-היוָנית (“פּראבוֹסלאוית” בּלשוֹנם) ושכניהם על יד הים השחוֹר בּארץ קְרים היוּ הטאטארים.

והטטארים אבּירי לב, גיבּוֹרי מלחמה, החיִים על הבּיזה, ויהיו מתנפּלים על העמים שכניהם ויבוֹזוּ אוֹתם, ויחרימוּ את עריהם וכפריהם. את הגברים החזקים המיתוּ בּחרב ואת החלשים הוֹליכוּ לחוֹפי ארץ הקדם וימכּרוּם שם לעבדים.

מוּבן מאליו, כּי הטאטארים ההם היוּ מתנפּלים גם על הקוֹזאקים שכניהם ובוֹזזים את רכוּשם; ואוּלם הקוֹזאקים אף הם לא היוּ מן הנעלבים ואינם עוֹלבים ויהיוּ משיבים לטאטארים כּמפעלם בּדם ואש וחרב נוֹקמת. המישוֹר הגדוֹל, רחב-הידים, המשׂתרע לאין קץ, נתן בּלב הקוֹזאק שאיפה לחוֹפש בּלי מצָרים, חוֹפש פּראִי. הפּוֹרוֹגים, שהיה הקוֹזאק שט בּיניהם על סירתו הקלה בּחרף נפש, והמלחמוֹת התמידיוֹת עם צרי עַמוֹ, עשׂוּהוּ לגיבּוֹר שוֹאף מלחמה, אַמיץ-לב כּחַית הערבה, שׂשׂ לקראת נשק ולא חת מפּני כּל.

בּשנת 1340 לספירת הנוֹצרים לכדוּ הפּוֹלנים את רוּסיה הקטנה והאיכּרים היוֹשבים בּה היוּ להם לעבדים, אך הקוֹזאקים נשארוּ בּני-חוֹרין, מפּני שלא היוּ מעבּדים את שׂדוֹתיהם; עיקר פּרנסתם היוּ הציִד והגזילה: צדוּ חיוֹת ודגים וּפשטוּ בּגדוּד על הטאטארים ועל התוּרכּים שכניהם.

וזיגיסמוּנד הראשוֹן מלך פּוֹלין נתן להם, לקוֹזאקים, את הארץ אשר מהפּוֹרוֹגים וַמטה לנחלה, וּזכוּיוֹת יתירוֹת נתן להם, וּבלבד שישמרוּ על הגבוּל ולא יתנו לטאטארים להתנפּל על אחוּזוֹת הפּוֹלנים. ויהי שלוֹם בּין הפּוֹלנים והקוֹזאקים החפשים, וּבני רוּסיה הקטנה, האיכּרים, עוֹבדים את הפּוֹלנים, נוֹשׂאים עוֹל מלכוּת וסרים למשמַעתה.

אך מעת שהתחילוּ הישוּעים (חברה של קתוֹלים קנאים) לשפּוֹך את רוּחם על פּוֹלין, מלאה הארץ שוֹד וּמהוּמה. זיגיסמוּנד השלישי היה תלמיד מקשיב לישוּעים הקנאים, והמלך והאצילים התחילוּ לנגוֹשׂ בּאיכּרים יוֹשבי רוּסיה הקטנה, ניצלוּ אוֹתם, עיווּ משפּטם ולא נתנוּם לעבוֹד את אלוֹהיהם כּדת הנוֹצרית-היוָנית. וינסו בּכל תחבּוּלוֹת להטוֹת את לבּם שיקבּלוּ עליהם את הדת הקתוֹלית. אז יעזבוּ רבּים מהאיכּרים את שֹדוֹתיהם מחמת המציק וינוּסוּ אל הקוֹזאקים הפּוֹרוֹגיים בּני אוּמתם, ועל ידי זה הלך מספּר הקוֹזאקים הלוֹך ורב. ושׂנאה עזה התחוֹללה בּין הקוֹזאקים והפּוֹלנים, שׂנאה שהביאה לעתים קרוֹבוֹת לידי תגרוֹת וּשפיכוּת דמים.

אז החלה הממשלה הפּוֹלנית להצר לקוֹזאקים מאד, וּכדי להטיל עליהם אימה היוּ דנים אוֹתם בּמיתוֹת קשוֹת ואכזריוֹת: תלָאוּם, הוֹשיבוּם על שפּוּדי-עץ חדים שנקבוּ את בּני-מעיהם, קיצצוּ את ידיהם ואת רגליהם ועוֹד כּאלה מיתוֹת משוּנוֹת ועינוּיים נוֹראים. אך כּל זה לא עצר את הקוֹזאקים ממרידה, כּי תמיד נוֹספוּ עליהם חברים חדשים מן האיכּרים, וּלעתים קרוֹבוֹת היו מוֹרדים בּיד רמה בּפּוֹלנים.

גם מן היהוּדים נטלוֹ אז הפּוֹלנים כּל הזכוּיוֹת שניתנוּ להם על ידי מלכי פּוֹלין הראשוֹנים. אך ישׂראל, עם עשוּק וגזוּל, המלוּמד בּצרוֹתיו וּבעיווּת דינוֹ, סבל וַיִדוֹם. הוּא סבל – אבל על ידי זה שָפלה רוּחוֹ מאד, כּי למד להרכּין את ראשוֹ יוֹתר מדי לפני כּל אציל-נבל… וַישׂם כּעפר נפשוֹ וגווֹ לפני כּל “פּריץ” הוֹלל וּמשתגע.

בּשנת ת"ח התפּרצוּ הקוֹזאקים, כּרוּח סערה המתחוֹללת בּערבה, וַישבּרוּ וַינפּצוּ את הבּנין הישן והרעוּע של מלכוּת פּוֹלין; אוּלם יחד עם זה הרגוּ “דרך אגב” בּאוּקראינה, פּוֹלין וליטא כּשלוֹש מאוֹת אלף איש מן היהוּדים.

עת צרה, “גזירה” נוֹראה, היתה בּימים ההם על ישׂראל. קהילוֹת רבּוֹת כּלוּ ספוּ אז מחרב הקוֹזאקים הקנאים והצמאים לדם. לזכר הימים הנוֹראים האלה נקבּעה “תענית ציבּוּר” בּישׂראל לדוֹרוֹת, הלא היא תענית כ' סיון.

ועל המאוֹרעוֹת של הימים ההם נוֹסד הסיפּוּר שיבוֹא להלן.

בּבית הגביר

א

שבּת בּבּוֹקר.

שקט וּדממה בּעיר לוּבּני שבּפלך פּוֹלטאבה. שמש האביב שפכה אוֹר עדין ואדמדם על פּני גגוֹת-התבן השחוֹרים ועל פּני העצים הערוּמים שהתחילוּ מוֹציאים ציצים, זרחה והבהיקה על הרפש שבּככּר השוּק הגדוֹל.

בּלילה ניתך גשם סוֹחף, כּאשר יִקרה לפרקים בּערבה, אך עד הבּוֹקר נפזרוּ העבים, פּסק הסער – ויהי אוֹר, אוֹר חדש זה של אביב, המעוֹרב בּנחת של שבּת. השוּק ריק מאדם, כּל החנוּיוֹת הקטנוֹת והצריפים שמסביב לכּכּר סגוּרים וּנעוּלים, אביב ושבּתוֹן בּעיירה.

שרוּיה השבּת גם על פּני הבּית הגדוֹל והחזק של חוֹכר העיר נחוּם טאראן, ועל אסמיו בּעלי שתי הקוֹמוֹת; בּחצר רחבת-הידים, המוּקפת גדר חזקה כּמבצר, אין קוֹל ואין צוָחה, הכּל שוֹבת שם ודוֹמם… הנה יצא לוֹ בּעל-הבּית מפּתח בּיתוֹ להתבּוֹנן בּחצרוֹ. בּלילה שמע את הרוּח שהוּא נאנח וּמתגעש, מתרגז וּמריע, כּאילוּ בּיקש להחריב את העוֹלם כּוּלוֹ. עכשיו יצא לראוֹת אם לא הזיקה הסערה בּרשוּת שלוֹ. המשרתים ראוּ את אדוֹנם וַיסירוּ את כּוֹבעיהם וישתחווּ לפניו בּיראת הכּבוֹד.

– מה נשמע, אַנדריוּחַה – שאל נחוּם.

– תוֹדה לאל, שלוֹם – ענה העבד – אך העץ הזקן שבּגן נעקר.

– העץ הזקן? – שאל נחוּם בּפחד. הוּא נזכּר, כּי פּעם אמרה לוֹ צוֹענית אחת, כּי בּעץ הזה תלוּי כּל מזלוֹ…

– הסוּס הלבן – הוֹסיף אנדריוּחה והוֹדיע – היה כּוּלוֹ מכוּסה זיעה, כּמוֹ רוּחץ בּסַבּוֹן, אין זאת כּי “דוֹמוֹביק”¹ התעלל בּוֹ הלילה.

– אוּלי יוֹדע אתה איזוֹ תרוּפה לגרש את הדוֹמוֹביקים? – שאל נחוּם בּדאגה.

– אם יזרוֹק הכּוֹהן מים קדוֹשים…

– כּלוּם אין תרוּפה אחרת?.. – הפסיקוֹ נחוּם בּשאלה של רוֹגז – הלא יש לוֹחשי-לחשים. האוּמנם אין לחש לדוֹמוֹביקים?

– לדוֹמוֹביקים אין לחש – ענה אַנדריוּחה והתגרד בּערפּוֹ – אפשר נחזיק שׂעיר עזים בּאוּרוָה. אוֹמרים כּי מפּני השׂעיר הם יראים מעט.

– צריך… – הסכּים נחוּם והלך לוֹ לסייר את חצרוֹ לכל פּינוֹתיה. וּלאחר שהתבּוֹנן אל הכּל בּעין חוֹדרת שב אל הבּית.

בּחדר התיכוֹן בּקרן-זוית שאצל החלוֹן ישב לוֹ אדם עני אחד כּפּוּף ודל-בּשׂר, לחייו צמוּקוֹת, עיניו גדוֹלוֹת וּבוֹערוֹת וּזקנוֹ לבן כּוּלוֹ. לבוּשוֹ קאפּוֹטה בּלה וּמצנפת על ראשוֹ. הוּא ישב וצמצם את עצמוֹ לתוֹך הזוית ועבר בּלחש על פּרשת השבוּע מתוֹך החוּמש.

יהוּדי זה היה אוֹרח עני שהוּזמן לאכוֹל אצל הגביר ר' נחוּמצ’י בּשבּת, ונשאר ללוּן בּביתוֹ, מפּני הגשם החזק, שהחל לרדת בּזעף בּשעת הסעוּדה.

נחוּם הבּיט בּעיניו הקטנוֹת והאמוּצוֹת אל התיבה שעמדה בּחדר-משכּבוֹ נוֹכח הפּתח, וּכשראה שהמַפתחוֹת תלוּיים בּמַנעוּלה, נתבּהל קצת ואמר בּלבּוֹ: “ודאי שכחתים שם אֶמש”.

בּפּעם הראשוֹנה בּימי חייו קרהוּ כּדבר הזה. בּכל פּעם היה מניח את המפתחוֹת תחת הכּר מראשוֹתיו. אמנם אין גנבים בּביתוֹ, ואפילוּ אם היה עוֹזב את התיבה פּתוּחה, לא היה מעיז שוּם אדם להכּנס אל חדר-משכּבוֹ זה – מפּני שנחוּם היה יכוֹל אפילוּ להסיר את ראש החצוּף מעל כּתפיו, וּבכל זאת – לא כּך בּעל-הבּית עוֹשׂה…

ונחוּם ניגש אל התיבה, פּתח כּפּוּרתה ונסתכּל בּארגז הקטן שבּתוֹכה… והנה חסר שם צרוֹר קטן של חמישים דינר. זוֹכר נחוּם היטב כּי אתמוֹל לפנוֹת ערב, אחרי הדלקת הנרוֹת, קיבּל סכוּם זה מיד הקצבים שבּאוּ מפּוֹלטאבה, דמי-קדימה בּעד עשׂרה פָּרי-אוּקראינה, ואת הכּסף ההוּא צרר בּצרוֹר מיוּחד והניח בּארגז זה, והנה איננוּ… מי לקחוֹ?

“מוּבן מאליו”, חשב ר' נחוּמ’צי בּכעס, " זוֹהי מלאכת העני. הציעוּ לו מיטה כּדי שיגנוֹב…"

הוּא היה נזהר תמיד, שלא לתת לקבּצנים לינה בּתוֹך בּיתוֹ. עשיר שכּמוֹתוֹ צריך להזמין אוֹרח לשבּת, בּלי זה אי אפשר, אבל לאחר שאכל הקבּצן – ילך לוֹ, לבית-המדרש אוֹ להֶקדש. אך הפּעם נכשל בּר' איצי “נאמנוֹ” שבּיקש “רחמנוּת” על עני זה, שיתן לוֹ ללוּן כּאן. רחמנוּת – היהוּדי מתחיל מיד בּ“רחמנוּת”… “רחמנוּת – הוּא אוֹמר – לתת את העני לילך בּחוֹשך וּבסערה תחת גשם סוֹחף כּזה”… עכשיו – זוֹ רחמנוּת וזה שׂכרה… ושהעני האוֹרח גנב את הכּסף – זה בּרי לוֹ לנחוּם. כּי אם לא הוּא – מי זה היה יכוֹל לקחת את הכּסף? גם הכּרת פניו מעידה בּעיני נחוּם, כּי גנב הוּא. הנה הוּא מבּיט בּאימה ופחד. כּמעט שנתן בּוֹ את עיניו – וכל עצמוֹתיו רעדוּ… מה יעשׂה? יבדוֹק את כּיסוֹ? אבל הוּא ודאי הספּיק לקבּוֹר את הגנבה בּאדמה? זכר נחוּם את העץ שנעקר – וּכאילוּ נתגבּר לבּו להלחם על מזלוֹ. וּמיד ניגש אל האוֹרח בּלי שוּם הקדמוֹת וַיתן עליו בּקוֹל:

– ר' יהוּדי! מהר והשב את הכּסף – ואם לאו, יאכלוּ הכּלבים את בּשׂרך!

האוֹרח נבהל, נדהם, שתי עיניו נפקחוּ לרוָחה והבּיטוּ בּפחד וּבתמיהה אל הדוֹבר.

“כּך, יוֹדע הוּא את המלאכה!” חשב נחוּמצ’י בּלבּוֹ. “ראה נא כּמה הוּא מִתַּמם…” – וַירם בּרוּח שוֹקטה את ידוֹ החזקה – ויך בּלחי העני אחת וּשתים… העני נצטמק והטה גופוֹ הצדה – טיפּה של דם נזלה מחטמוֹ לתוֹך שׂפמוֹ הלבן.

– מפּני מה… מפּני מה? – התחיל לגמגם וגמר בּזעקה וּבבכי מר – מדוּע אתה מכּה אוֹתי?.. – רעש קם בּבּית, וכל בּני הבּית מיהרוּ לראוֹת מה קרה.

– את הכּסף השֵב! – קרא נחוּם בּכעס – ואם לא, אצוה כּרגע להלקוֹת… בֶּנ’צי! – קרא נחוּם אל משרתוֹ העברי, איש צעיר בּן עשׂרים וחמש, שפּניו מלאים גוּמוֹת – קרא הנה את החוֹלוֹפּים![²]

בּשעה ההיא נכנס לשם מחדר צדדי יהוּדי אחד לבוּש חָלוּק ויארמוּלקה על ראשוֹ. פּניו פּני תלמיד-חכם, מצחוֹ גבוֹה וּקמטים עמוּקים ורבּים בּוֹ. עיניו גדוֹלוֹת וּמאירוֹת, זקנוֹ נאה וּמגוּדל ושׂערוֹת כּסף הרבּה מלבּינוֹת בתוֹכוֹ.

יהוּדי זה הוא ר' יצחק, המנהל את ספרי החשבּוֹן בּבית נחוּמ’צי.

– מה כּאן? – שאל ר' יצחק בּקוֹל חרד ורך, אך בּישוּב-הדעת.

– הנבל הזה גנב מן התיבה את חמישים הדינר של אתמו­ל – ענה נחוּמ’צי – אבל הוּא לא ירמה אוֹתי בּפנים של תמימוּת וּבדמעוֹת של גנב. יוֹדע אני את הגנבים… – השב את הכּסף כּרגע!

– על דבר איזה כּסף כּבוֹדוֹ מדבּר? – הוֹסיף ר' יצחק לשאוֹל, בּהתאַפּקוֹ לדבּר בּרוּח שוֹקטת.

– על חמישים הדינר, שלקחתי דמי-קדימה מעִם הקצבים. אני בּידי הנחתים בּתיבה, והוּא גנב אוֹתם, הוּא ולא אחר.

האוֹרח בּכה מר וּמלבּוֹ התפּרצה קריאה: “רבּוֹנוֹ-של-עוֹלם, משפּטיך תהוֹם רבה!…”

– חמישים הדינר? – אמר ר' יצחק כּמוֹ בּתמיהה – והרי אני לקחתים… חשבתי לשלחם לאדוֹן הכּפר ה… עם סוֹכנוֹ שהיה פּה – ולא הספּקתי… הכּסף הריהוּ נמצא אצלי…

נחוּם עמד נדהם רגעים אחדים, אך מהר החל לדבּר קשוֹת עם ר' יצחק:

– תמיד הוּא כּך… הוּא עוֹשׂה הכּל על דעת עצמוֹ ואינוֹ מגיד מאוּמה. היכוֹלתי לדעת כּי אתה לקחת את הכּסף?

– אמת, אני אָשמתי הפּעם – ענה ר' יצחק בּקוֹל חרש.

– ובכן, ר' יהוּדי – אמר נחוּם בּהיטיבוֹ אל העני את פּניו הגסים – מחַל נא… מחר אם ירצה ה‘, בּלי נדר שבּת, אשלם לך דמי צער וּבוֹשת… ודאי שמעת כּי נחוּם מלוּבּני איננוּ מי שהוּא. בּרוּך ה’, אנכי מוֹציא הרבּה לצדקה. את כּל העיר הנני נוֹשׂא על כּתפי.

פּני היהוּדי נהרוּ, מעיניו עוֹד התגלגלוּ דמעוֹת. אך העצבוֹן והפּחד סרוּ מעליו. נחוּם ראה כּי שׂמח הוּא העני מאד על השׂכר שהבטיחהוּ בּנדיבוּת לבּוֹ, ונתישבה עליו דעתוֹ.

בּ

מבּחוּץ נשמע קוֹל השַמש קוֹרא: “יהוּדים – לבית-הכּנסת!” וכל בּני הבּית נחפּזוּ לקוֹל הקוֹרא. גם נחוּמ’צי התחיל מכין עצמוֹ לבית-הכּנסת, אך בּמתינוּת ולא בּמהירוּת; אוֹתוֹ היה בּא השמש לקרוֹא בּיחוּד מתוֹך בּיתוֹ, לאחר שנתאספוּ המתפּללים לבית-הכּנסת.

נחוּמ’צי התלבּש בּבגד משי ונתאזר בּאֵזוֹר של משי, שׂם את מצנפתוֹ היקרה, ה“שטריימל”, על ראשוֹ וישב לוֹ והתחיל מעביר את פּרשת השבוּע. בּקריאה זוֹ היה נחוּמ’צי נזהר שלא ישמעוּ אחרים, משוּם שיה יוֹדע, שאינוֹ יוֹדע בּטיב הטעמים…

בּא השמש – ור' נחוּמ’צי קם, לבש את מעילוֹ העליוֹן, מסר את טליתוֹ עם עטרת הכּסף הכּבדה לשפחה ה“גוֹיה”, שתשׂא אחריו לבית הכּנסת, וקרא:

– אֶסתר’קה!

יצאה אסתר’קה אשתוֹ מחדרה, כּשהיא לבוּשה וּמוּכנה לילך עם בּעלה לבית-הכּנסת.

אסתר’קה אשה עבה, פּניה עגוּלים וּשמנים ועיניה מבּיטוֹת בּתמימוּת וּבטיפּשוּת כּעיני הכּבשׂ. כּוּלה עטוּפה בּגדים יקרים וּמקוּשטת עדיים שוֹנים. על שׂמלתה זוֹ השזוּרה חוּטי כּסף – אוֹמרים בּעיר – שהיא יכוֹלה לעמוֹד על שוּליה כּחבית, על לבּה חוֹשן מרוּקם כּסף וזהב, על צוארה השמן – חרוּזי מרגליוֹת, הגדוֹלוֹת כּקטניוֹת, וּבאזניה עגילים של אבני בּרקת, מצחה מעוּטר בּציץ המרוּקם חוּטי כּסף וזהב וּמשוּבּץ אבנים טוֹבוֹת, ועל אצבּעוֹתיה טבּעוֹת זהב עבוֹת ממוּלאוֹת אבני שוֹהם, – וכוּלה נראית היתה מרחוֹק כּגל של זהב וכסף, המעוֹרב אבנים טוֹבוֹת וּמרגליוֹת…

עוֹבר ר' נחוּם עם אשתוֹ בּרחוֹב, וכל הנשים יוֹצאוֹת מפּתח בּיתן וּמבּיטוֹת על ה“אוֹצר” החי המתנוֹעע וּמהלך על ידוֹ, והן נאנחוֹת ואוֹמרוֹת עליה מתוֹך קנאה: “הוֹ, גד-גדי, מזל-מזלי, אם אתה לי – השׂכל למה לי?”

הכּל יוֹדעים שכּל התכשיטים הללוּ השׂיג נחוּמ’צי בּזוֹל; “מַשכּוֹנוֹת” הם של שליאכטים² שירדוּ מנכסיהם, שלָווּ אצלוֹ בּריבּית ונתנוּ לוֹ בּעבוֹט את עדי נשיהם ואמוֹתיהם. הכּל יוֹדעים, אבל גל של תכשיטים כּזה על הגוּף – ולא יקנאו בּוֹ? ולא יכבּדוּ אוֹתוֹ?..

נכנס נחוּמ’צי לבית-הכּנסת והכּל קמוּ מפּניו, הכּל נתכּווצוּ ונתקטנוּ כּנגד עשיר זה, התקיף בּארמוֹן הנסיך יֶראֶמי וישניוֹביצקי.

תקיף היה נחוּם, מפּני שכּל העיר היתה בּחכירה בּידו, וּמה שרצה היה עוֹשׂה בּה. הוא היה לוֹקח לעצמוֹ גבּאוּת בּבית-המדרש וּבכל החברוֹת הנכבּדוֹת, וכל הנדבוֹת וּמעוֹת של צדקה שבּעיר היוּ נכנסוֹת לידוֹ ויוֹצאוֹת מידוֹ; וּלפיכך היה נחוּם אוֹמר, כּי רק הוּא לבדוֹ מכלכּל את העיר כּוּלה מכּיסוֹ, – ואיש לא העיז לפצוֹת פּה נגד העשיר הזה. ואם היה מי שהעיז פּנים כּנגדוֹ בּמה שהוּא, היה ר' נחוּם יוֹרד עמוֹ לחייו והיה מוֹשיבוֹ אפילוּ בּבית-הסוֹהר, כּי הכּל היה אפשר לוֹ, וּלשלטוֹנוֹ לא היה גבוּל. גם הרב הזקן היה ירא מפּני נחוּמ’צי זה, שהשעה משׂחקת לוֹ, והסכּים בֹּשתיקה לכל מעשׂיו, כּי “מי ידוּן עם מי שתקיף ממנוּ?” – היה הרב העלוּב לוֹחש למקוֹרביו שלא בּפני העשיר…

לאחר התפילה, בּעבוֹר ר' נחוּם לפני התנוּר, הטה ראשוֹ אל העני אוֹרחוֹ שישב שם ואמר לוֹ “שבּת טוֹבה” בּקוֹל רם וַיבקשהוּ לבוֹא לסעוּדת הצהרים… הפּעם ידע נחוּם שסילק את חוֹבוֹ לעני זה בּיד רחבה, שענוָה יתירה זוֹ של הטית ראש לעני שלאחוֹרי התנוּר, לצדקה גדוֹלה תחָשב לוֹ – אז פּנה בּגוֹבה לב אל הפּרוֹזדוֹר, מקוֹם שעמדוּ יהוּדים והמתינוּ לגביר דמתא³ לקדם פּניו בּברכּת “שבּת טוֹבה”.

נחוּמ’צי בּא לביתוֹ והעני לא בּא אחריו לסעוּדה. היֵצר העז של התקיף נעוֹר בּו ושלח משרתוֹ לבית-המדרש בּפקּודה על העני שיבוֹא…

המשרת יצא ונחוּם ישב אל השוּלחן, כּשהוּא סַר וזעף: העץ נעקר – ואיזה עני נכנס לגבוּלו וּמסרב לוֹ… זכר את פּניו של זה וּשאֵלתוֹ: “למה אתה מכּה אוֹתי?”… ולא יכוֹל להתחיל בּסעוּדה…

– ראה, איך סרה רוּחוֹ! – אמרה אסתר’קה בּתמיהה – מה בּכך אם לא בּא זה? מציאוֹת כּאלה, שלא אחטא בּשׂפתי, תמצא, בּרוּך ה', לרוֹב. האם חדל אביוֹן מן הארץ? קח שנים אחרים תחתיו ואַל תפר את השבּת!

נחוּם קם בּרוֹגז מדברי אשתוֹ ואמר:

– ואוֹתוֹ הטיפּש, המשרת, עדיין לא שב?

המשרת נכנס והוֹדיע, שלא מצא את העני בּבית-הכּנסת.

נחוּם עבר עוֹד פּעם לאוֹרך החדר, ניגש אל השוּלחן, מילא את כּוֹסוֹ הגדוֹלה י“ש חריף, בּירך בּרכה חטוּפה וגמע מתוֹכה יוֹתר מן הרגיל. הי”ש פּיכּח צערוֹ – ומיד נזדרז האיש ונטל את ידיו וישב לאכוֹל בּתיאָבוֹן, כּדרכּוֹ לאכוֹל בּשבּת.

גם שאר בּני הבּית ישבוּ, סעדוּ לבּם ונהנוּ ממאכלי השבּת הערֵבים ושׂוֹחחוּ בּעניני דעלמא בּנחת וּבמנוּחה של שבּת, כּראוּי אצל שוּלחנוֹ של גביר. רק ה“נאמן” איצי לבדוֹ ישב אל השוּלחן תפוּשׂ בּמחשבוֹת ואכל רק כּדי לצאת ידי חוֹבתוֹ.

ר' יצחק זה היה ליטאי, למדן גדוֹל, ועוֹד בּנערוּתוֹ נסמך לרבּנוּת, אבל הוּא לא רצה להיוֹת רב וּבחר בּמסחר. וימצא לוֹ פּרנסה בּכבוֹד וגם מעט רכוּש. וּפתאוֹם קרהוּ אסוֹן: אחד ה“שליאכטים” בּיקש ממנו הלוָאה, ר' יצחק לא רצה להלווֹת לוֹ. הלך האציל והעליל לפני אדוֹן העיר על הדסה, בּתוֹ של ר' יצחק, נערה עדינה, בּת שלוֹש-עשׂרה שנה, שזוֹ הבטיחה לבוֹא בּדת הנוֹצרית ועכשיו היא משתמטת מדיבּוּרה. התחיל אדוֹן העיר לדרוֹש, שתקיים הילדה את הבטחתה. הנערה המסכּנה אמנם בּכתה ואמרה שלא היוּ דברים מעוֹלם, ונצטערה עד שנפלה למשכּב, אך האדוֹן לא שׂם לב לזה ואמר: “אסוּר להעליב בּדת הקדוֹשה!”… כּשראה ר' יצחק, כּי סכּנה נשקפת לבתוֹ, מיהר וַישלחנה לעיר אחרת, אל דוֹדוֹ. חזר האציל והלשין לפני האדוֹן על ר' יצחק, והאדוֹן הוֹשיב את ר' יצחק בּבית-האסוּרים. אחר עמל רב וּשתדלנוּת עצוּמה, וּלאחר שנתן ר' יצחק לאדוֹן את מעט כּספּוֹ ואנשי הקהילה גם הם הוֹסיפוּ עוֹד ל“פדיוֹן שבוּיִים” משלהם, הוֹציאוֹ האדוֹן לחפשי, נקי בּלי פּרוּטה. מאז היה ר' יצחק מתירא לשבת עוֹד בּעיר ההיא ויצא משם הוּא וּבתוֹ לרוּסיה הקטנה. שם קיבּלהוּ נחוּם טאראן לנהל את חשבּוֹנוֹתיו ולכתוֹב את איגרוֹתיו, כּי ר' יצחק היה יוֹדע שׂפת פּוֹלין והיה גם “בּעל חשבּוֹן” מצוּין; אמרוּ עליו: “הוּא יוֹדע אפילוּ תשבּוֹרת”…

ר' יצחק הכּיר מיד את בּעליו, כּי איש גס הוּא, אך הוּא ידע להתנהג עמוֹ בּאוֹפן שאדוֹניו יִזהר בּכבוֹדוֹ. ונחוּם אף על פּי שהיה מה שהיה – אך לא טיפּש; הוּא הבין שיש לוֹ צוֹרך בּר' יצחק וכי כּבוֹד הוּא לוֹ, שנאמן כּזה אצלוֹ, ואסוּר לוֹ להשׂתרר על אדם כּזה, וּלפיכך היה חוֹלק כּבוֹד לנאמנוֹ זה, נשמע לעצתוֹ ולדבריו. אך ר' איצי מצדוֹ לא היה מבקש להשתמש בּהכנעה זוֹ של בּעליו, שלא לתת מקוֹם לעם-הארץ זה להתהדר עליו…

עכשיו ישב ר' איצי וחשב: אמנם צריך הייתי לוֹמר, שאני לקחתי את הדינרים, שאילמלא אמרתי כּך, היה נחוּמ’צי מיַסר את העני בּשבטים, שהרי הוּא העד, הוּא הדיין, ואינוֹ אוֹהב להחמיץ את דינוֹ. אבל סוֹף-סוֹף מי גנב את הכּסף?.. ולמה נסתר עתה העני? האוּמנם בּרח?.. ואפשר נכשלתי בּאדם שאינוֹ מהוּגן – ואבדוּ לי חמישים דינר… ואני – כּמה אני צריך לעמוֹל בּשבילם!…

והנה התחילוּ הכּל מזמרים זמירוֹת של שבּת, ור' איצי נתעוֹרר ונתגבּר על מחשבוֹתיו; הרי שבּת היוֹם מלדאוֹג – והתחיל מזמר אף הוּא עמהם.

ג

אך כּילוּ לאכוֹל את הקוּגל⁴, ואנדריוּחה בּא אל הבּית.

– מה לך? – שאל נחוּמ’צי.

– מן האחוּזה בּיֶרוֹזוֹבקה נסוּ שני קוֹזאקים, תיאוֹדוֹר וּהריצקה, על שני סוּסים. השוֹמרים השׂיגוּ את הריצקה וַיתפּשוּהוּ, ותיאוֹדוֹר נמלט ואיננוּ.

– איפה הוּא הריצקה? – שאל נחוּמצי, ועיניו הקטנוֹת הבריקוּ בּאש נקם.

– אוֹתוֹ הביאוּ אסוּר הנה.

– הנה אצא מהרה.

ומיד לאחר בֹרכּת המזוֹן יצאוּ כּוּלם החוּצה. בּחצר עמדוּ קוֹזאקים אחדים וּביניהם הריצקה האסוּר, כּוּלוֹ פּצוּע וּמלוּכלך בּדם. ראשוֹ בּלי כּוֹבע, ושׂערוֹתיו פּרוּעוֹת.

כּשראה הריצקה את נחוּמ’צי התנפּל לפניו ארצה.

– מה היה לך, הריצקה? – שאל נחוּמ’צי בּלגלוּג.

– השד פּיתני – ענה האסיר.

– איזה שד פּיתה אוֹתך?

– תיאוֹדוֹר רעי הביא י"ש ושתינוּ יחד. אחרי כן אמר: הבה וננוּסה אל אחוֹרי הפּוֹרוֹגים. רבּים נסים לשם, ננוּסה גם אנוּ.

– וּמה אתם חסרים פּה? – שאל נחוּם בּלגלוּג – השיכּוֹרים, הרוֹצחים והגנבים, רק המה נסים. אך אני אַראך מה שעוֹשׂים לאלה המבקשים לנוּס. פּעם אוֹשיבך על השפּוּד ולא תוֹסיף לנוּס עוֹד.

– רחמני נא, וילמוֹז’ני פּאן⁵ נחוּם – קרא האיכּר בּהשתטחוֹ לפני נחוּם עוֹד הפּעם.

– אם חפץ אתה שארחמך – הגידה לי מראש מי היה עמך בּקוֹשרים?

– איש לא היה עמנוּ, מלבד תיאוֹדוֹר, הנני נכוֹן להשבע.

– התאמר, כּי אאמין בּשבוּעה?.. פּתי מאמין מצאת!.. הגידה לי מה דיבּרת עם תיאוֹדוֹר.

– אני לא דיבּרתי מאוּמה, רק תיאוֹדוֹר לבדוֹ דיבּר.

– וּמה דיבּר תיאוֹדוֹר?

– הוּא אמר, כּי נטלוּ מהקוֹזאקים את כּל חירוּתם שהיתה להם מימוֹת עוֹלם וישׂימוּם לעבדים. עתה אוֹמרים הקוֹזאקים הפּוֹרוֹגיים לדרוֹש את זכוּיוֹתיהם. כּזאת וכזאת דיבּר, כּמוֹ ששיכּוֹר מדבּר.

– ואתה, אף על פּי ששיכּוֹר היה, נתפּתית?

– גם אנכי הייתי שיכּוֹר… רחמני נא, פּאן נחוּם!

– חס אני עליך להוֹשיבך על השפּוּד, כּי פּוֹעל חרוּץ אתה, בּשעה שאתה רוֹצה. ואוּלם אוֹת לזכּרוֹן אתן לך, אוֹת שלא תשכּחהוּ ימים רבּים… קארפּ! אַנדריוּחה! שוֹטים! קארפּ ואַנדריוּחה מיהרוּ לעשׂוֹת את רצוֹן אדוֹנם, והביאוּ חבילת שוֹטים לחים.

ר' איצי עמד ושמע את כּל הנדבּר. הוּא חשב, כּי נחוּמ’צי אוֹמר רק להפחיד את הקוֹזאק הבּוֹרח, ואוּלם כּשראה, כּי קרוֹב הדבר למעשׂה, פּנה אל נחוּמ’צי בּקוֹל מצַוה:

– אין דנים בּשבּת… אסוּר!

נחוּמ’צי לטש אליו את עיניו בּכעס ויאמר:

– הנני מבקשך, ר' איצי, כּי לא תתערב בּענינים שאינם נוֹגעים לך.

– והדבר הזה נוֹגע לי, – ענה ר' איצי – הלא יהוּדים אנחנוּ, וחוֹבה עלינוּ להזהיר את הבּא לחטוֹא…

שוּב נזכּר נחוּמ’צי בּעץ הנעקר שבּחצרוֹ, ונדמה לוֹ שהוּא צריך להגן עכשיו על מזלוֹ וכוֹח ממשלתוֹ, ויען בּיתר עזוּת:

– מי שאין שוֹאלים בּעצתוֹ אינוֹ צריך לחַווֹת דעה!..

– לא עצה ולא דעה בּאתי להגיד לך, כּי אם דבר שכּתוּב בּתוֹרתנוּ, כּי בּיוֹם השבּת אסוּר לשפּוֹט; וּלהלקוֹת בּן-אדם בּשוֹטים אסוּר לא רק ביוֹם השבּת, כּי אם גם בּימוֹת החוֹל…

– חַ, חַ, חַ! – שׂחק נחוּמ’צי בּכל פּה – אכן “פּריץ” גדוֹל הייתי לוּ שמעתי בּעצוֹתיך! אמנם למדן אתה וחכם, אבל איך להתנהג עם העבדים שלא יברחוּ, אנכי יוֹדע יוֹתר ממך…

– אבל אסוּר! – קרא ר' איצי בּקוֹל רוֹעד.

– אבל אין שוֹאלים אוֹתך! – קרא נחוּמ’צי בּקוֹל מוֹשלים.

ר' איצי הלך לוֹ בּרוֹגז, בּא אל חדרוֹ ונסגר בּוֹ.

נרעש ונרגש עד היסוֹד בּוֹ התהלך ר' איצי בּחדרוֹ: “מה זה היה לנוּ?” שאל את עצמוֹ בּקוֹל, “וּמה אעשׂה אני?..” דוֹמה היה ר' איצי כּאילוּ רוֹאה הוּא בּעיניו את בּשׂרוֹ של הקוֹזאק הנפצע ומַתיז דם מתחת לשוֹטים השוֹרקים, ונחוּמ’צי עוֹמד על גבּוֹ וּמפקח על ה“משפּט”… – איך יהוּדי עוֹשׂה זאת? כּיצד? כּלוּם אינוֹ מזרעוֹ של אברהם אבינוּ?

והנה נשמעה לתוֹך חדרוֹ געיה אחת ארוּכּה: הקוֹזאק לא יכוֹל עוֹד לשלוֹט בּנפשוֹ ונאנק בּכאבוֹ הקשה… ר' איצי מיהר אל דלת חדרוֹ וּפתחה.

“הגדילוּ החוֹם, הגדילוּ!” – שמע את קוֹל אדוֹנוֹ נחוּם המפקד על המכּים ור' איצי נרתע לאחוֹריו, התנפּל על מיטתוֹ, סכך בּכפּוֹתיו על פניו ונאנק מן הכּאב… – הוֹ!.. הוֹוֹוֹ!! – נשמעה שוּב נאקת החוֹלוֹפּ – – –

– ירא אני פּן יתחילו עוֹד פּעם השערוּריוֹת שהיוּ מלפנים בּימי המוֹרדים דוֹרוֹשאֶנקוֹ וטאראס… – העיר העברי המשרת לפני אדוֹניו נחוּמ’צי לאחר שנכנסוּ הבּיתה.

– ודאי צריכים לפחד!.. – ענה נחוּמ’צי בּהיתוּל – הימים חלפוּ… לנסיך וישניוֹביצקי יש די חיילים וּכלי-תוֹתח בּשבילם!

ד

ור' איצי ישב לוֹ בּחדרוֹ על הגמרא הפּתוּחה וחשב: היהוּדים הצטיינוּ תמיד בּמידת הרחמים, ואיך נמצאים עתה בּתוֹכם אכזרים כּאלה בּעלי לב-אבן?.. “והפיצך ה' בּכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדתם שם אלוֹהים אחרים” – וּבאמת אם חיים אנוּ בּתוֹך עם כּזה, בּדוֹר כּזה וּבארץ כּזוֹ, שאנשיה נִדמוּ לפריצי חיוֹת, ומסביב רק גזילוֹת וּרציחוֹת, הפּריצים הוֹרגים וּמענים את הקוֹזאקים, והקוֹזאקים רוֹצחים את הפּריצים, וכוּלם יחד רוֹצחים וחוֹמסים את היהוּדים – והיהוּדי הפּשוּט והגס רוֹאה כּי חמס ואכזריוּת מוֹשלים בּארץ, וגם לבבוֹ מתאבּן וגם הוּא חדל מרחם…

וכמה מעשׂים אכזריים עשׂוּ הפּוֹלנים ליהוּדים? – הוֹסיף ר' איצי לחשוֹב, ועל לבּוֹ עוֹלים זכרוֹנוֹת נוֹראים ואפלים. הוּא נזכּר שלפני איזוֹ שנים קצף האדוֹן איגנַץ פּשיגוֹלוֹדסקי על יהוּדי, שהסיר רק כּוֹבעו מפּניו ולא הסיר גם את היארמוּלקה שבראשוֹ, וּבגלל זה הדבּיק את היארמוּלקה בּמסמרים על גוּלגלתוֹ של היהוּדי… הוּא נזכּר עוֹד מעשׂה בּאדוֹן שרצה לצוּד ציד וציוה להוֹשיב יהוּדים אחדים על העצים, והוּא ירה בּיהוּדים המתחבּטים בּין הענפים, כּמוֹ שיוֹרים בּסנאים…

אך אם כּך עלתה לנוּ, הרי צריכים אנו בּיוֹתר להרגיש מה גדוֹלה הרעה, שאין משפּט אין אמת בּארץ. ואיך יוּכל העברי להרים יד על מי שיהיה, וּבפרט על אחיו העני? הנה העני של היוֹם. נניח שבּאמת גנב את הכּסף, היש לוֹ לנחוּמ’צי רשוּת לענשוֹ בּעצמוֹ בּלי עדוּת וּבלי משפּט?

אך האוּמנם גנב העני? ור' איצי זכר את הדברים אשר קרא העלוּב: “רבּוֹנוֹ של עוֹלם, משפּטיך תהוֹם רבּה!” הדברים ההם נחתוּ אז עמוֹק בּלב ר' איצי. הם נאמרוּ בּרגש כּל כּך עז, כּל כּך טהוֹר!.. אך מדוּע נעלם העני פּתאוֹם? וּמי לקח את הכּסף מהתיבה" והלא זר אחר לא היה בּבּית?..

הגיעה שעת המנחה, ור' איצי הלך לבית-המדרש. שם שאל לעני, אוּלי ראהוּ איש. ואין עוֹנה. איש לא ידע אצל מי התאָרח ואיפה הניח את צרוֹר חפציו. רק השַמש סיפּר לוֹ, כּי בּיוֹם הששי לפנוֹת ערב בּא העני לבית-המדרש בּלי כּל צרוֹר. השמש נתן לוֹ שלוֹם ולא דיבּר עמוֹ מאוּמה, כּי היה עסוּק בּעבוֹדה להכין לשבּת, אך מרחוֹק שמע, כּי הוּא קוֹרא על-פּה בּשיר-השירים בּקוֹל וּבנעימוּת רבּה עד כּלוֹת הנפש…

צר היה מאד לר' איצי בּשמעוֹ את הדברים האלה: “לפי הנראה – חשב ר' איצי – העני הוּא יהוּדי כּשר ואוּלי גם חסיד מצוּין… והוּא, ר' איצי, הרי חשד בּוֹ, כּי שלח יד בּגנבה… כּלוּם דבר קל הוּא להיוֹת חוֹשד בּכשרים! אבל איפה נעלם הכּסף! וּמדוּע נעלם העני?”…

ר' איצי נפשוֹ לא ידעה מנוּחה גם בסעוּדה השלישית – וּבאיזה רגש של בּוּז וצער עמוֹק, שלא ידע מעוֹלם, הבּיט בּאדוֹניו היוֹשב וּמזמר לוֹ זמירוֹת: שלם הוּא בּגוּפוֹ, שלם בּממוֹנוֹ ונהנה מאכילתוֹ – כּאילוּ לא נעשׂה פּה שוּם דבר בּיוֹם זה…

החמה שקעה, יצאוּ הכּוֹכבים ויהי ערב.

לאחר ההבדלה, החל נחוּמ’צי להִכּוֹן לדרך, כּי עוֹד לפנוֹת ערב הגיע אליו שליח מיוּחד מאת הנסיך וישניוֹביצקי, לאמוֹר, כּי נדרש הוּא אל ה“חצר”, שהיה לא הרחק מלוּבּני.

לקח נחוּמ’צי את מעיל-החוֹל-שלו, ניערוֹ – וּצרוֹר של דינרים נשפּך מכּיסוֹ.

– הנה הכּסף! – קרא נחוּמ’צי בּשׂמחה. – ואני אמרתי כי שׂמתיו בֹתיבה.

ר' איצי עמד נבהל, נדהם וחיור כּמת.

– אמנם מקרה נפלא הוּא… – אמר נחוּמ’צי – וּמדוּע זה אמרת ר' איצי, כּי אתה לקחת את הכּסף?..

ראה נחוּמ’צי את עיני ר' איצי, המבּיטוֹת אליו בּגוֹעל-נפש – ונתבּייש ואמר:

– מתירא היית פּן אצוה ליסר את העני? אבל אנכי רק הטלתי עליו אימה… מכּת-לחי אמנם נתתי לוֹ… עַולה היא, אך כּמוֹ שאוֹמרים אין אדם צ…צדיק… כּיצד כּתוּב שם בּתוֹרה?.. אמנם אתה' ר' איצי – ודאי צדיק! אתה קיבּלת עליך את העווֹן והיית מוּכן לשלם מכּיסך חמישים דינר… הרי זה כּמוֹ שאוֹמרים “לִפְנים משוּרת הדין”…

ר' איצי ישב לוֹ אל השוּלחן ותמך ראשוֹ בּשתי ידיו כּמסתכּל בּדפּוֹ של השוּלחן. הוּא לא יכוֹל לראוֹת פּני אדוֹנוֹ – ונחוּמ’צי נתרכּך לבּוֹ והתחיל בּקוֹל של וידוּי:

– אנכי – את האמת לא אכחד – אינני מסוּגל לעשׂוֹת דבר כּזה… לתת נדבה – מהֵיכא תֵיתי, אפשר לתת גם נדבה הגוּנה, אך לקבּל על עצמוֹ עבירוֹתיו של אחר – לא… רב לי… רב לי עווֹנוֹת שלי… – אך אנה נעלם העני?

– למה הוּא לך העני? – שאֵלהוּ ר' איצי בּקוֹל אטוּם. נדמה לוֹ שהוּא שוֹמע הרהוּר תשוּבה בּדברי אדוֹנוֹ.

– אני הייתי משלם לוֹ בּכסף בעד העלבּון שסבל ממני…

ור' איצי ענה:

– בּעצם לא רק לשלם דמי בּוֹשת אתה צריך, אלא גם לעשׂוֹת תשוּבה…

– עֶט! – התעוֹדד נחוּמ’צי וענה בּשׂחוֹק – גם לי לחָיים, וגם בּהן הכּוּ מכּוֹת רבּוֹת… יתוֹם עזוּב הייתי, והכּל הכּוּני! יהוּדים וּפריצים – ולא שילמוּ לי בּעד זה גם פּרוּטה… אני הייתי מראה לך, כּי בּעד דינר זהב היה העני נוֹתן את לחיוֹ להכּוֹתוֹ, וּבעד מאה דינרים, אפשר, הייתי נוֹתן גם עכשיו את לחַיי ל“פריץ”…

ר' איצי נרעש מאד לשמע דבריו של היהוּדי הזה. קם ממקוֹמוֹ, התאפּק ואמר בּמנוּחה.

– אינני יוֹדע כּיצד נוֹהגים העשירים, כּי מעוֹדי לא הייתי עשיר… אבל בּין העניים ישנם כּאלה, שהכּסף אינוֹ חשוּב אצלם כּל כּך… אני, למשל – בּעוֹד שבוּע אכין לך כּל חשבּוֹנוֹתיך שתחת ידי ואִפּטר ממך!

– מה? – שאל נחוּמ’צי משתאה למשמע אזניו – מה אמרת, ר' איצי?

אך כּרגע שב נחוּמ’צי ונתעוֹדד, הוּא הרגיש שהתקיף שבּוֹ נפגע על ידי אחד ממשרתיו – והוּא צריך להגן על מזלוֹ וכוֹח ממשלתוֹ ואמר בּלגלוּג:

– בּכסף, ר' איצי, קוֹנים את הכּל – ואפילוּ איש “נאמן”…

והוּא הקיש בּדלת ויצא בּלי פּרידת שלוֹם מר' איצי.

בּארמוֹן הנסיך

א

לא רחוֹק מלובּני עמדה חצרוֹ של הנסיך יֶארֶמי וישניוֹביצקי. החצר היתה מוּקפת חוֹמה וּמשׂתרעת על גבעה גבוֹהה אשר על יד הנהר. דוֹמה היתה חצר זוֹ וּבנינה למבצר ולא לנוה שאנן של בּעל אחוּזה. הארמוֹן אשר בּחצר היה גדוֹל מאד, אך בּלי קישוּט, כּקסַרקטין של אנשי-צבא. על חוֹמת החצר עמדוּ כּלי-תוֹתח עם פיוֹתיהם השחוֹרים והפּתוּחים, הנכוֹנים להרעים ולירוֹק כּדוּרי-עוֹפרת בּפני כּל המתיצבים לנגד אדוֹני החצר… פּה ושם היוּ אוּרווֹת סוּסים גדוֹלוֹת לרכב וּלפרשים, מעוֹנוֹת משרתים, סוּכּוֹת שוֹמרים וּמאוּרוֹת לכלבי-ציד עזים, רק מרחוֹק נראָה גן גדוֹל, שבּוֹ צוֹמחים כּל עצי-פּרי מרהיבי עין, ולפניהם שיטה וּברוֹש עשׂוּיים יפה, ועליהם מתרוֹממים עצי תדהר זקנים וּגבוֹהים העוֹמדים כּענקים על המשמר…

בּארמוֹן, בּחדר אחד מרוּוָח בּקוֹמה השנית, ישב בּצהרים הנסיך וישניוֹביצקי עם הכּוֹהן שלוֹ, נזיר לחברת ה“ישוּעיים”…

וישניוֹביצקי היה כּבן ארבּעים, פּניו שחוֹרים, וּמרשמיהם נראים מרץ כּבּיר וגאוַת עריץ. עיניו השחוֹרוֹת מבריקוֹת כּמעט בּכעס.

הישוּעי האב פּשוּלסקי, צעיר ממנוּ לימים, כּבן שלוֹשים, אך כּבר קנה לוֹ שם מקנא לדתוֹ ולאלוֹהיו; תלמיד מוּבהק ללויוֹלא, מיסד חברת הישוּעים, ועבד נאמן לראש הכּנסיה הקתוֹלית, האפּיפיוֹר שבּרוֹמא. לפני שנים אחדוֹת היה מוֹרה בּקרוֹקי ושם הֵעיר את רוּח תלמידי בּית-הספר לעשׂוֹת פּרעוֹת בּיהוּדים, וילכוּ ויחריבוּ בּתי-כּנסיוֹת וּבתי-מדרשוֹת ויקרעוּ וינַבּלוּ את ספרי-התוֹרה, בּקנאתם לאלוֹהים… הנסיך וישניוֹביצקי שהיה מסוּר מאד לדת הקתוֹלית לקח אליו את הכּוֹמר הזה, שקנה לוֹ שם טוֹב, לאב בּביתוֹ.

– לבעֵר, לבעֵר אנוּ צריכים את הכּפירה הפּראבוֹסלאוית מארצנוּ! – קרא הכּוֹמר.

– וּלמטרה זוֹ אנוּ מכוונים – ענה הנסיך בּקצרה.

– אמנם אתה, אדוֹני הנסיך, מכוון לזה, וּפעלך נרצה מאד בּעיני אבינוּ שבּשמים: בּנית בּתי-תפילה, בּתי-נזירים – כּל זה טוֹב ויפה; אבל צריך לבער אמוּנה טמאה זוֹ גם מבּין העבדים האיכּרים; גם אוֹתם אנוּ צריכים להכניס בּצל האמוּנה הקתוֹלית. אנחנוֹ כּבר השתמשנוּ בּתחבּוּלוֹת אחדוֹת, ועוֹד ידנוּ נטוּיה – ענה הנסיך – וּבאמת כּבר היינוּ מגיעים למטרתנוּ, לוּלא הפריענוּ מלכּנוּ ולאדיסלאב. הוּא אינוֹ דוֹאג כּלל לאמוּנתנוּ הקדוֹשה. הנה הוּא בּא להתגרוֹת מלחמה עם התוֹגַרמים, וּבבקשוֹ עזרת הקוֹזאקים, הוּא מבטיח להם להרימם למעלת אצילים ולתת להם הנחוֹת גדוֹלוֹת. היִפּלא איפוֹא שהקוֹזאקים החלוּ להרים ראש ולחשוֹב את עצמם לבני-חוֹרין? כּכה יהרוֹס המלך כּל מה שאנוּ בּוֹנים. אנחנוּ בּוֹנים בּתי-תפילה לאמוּנה הקתוֹלית וּבתי-נזירים, והוּא מחזיק בּידי בּעלי האמוּנה היוַנית וּמחזק את ידי העבדים לעשׂוֹת כּל מה שלבּם חפץ!..

– המלך!.. האמוּנה אינה נוֹשׂאת פּנים גם למלך… סוֹף סוֹף יכריזוּ עליו חרם! – קרא הכּוֹמר בּהתלהבוּת.

– נפלא ממני, למה לוֹ להלָחם בּתוֹגַרמה? – דיבּר הנסיך כּמוֹ לנפשוֹ – המעט המה אוֹיבינוּ בּבּית כּי נבקש את האוֹיב שמעֵבר לגבוַּל ארצנוּ? וגם אם בּאמת צריכים אנוּ להלַחם עם התוֹגַרמים, כּלוּם רשאים אנוּ להשפּיל כּל כּך את כּבוֹדנוּ לבקש עזרה מאת העבדים? והמלך ולאדיסלאב שוֹלח לעבדים ההם בּסתר, בּלי ידיעת הסינַט, כּסף לבנוֹת אניוֹת, ונוֹתן להם גם תעוּדוֹת של זכוּיוֹת והנחוֹת רבּוֹת.

– נבלה, חרפּה! – קרא הכּוֹמר בּחימה עצוּרה – כּל יסוּרי הגיהינוֹם אין דים למרק עווֹן אשר כּזה…

– וּבכל זאת אנחנו ננצח! – אמר הנסיך בּקפצוֹ את אגרוֹפוֹ – אוֹ שיהיוּ החוֹלוֹפּים לקתוֹלים, אוֹ – יחדלוּ מן הארץ…

– פּאן פּוֹדסטארוֹסטה, דניאל צ’אפּלינסקי בּא! – הוֹדיע שוֹמר הסף.

– יבוֹא.

דניאל צ’אפּלינסקי נכנס. הוּא היה לבוּש בּגדי תפארה. זקנוֹ מגוּלח וּשׂפמיו ארוּכּים וּמתוּחים כּעין הקשת. אוּלם למרוֹת כּל התהדרוּתוֹ החיצוֹנית, העידוּ רשמי פּניו, כּי לב פּרא לוֹ; ואף כּי עברוּ עליו כּששים וחמש שנה, נשקפוּ עוֹד מעיניו הרטוּבּוֹת מיני תאווֹת שפלוֹת, שאפשר לראוֹת רק בּעיני עלם שוֹבב וּפרוּע.

– אוֹרח חביב! – אמר וישניוֹביצקי בּהוֹשיטוֹ לוֹ את ידוֹ – מאד נעים לי… זהוּ אבינוּ, פּאן פּשוּלסקי, הדרשן המפוֹאר והמוֹרה המצוּין… וזה – פּאן פּוֹדסטארוֹסטה, דניאל צ’אפּלינסקי מצ’יגרין.

– ואנכי שׂמח מאד – אמר צ’אפּלינסקי בּהתפּעלוּת של חנוּפּה כּדרכּוֹ – כּי זכיתי לראוֹת את פּני וילמוֹז’ני פּאן, את הנסיך הגיבּוֹר, ואוֹתך, אבינוּ הקדוֹש, אשר שמעתי את תהילתך זה כּבר… אֶזכּה נא לקבּל בּרכה מפּיך… מה שלוֹמך, פּאן ווֹיֶווֹדה, וּמה שלוֹם ה“אלוֹהית” שלנוּ, פּאני גרוּזילדה רעיתך?

– תוֹדה, וילמוֹז’ני פּאן! – ענה וישניוֹביצקי. – לעת ארוּחת הצהרים תתענג רעיתי להיראוֹת את פּניך. ואתה, אדוֹני, האם עוֹדך אַלמן אוּמלל? – שאל וישניוֹביצקי בּהיתוּל – לפי הנראה אי אפשר לך לשכּוֹח את אשת נעוּריך, את מַרינה היפה?

– גם אני לא אהיה עוֹד גלמוּד, כּי ראה אלוֹהים בּעניי… – ענה צ’אפּלינסקי ועיניו שׂחקוּ ונהרוּ בּהתפּארוּת.

– כּך? – תמַה וישניוֹביצקי – ודאי אשה יפה היא.

– זה ודאי! צ’אפּלינסקי מבין בּנשים וּבסוּסים, ואם איזה דבר מוֹצא חן בּעיניו, לא יִבּצר ממנוּ להשׂיגוֹ…

– הלא תגיד מי היא זאת?

– ודאי אגיד! זוֹהי מי שהיתה אשתוֹ של בּוֹגדאן חמֶלניצקי.

– מי? אוֹתוֹ חמלניצקי, שמַלכּנוּ המנוֹח, זיגיסמוּנד השלישי, פּדהוּ משבי הטאטארים? את אשתו הוֹלַכת ממנוּ? הוֹי, גזלן! כּיצד?..

– כּן, כּן! – ענה צ’אפּלינסקי בּגאוֹן – הוּא אמנם קוֹזאק גיבּוֹר חיל, אך אנכי בּאתי עם אנשַי אל אחוּזתוֹ סוֹבּוֹטוֹבה, ולקחתי לי את היפהפיה… עכשיו אני מבקש מאת רוּם כּבוֹדוֹ, כּי יוֹאיל להיוֹת לה לאב וּלהכניסה בּברית דתנוּ הקדוֹשה….

– בּשׂמחה רבּה! – ענה וישניוֹביצקי בּרצוֹן, – אך בּוֹגדאן מה הוּא אוֹמר על זה?

– מוּבן מאליו, הוּא אינוֹ שׂבע רצוֹן! – ענה צ’אפּלינסקי בּשׂחוֹק – הן לא ריקם לקחתיה; גם מוֹהר וּמתן לקחתי עליה – את האחוּזה סוּבּוֹטוֹבה… אחוּזה זוֹ תחת ממשלת הסטארוֹסטה הצ’יגריני היתה, וּחמלניצקי כּבש אוֹתה לוֹ. אך אני חוֹשב, כּי יש לי זכוּת יוֹתר ממנוּ, למשל, על אחוּזה זאת, וּלקחתיה מידוֹ – את סוּבּוֹטוֹבה, עם כּל המכשירים שלה…

– אכן גבּוֹר חיל הוּא פּאן צ’אפּלינסקי! וחמלניצקי שוֹתק? – הוֹסיף וישניוֹביצקי להתפּלא? – הוּא, מוּבן, קוֹרא תגָר וּכבר הקים סער גדוֹל. חוֹשב הוּא לנסוֹע לוַרשה וּלתבעֵני לדין. ואוּלי יתאוֹנן גם בּאזני המלך, שלבּוֹ טוֹב לעבדים… ואוּלם אנכי חוֹשב, כי שׂרי פּוֹלין לא יתנוּ את ארצם לחרפּה, שימשלוּ העבדים בּאדוֹניהם. אם לא לכבוֹדי יעשׂוּ, הרי לכבוֹד עמנוּ וארצנוּ יעשוּ.

– ודאי, ודאי! – קרא וישניוֹביצקי – נצחוֹן גדוֹל ניצחת לנוּ.

– ניצחתי – אמר צ’אפּלינסקי בּקוֹל נוֹפל כּמתחטא – הנצחוֹן עדיין תלוי בּך, אדוֹן רב-חסד, וּבחבריך הנאוֹרים… הקוֹזאק חמלניצקי הוֹלך וּמרעיש עלי עוֹלמוֹת. כּי הרגתי גם את בּנוֹ – וּבאמת אין זה אלא כּזב ושקר! בּן העבד הנבזה הלזה, שקץ קטן בּן חמש-עשׂרה שנה, העיז פּניו לדבּר כּנגדי כּאחד הריקים. מוּבן כּי ציויתי ליסרוֹ בּשבטים כּיאוּת לנער כּסיל. יתגרד נא מעט בּגבּוֹ – אמרתי – ולכשיִגדל יזכּוֹר מידת “דרך-ארץ”… אך הנער – איני יוֹדע מאיזוֹ סיבּה, אם נצטנן לאחר זה, אוֹ איזה רוּח ושד אחָזהוּ – איך שיהיה – בּיוֹם השני פּשט את רגליו וּמת… הוּא מת, אך בּטוּח אני שלא מחמת השבטים!..

– אני חוֹשב – אמר וישניוֹביצקי, אחרי דוּמיה מוּעטה – כּי ישנם לחמלניצקי תוֹמכים בוַרשה גם מלבד המלך; הלא עוֹד ישנם מַגנאטים בּפּוֹלין מבּעלי הדת היוָנית האוֹרתוֹדוֹכּסית והם מחַזקים את ידי הקוֹזאקים, וגם אחדים מהמגנאטים הקתוֹלים עוֹזרים, לחרפּתנוּ, כּמוֹ לוּבּוֹמירסקי ואוֹפּוֹלינסקי.

– אכן הצדק עמך, וילמוֹז’ני פּאן – ענה צ’אפּלינסקי בּדאגה – וּבשביל זה הנה בּאתי לפניך, אדוֹן גדוֹל-חסד, הוֹשיע לי בּדבר הזה… אני לא אשכּח את טוֹבתך לנצח. ואדוֹני הלא יוֹדע, כֹי לפעמים ימצא בּי חפץ… זכוֹר את דניאל צ’אפּלינסקי שעבד על ידך מלפנים בּ“סיים”⁶?

והנסיך וישניוֹביצקי אמנם יוֹדע הוּא, כּי צ’אפּלינסקי יכוֹל לפעמים להביא תוֹעלת. זה לא כּבר היה מעשׂה בּוישניוֹביצקי שכּבש את העיר רוֹמני; עיר זוֹ היתה אחוּזת מתנה לאדוֹן קוּזנוֹבסקי, שנתן לו המלך ולאדיסלאב הרביעי לאחוּזת עוֹלם, וּוישניוֹביצקי בּא עם חילוֹ ויכבּוֹש את העיר ויגרש את קוּזנוֹבסקי. מעשׂים כּאלוּ קרוּ בּפּוֹלין כּמעט בּכל יוֹם. אדוֹן אחד היה מתנפּל עם עבדיו על אחוּזת רעוֹ וגוֹזלוֹ ממנוּ; אך לימין קוּזנוֹבסקי קם המלך בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ וערער על זה, אז הטה וישניוֹביצקי אליו רבּים מן השליאכטים וצ’אפּלינסקי בּראשם, ויחד הרימוּ קוֹל זוָעה בּסיים, עד כּי נאנס המלך לשתוֹק וּלבלתי העניש את וישניוֹביצקי.

חסד זה זכר וישניוֹביצקי ואמר לצ’אפּלינסקי:

– אנכי אהיה לך לישוּעה… חוֹב מוּסרי הוּא על כּל קתוֹלי ישר לעזוֹר את בּן אמוּנתוֹ וּבפרט לאציל פּוֹלני, כּשהוּא יוֹצא נגד כּוֹפר ועבד.

צ’אפּלינסקי לקח את יד וישניוֹביצקי וישקנה:

– אנכי תמיד חשבתיך לאב לנוּ – אמר בּשׂוּמוֹ לוֹ פּנים מעוֹררים חמלה וחנינה – בּלעדיך הלא כּיתוֹמים נחשבנוּ…

שוֹמר הסף הוֹדיע כּי השוּלחן ערוּך – וּוישניוֹביצקי הכניס את אוֹרחיו אל אוּלם האוֹכל.

ב

אל השוּלחן בּאו נקבּצוּ עוֹד אוֹרחים רבּים. וישניוֹביצקי היה מכלכּל צבא רב של אצילים עניים, כּמה אלפים, ועליהם נלווּ עוֹד כּעשׂרת אלפים קוֹזאקים. שׂרי-הצבא היוּ אוֹכלים עמוֹ על שוּלחנוֹ והשאר בּקסֵרקטים…

הנסיך וישניוֹביצקי לא היה דוֹמה לשאר המגנאטים. עליו אמרוּ, כּי הוּא מתנהג בּקמצנוּת וכי אינוֹ יוֹדע מתענוּגי העוֹלם הזה. ואמנם אם נעריך את הנהגתוֹ נגד הנהגת אחרים מאצילי פּוֹלין, אז אפשר היה לחשבוֹ כּפרוּש ונזיר: אצל שאר אצילי פּוֹלין, המגנאטים הגדוֹלים, כּמעט לא פּסקוּ ימי המשתה, ולא היה להם פּנאי להפיג את שיכרוּתם. המרתפים היוּ תמיד פּתוּחים, השוּלחנוֹת ערוּכים וכל הבּאים היוּ שוֹתים ואוֹכלים בּלי הפוּגוֹת על חשבּוֹן האיכּרים העבדים, שעבדוּ אצלם בּזיעת אפּם ודם הנפש. האציל הפּוֹלני היה מתפּאר בּזה נגד חבריו, שמאכל שוּלחנוֹ יוֹתר דשן, שיֵינוֹ יוֹתר יקר וכוֹסוֹ רוָיה. וּמלבד זה היה כּל אציל נוֹתן מתנוֹת בּיד רחבה לכל מבקריו ודוֹרשי-שלוֹמוֹ ומפזר כּסף כּאֵפר. לא כן היה וישניוֹביצקי, הוּא יוֹתר מתוּן. אמנם גם אצלוֹ היה השוּלחן מלא כּל מאכל טוֹב ומשקה יקר – אך עד שיכרוּת לא הגיע. עיקר מטרתוֹ בּחיים היה לעשׂוֹת נפשוֹת לדת הקתוֹלית, ורק לשם מטרה זוֹ היה מנדב בּיד רחבּה. אבוֹתיוּ היו מבּני הדת היוָנית האוֹרתוֹדוֹכּסית, אך הוּא למד בּבית-ספר אשר לישוּעים, וּמוֹריו, שידעוּ היטב את המלאכה, להפיח רוּח קנאה דתית בּלב חניכיהם, נטעוּ שם בּלבּוֹ שׂנאה לדת היוָנית, עד כּי המיר את דתוֹ ויהי לקתוֹלי אדוּק וירדוֹף את בּעלי הדת היוָנית בּקנאה עזה, יוֹתר מאלה שנוֹלדוּ קתוֹלים.

וישניוֹביצקי היה אציל עשיר מאד. אחוּזוֹתיו השׂתרעוּ על כּל אדמת אוּקראינה מצ’יגרין-דוּבּרוֹבה עד פּוֹלטאבה וגם לפלך צ’אֶרניגוֹב הגיעוּ עד קוֹנוֹטוֹפּ. חמישים וששה ערים וּכפרים היוּ לוֹ בּאוּקראינה וּבהם ישבוּ כּארבּעים אלף נפש. הכנסתוֹ לשנה הגיעה עד 180,000 רוּבּל – וּבימים ההם היה הכּסף יקר הרבּה יוֹתר מאשר בּימים האלה – וכל השטח הגדוֹל הזה נקרא בּשם “וישניוֹביצ’ינה”. מלבד זאת היוּ עוֹד אחוּזוֹת רבּוֹת בּווֹלין וּבגָליציה. הסעוּדה ארכה כּשתי שעוֹת בּתוֹך שׂיחוֹת של פּוֹליטיקה וסיפּוּרי חדשוֹת שקרוּ למגנאטים. לאחר הסעוּדה כּשקמוּ מן השוּלחן והאוֹרחים נתפּרדוּ לקבוּצוֹת קבוּצוֹת, נטפּל צ’אפּלינסקי שוּב אל וישניוֹביצקי, שישב עם הכּוֹמר פּשוּלסקי על סַפּה אחת, ויאמר:

– עוֹד דאגה אחת לי: אין אצלנוּ יהוּדי, אשר יוֹעיל לקחת את האחוּזה סוּבּוֹטוֹבה בּחכירה. יהוּדי צ’יגרין אינם חפצים בּשוּם אוֹפן לקחתה – יראים הם את חמלניצקי.

– גם בּזה אוּכל לעזרך – אמר וישניוֹביצקי. – אני אשלח אחרי ה“ז’יד” שלי, נחוּמ’צי, וזה ימצא לך בּין אֶחָיו חוֹכר.

– ז’יד? – התערב הכּוֹמר בּדבריהם בּחוֹם לבּוֹ. – מדוּע אתם מבקשים רק יהוּדים? מדוּע כּל עסקיכם רק עמהם? כּל העמים מגרשים אוֹתם מארצם, חוֹשבים אוֹתם כּמלאכי משחית, ואתם מתחבּרים עם שׂוֹנאי ה' אֵלוּ הטמאים, וּמקרבים אוֹתם? מי אצלכם חוֹכר? יהוּדי! מי רוֹפא בּבתיכם? יהוּדי! מי הוּא ממוּנה על המכס? יהוּדי! ועל מי אתם מגינים בּסיימים וּבסיימיקים⁷? על היהוּדים; וּמי רוֹכש לוֹ זכוּיוֹת גדוֹלוֹת? שוּב היהוּדים! זה העם רוֹצח המשיח, הבּוֹזה את אמוּנתנוּ, השוֹחט בּנינוּ לחג פּסחוֹ, המַדיח את העבדים והשפחוֹת הנוֹצרים העוֹבדים אצלוֹ, לוֹ תתנוּ כּי ימשוֹל בּרכוּשכם? נחשים אתם מגדלים בּחיקכם! את המסחר וכל האוּמנוּיוֹת לקחוּ כּבר בּרשוּתם, ועוֹד מעט וגם ארץ פּוֹלין כּוּלה תהיה שלהם.

– אנכי, כּקתוֹלי, שׂוֹנא את היהוּדים לא פּחוֹת ממך, אב נכבּד – ענה וישניוֹביצקי – אך מה נעשׂה, אם אין לנוּ דרך אחרת? רק עם יהוּדי אפשר לעשׂוֹת מסחר וקנין, כּי הוּא מבין מה שמדבּרים עמוֹ, הוּא עוֹשׂה מה שמצוים אוֹתוֹ. והסכּנה הנשקפת ממנוּ סוֹף סוֹף אינה גדוֹלה כּל כּך, שהרי בּכל עת וּבכל שעה אפשר להפּטר מהם על ידי גזירה אחת – ואין פּוֹצה פּה וּמצפצף שיאמר לנוּ: מה תעשׂוּ?.. והאמת ניתנה להאָמר: יש בּיניהם גם אנשים ישרים. נחוּמ’צי שלי, למשל, נאמן ומסוּר לי כּכלב! הוּא לא רק את ה“חוֹלוֹפּים”, כּי גם את אֶחָיו ישמיד אם רק אצַונוּ.

– וּמדוּע לא תצונוּ להמיר את דתוֹ בּדת הקתוֹלית? – שאל הכּוֹמר.

על השאלה הזאת לא ידע וישניוֹביצקי מה להשיב, אך הוּא הבין כּי זה אי אפשר.

לאחר שׁיחה זוֹ שלח השׂר לקרוֹא לנחוּמ’צי.

ג

נחוּמ’צי בּא אל החצר בּשעה התשיעית בּערב.

העבדים ידעוּהוּ כּבן-בּית שהנסיך משתמש בּוֹ, ושחשוּב הוּא אצלוֹ יהוּדי זה כּמעט כּכלב-הציִד הגדוֹל אשר לוֹ.

בּטרם נכנס נחוּמ’צי אל הארמוֹן חלץ את נעליו ויבוֹא בּגרבּים בּלבד, כּי אף שהיה “תקיף” אצל ה“פּריץ”, בּכל זאת אסוּר היה לוֹ להכּנס אל הארמוֹן בּנעלים…

שוֹמר הסף פּתח לפני נחוּמ’צי את פּתח הקַבּינט⁸ ונחוּמ’צי בּא וישתחוּ לפני הנסיך השתחוַיה עמוּקה. וישניוֹביצקי הוֹשיט לוֹ את ידוֹ, ונחוּמ’צי נשק אוֹתה.

– וּמה משמע שם אצלכם בּלוּבּני? – שאל וישניוֹביצקי.

– בּרוּך השם, הכּל שלוֹם – רק שני קוֹזאקים בּרחוּ אל הפּוֹרוֹגים, ואוּלם את האחד תפשׂוּ והשיבוּהוּ.

– אל נכוֹן גדרת בּעדוֹ לבל יברח שנית – אמר וישניוֹביצקי.

– הנני בּטוּח כּי לא יברח עוֹד! הלקוּהוּ כּראוּי לוֹ – ויזכּוֹר לימים הבּאים.

– ראֵה לעצוֹר בּעדם! אל תחוּס עליהם – הטל עליהם אימה ופחד, כּי לא יעיזוּ למוּש ממקוֹמם בּלי רשיוֹן! – את פּקוּדתך, אדוֹן נעלה, אשמוֹר.

– שלחתי לקרוֹא לך – אמר וישניוֹביצקי – כּי אדון אחד בּא, המבקש חוֹכר לאחוּזתו בּמחוז צ’יגרין. אוּלי תמצא למענוֹ.

– אם אתה תצוני – ענה נחוּם – אמצאהוּ גם בּירכּתי שאוֹל. אך נפלא בּעיני, כּי לא מצא האדוֹן בּצ’יגרין יהוּדי חוֹכר. הן גם שם ישנם יהוּדים המבקשים פּת-לחם…

– יהוּדי המקוֹם יראים לחכוֹר את האחוּזה, כּי היא היתה מלפנים אחוּזת אחד הקוֹזאקים, בּוֹגדאן חמלניצקי, ויש לוֹ לזה טענוֹת וּתביעוֹת על נחלה זוֹ.

– כּך… – אמר נחוּם ועמד בּמחשבה.

– אבל בּאמת אין הענין ההוּא נוֹגע לי כּלל – הוֹסיף וישניוֹביצקי – לך, שוֹמר הסף יוֹבילך אל האדוֹן ההוּא.

בּשביל צ’אפּלינסקי הקצוּ חדרים אחדים למעוֹן לוֹ לכל עת התאָרחוֹ אצל וישניוֹביצקי.

כּשבּא נחוּמ’צי אליו מצאהוּ יוֹשב עם הכּוֹמר פּשוּלסקי, שהספּיק כּבר להתקרב אליו בּידידוּת.

נחוּמ’צי השתחוָה ועמד אצל הפּתח בּענוָה רבּה.

– האתה הוא הז’ידיק אשר שלח אחריו הפּאן ווֹיֶווֹדה⁹? מדוּע אֵחַרת כּה לבוֹא? – שאל צ’אפּלינסקי.

– אי אפשר היה לי, וילמוֹז’ני פּאן, להקדים לבוֹא – ענה נחוּמ’צי בּהבּיטוֹ בּעינים בּוֹחנוֹת אל פּני הפּריץ שלפניו – כּי שבּת היוֹם…

– אַ, שבּת… מה שמך? איצקא?

– לא, אדוֹני, נחוּמ’צי שמי – ענה היהוּדי בּשׂוּמוֹ לוֹ פּנים של תמים.

– יהי נחוּמ’צי, – ענה צ’אפּלינסקי. – דבר נפלא הוּא – פנה צ’אפּלינסקי אל הכּוֹמר – כּמעט כּל היהוּדים נקראים בּשם “איצקא”, חביב עליהם שם זה מאד… איצקא… אך אתה לא איצקא, כּי אם…

– נחוּמ’צי – אמר נחוּם בּחיוּך חנף.

– כּן, כּן – נחוּמ’צי… הגידה נא לי, נחוּמ’צי, האפשר לך להמציא לי חוֹכר שיחכּוֹר את אחוּזתי סוֹבּוֹטוֹבה, בּמחוֹז צ’יגרין?

– קשה למצוֹא, וילמוֹז’ני פּאן – ענה נחוּמ’צי בּאנחה עשׂוּיה.

– מדוּע? והרי האחוּזה יפה עם כּל המכשירים.

– וּמה יאמר בּוֹגדאן חמלניצקי?

– שדים הם היהוּדים, ולא בּני-אדם! – אמר צ’אפּלינסקי בּכעס – מאין יוֹדע אתה, כּי יש בּוֹגדאן חמלניצקי בּעוֹלם?

– כּן, אדוֹני, היהוּדי צריך לדעת את הכּל, למען יוּכל לשרת את אדוֹניו הפּאן בּאמוּנה…

– יהוּדי נבוֹן אתה, כּנראה, אך צריך אתה לדעת, כּי אנכי הוא המוֹשל בּצ’יגרין ואין לך לשׂים לב למה שאוֹמר איזה חוֹלוֹפּ…

– כּן, ידעתי, אדוֹני; אבל מה יעשׂה היהוּדי החוֹכר, אם בּוֹגדאן זה יֶארוֹב לו בּלאט וּרצחוֹ נפש, אוֹ ידליק עליו, חלילה, את הבּית?..

– וּמה אתה רוֹצה, כּי אשיב את סוּבּוֹטוֹבה לחמלניצקי?

– חלילה! אבל זאת חפצתי לאמוֹר לך, וילמוֹז’ני פּאן, כּי לחוֹכר אי אפשר לשבת שם…

– וּמה אפשר לעשׂוֹת? הלא יהוּדי אתה, האוּמנם לא תוּכל למצוֹא עצה?

– אפשר למצוֹא עצה כּזאת – אמר נחוּמ’צי, אחרי חשבוֹ מעט – אם על האדוֹן טוֹב, אקח אנכי את החכירה ואוֹשיב שם איש שׂכיר משלי. ועל איש שׂכיר לא יִחר כּל כּך לחמלניצקי, כּמו על החוֹכר בּעצמוֹ. הלא יבין, כּי השׂכיר איננוּ אשם; וּמלבד זאת, אם יהרוֹג את זה, אפר יהיה להוֹשיב אחר בּמקוֹמוֹ…

– הצדק עמך, יהוּדי – אמר צ’אפּלינסקי – אני אוֹמר תמיד, כּי היהוּדי עלוּל להביא כּל אסוֹן וצרה, אבל עלוּל הוּא גם להציל מכּל אסוֹן וצרה. תהא החכירה לך – אך מחיר יפה תתן! פּאן צ’אפּלינסקי צריך לכסף, לכסף רב מאד…

– אבל לי, אדוֹני, אפשר לתת רק סכוּם קטן – אמר נחוּם בּאנחה – אף כּי מאד הייתי חפץ למלא את רצוֹן אדוֹני; אבל הלא בּעצמי אי אפשר לי לשבת שם, צריך איפוֹא לשׂכּוֹר איש; וּבידי אחרים טוֹב “לחתוֹת אש”, יאמר משל ההמוֹן, גם נחוּץ להיוֹת מוּכן לכל דבר – חמלניצקי איננוּ כּבשׂה תמה, זאב טוֹרף הוּא…

– אנחנוּ נשתוה בּינינוּ – אמר צ’אפּלינסקי – אך בּוֹא מהר אלינוּ; הלא חפץ אתה בוַדאי לראוֹת את האחוּזה?

– בּודאי, אבל אני יהוּדי לא עשיר – אמר נחוּמ’צי בּשׂוּמוֹ לוֹ פּנים מעוֹררים רחמים – אי אפשר לי להוֹציא מכּיסי להוֹצאוֹת הדרך, ואוּלי לא יעלה העסק בּידי… – כּמה אתה צריך להוֹצאוֹת?

– לא הרבּה, וילמוז’ני פּאן, – עשׂרים וחמישה דינרים, הלא עלי לנסוֹע ולאבּד זמן רב לזה, להתבּוֹנן וּלבקש לי יהוּדי שׂכיר.

– טוֹב, אתן לך להוֹצאוֹתיך, אבל אַל נא תתמַהמה מבּוֹא. חפץ אני לראוֹת מהרה, כּי שם יוֹשב איש המפקח על האחוּזה.

נחוּמ’צי השתחוָה וּביקש לצאת והנה קרא לוֹ הכּוֹמר:

– יהוּדי! רוֹאה אני, כּי אדם ערוּם אתה, וּבכן הגידה נא: מדוּע אינך מקבּל עליך את הדת הקתוֹלית?

לנחוּם לא נעמה כּלל השאלה הזאת. הוּא, כּכל יהוּדי, היה ירא לבוֹא בּויכּוּחים עם מי שהוּא בּדבר הדת, אך צריך היה להשיב – ויאמר:

– אבוֹתי היוּ יהוּדים, ועל כּן גם אני יהוּדי.

– האוּמנם אתה עוֹשׂה רק מה שאביך היה עוֹשׂה? – שאל הכּוֹמר – הנה, למשל, אתה לוֹקח בּחכירה את האחוּזה שאבוֹתיך לא ראוּ גם בּחלוֹם…

– לקחת בּחכירה איזוֹ אחוּזה – הוּא מנהג יהוּדים מימי קדם, אך להמיר את הדת, סלח נא, אי אפשר… וגם אינני יוֹדע איזוֹ תוֹעלת אמצא מזה לנפשי…

– התוֹעלת – שתהיה לנוֹצרי-קתוֹלי? כּלום הדבר קל בּעיניך?

– בּכל אוֹפן למעלת אציל לא יעלוּני ורק “חוֹלוֹפּ” אהיה כּכל החוֹלוֹפּים…

– אך אם תשאר יהוּדי, אז תהי אחריתך לאבדוֹן, וּבגיהינוֹם תשׂרף נשמתך.

– אנכי איש לא מלוּמד, פּאן פּרוֹבּוֹשץ¹⁰ – אמר נחוּמ’צי – אתה אוֹמר, כּי אם אשאר יהוּדי תהיה אחריתי לאבדוֹן, והרב שלנוּ אוֹמר, כּי אם אמיר את דתי לא יהיה לי חלק לעוֹלם הבּא; עם מי הצדק, אינני יוֹדע, כּי יהוּדי פּשוט אני, ולכן אוֹמר אני: “שב ואַל תעשׂה – עדיף”…

שׂיחה זוֹ לא נעמה הפּעם לצ’אפּלינסקי ואמר:

– עמהם אין מה לדבּר. ארוּר הוא העם הזה, כּי לא יראה לנצח את אוֹר הדת הנוֹצרית… ואת האמת לא אכחד, כּי טוֹב בּעיני, שהיהוּדים ישארוּ בּאמוּנתם הבּזוּיה, כּי מה נעשׂה אם יהיוּ כּוּלם לנוֹצרים? איפה נקח אז חוֹכרים וסרסוּרים וּמזמרי “מה-יפית”? – ולכן, נחוּמ’צי, מרשה אני לך להיוֹת ז’ידיק כּחפצך.

– בּכל כּוֹחי הנני לעבדך, וילמוֹז’ני פּאן – ענה נחוּמ’צי – שאל את אדוֹני הנסיך והוּא יעיד לך, כּי נאמן אני לפּאנים שלי בּכל לבּי ונפשי.

– טוֹב, טוֹב! הא לך חמישה ועשׂרים דינרים וסע מהרה לשָׂרקה שלך ולא יאוּחר משבוּע זה תביא לי מענה.

– נחוּמ’צי נהנה מאד, כּי כּלתה השׂיחה בּכך, ומיהר להשתחווֹת ולצאת, וישב לביתוֹ שׂמח וטוֹב-לב.

החוֹכרים

א

בּאחוּזה סוּבּוֹטוֹבה היוּ בּנינים אחדים פּשוּטים וחזקים וּמסביב להם גן גדוֹל של עצי-פּרי ואילני-סרק שוֹנים. לא הרחק משם עמד כּפר לא קטן, שבּוֹ ישבוּ קוֹזאקים, שהיוּ לוֹקחים להם בּחכירה שׂדוֹת מאדמת חמלניצקי. בּתוֹך הכּפר עמד בּית-תפילתם וּבית-מַרזחָם. את בּית-המַרזח החזיק בּחכירה יהוּדי, כּנהוּג, דויד קארפּאטר שמוֹ. יהוּדי זה מלבד שהיה משלם דמי-חכירה לחמלניצקי, שעל אדמתוֹ נבנה בּית-המשתה, היה מפצה גם את יוֹשבי הכּפר בּמתנת כּסף וּמשקה, – וישב בּיניהם זה שנים רבּוֹת בּשלוֹם וּבשלוָה.

יוֹשב היה דויד לפני החביוֹת וספר משניוֹת בּידוֹ, שבּוֹ היה שוֹנה בּין קוֹנה לקוֹנה. לפעמים קרה, כּי קוֹזאק אחד שיכּוֹר היה מחָרף את דויד וּמרים את אגרוֹפוֹ לנגדוֹ על שאינו נוֹתן לוֹ בּהקפה, אוֹ פּשוּט, מפּי שחם לבּוֹ וּמבקש לשפּוֹך את חמתוֹ על מי שהוּא, – אך תמיד היו שאר הקוֹזאקים מגינים על דויד וּמשתיקים את חברם הסוֹער אוֹ מגרשים אוֹתוֹ מבּית-המשתה, ורק לעתים רחוֹקוֹת קרה לוֹ לדויד לסבּוֹל מאגרוֹף רשע. אגרוֹף זה היה דויד מקבּל בּשתיקה וּבלי תרעוֹמת יתירה, כּי על מי יתרעם? על שיכּוֹר, שאיננוּ יוֹדע בּין ימינוֹ וּשׂמאלוֹ? וּמלבד זאת היה דויד רוֹאה איך מתקוֹטטים הם הקוֹזאקים בּאפּם העז וּמכּים איש את אחיו עד שפוֹך דם, ולפעמים גם עד יציאת הנפש, ואמר: בּמה נחשבת נגד זה מכּת אגרוֹף, היוֹרדת לפעמים גם על ערפּוֹ, אוֹ דחיפה אחת שדחפוּ בּחזהוּ? וּמה אפשר לעשׂוֹת ליהוּדי שנגזר עליו להתפּרנס מידי הפּראים האלה? – ושבע בּיוֹם היה דויד נוֹתן שבח והוֹדיה לקדוֹש-בּרוּך-הוּא הממציא לוֹ את לחמוֹ וּמספּיק לוֹ גם לשלם שׂכר-לימוּד בּעד הבּנים, הלוֹמדים בּעיר, ולא עוֹד, אלא שאפשר לוֹ גם לחשׂוֹך שקל אחר שקל לנדוּניה בּשביל בּתוֹ הבּתוּלה שהגיעה לפרקה.

וּחמלניצקי לא אהב את היהוּדים. ראשוֹנה הלא קוֹזאק הוּא, וקוֹזאק ויהוּדי אינם מתאַחים זה בּזה, ושנית גם הוּא נתחנך בּילדוּתוֹ בּבית-ספר של הישוּעים, ושם לימדוּ אוֹתוֹ שׂנאת-היהוּדים כּאחד מעיקרי האמוּנה ויסוֹדי הדת הנוֹצרית. והישוּעים היוּ אמנם פּדגוֹגים גדוֹלים לטעת בּלבּוֹת הילדים שׂנאה לכל המחזיקים בּדת אחרת וּבדת היהוּדית בּפרט. אך בּכל זאת היה חמלניצקי איש יוֹדע להתהלך עם החיים, וּבמקוֹם שהיה הדבר נוֹגע לפרנסתוֹ היה מוַתר על שׂנאתוֹ וקנאתוֹ. והיהוּדי דויד קארפּאטר, כּיון שהיה נוֹח לבּריוֹת, עוֹסק בּאמוּנה וּמשלם דמי-החכירה בּזמנם – לא היוּ לוֹ לחמלניצקי כּל טענוֹת נגדוֹ. לעתים קרוֹבוֹת קרה שהיוּ יוֹשבים שניהם, הקוֹזאק והיהוּדי, יחד וּמדבּרים בּשלוֹם על עניני משק הכּפר, וּחמלניצקי היה שוֹכח אז, כּי הוּא יוֹשב עם יהוּדי, ודויד גם הוּא לא הרגיש, כּי עם אדוֹניו הוּא יוֹשב. חמלניצקי היה עשיר, ראש הקוֹזאקים ונכבּד גם בּעיני שׂוֹנאיו הפּוֹלנים, אך מטבעוֹ לא התגָאה על אחרים, והיה אוֹמר:

– תוֹדה לַה', כּי גאָלני מידי הפּוֹלנים, גם הדל שבּפּוֹלנים מגבּיה אפּוֹ וּמבקש תמיד להראוֹת את גדוּלתוֹ וּזדוֹן לבּוֹ, הרבּה הרבּה סבלתי מהם כּל הימים שהייתי צריך להם!

אפס אחרי שגזל צ’אפּלינסקי את האחוּזה מיד חמלניצקי, עזב דויד את החכירה ויצא משם לכפר שֶבלֶנקה וּפתח לוֹ שם חנוּת, יען כּי לא רצה להיוֹת חוֹכר עוֹד את בּית-המשתה שבּסוּבּוֹטוֹבה מידוֹ של צ’אפּלינסקי הגוֹזל.

פּעם אחת סר בּוֹגדאן חמלניצקי אל דויד בּשבלנקה.

– מה שלוֹמך, דויד? – שאלהוּ חמלניצקי.

– חיים אנוּ, בּרוּך השם – ענה דויד.

– הטוֹב לך עתה מאשר בּסוּבּוֹטוֹבה?

– אינוֹ דוֹמה… שם היה גם בּית-משתה, גם חנוּת, ועסק שכּבר נתיסד ועמד איתן על מכוֹנוֹ, וּפה רק חנוּת קטנה בּין קוֹזאקים עניים, וּמוּבן כּי אלה העניים, החוֹכרים את אדמת הפּאנים, אין ידם מַשׂגת לקנוֹת הרבּה בּחנוּת.

– וּמדוּע יצאת מסוּבּוֹטוֹבה? מי גירש אוֹתך משם? הגם בּך היתה יד צ’אפּלינסקי?

– אני לא חפצתי להיוֹת חוֹכר אצל צ’אפּלינסקי.

– האם לא אחת היא לך? – שאל חמלניצקי.

– האוּמנם חוֹשב אתה, אדוֹני חמלניצקי, כּי בּלב היהוּדי אין אלוֹהים ואין יוֹשר וצדק? אמנם הפּרנסה דבר גדוֹל היא ליהוּדי, אך ישמרנוּ השם מגזל, גם אם נוּכל להתעשר על ידוֹ לא נחפּוֹץ בּוֹ…

– אבל עוֹד נמצאים בּתוֹך עמך כּאלה, אשר אינם מבדילים כּמוֹך בּין פּרנסה כּשרה וּבין גזילה – אמר חמלניצקי בּשׂחוֹק ערמה.

– ישנם חוֹטאים וּפוֹשעים… אבל היהוּדי האמיתי לא יעשׂה עַולה כּזוֹ.

אכן יהוּדי ישר אתה, – אמר חמלניצקי – ולכן בּזמן שאשיב לי את סוּבּוֹטוֹבה ושבת גם אתה להיוֹת אצלי למוֹזג וחנוָני כּבימי קדם.

– עוֹד מים רבּים יעברוּ, – ענה דויד – כּבד להציל את הטרף משיני הזאב.

– אני נוֹסע עתה לוַרשה למסוֹר ריבי למשפּט, גם אל המלך אבוֹא.

– אדרבּא, הנני מברכך בּכל לב, אך…

– מה?.. דבּר… – עֶט… לשוֹן ארוּכּה לשוֹר וּלדבּר אינוֹ יכוֹל…

– הנך ירא?.. מפּני מי? הן לא שוֹטה אתה והנך מבין כּי אני לא אמסוֹר את דבריך לפּוֹלנים, שׂוֹנאַי בּנפש.

– כּן, אדוֹני חמלניצקי, צדקת, כּי אין לירוֹא אלא מפּני ה' לבדוֹ, אך היהוּדי טוֹב לוֹ שימַעֵט בּשׂיחה. עלינוּ היהוּדים נאמר “אשרי אדם מפַחֵד תמיד”. מפּני מה וּמי? הכּל אחד!.. וּמה יוֹעילו הדברים? היש בּארץ משפּט? הכי זאת היא העַולה הראשוֹנה והאחרוֹנה שעשׂוּ הפּאנים? – התקיף הוּא הצדיק.

– עוֹד נראה מי הוּא התקיף – קרא חמלניצקי בּנהמת חרש, שיצאה מבּין שׂפמיו הארוּכּים, ויקם ממקוֹמוֹ.

דברים אלוּ נראוּ לוֹ לדויד כּנַהמת הנמר, ויתחלחל מבּלי דעת על מה ולמה… ואמר בּלבּוֹ: הלוַאי שלא יכניס יהוּדי את ראשוֹ בּין שתי חיוֹת רעוֹת אלוּ, בּין צ’אפּלינסקי וּבין חמלניצקי.

אל דויד קארפּאטר זה שבּשֶבלנקה סר עכשיו נחוּמ’צי לאחר שוּבוֹ מתוּר את סוּבּוֹטוֹבה. בּנסעוֹ לסוּבּוֹטוֹבה לא אבה לסוּר אל בּית דויד, בּיראתוֹ פּן יוָדע לדויד, כּי הוּא בּא לחכוֹר כּפר זה ויתערב בּענין זה כּסרסוּר ויבקש סרסרוּת – אך עתה, אחרי שגמר את העסק ולקח את החכירה בּזוֹל וּבתנאים טוֹבים מאד, לא ירא עוֹד מפּני איש ועל כּן סר אל דויד לחקוֹר מפּיו איזוֹ ידיעוֹת בּענין כּפר זה.

דויד קיבּל את פּניו בּכבוֹד; מלפנים בּשבת דויד בּסוּבּוֹטוֹבה על פּרשת דרכים בּדירה מרוּוָחה, היוּ אוֹרחים רבּים מתאָרחים אצלוֹ בּכל יוֹם, אכלוּ ושתוּ ממיטב המאַכלים והמַשקים, ולא היה לוֹקח מהם פּרוּטה, אך עתה, בּשבתוֹ בּכפר הרחק מהדרך הגדוֹלה וּבדירה צרה, לא סר אליו איש – ועל כּן שׂמח מאד לקראת נחוּמ’צי, כּי הוֹאיל לבוֹא אל בּיתוֹ.

– האם יראת לשבת בּסוּבּוֹטוֹבה? – שאל נחוּמ’צי את דויד.

– בּאמת לא הייתי צריך לירוֹא כּמוֹ אחר, – ענה דויד – מפּני שהקוֹזאקים חיוּ אתי בּשלום ותמיד היו מגינים בּעדי, גם חמלניצקי בּעצמוֹ לא היה נהפּך לי לשׂוֹנא לוּ נשארתי על מקוֹמי בּסוּבּוֹטוֹבה – הוּא יוֹדע היטב כּי אני אינני אשם בּאסוֹנוֹ. אבל אני יראתי מפּני העבירה…

– עבירה? – שאל נחוּמ’צי – איזוֹ עבירה יש בּדבר?

– הכי הפקר הוא העוֹלם? – אמר דויד – אם אני רוֹאה בּעיני ממש, כּי אחד בּא וגוֹזל מחברוֹ, איך אפשר לי לעשׂוֹת מסחר וקנין בּגזילה?

– אם כּן, אנו צריכים למשוֹך ידינוּ מכל חכירוֹת שבּעוֹלם – ענה נחוּמ’צי – כּי כּמדוּמני שכּל רכוּשם של המַגנאטים עשׂוּ רק בּגזל וחמס. ואם לא גזלוּ הם, גזלוּ אבוֹתיהם והכינוּ לבניהם. אמנם אתה, לאחר שראית בּעיניך את מעשׂה הגזילה, לא נעים היה לך לחכוֹר מיד הגזלן; אבל אנכי, הרי לא הייתי בּשעת מעשׂה, ואין הדבר נוֹגע לי כּלל – על כּן לקחתי את סוּבּוֹטוֹבה בּחכירה…

– וּלוַאי שתצליח, – ענה דויד, – אוּלם צריך אני לוֹמר לך שסכּנה בּדבר להתישב שם… הידעת עם מי יש לך עסק?..

– ידעתי – ואני אינני חוֹשב להתישב שם; אוֹמר אני להוֹשיב שם שׂכיר.

– והשׂכיר?

– בּשׂכיר, אני חוֹשב, לא יגעוּ לרעה. הכּל יוֹדעים כּי השׂכיר אינוֹ בּעל-הבּית, ואם יהרגוּ את זה יוֹשיבוּ אחר תחתיו. וּמה בּצע בּדמוֹ? מלבד זאת, יש לי שׂכיר אחד, שאיננוּ ירא אפילוּ מפּני האשמדאי בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, שכּל קוֹזאק, גם הגיבּוֹר שבּהם, נחשב בּעיניו כּזבוּב. אוֹמרים עליו, כּי בּכפּוֹ עצר את גלגל הריחים…

– האוּמנם? – גיבּוֹר כּשמשוֹן. ממנוּ יחילוּ כּוּלם. בֶּרל פּוֹדקוֹבה – אוֹמרים הקוֹזאקים – כּרת בּרית עם השדים.

דויד חשב רגע ואחר אמר:

– וּבכל זאת לא הייתי מיעץ להוֹשיב שם יהוּדי. הן גם בּלעדי זאת רב הוּא הכּעס, שהקוֹזאקים כּוֹעסים על היהוּדים. ולמה נוֹסיף שמן למדוּרה? סכּנה יש בּדבר… אין לשׂחק בּקוֹזאקים.

– אני איני רוֹצה לשׂחק בּהם, – ענה נחוּמ’צי – ואם הם יבקשוּ לשׂחק, אז נוֹקיע את ראשיהם על מוֹטוֹת ולא יזידוּ עוֹד…

– ואתה בּעצמך אמן לכרוֹת ראשים?.. – שאל דויד בּשאָט-נפש.

– ראשי רשעים – למה לא? – ענה נחוּמ’צי בּרוּח שוֹקטה, – אך למה לי לעשׂוֹת בּידי כּדבר הזה, לאחר שאפשר לי לעשׂוֹתוֹ בּידי אחרים? לפי הנראה, רך-לב אתה ממש, כּמוֹ ר' איצי שלי… אוּלם גם אני אינני אַכזר, אבל בּאוֹפן אחר אי אפשר לנוּ להתקיים. האדוֹנים מבקשים ממנוּ, כּי נתהלך עם הקוֹזאקים בּאכזריוּת ואנוּ צריכים לעשׂוֹת רצוֹנם; וּמלבד זאת הקוֹזאקים פּראים הם, אם אתה לא תמשוֹל בּהם בּחזקה – וּמשלוּ הם בּך.

– אבל איך לא ידאג שׂכירך על דבר שלוֹם בּיתוֹ? הם הלא אינם גיבּוֹרים כּמוֹהוּ – הוֹסיף דויד לשאוֹל. – לשׂכירי אין כּל משפּחה, רק הוּא ואשתוֹ המטוֹרפה. – והוּא רוֹצה לישב יחידי בּאחוּזה גדוֹלה כּזוֹ?

– שד הוּא ולא אדם. לפני שנים אחדוֹת ישב בּאחוּזה אחת, ושם קרה לוֹ אסוֹן, כּי נשׂרפה האחוּזה כּוּלה. אז לקח ממני בּחכירה ריחים של מים; אך בּשנה זוֹ נטבּעה בּתוֹך הנהר בּתוֹ היחידה, נערה יפה בּוֹגרת, ועל כּן נמאסוּ בּעיניו הריחים, והוּא מבקש עוֹד הפּעם לשנוֹת את מקוֹמוֹ. בּכלל יהוּדי מוּזר הוּא בּהליכוֹתיו… אוֹהב הוּא את הבּהמה ואת הסוּס, ורוֹכב כּאחד הקוֹזאקים הפּוֹרוֹגיים.

– כּן… יהוּדי מוּזר הוּא… אם רצוֹנוֹ בּכך… – אמר דויד כּמפקפּק בּדברי נחוּמ’צי.

– אבל לעבוֹדה אין איש טוֹב ממנוּ! – החליט נחוּמ’צי.

ב

בּדרך בּשוּבוֹ – סר נחוּמ’צי אל הכּפר, מקוֹם שישב שם בֶרקה פּוֹדקוֹבה, ויבוֹא אל בּית-הריחים.

חצוֹת לילה הגיע. המים רעשוּ בּחזקה. הגשר שעל הנחל חל כּוּלוֹ וזע, גלגלי הריחים הגדוֹלים סבבוּ בּקוֹל אנחה כּבדה, ואלפי רבבוֹת נטפי כּסף ניתזוּ מהם ויבריקוּ לנוֹגה הירח.

בּית-הריחים היה פּתוּח. בּמקוֹמוֹת אחדים האירוּ מנוֹרוֹת קטנוֹת, בּרקה עמד על בּרכּיו וחידד בּקוּרנס את האבן. משרתוֹ, נער נוֹצרי, אך מילא את ה“כּוֹסוֹת”. הוּא התכּווץ תחת מעילוֹ השׂעיר וישן – וּבּרקה הוֹסיף לבדוֹ לעבוֹד בּקוּרנס שבּידוֹ.

כּששמע בּרקה את קוֹל צעדי נחוּמ’צי, פּנה לאחוֹריו ויכּירהוּ. אז התרוֹמם בּרקה לאט ויתקע לוֹ את כּפּוֹ הגדוֹלה ויאמר לוֹ בּקוֹל נמוּך: “שלוֹם עליכם!” וּשאֵלו: – אפשר תבוֹא אל הבּית?

– בּודאי, חפץ אני לנוּח שעוֹת שתים. עיפתי מאד מן הדרך.

בּרקה העיר את משרתוֹ להשגיח על הריחים, והוּא הלך עם נחוּמ’צי הבּיתה, ואת העבד הרַכּב, שנסע עם נחוּמ’צי, ציוה להביא את הסוּס אל החצר ולתת לפניו חציר יבש.

– ואינך שוֹאל מאין אני נוֹסע? – פּנה נחוּמ’צי אל בּרקה לאחר שנכנסוּ אל הבּית הנמוּך.

– מה זה נוֹגע לי? – ענה בּרקה בּלי חפץ – אוּלי רוֹצה אתה בּמעט י"ש וּפרוּסת לחם לסעוֹד את לבּך? יש אתי גם דג-מלוּח.

– הגישה הנה.

– מי שם, בּרקה? – ה“פּריצה”? – נשמע קוֹל אשה מאחוֹרי הפּרגוֹד – ראה, בּרקה, שמוֹר את הנערה…

– מי מדבּרת שם? הזקנה שלך? – שאל נחוּמ’צי – מה היא מדבּרת?

– היא מדבּרת… – ענה בּקוֹל חרש – נוּמי, בֵּילה, נוּמי, אין “פּריצה” פּה… היא נאנחה ותדוֹם.

נחוּמ’צי סיפּר לוֹ, כּי הוּא נוֹסע מסוּבּוֹטוֹבה שלקח בּחכירה, ואם רוֹצה הוּא, בּרקה, יוֹשיבנוּ שם.

– טוֹב מאד – ענה בּרקה – בּאחוּזה אפשר שיוּטב לי מעט… כּבר קצה נפשי לשמוֹע את רעש המים וּשאוֹן הגלגלים…

נחוּמ’צי גמע את כּוֹס הי"ש, סעד את לבּוֹ, אחרי כן השׂתרע על ספסל רחב וישן.

וּבּרקה נשאר יוֹשב לבדוֹ, ישב וחשב את מחשבוֹתיו.

עוֹד פּעם יעקוֹר את דירתוֹ… אבל הימצא עוֹד מנוּחה ואוֹשר?.. לא! הוּא לא ימצאם עוֹד לעוֹלם. רק לפנים היה בּרקה מאוּשר בּאמת… כּמוֹ אתמוֹל היה הדבר… מה מאוּשר היה אז!..

הוּא ישב אז באחוּזת צ’אֶטואֶרטינסקי… מה נעים היה לוֹ המקוֹם ההוּא.

על זכרוֹנוֹ עוֹלה יוֹם קיץ לפנוֹת ערב. הוּא שב אז רכוּב מן השׂדה, שעבד שם בּחריצוּת עם כּל הפּוֹעלים השׂכירים. הוּא הרגיש רק בּפניו שהם שזוּפים מהשמש, אך כּל עייפוּת לא חש כּמעט בּגוּפוֹ. חביבה היתה עליו העבוֹדה. מעוֹדוֹ לא ידע עצלוּת. בּילה זוּגתוֹ, אשה כּבת שלוֹשים וארבּע ופניה מלאים עלוּמים, הגישה לוֹ נזיד-לפת חמוּץ, קערה גדוֹלה עם דיסה וחלב וחיטי תירס מבוּשלים לקינוּח סעוּדה – והוּא אכל מאכלים אלוּ בּתיאָבוֹן גדוֹל… על יד השוּלחן ישבוּ שתי בּנוֹתיו היפוֹת, שׂרה ולאה. הבּכירה כּבת שש-עשׂרה, שתיהן בּעלוֹת קוֹמה וּלבוּשוֹת כּבנוֹת אוּקראינה, בּכוֹתנוֹת מרוּקמוֹת וחרוּזי מטבּעוֹת על צוארן… עיניו לא שבעו מהבּיט בּהן, כּל כּך חביבוֹת, כּל כּך יקרוֹת היוּ לוֹ שתי בּנוֹתיו הבּריאוֹת והמלאוֹת חן עלוּמים…

וכמה גדל בּעיניו חן המקוֹם שישב בּו! עצי דוּבדבניוֹת היוּ מנוּמרים בּפריָם האדוֹם כּשׂפתי בּנוֹתיו. הבּרוֹש הרים את קוֹמתוֹ למרוֹמי השמים, ושם מרחוֹק התנוֹעעה הקמה בּלחישה… שם שיפּוֹן העוֹמד להקצר, וחיטה מסוּבּלת כּפוּפת-קוֹמה… וּגדוֹלה הערבה ורבּה, ועליה כּיפּת השמים הרמים והרחבים לאין חקר, רקיע כּחוֹל, זרוּע כּוֹכבים נוֹצצים כּעיני בּנוֹתיו… יפה היא הערבה מתחת ונאים השמים ממעל!.. מרחוֹק נשמעה מנגינת הפַּנדוּרה בּקוֹל נמוּך ערֵב ועצֵב החוֹדר בּכל האברים שבּגוּף – ואחריו קוֹל מַקהלת בּחוּרים, הנאספים לרעוֹת את הסוּסים בּלילה, אוֹ פּשוּט בּשביל זמרה…

כּמה אוֹשר ונחת שמוּר לוֹ לאדם היוֹשב בּארץ-חמדה כּזוֹ, לוּ רק היה אדם…

ובּרקה אמנם היה מאוּשר. יהוּדי כּשר וּפּשוּט היה בּרקה. כּל פּעם שבּא העירה היה מביא עמוֹ מפּרי האדמה וּמחלק לעניים. וּבכלל היה זהיר בּכל המצווֹת, אך בּחיצוֹניוּתוֹ היה דוֹמה לקוֹזאק ממש, דוֹמה להם בּגוּפוֹ, בּלבוּשוֹ, בּמראהוּ, וּמפליא לרכּב על סוּס כּאחד הפּרשים בּעלי-השם שבּקוֹזאקים.

אדוֹניו, יוֹנַש צ’אֶטואֶרטינסקי, היה מכבּד את בּרקה שלוֹ. וּבּרקה, כּנהוּג, היה עוֹבדוֹ בּלב שלם.

והגבירה צ’אֶטואָרטינסקי היתה אוֹהבת את בּנוֹת היהוּדי. בּעוֹדן קטנוֹת היוּ משׂחקוֹת אצלה, והיא היתה נוֹתנת להן צעצוּעים וּממתקים. כּשגדלוּ היתה ה“פּריצה” נוֹתנת להן מתנוֹת לא-יקרוֹת, וּבעד זה היוּ רוֹקמוֹת לה אלוֹנטיוֹת כּרקמת בּנוֹת אוּקראינה, כּיד האמנוּת הטוֹבה עליהן.

כּשמלאוּ לשׂרה ארבּע-עשׂרה שנה בּיקשוּ הוֹריה וּמצאוּ לה חתן יפה מבּני עניים, בּחוּר מצוּין מישיבתוֹ של ר' מיכל בּנֶמירוֹב.

שׂרה הילדה שׂמחה בּלבּה על השם “כּלה” שניתן לה. מאז היה נעים לה לשמוֹע, כּשהיתה אמה אוֹמרת לאיזה אוֹרח: “זאת היא, שבח לאל, בּתנוּ הכּלה”… רגש של בּוּשה היה מַאדים פּניה ורגש אחר עז, רגש תענוּגים, היה מזעזע את לבּה הצעיר עד שהתחיל דוֹפק תכוּפוֹת…

וּמה רבֹוּ ההכנוֹת שהכינוּ בּבית בּרקה, כּשהגיעה השעה להזמין את החתן לחג השבוּעוֹת. בּילה עבדה שבוּע שלם מהבּוֹקר על הערב בּלי מרגוֹע. נדמה לה, כּי אין קץ לעבוֹדתה. כּל חפצה היה להנעים לחתן שבתוֹ בּבית הכּלה, להפיק רצוֹן מהמחוּתנים. דאגה וחרדה על הלחמניוֹת שתהיינה אפוּיוֹת כּראוּי, שהמרקחת תיעשׂה יפה, שהמַשקאוֹת יהיוּ נאים וערֵבים, כּאילו החתן שלה והמחוּתנים הם נסיכים קפּדנים ואצילים מפוּנקים, המהדרים ומדקדקים כּל כּך בּאכילה וּבשתיה…

ולאה, זוֹ הקטנה, היתה מרעימה אז את אחוֹתה הגדוֹלה, וּמבהילה אוֹתה כּפעם בּפעם בּבשׂוֹרה: “הנה החתן בּא!..” הדברים האלה היוּ מדליקים בּכל פּעם את לחַיי שׂרה עד שנאדמוּ כּפרחי הפּרג… היא היתה מראה פּנים כּאילו היא כּוֹעסת על אחוֹתה המתעתעת, אך בּאמת נהנתה שׂרה בּסתר לבבה גם מבּשׂוֹרת-שוא זוֹ, שהזכּירה לה את מעלתה: כּלה היא ויש לה חתן למדן, וגם חרוּזי מרגליוֹת יש לה… מרגליוֹת אֵלו קנה אביה לתת לחתן, שיתנם הוּא מתנה לכּלה, כּנהוּג, שלא יֶבוֹשוּ המחוּתנים העניים, שלא השׂיגה ידם לקנוֹת מתנוֹת לכּלה.

כּשמלאוּ לשׂרה שש-עשׂרה שנה בּיקשוּ הוֹריה להשׂיאה, והיא אמנם היתה גבוֹהת-קוֹמה וֹבריאה כּבת עשׂרים. הוֹשיבוּ בּאחוּזה חייטים לתפּוֹר לכּלה בּגדי-חתוּנה. הביאוּ אוֹפוֹת וּמבשלוֹת להכין מַטעמים וּמעדנים – והכּל נעשׂה בֹיד רחבה וּבלב שׂמח. לערב היוּ הבּנוֹת מזמרוֹת וּמתלמדוֹת לצאת בּמחוֹלוֹת החתוּנה, האבוֹת רוֹאים וּשׂמחים מתוֹך טרדתם הנעימה, לכבוֹד ימי השׂמחה הגדוֹלה הבּאה לקראתם…

אך השֹמחה ההיא לא בּאה…

וזה הדבר: לעתים קרוֹבוֹת היוּ הבּנוֹת בּאוֹת אל ה“פּריצה”. ראה אוֹתן הכּוֹמר ושׂם בּהן את עינוֹ הרעה, והתחיל לדבּר על לב “הפּריצה”, כּי תשתדל להביא את העבריוֹת הללוּ בּברית הדת הקתוֹלית… ה“פּריצה” ניסתה לפתוֹתן, אך הן לא שמעוּ בּקוֹלה והחלוּ להוֹקיר רגליהן מבּיתה.

והנה שלוֹשה ימים לפני החתוּנה שלחה ה“פּריצה” לבקש את שׂרה, כּי תבוֹא אל בּיתה. סבוּרים היוּ שהיא רוֹצה בּודאי לתת מתנה לכּלה ליוֹם החתוּנה ולא יכלוּ לסרב ושלחוּ את שׂרה. הפּריצה קיבּלה את הכּלה בּסבר פּנים יפוֹת. נתנה לה חרוּז של פּנינים וּביקשה אוֹתה לנסוֹע עמה לשׂוּח מעט לרוּח הערב. שׂרה ניסתה לוֹמר לה, כּי אבוֹתיה מחכּים לה, אך הפּריצה הבטיחַתה, כּי יביאוּה בּמרכּבה הבּיתה. שלא בּרצוֹן ישבה שׂרה עם הפּריצה והפּריץ בּמרכּבה ויסעוּ. הם נסעוּ כּשתי שעוֹת בּמהירוּת והנה הגיעוּ עד לבית-חוֹמה גדוֹל העוֹמד בּשׂדה ודוֹמה לבית-תפילה. הפּריצה בּיקשה את הכּלה לבוֹא עמה שמה, כּי חפצה היא לסעוֹד מעט את לבּה. כּשבּאוּ ראתה שׂרה, כּי שם שוֹכנוֹת רק נשים לבוּשות שחוֹרים… הנשים ההן קיבּלוּ את פּני האוֹרחים בּכבוֹד גדוֹל. אחרי כן אמרה הפּריצה לשׂרה, כּי תשב מעט פּה, והיא עם בּעלה ילכוּ רגע אל ה“פּאנה איגוּמֶניה”¹¹. שׂרה נוֹתרה לשבת לבדה בּלב מלא חרדה והפּאן עם הפּאנה הלכוּ להם, ושׂרה לא יספה עוֹד לראוֹתם…

שׂרה חיכּתה עת רבּה ודאגתה ויראתה חזקוּ מרגע לרגע. היא קמה לשוּב לביתה בּרגל, ותמצא את השער סגוּר. הנזירוֹת השתדלוּ להניח את רוּחה בּדברים רכּים וּלהבטיחה, כּי הפּריצה תשוּב מהרה לקחתה. כּכה עבר עליה ליל של פּחד וּדאגה… אך גם בּיום השני לא בּא איש אחריה – וַתרא כּי אבדה…

היא בּכתה, התחננה, כּי ישיבוּה לאבוֹתיה, כּי יתנוּ לה לצאת, אך הנזירוֹת עיכּבוּה בּאמתלאוֹת שוֹנוֹת, כּיד הערמה הטוֹבה עליהן.

וּבלילה השני הוֹשיבוּה בּמרכּבה – ויוֹבילוּה אל איזוֹ עיר רחוֹקה, אל בּית-מקלט אחר, למען לא יוָדעו עקבוֹתיה להוֹריה האוּמללים.

בּרקה ורעיתוֹ חיכּו בּדאגה לשיבת בּתם עד חצוֹת הלילה וּבראוֹתם, כּי לא שבה, הלכוּ שניהם אל בּית אדוֹניהם לשאוֹל לבתם וימצאוּם ישנים, ועבדי החצר אמרו כּי אינם יוֹדעים מאוּמה. בּיסוּרים נוֹראים עבר על בּרקה ורעיתוֹ הלילה. בּילה לא חדלה מבּכי וּבלי הפסק פּירשׂה כּפּיה, וּבּרקה שתק, אך בּקרבּוֹ רבּוּ מַכאוֹביו לאין חקר…

בּבּוֹקר השכּם מיהרוּ אל אדוֹניהם. שם ישבוּ בּמסדרוֹן וחיכּוּ זמן רב.

בּפּעם הזאת אֵחרוּ האדוֹנים לקוּם… אחרי כן אמרוּ להם, כּי הפּריצה חוֹלה…

סוֹף סוֹף יצא האדוֹן צ’אֶטואֶרטינסקי אל בּרקה ויאמר, כּי אתמוֹל שבוּ עם שׂרה יחד מן הטיוּל בעברם לא הרחק מבּית הוֹריה פּטרוּה, והוּא בּעיניו ראה כּי הלכה ישר אל בּיתה… ויתן אנשים שילכוּ לבקש את הבּת האוֹבדת אל כּל אשר ישלחוּם הוֹריה…

בּרקה רץ כּמשוּגע, חקר ודרש – ושׂרה איננה, כּמוֹ טבעה בּמצוּלוֹת ים.

וּביוֹם ההוּא נסעוּ האדוֹן והגבירה לוַרשה – ובּרקה ראה, כּי אך שׂחוֹק שׂחקוּ האדוֹנים לאֵידֹו. לא עברוּ שלוֹשה ימים וּלבּרקה נוֹדע, כּי אדוֹניו הוֹבילוּ את שׂרה אל מקוֹם שכּל בּאיו לא ישוּבוּ, אל בּית-הנזירוֹת…

הוּא התחיל משתדל לפני הפּקידים, כּוֹהני אלוֹהי החסד, כּי יתנוּ לוֹ רשוּת להתראוֹת עם בּתוֹ, ולוּ רק לרגעים אחדים, אך כּל עמלוֹ היה לשוא.

בּרקה לא יכוֹל עוֹד לשבת בּאחוּזה זוֹ, אשר כּל עץ, כּל פּינה הזכּירוּהוּ על דבר שׂרה בּתו האוֹבדת, ואת בּשתוֹ וּמַכאוֹבוֹ הגדוֹל, אשר קדחוּ בּקרבוּ כּאש לא נוּפּחה. – לאבדוֹן, הכּל לאבדוֹן – קרא בּרקה בּחמת-רוּחוֹ…

בּלילה הדליק בּרקה אש בּבניני האחוּזה, ותעל כּוּלה בּלהב, הבּנינים עם כּל המכשירים… ואחר יצא מן האחוּזה הארוּרה ויתישב בּבית-הריחים שלקח מנחוּמ’צי בּחכירה בּכפר דֶניסוֹבקה. אוּלם גם שם לא יכוֹל לשכּוֹח את שׂרה, גם שם לא פּסקה מרחף לעיני רוּחוֹ, ותמיד שאל בּמר נפשוֹ: “אַיֵך, שׂרה בּתי? אַיֵך? צפּוֹרי הנידחה, אַיֵך?!”…

ויוֹתר מזה מיררה בּילה אשתוֹ את חייו; היא בּכתה בּלי הפוּגוֹת. בּלילה היתה מתעוֹררת משנתה בּבהלה, בּבכי וּבזעקה, לכל חריקת דלת התחלחלה. היא התחילה מפחדת, שלא יגזלוּ ממנה גם את בּתה הקטנה…

לסוֹף יצאה בּילה מדעתה לגמרי. אך איזה שבר רעיוֹן נשמר בּמוֹחה החוֹלה, וּכשהיה איש זר בּא אל הבּית, היתה בּילה פּוֹנה בּחרדה לבעלה וּמזהירה אוֹתוֹ לשמוֹר את הבּת…

כּל תקות בּרקה היתה בּלאה בּתוֹ הקטנה וַישמרנה כּבבת עין, ושׂנאה עזה כמות גדלה בּלב בּרקה אל הפּוֹלנים בּכלל ואל ה“פּריצים” בּפרט; וכאשר קרה לפעמים שהקוֹזאקים היוּ מתנפּלים על הפּוֹלנים, היה בּרקה שׂמח לאידם. הוּא החל להתרוֹעע עם הקוֹזאקים ולדרוֹש טוֹבתם, כּי חשבם כּאחים לצרה, הסוֹבלים יחד משרירוּת לב האצילים הפּוֹלנים.

אך לא ארכוּ הימים ואת בּרקה קרה עוֹד אסוֹן נוֹרא. נערי הקוֹזאקים התנפּלוּ על לאה בּתוֹ ויתעללוּ בּה, והיא לא יכלה נשׂוֹא את החרפּה ותתנפּל אל הנהר ותטבּע… את נחמתוֹ האחרוֹנה האבידוּ; וּמי? – הקוֹזאקים, שהיוּ נחשבים בּעיניו לרֵעים… – כּל הגוֹיים חיוֹת רעוֹת, נחשים ועקרבּים! – חשב בּרקה בּלבּוֹ – כּמוֹ הפּוֹלנים כּך הקוֹזאקים אך לדמים יארבוּ, הטוֹב שבּהם – הרוֹג!..

את אחד הקוֹזאקים שהמיטוּ רעה על בּתוֹ תפס בּרקה, ויכּהוּ פּעם בּגבּוֹ, עד כּי נקרעה ריאתוֹ. חדשים אחדים רקק זה דם עד כּי יצאה נפשוֹ.

גם בּפני אחיו היהוּדים לא יכוֹל בּרקה להרים ראש. ירא הוּא פּן יזכּירוּהוּ חרפּת בּנוֹתיו, כּי האחת המירה את דתה, והשנית עוּנתה בּידי “שקצים”. גם דברי נחמה קשה היה לוֹ לשמוֹע. דברי נחמה העמיקוּ הרחיבוּ את פּצעיו.

אז הסתיר בּרקה את מכאוֹביו בּקרב לבּוֹ ויתרחק מכּל בּני-האדם. הקוֹזאקים התחילו לירוֹא מפּניו… עיניו היוּ מזרוֹת אימה חשכה מבּעד לגבּוֹתיהן העבוֹת, שהאפילוּ עליהן… הוּא היה נוֹרא על סביביו כּרוּח רעה…

וּבּרקה – לא רק יוֹשבי המקוֹם ההוּא, כּי גם המקוֹם בּעצמוֹ היה לוֹ למזכּיר אסוֹן. בּשאוֹן המים היה שוֹמע את קוֹל בּתוֹ הטוֹבעת, הצוֹעקת וקוֹראת מן התהוֹם… הרוּח היה לוֹ כּנוֹשׂא בּכי בּתוֹ האוֹבדה, הכּלוּאה בּין החוֹמוֹת… נבוֹך, נדהם וּמשוֹמם הלך כּל היוֹם וּכמוֹ נחש רע לא פּסק מהטיל ארס מַמאיר בּלבּוֹ… כּמעט שלא יצא גם הוּא מדעתוֹ – וּביקש לברוֹח גם מן המקוֹם הזה.

על כּן קיבּל בּרקה מיד את הצעתוֹ של נחוּמ’צי בּדבר סוּבּוֹטוֹבה. נחוּמ’צי לא כּיחד ממנו, כּי צ’אפּלינסקי גזל את האחוּזה מחמלניצקי, וכי חמלניצקי הוּא קוֹזאק תקיף, אך בּרקה לא שת לבּוֹ לסכּנה הצפוּיה אליו. הוּא נהנה, כּי הפּוֹלנים והקוֹזאקים קמים איש בּאחיו.

אַדרבּא! – חשב בּרקה בּלבּו – יבלע האחד את חברוֹ ויֵחָנק הבּוֹלע בּנבלע – ואבדוּ שניהם מתחת שמי ה'!..

ג

נחוּמ’צי שב מדרכּוֹ שׂמח וטוֹב-לב. הוּא סיפּר לפני ר' איצי בּשׂמחה רבּה, כּי לקח את האחוּזה סוּבּוֹטוֹבה בּחכירה בּזוֹל והוּא מוֹשיב שם את בּרקה מבּית-הריחים שבּדניסוֹבקה.

– וּלך, ר' איצי – אמר בּקצת חנוּפה לרַצוֹתוֹ – לךָ הנה הבאתי מתנה יפה מדרכּי… יהי דוֹמה בּעיני כּאילוּ נתתי דמי סרסרוּת.

– איני רוֹצה בּמתנוֹת, – ענה ר' איצי – חפץ אני להתפּטר ממך ולא יוֹתר…

– וּמה אתה חסר עמי? – שאל נחוּמ’צי בּתמיהה, כּאילוּ שכח את כּל הדברים שהיוּ בּיניהם בּטרם צאתוֹ – הרי יהוּדי חכם אתה, ר' איצי, וגם אני, בּרוּך השם, מכּיר בּבּריוֹת – נדבּר בּגלוּי!.. מה? רוֹצה אתה בּהוֹספה? – אמוֹר כּמה – ונשאר ידידים…

– לא! – ענה ר' איצי בּהחלטה גמוּרה – אני מעוֹדי לא שֵרַתּי את אחרים ואיני חפץ בּזה גם להבּא. הנני לבקש לי איזוֹ פּרנסה, שאוּכל לעמוֹד בּרשוּת עצמי. כּך החלטתי וּמזה לא אסוּר… וּבבקשה ממך, ר' נחוּם, שלא תדבּר עמי על דבר הוֹספוֹת…

נחוּמ’צי נבוֹך ואמר:

– הוֹספוֹת – מה שייך? הרבּה הייתי מוֹסיף לך… אבל, התישב עוֹד בּדבר.

– כּל מה שאמרתי הוּא “לאחר ישוּב” – ענה ר' איצי.

ואמנם ר' איצי התחשב בּדבר והחליט שאסוּר לוֹ להיוֹת מסייע בּידי עוֹברי-עבירה…

כּל אוֹתם הימים שהיה נחוּמ’צי נוֹסע בּעסקי סוּבּוֹטוֹבה, היה ר' איצי שרוּי בּצער: מצטער היה על מה שחשד את העני בּגניבה…

מעוֹדוֹ היה ר' איצי מאמין בּבּריוֹת, עסקים נכבּדים היוּ לוֹ מלפנים עם אנשים רבּים; הכּל האמינוּ בּוֹ, והוּא בּהם. ועתה בּא לחשוֹד בּאיש כּשר בּעווֹן נמאס כּזה – בּגניבה…

ומי הביאוֹ לידי זאת? נחוּמ’צי אדוֹניו! ולידי כּמה עווֹנוֹת הוּא יכוֹל להביאוֹ עוֹד?

– על פּי היוֹשר – חשב ר' איצי בּלבּוֹ – הייתי צריך אז, בּשעה שדן נחוּמ’צי את הקוֹזאק למלקוֹת, להתנגד לזה בּכל כּוֹחי, לבלי תת לוֹ לעשׂוֹת משפּט אכזרי כּזה. אין רשוּת ליחיד לדוּן את מי שהוּא, ואפילוּ את הקוֹזאק הפּרא, וּבפרט בּעוֹנש חמוּר כּזה – ואני רק ניסיתי להוֹכיח את נחוּמ’צי, וּמיד חדלתי ממנוּ, מפּני טבעי החלש… אבל כּלוּם כּך הייתי צריך לעשׂוֹת?.. הרי יש בּזה גם חילוּל השם… עבירה שיש בּה חילוּל-השם כּזה – ואני הייתי בּה עֵד ראִיה, ויצאתי ידי חוֹבתי רק בּמַה שאמרתי “אסוּר” – ולא יוֹתר.

– כּך! לא אעבוֹד עוֹד אצלוֹ – החליט שוּב ר' איצי בּנפשוֹ החלטה שאינה חוֹזרת – מה שיתן ה' – ואני לא אהיה משרת בּבית זר!

לא ישרת – וּפרנסתוֹ מה תהא עליה? – יוֹדע הוּא שהוּא מביא את עצמוֹ לידי נסיוֹן. לבּוֹ חרד, ואף על פּי כן בּטוּח הוּא שיעמוֹד בּוֹ… לבּוֹ אל אלוֹהיו יְיַחל ויתחנן: “חַזקני ואמצני – אֵל אמוּנה ואין עָוֶל”…

היוֹם עבר ור' איצי התחיל חוֹבש את מיטלטליו לדרך. בּא לפני נחוּמ’צי ומסר לוֹ את החשבּוֹנוֹת, הכּל בּדיוּק – וּבלב נחוּמ’צי בּאה מַרדוּת ואמר:

– אחרי שכּך גמרת בּלבּך, יהי ה' עמך, ר' איצי, כּמדוּמני שאוּכל לתת לך עסק יפה – וּזכרתני… בּימים האלה נוֹדע לי כּי בּית-ריחים גדוֹל עוֹמד לחכירה בּטוּלצ’ין אצל הנסיך צ’אֶטואֶרטינסקי. אשתדל על ידי הפּריץ שלי שהחכירה תקוּם בּידך.

– טוֹב מאד! – ענה ר' איצי – טוּלצ’ין היא עיר שיש בּה תלמידי-חכמים…

ואמנם קיים נחוּמ’צי את הבטחתוֹ וימציא ליד ר' איצי מכתב מליצה לצ’אֶטואֶרטינסקי מאת הנסיך וישניוֹביצקי, וכעבוֹר ימים מוּעטים בּא ר' איצי וּבתוֹ הדסה לשבת בּבית-הריחים, שלקח בּחכירה על יד העיר טוּלצ’ין.

קשר חמלניצקי

א

בּעת ההיא הלך חמלניצקי לוַרשה, להגיש שם משפּטוֹ לפני השוֹפטים הגבוֹהים על החמס שעשׂה לו צ’אפּלינסקי.

וּבוַרשה אז שאוֹן והמוּלה רבּה. ה“מגנאטים”, גדוֹלי האצילים, התאספוּ אל ה“סיים”, הוּא סוֹד המוֹעצה של אדירי הארץ. כּל אחד מהם בּא בּראש מחנה גדוֹל של חיילים לבוּשי מכלוֹל ורוֹכבים על סוּסים אבּירים, ועמהם עגלוֹת מלאוֹת מַשקאוֹת וכל מאכל וחליפוֹת בּגדים וקנים ארוּכּים לקטוֹרת הרבּה מאד; אחריהם עדר גדוֹל, עֵרב-רב של עבדים וּמשרתים, כּלבי-ציד, טבּחים וּמלצרים, קוֹסמים ומשׂחקים. כּל מַגנאט בּיקש להתפּאר בּפני חבריו בּרוֹב עשרוֹ וּגדוּלתוֹ, למען ישמעוּ בּקוֹלוֹ לכל אשר יגיד בּאסיפת ה“סיים”; ואם המר ימרוּ את פּיו – וציוה לאנשי חילוֹ, וקם הרג רב בּחוּצוֹת וַרשה, כּמוֹ מלחמה על אדמת נכר.

והמגנאטים עם מַחניפיהם, השליאכטים האביוֹנים, ראוּ שם בּטוֹבה. התהוֹללוּ כּפראים בּהמצאוֹת זרוֹת ומשוּנוֹת, להראוֹת כּי בּני-חוֹפש הם ועוֹשׂים כּל מה שלבּם חפץ, כּי בּשבילם אין חוֹק ואין משפּט, כּי גיבּוֹרים הם לפרוֹץ כּל גדר של נימוּס וּצניעוּת.

רק ולאדיסלאב המלך היה עצב; בּוֹ בּחרוּ כּי יהיה לראש עם פּוֹלין, וּבאמת היה אך לכלי-משׂחק בּידי המגנאטים, שהיוּ עוֹשׂים בּוֹ כּכל אשר חפצוּ הם. והיה אם יעשׂה המלך דבר שלא לפי רוּחם, וחירפוּ וגידפוּ אוֹתוֹ כּאחד הנבלים – והוּא שוֹמע חרפּתו ואינוֹ משיב מפּני היראה. רצוּ המגנאטים – וּפסקוּ מִשַלם לוֹ את שׂכרוֹ, והמלך עם שריו ועבדיו רוֹאי-פּניו נשארוּ בּלי מזוֹן סעוּדה אחת, כּי היה אוֹצרוֹ דל וריק בּאין פּרוּטה…

וּולאדיסלאב בּיקש להתקשר עם הקוֹזאקים. בּחשבוֹ כּי בּעזרתם יוּכל לחזק את מעמדוֹ, שלא יהיה תלוּי כּל כּך בּידי המגנאטים. וּלתכלית זאת חיבּל תחבּוּלה להתגָרוֹת מלחמה עם תוֹגַרמה, למען יוּכל אחרי כן להצטדק, כּי לטוֹבת הארץ הקריב אליו את הקוֹזאקים, שׂנוּאי נפש האצילים, כּי רק בּהם, בּעזרת הקוֹזאקים הגיבּוֹרים, יוּכל לנַצח את תוֹגרמה.

אבל מחשבתוֹ זאת נוֹדעה לאצילים בּעוֹד מוֹעד ולא נתנוּ לוֹ להפיק את זממוֹ – וה“סיים” נאסף.

אז יבוֹא חמלניצקי לוַרשה לדרוֹש משפּט אשתוֹ השבוּיה וּמשפּט בּנוֹ המוּמת וּמשפּט אחוּזתו מיד צ’אפּלינסקי. אפס כּל מקוֹם אשר פּנה השדוּד, רק שׂחקוּ ולעגוּ לאידוֹ.

– מה הצער אם לקח ממך צ’אפּלינסקי את האשה? – אמר לוֹ אחד השוֹפטים – קוֹזאק כּמוֹך ימצא אחרת נאה הימנה!..

מאד חרה לחמלניצקי לשמוֹע בּוּז הגאֵיוֹנים, המַרשים לעצמם למשש בּיד גסה את פּצעי לבבוֹ ולצחוֹק לוֹ. אך הוּא התאפּק ויסתר כּעסוֹ עמוֹק בּלבּוֹ, ויוֹסף להשתדל בּכל כּוֹחוֹ, לדרוֹש את זכוּתוֹ בּמשפּט.

וּדבר המשפּט ארך מאד מאד. שנים עברוּ, וּבבית-המשפּט היו דוֹחים את הדין מיוֹם ליוֹם, עד כּי בּא היוֹם – והוֹציאוּ את משפּטוֹ לאוֹר: צ’אפּלינסקי מחוּיב לשלם לחמלניצקי בּעד כּל תביעוֹתיו של זה – חמישים פלוֹרין כּסף!..

פּסק-דין זה העליב את חמלניצקי יוֹתר מכּל העלבּוֹנוֹת שסבל עד הנה בּהשָפטוֹ, וּבכל זאת עוֹד לא אמר נוֹאש, ויעמוֹל להשׂיג רשוּת ראָיוֹן אצל המלך. הוּא היה בּטוּח, כּי המלך יעמוֹד לימינוֹ ויוֹציא דבר-מלכוּת לשפּוֹט משפּט צדק.

המלך האוּמלל קיבּל בּכבוֹד את ראש הקוֹזאקים, אשר היה נכבּד גם בּעיני זיגיסמוּנד אביו.

פּני המלך היו רעים מאד. על פּניו העדינים הניח כּבר מלאך-המות את חוֹתמוֹ. הוּא היה בּעת ההיא רפה-כּוֹח וידוּע-חוֹלי.

– מה שלוֹמך, חייל זקן? – שאֵלהוּ המלך בּפנים של רצוֹן.

– לא טוֹב, אדוֹני המלך – ענה חמלניצקי, בּכרעוֹ לפניו – את כּל אשר לי שדדוּ, את אשתי לקחוּ, את בּני הרגוּ ואת רכוּשי גזלוּ, וּבבית-המשפּט שׂמוּני לקַלָסה וּלחרפּה – ואין מי שיגן על קוֹזאק עני כּמוֹני, זוּלתך, אדוֹני המלך.

– שמעתי כּבר על זה, פּאן חמלניצקי, – ענה המלך בּמנוּחה – אך גם ידי קצרה מעזוֹר לך בּדבר הזה. תחבּוּלוֹת אחרוֹת נחוּצוֹת לזה; אני בּיקשתי, כּי ידי הקוֹזאקים תעשׂינה חיל, בּאָחזן את החרב בּחזקה וּבזה ירוּם כּבוֹדם – ולא עלתה בּידי… הממשלה מתיחסת בּידידוּת אל הקוֹזאקים, אך אזל כּוֹחה לעשׂוֹת למענם דבר… יכוֹל אני רק להראוֹת לך כּבוֹד ורצוֹן מצדי, והנני ממַנה אוֹתך להיוֹת סוֹפר גנרלי.

– יהי כּן, – אמר חמלניצקי לנפשוֹ בּצאתוֹ מאת המלך – לא את הכּל גזל צ’אפּלינסקי מידי, עוֹד נוֹתרה החרב עמדי…

ב

וּחמלניצקי הלך לבקש משפּטוֹ בּדרך אחרת.

הוּא שׂם פּעמיו אל מחנה הקוֹזאקים החפשים, שלא נרשמוּ בּספר הפּקוּדים של הקוֹזאקים הנשמעים למלכוּת פּוֹלין.

המחנה הזה נוֹדע בּשם “הרשת הפּוֹרוֹגית”. זאת היתה עדה מיוּחדת בּמינה. כּשהיו הקוֹזאקים צריכים לעשׂוֹת איזה דבר נכבּד היוּ מתאספים יחד לאסיפה, וּבה היוּ בּוֹחרים להם ראש, אַטאמאן, בּכל שנה ושנה. וּכשהיוּ מוֹסרים לוֹ את השלטוֹן בּידוֹ, היו מוֹרחים את ראשוֹ ואת פּניו בּטיט, לאוֹת, כּי לא ירוּם לבבוֹ על אֶחָיו הקוֹזאקים.

והאנשים שנכנסוּ לתוֹך חברת הפּוֹרוגיים היוּ שוֹנים מאד: בּהם עוֹבדי-אדמה, תלמידי הבּוּרסה (בּית-ספר לכוֹהנים), כּל מיני פּוֹשעים שבּרחוּ מחרב המשפּט וכל איש מצוֹק – כּל אלה חַברוּ יחד בּ“רשת” לחרף נפשם בּמלחמוֹת וּגבוּרוֹת ולחיוֹת חיי הפקר.

הפּוֹרוֹגיים הללוּ נחלקוּ אחרי כן לבתי-אבוֹת, וראש לכל בּית-אב (קוּריני). אך לנשיהם וּלילדיהם לא נתנוּ לשכּוֹן בּתוֹך מחניהם, כּי לא יכלוּ לסבּוֹל את חיי המשפּחה השלוים, המַרגילים את האדם לסדר ולעבוֹדה תרבּוּתית.

בּתוֹך המחנה הזה לא היוּ זקנים, כּי כּוּלם מתוּ בּימי נעוּריהם, לא כּמוֹת כּל האדם, אך בּידי הטאטארים, התוֹגַרמים והפּוֹלנים, אוֹ שנטבּעוּ בּמימי הדניֶפּר בּין הפֹּורוֹגים, אוֹ בּגלי הים השחוֹר. וּבכל זאת היוּ הפּוֹרוֹגיים הוֹלכים ורבּים מיוֹם ליוֹם; שמה היוּ בּאים מכּל קצוֹת הארץ, כּל אלה שלא היתה דעתם נוֹחה ממצבם, כּל אלה שבּיקשוּ לעצמם חיים של חוֹפש פּראי, חיים של הפקר. את פּרנסתם מצאוּ משלל אוֹיביהם בּמלחמה אוֹ מציד דגים וחיוֹת, ואת עתוֹת מנוּחתם היוּ מבלים בּשיכרוּת. את כּל כּספּם היוּ נוֹתנים בּיֵין-דגן, וכאשר תם הכּסף, היוּ נוֹתנים בּעבוֹט כּל אשר להם, גם את הכּוּתוֹנת האחרוֹנה, וּבלבד שלא יֶחסר “המזג”… ואם לא היה להם עוֹד גם מה לתת בּעבוֹט – קמוּ ויעשׂוּ פּרעוֹת ויקחוּ בּחזקה את חבית היין מידי המוֹזג, וישתוּ כּכל אשר חפצוּ, ואחרי כן שברוּ את החבית ושפכוּ את הנוֹתר לארץ, לפעמים יחד עם דמוֹ של המוֹזג, אם לא הספּיק זה להסתתר מפּניהם בּעוֹד מוֹעד.

חמלניצקי כּבר נוֹדע לשֵם ולתהילה בּמחנה הפּוֹרוֹגיים כּגיבּוֹר חיל וּמנוּסה בּמלחמה. וּבעת ההיא היוּ הקוֹזאקים מתלוֹננים על נגידם האַטאמאן, והיוּ מבקשים להמירוֹ בּאחר – וישׂישׂוּ כּוּלם לבוֹא חמלניצקי.

ויהי דבר חמלניצקי אל הפּוֹרוֹגיים לקרוֹא לאסיפה רבּה.

ויעבוֹר המתוֹפף ויך בּלוּחוֹת-הנחוֹשת, ולקוֹל צלצוּלם זה מיהרוּ נזעקוּ כּל הקוֹזאקים יחד. אלה לבוּשים בּגדי סאמֶט¹² רחבים, המשוּחים פּה ושם בּזפת משחת-האוֹפנים, לאוֹת כּי כּל דבר יקר שבּעוֹלם כּאַיִן הוּא בּעיניהם; אלה בּאו יחפים, ואלה כּמעט ערוּמים בּאין כּוּתוֹנת לבשׂרם ורק המכנסים אשר בּמתניהם; אלה בּחוּרים אדירים ויפים, בּעלי שׂפם מגוּדל וּמסוּלסל יפה, ואלה פּניהם מלאים צלקוֹת של פּצעים, רשמי זכּרוֹן של חַרבוֹת אוֹיביהם בּיום המלחמה, אוֹ של חרבוֹת חבריהם וידידיהם בּימי שכּרוֹן – כּל הקהל השוֹנה והמשוֹנה הזה נאסף וּבא לקריאתוֹ של חמלניצקי.

אז יקוּם חמלניצקי על העמוּד ויספּר לפניהם את כּל הצרה והתלָאה שסוֹבלים אחיהם, הקוֹזאקים הרשוּמים, מידי הפּוֹלנים. ולא לחינם למד חמלניצקי בּבית-הספר של הישוּעים, כּי למד מהם את דרכיהם וידע להשתמש בּתחבּוּלוֹתיהם, לעוֹרר את רוּח ההמוֹן להתקוֹממוּת ומרד; הוּא לא הגיד מאוּמה על עלבּוֹנוֹ שנעלב על ידי הפּוֹלנים, כּי כּל דבריו היוּ אש קנאוֹת לכל הקוֹזאקים. קנאת העם וקנאת הדת היוַנית המחוּללה, ושׂנאה עזה לעמי הנכר. הוּא ידע כּי בּשתי אלה: קנאת הדת ושׂנאת הנכרים, יקח את לב הקוֹזאקים ויעוֹררם למרד וּנקמה.

יחד עם זה הביא חמלניצקי את דיבּת היהוּדים רעה מאד, כּי כּוּלם נאמנים הם לפּוֹלנים ועוֹזרים להם לרדוֹת בּקוֹזאקים האוּמללים, והם עוֹשׂים עוֹשר על ידי המס שהם נוֹטלים מבּתי-התפילה של הקוֹזאקים, שהאצילים הפּוֹלנים נוֹתנים להם בּחכירה לחלל את הקוֹדש. והקוֹזאקים, שהיוּ מעוֹלם בּני-חוֹרין, מכרוּם הפּוֹלנים והכּמרים הקתוֹלים לעבדי עבדים, לחוֹכרים היהוּדים, לעבוֹד כּל עבוֹדה בּזוּיה, שאיננה לפי כּבוֹד גיבּוֹרי מלחמה. וּמה גדוֹל הבּזיוֹן והקצף לראוֹת יהוּדים מוֹשלים וּמתעללים בּקוֹזאקים!

הדברים האלה בּאו כּאש בּלב הקוֹזאקים; וּככלוֹת חמלניצקי לדבּר קם שאוֹן וּמהוּמה בּמחנה, וכוּלם קראוּ בקוֹלי-קוֹלוֹת: – חרב לאלוֹהים ולקוֹזאקים! – נקם, נקם בּפּוֹלנים וּביהוּדים! – להמית ולמוּת בּעד דתנוּ הקדוֹשה! ותהי כּל הכּכּר לְשָאגת לְבָאים. כּגלי ים רוֹעש וּמִשבּריו שטפוּ הקוֹלוֹת בּחללוֹ של עוֹלם – שטף נקמה וחימה…

אחד מהמחנה נתן בּקוֹלוֹ:

– יהי חמלניצקי לנוּ לאַטאמאן!

ואחריו ענוּ כּוּלם פּה אחד:

– יחי חמלניצקי האֹטאמאן! חזק, חמלניצקי! – – –

אמנם חמלניצקי עוֹד סירב בּדבר, ולא קיבּל עליו את שם המשׂרה, אך בּפוֹעל היה מהיוֹם למצבּיא צבאוֹת הקוֹזאקים.

ג

אז יקרא חמלניצקי למוֹעצה את ראשי בּתי-האבוֹת.

– פּעמים רבּוֹת – אמר חמלניצקי – נלחמנוּ עם הפּוֹלנים, אך תמיד נפלנוּ בּמלחמה, כּי עצוּמים הם ועשירים וּמלוּמדים יוֹתר ממנוּ, אך עתה אנוּ צריכים לנַצח! וּכדי שיהיה נצחוֹננו בּטוּח, צריכים אנוּ למצוֹא לנוּ בּעלי בּרית חזקים, שיעזרוּנוֹ בּמלחמה.

– מי יעזוֹר לנו? אוּלי המַמלכה הרוּסית? – שאל אחד.

– לא – – ענה חמלניצקי – הממלכה הרוּסית יראה בּעצמה מפּני הפּוֹלנים. אני אוֹמר לרכּוֹש לנוּ את לב הטאטארים שישתתפוּ עמנוּ.

– את הבּוּסוּרמַנים¹³? – קרא קוֹזאק זקן אחד – האנחנוּ הנוֹצרים נבקש את הטאטארים הטמאים, שילכוּ עמנוּ להלָחם בּנוֹצרים? חלילה! הדבר חרפּה ועווֹן לקוֹזאקים! כּמעט כּל הקוֹזאקים הסכּימו לדעתוֹ של הזקן.

אך חמלניצקי, שהיה מחזיק בּשיטת הישוּעים, כּי “המטרה מקַדשת את האמצעים”, דיבּר על לבּם ויוֹכח להם, כּי ראשית הכּל, עליהם לכוון אל המטרה שהם נוֹשׂאים את נפשם, להנקם מהפּוֹלנים. ושנית – הלא ישלמוּ בּזה לפּוֹלנים הארוּרים מדה כּנגד מידה: כּמוֹ שהפּוֹלנים מתחבּרים עם היהוּדים הטמאים שֹנוּאי נפשם, כּדי להכניע וּלהציק לקוֹזאקים, כּך צריכים הקוֹזאקים להתחבּר הפּעם עם הטאטארים הבּוּסוּרמַנים להכניע את הפּוֹלנים.

– ואמנם – הוֹסיף חמלניצקי – הקוֹזאקים אוֹמרים: הטאטארי, היהוּדי והכּלב דת אחת לשלָשתם, וּמוּתר לתלוֹתם יחד. וגם אנחנוּ אחרי שנכניע את הפּוֹלנים, הן לא תהיינה ידינוּ אסוּרוֹת מהתחזק גם על הטאטארים; אם יהיוּ כּבני-אדם – ונכניסם אל דתנוּ הקדוֹשה, ואם יהיוּ כּכלבים – ונַערפם ונַשמידם…

אחרי ויכּוּח ארוֹך ניצח חמלניצקי בּדבריו. וּבהסכּמת הקוֹזאקים כּוּלם מיהר חמלניצקי וישׂם פּעמיו אל החאן¹⁴ המוֹשל בִּקְרים.

מגוֹר מסביב

א

ורוּח עברה בּכל גלילוֹת אוּקראינה וכל הקוֹזאקים כּאיש אחד הרגישוּ, כּי בּא המוֹעד להסיר מעליהם את עוֹל פּוֹלין. ה“חוֹלוֹפּים” התחילוּ להרים ראש וּלהעז פנים; רבּים נסוּ מבּית אדוֹניהם, וּביחוּד התפרצוּ מפּני החוֹכרים היהוּדים. והנה זה התחילוּ הקוֹזאקים פּוֹשטים על ערי היהוּדים השלוים ויכּוּ בּם וישדדוּ את נכסיהם. האדוֹנים הפּוֹלנים הרגישוּ בּזה התחלתוֹ של מרד ויעמדוּ לימין השדוּדים ויענשוּ קשה את השוֹדדים שנפלוּ בידם, אך כּל זה הוֹעיל רק לעוֹרר את הכּעס והחרוֹן וּלהגדיל את מדוּרת המרד בּין כּל הקוֹזאקים.

ראוּ היהוּדים כּי כּלתה אליהם הרעה – ויטוּ כּוּלם אחרי הפּוֹלנים מגיניהם.

וּבטוּלצ’ין, מקוֹם מוֹשב ר' איצי, בּאה השמוּעה כּי הקוֹזאקים נכוֹנים למרוֹד בּפּוֹלנים ולעשׂוֹת נקמה בּהם וּביהוּדים. דבר זה נוֹדע מפּי העבד ששירת בּביתוֹ של ר' איצי – קַרפּה שמוֹ.

קרפּה היה בּחוּר כּבן עשׂרים וּשתים. פּניו שזוּפים ויפים ועיניו השחוֹרוֹת מבּיטוֹת בּתמימוּת ועצב. הוּא עבד את ר' איצי בּאמוּנה שנים אחדוֹת והיה קשוּר אל בּיתוֹ בּכל לבבוֹ. כּשיצאוּ ללוּבּני –הלך קרפּה אחריהם; יצאוּ מלוּבּני לטוּלצ’ין ונטפּל גם אז אליהם. ור' איצי היה מחזיק טוֹבה לקרפּה שלוֹ וּמראה לוֹ חיבּה. הוּא היה אוֹמר עליו בּשׂחוֹק: “קרפּה שלי הוּא גלגוּלוֹ של טָבי, עבד ר' גמליאל, גם הוּא נאמן וּמסוּר כּמוֹתוֹ”.

וקרפּה יוֹתר משהיה נאמן לבעליו, ר' איצי, היה מסוּר בּכל נשמתוֹ להדסה בּת ר' איצי. כל שירוּת קל שהיה עוֹשׂה למעשה – עשׂאוֹ בּשׂמחת-נפש מיוּחדת. וּכשזכה שתפנה אליו הדסה היפהפיה בּשאלתה אוֹ לדבּר עמוֹ דברים אחדים, היה מוּכן לבוֹא למענה בּאש וּבמים… הוּא חוֹנַן בּכשרוֹן מנַגן, כּמוֹ רבּים מבּני אוּקראינה. וּבערבי הקיץ היה יוֹשב לוֹ קרוֹב לחלוֹנה של הדסה, מוֹציא חליל מכּיסו וּמחלל; ולפעמים הצליח להוֹציא מכּלי פשוּט זה מנגינוֹת כּל כּך נאוֹת וערבוֹת, שהיה מַטעים אוֹתן בּמין תוּגה ניצחת, בּכלוֹת נפש אוֹהבת המתגעגעת בּאין תקוה, עד שנלותה אליו גם הדסה ועזרה אחריו מחדרה בּקוֹלה הדק והערב כּקוֹל צִפּוֹר. וּכמוֹ רוּח נַעלמה, מין נשמה חדשה יוֹרדת אז על קרפּה וּנגינתוֹ נעשׂית יוֹתר עמוּקה, יוֹתר נעימה בּגעגוּעיה וּמביאה עד לידי חדוַת הנפש…

והדסה היתה מאוֹרסת לבן-אחיו של ר' איצי שישב בּבּריסק. כּשקרבוּ ימי החתוּנה נוֹלד סכסוּך קטן בּין המחוּתנים; ר' איצי ור' אֶליקוּם אחיו התוַכּחוּ על דבר מזוֹנוֹתיהם של הזוּג לאחר החתוּנה. אבי החתן רצה שבּנוֹ יהיה סמוּך על שוּלחנוֹ בּבּריסק, כּי בּן יחיד הוּא לוֹ, ור' איצי רצה שיהיה חתנוֹ סמוּך על שוּלחנוֹ, כּמנהגוֹ של עוֹלם – והדסה בּת יחידה היא לוֹ. בּיקשוּ למצוֹא איזוֹ פּשרה ונדוֹנוּ בּיניהם על ידי מכתבים.

וקרפּה ידע שאפשר הדבר שישלחוּ את הדסה לליטא, ואמר לה פּעם, כּי אם תסע היא לליטא, אז ילך גם הוּא אחריה לעבוֹד שם בּבית חוֹתנה אוֹ אצל בּעלה.

– למה? – שאלה הדסה בּשׂחוֹק קל.

– תוּגה תאכלני בּלעדיך… – ענה קרפּה בּתמימוּת.

– שלם תהיה, – ענתה הדסה – תשׂא אשה אוּקראינית בּעלת עינים שחוֹרוֹת, ושׂמַחת בּה.

– אני… לישׂא אשה… לא! עד עוֹלם!..

– מפּני מה?

– מפּני שאני אוֹהב אוֹתך… – ענה קרפּה והציץ עליה בּעינים חוֹלמוֹת.

לחיי הדסה האדימוּ מבּוּשה:

– הוֹי סכל, – אמרה לוֹ בּקוֹל נמוּך – הרי נוֹצרי אתה… אסוּר לך, אני יהוּדיה…

– גם אני יוֹדע, – ענה קרפּה – אבל בּכל זאת אני אוֹהב אוֹתך.

– אַל תהי שוֹטה, – אמרה אליו הדסה בּכוֹבד-ראש – ישמע אבּא ויגרשך מפּה.

– לא יגרש; הן גם אנכי יוֹדע שאינך בּת-זוּג לי, אבל אהוּבה אַת לי כּשמש זוֹ המאירה שם מרחוֹק, וּכמוֹ העננים הבּהירים האלה המרחפים שם בּשמי מרוֹם, כּמוֹ… כּנף רננים שבּיער… יגרשוּני ממך ולא אלך… אַת ואביך צריכים לי – קרוֹב היוֹם שתראי את אמוּנתי ואהבתי אליך, תראי עד כּמה נכוֹן אני למסוֹר נפשי בּעדך…

– מה תדבּר, קרפּה? דבריך מטילים עלי אימה… איזוֹ סכּנה נשקפת לנוּ?…

– אסוּר לספּר… – אמר קרפּה – אבל דעי לך כּי הקוֹזאקים מכינים את עצמם לשחוֹט את כּל הפּוֹלנים והיהוּדים שבּאוּקראינה וּבפוֹלין… אצל האַטאמאן שלנוּ חיל רב, עד כּדי לכבּוֹש את העוֹלם כּוּלוֹ… יתן אוֹת – וכל הקוֹזאקים יקוּמוּ כּאיש אחד להרוֹג, להשמיד וּלאבּד את עם פּוֹלין. הגידוּ לי זאת בּסוֹד, אך ממך לא יכוֹלתי להסתיר גם את הדבר הזה.

הדסה סיפּרה את הדברים לאביה, ור' איצי הבין מיד שיש יסוֹד לדבר והתחיל חוֹקר ודוֹרש עד שנוֹדע לו, כּי אמנם נכוֹנים הם הקוֹזאקים להתפּרץ בּנקמה…

השמוּעה הטילה אימה על היהוּדים, ור' איצי השתדל לפני הרב שיאסוֹף את טוֹבי העיר לטכּס עצה.

פּרנסי העיר והגבירים היוֹצאים ונכנסים בחַצרוֹתיהם של הפּריצים נאספוּ, נדבּרוּ ואמרוּ, כּי הדבר אינוֹ חדש וכי די כּוֹח לה לפּוֹלין להכניע את הקוֹזאקים בּיוֹם התקוֹממוּתם, וּכבר הבטיחוּ כּל האדוֹנים כּי לא יתנוּ לקוֹזאקים לגעת ביהוּדים לרעה.

אסיפה קטנה זוֹ הרגיעה את רוּחוֹ של ר' איצי, ולקח את כּסף הנדוּניה ונסע לבּריסק להתפּשר עם אחיו ולקבּוֹע זמן החתוּנה.

ב

כּמוֹ רוּח חדשה לבשה את ר' איצי בּבוֹאוֹ לליטא, ארץ מוֹלדתוֹ; הוּא הרגיש כּי בּא למקוֹם חיוּתוֹ. דוֹמה היה לדג זה שנתחבּט על היבּשה וחזר אל המים.

שנים מספּר עברוּ מעת שעזב ר' איצי את אֵחָיו שבּליטא, חזר וּמצאם כּמוֹ שהיוּ:

כּל אוֹתם המנהגים ונוּסחאוֹת התפילה שהיוּ כּל כּך חביבים עליו, קבוּעים ועוֹמדים ונמסרים בּירוּשה מדוֹר לדוֹר. כּל בּתי-המדרש מלאים “לוֹמדים” כּשהיוּ. ידידי נעוּריו – יש מהם שנזדקנוּ, יש מהם שנפטרוּ לבית-עוֹלמם, אבל אחרים, חדשים ורעננים, ממלאים כּבר מקוֹמם, יוֹשבים ועוֹסקים בּ“חיי-עוֹלם”, בּתוֹרה הקדוֹשה, בּחשק והתמדה רבּה. דוֹר דוֹר ו“עילוּייו”, דוֹר דוֹר וּ“מתמידיו” – והתוֹרה לעוֹלם עוֹמדת. בּכל עיר ועיר בּתי תלמוּד-תוֹרה וּבתי-ישיבה המוֹצאים פּרנסתם מקוּפּת הציבּור. בּחוּרים המקדישים את עצמם לתוֹרה מוֹצאים לחמם אף הם על שוּלחנם של מוֹקירי רבּנן וּמכבּדי תוֹרה ולוֹמדיה. וּמי מן העם אינוֹ מכבּד שם את התוֹרה? בּכל בּית נשמעים דברי תוֹרה, ואם אין בּעל-הבּית בעצמוֹ בּר-אוּרין יש לוֹ בּנים אוֹ חתנים תלמידי-חכמים.

והקהילוֹת שבּליטא הרי הן כּממשלת יהוּדים מיוּחדה; כּל קהילוֹת היהוּדים מאוּשרוֹת מטעם המלוּכה, וּבכל סדריהן פּנימה היהוּדים אדוֹנים לעצמם. בּכל שנה בּימי חוֹל-המוֹעד פּסח היוּ מתאספים לבית-המדרש, אוֹ לבית הקהל, וּבוֹחרים להם בּקלפי פּרנסים וגבּאים לשנה. ראשי-הקהילה האלה היוּ מעריכים את כּל האנשים, שיתן כּל אחד לפי כּוֹחוֹ, להחזקת בּתי-מדרש וישיבה ולשאר מוֹסדוֹת של צדקה, כּמוֹ “בּיקוּר-חוֹלים”, “הכנסת-אוֹרחים” וכדוֹמה. ראשי-הקהל האלוּ היוּ מפקחים גם על בּתי-החינוּך, בּתי-התפילה ועל כּל החברוֹת השוֹנוֹת שבּקהילה. הם היו מאַשרים כּל מקנה וכל קנין שבּין יהוּדי לחברוֹ, שוֹפטים יחד עם הרבּנים כּל “דין תוֹרה” וכוֹח היה בּידם להעניש את המַמרים וּלהטיל קנס על כּל העוֹבר על תקנוֹת הציבּוּר.

מצד הפּרנסה היוּ אמנם השנים קשוֹת, אך עם זה היוּ נראוֹת בּיוֹתר מידוֹת טוֹבוֹת אלוּ של רחמנוּת וּצדקה שהצטיינוּ בּהן בּני ישׂראל; גמילוּת חסדים היתה יקרה מאד בּעיני העם והיוּ תוֹמכים איש את רעהוּ כּאשר מטה ידוֹ.

בּארצוֹת אשכּנז היוּ אז לוֹחצים את היהוּדים מאד והיוּ בּאים משם לארצוֹת פּוֹלין וליטא מחנוֹת של יהוּדים שנתדלדלוּ למצוֹא שם מחיה וּמנוֹח מיד מעַוֵל וחוֹמֵץ. מחיה וּמנוֹח בּיקשוּ האוּמללים בּליטא וּפּולין, בּשעה שגם שם לקוּיה הפּרנסה וּמצב היהוּדים הלך הלוֹך ושפל, הנוֹצרים העירוֹניים יחד עם הנזירים הישוּעיים היוּ רוֹדפים גם שם את היהוּדים ויוֹרדים לחייהם; אך מקוֹם אחר לא מצאוּ להמלט שמה, וּמספּר האנשים גדל משנה לשנה. וּבכל זאת על ידי מעשׂי-צדקה הרבּה, ניהלוּ את כּל העניים האלה בּלחם, וּבניהם של העניים גם הם לא היוּ נעזבים לנפשם; נתנוּ אוֹתם ל“תלמוּד-תוֹרה” ולישיבוֹת. ולא זוֹ בּלבד אלא שבּכל ארצוֹת ליטא וּפּוֹלין לא נמצאה בּת-ישׂראל בּת שמוֹנה-עשׂרה, שלא נישׂאה לאיש. “הכנסת כּלה” היתה נחשבת למצוה גדוֹלה וחברוֹת ויחידים היוּ עוֹסקים בּזה להמציא נדוּניה להוֹצאוֹת חתוּנה לבתוּלוֹת עניוֹת והיוּ מַשׂיאין אוֹתן סמוּך לפרקן.

ועל דבר שאלוֹת הכּלל וּשתדלנוּת לפני המלך, אוֹ לפני המגנאטים¹⁵ והבּישוֹפים ועל דבר המשפּטים שבּין קהילה וּקהילה, על עסקי “חזקה”¹⁶ וכדוֹמה – לזה היה קבוּע בּמדינה “וַעד ארבּע ארצוֹת” – והוּא אסיפת ראשי-ישׂראל שבּארצוֹת פּוֹלין רבּה וּפּוֹלין זוּטא, ליטא ורייסין (גַליציה). הם היוּ מתאספים שתי פּעמים בשנה, בּיריד שבּלוּבּלין וּביריד שבּיארוֹסלאב, ושם היוּ דנים וּמחליטים בּכל השאלוֹת החשוּבוֹת הללוּ. שמה היוּ בּאים גם הבּחוּרים המצוּינים בּתוֹרה, וכל אב שהיה מבקש חתן בּר-אוּריָן לבתוֹ, היה נוֹסע לשם וּבוֹחר, וכוֹתבים תנאים ונכנסים שם בּברית אֵרוּסין.

וּבעת שבּא ר' איצי לבּריסק היתה ניכּרת תנוּעה גדוֹלה בּין היהוּדים; כּל חשוּבי העיר נאספוּ יחד לאסיפה גדוֹלה לרגל שמוּעוֹת המרידה. הפּרנסים חקרוּ ודרשוּ בּדבר, שלחוּ שלוּחים למקוֹמוֹת שוֹנים, אספוּ ידיעוֹת וטיכּסוּ עצוֹת לקדם פּני הרעה שלא תבוֹא.

וּבבּריסק איש זקן, ר' ישׂשׂכר-בֶּר שמוֹ. הוּא היה מלפנים רבּוֹ של ר' איצי ועתה סוֹפר הקהילה. והוּא כּבן שבעים שנה, אך לבּוֹ היה עדיין ער וחם בּכל מה שנגע לעמוֹ. הוּא היה נכנס וּמתעמק בּכל ענין וּמקרה אשר היה בּהם ערך ציבּוּרי.

ר' ישׂשׂכר-בּר זה היה תלמידוֹ של החכם הגדוֹל ר' דויד גאנז.

גאוֹן זה מלבד גדוּלתוֹ בּתוֹרה היה בּקי גם בּחכמוֹת ההנדסה, התכוּנה וההיסטוֹריה וּמבין בּלשוֹנוֹת. אמנם רק מעטים ידעוּ להוֹקיר את ר' דויד. בּזמן ההוּא היוּ יהוּדים רחוֹקים מכּל חכמוֹת החוֹל, כּי הישוּעים שהיוּ מוֹשלים בּמוֹסדוֹת החינוּך השתדלוּ לסגוֹר את דלתוֹת בּתי-החכמה לפני היהוּדים, והיהוּדים השתדלוּ גם הם מצדם להבּדל מרוֹדפיהם וּלהסגר בחוֹמת דתם כּמוֹ שנסגרוּ בּחוֹמת הגיטוֹ, ולא חפצוּ לדעת מאוּמה מלבד גמרא ופוֹסקים, זוֹהר וקבּלה. אחדים עוֹד השיבוּ נפשם בּפּילוֹסוֹפיה הישנה שמצאוּ בּספרי ה“קדמוֹנים”, אך איש מהם לא שׂם לבּוֹ לחכמה ולחקירוֹת החדשוֹת שבּספרי העמים, ולא לאמנוּת העתיקה והמתחַדשת בּעוֹלם, ולא בּיקשוּ להם כּל דרך חדשה בּלימוּדיהם. לכן לא היה נחשב חכם כּר' דויד גאנז בּעיני הרבּנים אוֹ בּעיני ההמוֹן. גם הוּא, ר' דויד בּעצמוֹ, לפי הנראה, היה חוֹשב לעצמוֹ כּדבר-חטא שבּילה את עתוֹ בּחַכמוֹת חיצוֹניוֹת, והיה מצטדק על מה שהוּא מביא ראָיוֹת מספריהם של חכמי האוּמוֹת, וּמבקש מחילה מאת הקוֹרא.

אצל ר' דויד זה למד ר' ישׂשׂכר-בּר בּנַערוּתוֹ והרבּה חכמה קיבּל ממנוּ, אבל מה היה זה יכוֹל לעשׂוֹת בּחכמתוֹ, אם דוֹרש לא היה לה – ולא עוֹד, אלא שנחשבה כּמעט לעווֹן? ור' ישׂשׂכר-בּר הצפּין את חכמתוֹ בּלבּוֹ ולא גילה שהוּא מצטיין בּמאוּמה מאֶחיו. הוּא נעשׂה לסוֹפר הקהל וכתב כּל מה שהפּרנסים מצוים. לפעמים ראה ר' ישׂשׂכר-בּר שהפּרנסים אינם עוֹשׂים כּשוּרה. אבל לא תמיד היה יכוֹל להוֹכיחם, ואם ידע שדבריו לא יעשׂוּ פּרי היה כּוֹבשם בּלבּוֹ וּמחריש. אך התוּגה החרישית שנשקפה מעיניו העידה בּוֹ, בּזקן זה, כּי חסר לוֹ דבר מה. למלא את החסרוֹן אי אפשר – ולבּוֹ עליו דוָי…

וּמה שׂמח ר' ישׂשׂכר-בּר לראוֹת את תלמידוֹ איצי, שהיה תמיד מוֹקיר וחוֹבב אוֹתוֹ בּלבּוֹ.

ר' איצי מסר לרבּוֹ מכתב וּפריסת-שלוֹם מבּנוֹ היוֹשב בּטוּלצ’ין. ואחר כּך סיפּר לוֹ על דבר הסכסוּך שהיה בּינוֹ וּבין אָחיו.

עכשיו נתפּשרוּ: חוֹדש לאחר החתוּנה יסע הזוּג לבּריסק, לשבת שנה ראשוֹנה בּבית אבי החתן, כּנהוּג. ואחר כּך ישוּבוּ לטוּלצ’ין, לגוּר עם אבי הכּלה, שלא יהא זה כּערער בּערבה, שהרי בּת יחידה הדסה לוֹ, וּבלעדיה אין לוֹ אף נפש אחת קרוֹבה.

• את האמת אגיד, רבּי מוֹרי, – אמר ר' איצי – כּי בּלבּי גם אני מוֹדה, כּי צדק אחי ממני, שאינוֹ רוֹצה לשלוֹח את בּנוֹ לאוּקראינה. פּה בּליטא, בּרוּך השם, התוֹרה בּתקפּה עוֹמדת, ממש ארץ-ישׂראל. הלב שׂמח: לוֹמדים מוּפלגים, עילוּיים –ארץ שכּל בּניה לימוּדי ה'. קוֹל תוֹרה איננוּ פּוֹסק לא מבּתי-המדרש ולא מבּתי-הישיבה… והאחדוּת!… גוֹי אחד בּאמת!… אחדוּת – כּלוּם יש עוֹד כּלי מחזיק בּרכה לישׂראל כּמוֹ אחדוּת?…

– אבל היא איננה, בּני, וּמצבנוּ בּכלל אינוֹ משוּבּח… – ענה ר' ישׂשׂכר-בּר בּאנחה – אתה רוֹאה אחדוּת, ואני רוֹאה שהפּירוּד הוֹלך וּמתגבּר; אתה רוֹאה כּוֹח, ואני – חוּלשה ושפלוּת-ידים. “קטן יעקב ודל” – ואיך יעמוֹד בּשעת הסכּנה? ה' ירחם!…

ר' איצי העמיד בּרבּוֹ עינים של פּחד וּתמיהה, וזה הוֹסיף לדבּר בּמנוֹד-ראש:

– כּך, בּני, דבר זה מצַערני מאד, בּראוֹתי עד כּמה אין אנוּ מכּירים בּצרתנוּ. הדוֹחק והשפלוּת אוֹכלים כּוֹחנוּ, משחיתים מידוֹתינוּ – ואין איש שׂם על לב: הסוֹחרים הנוֹצרים נתרבּוּ והם אינם רוֹצים בּכלל שנתחַרה עמהם בּמסחר, והרי הם מבקשים עלינוּ עלילוֹת, והכּמרים עוֹזרים על ידם וּפקידי המלוּכה גם הם עמהם. דמנוּ נעשׂה הפקר, נרצח היהוּדי – אין דוֹרש דמוֹ, אין דין ואין דיין. המסים גם הם מתרבּים ועוֹמדים עלינוּ כּהררים: מלפנים היינוּ נוֹתנים מתנוֹת-שוֹחד לכּמרים, כּי יעצרוּ בּעד תלמידיהם לבל יפרעוּ בּנוּ פּרעוֹת, עתה נעשׂוּ “המתנוֹת” למס, וחוֹבה עלינוּ לשלמוֹ שנה בּשנה, המסים מתרבּים והפּרנסה מתמַעטת וּמתמוֹטטת. פּה הוֹציאוּ בּימים האחרוֹנים חוֹק, האוֹסר על היהוּדים לקנוֹת דבר בּשוּק, עד שלא יספּיקוּ הנוֹצרים לקנוֹת דים. בּסחוֹרוֹת אחדוֹת נאסר ליהוּדי לסחוֹר לגמרי.

כּל זה גרם לנוּ שהיהוּדים נסים מן העיר וּבאים להתישב בּכּפרים תחת חָסוּתם של “הפּריצים”: אלה עוֹד מוֹצאים חפץ בּיהוּדים וּמגינים עליהם קצת מחמס וּמצוּקה, אך בּשַׂכר זה נעשׂה להם היהוּדי שליח לכל עבירה ומעשׂה-אַכזריוּת – ואנוּ מעוֹררים עלינוּ בּיחוּד את חמתם של הקוֹזאקים הפּראים… וּמלבד זאת ישיבת הכּפרים וחסדי הפּריצים מביאים לידי פּירוּד הקהל והריסוֹת הציבּוּר: המריבוֹת והשערוּריוֹת שבּין האצילים, המפוֹררוֹת את פּוֹלין לפירוּרים קטנים, הן הן החוֹתרוֹת גם תחת אחדוּתנוּ אנוּ להרסה. כּל עברי שהוּא “תקיף” אצל הפּריץ שלוֹ, אינו רוצה עוֹד לשמוֹע לפסק הרב, ואפילוּ לפסק של “ועד ארבּע ארצוֹת”, ויכוֹל הוּא לעשׂוֹת כּל עָול נגד קהילתוֹ, אוֹ נגד קהילה אחרת, ונפשוֹ בּטוּחה כּי איש לא יעיז לקנסוֹ אוֹ להחרימוֹ. ואתה מוֹצא, כּי בּשעה שממַשכּנים את הכּר האחרוֹן של העני, בּעד תשלוּמי המס שצריכים לשלם למלך אוֹ לבישוֹף – ישנם עשירים רבּים שאינם נוֹתנים אף פּרוּטה לצרכי ציבּוּר… וּכמוֹ שקרעוּ המגנאטים את הארץ קרעים קרעים, כּך גרמוּ תקיפינוּ לקהילוֹת ישׂראל…

“אחדוּת” אתה רוֹאה? ראיה ל“אחדוּת” זוֹ – הרי לך מעשׂה בּוילנא! הידעת אם לא שמעת כּי היהוּדים בּק“ק¹⁷ וילנא מבקשים תחבּוּלוֹת לבלי תת ליהוּדים מק”ק אחרת לסחוֹר אצלם – ורבּנים יוֹשבים וּמתקנים “גדרים”, כּי לא יבוֹא חלילה יהוּדי מפּינסק לסחוֹר בּוילנא… מה רבּה החרפּה; שׂוֹנאי ישׂראל מבקשים להרחיק את היהוּדים שלא יתחרוּ עמהם, והיהוּדים גם הם עוֹשׂים כּך איש לאחיו וּקהילה לחברתה…

גם בּין הרבּנים עצמם אין שלוֹם! הנה התלקחה בּיניהם מלחמה: יש רוֹצים להחרים את הש“ך¹⁸ על שהוּא משׂיג על הרמבּ”ם, ויש שעוֹמדים לימין הש"ך – והמחלוֹקת מתלקחת עד שמים…

כּך נקרעים היהוּדים מבּחוּץ על ידי הסוֹחרים והנוֹצרים והישוּעים, וּבפנים הנם קרוּעים על ידי הפּרעוֹת שבּפּוֹלין, על ידי “טוֹבוֹת” המגנאטים וחַסדיהם. ועל ידי מחלוֹקת הרבּנים שאינה תמיד לשם שמים… והנה עוֹד הקשר והמרד! הקוֹזאקים הפּראים שוֹמרים עֶברתם ונוֹטרים לנוּ מכּבר… רבּוֹנוֹ של עוֹלם, "מי יקוּם יעקב כּי קטן הוּא?!…

– אוֹי, אוֹי! – יַסר יִסרני ה' ונתן בּלבּי מעט דעת להבין אוּלי יוֹתר מאחרים את מַעמדנוּ… רוֹאה אני את הפּחד שתוֹקפנוּ בּעת צרה כּזוֹ…

וקוֹלוֹ של הזקן רעד פּתאוֹם ונחנק בּתוֹך גרוֹנוֹ…

ר' איצי בּיקש להרגיע את רבּוֹ:

– תראה, רבּי, שהסכּנה תביאנוּ לידי אחדוּת…

– הלוַאי – ענה הזקן – שלא נצטרך לסמוֹך על חסדי הפּריצים לבד… בּימי מסעי-הצלב (ישמרנוּ ה' בּזמן הזה) נהרגוּ ואבדוּ קהילוֹת רבוֹת – והיהוּדים לא נתאחדוּ ולא ניסוּ גם להגן על עצמם…

וּמה היוּ יכוֹלים לעשׂוֹת? – אמר ר' איצי בּתוּמוֹ וּבאנחה – לצאת למלחמה?..

– וּמדוּע לא?! – ענה ר' ישׂשׂכר-בּר בּהתעוֹררות ויספּוֹק כּפּוֹ על השוּלחן – עמך, איצי, הרי יכוֹל אני לדבּר בּלשוֹן פּשוּטה… אבוֹתינוּ קידשוּ את השם בּימי מסעי-הצלב, ואבוֹת אבוֹתינוּ – בּימי מלכוּת יוָן הרשעה – מי מהם עדיפים? אם לא מַתתיהוּ כּוֹהן וּבניו… אנחנוּ רק למדנוּ להשתטח לפני כּל מצוֹרע, למסוֹר את נפשנוּ בּיד כּל ערל וטמא, אוּלי יחוּס, אוּלי ירחם, וּכשלבבוֹ הערל לא יֵרך והוּא לוֹקח את המַאכלת – אנוּ פּוֹשטים את הצואר וּמקדשים את ה' לפני בּזוּי זה בּ“שמע ישׂראל” – זהוּ קידוּש השם!.. קרא “שמע ישׂראל” – וּתפוֹשׂ את הקוֹזאק בּבלוֹריתוֹ וערפהוּ כּכלב – זהוּ קידוּש השם…

פּני הזקן בּערוּ כּלהבה אדוּמה מתוֹך זקנוֹ ופיאוֹתיו הלבנים, עיניו נוֹצצוּ וירוּ זיקים, גוּפוֹ הדל והכּפוּף נעשׂה מוּצק וידוֹ הפּשוּטה רעדה בּאויר, כּאילוּ הוּא מנוֹפף חרב גדוֹלה וּכבדה מנשׂוֹא…

ר' איצי, כּוּלוֹ נבהל ונשתוֹמם למראה עיניו וּלמשמע אזניו, שׂפתיו התחילוּ רוֹעדוֹת ולוֹחשוֹת שלא בּרצוֹנוֹ:

– “מי יִקוֹם יעקב כּי קטן הוּא”… רבּי!

– מה?! – שאג הזקן – קטן יעקב? לא יִקוֹם?! “תמוּת נפשי עם פלשתים”! – גם זהוּ קידוּש השם!…

הזקן נפל על כּסאוֹ כּשהוּא שוֹאף ונוֹשף בּיגיעה, רק ראשוֹ הפנה לכאן וּלכאן ועיניו היוּ מזרוֹת אימה – –

ג

נרעש ונפחד יצא ר' איצי מלפני רבּוֹ… צר היה לוֹ על הזקן – נדמה לוֹ, שרבּוֹ נתפּס חלילה, מצערוֹ, בּמינוּת… החרב – כּלוּם זהוּ כּלי-זינוֹ של יעקוֹב? הוּא הרי אין כּוֹחוֹ אלא בּפה – לבקש רחמים מלפני אבינוּ שבּשמים… אך ירא היה ר' איצי להשיב על דברי רבּוֹ שנתרגש כּל כּך…

מתוֹך מחשבוֹת כּאֵלוּ הלך לוֹ בּרחוֹב ולא ידע לאן יפנה, לאן יברח מתוֹך הסערה שהקים הזקן בּלבּוֹ… והנה בּא לקראתוֹ החתן שלוֹ, עמד וּשאֵלוֹ:

– הרוֹצה אתה לראוֹת את ר' שמשוֹן מאוֹסטרוֹפּוֹלי?

– היכן? היכן הוּא? – שאל ר' איצי בּפיזוּר-הדעת.

– הרי עכשיו עברנוּ לפני בּית-המדרש שהוּא יוֹשב שם כּל היוֹם – ענה החתן – ואם יש את נפשך, נכּנס אל בּית-המדרש, ותראה את פּני רבּנוּ הקדוֹש.

ר' איצי מיהר והלך לבית-המדרש.

ר' שמשוֹן מאוֹסטרוֹפּוֹלי היה מגדוֹלי המקוּבּלים שבּזמן ההוּא. אמרוּ עליו, שהוּא מל“ו הצדיקים שעליהם העוֹלם עוֹמד. תמיד היה עוֹסק בּתוֹרה וּתפילה וּמעַנה את נפשוֹ בּתעניוֹת וסיגוּפים. הוּא לא היה ישן על גבּי כּר, אלא על גבּי לבֵנה שהיה מַניח למראשוֹתיו. ימים רבּים היה מתהלך בּגוֹלה מעיר לעיר, מכּפר לכפר, ואיש לא ידע בּוֹ מי הוּא ולא הכּיר בּוֹ מה הוּא… אוֹמרים, ש”ערך גלוּת“, מפּני שנתקשה בּדברי רש”י בּמקוֹם אחד ולא ידע פּירוּשם, וֹלאחר שישב בּתענית כּמה ימים ולא נתן שינה לעיניו כּמה לילוֹת ולא הוֹעיל – הבין שהוּא צריך להשׂיג סוֹד זה על ידי גלוּת. “תוֹקפּא דגוּפא, חוּלשא דנפשא”– אוֹמר הזוֹהר – כּל מה שהגוּף יוֹתר בּריא הנפש יוֹתר חלשה, וּלהיפך, כּשהגוּף חלש הנשמה מתגבּרת, ולכן צריך אדם להחליש את הגוּף כּדי שיתן כּוֹח לממשלת הנשמה. והגלוּת, בּצירוּף תעניוֹת וסיגוּפים, סגוּלה בּדוּקה היא לזכּך את החוֹמר וּלהגדיל אוֹרה של הנשמה… ואמנם לאחר שהתהלך ר' שמשוֹן כּמה שנים בּגוֹלה וצם כּמה צוֹמוֹת, זכה לראוֹת את רש"י בּחלוֹם, ואז גילה לוֹ את הסוֹד הכּמוּס שבּדבריו…

הגדה זוֹ שהתהלכה מבּית-מדרש לבית-מדרש ונמסרה מפּה לפה בּלחישת סוֹד, העריצה את הצדיק ר' שמשוֹן בּעיני הכּל – והיוּ מבּיטים עליו בּיראת הקוֹדש…

ר' איצי בּא לבית-המדרש לשעת תפילת המנחה וראה איש-שׂיבה דל-בּשׂר שפּניו מקוּמטים יוֹשב מעוּטף בּטלית וּתפילין, ידיו כּפוּתוֹת על לבּוֹ והוּא מתנוֹעע בּגוּפוֹ וּמנהם חרש מתוֹך הספר שלפניו, בּקוֹל אחד וּבנעימה אחת שאינה פּוסקת כּזמזוּם הדבוֹרה… מיד הבין ר' איצי כּי זה הוּא ר' שמשוֹן.

ר' איצי התחיל מתקרב אליו בּיראת הכּבוֹד, וּפתאוֹם עמד כּנבהל – נדמה לוֹ שכּבר ראה אוֹתוֹ פּעם, אבל איננוּ יוֹדע מתי ואיפה… והנה הרים ר' שמשוֹן את עיניו המתנוֹצצוֹת – וּמיד הכּיר את ר' איצי וּפשט לוֹ את ידוֹ ואמר בּמתינוּת:

– שלוֹם עליכם, ר' איצי… –

– עליכם שלוֹם, רבּי! – החזיר לוֹ ר' איצי בּענוה וּבלב חרד ותמיה, ותוֹך כּדי דיבּוּר נתעוֹרר שוּב ונבהל: הוֹא הכּיר בּר' שמשוֹן אוֹתוֹ העני שהתאָרח בּבית נחוּמ’צי, ונחשד בּגניבה והוּכּה – ונתעלם מן העין… זה, שאילמלא הוּא, ר' איצי, אפשר שהיה נחוּמ’צי מיסר אוֹתוֹ בּשבטים…

לבּוֹ של ר' איצי פּג, הוּא עמד חיור, פּיו פּתוּח ולא יכוֹל להוֹציא אף הגה.

– מה שלוֹמך, ר' איצי? הגם היוֹם הנך יוֹשב בּלוּבּני? – שאל ר' שמשוֹן.

– לא, רבּי! כּבוֹדוֹ הביא גאוּלה לנפשי…

– אני? – גאוּלה? – שאל ר' שמשוֹן בּתמיהה של תמימוּת.

– רצוֹני לוֹמר, רבּי – ענה ר' איצי – כּי על ידך נגאַלתי מעבוֹד עוֹד את נחוּמ’צי.

– אין “גאוּלה” בּעוֹלם הזה לאדם מישׂראל בּעוֹד ש“שכינתא בּגָלוּתא”… – אמר ר' שמשוֹן בּהערה של תרעוּמוֹת על זה שזילזל בּמלה זוֹ.

– שגיתי, רבּי! – ענה ר' איצי בּחרטה.

– והיכן אתה יוֹשב? – שאל ר' שמשוֹן.

– בּטוּלצ’ין. – מה עוֹשים שם יהוּדים?

ר' איצי סיפּר לפניו על דבר תנוּעת הקוֹזאקים, שהחרידה שם את ישׂראל.

– חמילניצקי – חמיל – נוֹטריקוֹן: חבלי משיח יבואו לך… – לחש ר' שמשוֹן בּפנים של אימה כּמדבּר לעצמוֹ – תשוּבה, תשוּבה, ר' איצי, צריכים אנוּ לשוּב בּתשוּבה…

– זה ודאי, רבּי ואוֹרי… – ענה ר' איצי – אבל… הרי צריכים אנוּ גם לבקש עצה לקדם פּני האוֹיב…

– “אַל תתחכּם הרבּה”! – הפסיקוֹ ר' שמשוֹן – עצה אחת יש – תשוּבה ותפילה וּצדקה, והשם יתבּרך הטוֹב בּעיניו יעשׂה…

ור' שמשוֹן קימט את מצחוֹ ועצם עת עיניו – והתחיל לדבּר לעצמוֹ בּצירוּפי מלים:

"וּתשובה וּתפילה… תפילה ותוֹרה – חיי עוֹלם… תוֹרה וּצדקה – והעיקר תשוּבה.. בּה פּוֹתחין… אשמנוּ, בּגדנוּ, גזלנוּ, דיבּרנוּ דוֹפי…

ור' שמשוֹן התחיל מכּה על לבּוֹ היבש בּכוֹח, כּמכּה בּתוֹף, מכּה וּמתוַדה עד שגמר:

– תיעבנוּ, תעינוּ, תִעתענוּ…

וּמיד חזר וכפת את ידיו על לבּוֹ והתחיל מתנדנד וּמזמזם מתוֹך הספר…

בּלב נשבּר וּבדאגה הלך ר' איצי מלפני זה… דעתוֹ, שהרתיחה ר' ישׂשׂכר-בּר בּדבריו, לא נתקררה מדברי ר' שמשוֹן… וּבמוֹחוֹ ניקרוּ שאלוֹת ולא נתנוּ לוֹ מנוֹח.

– “מה אנוּ צריכים לעשׂוֹת וּמה אנוּ יכוֹלים לעשׂוֹת?” “הכּל בּידי שמים” – ולא יהא זה כּ“צינים וּפחים” שהאדם צריך להזהר מהם?.. אבל מה נעשׂה? לצאת בּחרב? מה כּוֹחנוּ וּמה גבוּרתנוּ לעוּמת הקוֹזאקים?..

ור' איצי מצא שאין דרך אחרת ליהוּדים אלא להשתדל לפני המגנאטים.

וכך היתה גם דעת הפּרנסים שנתאספוּ ממחרת היוֹם בּבּריסק: הם החליטוּ וגמרוּ לשלוֹח שתדלנים למלך ולמגנאטים, כּי יוֹאילוּ להגן בּחסדם על היהוּדים עבדיהם הנאמנים.

– עַרְבָּך עַרְבָּא צריך…¹⁹ – אמר ר' ישׂשׂכר-בּר לר' איצי באנחה לאחר האסיפה – לא למוֹתר היה לנוּ למצוֹא כּאלה אשר יגינוּ עלינוּ מפּני ה“מגינים” האלוּ…

ר' איצי התרעם בּלבבוֹ על הערה זוֹ – כּלוּם יש לוֹ לזה עצה טוֹבה מזוֹ?

וּפרנסי העדה בּיקשוּ את ר' איצי, כּי בּעברוֹ את העיר לוּבּני יסוּר אל נחוּמ’צי ויבקש אוֹתוֹ, כּי יקח דברים עם הנסיך וישניוֹביצקי.

נחוּמ’צי נוֹדע כּבר בּעוֹלם כּגביר עצוּם ותקיף גדוֹל בּחצר הנסיך.

בּלב כּוֹאב ודוֹאב מבּוֹשת קיבּל ר' איצי על עצמוֹ שליחוּת זוֹ, לדבּר אל נחוּמ’צי שהוּא ישתדל להשׂיג טוֹבה בּשביל כּלל ישׂראל…

ד

למחרתה של האסיפה התפּטר ר' ישׂשָכר-בּר ממשמרתוֹ מהיוֹת עוֹד סוֹפר הקהל, באמרו כּי אינוֹ יכוֹל עוֹד לשמש בּכהוּנה זוֹ מחמת זקנה. אך בּאמת לא חוּלשתוֹ הביאַתוּ להחלטה זוֹ, אלא משוּם שכּבר בּחלה נפשוֹ לראוֹת כּיצד עסקי הקהל נעשׂים בּימים כּאלה, והאסיפה האחרוֹנה העירה אוֹתוֹ בּיחוּד לבקש להתבּוֹדד וּלהבּדל מכּל הענינים שהשׂבּיעוּהוּ רק כּעס וּמכאוֹבים.

בּסתר לבבוֹ עלה גם רעיוֹן זה: אפשר יבוֹא לידוֹ שיהא צריך לפעוֹל בּאוֹפן אחר על הקהל בּימי המרד, כּי אז מוּטב שלא יהא תלוּי בּדעת ראשי הקהל וּבהחלטוֹתיהם….

ור' ישׂשׂכר-בּר היה גלמוּד וּבוֹדד בּבּריסק; אשתוֹ מתה עליו כּבר, בּנוֹ הבּכוֹר ישב בּטוּלצ’ין וּשאר בּניו וּבנוֹתיו גם הם לא גרוּ בּבּריסק, אך משוּם שר' ישׂשׂכר-בּר לא רצה להיוֹת מצפּה לשוּלחן בּניו – נשאר לשבת בּעירוֹ, והתפּרנס שם מעבוֹדתוֹ בּקהל.

עכשיו כּשנתפּטר מעבוֹדתוֹ זוֹ, התחיל ר' איצי מדבּר על לבּוֹ שיסע עמוֹ לטוּלצ’ין, שם יתאָרח בּבית בּנוֹ וּמתוֹך כּך יכבּד גם אוֹתוֹ, את תלמידוֹ, להשתתף בּחתוּנת בּתוֹ.

טעמים אלוּ כשהם לעצמם, אפשר, לא היוּ יכוֹלים להכריע דעת הזקן שיקבּל עליו טלטול דרך רחוֹקה כּזוֹ. אבל הזמן גרם: “מי יוֹדע – אמר רבּי ישׂשׂכר-בּר – מה יֵלד יוֹם? מוּטב שאהיה עכשיו קרוֹב ל”קדיש" שלי, אצל בּני בּכוֹרי… ועוֹד רעיוֹן התחבּט בּמוֹחוֹ: “אין נביא בּעירוֹ” – פּה בּבּריסק אם יהא יוֹצא מגדרוֹ לדבּר אל העם בּשעת צרה שלא תבוֹא, לא ישמעוּ לוֹ, ושם בּטוּלצ’ין אפשר יהיוּ דבריו יוֹתר נשמעים – וּלשׂמחת ר' איצי, שראה בּזה כּעין סימן טוֹב לבניו ולכלל ישׂראל, הסכּים ר' ישׂשׂכר-בּר לנסוֹע עמוֹ בּיחד טוּלצ’ינה.

הדרך שנסעוּ בּסוּכּה של קרוֹן אחד שהלך לערי הנגב, פּעלה על ר' ישׂשׂכר-בּר לטוֹבה. רק חמישה נוֹסעים היוּ בּקרוֹן – ויהי די מקוֹם בּסוּכּתוֹ לישב, ואפילוּ לשכּב ולנוּח. – חוֹדש אִייר היה בּעוֹלם, חוֹדש זיו. האביב היה אז בּעצם תפארתוֹ, הלילוֹת לא היוּ קרים, ואויר היערים והשׂדוֹת, מחזוֹת הטבע וחליפוֹתיהם השיבוּ את נפשוֹ של הזקן, שהיה יוֹשב עד עכשיו סגוּר תמיד בּחדרוֹ על ספריו.

בּלוּבּני עמדוּ, ור' ישׂשׂכר-בּר נעתר לר' איצי שיכּנס עמוֹ בּיחד לנחוּמ’צי, לדבּר עמוֹ על אוֹדוֹת השתדלנוּת.

בּשלוֹש השנים האחרוֹנוֹת פרץ עשרוֹ של נחוּמ’צי מאד. מיראה ניתן לוֹ שם-התוֹאר “מוֹרנוּ”²⁰, אף כּי לא ידע לקרוֹא ב“מחזוֹר” בּלי שיבּוּשים – והכּל שׂנאוּ אוֹתוֹ: השליאכטים – קינאוּ בּעשרוֹ; האיכּרים העבדים, כּי יהוּדי רוֹדה בּהם; והיהוּדים אף הם שׂנאוּהוּ, כּי רמס אוֹתם בּרגל גאוה וגזל את פּרנסתם. אוּלם בפיהם היוּ הכּל מרוֹממים וּמשבּחים את התקיף הזה, ונחוּמ’צי חשב בּלבּוֹ כּי אמנם ראוּי הוּא לשבח, כּי מי חכם כּמוֹהוּ אשר עלה בּדעתוֹ וּבעוֹצם ידוֹ למעלה עליוֹנה כּמוֹהוּ?

עכשיו שׂמח נחוּמ’צי בּלבּוֹ, בּראוֹתוֹ שגם פּרנסי בּריסק שוֹלחים לוֹ את בּקשתם מרחוֹק, כּי יוֹאיל להגן בּכנפיו על כּלל ישׂראל.

הוּא התאנח על צרת ישׂראל והבטיח להכּנס אל הנסיך וישניוֹביצ’קי בּשתדלנוּת, שיבטיח שמירת היהוּדים. ועם זה יגלה דעתוֹ לפני האזרחים, כּי בּאמת הפּחד, שמפחדים היהוּדים, מוּגזם הוּא יוֹתר מדי, כּי גם וישניוֹביצקי אינוֹ חוֹשב שתנוּעת הקוֹזאקים תשׂים מהפּכה בּארץ. פּראים בּזוּיים כּאלה לא יוּכלוּ לעשׂוֹת מלחמה בּעצה, וּכבר נתן וישניוֹביצקי צו כי אם יברח אחד הקוֹזאקים אל מעבר לפּוֹרוֹגים, יהרגוּ את אשתוֹ וּבניו וכל קרוֹביו.

– וזוֹהי בּאמת תחבּולה טוֹבה לעצוֹר בּרוּח העבדים האלה – סיים נחוּמ’צי את נחמתוֹ.

ר' ישׂשׂכר-בּר, שישב כּל אותה השעה ושתק, נתאנח מעוֹמק לבּוֹ.

– מה האנחה הגדוֹלה? – שאל נחוּמ’צי בּשׂחוֹק קל.

– חוֹשב הוּא ר' ישׂשׂכר-בּר – ענה ר' איצי – כּי היהוּדים היוּ צריכים להזדיין, להיוֹת נכוֹנים לצרה שלא תבוֹא ולעמוֹד על נפשם בכוֹח עצמם…

– חלילה וחס! – קרא נחוּמ’צי בּכל לבּוֹ – האנחנוּ היהוּדים נצא בּכלי-נשק? וּמה יאמרוּ שׂרינוּ שבּצלם אנוּ חוֹסים! הרי נהיה בּזה כּמַמעיטים את כּוֹחם וכמזלזלים בּהבטחתם, כּאילוּ אין אנוּ מאמינים בּהם.

ר' ישׂשׂכר-בּר לא ענה דבר, כּי ידע, כּי רק לשוא ישחית דבריו לפני זה.

ור' איצי הסכּים בּעיקרוֹ של דבר עם נחוּמ’צי. אף כּי הוּא ידע, כּי לפעמים אי אפשר לסמוֹך על חסדי הפּריצים וטוֹבת לבּם… אך מה יעשׂה יעקוֹב, אם קטן הוּא ודל? רק “'דוֹרוֹן וּתפילה” הם כּל תחבּוּלוֹתיו…

המרד והטבח

א

ולפּוֹלנים הגיעוּ כּבר שמוּעוֹת והוֹכחוֹת על דבר תנוּעת הקוֹזאקים, כּי חזקה היא, אך חמלניצקי מצא תמיד עצוֹת להרגיע את רוּח הפּוֹלנים בּעוֹד שהוּא התכּוֹנן בּסתר למלחמה. הוּא שלח תמיד מכתבים אל גדוֹלי השׂרים, כּי אין דעתוֹ, חלילה, להתקוֹמם נגד מלכוּת פּוֹלין, רק טענוֹת יש לוֹ נגד פּוֹלנים אחדים הממיטים רעה על המלכוּת ועמה, והשתדל להוֹכיח, כּי לא כּמוֹרד בּרח אל הפּוֹרוֹגים, רק צ’אפּלינסקי האוֹמר להרגוֹ גירשהוּ מהסתפּח בֹּארצוֹ… להצלחתוֹ של חמלניצקי נמצאוּ בּין שׂרי פּוֹלין אחדים שהיוּ עמוֹ בּעצה אחת, לגמרי אוֹ לחצאין – כּי גם הם היוּ מחזיקים בּדת היוָנית האוֹרתוֹדוֹכּסית כּמוֹהוּ. וּשאר השׂרים היוּ עסוּקים בּתענוּגיהם וּבסכסוּכיהם הפּעוּטים וּבטוּחים מאד בּכוֹחם – לא שׁמוּ לב לראוֹת את הנעשׂה.

וּבתוֹך כּך הספּיק חמלניצקי לכרוֹת בּרית עם החאן של הטאטארים, וזה שלח אתוֹ אחד משׂרי-צבאוֹ וּגדוּד גיבּוֹרים טאטארים לעזרוֹ נגד הפּוֹלנים. וישב חמלניצקי אל מחנה הקוֹזאקים שעל יד הפּוֹרוֹגים וּמשם יצא ויתקע מחנהוּ בקידק.

אז גמר האַטאמאן פּוֹטוֹצקי לשלוֹח נגד חמלניצקי עשׂרת אלפים איש וּבראשם את בּנוֹ הצעיר, שאיוָה מאד לנחוֹל עטרת גיבּוֹר-מנצח. ויען אשר פּוֹטוֹצקי הצעיר לא היה עוֹד מנוּסה בּמלחמה, על כּן שלח אביו עמוֹ את הקוֹמיסַר²¹ שמבּרג. וגם מהקוֹזאקים “הרשוּמים” נשלחוּ עם חיל הפּוֹלנים להלַחם בּקוֹזאקים החפשים שמרדוּ.

– לכוּ והחריבוּ את כּל מחנה הקוֹזאקים, לא ישאר ממנוּ זכר, ואת ראשי המוֹרדים תפשׂוּ חיים וַהביאוּם אלי לשלם להם כּגמוּלם – כּכה ציוה פּוֹטוֹצקי את חילוֹ זה.

פּוֹטוֹצקי הצעיר מיהר בֹשׂמחה למלחמה. הוּא היה בּטוּח בּנצחוֹנוֹ. אך חמלניצקי ארב לוֹ, וכאשר עברוּ הקוֹזאקים הרשוּמים, יצא לקראתם ודיבּר על לבּם, כּי לא ילַחמוּ נגד אחיהם המעוּנים, הרוֹצים לפרוֹק מעליהם את עוֹל פּוֹלין – ויהפוֹך לבּם לכרוֹת בּרית עם חמלניצקי להכּוֹת את הפּוֹלנים.

וּביוֹם 8 לחוֹדש מאי, שנת ת"ח (1648), על יד הנהר ז’וּלטי-ווֹדי²², החריבוּ מחנוֹת הקוֹזאקים שנתאַחדוּ עם הטאטארים את כּל מחנה הפּוֹלנים. פּוֹטוֹצקי הצעיר הראה אמנם גבוּרה בּמלחמה, אך הוּא נספּה כּגיבּוֹר בּשׂדה-קטל – והקוֹזאקים ניצחוּ.

כּשבּאה הבּשׂוֹרה לפּוֹטוֹצקי על מוֹת בּנוֹ וּמגיפת חיל פּוֹלין (הוּא היה אז עם מחנהוּ בּצ’אֶרקאסי, פּלך קיוֹב) – רפוּ ידיו והחל לסגת אחוֹר עם חילוֹ, אך חמלניצקי השׂיגהוּ בּיוֹם 16 בּמאי וַישמד את מחנה הפּוֹלנים, ואת פּוֹטוֹצקי וּשאר השרים הגדוֹלים אשר אתוֹ לקח בּשבי וישלחם מתנה לחאן הטאטארים, למען יקח בּעדם כּוֹפר רב…

כּאשר שמעוּ איכּרי אוּקראינה את נצחוֹנוֹ של חמלניצקי, עזבוּ את בּיתם ואת שׂדוֹתיהם וימהרוּ להספח אל חילוֹ; אחדים משׂנאתם לפּוֹלנים ואחרים – לשלוֹל שלל ולבוֹז בּז יחד עם הקוֹזאקים, אשר פּשטוּ גדוּדים גדוּדים לכל הרוּחוֹת שבּאוּקראינה, להרוֹג ולבוֹז את הפּוֹלנים והיהוּדים היוֹשבים בּה.

נוֹראה, נתעבה וּמבהילה היתה הנקמה שנקמוּ הקוֹזאקים מהפּוֹלנים, ועל היהוּדים ניתכה חמתם בּלעג וקלס אכזרי שאין כּמוֹהוּ. לענוֹת את היהוּדי וּלהתעלל בּנפשוֹ ולהמיתוֹ מיתה משוּנה ונוֹראה ביִסוּריה, נחשב בּעיניהם כּמצוה וכעבוֹדת הקוֹדש; ראשוֹנה, הלא “פּוֹהאנים” הם, כּלוֹמר: טמאים (כּך היוּ קוֹראים לכל אלה שאינם נוֹצרים); ושנית – הלא בּעוֹזרי הפּוֹלנים הם; וּשלישית – מי ידרוֹש את דמם השפוּך?..

אם שׂנא הקוֹזאק את הפּוֹלני שאינוֹ מבּני דתוֹ, אבל בּכל זאת היה נחשב בּעיניו כּאוֹיב מבּני-אדם, ואף כּי עתה נלחמים הם זה בּזה, בּכל זאת ידעוּ מראש, כּי כּעבוֹר איזה זמן – וכרתוּ בּרית שלוֹם. אבל בנוֹגע ליהוּדים, ידעוּ שאינם צריכים להתחשב עמהם כּלל, ואפשר לבערם כּליל מן הארץ – ולא ימָצא איש שימחה נגד הדבר הזה גם בּדברים בּעלמא.

לא מלחמה היוּ עוֹשׂים עם היהוּדים – אלא שׂחוֹק של אכזרים מנוּוָלים. כּשהתנפּלוּ על קהילה אחת היוּ עוֹשׂים ביהוּדים האוּמללים שעשוּעים של יסוּרים, שלא עשׂה עוד כּל פּרא לשוּם בּעל-חיים שבעוֹלם: הפשיטוּ את העוֹר מעל בּשׂרם של יהוּדים חיים, קיצצוּ את הרגלים והשליכוּ בּרחוֹב את הגויה בעוֹדנה חיה, למען תירמס תחת פּרסוֹת הסוּסים ואוֹפני העגלוֹת, בּקעוּ בּטן נשים ונתנוּ בּה חתוּל חי שיחַטט ויעקוֹר את המעים… קוֹזאק אחד היה שוֹחט בּסכּין ילדים רכּים ושוֹאל על שחיטתוֹ לחברוֹ “כּשרה אוֹ טריפה?” חברוֹ היה עוֹנה: “טריפה!” – וזה היה משליך את ה“טריפה” לכּלבים שבּרחוֹב…

את בּתי-הכּנסיוֹת וּבתי-המדרשוֹת היוּ מטמאים וּמחריבים והיוּ מציעים ספרי-תוֹרה בּחוּץ לעשׂוֹת עליהם כּל תוֹעבה. וּבשעה שאלוּ ישבו לשתוֹת יין על גבּי מצעוֹת אלוּ, היוּ אחרים יוֹצאים לשׂמח לב הקוֹזאקים בּבדיחה כּזוֹ: היוּ תוֹלים שוּרוֹת של תינוֹקוֹת על מוֹטוֹת ארוּכּים והיוּ עוֹברים ונוֹשׂאים בּחוּצוֹת וקוֹראים: “קנוּ עוֹפוֹת שחוּטים, כּשרים לשבּת!” – – –

והיהוּדים העלוּבים והנבוּכים היוּ כּצאן טבחה ולא נוֹעזוּ להתיצב בּפני החיוֹת הרעוֹת הטוֹרפוֹת בּהם לאין מספּר… מתחילה בּטחוּ בּפּריצים, וּכשבּא עליהם השוֹד וההריגה כּשוֹאת-פּתאוֹם – נבהלוּ נחפּזוּ, כּל עצה אבדה מהם ולא יכלה קהילה להתאַחד עם חברתה לעמוֹד על נפשם, ויהיוּ רק כּמבקשים להסתתר ולנוּס.

אך לאן?… לפעמים יצאה אחת הקהילוֹת לקדם פּני האכזרים בּמלחמה – אך גם אחריתה היתה להכּרת בּיוֹם אחד. כּי היוּ מעט בּפני האוֹיב העצוּם, והמעט הזה לא היה מזוּין כּל צרכּוֹ.

רק בּזאת הראוּ כּל היהוּדים את גבוּרת לבּם: כּשהציעוּ לפניהם מעַניהם להמיר את הדת ויחיוּ – היוּ בּוֹחרים מות מחיים וימוּתוּ על “קידוּש השם”.

היוּ ערים שהאבוֹת שבּהן, לאחר שראוּ כּי סַבּוּ עליהם הקוֹזאקים ואין מפלט – היוּ שוֹחטים את ילדיהם בּידיהם כּדי שלא יפּלוּ בּידי הערלים…

בּעיר פּוֹלוֹניה נמצא אז הצדיק הנוֹדד רבּי שמשוֹן מאוֹסטרוֹפּוֹלי, וּכששמע שהקוֹזאקים קרוֹבים לבוֹא לקח עמוֹ את העדה וכוּלם לבשוּ תכריכים לבנים וילכוּ לבית-המדרש הגדוֹל ועמדוּ “לעשׂוֹת תשוּבה” וּלהתוַדוֹת לפני מוֹתם, להתפּלל ולקרוֹא תהילים – עד שבּאוּ האוֹיבים והשמידוּם. – וימוּתוּ כּוּלם מתוֹך תפילה לאל אלוֹהי ישׂראל וּמתוֹך תקוה – כּי ישוּבוּ מהרה לתחיה, בּהאמינם, שאין זה אלא חבלי משיח, הקרוֹב לבוֹא. – – –

והפּוֹלנים אמנם התיצבוּ נגד הקוֹזאקים, אך הגאוה והקנאה השפלה הפרידה בּין שׂריהם ולא התאחדוּ לעשׂוֹת מלחמה בּכוֹח כּוּלם וּבעצה אחת. כּל אחד היה רוֹצה להיוֹת הראש לחבריו, וּמה שבּחר האחד גינה השני – והפריע עצתוֹ…

הגדוֹל מכּל שׂרי פּוֹלין שבּאוּקראינה היה הנסיך וישניוֹביצקי. כּשראה את טעוּתוֹ המרה שטעה, בּלעגוֹ לקשר הקוֹזאקים, שלח את אשתוֹ וּבניו לגָליציה ועמהם את נחוּמ’צי טאראן סוֹכנוֹ, אשר הפקידוֹ לפקח לפי שעה על אחוּזת נחלתוֹ שבּגליציה וּלכלכּלוֹ משם בּכסף בּעת המלחמה – והנסיך בּעצמוֹ יצא בּראש חילוֹ לקראת הקוֹזאקים. אך מדי ערכוֹ אוֹתם נאנס לסגת אחוֹר בּחרפּה. הוּא אמנם היה גיבּוֹר מלחמה, אך כּל עוֹזריו המתהללים בשקר, הפריעוּ תמיד את עצתוֹ; קנאת איש מרעהוּ אכלה אוֹתם ולא רצוֹ כּי ינחל וישניוֹביצקי כּבוֹד-גיבּוֹרים, וּבשעת הסכּנה לא נמנעוּ משׁוּם לוֹ מכשוֹלים בּמזיד… וּבשעה שהיוּ שׂרי פּוֹלין ועוֹזריהם מתקוֹטטים וּמחרחרים ריב איש בּאחיו – הלכוּ הקוֹזאקים הלוֹך והחרב את המדינה כּוּלה. ערים וּכפרים העלוּ בּאש וּבכל אוּקראינה נשפּכוּ דמי הפּוֹלנים והיהוּדים כּמים. המוֹראוֹת שעשׂוּ הקוֹזאקים בּיהוּדים עצמוּ מספוֹר, אך בּיחוּד נקמוּ מהחוֹכרים שמשלוּ בּהם בּפקוּדת ה“פּאנים”. הקוֹזאקים היוּ עוֹקרים מגוּפם של אלוּ חתיכוֹת של בּשׂר וצָלוּן על האש לעיני בּעליהן המעוּנים ותחבוּ אוֹתן אחרי-כן לתוֹך לוֹעיהם שיאכלוּ את בּשׂר גוּפם… וככה היוּ עוֹשׂים גם לילדים, תוֹחבים את בּשׂר התינוֹקוֹת הצלוּיים לתוֹך פּי אִמוֹתיהם – –

ב

וגדוּד של קוֹזאקים בּא לסוּבּוֹטוֹבה, אוּלם בּרקה פּוֹדקוֹבה נמלט בּעוֹד מוֹעד, והם רק השחיתוּ ושללוּ כּל אשר מצאוּ שם, והוּא בּרח עם אשתוֹ המטוֹרפת לעיר אוּמַן.

ויהי בּיוֹם השבּת בּבּוֹקר וכל העיר חרדה לשמוּעה, כּי האוֹיב קרוֹב לבוֹא… וּפחד נוֹרא נפל על כּוּלם וימהרוּ לבוֹא אל עיר המבצר נֶמירוֹב; יש אשר קדמוּ לברוֹח איש וּבני-בּיתוֹ לבדם, מי בּעגלוֹת וּבסוּסים וּמי בּרגל, ורבּים נאספוּ יחד לעבוֹר את הדרך בחבוּרה קהל גדוֹל.

ושלוֹש שוּרוֹת של עגלוֹת טעוּנוֹת נשים וטף לרוֹב יצאוּ בּשבּת בּצהרים מאוּמַן בּדרך העוֹלה לעיר נמירוֹב, וּמשני העברים אנשים רגלִים לרוֹב, מזוּינים מוֹטוֹת בּרזל וקרדוּמוֹת, לשמוֹר על העגלוֹת. וּבּרקה פּוֹדקוֹבה ועוֹד חמישה אנשים חזקים, רוֹכבים על סוּסים, מפקחים על המסע וּמחזקים את לב הגברים והנשים. וּשני אנשים רוֹכבים נשלחו לרַגל את סביבוֹת הדרך מאחריהם וּשנַים לפניהם, לדעת אֵי האוֹיב נמצא וּלאן פּניו מוּעדוֹת.

לפנות היוֹם, בּנטוֹת השמש מערבה, ויבוֹאוּ הרוֹכבים ויאמרוּ, כּי גדוּדי קוֹזאקים פּרשים הוֹלכים אחריהם… אז היתה בּהלה נוֹראה: הנשים והטף החלוּ לצעוֹק מרה, אלה התעלפוּ, היוּ סוּסים אשר נבהלוּ וינוּסוּ בּנַחרה איוּמה ויהפכוּ את העגלוֹת ויוֹשביהן – וכל הנוֹסעים מיהרוּ להשליך מעל העגלה כּל כּליהם וחפציהם ודפקוּ בסוּסים לרוּץ בּכל כּוֹחם. ויפוּצוּ בּשבעה דרכים, כּי ראוּ כּי אין תקוּמה להם מפּני הקוֹזאקים, ורק כּל הנָס ימָלט מכּדוּריהם ורמחיהם… אחדים עזבוּ גם את סוּסיהם ועֶגלוֹתיהם לברוֹח היערה, וּבברחם תעוּ ואבדוּ איש מאחיו ויפּרדוּ בּבהלה; הנשים אבדוּ מבּעליהן, הילדים מאִמוֹתיהם – וינוּסוּ… רק מקצתם הגיעוּ עירה נמירוֹב.

בּתוֹך המהוּמה, המבוּכה והמבוּסה הנוֹראה אבדה גם אשת בּרקה פּוֹדקוֹבה המטוֹרפת, וּבּרקה בּא בּגפּוֹ לנמירוֹב – וּבלבּוֹ הנוֹאש רק חפץ אחד, למוּת מתוֹך טרף והרג קוֹזאקים כּכל אשר תשׂיג ידוֹ…

וּבנמירוֹב כּעשׂרת אלפים איש, בּהם גם נוֹצרים מיוֹשבי העיר. ויוָעצוּ בּיניהם לסגוֹר את שערי העיר וּלהלַחם מעל החוֹמה בּחרף נפש, לבלי תת לאוֹיב לבוֹא.

יוֹם השבּת בּא, ורק הקהילה, וראש הישיבה אשר בּה, החסיד ר' יחיאל מיכל, אסף את היהוּדים וּנשיהם וּטפּם וידרוֹש לפניהם בּהתלהבוּת עצוּמה, ויזהירם להתחזק בּאמוּנתם, ואם נגזרה עליהם גזירה לנפּוֹל בּידי אוֹיב – ימסרוּ נפשם על קדוּשת השם, ויעמדוּ בּנסיוֹן הגדוֹל בּאהבה וּבשׂמחה של מצוה גדוֹלה זוֹ שהגיעה לידם, למוּת מוֹת-קדוֹשים, כּעשׂרה הרוּגי מלכוּת בּשעתם – ולא יעלה שוּם ספק על לבּם, להציל את נפשם על ידי המרת הדת, חלילה, אפילוּ למראית עין… ואהבת את ה' אלוֹהיך בּכל לבבך וּבכל נפשך – ואפילוּ בּשעה שהוּא נוֹטל את נפשך – עד הנשימה האחרוֹנה"…

למשמע הדברים האלה גדל הבּכי בּתוֹך הקהל, ויענוּ כּוּלם בּקוֹל אחד נוֹרא ואדיר: “נשבּענוּ, נשבּענוּ!”… וּפתאוֹם נשמע קוֹל בּרקה פּוֹדקוֹבה נוֹהם כּארי, שוֹאג ואוֹמר:

– רבּוֹתי! רוֹצים אתם להתבּצר מפּני הגוֹיים ולעמוֹד על נפשכם שלא להרמס כּתוֹלעים? – וּבכן קוּמוּ וּנבער תחילה את הגוֹיים היוֹשבים בּעיר!.. החרם והשמד, שלא להחיוֹת מהם כּל נשמה! כּי אם לא תשמידוּם – והשמידוּכם!..

הדברים האלה חיללוּ את המעמד הקדוֹש הזה, ורבּים פּג לבּם לשמוֹע את העצה הנוֹראה הזאת. להשמיד בּני-אדם היוֹשבים עמם וּנתוּנים עמם בּצרה אחת… וּמכּל עבָרים הבּיטוּ בּבוּז על בּוּר גס זה!

– דוֹם! דוֹם! – קראוּ לוֹ בּכעס עצוּר האנשים אשר עמדוּ קרוֹב לוֹ.

אך הוא התאמץ וקרא בּנוֹפפוֹ את אגרוֹפוֹ הגס:

– הרב שיחיה אמר לכם מה שאמר, הלא שמעתם!? אבל שמעוּ גם מה שאני בּרקה פּוֹדקוֹבה אוֹמר לכם!

בּאמרוֹ “אני” דפק אגרוֹפוֹ בּלב כּמכּה בּקוּרנס על גבּי הסדן…

– משוגע הוּא – החליטוּ כּל הקהל. והכּל הלכוּ לבתיהם, אבלים, שחוֹחים וּבוֹכים… וּנבוּאתוֹ של בּרל קמה…

הנוֹצרים העירוֹניים עשׂוּ חוֹזה עם הקוֹזאקים על ידי שליח, למסוֹר בּידם את היהוּדים וּבלבד שלא יגעוּ לרעה בּשאר תוֹשבי העיר… וּבעצתם עשׂוּ להם הקוֹזאקים דגלים כּדגלי הפּוֹלנים ויגשוּ אל המבצר; ראוּ הנוֹצרים ויריעו בשׂמחה: “הנה בּא חיל פּוֹלין להיוֹת לנוּ לעֵזר כּנגד הקוֹזאקים!” – ויאמינוּ היהוּדים ויפתחוּ את שערי העיר… ויתפּרצוּ הקוֹזאקים בּרצח העירה ויחלוּ להרוֹג וּלאַבּד וּלהשמיד את היהוּדים. והנוֹצרים העירוֹניים אף הם היוּ עם הקוֹזאקים ויראוּ להם כּל בּית יהוּדי להחריבוֹ, וכל מקוֹם שהיהוּדים התחבּאוּ בּוֹ גילוּ להם ויכּוּ גם הם ביהוּדים בּחרבוֹת וּבקרדוּמוֹת וּבמוֹטוֹת, הכּה והשמד, כּדי להראוֹת לקוֹזאקים כּי נאמנים הם בּהבטחתם…

ודברי הרב הצדיק ר' יחיאל מיכל קיימוּ היהוּדים ויעשׂוּ כּכל אשר הוֹרם בּיוֹם השבּת ההוּא. יהוּדי נמירוֹב עמדוּ בנסיוֹן כּגדוֹלי הקדוֹשים: כּמה מאוֹת מהיהוּדים נאסרוּ בּחבלים, ויאספוּם ויניחוּם כּצאן טבחה על כּכּר השוּק, ואחד מהרוֹצחים יצא להטיף לפניהם מוּסר, כּי יקבּלוּ עליהם את הדת הנוֹצרית, ואז יחַיוּם וגם ישיבוּ להם את נכסיהם, אך היהוּדים לא חפצוּ לשמוֹע ויענוּ קוֹל אחד אדיר וחזק:

– שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד!

וישב הצוֹרר לדבּר אליהם. אך הם רק חיזקוּ איש את רעהוּ בּמין התעוֹררוּת והתלהבוּת רבּה לעמוֹד בּנסיוֹן… והנה נשמע קוֹל אסיר אחד קוֹרא בּנעימה וּבמתק קוֹל:

"אַשְׁרֵי הָאִיש אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים וּבְדֶרֶךְ

חַטָּאִים לֹא עָמָד…"

שמעוּ האסירים את דברי התהילים – וּכמוֹ אש קוֹדש נדלקה בּעצמוֹתיהם, וכוּלם כּאחד פּתחוּ פּיהם בּרננה והלל לה' בּמזמוֹרי תהילים…

הרינה גברה מרגע לרגע, היא גברה על שאגוֹת האוֹיבים, גם על פּצעי גוָם וַּמכאוֹביהם, גם על יסוּריהם ועינוּייהם הקשים – וכל עוֹד אשר היתה נשמה בּאפּם יחד כּוּלם ענוּ ושרוּ התהילים אֹו צעקוּ “שמע ישׂראל” – עד אשר הוּמתוּ בּשוּק ההוּא, כּוּלם עד אחד – – –

הדבר היה בּכ' סיון, וּלזכרוֹן הקדוֹשים האלוּ קבעוּ תענית ליוֹם הזה, ועד היוֹם נוֹהגים החרדים להתענוֹת בּיוֹם ההוּא.

ג

וּמְתי מספּר נמלטוּ מנמירוֹב, איש לקצהוּ, ויפגשוּ עוֹד לפעמים בּפליטי אוּמַן אשר התחבּאוּ בּיערים וּבשׂדוֹת – ויתענוּ יחד בדרך; אלוּ מתוּ בּרעב, כּי יראוּ לבוֹא למקוֹם מוֹשב וּלהֵרָאוֹת לגוֹיים, ואלה אשר בּאוּ לכּפרים נהרגוּ על ידי האיכּרים, אוֹ גוֹרשוּ משם בּמכּוֹת אַכזריוֹת; כּי יראוּ האיכּרים אשר לא יאמרוּ עליהם הקוֹזאקים, כּי מחזיקים הם ביהוּדים…

מוּכּים ופצוּעים, קוֹדרים וּבזוּיים נדדוּ הפּליטים ויהיוּ צפוּיים למות על כּל דרך. וּבקוּם היהוּדי משנתוֹ – וראה את עצמוֹ בּחיים, וּבירך בּרכּת “מחיה המתים”…

מאוּשרים היוּ אלה אשר נשבּוּ בּידי הטאטארים, כּי הטאטארים לא הרגוּם וגם נתנוּ להם אוֹכל, וגם צאן וּבקר נתנוּ להם, לשחוֹט כּדת היהוּדים – ואכלו כּשר. הטאטארים היוּ מביאים את שבוּיי היהוּדים לערי קוֹנסטנטינוֹפּוֹל, סמירנה ורוֹמא, כּי יִפדוּם אחיהם אשר שם. היוּ יהוּדים כּאלה שנמלטוּ מידי הקוֹזאקים וּמסרוּ את עצמם בּרצוֹן אל הטאטארים, והטאטארים לקחוּם בשבי ויגינוּ עליהם, למען ימצאוּ כּפרם; כּי ידעוּ, כּי היהוּדים אשר בתוֹגרמה וּבעיר רוֹמא יפדוּ את אחיהם כּכל אשר ישיתוּ עליהם.

גם בּרקה פּוֹדקוֹבה נמלט מעיר נמירוֹב וּבידוֹ רוֹמח אשר גזל מידי קוֹזאק צעיר אחד וידקרהוּ, והוּא הוֹלך בשׂדה הרחק מן הדרך: הוּא נשמר לנפשוֹ, אף כּי כּבר בּחַל בּחיים, ורק חפצוֹ להתנקם בקוֹזאקים והשׂנאה העזה לפּוֹלנים – אֵלוּ הוֹקירוּ לוֹ את נפשוֹ. הוּא שאף לכבּוֹת את מוֹקדי לבבוֹ בּדמי הקוֹזאקים והפּוֹלנים יחד – ואחר ימוּת…

הוּא שמע כּי בּעיר טוּלצ’ין מתכּוֹננים היהוּדים למלחמה – וישׂם את פּניו טוּלצ’ינה.

הערב בּא – וּבּרקה, עיף, רעב ויגע – בּעברוֹ על חריץ אחד בשׂדה ירד שמה ללוּן. הוּא מתהלך בּתוֹך החריץ לבקש לוֹ מקוֹם לשכּב – והנה ראה לאוֹר הכּוֹכבים כּגוית אדם… הוּא ניגש והגויה התחילה נאנחת וקוֹראת וידוּי: “אשמנוּ… בּגדנוּ…”

– שלוֹם עליכם, יהוּדי! – קרא בּרקה – אַל תירא, לא קוֹזאק אנכי!

– יהי שם ה' מבוֹרך! – ענה זה וקם לקראתוֹ – לאן יהוּדי הוֹלך?

בּרקה כּרע ונסתכּל בּפני היהוּדי הדוֹבר בּוֹ – והנה ראשוֹ הפּצוּע חבוּש סחבוֹת וידוֹ השבוּרה כּפוּתה אל צוארוֹ וּתלוּיה לוֹ על חזהוּ…

– מה שמך, ר' יהוֹדי? – שאל בּרקה.

– דויד שמי… משֶבלנקה אני.

– ר' דויד קארפּאטר? – שאל בּרקה – ואשתך וּבניך היכן הם?

– נהרגוּ… על ידי קוֹזאקים שבּאוּ לשבלנקה…

– ואתה נמלטת?

– גם אוֹתי הרגוּ… הרגוּ וָאשוּב לתחיה… כּלוֹמר לא שהרגוּ אוֹתי… אוֹתי פּגשוּ בּדרך שוּבי מן העיר עם סחוֹרה – על אֵם הדרך, בּיוֹם, לעיני השמש הכּוּני עד מות… עד ועד בּכלל… וּפתאוֹם קמתי… קמתי בּיער מתוֹך קברי… הייתי מכוּסה עפר, ענפים ועלים – וקמתי… לא יכוֹלתי לילך וזחלתי… זחלתי לאט לאט… וּפתאוֹם – קמתי על רגלי ואלך… הלכתי וּבאתי לבית שוֹמר היער… שלוֹשה ימים שכבתי בּביתוֹ – וּבלילה שלחוּני… “בּרח לך, – אמר – כּבר הרגוּ את אשתך וּבניך”… הלכתי בּלילה אל הכּפר… בּיתי חרב ונהרס, על האבנים דם… על קרשי השוּלחן דם… בּגדים קרוּעים בּדם, רק החתוּל חי וּמילל לקראתי – והלכתי לי…

בּרקה נאנח דוֹם והשתטח על הקרקע אצל ר' דויד. ור' דויד נצטמצם ונדחק אל חיק בּרקה כּתינוֹק המתרפּק על אמוֹ וּמתחבּא בּסינרה…

– “טוֹבים השנים מן האחד” – קרא בּדברי קוֹהלת – אם שנים בּיחד טוֹב, “כּי ישכּבוּ שנים וחַם להם” – כּל ישׂראל בּיחד על אחת כּמה וכמה, בּרקה!…

וּמין שׂמחת נפש תקפה את ר' דויד וקרא:

– נזכּה, בּרקה, ונחיה ונראה בּקיבּוּץ-גלוּיוֹת, בּרקה…

בּרקה עטף את ר' דויד החוֹלה בּתוֹך מעילוֹ וחיבּקוֹ אל לבּוֹ – וּשניהם נרדמוּ מתוֹך קריאת שמע…

לפנוֹת בּוֹקר קמוּ שניהם וילכוּ יחד טוּלצ’ינה.

הם הלכוּ ושׂפתוֹתיהם דוֹבבוּ תפילת שחרית…

כּל הדרך היוּ שׂפתי ר' דויד מדוֹבבוֹת, פּעם בּתהילים וּפעם בּמשניוֹת שזכר בּעל-פּה – ועיניו נוֹצצוּ בּמין התעוֹררוּת של שׂמחה… הבּיט בּשמים, שערפלי טוֹהר ריחפו בּהם – וּבא למין התפּעלוּת משוּנה… הבּיט בּמרחבי השׂדה – ובת-שׂחוֹק שעשעה את פּניו הכּמוּשים… לפעמים פּנה אל בּרקה והתחיל מחזק את לבּוֹ בּאמוּנה… דיבּר בּימוֹת המשיח הקרוֹבים לבוֹא, – בּתחית המתים וגילוּי השכינה…

– “והיה אחרי-כן אֶשפּוֹך את רוּחי על כּל בּשׂר וניבּאוּ בניכם וּבנוֹתיכם, זקניכם חלוֹמוֹת יחלמוּן, בּחוּריכם חזיוֹנוֹת יראוּ” – מבין אתה, בּרקה? כּל היהוּדים יהיו נביאים – גם אתה תהיה נביא, בּרקה… ולא רק אתה, אלא “וגם על העבדים ועל השפחוֹת בּימים ההמה אֶשפּוֹך אֶת רוּחי” – וּמבּשׂרי אֶחזה זאת, בּרקה! אֶחזה זאת מיוֹם אתמוֹל, בֹּרקה… וּלהלַן כּתוּב, בּרקה: “ונתתי מוֹפתים בּשמים וּבארץ – דם ואש ותימרוֹת עשׁן”… שוֹמע אתה, בּרקה? רוֹאה וּמבין אתה, ר' בּרילי?..

בּרקה לא שמע ולא הבין – בּלבּוֹ היה רק חפץ אחד ואמוּנה אחת – נקמה… יבוֹא משיח אוֹ לא יָבוֹא. אך הנקמה צריכה לבוֹא!..

בּרקה ודויד הגיעוּ לטוּלצ’ין אחר הצהרים. ויהי בּעברם בּשוּק – התחיל פּתאוֹם דויד רץ אחר אשה אחת, שחזרה על הפּתחים, וקוֹרא לה בּקוֹל:

– חנה-בּתיה! חנה-בּתיה!

האשה פּנתה אליהם ודויד קרא:

– מזל טוֹב לך, זוּגתי, – גם אַת קמת לתחיה – והבּנים היכן הם?

האשה השַכּוּלה, האוּמללה שנמלטה כּמעט בּנס מידי הקוֹזאקים וּבאה גם היא לטוּלצ’ין – הכּירה את בּעלה שהעידוּ עליו כּי מת, וצעקה צעקה אחת ונפלה מתעלפת…

עד מהרה נאספוּ סביבה אנשים, נשים וטף – להעירה. ודויד עמד פּתאוֹם כּמשתאה קצת, כּשוֹמע שׂיח-סוֹד… והתחיל מרנן חרש:

– יִחיוּ מתיךָ… נבֵלתי יקוּמוּן… וּכרגע נתעוֹרר בּקריאה: – נוּ – קוּמי ורוֹני! חנה-בּתיה! – “הקיצוּ ורננוּ שׁוֹכני עפר!”

מיד התחיל רץ בּרחוֹב, פּוֹרשׂ וּמנוֹפף בּידוֹ השלמה, עיניו לשמים וּפיו משוֹרר בּנעימה:

– הקיצוּ! הק-י-צוּ! הקיצוּ ורננוּ שׁוֹכני עפר! הקי-צוּ-וּ-וּ!!

… ואשה אחת יפה גבוֹהת-הקוֹמה, שעינים גדוֹלוֹת וּשחוֹרוֹת לה, קפצה מתוֹך הקהל בּקריאה מוּזרה, פּרעה ראשה והתחילה מתנבּאה אף היא:

– משיח הוֹלך! משיח הוֹלך!… אני אוֹמרת לכם, יהוּדים, שמשיח הוֹלך וּבא!.. בּלילה שמעתי קוֹל שוֹפר הוֹלך הוֹלך, הוֹלך מסוֹף העוֹלם ועד סוֹפוֹ… שוֹפר של משיח… ואליהוּ הנביא מרחף, מרחף והוֹלך, הוֹלך וּמבשׂר… פּוֹרשׂ ידיו כּכוֹהן וּמברך בּלחישה: “מחיה המתים”, “מחיה המתים”, “מחיה המתים”!.. אני אוֹמרת לכם, יהוּדים – הקיצוּ!..

וּמיד התחילה רצה אחר ר' דויד וּמשוֹררת אחריו בּנעימה שהוּא משוֹרר, מַכרזת בּקוֹל דק, עז ונעים:

– הקי-צוּ! הקי-צוּ! הקי-צוּ-וּ-וּ!!! – – – – – –

מן הפּחדים והבּהלוֹת הנוֹראים יצאוּ הרבּה מדעתם בּימים ההם והתחילוּ מתנבּאים… והעם ראה את המתנבּאים ויאמרוּ, כּי משוּגעים הם, אך כּל אחד ואחד הוֹאיל להאמין בּלבּוֹ ששליחי הגאוּלה הם אלוּ… הגאוּלה קרוֹבה לבוֹא וכל השחיטוֹת והגזירוֹת הנוֹראוֹת – “חבלי משיח” הם…

מצוֹר טוּלצ’ין

א

בּטוּלצ’ין חיתה רוּח בּרקה פּוֹדקוֹבה, הוּא ראה כּי פּה אמנם מכינים את עצמם לקראת המלחמה. כּל מי שכּוֹח בּידוֹ לאחוֹז נשק בּא בּצבא המתנדבים להתיצב נגד האוֹיב… על הכּכּר שבּתוֹך העיר היוּ מתקבּצים כּל אנשי המלחמה, וּפקידי-חיל פּוֹלנים היוּ מלמדים אוֹתם מלחמה – וכוּלם היוּ תלמידים מקשיבים וחרוּצים. הצעירים הראוּ גבוּרה, עצה וּזריזוּת נפלאה. וּבין הצעירים האלה ראה בּרקה ישיש אחד נכבּד עוֹמד וּמחַזק את לבּם להלחם מלחמת ה' וּלבל יפשטוּ צוארם לטבח, וכל המת – ימוּת רק בּמלחמה; וּדבריו של זה מַציתים אש וּגבוּרה בּלב כּל – והם עוֹנים לעוּמתוֹ: “חזק, חזק ונתחזק!”

זקן זה היה ר' ישׂשׂכר-בּר שבּא מבּריסק.

בּרקה שאל מי הם הפּוֹלנים האלה הפּקידים, ויגידוּ לוֹ כּי הפּאן צ’אֶטוּאֶרטינסקי, ראש מבצר טוּלצ’ין הוּא, ועמוֹ בתוֹך העיר כּשש מאוֹת אנשי-חיל – ויתאַחדוּ עמהם היהוּדים להלחם יחד בּקוֹזאקים…

– פֹאן צ’אֶטואֶרטינסקי… – נהם בּרקה –הוּא זכר את הפּאן הזה ואשתוֹ שהתעללוּ בּוֹ ויגזלוּ ממנוּ את בּתוֹ בּערמה – ויחם לבבוֹ וכל דמיו רתחוּ…

אך עד מהרה הבליג על קנאתוֹ לבתוֹ; הוּא ראה כּי עת לוֹ לעשׂוֹת נקמה בּקוֹזאקים ויבוֹא גם הוּא בּתוֹך חיל-המגן הזה להמנוֹת בּגדוּד צ’אֶטואֶרטינסקי. ולפּאן צ’אֶטואֶרטינסקי – חשב בּרקה – עוֹד יבוֹא יוֹם, וגם עמוֹ אגמוֹר אז את חשבּוֹנוֹתי…

רוּח גבוּרה ואחדוּת שׂררה בּטוּלצ’ין. החיים נעשׂוּ הפקר. כּל אשר כּוֹח בּידוֹ היה מוּכן להרוֹג וליהרג. גם הנשים הכינוּ אתן שמן להרתיחוֹ וּלשפכוֹ על ראשי הצוֹררים הניגשים אל המבצר. וכל איש התנדב בּכסף וּבמאכל למלחמה כּכל אשר השׂיגה ידוֹ, כּיהוּדים כּנוֹצרים.

גם הקוֹזאק קרפּה, משרת ר' איצי, נמנה על חיל-המגן של היהוּדים; הוּא חפץ בּלב תמים להגן על ר' איצי, וּביחוּד על הדסה היפה, משׂוֹשׂ לבּוֹ ואהבת נפשוֹ.

ויהי מקץ ירח סיון וּגדוּדי הקוֹזאקים נגשוּ לצוּר על טוּלצ’ין, ועליהם הגיבּוֹר הנדז’ה. אך עד מהרה נוֹכחוּ כּי פּה מצאוּ לא “צאן טבחה”, כּי אם מחנה גיבּוֹרים עזי-נפש. בּין הנצוּרים הנלחמים אפשר היה לראוֹת גם את ישׂשׂכר-בּר הזקן, שעמד בּרוּח שלוה וּבעינים נוֹצצוֹת בּין כּדוּרי-המות שעפוּ על ראשוֹ, ויתבּוֹנן אל פּני המלחמה בּשׂוֹם לב ושׂכל – וכל עצוֹתיו נעשׂוּ בּמצות הפּקידים.

וּבראש המחנה נראָה הענק אשר הפליא את כּל החיל בּגבוּרתוֹ וּבאוֹמץ לבּוֹ – הגיבּוֹר בּרקה פּוֹדקוֹבה. הקוֹזאקים שפכוּ סוֹללה על העיר, ואז יצא בּרקה ועמוֹ גדוּד אנשי-חיל ויגשוּ עד הסוֹללה ויפיצוּ את הקוֹזאקים לכל רוּח – וּבּרקה רוֹדף אחריהם וטוֹרף על ימין ועל שׂמאל…

כּמה פּעמים אזרוּ הקוֹזאקים עוֹז וישׂתערוּ על המבצר בּחימה שפוּכה ורעש גדוֹל, אך הגיבּוֹרים היהוּדים הניסוּם בּכל פּעם.

הקוֹזאקים לא היוּ מאמינים למראה עיניהם, ולא הבינוּ גבוּרה כּזוֹ מנַיִן היא ליהוּדים – ויהי להם לבוּשה, כּי מוּכּים הם על ידי היהוּדים…

ור' איצי גם הוּא לא נח. הוּא היה משגיח על התמחוּי, להכין אוֹכל לאנשי-החיל, ויצא כּפעם בּפעם למקוֹם המלחמה עם חברי “בּיקוּר חוֹלים” להחיש עזרה לפּצוּעים וּלהוֹליכם לבית-החוֹלים. שם, בּבית החוֹלים, התנדבוּ נשים זקנוֹת וּצעירוֹת לשמוֹר על הפּצוּעים המוּבאים, להכין אָכלם ולהפוֹך משכּבם.

בּתוֹך הנשים הללוּ נמנתה גם הדסה בּת ר' איצי. צעירה זוֹ התמכּרה כּוּלה למשמרתה. בּיוֹם וּבלילה לא ידעה מנוֹח ותעזוֹר בּזריזוּת על יד הרוֹפא והחוֹבשים. את כּל לבניה שהכינה לה לחתוּנתה קרעה והביאה לחבוֹש את הפּצוּעים, שמסרוּ נפשם על עירם ועמם…

וּבלילה אחד לפנוֹת בּוֹקר, בּרעש המלחמה על העיר בּאלפי יריוֹת ותרוּעוֹת, יצאה הדסה לקדם את הפּצוּעים אשר הוּבאוּ לחצר בּית-החוֹלים – והנה הוֹרידוּ לקראתה את אביה…

ר' איצי נפצע בּמקוֹם המלחמה בּחבשוֹ רגל אחד הפּצוּעים. הכּדוּר בּא בּצלעוֹ הימנית – ויפּוֹל. כּשעה אחת ארכה גסיסתוֹ של ר' איצי; ולפני מוֹתוֹ שבה אליו בּינתוֹ, פּקח את עיניו וירא את הדסה בּתוֹ היחידה עוֹמדת עליו… ויאחז בּימינה וילחָצנה בּכפּוֹתיו הקרוֹת ויאמר בּקוֹל ניחר: “יהוּדיה תהי, בּתי…” – ושטף של דם עלה מפּיו וירד אל תוֹך זקָנוֹ, עיניו גדלוּ קמוּ – והאב הרחמן אינוֹ עוֹד… והיא נשארה יתוֹמה גלמוּדה בּעוֹלם…

ב

והקוֹזאקים נוֹכחוּ כּי נבצר מהם ללכּוֹד את העיר בּזרוֹע וישׂימוּ אל הערמה פּניהם וישלחוּ בּסתר אל שׂר המבצר, האדוֹן צ’אֶטואֶרטינסקי, כּי נכוֹנים הם לכרוֹת בּרית שלוֹם עם הפּוֹלנים יוֹשבי טוּלצ’ין, אם רק ימסרוּ בּידם את היהוּדים – ועלוּ מטוּלצ’ין כּאשר עלוּ מנמירוֹב.

וצ’אֶטואֶרטינסקי מיהר ויקרא אליו את היהוּדים, פּרנסי העיר, ויאמר להם, כּי לקח דברים עם הקוֹזאקים והם נאוֹתוּ לכרוֹת בּרית שלוֹם אם רק יתנוּ להם את כּלי הכּסף והזהב והאבנים היקרוֹת שבּעיר ואז לא יגעוּ עוֹד בּאיש לרעה.

– ועתה – אמר צ’אֶטואֶרטינסקי – למה זה נרַמה את עצמנוּ? סוֹף סוֹף הרי לא נוּכל לעמוֹד בּפני הקוֹזאקים העצוּמים ממנוּ מאד וּכבר התחלנוּ מרגישים חוֹסר לחם וצרכי אוֹכל נפש… לכן נשַלמה כָּפרנוּ ולא תאוּנה לנוּ רעה, ועלוּ מעלינוּ בּשלוֹם… אני מצדי אענה להם כּי מסכּים אני לשלם את כּוֹפר נפש הנוֹצרים. ואת חילי אקח מכּם – ואתם, היהוּדים – עצתי לכם, עשׂוּ גם אתם כּמוֹני…

הפּרנסים שבוּ ויקראוּ לאסיפה ויספּרוּ את דברי הפּאן צ’אֶטואֶרטינסקי.

– אַל תאמינו בּפּריץ! – קרא ר' ישׂשׂכר-בּר – בּוֹגד הוּא בּנוּ, כּבּגד אשר בּגדו הגוֹיים בּנמירוֹב! אנחנוּ לא נניח את החרב מידינוּ, כּי אין עצה אחרת!… ואם יבּדלוּ הפּוֹלנים מאתנוּ, עלינוּ לחשוֹב אוֹתם לבוֹגדים, וקמנוּ עליהם – ועשׂינוּ בּהם משפּט בּוֹגדים!..

אז קם ר' אהרוֹן, רב העיר, והוּא איש זקן וּבעל צוּרה, ויאמר מתוך גניחה וּבכיה מרה:

– רבּוֹתי! שאלה גדוֹלה לפנינוּ: אפשר, כּי ר' ישׂשׂכר-בּר כּיון אל האמת,

אפשר כּי הפּוֹלנים בּגדוּ בּנוּ ורוֹצים למסוֹר אוֹתנוּ בּידי האוֹיב… אבל גם בּשעת סכּנה זוֹ, צריכים אנוּ לחשוֹב לא רק על גוֹרלנוּ בּלבד כּי אם על כּלל ישׂראל שבּארצוֹת פּוֹלין… הן אפילוּ אם יהא בּנוּ כּוֹח להלָחם גם מחוּץ, עם הקוֹזאקים, וגם מבּפנים, עם הפּוֹלנים, ונשמיד את הפּוֹלנים הבּוֹגדים – אז אתם גוֹזרים, חלילה, בּלָיה על ישׂראל… כּי הלא אם נשמיד את הפּוֹלנים אשר בּעיר הזאת על דַבּרם שלוֹם – וקמו הפּוֹלנים אשר בּערים אחרוֹת ונקמוּ נקמת אחיהם מבּני ישׂראל… ואז הלא אבדנוּ, חלילה, כּוּלנוּ אבדנוּ – הקוֹזאקים מצד זה והפּוֹלנים מצד זה – ולא תהיה כּל פּליטה וּתקוּמה לשׂוֹנאיהם של ישׂראל… ועתה, אַחַי בּני עמי האוּמללים, אוּלי יש בּאמת תקוה, כּי הרוֹצחים יסתפּקוּ בּרכוּשנוּ ולא יבקשוּ לקחת נַפשוֹתינוּ… ואם נגזר עלינוּ למוּת – נמוּתה נא בּמסירוּת נפש על קדוּשת השם ועל עמנוּ הטוֹבע בּים של צרה – והיתה עדתנוּ הקטנה כּפּרת כּלל ישׂראל…

* * *

אסיפה זוֹ הטילה סערה בּקהילת טוּלצ’ין… בּרקה פּוֹדקוֹבה הרתיח את חיל היהוּדים וימאנוּ להכּנע. שלוֹשה ימים וּשלוֹשה לילוֹת היתה העיר כּמרקחה. הגברים רבוּ, הנשים בּכוּ, כּל עצה אבדה, נתקבּצוּ וחזרוּ ונתקבּצוּ, נשׂאוּ ונתנוּ בּדבר – וסוֹף סוֹף החליטוּ יהוּדי טוּלצ’ין לשמוֹע בּקוֹל רבּם ר' אהרוֹן, בּלב נוֹאש מסרוּ לצ’אֶטואֶרטינסקי את רכוּשם ואת נשקם בּאמרם: “יהיה עמנוּ אשר יהיה – ולא יאָמר בּישׂראל, כּי אנחנוּ בּקשי לבּנוּ שיסינוּ את הפּוֹלנים בּעמנוּ”.

– עתה צאוּ אל הקוֹזאקים עם נשיכם וּבניכם והתחננוּ לפניהם – וכרתוּ אִתכם בּרית שלוֹם… – אמר צ’אֶטואֶרטינסקי ליהוּדים בּלעג נסתר.

היהוּדים לאחר שפּרקוּ את נשקם, פּחדוּ וסירבוּ ללכת… אז ציוה צ’אֶטואֶרטינסקי את חילוֹ לגרשם בּיד חזקה מן העיר בּשוֹטים וּבחרבוֹת.

וַתהי טוּלצ’ין לחרדת אלוֹהים. חיל צ’אֶטואֶרטינסקי פּשטוּ על בּתי היהוּדים ויגרשוּם עדרים עדרים; אחדים נמלטוּ ונתחבּאוּ ואחדים נפצעוּ ונהרגוּ. בּין הנהרגים נפל גם ר' ישׂשׂכר-בּר אשר דקרוֹ חייל אחד בּחרב בּמאנוֹ לצאת…

ועל המגוֹרשים אל מחוּץ לעיר התנפּלוּ הקוֹזאקים כּחַיתוֹ טרף ויתעללוּ בּהם בּמיתוֹת משוּנוֹת ואכזריות. רק קצתם נשארוּ שם בּחיים וּבתוֹכם גם הדסה בּת ר' איצי. אוֹתה הציל קרפּה וישׂאנה בּעוֹדנה מתעלפת אל מחנה הקוֹזאקים…

הנדז’ה שׂר הגדוּד קיבּל את קרפּה אל חילוֹ, והרשה לוֹ להוֹליך את הדסה עמוֹ, כּי אמר קרפּה עליה, כּי אהוּבתוֹ היא וּכבר הבטיחה לוֹ לבוֹא בּבריתה של הדת הנוֹצרית.

הדסה היתה כּמוּכּת תמהוֹן ולא שמעה ולא ידעה מכּל הנדבּר בּה. היא הבּיטה בּכּל בּעינים תמהוֹת, לא בּכתה ולא אמרה דבר – כּאילוּ היא רק משתוֹממת למראה החדש, מראה מחנה הקוֹזאקים… וקרפּה – הוּא כּמעט בּא אל המחנה נהפך פּתאוֹם לאיש אחר: הוּא ראה את הקוֹזאקים עליזי-גבוּרה, אחוּזי-אחוָה, שוֹתים לשָכרה ושׂשׂים וּשׂמחים כּפראים – ותצלח גם עליו מרוּחם, שתה ושׁמח בּלבּוֹ על נצחוֹנם בּטוּלצ’ין יוֹתר מכּוּלם…

הנצחוֹן הביא לוֹ שלל רב – את הדסה!

עתה ידע קרפּה כּי הדסה שלו היא.

… בּשיר תרוּעת פּראים קמוּ הקוֹזאקים ללכת לדרכּם לשלוֹל ולבוֹז וּלהכרית פּוֹלנים ויהוּדים, וקרפּה הלך עמהם ולבּוֹ מלא שׂמחה וּגבוּרה. הוּא מוֹליך את הדסה לימינוֹ, והיא נתמכת בּידוֹ כּאחוֹת והוֹלכת אל כּל אשר יוֹליכנה…

הנה בּיקשה מים לשתוֹת ויתן לה מים מזוּגים בּיין אדוֹם – והיא שתתה ולא זכרה אפילוּ כּי “נסך” הוּא היין הזה…

וכל הקוֹזאקים מהללים את כּלתוֹ, כּי טוֹבה היא.

הנה התחילוּ לעבוֹר את נהר הבּוּג – בּשירה וּבזמרה אדירה, וקרפּה עוֹנה גם הוּא בּשיר אוּמתוֹ בּכל עוֹז חלילוֹ… – פּתאוֹם בּקעה צעקה מוּזרה: – "שמע ישׂראל!.. "

לא הספּיקה הדסה לקרוֹא את כּל הפּסוּק – ותקפּוֹץ המימה ותצלוֹל כּמוֹ אבן…

קרפּה בּיקש לקפּוֹץ אחריה, אך הקוֹזאקים חבריו קראוּ:

– תמוּת, תמוּת הכּלבּה היהוּדית! – ויתפּסוּ את קרפּה ולא נתנוּ לוֹ לטבּוֹע…

ג

אחרי שעשׂוּ הקוֹזאקים נקמוֹת בּיהוּדי טוּלצ’ין וישמידוּם, לקחוּ מאת הפּוֹלנים מתנת כּסף רבּה וילכוּ מן העיר.

וצ’אֶטואֶרטינסקי וכל מיוּדעיו וּקרוֹביו ישבוּ לאכוֹל ולשתוֹת ולשׂמוֹח, כּי ניצלוּ ממות וכי היוּ היהוּדים כּפּרתם.

– אכן ראוּיים הם הקוֹזאקים למתנוֹת הגוּנוֹת, כּי טיהרוּ את טוּלצ’ין מחלאת הז’ידים! – אמר צ’אֶטואֶרטינסקי בּשׂמחה, – שתוּ, אחים, לחיי הפּוֹלנים ולאבדוֹן היהוּדים, שבּגללם היינוּ בּכל רע.

הלילה היה ליל נשׂאים ורוּח: מתוֹך החוֹשך לא נראוּ הבּתים החרבים שבּרחוֹבוֹת טוּלצ’ין השוֹממה. בּכל העיר אין אוֹר נר ואין קוֹל נשמע. כּל הנשארים בּחיים בּתוֹך העיר, החיילים והפּוֹלנים, שכבוּ יגעים ועייפים אחרי ימי המהוּמה והמלחמה. רק בּבית צ’אֶטואֶרטינסקי אוֹר. שם גדוֹל השכּרוֹן ורבּה הצהלה.

וּבקצה השני לעיר הוֹלך סוֹבב השוֹמר על אסם אבק-השׂריפה, זרוֹע עוּזוֹ של הפּוֹלנים המנַצחים.

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­__________

וּבמאוּרה אחת, כּמוֹ חיה אוֹרבת, יוֹשב לוֹ בּרקה פּוֹדקוֹבה ונשקוֹ עליו. רק הוּא נמלט מכּל היהוּדים והצליח להחַבא בּעוֹד מוֹעד. הוּא לא בּטח בּחסד הפּוֹלנים ולא קיוה לרחמי הקוֹזאקים. רעיוֹן אחד ממלא את כּל חדרי לבּוֹ כּמאז: נקמה הוּא מבקש! חפץ הוּא להרבּוֹת חללי הפּוֹלנים והקוֹזאקים גם יחד ולנפוֹל אחריהם מת על חלליהם. מאוּמה לא נשאר לוֹ בּחיים, מלבד שאיפת נקמה עזה וכבּירה, נקמת בּנוֹתיו החללוֹת, נקמת אֶחָיו הטבוּחים! לוּלא שאיפתוֹ העצוּמה לנקם, כּי אז היה כּבר מאבּד את עצמוֹ לדעת, ורק תקוַת הנקמה מחַזקתוֹ, וּביחוּד רוֹצה הוּא להתנקם בשׂר צ’אֶטואֶרטינסקי הבּוֹגד. והוּא מאמין שתקוָתוֹ תבוֹא, כּי אֵל נקמוֹת לא יחריש לנצח, כּי אם שלם ישלם לאוֹיביו והוּא, בּרקה, רוֹצה להיוֹת שליחוֹ של מקוֹם, להוֹציא את הנקמה לפעוּלה…

והקוֹזאקים תחת פּקוּדת הנדז’ה יצאוּ מטוּלצ’ין וּבדרך פּגשוּ עוֹד גדוּד קוֹזאקים תחת פּקוּדת אוֹסטאפּה, מי שהיה מלפנים רכּבוֹ של השׂר צ’אֶטואֶרטינסקי.

ויספּר הנדז’ה בּשׂמחה כּל מה שהצליח לעשׂוֹת בּטוּלצ’ין.

– עתה הנני הוֹלך שמה לגמוֹר את “העסק” – אמר אוֹסטאפּה – תוֹדה לך, אֶחָא, שהשארת בּשבילי שם עבוֹדה כּל-שהיא. חפץ אני לראוֹת איך יקבּל עתה השׂר צ’אֶטואֶרטינסקי את פּני רכּבוֹ החוֹלוֹפ.

וּבעת שנגשוּ אוֹסטאפה עם גדוּדוֹ לטוּלצ’ין והתחילוּ לצוּר על העיר היוּ השׂרים הפּוֹלנים הלוּמי יין ולא יכלוּ לעמוֹד בּמלחמה. וּבּרקה זחל אז בּלאט ממאוּרתוֹ, וילך הלוֹך וקרוֹב אל אסם אבק-השׂריפה.

הוּא לא ידע עוֹד מי המה הבּאים לצוּר על העיר. אם חזר הנדז’ה מדבריו והפר את בּריתוֹ אשר כּרת עם הפּוֹלנים אוֹ מחנה אחר בּא. אבל, איך שיהיה, בּיקש בּרקה לעזוֹר להם מהעיר לכבשה.

… הקוֹל העמוּם של המחנה הוֹלך וקרב עוֹד…

השוֹמר עמד קרוֹב לבּרקה, הרגיש בּוֹ וישאל כנעוֹר משנתוֹ:

– מי שם?…

בּרקה ענה בּיריה אחת, – והשוֹמר נפל מתבּוֹסס בּדמוֹ.

וּבּרקה מיהר אל האסם; מעֵבר לחוֹמה הריע המחנה בקוֹל… נשמע קוֹל מפקד וּמצוה – ושוּב תרוּעה – וּבּרקה עוֹשׂה שם מעשׂהוּ.

התרוּעה השלישית – והאסם כּוּלוֹ התפּוֹצץ בּרעם נוֹרא, בּאש ובעשן וּברעש אדיר וחזק.

קוֹל המַפּץ וּתרוּעת הקוֹזאקים הממוּ את העיר, והשׂר צ’אֶטואֶרטינסקי וּפקידיו השליאכטים הקיצוּ מיֵינם ולא ידעוּ מה לעשׂוֹת ואנה לברוֹח, כּי פּחד נוֹרא נפל עליהם. הקוֹזאקים פּרצוּ העירה בּתרוּעת נצחוֹן.

ראה צ’אֶטואֶרטינסקי כּי אבד ממנוּ כּל מנוֹס, ויצא עם השליאכטים לקראת הקוֹזאקים בּדוֹרוֹנוֹת וּבתחנוּנים.

הם נפלוּ לרגלי “העבדים”, בּיקשוּ רחמים וּבכוּ כּילדים… וצ’אֶטואֶרטינסקי נשק את רגלי אוֹסטאפּה, התחנן וּבכה ויאמר:

– קח לך, אוֹסטאפּה רחימאי, אדוֹני רב-חסד! קח לך את כּל הרכוּש אך חוּסה ורחם על הנפש!…

ואוֹסטאפּה, לאחר שנתפּלשוּ בּעפרוֹ צ’אֶטואֶרטינסקי וכל השליאכטים, נעתר להם ויעשׂ עמהם שלוֹם למראית עין. ויבוֹאוּ אל היכל צ’אֶטואֶרטינסקי העבדים ו“הפּאנים” יחד, וישבוּ על יד השוּלחן לאכוֹל ולשתוֹת…

הקוֹזאקים התהוֹללו, שכרוּ ולעגוּ לפּאנים עד אוֹר היום והשליאכטים ישבוּ כּמוֹ על גחלים ויתאפּקוּ וַיראוּ להם פּנים שׂוֹחקוֹת, ודיבּרו עמהם חיבּה ורעוּת. וגם הפּאן הגדוֹל צ’אֶטואֶרטינסקי בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ שתה כּוֹס אַחוה עם אוֹסטפּה וישקוּ איש את אחיו…

הקוֹזאקים יצאוּ בריקוּדים וימשכוּ עמם את ה“פּאנים” – וירקדוּ גם הם.

אחר הריקוּד המר הזה שבוּ לאכוֹל מאשר כּיבּד אוֹתם הפּאן צ’אֶטואֶרטינסקי.

וּפתאוֹם קמה איזוֹ מריבה בּין המסוּבּים – וּמיד החלוּ הקוֹזאקים לחלוֹק מהלוּמוֹת לשליאכטים היוֹשבים עמהם בּסעוּדה. אחדים מהקוֹזאקים עשׂוּ את עצמם כּאילו הם מבקשים להגן על השליאכטים וסחבוּ אוֹתם מיד אוֹיביהם… סחָבוּם ויוֹציאוּם מן הבּית, ויביאוּם אל כּכּר השוּק ושם כּרתוּ את ראשיהם…

ואת האדוֹן צ’אֶטואֶרטינסקי אסר אוֹסטאפּה אל העמוּד אשר בּרחוֹב, ויאמר:

– פּה תעמוֹד, אדוֹני, עד אשר ישוּב עבדך לדבּר עם הוֹד כּבוֹדך…

והקוֹזאקים נפוֹצוּ בּעיר לשלוֹל שלל ולבוֹז בּז ולהרוֹג נפש לא מעט. וימצא קוֹזאק אחד, אשר בּרח מסוּבּוֹטוֹבה, את בּרקה פּוֹדקוֹבה, והוּא מוּטל פּצוּע וקרוּע – אשר נפצע ממפּץ אבק-השׂריפה – וכל עוֹד נפשוֹ בּוֹ. הקוֹזאק הכּיר את בּרקה בּפניו ויביאהוּ אל אוֹסטאפּה ויאמר:

– הנה גם יהוּדי מצאתי בּעיר, בּרקה זה הטיל אימה על הקוֹזאקים ועתה מצאתיו פּה…

– הניחוּהוּ אצל כּבוֹד האדון צ’אֶטואֶרטינסקי ונדעה מה נעשׂה גם לוֹ – אמר אוֹסטאפּה.

בּרקה פּקח את עיניו – והכּיר את צ’אֶטואֶרטינסקי, וּשׂחוֹק עבר על פּניו החיורים:

– פּאן צ’אֶטואֶרטינסקי – אמר בּרקה – הנה היהוּדי החוֹכר שלך… הנה הוּא עמך פּה… אני בּרקה זה שעשׂית “מצוה” גדוֹלה עם בּתוֹ…

– אוֹי לנוּ, בּרקה, ואבוֹי – ואתה שׂוֹחק?..

– כּך, שׂוֹחק אני, כּי שילמתי לך מעט על מפעליך הטוֹבים… את האסם אני הבערתי…

– יהוּדי ארוּר! – נהם צ’אֶטואֶרטינסקי ויפרפּר בּתוֹך חבליו.

– ימים רבּים ציפּיתי לרגע הזה, והנה הוּא בּא. סוֹף סוֹף נקמתי מכּם נקמת בּתי הגזוּלה…

… והנה ניגש אוֹסטאפּה אל צ’אֶטואֶרטינסקי ויאמר:

– בּך אדוֹני, וילמוֹז’ני פּאן, אני צריך לטפּל בּעצמי. אתה היית מלפנים אדוֹני וּלעתים קרוֹבוֹת דשת בּשׂרי בּשוֹטים, עתה תקבּל את גמוּלך מידי.

צ’אֶטואֶרטינסקי התנפּל לרגלי אוֹסטאפּה, בּכה ויתחנן לפניו, כּי יסלח לוֹ, נשק את רגליו וּביקש רחמים עליו ועל אשתוֹ, אשר הביאוּ גם אוֹתה אסוּרה למקוֹם ההוּא לראוֹת בּמשפט…

– על אשתך ודאי ארחם – ענה אוֹסטאפּה – כּי היא מצאה חן בּעיני, וזה לך האוֹת, כּי אשקנה מיד לעיניך…

ואוֹסטאפּה חיבּק את הגבירה צ’אֶטואֶרטינסקי ויִשקנה.

– הוליכוּה אל המחנה! – ציוה אוֹסטאפּה, ואנשיו לקחוּ את הגברת ויוֹליכוּה משם…

– עתה הוֹאל נא, וילמוֹז’ני פּאן, וכוֹף את קוֹמתך על העץ הזה ובמגֵרה הזאת אכרוֹת את ראשך… – אמר אוֹסטפּה לשר צ’אֶטואֶרטינסקי.

צ’אֶטואֶרטינסקי לא חדל מהתנפּל וּמלבכּוֹת גם אחרי ראוֹתוֹ בּחרפּתוֹ, כּי העבד מוֹשל בּאשתוֹ…

– כּלב אתה ולא פּאן – קרא אוֹסטאפּה – אם אתה מתחנן לפנַי גם כּעת – ויתפּוֹס בשׂערוֹת האדוֹן ויכוֹף את ראשוֹ על העץ…

צ’אֶטואֶרטינסקי התפּרפּר תחת ידוֹ, אך שני קוֹזאקים בּאוּ ויחזיקוּ בּוֹ – ואוֹסטאפּה בּמתינוּת ורוּח קרה התחיל מנסר את ראשוֹ בּמגרה…

– אֵל נקמוֹת ה'!! – שאג פּתאוֹם בּרקה בּשארית כּוֹחוֹ, הוּא חפץ לקפּוֹץ על רגליו השבוּרוֹת, וגוּפוֹ נחבּט בּקרקע – ונפשוֹ נפחה…

א

בּעיר הגדוֹלה בּוּקאראֶשׂט שבּארץ רוֹמַניה ישבוּ שני עברים מנכבּדי העיר ועשיריה. שם האחד אליעזר ושם השני חנינא. ויהי לאליעזר בּן וּשמוֹ יעקוֹב וגם לחנינא היה בּן וּשמוֹ יעקוֹב. וּבעוֹדם בּילדוּתם נשארוּ הילדים יתוֹמים מאִמוֹתיהם. כּעבוֹר איזה זמן לקחוּ אליעזר וחנינא להם נשים אחרוֹת, והילדים מצאוּ להם, תחת אם, אם-חוֹרגת.

והאיש אליעזר היה ירא ה' ושוֹמר מצווֹתיו ולא סר מדרכי אבוֹתיו וּמכּל הליכוֹתיהם. וגם את יעקוֹב בּנוֹ חינך על פּי דרכּוֹ ויתנהוּ על יד מלמד חשוּב ללמדוֹ תוֹרה. ויעקוֹב שקד על לימודיו ויעשׂ חיל.

וּלמלכּה, אשת אליעזר השניה, בּנים מאִישה הראשוֹן, וילמדוּ גם הם עם יעקוֹב אצל מלמד אחד. אפס הם לא השׂכּילוּ כּיעקוֹב, והמלמד היה גוָער בּהם תמיד ואת יעקוֹב הילל כּתלמיד מצוּין. ויקנאוּ בּו אֶחָיו וגם מלכּה קינאה בּוֹ ותשׂנאהוּ, ותמיד שׂמה עליו עלילוֹת דברים. אם לקח איזה ספר והתחיל ללמוֹד, גערה בּוֹ ואמרה כּי להתיהר בּשקדנוּתוֹ בּא. ואם ישב בּלי עבוֹדה, אמרה כּי עצל הוּא, והוּא מַרגיל גם את בּניה לעצלוּת. בּראוֹתה כּתם בּבגדוֹ, חירפַתוּ, כי מזוּהם הוּא, ואם לקח את המברשת לנַקוֹת את בּגדוֹ בּזה לוֹ, על שהוּא עוֹסק הרבּה בּמלבּוּשוֹ. ויהי יעקוֹב נרדף ומגוּדף כל הימים.

ואחי יעקוֹב הכעיסוּהוּ תמיד וגם היוּ מכּים אוֹתוֹ על לא דבר. פּעם נתן נער אחד ליעקוֹב קוּפסה, שעליה תמוּנה יפה. ויבקשוּ אֶחָיו ממנוּ לתת להם את הקוּפסה. ויאמר להם יעקוב: הלא אתם שׂנאתם אוֹתי ותמיד מכּים אוֹתי, ולמה בּאתם אלי לבקש ממני מתנוֹת? וישָבעו האחים לוֹ, כּי מהיוֹם ההוּא לא יוֹסיפוּ עוֹד לרדפוֹ, וּשלוֹם אמת יהיה בּיניהם לעד, רק שלא יחשׂוֹך מהם את הקוּפסה. יעקוֹב נאוֹת להם ויתן להם את הקוּפסה, אך תיכף, כּשקיבּלוּ את הקוּפסה, הוֹסיפוּ לרדפוֹ וּלהכּוֹתוֹ כּמוֹ בּראשוֹנה.

ויעקוֹב היה אמן גדוֹל לעשׂוֹת פּנסים מנייר. ויעשׂ לאחד מחבריו שני פּנסים וּבשׂכר עבוֹדתוֹ קיבּל ממנוּ נייר אדוֹם ויעשׂ פּנס ממנוּ גם לעצמוֹ. אז בּיקשוּ אחיו שיתן להם את הפּנס, אך הוּא לא נתן להם עוֹד. ויוֹציאוּ עליו דיבּה בּאזני אֵמם, כּי יעקוֹב גנב כּסף וקנה את הפּנס. וּמלכּה הכּתה את יעקוֹב מכּה רבּה. לשוא נשבּע יעקוֹב בּציציוֹתיו, כּי לא גנב את הפּנס ורק בּעמלוֹ קנהוּ; אך האֵם לא האמינה לדבריו, ואֶחיו שׂחקוּ לדמעוֹתיו ויקראוּ: גנב, גנב! ויעקוֹב לא מצא איש אשר יוּכל לספּר לפניו את צרתוֹ, כּי אביו היה טרוּד בּמסחרוֹ, ואף כּי אהב מאד את יעקוֹב בּנו, לא מצא זמן לשׂוֹחח עמוֹ ולדרוֹש את שלוֹמוֹ.

וירא יעקוֹב כּי אין שלוֹם בּבית אביו, ויאמר אל לבּו: אין טוֹב לי כּי אם לשבת בּ“חדר”, כּי שם מלמדי יגן בּעדי ולא יתנני בּידי רוֹדפי.

ויהי יעקוֹב משכּים תמיד ללכת אל החדר מכּל הנערים, וישׂם כל מַעיניו בּתוֹרת ה'.

ב

וחנינא היה איש משׂכּיל, מדבּר בּלשוֹן רוֹמַניה וּמלבּוּשיו וכל הליכוֹתיו כאחד מאצילי הרוֹמַנים. וגם פּנינה אשתוֹ השניה מַשׂכּלת כּמוֹהוּ, מדבּרת בּלשוֹן צרפת וּפוֹרטת על הפּסַנתר. ולה לא היה בּן או בּת ותאמר לגדל את יעקוֹב לה לבין וּלחַנכוֹ כּבן אצילים.

וַתלַמד פּנינה את יעקוֹב לנשק ידיה בּשכבוֹ וּבקוּמוֹ ואחרי אָכלוֹ וּשתוֹתוֹ. וַתוֹרהוּ הלכוֹת קידה והשתחוָיה ולמצוֹא חן בּעיני האוֹרחים העשירים הבּאים אל בּיתה. וַתסב את שמוֹ “יאשה”, כּשם בּן נכר, כּי השם יעקוֹב העברי לא מצא חן בּעיניה. אוּלם יאשה היה נער קשה-עוֹרף ולא רצה לקבּל עליו את כּל חוּקי הנימוּס שהאצילים מדקדקים בּהם, וּבצאתוֹ החוּצה היה רוֹקד כאַיל וסוֹבב כּגלגל, מקפּץ וּמזמר.

פּעם בּא אוֹרח אל בּית אביו, ויאשה היה עסוּק בּצעצוּעיו ולא מיהר להוֹשיט לוֹ את ידוֹ. וַתגער בּו פּנינה וַתצוהוּ לגשת מהר אל האוֹרח וּלהוֹשיט לוֹ את ידוֹ. ויאשה עזב בּלי רצון את צעצוּעיו ויקרב אל האוֹרח ויוֹשט לוֹ את ידוֹ השׂמאלית. וַתוֹסף פּנינה לגעוֹר בּו ותאמר: הוֹי, נער חסר-נימוּס! הלא לימדתיך תמיד להוֹשיט את היד הימנית. ויוֹשט יאשה לאוֹרח את שתי ידיו.

וּפנינה אָדמה מכּעס, וכאשר הלך האוֹרח – יסרה את יאשה וַתעמידהוּ על בּרכּיו בּפינת החדר. אך כּאשר הוֹסיפה ליסרהוּ, כּן הוֹסיף הנער להכבּיד את לבּוֹ ולא שמע בּקוֹלה.

מלחמה תמידית היתה בּין פּנינה וּבין יאשה. הוּא השתדל להרגיזה והיא הרבּתה ליסרהוּ, אוּלם הוּא היה קטן וחלש והיא היתה גדוֹלה וּבריאה, וכמוּבן הוּא סבל מאמוֹ החורגת הרבּה יוֹתר, מאשר סבלה היא מבּנה החֹורג.

כּמלאוֹת ליאשה תשע שנים נתן אוֹתוֹ אביו אל בּית-הספר אשר לגוֹיים. וילבּש יאשה בּגדי-שׂרד עם כּפתוֹרי כּסף ותו של כּסף על כּוֹבעוֹ מפּאַת פּניו. ויאשה היה תלמיד מקשיב ונבוֹן מאד, והמורים היוּ מהללים אוֹתוֹ.

אוּלם גם בּבית-הספר לא תמיד מצא יאשה מנוּחה. חברים אחדים מבּני הרוֹמַנים היוּ לפעמים מחָרפים אוֹתוֹ וקוֹראים לוֹ בּשמוֹת של גנַאי, בּכל זאת טוֹב היה לוֹ לשבת בּבית-הספר מלָשבת בּבית אביו וּלהלָחם עם אמוֹ החוֹרגת.

לפעמים היה יאשה נפגש עם יעקוֹב שכנוֹ, אבל תמיד היוּ מבּיטים זה אל זה בּבוּז, כּי ליעקוֹב היו פּיאוֹת ארוּכּוֹת וּבגד ארוֹך, מדבּר אידית, ויאשה היה לבוּש בּגדי שׂרד וּמדבּר רוֹמנית. על כּן היה יאשה לוֹעג ליעקוֹב וּמוֹרט את פּיאוֹתיו, ויעקוֹב היה קוֹרא לו: גוֹי! משוּמד! יאשה לא ידע מאוּמה מתוֹרת ה' וּמקוֹרוֹת עמוֹ ישׂראל, ויעקוֹב לא ידע מכּל הנעשׂה על הארץ וּמחכמוֹת התבל. וכאשר גדלוּ הנערים, כּן הוֹסיפוּ להתרחק איש מרעהוּ, ולא ידעו כּי בּני אב אחד הם. בּני אברהם העברי.

ג

וסיפּוּרי התוֹרה והנביאים לקחוּ את לב יעקוֹב ויהיוּ שׂיחוֹ והגיוֹנוֹ כּל היוֹם וכל הלילה. גם בּשכבוֹ על משכּבוֹ התיצבוּ לפניו בּמראה אבוֹתינוּ הקדוֹשים וכל גיבּוֹרי ישׂראל, נביאיו וחכמיו.

ויהי היוֹם וישב יעקוֹב מהחדר ויתפּלל תפילת הערב ויאכל את ארוּחתֹו וישכּב. והלבנה נשקפה ממרוֹמי שמים ותשלח אליו מבּעד החלוֹן את קוי אוֹרה הנעים. ויעקוֹב הבּיט אליה ואל הכּוכבים הרבּים הזרוּעים על פּני השמים, ועינוֹ לא שׂבעה מראוֹת את ההוֹד השפוּך עליהם. ושינה נעימה וּמתוּקה סגרה את עיניו ויִישן.

ויחלוֹם והנה איש צעיר לימים, חסוֹן כּארז, חוֹבט חיטים בּגת, וידע יעקוֹב כי גדעוֹן הוּא, והאיש ממהר לכלוֹת את מלאכתוֹ וּלהסתיר את החיטים, כי ירא הוּא את המדיָנים, הבּאים לגזוֹל את יבוּל האדמה מיד העברים.

והנה איש זקן, עוֹטה מעיל וּמראהוּ כּפני מלאך אלוֹהים, ניצב לקראתוֹ. ויפן הזקן אל האיש ויאמר: “ה' עמך גיבּוֹר החיל!” ויאמר גדעוֹן: “ואם ה' עמנוּ למה מצאַתנוּ כּל זאת? ואיה נפלאותיו אשר סיפּרוּ לנו אבוֹתינוּ, הלא ממצרים העלָנו ה', ועתה נטָשָנוּ ויתננוּ בּכף מדיָן?” ויען הזקן: "ראה ראיתי, שגיבּוֹר חיל אתה ואוֹהב את עמך ישׂראל, על כּן בּאתי להגיד לך בּשם ה': “לך בּכוֹחך זה והוֹשעת את ישראל מכּף מדין”.

ויאמר אליו גדעוֹן: “ואיך אלך, ועִמי יש רק מתי מספּר, ושם אצל המדינים מחנה רב, כּחוֹל שעל שׂפת הים?”

והנה פּתאוֹם שוּנוּ פּני האיש, וּמזקן היה לבחוּר חזק כּארז. ויאמר אל גדעוֹן: “הלא ראית, כּי לא יבּצר מהאלוֹהים לשנוֹת בּן-רגע את הזקן לצעיר, כּן לא יבּצר ממנוּ לתת גבוּרה למעטים וחלשים להתגבּר על הרבּים והתקיפים. ואתה דע לך, גיבּוֹר ישׂראל, כי עַם ד' לא לנצח יאבד ולא לעד ישׂבּע כּלימוֹת. וגם אם למראה עינים חלש הוא וגוֹוע, פּתאוֹם אפיח בּו רוּח אחרת וישוּב לימי נעוּריו וּכבוֹדוֹ הראשוֹן”.

ואליעזר עבר על פּני יעקוֹב, ויראה והנה שׂחוֹק מרחף על שׂפתיו ויגש אליו וישקהוּ. וייקץ יעקוֹב. וישאל אליעזר את בּנוֹ:

– מדוּע זה צחקת?

אוּלם יעקוֹב לא ענה על שאלה זוֹ, כּי אם פּנה אל אביו בּשאלה אחרת:

– מתי היה הגיבּוֹר גדעוֹן?

– מזמן כּבּיר – ענה אליעזר, – זה כּשלוֹשת אלפי שנה.

– ומדוע אין לנוּ עכשיו גיבּוֹרים כּגדעוֹן? – שאל הנער.

ויספּר לוֹ אליעזר, כּי מאז שהחריבוּ הרוֹמאים את בּית-מקדשנוּ, נפזרוּ בּני ישׂראל בּין עמים שוֹנים בּארצוֹת זרים, ולכן תמוּ גיבּוֹרים מקרבּם.

– וּמדוּע יוֹשבים עכשיו בּני ישׂראל על אדמת זרים ולא בּארץ-ישׂראל? – שאל יעקוֹב – הכי הרוֹמאים אינם נוֹתנים להם גם היוֹם להתישב שם?

ויען אליעזר:

– הרוֹמאים אמנם כּבר ספוּ ונשמדוּ כּליל, אֶפס ה' הבטיחנוּ כּי הוא יקבּץ גָלוּיוֹתינוּ והשיב אוֹתנו אל ארצנוּ, ועל כּן הננוּ יוֹשבים וּמחכּים, עד אשר יקים ה' דברוֹ.

ויעקוֹב הניע בּראשוֹ ויאמר:

– אבל הלא ה' לא ציוָנוּ לשבת פּה תחתינוּ וּלבלתי התישב בּארץ-ישׂראל בטרם יקראנוּ. ולמה אנוּ יוֹשבים פּה וּמחכּים? הלא טוֹב לנוּ לשבת שם וּלחכּוֹת לגאוּלה. מה מאד חפצתי לראוֹת את הארץ ההיא, את כּל המקוֹמוֹת שבּהם נראָה ה' אל נביאינוּ וגיבּוֹרינוּ.

ואליעזר נכלם מעט מדברי בּנו ולא מצא מענה. כּי אמנם הוֹקיר אליעזר את תוֹרת ה' ודברי נביאיו וגם היה מתפּלל תמיד לשוּב לארץ-ישׂראל, אבל יחד עם זה צר היה לעזוֹב את מסחרוֹ אשר פּרץ ברוֹמַניה וללכת לבקש לוֹ מקוֹר מחיר בּמקוֹם אחר, ואפילוּ בּארץ-ישׂראל.

ד

ויאשה גם הוּא חָשק בּלימוּדים ויקשב לכל אשר לימדוּהוּ מוֹריו וגם הרבּה לקרוֹא בּספרים ויחכּם מכּל תלמידי בּית-הספר. ורעיו היו בּאים אליו לשאוֹל ממנוּ פּשר כּל דבר קשה שמצאוּ בּשיעוּריהם, והוּא היה מבאר להם בּהשׂכּל ודעת, ויהי רצוּי לכל התלמידים הדוֹרשים חכמה.

ותלמיד אחד קרוֹב לראש בּית-הספר היה נער שוֹבב וּשמוֹ ניקוֹלוֹס, וַיפגר בּלימוּדיו מכּל התלמידים.

פּעם קרא המוֹרה את יאשה וַיבחָנהוּ, ויאשה ענה כּהוֹגן, ויצב לוֹ המוֹרה ציוּן טוֹב. ואחר כּך קרא לניקוֹלוֹס וישאלהוּ שאלה קטנה, וניקוֹלוֹס לא ידע מה להשיב.

ויוֹכיחהוּ המוֹרה ויאמר:

– ראה הנה ליאשה אין מוֹרה בּבּית, והוּא יוֹדע להשיב על כּל מה ששוֹאלים אוֹתוֹ, וּלך שׂכרוּ מוֹרה לשנן עמך את שיעוּריך בּביתך, ואף על פּי כן אינך יודע מאוּמה!

וַיִחַר לניקוֹלוֹס מאד ויקנא בּיאשה, ויהי מתגָרה עמוֹ תמיד. פּעם שׂיחקוּ התלמידים בּחצר בּית-הספר וישׂם ניקוֹלוֹס מכשוֹלים לפני יאשה ולא נתן אוֹתוֹ לשׂחק. ויהדפהוּ יאשה מפּניו ויקרא ניקוֹלוֹס קוֹל גדוֹל:

– יהוּדי ארוּר!

ויקם יאשה ויך את ניקוֹלוֹס על לחיוֹ, ותקם מהוּמה גדוֹלה בּחצר. וירץ נער ויגד לראש בּית-הספר, כּי ניקולוֹס מוּכּה בּידי יהוּדי. וימהר ראש בּית-הספר ויבוֹא אל המקוֹם, אשר שם היה הריב וּבלי חקירה וּדרישה התנפּל על יאשה, וּברקעוֹ בּרגל קרא:

– איך נוֹעזת, יהוּדי מצוֹרע, להכּוֹת נער נוֹצרי וכל שכּן בּן-אחי? הטרם ידעת כּי לא למענך ולא למען אַחיך היהוּדים יסדוּ את בּית-הספר, כּי אם למען הרוֹמַנים אזרחי הארץ?

ויצו הראש להביא את יאשה אל הכּלא וּלסגרוֹ שם עד הערב. כּל העוֹמדים חשבוּ, כּי יאשה יבכּה ויתחנן לפני הראש לשׂאת את חטאתוֹ, אך יאשה הבּיט אל הראש בּחרפּה וָבוּז, וילך אל בּית-הכלא, בּלי דַבּר דבר.

כשסוּגר חדר-הכּלא ויאשה נשאר לבדוֹ, כּבש את פּניו בּקרקע ויתן לדמעוֹתיו לזרוֹם מעיניו בּלי מעצוֹר. כּל זמן שעיני זרים הבּיטו אליו, התאפּק, ויכבּוֹש את כּעסוֹ ואת מרירוּת נפשוֹ בּקרבּוֹ, אף כּי לבּוֹ היה נכוֹן להתפּקע, אבל עכשיו, לפני ארבּעה קירות של הכּלא, היה יכוֹל לתַנוֹת את צרתוֹ וּלגלוֹת את כּל מה שבּלבּוֹ.

– בּמה אָשמתי? – שאל יאשה לנפשוֹ. – האם אנכי התחלתי בּריב? בּמה אשמתי אם אני יוֹדע יוֹתר מניקוֹלוֹס? וּמדוּע ירדפני תמיד ויקראני בּשם “יהוּדי ארוּר”? אמנם הוּא סכל, נער גס וּבלתי מלוּמד, אבל ראש בּית-הספר איך בּא הוּא לחָרפני מבּלי חקירה וּדרישה ועוֹד קוֹרא לי “יהוּדי מצוֹרע”, ללא אמת, כּי נקי אני בּגוּפי וּבנפשי לא פּחות מניקוֹלוֹס בּן אחיו.

ככּה חשב יאשה, הפך והפך בּשאלוֹת האלה אלף פּעמים, וּתשוּבה לא מצא, וגם שכח, כּי לא אכל לחם כּל היוֹם ההוּא.

כּשבּא השוֹמר להגיד לוֹ, כּי עבר זמן כּלאוֹ ועכשיו יכוֹל לצאת לחפשי, התנער יאשה, כּמו מתרדמה עזה, ויקם וילך אל בּיתוֹ מלא עצב ויגוֹן, וּפנינה קידמה אוֹתוֹ בּתוֹכחת מוּסר ותמלא את פּניו קלוֹן על שבתו בּבית-הכּלא. אך הוּא לא שעה אליה ולא דיבּר עמה מאוּמה.

מהיוֹם ההוּא בּא שינוּי גדוֹל בּרוּחוֹ של יאשה, הוּא חדל מִשַׂחק עם רעיו, וישב לוֹ לבדוֹ תמיד ויהגה בּלימוּדיו.

וימים רבּים אחרי כן צלצלוּ בּאזני יאשה דברי החרפּה אשר חירף אוֹתוֹ ראש בּית-הספר וירתיחוּ את דמי לבבוֹ בּקנאה וכעס. ותמיד שאל לנפשוֹ: מדוּע רק אוֹתי העיז לבַזוֹת בּאופן כּל כּך גס? ואם אני יהוּדי מה בּכך? איזה עווֹן יש בּזה שאני יהוּדי?

ה

ויגדלוּ הנערים. ויעקוֹב היה לבר-מצוה. ויעשׂ אליעזר משתה ויקרא לכל לוֹמדי העיר, ויעקוֹב דרש לפניהם דרשה חריפה מענין היוֹם. ויאשה גדל גם הוא בּחכמוֹת החוֹל ויקבּל בּשנה זוֹ מתנה ומכתב תהילה מבּית-הספר. וגם ראש בּית-הספר, אשר שׂנא את היהוּדים תכלית שׂנאה, לא היה יכוֹל לגעת לרעה בּיאשה, כי שאר המוֹרים הגינוּ עליו.

פּעם אחת בּליל חושך שב יעקוּב מבּית-המדרש הבּיתה, בּדרך התנפל עליו נער רוֹמַני ויבקש להדפוֹ אל תוֹך התעלה העמוּקה והמלאה רפש.

אולם בּרגע ההוּא והנה יד חזקה אחזה בּעוֹרף הנער הרוֹמני, וקוֹל קוֹרא לוֹ מאחריו: בּרח לך תיכף מזה, ואם לא – והשלכתיך אל תוֹך התעלה.

וימהר הרוֹמַני ויברח.

וירא יעקוֹב כּי יאשה שכנוֹ הוּא הנער אשר בּא עתה להצילוֹ, ויתפּלא מאוד: האוּמנם הוֹפיע זה לוֹ עתה כּמלאך מוֹשיע?

והנה שמע קוּל יאשה מדבּר אליו רכּות:

– אַל תירא, יעקוֹב, בּוֹא ואלַוה אותך הבּיתה. ויחזק אותו בּידוֹ וילכוּ.

– מדוּע התגָרה בּך הנער הרוֹמני? – שאל יאשה את יעקוֹב בּדרך.

– יען כּי גוֹי הוּא – ענה יעקוב בּפשיטוּת.

וַיוסף יאשה לשאוֹל: – וּמדוּע קוֹראים אוֹתנוּ הרוֹמנים “יהוּדים ארוּרים”?

– ידעתי – ענה יעקוֹב – כּי הם מבּני חם אשר אֵררוֹ אביו.

– מאין אתה יוֹדע, כּי הם מבּני חם?

– כּי חכמינוּ אמרוּ: “כּל הפּוָסל בּמוּמוֹ פּוֹסל”, הם ארוּרים, ועל כּן הם קוֹראים לאחרים בּשם ארוּרים.

– הגם היהוּדים הם חכמים? – שאל יאשה בּתמיהה.

וישׂחק יעקוֹב ויאמר:

– אתה עוֹסק תמיד בּספרי הגוֹיים, על כּן אתה חוֹשב כּי רק אצל הגוֹיים היוּ חכמים, ואוּלם אם תלמד בּספרי היהוּדים – וידעת, כּי לנוּ היוּ חכמים וּנביאים, שכּמוֹהם לא היוּ בכל האוּמוֹת.

וישאל יאשה ויאמר:

– וּמדוּע יבַזוּ הגוֹיים אוֹתנוּ תמיד?

– גם על זה כּבר נתנו חכמים מענה, כּי חפץ ה' לבל נשכּח כּי בּגלוּת אנחנוּ, ולא יִזח מקרבּנוּ זכר ארצנוּ הקדוֹשה שבּה חיוּ אבוֹתינוּ בּכבוד ושלוה, כּי רע מאד לבּן אשר מתה עליו אמוֹ, והוּא נמצא תחת ממשלת אֵם חוֹרגת, כּך לא טוֹב לעם שגָלה מארצוֹ והוּא מתגוֹרר בּין עמים זרים.

דברי יעקוֹב עשׂוּ רוֹשם כּבּיר על יאשה, כּי זכר כּל אשר עבר עליו בּבּית וּבבית-הספר.

אז אחז יאשה בּיד יעקוֹב ויאמר:

– אחים אנוּ בני עם אחד וגם לצרה אחים הננוּ, כּי שנינוּ יתוֹמים בּלי אם, הבה לי ידך והיינוּ מהיוֹם ידידים ורֵעים לנצח.

– אכן! – ענה יעקוֹב. – קטנים היינוּ, טיפּשים היינוּ ועל כּן רַבנוּ איש עם אחיו. עכשיו גָדלנוּ, חָכמנוּ וּכבר מבינים אנוּ מה גדוֹל השלוֹם!

ו

ויהי ממחרת ושׂר העיר בּוּקאראֶשׂט שלח פּקוּדה לחנינא, כּי יביא תעוּדה שהוּא נוֹלד בּארץ רוֹמניה, וכי בּצל ממלכת רוֹמניה חסה תמיד, ואם לָאו – יגוֹרש מן הארץ. ויאמר חנינא בּלבּו: אלכה נא אל בּית פּקוּדוֹת העיר ואקבּל שם את התעוּדה, כּי כּוּלם יוֹדעים שם, כּי גם אני, גם אבוֹתי ברוֹמניה נוֹלדנוּ. אוּלם בּבוֹאוֹ אל בּית פּקוּדוֹת העיר הגיד לו איזה פּקיד בּסוֹד, כּי השׂר היוֹשב ראשוֹנה בּמלכוּת שלח חרש דבר לכל בּתי הפּקוּדוֹת, לבלי תת ליהוּדים תעוּדוֹת אזרח.

וישב חנינא בּפחי-נפש הבּיתה ויספּר לאשתוֹ את הדבר הזה. ויאשה יוֹשב ושוֹמע. כּאשר כּילה אביו את דבריו, פּנה אליו יאשה בּשאלה:

– מדוּע רוֹדפים הגוֹיים אוֹתנוּ? מה עשׂינוּ להם?

– יען כּי יש רבּים בּתוֹכנוּ – ענה חנינא – שהם נבערים מדעת, וּבגדיהם וּפיאוֹתיהם ללעג וּלחרפּה בּעיני הגוֹיים. ועווֹנוֹת היהוּדים החשוּכּים ההם נשׂא גם אנחנוּ, כּי שׂרי המלוּכה יוֹציאוּ על כּוּלנוּ משפּט, כּי פּראים אנוּ ואיננוּ ראוּיים להקרא בּשם אזרחי הארץ.

ויען יאשה ויאמר:

– הלא גם הרוֹמנים אינם כּוּלם חכמים ורוּבּם אינם יוֹדעים לקרוֹא בּספר. וגם מאלה הלוֹבשים בּגדי תפארה יש רבּים שהם נבערים מדעת. לא כן בּתוֹך היהוּדים, כּי גם בּתוֹך אלה שמגדלים את פּיאוֹתיהם וּמאריכים את בּגדיהם, נמצאים חכמים רבּים וּנבוֹנים. הנה דיבּרתי אתמוֹל עם בּן שכננוּ, יעקוֹב בּן אליעזר, ונוֹכחתי, כּי הוּא חכם יוֹתר מכּל חברי הרוֹמנים, הלוֹמדים בּבית-הספר. ואוּלי מפּני זה הם שׂוֹנאים את היהוּדים, יען הם רוֹאים כּי נַעלים הם היהוּדים מהם בּחכמתם וּבחריצוּתם. הנה, למשל, בּבית-הספר אשר אני לוֹמד בּו, חברי הרוֹמנים שׂוֹנאים אוֹתי, לא מפּני שעשׂיתי עמהם רעה, כי אם מפּני שאני לוֹמד ויוֹדע את שיעוּרי והם אינם לוֹמדים ואינם יוֹדעים.

חנינא רצה להפוֹך בּזכוּתם של הרוֹמנים, כּי יוֹתר טוֹב היה בּעיניו לחייב את היהוּדים, אך לא את הרוֹמנים, שאת קרבתם בּיקש תמיד, אך בּעת ההיא בּא שׂר השוֹטרים אל חנינא. וימהרוּ בּעל-הבּית ואשתוֹ אל האוֹרח החשוּב, והשׂר האיר אליהם פּנים ויוֹאל לשבת עמהם איזה זמן לשתוֹת עמהם כּוֹס יין, וגם הלוָאה הגוּנה קיבּל מחנינא, וּבעד זה הבטיח להמציא לחנינא זכוּת אזרח.

בּתוֹך שׂיחתם נגעוּ בּשאלת היהוּדים והשׂר אמר, כּי הוּא אמנם איננוּ אוֹהב את היהוּדים, אך את חנינא הוּא אוֹהב, כּי הוּא אינוֹ דוֹמה כלל ליהוּדי. וישׂמח חנינא על הדבר זה וילעג גם הוּא לפני השׂר בּמנהגי היהוּדים וּבתנוּעוֹתיהם, והשׂר צחק בּכל פּה. פּתאוֹם בּא יאשה ואמר אל אביו:

– אבּא! הלא גם אנוּ יהוּדים, ולמה תצחק להם?

ויגער בּוֹ חנינא ויאמר:

– נער אתה ואין לך להתערב בּמה שהגדוֹלים מדבּרים.

וגם פּנינה אָדמה מכּעס, כּי חרה לה על אשר גילה יאשר לפני השׂר הרוֹמני, כּי יהוּדים הם…

ז

עוֹד מימי ילדוּתוֹ לא היה יאשה רוֹצה לשבת בּבית אביו, כּי לא רצה לשמוֹע תוֹכחוֹת מפּי אמוֹ החוֹרגת, וּמאז ראה את אביו מתחבּר עם הפּקיד הנכרי ולוֹעג עמוֹ יחד ליהוּדים – היה לוֹ בּית אביו כּמאוּרת צפעוֹני. וגם בּבית-הספר לא ידע שלוָה, כּי בּזמן ההוּא גָדלה השׂנאה ליהוּדים, ורבּים מתלמידי בּית-הספר היוּ מבזים וּמחרפים את היהוּדים. ויאשה שמע זאת ויִחַר לוֹ עד מות. ואף כּי בּכבוֹדוֹ היוּ הרוֹמנים נזהרים, כּי כּולם היוּ צריכים לוֹ, לפתוֹר להם כּל שאלה קשה, אבל הוּא הרגיש, כּי חרפּת אֶחָיו חרפּתוָ היא.

ויהי היוֹם וילך יאשה לשׂוּח בּבּוֹקר, כּי יום חג היה לנוֹצרים וּבית-הספר סגוּר אז. וישׂא את עיניו וירא והנה יעקוֹב הוֹלך, ויגש אליו, וישאל לוֹ לשלוֹם. ויאמר יעקוֹב:

– וּמדוּע אינך הוֹלך היוֹם אל בּית-הספר?

ויגד לוֹ יאשה, כּי בּיוֹם הזה חג לנוֹצרים, ועל כּן אין לוֹמדים בּבית-הספר. ויאמר יעקוֹב:

– “שׂמוּני נוֹטרה את הכּרמים, כּרמי שלי לא נטרתי”. רבּים מבּני ישׂראל שוֹמרים את חגי הנוֹצרים ושבּתוֹתיהם, ואת חגי ישׂראל אינם יוֹדעים ואינם מכבּדים.

– וּמה אעשׂה? – הצטדק יאשה – הלא כּל מוֹרי בּית-הספר ורוֹב התלמידים הם נוֹצרים, על כּן אנוּס אני לעבוֹד בּימים שהם עוֹבדים ולשבּות בּימים שהם שוֹבתים. לא אכחד ממך, כּי גם לי לא נעים הדבר הזה. בּכלל לא נעים לי ללמוֹד בּבית-ספר כּזה, שרוֹב התלמידים והמוֹרים מתיחסים בּשׂנאה אלינוּ היהוּדים, אבל מה לעשות אם אין בּתי-ספר כּאלה ליהוּדים, ואנוּ צריכים לדרוֹש חכמה מפּי שׂוֹנאינוּ. אמנם טוֹב היה לוּ ישבוּ בּני ישׂראל בּארץ-ישׂראל. שם היוּ בּוֹנים להם בּתי-ספר ללמוֹד תוֹרה וחכמה. שם לא היוּ מחרפים אוֹתנוּ ולא היינוּ אנוּסים לחלל את קדשינוּ. השמעת כּי ישנם עכשיו כּאלה שמבקשים לשוּב לארץ-ישׂראל ולעסוֹק שם בּעבוֹדת האדמה?

– עתה אין ארץ-ישׂראל עוֹד בּעוֹלם, – אמר יאשה בּעצב – שם הארץ עכשיו פַּלֶשׂתינא והיא אחת ממדינוֹת תוּרכּיה.

– ואני מאמין, כּי גם היוֹם היא ארץ-ישׂראל. אמנם הרוֹמאים הרשעים הגלוּ אוֹתנוּ משם, וגם בּיקשוּ להשכּיח מלבּנוּ את ארצנוּ הקדוֹשה, ועל כן הסַבּוּ את שמה פּלשׂתינא, על שם הפּלשתים שישבוּ בּחלק אחד מהארץ ההיא. אוּלם כּל תחבּוּלוֹת הרוֹמאים ישׂא רוּח. ארץ-ישׂראל היתה ותהיה נחלת ישׂראל! אנחנוּ נשבּענוּ שלא נשכּחנה לנצח וּמאמינים אנוּ בה' אלוֹהינוּ, כּי יקיים את הבטחתוֹ להשיבנוּ אליה וּלחַדש ימינוּ כקדם.

– אבל אוֹמרים, כּי הארץ עזוּבה ושוֹממה – אמר יאשה.

– ואנחנוּ בּשקידתנוּ נשׂים אוֹתה לארץ זבת חלב וּדבש כּמוֹ שהיתה. והאמת אגיד לך, כּי גם אם חלילה יגזוֹר ה', כּי נסתפּק שם בּפת חרבה, טוֹב לי בּכל זאת לשבת שם, מלאכוֹל בּרבּורים אבוּסים בּארצוֹת הגלוּת.

ועיני יעקוֹב נהרוּ בדבּרוֹ את הדברים האלה, וּדבריו אשר יצאוּ ממעמקי לבּוֹ ירדוּ אל לב יאשה.

ויאמר יאשה:

– צר לי מאד, כּי אנכי היהוּדי איני יוֹדע תוֹרת היהוּדים ואת קוֹרוֹתיהם. זר אני גם לרוֹמנים גם לאַחַי היהוּדים, לוּ תוּכל להקדיש שעה בּיוֹם ללמדני עברית, כּי אז הייתי מוֹדה לך מאד מאד.

וישׂמח יעקוֹב על הדבר הזה ויאמר:

– הנני לעשׂוֹת רצוֹנך. ואוּלם גם אני רוֹצה ללמוֹד את חכמוֹת החוֹל, הדרוּשוֹת לכל אדם. וּבוַדאי לא תחשׂוֹך ממני את חכמתך אשר קנית בּבית-הספר.

ויקבּעו שניהם זמן, ויהיוּ לוֹמדים יחד שעוֹת אחדוֹת בּיוֹם בּתוֹרה וּבמדעים שוֹנים.

ח

ואנשים רשעים קמוּ בארצוֹת שוֹנוֹת להסית את ההמוֹן לעשׂוֹת רעה את היהוּדים. וירבּוּ להעליל עלילוֹת שקר על היהוּדים גם בּדיבּוּר וגם בּכתב. וישׂכּרו אנשים ריקים וּפוֹחזים לעשׂוֹת פּרעוֹת בּבתי-היהוּדים, ואליהם נלוָה כּל ההמוֹן הרב, אשר בּא לבוֹז את הרכוּש. אז פּרצוּ פּרעוֹת בּערים רבּות בּנגב רוּסיה, היהוּדים היו לבז ולמשיסה וגם רבּים הוּמתוּ בּאכזריוּת נוֹראה. אז התעוֹררו יהוּדים רבּים מתלמידי האוּניברסיטה לעלוֹת לארצנוּ הקדוֹשה ולעבוֹד את אדמתה.

ויעקוֹב הפציר מאד בּאביו לתת גם לוֹ לעלוֹת שמה, אך אביו גער בּוֹ ויאמר:

– רב לך לדבּר הבלים! ילכוּ להם אלה, שאין להם מה להפסיד פּה, לאיזוֹ ארץ שהיא, ואפילוּ לארץ-ישׂראל. אבל אני, בּרוּך השם, מטוּפּל פה בּעסקים רבּים, וגם אתה, כּשתהיה לאיש, תעזוֹר לי בּעסקי, ולמה לך ארץ-ישׂראל?

ויכּוּח ארוֹך היה בּין אליעזר וּבין יעקוֹב בּנוֹ. זה מביא ראָיה מפּסוּק זה לדעתוֹ וזה מביא ראָיה מפּסוּק אחר לדעתוָ, זה מחזק את דבריו בּמדרש זה, וזה – בּמדרש אחר. וסוֹף סוֹף לא יכלוּ להטוֹת איש את לב רעהוּ. יעקוֹב עמד על דעתוֹ, כּי רק בּארץ-ישׂראל ימצא היהוּדי מנוּחה לנפשוֹ, ואליעזר עמד על דעתוֹ, כּי צריך לשבת בארץ הגלוּת וּלצפוֹת לרחמי שמים עד שיבוֹא המלך המשיח.

ואחרי שהכּסף היה בּידי האב, מוּבן מאליו, כּי נפסקה ההלכה כּאביו. ויעקוֹב נשאר לתוּגת לבבו בּבּוּקאראֶשׂט.

וחנינא ישב לוֹ בּבּוּקאראֶשׂט ויסחר את מסחרוֹ, כי שׂר השוֹטרים לא נגע בּוֹ לרעה. אמנם את התעוּדה, שהיתה דרוּשה לחנינא, לא נתן לוֹ, ורק דחהוּ תמיד בּ“לך ושוּב”. אך חנינא הסתפּק בּזה שלא מגרשים אוֹתוֹ, וקיוה לימים טוֹבים, שסוֹף סוֹף יקבּל את התעוּדה, כּי אזרח רוֹמני הוּא. אך בּא יוֹם חוֹשך והשׂר ירד מגדוּלתוֹ, ועל מקוֹמוֹ בּא שׂר אחר, והשׂר החדש ציוה על חנינה לעזוֹב את העיר בּמשך שמוֹנה ימים, ואם לאו – ענוֹש יעָנש. חנינא ניסה להטוֹת אליו גם את לב השׂר הזה בשֹוחד, ולא עלתה בּידוֹ.

וירא יאשה כּי אביו בּצרה גדוֹלה ויאמר לוֹ:

– הנה בּירכך ה' בּעֹושר, למה אתה יוֹשב פּה וּמחכּה עד שיבוֹאוּ הפּוֹרעים ויבוֹזוּ את רכוּשך? הלא טוֹב לנוּ לעלוֹת עכשיו לארץ אבוֹתינוּ ונזכּה להיות בּבּוֹנים את חָרבוֹתיה.

חנינא הקשיב לדברי בּנוֹ וכמעט הוֹדה בּלבבוֹ כּי צדק בּמשפּטוֹ. אך פּנינה התנַגדה להצעה זוֹ בּכל כּוֹחה ותאמר:

– אל תשמע לעצת המשוּגע הזה, כּי להשחיתנוּ הוּא מבקש, וכל מי שיש לוֹ מעט דעת הוּא מבין, כּי לא טוֹב לעזוֹב עיר שיש בּה גנים, תיאַטראוֹת וקרקסאוֹת וללכת למדבּר שמם. ואוּלם אנחנוּ כּזאת נעשׂה: נשב נא זמן קצר על גבול ארץ רוֹמניה ומשם נשלח מכתבי בּקשה לשׂרים כּי יתנוּ לנוּ זכוּת אזרח, ואיש עוֹרך-דין ישתדל בּעדנוּ והוֹציא משפּטנוּ לאוֹר, ואז נשוּב לבּוּקאראֶשׂט וישבנוּ בּה כּשאר אזרחי העיר.

ויחר ליאשה מאד ויאמר:

– אם רוֹצים אתם לצפּות לחסד הרוֹמנים, שבוּ תחתיכם, ואוּלם אני רוֹצה ללכת לארץ אבוֹתינוּ.

ויאמר חנינא:

– הלא אוֹתך אין מגָרש, כּי תלמיד בּית-הספר אתה.

ויאמר יאשה:

– רוֹצה אני להמלט בּעוד מוֹעד ולא להמתין עד שיגרשוּני בּחרפּה. וּמלבד זאת אני רוֹצה לשבת בּארץ-ישׂראל.

ותשׂמח פּנינה על דברי יאשה ותאמר לבעלה:

– תן לוֹ כּסף להוֹצאוֹת דרכּוֹ ויסע לוֹ אל אשר ישׂאהוּ לבּוֹ, ולא יפריע עוֹד את מנוּחתנוּ.

בּעוד ימים אחדים עזב יאשה את בּית-הספר ואת בּית אביו ואת עיר מוֹלדתוֹ ויסע לארץ-ישׂראל.

בּבית-הנתיבוֹת עמד עליו יעקוֹב, שבּא ללווֹתוֹ, וכאשר נשמע קוֹל הפּעמוֹן המבשׂר כּי הרכּבת נכוֹנה לצאת, נפלוּ הרֵעים איש על צוארי אחיו, ויבכּוּ וישקוּ איש את רעהוּ.

ויאשה בּא אל הרכּבת, הקטר השמיע קוֹל שריקה והרכּבת ניתקה ממקוֹמה.

ויקרא יאשה מבּעד החלוֹן:

– היה שלוֹם, אחי! יתן ה' ונתראה יחד בּארץ הצבי.

– אמן! – קרא יעקוֹב ולא יכול לדבּר עוֹד, כּי דמעוֹתיו לא נתנוּהוּ לכלוֹת את דבריו.

והרכּבת נעלמה, ואך מרחוֹק נראה קצה עמוּד העשן, היוֹצא מהמַעשנה של הקטר, ויעקוֹב עוֹד עמד על עמדוֹ.

ורבבוֹת מחשבוֹת שוֹנוֹת מילאוּ את חדרי לבּוֹ, דמעוֹתיו שטפוּ על לחייו, וּשׂפתיו רחשוּ בּרכוֹת לראש רעהוּ, אשר נפשוֹ נקשרה בּנפשוֹ.

ויעקוֹב התעצב מאד מעת אשר עזבוֹ יאשה רעהו, וכמשוֹררנוּ הגדוֹל רבּי יהודה הלוי היה קוֹרא תמיד: “לבּי במזרח ואני בּסוֹף מערב”.

ויהי היוֹם וּמכתב בּא מיאשה ליעקוֹב מארץ-ישׂראל, וּבוֹ הוּא מספּר מכּל הנפלאוֹת שראוּ עיניו בּארץ אבוֹתינוּ, וּמכּל מה שהוּא חוֹשב לעשׂוֹת שם.

יעקוֹב קרא את המכתב ויִשנה וישַלש וינחילהוּ עונג רב וּמכאוֹב גדוֹל כּאחד. הוּא התענג על כּי עלתה בּיד רעהוּ להשתקע בּארץ-ישׂראל, וצר היה לוֹ שהוּא אינוֹ משתתף עמוֹ שם בּעבוֹדה ויוֹשב עוֹד בּארץ הגלוּת. מאז התהלך יעקוֹב כּצל, קוֹדר וּמשוֹמם, נפשוֹ תיעבה כּל אוֹכל וּבלילה נדדה שנתוֹ.

וירא אביו כי בּנוֹ הוֹלך ודל, ויקרא לרוֹפאים ויבדקוּהוּ, ויתנוּ לוֹ סמי מרפּא ולא הוֹעילוּ. ויעצוּ לוֹ לנסוֹע לחוּץ-לארץ לאחד ממַעינֹות הרפוּאה.

ויאמר יעקוֹב:

– תן לי, אבי, לנסוֹע לארץ-ישׂראל, כּי שם אֵרפא רפוּאה שלמה.

ויבן אליעזר כּי נכספה נפש בּנוֹ לעלוֹת לארץ-ישׂראל וכי געגוּעיו אלה הם סיבּת מחלתוֹ. ויחמוֹל עליו ויתן בּידוֹ כּסף וישלחהוּ וּמקץ שני שבוּעוֹת נפגשוּ שני הרעים על הרי ישׂראל בּשׂמחה רבּה. וּמאז ועד היוֹם הזה הם עוֹבדים בּשקידה עצוּמה. יאשה למד את עבוֹדת האדמה והגננוּת ועוֹסק בּתחית הארץ, ויעקוֹב עוֹסק בּתחית העם וּשׂפתוֹ, כּי מוֹרה הוּא לילדי ישׂראל תוֹרת ה' וידיעוֹת התבל.

ישראל – סוחר פשתן בעיר הקטנה א. במדינת ליטא – היה “בעל־בית” יודע תורה, יושב במזרח וקרוּא לאספות הקהל. עסק מסחרו עלה לכמה אלפים רובל, אך כל אלה היו כסף זרים: מזה לקח ולזה נתן. החלק הגדול מפרנסתו אכלו מלויו, ורק חריפות שכלו ושקידתו העצומה הן שעמדו לו כי לא עמד בחצי־הדרך, ואיש לא ידע כי לחצו גדול מאוד, כי בבואו בין אנשים הראה ישראל פנים כאיש עשיר וכיסו היה פתוח תמיד לכל דבר שבצדקה.

אולם דחקו מצד אחד והחפץ להסתיר דחקו ולהֵראות כעשיר מצד שני, פעלו גם על תכונת־נפשו פעולה רעה ונמרצה. כי תחת מסוה הפנים השוחקים, שהראה בשבתו בין אנשים, היתה כבושה תמיד מרירות נפש וקפדנות עזה, שהיתה נכונה להתלקח לרגעים ולבוא לידי כעס גלוי, אך בינתו עצרה בעד רגשי לבו ולא נתנה להם להגלות לפני אנשים זרים. אבל בשבתו בביתו, במקום שהוא אדון ומושל יחידי, שם העביר מעליו את מסוה הפנים השוחקים, ופניו נגלו כמו שהם – זועפים ועצובים, עיניו הפיקו זעם, דבורו היה מעט ובכעס, ובני ביתו יראו מפניו כמפני דוב, וישתדלו להשתמט ממנו אחד אחד ויחבאו בפנות, וגם אשתו התהלכה בפניו על בהונותיה לבל תפריע את הדומיה השוררת בבית.

ובעיני ישראל היתה הנהגה כזו ישרה מאוד. בבואו אל בית איש זר ובשמעו את קול הילדים הרצים ומשתובבים, רוקדים וצוהלים או נלחמים איש באחיו ומיללים, היה ישראל אומר בלבו: לא אב הוא זה כי אם סמרטוט, כי נותן הוא לילדיו להשתובב ככה; ב“ה בביתי לא כן, שם לא ישמע קול צוחה; בני הם ב”ה בעלי נמוס, בני תרבות.

ביחוד שם ישראל את עינו על ירוחם־שלמה בנו, אשר היה בעל כשרונות טובים וישראל קוה לראות ממנו נחת הרבה. אך למד ירוחם־שלמה לקרוא מתוך הסדור וישראל פקח את עיניו עליו, כי יתפלל מתוך הסדור כל התפלה מן “מודה אני” עד אחר “עלינו” מלה במלה בלי הבליע אות אחת. מובן מאליו, כי העבודה הזאת לא היתה נעימה לירוחם־שלמה; ואף כי אביו ואמו הבטיחו לו בעד עבודתו די “עולם־הבא”, בכל זאת השתדל הנער להחלץ ממנה, ועל כן לעתים, תחת להפוך דף אחד – הפך שני דפים; אך ערמתו הועילה לפעמים להותוֹ, כי מעין אביו החדה לא נכחדה הגנבה ותיכף ומיד קבל בעד זה עונש חמור למדי – להתחיל את התפלה עוד הפעם מראש.

– בפעם השנית תזהר לבלתי הפוך שני דפים כאחד – אמר ישראל, בראותו את דמעות בנו, אשר יצאו מעיניו מדי עלעלו בידים רועדות את “הסדור” למצוא “מה טובו”.

ישראל בקש ומצא בעד בנו בהיותו בן שבע שנים מלמד “בעל־פועל”, הוא יעקב “השור”. הוא היה בריה נפלאה בתורת הכוהנים. כל תלמידיו ידעו על פה כל הלכות קדשים בכל פרטיהם ודקדוקיהם “לפי המלה האחרונה של החכמה”. מובן מאליו, כי לא בנקל הצליח לשום בפי תלמידיו את הדינים האלה: בקולות וברעמים, במכות לחי ובשבטים נוראים נתן המלמד להם את תורתו, והעבודה הקשה הזאת הובישה את לשד חייו, ועל כן היו פניו, כפני תלמידיו, חיורים וצמוקים.

ואולם ירוחם־שלמה היה ילד מקשיב ורבו היה נהנה מאוד בלמדו אותו, כי די היה למלמד להסביר ענין אחד פעם אחת – וירוחם־שלמה לא אחר מלשנוֹת כל דברי רבו בלי גמגום. ומלבד זאת היה ירוחם־שלמה נער תמים: בין הערבים בימי החורף, בשעה שהלך “הרבי” אל בית־המדרש להתפלל שם מנחה ומעריב, והתלמידים נשארו לבדם בחדר, וכולם היו מרקדים, מתאבקים ומטפסים ועולים על השולחן ועל התנור והרבנית צועקת וגוערת ואינה נענה, – אז ישב לו ירוחם־שלמה הקטן בפנה לבדו ויחשוב מחשבות… ואם נלוה אליו מי מחבריו, וספר לו ירוחם־שלמה הקטן על אודות ל"ו הצדיקים, אשר רבים מהם ידע לקרוא בשם, גן־העדן והגיהנום, שהיכלותיהם ומשרתיהם נודעו לו גם כן כמו הפרשיות שבספר ויקרא, או על דבר הכבשה שמצא בנימין הטבח בדרך, בשובו מן הכפר בלילה, איך נשא אותה בנימין על כתפיו, ואף אחר כן, כאשר קרא הגבר, שחקה הכבשה שחוק איוֹם ותעלם… וכדומה מעשיות יפות ומלבבות. הרבנית ראתה את ירוחם־שלמה ותחשוב בלבה: הנה זה בן יקיר; גם את הזבוב לא יבריח, יונה שוקטת, זרע ברך ה'. וישראל שמע את תהלת ירוחם־שלמה בנו וישמח בלבו, כי אהבת נפש אהבו; ובכל זאת לא הראה לו כל אות אהבה: לא נשק לו ולא השתעשע עמו, כי ירא פן על ידי מעשים כאלה יסור המורא והפחד מעל פני בנו, ואז חלילה יחל להשתובב. ישראל הצטער לפעמים על כי מלאו לבנו שמונה שנים והוא עוד לא הטעימו טעם שבט; לו נדמה, כי בזה שהוא מטיל עליו אימה בפנים של כעס ודברי רוגז – עוד לא יצא ידי חובתו. ראשית מוסר הוא השבט: אם מיסרים את התינוק בשבט, אז הוא מקבל על עצמו עול מלוכת שמים ועול דרך ארץ ואז יהיה אדם, ובלי זה צריך למיחש מפריקת עול חס־וחלילה. אם עתה יכעס עלי בני ויחשבני לשונא לו – אין בכך כלום, כעס הילד איננו שוה פרוטה, כי עתה הלא לא יבין מאומה. משל – למה הדבר דומה? לתינוק הכועס על הרופא, שמעמיד לו עלוקות. כשיגדל ויהיה לבר־דעת, אז יבין כי לטובתו נתכונתי ואז יתן לי הודאה על כל חביטה וחביטה.

אולם אף כי בקש ישראל עלילה על בנו למען יוכל לדונו בשבטים, אבל לא על נקלה מצאה. אכן גם ירוחם־שלמה לא היה נקי מחטא, לפעמים גם הוא כאחד הילדים עשה מעשה נערות, שבעיני ישראל היה נחשב לחטא גמור, אך “מעשה שטן” והעת ההיא לא היתה שעת הכושר להוציא את “חפצו הטוב” לפעולה; ואחרי כן נשתקע הדבר.

בימי השבת היה ירוחם־שלמה בעצת אביו שוכב לנוח אחר הצהרים כאחד הגדולים, לקיים מצות “שינה בשבת תענוג”, ראשי תיבות “שבת”. אמנם לירוחם־שלמה לא היתה השינה בצהרים לעונג ובפרט בימי הקיץ, אך אחרי שאביו מצוה לעשות כן, הרי ירוחם־שלמה מקבל עליו את הדין ושוכב למעצבה עד אחר חצות היום ואז הוא הולך “לחדרו” לחזות בנועם רבו… כבד היה ממנו לשכב על משכבו בשעה שכל הילדים משתעשעים בחוץ, וכבד מזה היה לו ללכת עתה לחדר. בימי המעשה עוד אימץ ירוחם־שלמה את לבו וימשוך בקרון כל היום, אבל בשבת, אחרי שעבר עליו רוב היום בשעשועים או, לכל הפחות, בבטלה, היה כבד ממנו להביא עתה צוארו בעול. וגם רבו בעצמו, שעסק בעבודתו באמונה ולא חמל לא על עצמו ולא על תלמידיו בשקדו על למודו, גם בעיניו לא היה ישר הלמוד ביום השבת, כי אחרי אכילת ה“צ’וּלנט”, שריח תבלין של שבת נודף ממנו ואחרי שתי שעות של שינה, כבדו אבריו כעופרת, ומאוד מאוד היה חפץ לשבת לבדו ולעיין באיזה ספר קל; אך מה יעשה ובעליו גזרו כי למלמדים אין מנוחה. “לא טוב לנער עברי ללכת בטל יום שלם” – יאמר ישראל. – “אחת לי מה שילמד שם עמו המלמד ובלבד שלא ילך הנער בטל. הבטלה ביום השבת גורמת לעצלות בכל ימי השבוע”, – ויעקב “השור” עושה כאשר יצוּוה.

בשעה החמישית כילה ירוחם־שלמה את למודו ב“חדר” וישב אל ביתו. אמו הגישה לו כוס פושרין צהובים, אשר מלאה מהבקבוק הנטמן בתנור מערב השבת. אבק דק עלה וירד בכוס כמו במעגלה. יחד עם הנוזלים ההם המכונים בשם הכבוד: תה, קבל ירוחם־שלמה גם פרור סוּכּר. ואחרי שגמא הנער את הכוס ההיא, קרא לו אביו ללמוד עמו פרק השבוע במסכת אבות עם פירוש תוספות יום טוב. ישראל התענג אז מאוד, כי זיכהו ה' לקיים מצות “ושננתם לבניך”, ועל כן לא שת לבו לדעת מה יחשוב בנו בעת ההיא. לפעמים כאשר העמיק ישראל במחשבתו בדבר קשה, התגנב מבט ירוחם־שלמה אל החלון הפתוח, וירא והנה אור שפוך שם והילדים מצהילים שם קולם ושמחים. מה מאוד קנא ירוחם־שלמה בהם!

בשעה השביעית היה ישראל הולך עם בנו אל בית־התפלה להתפלל תפלת המנחה, ומשם שב עמו לאכול את הסעודה השלישית, ואחר קרא עם בנו מלה במלה את פרק השבוע מתוך הסדור (מה שלמד מתחילה במשניות לא עלה בחשבון, כי למוד לחוד וקריאה לחוד), גם קרא עמו מזמורי תהלים אחדים, ואחר שבו לבית־התפלה להתפלל מעריב.

אולם באחד מימי השבת מצאו התלמידים את הדלת בבית רבם סגורה. כל התלמידים התקבצו במסדרון הבית ויחכו ואין פותח. מתוך הבית הגיע לאזניהם קול אנחות וגניחות. הם הקשיבו רב קשב, ויעמדו צפופים מתפלאים ומשתאים.

כעבור רגעים מספר יצאה שרה המילדת בחפזון מן הבית, ובראותה את הנערים קראה: לכו “שקצים” לביתכם! היום לא תלמדו.

התלמידים מהרו כחץ מקשת לעזוב את המסדרון ומלאי שמחה נסו החוצה.

*

– נלכה נא אל עבר הנהר! – אמר יונתן הגדול שבתלמידים וראש מהדברים בכל דבר משחק. – נלכה נא כולנו ונערכה שם מלחמה בין פלשתים ובין ישראל.

– נֵלכה, נֵלכה נא כולנו! – הריעו כל הילדים פה אחד.

– אני לא אלך, – אמר ירוחם־שלמה בהשפילו עיניו לארץ.

– מדוע? – שאל יונתן בתמיה.

– אני, אני – גמגמו שפתי הנער – ירא את אבי.

– שוטה, מאין יודע לאביך? – הוכיחו יונתן. – הן עתה השעה השלישית ועד השעה החמישית עוד תשוב הביתה, וחשב אביך כי בחדר היית.

דברי יונתן פעלו פעולה עזה על הנער החלש, אך דמות דיוקנו של אביו נראתה לו, ומורך לבו לחש לו: שב ועל תעשה עדיף.

– לכו ונלכה! – קרא יונתן אל כל חבריו. – אם הוא איננו חפץ – אל ילך: “האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו”.

הנערים נתנו קולם בשחוק, כי מצא יונתן פסוק נאות לענינם, וימהרו אחרי יונתן. וירוחם־שלמה נשאר על עמדו מלא בושה וכלימה.

והשמש האירה באור משמח לב והשיחים הירוקים אשר מעבר לנהר קראו לירוחם־שלמה בקריאה של חבה. יצרו תקפו וישכיחהו רגע, כי נער עברי הוא המתחייב בנפשו באמרו: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, וכי רק החדר והספרים מנת חלקו בתבל…

וימהר ירוחם־שלמה וילך אחר חבריו – בתחילה בלאט, בחרדה וברעדה, ואחר מהר וישא את רגליו ויקפץ וידלג עד השיגו את המחנה הקטן.

והנה באו אל מחוז חפצם. והנערים החלו להראות איש איש את נפלאותיו. ירוחם־שלמה אמנם לא לקח חלק בשעשועיהם, כי אבריו הרפים לא יכלו להתנועע הנה והנה במהירות הנאותה לנער: המה נזדקנו בלא עתם, ואך לבו עוד היה ער להרגיש את עונג השעשועים של חבריו. בת־צחוק של תענוג רחפה על לחייו הלבנות בשעה שראה איך פלוני הולך על ידיו ורגליו פשוטות למעלה, ואיך אלמוני מקפץ כארנבת ומתגלגל כגלגל. גם נמצאו אמיצי לב, אשר קפצו על פני התעלה הרחבה והעמוקה, אשר ירוחם־שלמה ירא גם לעמוד על שפתה פן יפול אל תוכה. והמלחמה… מה יפה היתה המלחמה! בני ישראל תחת דגל יונתן הורישו את הפלשתים וישבּו מהם שבי…

ובעמדו מתפלא ומשתומם, שכח ירוחם־שלמה את כוס החמים ופרור הסוכר, את המשניות עם חדושי התוספות־יום־טוב, והשעות עפו כרגעים. השמש מהרה הפעם לרוץ אורח ולרדת ימה, כמו צרה עיניה בתענוגיו. וכאשר הרים הנער את פניו לראות בה והנה פניה החלו להתאדם… לבו נפעם מאוד. הוא מהר לרוץ הביתה, אך בפתח פגש את אביו לבוש מעילו העליון על כתפיו, ובתי ידיו תלויים מזה ומזה.

– עת ללכת אל תפלת המנחה – אמר ישראל בקול חרש.

וירוחם־שלמה הלך אחר אביו בהורידו את ראשו לארץ. לבו נפעם ומחשבות שונות התרוצצו במוחו.

– אמנם נואַלתי ואשגה הרבה מאוד, – התנחם ירוחם־שלמה על מעשהו – הנה שמעתי לקול רעי, אמרתי כי שלום יהיה לי וכי אשוב לביתי בעוד מועד – והנה אחרתי… ומה אשיב לאבי אם ישאלני איפה הייתי? האשקר לו? האומר, כי ישבנו בחדר עד הנה? אבל אולי נודע לו, כי לא למדנו היום… אך מדוע לא אגיד לו את האמת? האם עול עשיתי כי הלכתי לשוח מעט? אנוכי לא תלשתי מאומה מהעצים ועוד עשיתי מצוה, כי הזכרתי את אחד הנערים, אשר שכח כי שבת היום ויאמר לתלוש ענף מן העץ; גם לא קרעתי את שמלותי ולא טנפתי אותן. לו אחרתי את זמן התפלה, כי אז התקצף עלי בצדק; אבל הן את זמן התפלה לא אחרתי, וללמוד? – הלא תמיד אני לומד ומה בכך אם פעם אחת לא למדתי משניות? – ומלבד זאת הכי אני לבדי הייתי שם? הלא עוד נערים רבים, כולם בני “בעלי־בתים” כמוני, היו שם – ואותם לא יענישו, ומדוע יעניש אבי אותי? – אחרי אשר שקל ירוחם־שלמה את הדבר בפלס שכלו, החליט בנפשו, כי אמנם הוא לא חטא מאומה, וכי אפשר לו להגיד לאביו את האמת, ואביו אל נכון לא יעשה עול ולא יעניש אותו חנם. מה מאוד חפץ לבוא בדברים עם אביו, אך הוא ירא את אביו תמיד, ומה גם עתה כאשר היו פניו זועפים מאוד.

וישראל ידע את כל הנעשה, ידע את החטא הגדול שעשה בנו, וכבר נחרץ משפטו…

אחר תפלת המנחה שבו שניהם דומם הביתה, ודומם אכלו את הסעודה השלישית. אחר ברכת המזון לקח ירוחם־שלמה ספר תהלים לקרוא בו, כדי לפייס בזה את אביו, אך אביו כמו לא שת אליו לב. הוא התנשא ממקומו אט כמתעצל וילך אט אל הפנה ויגש עד המטאטא הירוק, אשר הביא עמו אתמול מבית־המרחץ. ויוצא משם שבטים אחדים.

ירוחם־שלמה ראה את הדבר ויבן, כי צרה קרובה… פניו חורו, לבו פעם בחזקה וברכיו רעדו ושיניו הקישו זו בזו.

– ירוחם־שלמה, גש הנה! – קרא האב בהעמידו את הספסל באמצע הבית.

ירוחם־שלמה עזב את הספר, ובברכים כושלות ועינים מלאות דמע ניגש עד אביו.

– פתח מכנסיך ושכב! – קרא ישראל בקול מצוה.

– מדוע זה, אבי? – ענה הנער ודמעותיו התפרצו מעיניו ותרדנה על לחייו הרזות והלבנות.

– פתח מכנסיך ושכב, ואחר אגיד לך את הכל.

– אבי יקירי! הגד נא לי במה חטאתי? – התחנן הנער – ואם באמת חטאתי הנני לתת לך תקיעת־כף ואת חלקי בעולם־הבא בערבון, כי לא אוסיף עוד לחטוא. אך רחם נא עלי ואל תיסרני.

קול תחנוני הנער ומבטי עיניו הגדולות, אשר הביטו אל עיניו בתחנונים, כמעט הרַכּוּ את לב ישראל ורחמיו נכמרו עליו, אך כרגע זכר כי כתוב מפורש הוא: “חושך שבטו שונא בנו”, והוא עד היום לא נסה ליסרו בשבט; מי יודע מה יהיה בסופו? בני עלי שלא כיהה בהם אביהם – יצאו לתרבות רעה, אדוניהו שלא עצבו אביו מימיו – בא לרשת את כסא המלוכה בחזקה. אמנם החטא שחטא ירוחם־שלמה אך חטא קל הוא, אולם מוטב ליסרהו בעד חטא קל לבל יבוא חלילה לידי חטא חמור, כמו שמצינו בסורר ומורה שתחילתו מוכיחה על סופו.

– פתח מכנסיך בלי שום תירוץ – אמר ישראל בהחלטה גמורה.

מרחוק עמדה מנוחה אשת ישראל – אשה דלת בשר וגבוהת קומה, וכולה כלולב יבש. פניה החיורים הלבינו עתה שבעתים. דמעותיה עמדו על פתחי עיניה ובכל כוחה התאמצה לבלי תת להן להתפרץ החוצה. מה מאוד חפצה מנוחה להשיב יד בעלה מבנה מחמדה, אך לא ערבה את לבה, כי היתה מנוחה אשה עבריה, אשה כשרה היודעת לעשות את רצון בעלה מבלי בקש חשבונות רבים. מנוחה האמינה באמונה שלמה, כי בעלה מסתמא יודע מה שהוא עושה ולא נאה לה להתערב במעשיו, ובפרט בענין החנוך שהוא שייך רק לגברים בלבד, ולא לנשים, על כן עמדה דומם ורק שפתה התחתונה רעדה.

–פתח מכנסיך בלי שום תרוץ, – קרא ישראל עוד הפעם – ואם לא תמהר לעשות כדברי – מרה תהיה אחריתך!

– אבי, אבי, מחמדי, יקירי! הרגני נא הרוג, אך בשבטים אל תיסרני!…

לב ישראל נמס מדברי בנו, אך הוא התאפק ויכלא רחמיו.

– כל תחינותיך לא תועילנה, גזרה היא מלפני… כך אני מצוך – קרא ישראל.

הנער חיפש את הכפתור בידיו הרועדות ולא מצא. ישראל ראה כי העסק ימשך שעה רבה, עד אשר יפתח הנער את מכנסיו, וימהר בעצמו לעזרתו ויפתח את הכפתור. המכנסים נפלו לארץ ורגלי הנער הרזות והמגואלות נראו מתחת כותנתו הקצרה.

– שכב על הספסל! – קרא ישראל בהחילו להתקצף, כי קצרה רוחו.

– אבי, אבי היקר! רחמני נא! אויה! – קרא הנער בהביטו בעיניו הגדולות אשר הפיקו פחד איום ויתאמץ בכל כוחו לעמוד על מקומו ולבלתי כפוף קומתו. ישראל ראה בזה אות מרד והתקוממות ויבוא לידי כעס, ויאמר להראות לבנו בפעם הזאת את ידו הקשה למען יזכור ימים רבים.

– אם כן, אנוכי אראך!… – קרא ישראל ויקח את הנער וילחצהו בין רגליו ויאחז בו בחזקה, עד כי לא יכול עוד להתנועע אנה ואנה, וקול שריקות השבטים היורדים על בשר־הילד המגולה נשמע בבית. הנער התמרמר מעט, כי השבטים הכאיבו לו מאוד, אך אביו צוה עליו לשכב במנוחה, ואם לא – והוסיף על מכותיו, וירוחם־שלמה נאנס לשכב במנוחה ולקבל את מוסרו בהכנעה גמורה.

ישראל קיים בבנו מצות התורה, גם הטיף לו על כל חביטה וחביטה דברי מוסר, אשר לא נכנסו באזני המוּכה, ואחר צוה לבנו לנשק את השבטים. הנער מהר לעשות מצות אביו, בחפצו שיכלה עמו מהרה את חשבונותיו ויעזבנו לנפשו.

כאשר הרפה ישראל מבנו, הרכין הנער את ראשו ויבך חרש בכיה היסטרית.

– רב לך לבכות! לבש מכנסיך! – צוה האב, אך הנער לא שעה אליו.

– אנוכי אייסרך שנית, אם לא תחדל מבכיתך כרגע – קרא האב שוב.

אפס ירוחם־שלמה הוסיף לבכות. ישראל לקחהו וישימהו עוד הפעם בין ברכיו ויחל ליסרו שנית, אך הנער לא חדל מבכי. האב אבד את תרופותיו הפדגוגיות ולא הועיל. עת תפלת הערב הגיעה וישראל נאנס לעזוב את בנו בוכה ולמהר אל בית־התפלה.

– רב לך, בני! – אמרה מנוחה בהלבישה את בנה אחרי צאת אישה מהבית. – חדל, מחמדי! – הוסיפה האשה ותושיבהו על ברכיה ותשקהו. – מה חמרמרו פניך היפים! בני, למה תתמוגג בדמעות? הכי דבר חדש הוא כי אב ייסר את בנו בשבט? אל תירא, בני: אביך עוד יקנה לך מלבוש חדש לחג השבועות. חי נפשי, כי אמר לי בזה השבוע, כי חפץ הוא לקנות לך מלבוש יפה.

אך הנער לא התנחם. הוא הוסיף לבכות, עד כי תקפתו השינה, ויישן…

יום… לחודש… שנת…

כחודש ימים עבר מעת אשר הכריזו עלי חרם, ואנוכי יושב גלמוד עצור בבית, כי אירא מהתהלך יומם בחוץ, פן יסקלוני הנערים השובבים. בראותם אותי יסובו עלי מכל עברים, יחרפוני, יקללוני וידו בי אבנים. ואולם הן גם בטרם הוחרמתי מנודה הייתי מקהל ישראל, כי אני בנפשי התאמצתי להתרחק מהם. ראיתי, כי שוּחה עמוקה מפרידה בינינו, וכי לא מחשבותי מחשבותיהם ולא דרכיהם דרכי. אחרי נסיונות רבים ומרים נוכחתי, כי אך לשוא אשחית את דברי באזניהם. עבדי ההרגל הם, אשר לא יחפצו ואשר לא יוכלו לשפוט במוֹ שׂכלם ולבקר בין טוב לרע. מצות אנשים מלומדה להם – ובה הם מושכים כשור פר מושך בעול.

הנה די־סילוה הרופא, אשר כתב במצות הרבנים ספר, לבטל את דעותי. אכן רע הספר אשר כתב, ורבים מהמה יאמרו גם הם בפה מלא, ועוד יותר יחשבו בלבם, כי טוב ספרי מספרו. ובכל זאת יעריצו את די־סילוה, על אשר ישים את צוארם בעול העבדות הנעימה להם, ואותי ירדפו בלי חסך, יען חפצתי להוציא אותם מעבדותם.

אמנם רבים ביניהם האנשים אשר יתקוממו בלבם גם הם לתורת הרבנים. אבל שפנים הם, מוגי לב, ועל כן יתכחשו וידברו כזב לאמור, כי הם מאמינים בכל אשר יצוו הרבנים. מה בזויים, מה שנואים לי האנשים האלה! אחדים מהם עוד יתרה יעשו, כי יתכבדו בקלוני וישמחו לאידי, ויאמרו כי אמנם חטאת שאול חטאתי, וכי בהשארת־הנפש לא אאמין ובשכר ועונש אשים תָהֳלה. את הבוערים בעם אשנא על כי בוערים הם, על כי עבדים הם בבלי דעת, ואולם את אלה החכמים אשנא ואבזה גם יחד, כי בזדון יבחרו בעבדות, לבעבור עשות חנופה לאנשי ההמון הנבער מדעת, והיו בעיניהם כקדושים.

ומכולם רבה שנאתי ליוסף אחי. הוא לבש מעיל קודש, בפיו יאמר קודש לכל קדשי ההמון, ואולם ידעתי כי בלבו הוא לועג לו ולרבניו. והוא עשה וגם הצליח לעַוֵר את עיני הכסילים, למען יחשבוהו כאחד המאמינים באמת ובתמים, וכבודו גדול בעיניהם ויהי להם לראש ומנהיג. ולבעבור לא יחשדוהו, כי תמים הוא עמי ועם דעותי, ויהי הוא לי לראש הקטיגורים, ללמד עלי חובה ולהשניאני בעיני הקהל.

ולמה איפוא יחר לי כי הכריזו עלי חרם? מה העונג אשר אמצא, כי אתרועע עם אנשים כאלה? גם בשבתי בחברתם בדד הנני; הן לא ישמעו אלה את לשוני…

בראשונה אמרתי, כי יכול אוכל לפקוח עינים עורות, לתת לבני עמי לב מבין לבקר בין טוב לרע, לבחון בין אמת לשקר – אבל עתה רואה אנוכי כי שגיתי: הם מאולתם לא יסורו…

ולמה אכלה כוחי להבל? טוב כי אשב בדד. הכלב והחתול יהיו לי לרעים; שלום לכם, רעי היחידים בעולם! בחברתכם אשתעשע. ואתם לא תבגדו בי כאדם…

ואולם לפעמים – והנה פלא. לפעמים תכסוף נפשי פתאום לחברת בני עמי. חפץ אני להתקוטט בהם ולהתוכח עמהם, אבל לוּ רק היה אהיה בחברתם. שונא אני אותם וגם ירא אני מפניהם פן יסקלוני, ואולם לבי ימשך אחריהם כמים. אז מרגיש אני, כי רק שגגה היתה עמי באמרי: אשב בדד ואמצא מנוחה; לבי לא ינוח, ונפשי סוערת, סוערת עד מאוד…

יום… לחודש… שנת…

אתמול כחצות הלילה, התהלכתי בחוצות העיר השוקטים, ואשאף רוח ואבט אל השמים ממעל… ובהרחיקי ללכת, והנה במבוא צר אנוכי, הוא מבוא הקברים, ואשמע פתאום קול צוחה. קנה־רובים היה עמי, ואומר: אם גנבים באו שם במחתרת והנסתי ואתם ביריה אחת. מהרתי ואבוא אל הבית: והנה זקן משתרע על הארץ כמת, ונערה פורשת כפיה ורצה אנה ואנה כמשוגעה וקוראה: הצילו, אנא הצילו!

בדקתי את הזקן וארא כי עוד רוח חיים בקרבו, ועל כן חזקתי את לב הנערה ואשאל מעמה כי תעזור לי להשיב את נפש הזקן. אז הרימונו את החולה מעל פני הארץ, ואשכיבהו על המטה ובתחבולות שונות הצלחתי להשיב את נפשו אליו; ואולם כוחו עוד טרם שב, ואירא פן יתעלף שנית. אז מהרתי אל ביתי ואקח עמי סממנים שונים, כי גם ברפואות עסקתי לפעמים, ואשוב ואתן לחולה לשתות, ואשפשף בחזקה את רגליו הקרות; אז פקח הזקן את עיניו, וירא ויבן את הנעשה בו.

והנערה נפלה על צואריו ותשקהו, ואני שמעתי רק את הקול האחד: עוד אבי חי! ואחרי כן נשאה את עיניה אלי. הוי אל אלוהים גדולים! מעודי לא האמנתי כי יש בין ילודי אשה נפש נפלאה כזאת…

והיא חפצה להגיד לי דבר מה; ואולם הזקן הכירני…

אז ראיתי כי קורץ הוא בעיניו ומורה באצבעותיו. ואני הבינותי. האם לא חפץ להגיד, כי מוחרם אני מקהל ישראל ולמה זה באתי אל ביתו?

– אבי! – קראה הנערה ברגש – האיש הטוב הזה הצילך ממות…

והזקן פנה אל הנערה:

– טוב לנו המות מִקַבֵּל טובה מאיש המוחרם מקהל ישראל. – ואולם קולו עוד רעד בדברו.

– אדוני! – קראתי – האמנם אסרו רבנים לקבל מידי עזרה גם בשעת הסכנה?

הזקן לא ענה אותי דבר, ואולם לבתו אמר:

– מה בצע כי יושיע איש לגוף אם את הנפש ישחית?

ראיתי את פני הזקן והנה הם מתעותים מרוב מכאוב בנפשו, ואומר אל לבי: לא טוב אנוכי עושה כי אתוכח עם איש חולה.

ואל פני הנערה הבטתי וארא, כי בעיניה נוצצות הדמעות; הנערה חפצה להגיד באזני דבר־מה, אך התאפקה ותחריש.

– ישתדל נא כי יסירו הרבנים את החרם מעליו, – דבר האיש אל בתו – ואז אקבל את פניו באהבה.

ואני יצאתי משומם ונבוך…

יום… לחודש… שנת…

לשוא התנחמתי כי אבליגה על שממוני! לשוא אמרתי כי אתרגל לאט לאט בבדידותי!… התנער בקרבי חפץ החיים, חיי רעות ואהבה. לא אוכל לנוח בתוך קבר־כלאי, כי מוקדי עולם הוצתו בקרבי. מבעד לחלוני אני שומע את החיים מפכים בכל עוז, בקול המולה נעימה, והם מזעזעים ומרעישים את כל מיתרי לבבי ומושכים אותי אליהם בחזקה. לשוא אתאמץ לשום כל מעיני בספר; לבי לא ילך אחרי הכתוב בו. קורא אני פעם ושתים, ואולם דבר לא אבין.

“ישתדל נא כי יסירו הרבנים את החרם מעליו, ואז אקבל את פניו באהבה”.

והחיים מפכים בכל עוז ומושכים אותי בחזקה…

ותמונת הנערה לא תסור ולא תזח מנגד עיני. הוי אל אלוהים גדולים! מעודי לא האמנתי, כי יש בין ילודי אשה נפש נפלאה כזאת…

ובקראי בספר והתחברו האותיות למלים אשר מהן יצא תמיד הפסוק: “ישתדל נא כי יסירו הרבנים את החרם מעליו”.

אז דרשתי אחרי הנערה ויוגד לי, כי היא בת השמש ויחידה היא לו, והוא איש נכבד ואלמן מאשה. אז עברתי בלילה על יד ביתו, ואהי שואף לצל אשר בתוך הבית; אז החרשתי ואדוד לפני החלונות –

ואולם חלונות הבית סגורים, ומסביב רק דממה, ולבי הומה.

“ישתדל נא כי יסירו הרבנים את החרם מעליו, ואז אקבל את פניו באהבה” – הדברים האלה עולים באזני תמיד, ולא יחדלו ולא יסוּפו.

אבל במה אתרצה אליהם? האבקש מהם כי יסלחו לי בחסדם חטא אשר לא חטאתי? האומר להם: אמנם צדקתם, יפה דנתם, יפה חייבתם – בעוד לבי צועק בקול גדול: לא! לא צדקתם, כי אם את הצדיק הרשעתם! הנה אמרתי להוציא את בני עמי מכבלי המסורת, ועתה אשׂים את הכבלים בעצם ידי על רגלי ואמרתי להם: ראו הנה גם אנוכי אסור וכבוּל כמוכם?

אכן לא טובה המלחמה הגדולה והנוראה הזאת, אשר ילחם איש לאמת וחופש! אין חפץ בם לבני אדם אשר להם אנחנו נלחמים! רבים הם האנשים כאחי יוסף, אשר ידעו את האמת כמוני, והם מורדים בה, וכל גבר במסוה יתהלך; העלי להיות, איפוא, כאחד מהם?

לא! לא אוכל! ולו גם יעלה לבי על המוקד כליל… אנוכי אשא ואסבול את אסוני הגדול…

יום… לחודש… שנת…

עוד רוח שכרון נסוכה עלי, עוד מחשבותי תחולנה, תתרוצצנה ותסתבכנה במוחי, עד כי קדקדי יתפוצץ לרסיסים.

ופני תבל התחדשו, והארץ היתה לעדן כולה, ומסביב רק גילה ורון.

הדסה סרה אל ביתי אתמול בערב, ועמה באה גילה.

אך הבה ואספר.

בערב בביתי ישבתי אתמול וחלמתי את חלומותי בהקיץ – והדלת נפתחה.

ואני הכרתיה גם מבעד לצעיף אשר כסתה בו את פניה. הנה זאת חטיבת גוה, הנה אלה צעדיה הקלים, הנה זה קולה הנעים.

והבית מלא אורה.

– סלח נא, אדוני, כי לא סרתי אל ביתך עד כה, או סלח נא כי יצאתי הפעם מן הגדר אשר גדרו חכמים לאשה, ואבוא אל בית גבר. – ובדברה ואני דמיתי כי קול שיר אני שומע. – מחלת אבי לא נתנתני לצאת מביתי… ואולם עתה הנה שב אבי לאיתנו ולעבודתו בבית־המדרש… ואני לא חפצתי וגם לא יכולתי לכבוש את תודתי עמי בלבי…

את אשר עניתי לה לא אדע, ורק אחת ידעתי, אשר אמרתי לה כי גדול חסדה אשר היא עושה עמי בבואה בצל קורתי מן החסד אשר עשיתי אנוכי. ואת – אמרתי – הן תדברי אלי כדבר אל אחד האדם, ואני הלא מנודה ומוחרם…

– אכן, אין אבי יודע את דבר לכתי, – ענתה בתום לבה – ואולם חלילה לך מחשוב אותו לכפוי טובה; גם לבו ירחש לך אהבה ונדבה על חסדך אשר עשית עמו, ולא אוכל להגיד לך עד כמה גדול צערו, כי הכלימך. פעמים רבות דבר אלי במו פיו על הדבר הזה, וגם אחת הגיד לי, כי מכבד הוא אותך בלבבו וכי רואה הוא כי רוח נדיבה בקרבך; אבל – את אדוני אלוהים הוא ירא…

– ואת מה? מה דעתך את בדבר הזה? – שאלתי בחרדה.

– אני… אני אינני יודעת. בראשונה פסחתי על שתי השׂעיפים… אמרתי אלכה נא אליך, כי הן חובה היתה עלי ללכת. האין זאת, אדוני? ואולם רגע אמרתי: אסור לאדם מישראל לדבר דבר אל איש אשר… אשר… לא אדע, אדוני, את האסור; נערה לא מלומדה אנוכי. ואולם באחרונה אמרתי: הן אם כה ואם כה ואני כבר חטאתי… כי בלבי פנימה הלא אני מדברת אליך, ורק קולי לא ישמע. – ופתאום התאדמו פניה מאוד, והיא מהרה ותוסף: – אין זאת כי אדוני אלוהים לא יחשוב לי לעוון את הדבר אשר עשיתי, ואם יחשוב – הלא אין איש, אשר יעשה טוב ולא יחטא.

אני התענגתי מאוד על דבריה הקלים אשר דברה ברוב תומתה, ואולם זכרתי ויראתי פן יודע לאיש, כי באה אל בית המוחרם, והיתה לחרפה ולקללה.

ואני דברתי ואומר:

– עוד טרם תדעי מה רבה קנאת ההמון וקנאת הרבנים העומדים בראשו. האנשים האלה יכולים לעשות את אשר לא תעשינה גם חיות טרף. גם על נפש טהורה כמוך יניפו את חרב החרם הקשה, ביום שמעם כי סרת אל ביתי; ואז תהיי גם את גלמודה כמוני. נורא, יקירתי, נורא החרם מכל עונש. חברת האדם נחוצה לאדם כאויר לנשימה.

– ולי אמרו, כי אתה בעצמך תשנא את חברת האדם, ובעצמך תבחר לשבת בדד ולהגות תמיד בספרים נוראים, המכחישים במציאות אלוהים ובכל קדשי ישראל, והספרים ההם כחברים חיים היו בעיניך, טובים מכל רע וחבר.

– שקר דברו לך, הדסה! לא שנאתי חברת בני האדם. אמנם יש כי יגדל כעסי עליהם, על אולתם וקנאתם, על כזביהם ועולתם, על אכזריותם ועריצותם, אבל גם החזון הזה איננו נפרץ ותמיד תכסוף נפשי לחברת האדם. נעימים לי הרגעים האלה אשר אני יושב בחברתך מכל החכמה העמוקה הכתובה בספרים המתים האלה, אבל מפחד אני, הדסה, פן יבולע לך.

– טעמך ודבריך יפליאוני מאוד – אמרה הנערה מבלי שים לב לדברים אשר אמרתי להפחידה – שומעת אני עליך דברים מבהילים, ויש כי היית בעיני כמעט לאוכל אדם, והנה ראיתיך פנים אל פנים וארא כי חסד חפצת, ורק לשוא ייראו בני עמך ממך, כי לא נורא אתה כלל…

– כן דברת, עלמה יקרה, אני אינני נורא, אבל הם לפעמים נוראים מאוד; ולכן יראתי מאוד פן תספי בעווני גם את.

– בדידותך היא אשר עשתה אותך להיות מפחד מפני הצל. אני לא אירא דבר. –

ופתאום הוסיפה ותאמר:

– אכן חשקה נפשי לסור אל ביתך לפעמים ולדבר עם האיש הנורא אשר כל בני העיר יראים מהזכיר את שמו. הן אתה את נפש אבי הצלת…

– אבל הרבנים…

– הם את עקבי לא ישמרו. צר יהיה לי להעלות על לבי, כי אתה יושב גלמוד ומשומם.

וכאשר עזבה את הבית עזבתני גם קרן האור, ואולם מן החרכים עוד נשקפה אלי מרחוק…

יום… לחודש… שנת…

זה כבר לא הוספתי דבר על דברי ספר זכרונותי. אכן רחוק היה מלבי בימים האחרונים הספר עם כל זכרונותיו המעציבים. לחיים חדשים התעוררתי, לחיי אושר ועונג. כל הפגעים הרעים אשר מצאוני נגוזו, נשכחו ולא עלו על לבי.

הדסה באה אלי כמעט יום יום. אני החילותי ללמדה לשון וספר והיא מקשבת מאוד לדברי; אפס הלמודים הדורשים עיון ושוּם שכל נשׂגבו ממנה, וגם אם אתאמץ לבאר לה כל דבר באר היטב כראוי לתלמיד מתחיל, לא אצליח, ואז תביט עלי כמתחננת לפטור אותה מן העבודה הקשה אשר נטלתי עליה. ורק בחכמת השירה תעשה חיל להפליא, וחיך לה לטעום ולהבדיל בין היפה והנשגב ובין הדבר הקל בערכו. ברוח בינתה תרגיש לשפוט מישרים ולהעירני על דברים רבים, אשר אני המלמד לא עמדתי עליהם.

ואולם לא הלמודים והחכמה ישמחו עתה את לבי, כי אם חברת הדסה. גם שיחה בטלה תנעם לי לרגעים כשירת יה. ברוח פיה תפיח בקרבי נשמה חדשה.

וכגודל שמחתי בשבתי עמה, כן יגדל עצבוני בעת אשר אינה עמי.

גם היום אני יושב כמו על גחלים לוחשות. צר לי המקום. את הרגעים אספור עד בואה.

יום… לחודש… שנת…

והיום לא יכולתי להטמין עוד את רגשותי בלבי, ואומר לה כי אהבתיה.

– אני ידעתי זה כבר כי תאהבני, – ענתה, וקול דבריה קרע את לבי ברוב התוגה הנסוכה בו – מאז ראו עיני את עיניך בפעם הראשונה ידעתי כי בנפשנו הוא וכי הרעה אורבת לנו.

נשקתי לה – והדמעות נראו בעפעפי עיניה.

ואז דברנו, והיא הזכירה את אביה.

– אביך? הוי, הדסה! הן אני אוהבך כעשרה אבות.

– אתה לא ידעת את אבי, – ענתה הדסה – גם לו לב אוהב וגם אני אהבתיו מאוד – ואנוכי ידעתי כי ביגון אוריד את שׂיבתו שאולה.

– אני אלך אליו ואתחנן ואתרפק לפניו; את שולי מעילו אנשק ואת כפות רגליו…

ואז זכרתי פתאום כי מוחרם ומנודה אנוכי. עשתונותי נבוכו, ראשי עלי סובב סובב…

ואני זוכר פתאום כי בהיותי מוחרם בפעם הראשונה, התודיתי באזני הרבנים והם הסירו מעלי את החרם.

ואולם זוכר אני גם את זאת, כי אז לא היתה התהום גדולה בינינו כאשר היא עתה.

אכן קול הדסה מעורר אותי מחלומותי בהקיץ, כי שומע אני פתאום בדברה אלי:

– מה טוב לו הסירו את החרם מעליך.

יום… לחודש… שנת…

רק רעיון אחד מנקר במוחי בחזקה: לך התרפס לפני הרבנים…

אבל, איך אומר להם כי שגיתי, והמה הן השוגים?

ואולם ברגע השני ואני חושב: האמנם לא שגיתי? האמנם לא היו כל מחשבותי הבל? הן אמרתי, כי אשנה סדרי בראשית, כי אהפוך לעמי שכל ישר ודעה צלולה, נלחמתי ונרדפתי שנים רבות, ומה מצאתי? רק לשוא עמלתי, רק לשוא כליתי כוחי: העולם כמנהגו נוהג: השוטים ישטו, והמתעים יתעו, והנבונים בסתר יתלחשו וישחקו, ורק אני נבדלתי מתוך העדה, שמתי קיר ברזל ביני ובין העולם כולו, ביני ובין הדסה חמדתי. דרשתי חופש, בקשתי אמת ואמצא בית כלא. האמנם לא אתחרט? ולמה אבקש להיות שונה מכל בני עמי? אם קופים הם אהיה גם אני לקוף בין הקופים, וגם הדסה לי תהיה…

מה אעשה?! מה אעשה?!…

שבוי הייתי בידי הנוצרים, הם הלעיטוני את תורתם במדה גדושה, אך היא היתה תמיד לא לרצון לי, וכשנודע לי שאבותי נאנסו להמיר את דתם, נעשתה תורה זו שנואה עלי. שמתי נפשי בכפי ועזבתי ארץ מולדתי ושבתי אל היהדות ביד רמה. אך גם פה לא הונח לי. ראיתי כי שושנת היהדות סוּגה בקוצים ואבקש להרחיק את הקוצים, והנה נִחֲתוּ בבשרי ועד לבי הגיעו. קנאתי לשושנה היפה ולא יכולתי לעצור בעד אש קנאתי ואצא למלחמה ואהי מנודה ומוחרם גם מאלה שבקשתי את קרבתם בחרף נפש. אולם עכשיו אש אחרת הוצתה בלבי, אש האהבה להדסה החביבה, ואש זו תכבה את אש מלחמת הדעות שבערה בי מאז.

אני מוכרח עכשיו להסיר מעלי את החרם. להרוס את החיץ ביני ובין הדסה משאת נפשי – ויהי מה!

צר לי בעולם, צר לי!

אני מוכרח עכשיו להלחם ולנצח את עצמי…

יום… לחודש… שנת…

לא אדע עוד היטב את אשר עבר עלי עד אשר גמרתי בלבי ללכת אל הרב ולבקש סליחה.

עד הרגע האחרון לא הייתי מאמין, כי אני אוכל לפתוח פה בבקשת סליחה לפני שונאי ורודפי. הן נקל היה בעיני כי יכּוֹף הארז כאגמון, מאשר יתרפס אוריאל אקוסטא לפני איש.

חיה רעה הוא האדם. לו יכולתי לירוק במו פי אל פני בעצמי ובבשרי, כי עתה ירקתי. גל אחד של דם הנה זה בא, והוא שוטף ברגע אחד את כל מפעלות המוח בקרב שנים רבות.

“כדאית היא הדסה שתתבזה עליה” – לחש לי באזני קול מסתתר בקרב לבי.

אך מי יודע אם לא שבתי עוד ונחמתי בטרם אוציא מפי את בקשת הסליחה, לולא היה מקרה אשר שמתי לאיש אחר.

בבואי אל בית המדרש – כי אמרתי למצוא שם את הרב יושב כמנהגו אחר תפלת מעריב לבדו בחדר הקטן – והנה בית המדרש מלא אדם, ומעל הבמה ישמע קול אחד החכמים עומד ודורש. רק דברים אחדים הגיעו לאזני. הדורש משך את לבי אחריו להשכיחני רגע את כל אשר לי או להזכירני, כי יש עוד בארץ ענינים גדולים ונכבדים פי שבעה על הענינים אשר עליהם אני מתחבט. בכוח קסם השביח האיש את סערת רוחי וימח את כל כעסי והַוָתי.

הקשבתי ואשמעהו אומר:

“גורל אחינו נורא מאוד. בכל ארצות תבל אין מנוח לכף רגלם. באשכנז הם נתונים לחרפה ועוני, בפולניה – לשפלות ובוז, באוסטריה – למשיסה ובז, ובארץ ספרד יתכחשו לצור מחצבתם וימקו בכלאי האינקויזיציה או יעלו על המוקד כצַיִד ביד הצַיָד”.

והאיש נשא את קולו ויספר באזני השומעים את דבר כל המעשים הנוראים הנעשים לבני ישראל בכל ארצות פזוריהם, מעשים אכזריים, אשר גם לב אבן ימס לשמעם. והעם השומע עומד ורועד. ברגע הזה שכחתי את אשר עוללו לי בני עמי, במה נחשבו עוונותיהם נגד מצוקותיהם וענוייהם?

ופתאום התפרצה בכיה מאיזו פנה, ואחריה נשמע קול יללה איומה שהחרידה לא רק את הלבבות, אלא גם את כתלי בית המדרש.

“ובעת צרה כזאת – הוסיף הדורש לדבר – בעת אשר הגזרות רבו לאין חקר, בעת אשר באפנו יעלה עשן הקיטור מן הנשרפים על קדוש השם, בעת הזאת רבה גם הפרצה בתוכנו פנימה. שם חוזי שוא בעלי דמיונות כוזבים יתעו את העם במשׂאוֹת שוא ומדוּחים, ופה – אם נתננו אדוני למפלט בארץ הולאנדיה החפשית – הנה אנשים קמים מתוכנו להוציא את דבת עמנו ואמונתנו רעה אל שכנינו הנוצרים בחוברות וספרים בשפת הארץ, להבאיש את ריחנו ולהסיר את לב העם מאחרי מסורת אבותיו ולנתק בזה את הקשר המקשר את לב בני העם איש לאחיו, ועוד מורים בקהל, כי את הדם הנשפך תבלע האדמה ולא ידרש לנצח, כי לית דין ולית דיין”.

ואני שומע ולבי בקרבי חושב, כי את חרפתי אנוכי שומע וכי אלי ידבר הדורש.

כי מה המה השאלות האחרות כל זמן שאין פתרון לשאלת השאלות – אם חיי עמנו תלויים על בלימה? איך לנו לדון על דבר איזה מנהג או אמונה: הטובים הם או רעים, אם רואים אנחנו קהלות גדולות מגורשות ודם ישראל נשפך באין מכלים. אז כלתה נפשי פתאום להיות אחד מעמי ולסבול עמהם יחד את עול הגלות, ורוח משכה אותי פתאום להתאחד גם עם הרבנים המחרימים, אשר גם המה בני עם ממוּשך וממוֹרט.

הנאספים החלו לצאת מן הבית. ואני נגשתי אל הרב היושב אל שולחנו הקטן. גם בעיניו נוצצו עוד הדמעות.

– אוריאל! – קרא הרב בחרדה.

– רבי ומורי! ראה, הנה באתי לבקש סליחה.

– התשובה אתה אומר לעשות, אוריאל?

– כן, רבי, באתי לבקש כי יסירו מעלי את החרם.

– ואחרי כן תשוב לאִוַלתּך, כאשר עשית בראשונה. הוי, אוריאל, אוריאל! בנו יכול אתה להתל, כי האדם רואה לעינים, אבל באלוהים אל לך להתל, כי רואה הוא ללבב.

– לא, רבי, מורי! מכיר אני עתה בעַוָתָתִי.

ואני לא שקרתי, באמת הייתי ברגע ההוא מלא חרטה, על כי באתי לעורר מחלוקת בישראל בשעה שהם צריכים לאחדות ושלום.

– לי לבדי – ענה הרב – לא נתנה הרשות להתיר את החרם, כי בהסכם כל רבני אמשטרדם הוחרמת, ורק בהסכמתם אפשר להתירו לך.

– ומה, איפוא, אעשה? – שאלתי והייתי כמתיאש, כי אמרתי בלבי: אולי יצוני ללכת לכל איש ואיש מן הרבנים ולהתרפס לפני כל אחד ואחד ביחוד.

– אקרא אותם לאספה ואשאל את פיהם. אולם מראש עלי להגיד לך, כי לא על נקלה תהיה תשובתך הפעם, ולאיש כמוך תכבד כפלים. הן ראשית חטאתך היא הגאוה. אתה התגאית בשכלך ותאמר בלבך: חכם אני מכל חכמי ישראל, החיים והמתים, וברוח פי אבטל את כל דבריהם – ועתה בבואך לשוב, עליך להסיר בראשונה את הגאוה מלבך כליל ולקבל עליך בענוה ובשפלת רוח עול מלכות שמים ועול דרך ארץ, ככל אשר הורונו רבותינו הקדושים.

הרב לא החטיא את המטרה, ויהי כקורא בלבי את המחשבות. אני לא בטלתי את דעתי ולא יכולתי לבטלה, ורק השתקתי אותה, כסיתי ואתה במשאון. “מותר לשנות מפני דרכי שלום” – חשבתי בנפשי. ואחרי שהודיתי במקצת, כי אמנם נואלתי בעוררי שנאה ומדנים בחקירותי, על כן אמרתי: טוב לי לשאת שעה אחת של שפלות והכנעה, והיתה לי לכפרת עוון על אשר לא שמתי לב לגורל אחי הבזוזים והנהרגים.

– את כל אשר תדבר, רבי, אעשה, ורק את החרם הסירה מעלי.

והרב נאות לי לשלוח אלי את דברו בעוד ימים אחדים ביד השמש.

*

עתה הנה הוקל מעלי עול סבלי. קשה היה עלי ללכת אל הרב ולדבר עמו כמתחנן, ועתה הנה הדבר כבר נעשה. אין לי עוד בלתי אם לעשות גם איזה מעשה חיצוני, כפי אשר ישיתו עלי הרבנים, והדבר ההוא לא יכבד ממני לעשותו. השפלות ברוח קשה עלי שבעתים מן השפלות בגוף.

והדסה מלאה שמחה: בטוחה היא, כי כאשר יוסר החרם מעלי, יסכים גם אביה בחפץ לב לתתה לי לאשה. ובלילה חלמתי והנה אני עומד עם הדסה תחת החופה בחצר בית הכנסת, וכל הנערים השובבים ישליכו עלי תחת אבנים – שושנים ופרחים, וכל הזקנים הקנאים קוראים: סימן טוב ומזל טוב…

יום… לחודש… שנת…

אנה אברח, אנה אסתר מפני בשתי וכלימתי?

במעמד כל הקהל התודיתי, במעמד כל הקנאים המהבילים, במעמד כל הצבועים והנוכלים, במעמד כל הבוּרים והבוערים, במעמד כל המכשפות הזקנות התודיתי על חטאי – שדברתי אמת!

הקלון והחרפה אשר סבלתי חרותים על לוח לבי בדם, בכתובת קעקע אשר לעולם לא תמחה. עד נשימתי האחרונה שמורים יהיו בי זכרונות חרפתי וקלוני, והזכרונות האלה יאכלו את לבי כעש, ירעילו את כוס עדני, יפצעו ויבתרו את כל קרבי בלי הרף.

זוכר אני את הודוי הגדול, אשר קראתי בקול גדול באזני העדר הנבער, זוכר אני את המלקות אשר הלקוני במתחם אותי ערום לעיני כל הנאספים בבית המדרש על העמוד, זוכר אני – הוי, מה נוראה החרפה! על יד המפתן בבית הכנסת שכבתי וכל החמורים רמסו אותי בפרסותיהם בצאתם מן הבית.

אכן לא על הקנאים והצבועים, לא על ההמון הנבער מדעת תבער חמתי, כי אם עלי, על נפשי הבזויה, אשר החליטה לעשות את השקר ולהתבזות באופן הנורא ההוא. מה לי אהבת הדסה? מה לי חברת כל האדם? ואנוכי בעיני הן נבזיתי ונמאסתי! מה יועיל לי הכבוד אשר יחלקו לי אחרים, אם אנוכי לא אוכל לכבד את עצמי? האפשר לי להתענג בחיים אחרי כל הדברים האלה? הן זכרונות כלימתי יתיצבו לנגד עיני תמיד, עד עולם לא ימושו מקרב לבי ויהפכו לי את נעימות החיים לרוֹש ולענה.

לא! אם אאריך את חיי, אז רק את מצוקותי אאריך, ומצוקותי מה נוראות! הוי, חרפה ניצחת! הוי, קלון עולם! היש בתבל מוסר אכזרי מזה? האינני חייב מיתה על אשר העטיתי עלי בושה ברצוני הטוב?

אמנם כן, חייב אנוכי מיתה וגם הולך אני למות. לא אוכל לשאת את סבלי. קץ בא, בא הקץ… היי שלום, הדסה… איני כדאי שתהיי לי לאשה; את טהורה כעצם השמים, ואני – סחי ומאוס…

א

ויהי ביום ל"ג בעומר, ויעשו הנערים סעודה בבית ספרם. אשת המלמד לקחה את הבצים האדומות, אשר הביאו הנערים מביתם, ותקלפן ותגזרן לגזרים למען יאכלון יחד, ובעד הפרוטות אשר הביאו אתם הכינה האשה להם לביבות. ועד אשר תבשלנה הלביבות שחקו יחד בחצר, וקול תרועת שמחתם נשמע עד למרחוק. אך אחד היה בתוכם אשר ישב מנגד ולא לקח חלק בצחוק. שם הנער ההוא נָבָל בן אבידן, אשר מעיו המו על הפרוטות האחדות אשר הוציא היום מכיסו לצרכי הסעודה, על כן ישב בדד באחת הפנות ולבו לא הלך אחרי צחוק רעיו.

ויאמר נבל אל לבו: אמנם הסכלתי מאוד, כי שמעתי בקול רעי לאבד את הפרוטות היפות; על כן זאת אעשה: כאשר תביא הרבנית לפנינו את הלביבות וחטפתי מהן ואכלתי פי שנים מאשר יאכלו שאר הנערים, ולא יאבד כספי חנם.

ויהי כן: עוד לא הספיקה הרבנית להעמיד את הקערה על השולחן, ונבל חטף לביבה אחת ויריצנה אל פיו, אך הלביבה היתה רותחת ויכוה בה את חכו ולשונו. ויתן נבל את קולו בבכי, ויצחקו כל הנערים, ותצחק גם הרבנית עמם. וימהר נבל ויצא נכלם מן הבית. וישקף בעד החלון וירא – והנה רעיו אוכלים בתאות נפש את הלביבות, אשר באו שלום אל קרבם, ויקנא בהם קנאה גדולה. ויצר לו מאוד על הלביבות הנחמדות, אשר היו לו לאסון, ועל כספו אשר אכלו זרים. וישב נבל כל היום שמם ועצוב ולא אכל לחם, כי גדל כאב המכוה בפיו.

ויהי בלילה ויישן נבל, אך שנתו לא ערבה עליו ויתהפך על משכבו ויאנח, כי מקרה הלביבות היה לו לִמְחִתָה גם בלילה. ויקלל נבל בשנתו את השטן, אשר הסיתו להוציא כסף מכיסו ויביא עליו רעה. עוד הקללה בפיו, והנה התיצבה נגדו תבנית שד, רגליו רגלי תרנגולת וזנבו ארוך, והוא מכשכש בו בלי הרף. פני השד הזה לא היו כפני כל השדים, כי פני כל השדים שחורים משחור, ופני השד הזה היו כמראה כסף, וקרניו נוצצות כזהב.

נבל נבהל מאוד מהמראה, ויסגור את עיניו ויכס את ראשו בשמיכה, אך גם מבעד עיניו הסגורות ראה את השד הנפלא אשר לפניו, והנה קול מוזר כקול שריקה נשמע, והשד דבר אליו כדברים האלה לאמור: אני באתי אליך בשם השטן להגיד לך, כי אך חנם קללתו, כי לא הוא היה סבת אסונך, הוא לא יחפוץ כי ישמחו בני האדם יחדו ויתענגו בשלום, ולא הוא הסיתך להשתתף עם רעיך בסעודה, כי אם רוח אחרת השנואה לו הביאה עליך את הרעה, והשטן וכסאו נקי. ועתה הנה ראיתי כי יצר לך על הכסף אשר הוצאת, ואומר: אגלה אזניך, כי יש אתי אוצרות זהב וכסף להנחיל את אוהבי העושים את רצוני באמת. עתה עוד קטן הנך ולא תדע עוד ערך הכסף, אבל כאשר תגדל וידעת את ערכו, אז תבין כי אך הוא המושל בכל היקום, כי הכל בכסף יקנה. ועתה לכה ונכרתה ברית ועבדתני. והיה כי תעבדני באמת ועבדוך כל בני האדם, ומפני שמי אשר יקרא עליך יחַתּוּ וירגזו כל שוכני ארץ. אז תוכל למלא כל משאלות לבך, וגם אם תרבה לפשוע – מכבודך לא יגרע מאומה. והיה אם יעלה על לבבך למצוא לך נחלה טובה ורחבה בעולם הבא, ושכרת לך בעד פרוטות אחדות צדיקים וחסידים, אשר יתפללו ויצומו בעדך והסירו ממך כל חטא ואשמה.

וייטב הדבר בעיני נבל ויאמר: נכון הנני לכרות עמך ברית לעבדך, אם רק לא תכביד עלי עוּלך.

ויאמר השד: אך מצוה אחת קלה אצוה עליך, ועל פיה תפלס כל נתיבותיך. וזאת היא המצוה אשר תשמור: בכל מעשיך תדרוש להיטיב אך לך לבדך. ושמת את המצוה הזאת על לבבך ולא תמוש מזכרונך כל הימים. כי רבים הם אשר באו בבריתי, אך לא קימו את מצותי בכל פרטיה ודקדוקיה, על כן לא ידעו נחת. כי כנוּד הקנה במים, כן ינוד לבם ומדמעות אומללים ימס, על כן יכשלו בדרכם. אך אתה תהיה לבן חיל, לבך תשים ימין ושמאל, ולא תדע רע כל ימיך.

ויאמר נבל: הנני לעשות מצותך ואותך אעבוד בכל לב. ויאמר השד אליו: אם באמת חפץ אתה לעבדני – תכרע ותשתחוה לפני. ויאמר נבל: הד נא לי מי אתה ומה מעשיך? ויאמר השד: ממון הוא שמי, ובידי ניתנו מפתחות העושר לתת ממנו לכל אשר ייטב בעיני. ויאמר נבל: הלא רבי אמר לי, כי אלוהים הוא מוריש את הרשעים ומעשיר את הצדיקים? ויען השד ויאמר: שקר דבר לך רבך! כל יראי ה' עניים ורשים, ואך עבדי ינחלו עושר.

ויכרע נבל וישתחוה לרגלי ממון, ואחר קם ויתיצב הכן ויבט אל פני השד, והנה פניו מפונקים מאוד כפני עלם בן חוֹרים אך בעיניו אין אור חיים, כמו לא עינים הן, כי אם אבנים יקרות, ואישון לא נראה בהן. ובעמדו מתפלא על המראה, פתח נבל את פיו והשד ירוק ירק אל תוך פיו ויאמר: הנה רוק הברית שמתי לך לאות, כי לא תשים לב לכבודך בכל דבר הנוגע לממון. ובדברו שׂחק השד שחוק איום ומרגיז ויעלם.

ב

ויהי ממחרת, ונבל בא בעינים רמות אל חדרו ולא דבר עם רעיו כי אם דברים ספורים, וכמו טרוד היה באיזה עסק גדול. לעתים הוציא בזהירות רבה את כיסו המלא פרוטות חדשות נוצצות כזהב ויבט אליהן באהבה וחמלה, ובבוא אליו אחד מרעיו ללוות ממנו פרוטה, ויקח ממנו נבל כפתור נחושת רבית ליום. וילקט נבל כפתורים רבים, אך לא הטילם בגורל ככל רעיו, כי אם מכר אותם בכסף לרעיו. וירבה רכוש נבל, ויהי לו כיס מלא מטבעות כסף וכפתורי נחושת עד אין מספר. וככל אשר גדל רכושו כן הוסיף לחמוד כסף ולחוס עליו לבלי הוציא ממנו מאומה. והיה כי הביא הנער ממתקים – וניגש אליו נבל, ובחן את הממתקים בעפעפיו ושאל למחירם, ורירו ירד מעל שפתיו, אך לא ערב את לבו להוציא פרוטה מכיסו. ויהי כי חזקה עליו תאותו, ויתחכם ויקנה אחד הממתקים בעד פרוטה, וישוך ממנו רביע, ואת הנותר מכר לאחד מרעיו בהקפה, בתנאי כי ישלם לו מחר פרוטה.

אמנם התלמידים שנאו מאוד את נבל ויבזוהו בלבם, אך לא יכלו לנגוע בו לרעה, כי עוזר רבם היה מגן עליו ואת כל נער אשר נגע בכבוד נבל – מרט לחי. אף כי הם נתנו לו יתר הרבה מאשר נתן לו נבל, כי לקח מהם מעשר מכל אשר הביאו לבית הספר מבית אבותם, וימלא כרסו ממעדניהם – בכל זאת נתן לנבל כבוד ויקר ויהי זרועו כל הימים. כי בראותו את הכיס המלא ביד נבל, רחש לבו אהבה וכבוד לבעליו וירוממהו וינשאהו מעל כל חבריו. זיו הפרוטות הנוצצות לבּב אותו, אף כי יתרון לא היה לו מהן, כי אם ראות עינים.

ויגדל נבל ובכיסו נראו גם שטרי המלוכה, וביניהם הופיעו גם אילו שטרות רבי ערך. ויבואו השדכנים להציע לפניו לבחור לו אשה, ויבחר לו בת איש עשיר אשר הרבה לתת לבתו שילוחים, ולא שם לב אם טובה הנערה או רעה, היפה היא אם מכוערה. ויצלח נבל בכל מעשיו, ועשרו גדל מיום אל יום, כי חרוץ היה מאוד בעבודתו, ומרחוק הריח כל עסק המביא שכר, ויתעסק בו וישתכר. ויהי האיש קשה כחלמיש במסחרו, וערמתו הצליחה בידו לקנות תמיד בזול ולמכור ביוקר. פעמים רבות בכו ויתחננו לפניו הבאים עמו במשא ומתן אשר נלכדו בערמתו, ואחת היתה דברתו: אין רחמים במסחר. ומלבד המסחר לא ידע נבל מאומה מכל הנעשה על הארץ, וגם לא חפץ לדעת. והיה אם אקח עתון בידו, והביט אל המקום אשר בו רשום מחיר השטרות, וקרא בו שתים שלוש שורות – והשליכהו מידו. וכאשר גדל רכושו לרבבות, בנה לו היכל תפארה ויקן לו סוסים ומרכבה כבוּדה, ויהי נורא על כל סביביו.

אולם לא התענג נבל בכל הטוב אשר היה לו, כי תמיד היה טרוד במסחרו, מעודו לא השמיע קול צחוק שמחה, מעודו לא התעורר מעצמו לתת פרוטה לצדקה, אך לפעמים לקחו הגבאים ממנו בחנופה או בשאר תחבולות ערמה. כל ימיו לא נתן האיש לבו לחשב את דרכו: אם צדיק או רשע הוא, כי לבו היה מלא תמיד חשבונות מסחרו. משרתים רבים היו לו ואת כולם שנא תכלית שנאה, ויהיו כצנינים בעיניו, כי חשדם כי גנבים הם. והמשרתים גם הם שנאוהו על עשרו הרב ועל משלו בם כעריץ בפה מלא חרפות וגדופים. גם באשתו ובניו לא נקשרה נפשו, כי תמיד היה תפוש במחשבות בצעו. ולעתים ראה, כי אנשי ביתו מוציאים כסף להוללות, ויוכיחם ולא שמעו, ולמוסרו לא הטו אוזן, וירחק לב נבל מהם. ויהי גלמוד בין משרתיו הרבים, גלמוד בין בניו ובנותיו, גלמוד בסוד רעיו הגבירים אשר עמהם עשה מקנה וקנין.

כה בילה האיש את ימיו עד אשר חלה מחלתו אשר ימות בה. ויהי בשכבו על ערש דוי, ויפן אל גואלו שמעון הבטלן, ללחוש לו לעין הרע. ושמעון לא אבה מאוד ללכת אל שארו הגביר, אשר תמיד פנה אליו עורף וישנאהו ככל העניים תכלית שנאה. אך לא מצא שמעון את לבבו להשיב את פני גביר, ולמרות חפצו נשאוהו רגליו והביאוהו אל בית נבל. ויהי בבואו, וירא את שארו הגביר מתאבק עם מר המות וחליו אנוש מאוד. ויאמר אל נבל: כל ימיך לא שמת אלי לב ובעניי לא ראית, ועתה כאשר צר לך פנית אלי לעזרך. על כן אחת אבקש ממך: במותך תבוא אלי בחלום להודיעני מכל הנעשה שם בעולם האמת. ויאמר נבל: הנני לעשות כחפצך אם תבטיחני, כי תלך לראובן העושה סבּוֹן ותגיד לו, כי לא ישכח להביא את שלושת השקלים רבית, אשר עליו היה להביא עוד אתמול. ויאמר שמעון: הנני למלא גם בקשתך זאת, אך השבע לי כיום כי תעשה את חפצי אם תמות. וישבע לו נבל, ואחרי אשר לחש לו שמעון בפעם השלישית – קמו עיני החולה.

– אל תשכח… שלושת… השקלים… רבית – דובבו שפתי החולה ויאלם לנצח.

ג

וירבו הימים והמת לא בא להגיד אל הבטלן מכל אשר קרהו. ויאמר שמעון אל לבו: אכן דובר שקרים היה נבל בחייו וגם במותו מדרכו לא סר. אולם בליל י"ט כסלו, בשוב שמעון מבית התפלה בסוּם כמעט, תמך את ראשו בידיו על השולחן וירדם. וירא והנה מבעד סדק הפתח נכנס אחד לבוש תכריכים ויעמוד לפניו: ויתחלחל שמעון ויאמר לקרוא לאשתו, אך המת הרגיעו ויאמר: אני נבל מודעך. באתי להקים את שבועתי אשר נשבעתי לך לפני מותי. עתה הט אזנך ואספר לך כל אשר קרני מיום מותי עד היום.

בצאת נפשי הושכבתי על הארץ, עיני לא ראו עוד כל אשר סביבותי, אך לבי ראה וידע כל אשר נעשה. שמעתי קול נחרת השמש אשר ישב בפנה וינמנם, ועצבון נורא בא לדכא את רוחי. והנה ממון, הוא השד אשר כרתי עמו ברית בילדותי, בא. ומה מאוד השתוממתי בראותי כי שוּנו פניו, כי תחת אשר מלפנים היו לבנים ככסף, עתה קמטו ויהפכו למראה עופרת, רגליו הדקות חרדות ונעות וידיו היבשות והארוכות רפות ותומכות קנה רצוץ. וקרניו גדלו מאוד כקרני צבי, עד כי השח ראשו לארץ מכובד משׂאן. לרגעים השמיע קול אנחה, ופניו המפיקים יגון הוסיפו תוגה על תוגתי. ואשאל את השד ואומר: התאבל על כי אבד ממך עבד נאמן כמוני? ויען השד ויאמר: אמנם עבד נאמן היית לי, אבל לא לך יהמו מעי, כי רבים עוד עובדי מבלעדיך, אך לזאת אאנח, כי קרני גדלו מאוד ותהיין לראשי כמשא לעיפה, ולעתים אחוש כמו פה ושם נבקעה עצם גולגלתי מכובד משאן, ומכאובי רבו לאין חקר. ואומר: עד מתי תגדלנה קרניך? ויאמר: עד אשר לא תעצורנה רגלי הדקות כוח לשאת את הקרנים הכבדות ונפלתי. מקול מפלתי תרעד הארץ, הררי עד ימושו, וסלעי מגור יתפוצצו והיו לאבק.

עודני מדבר, והנה נשמע קול צעדי ילדים רבים, אשר באו אל חדרי, ואבין כי מלמד “תלמוד תורה” בא עם תלמידיו לקרוא מזמורי תהלים. ומה השתוממתי בשמעי מפי המלמד חרפות וגדופים על ה' ותורתו, ותלמידיו עונים אחריו קול גדול, ואחריהם יענו כל שדי השחת ויקראו: הידד, הידד! ואשאל את השד: מה היה למלמד ותלמידיו כי יחרפו ויגדפו את אלוהי השמים? ומה קול השחוק הבא לאזני? ויען השד ויאמר: המלמד והתלמידים קוראים מעל ספר תהלים, כדרכם תמיד בבואם אל בית המת. אולם לא ברצונם יקראו, כי אם שׂכוֹר שׂכרוּם יורשיך בכסף מלא להתפלל בעדך, בפיהם יזמרו מזמורי תהלים, ולבם בל עמם. לכן בהגיע קולם אל עולם האמת תשמע תִפְלה תחת תְפִילה ותָהֳלה תחת תְהִלה. כי שם לא לפה יטו אוזן, כי אם לשיח הלב, וכל אשר יתפּלל בעד כסף – מחרף שם אלוהיו. ואשאלהו עוד: ומה קול הצחוק אשר אנוכי שומע? ויאמר השד: קול רעי, מלאכי חבלה, הוא; הם יצחקו ויאמרו: אוי לנבל, כי קנה לו מקטרגים תחת סניגורים! ואבכּה מרה בשמעי את דבריו. אמנם דמעות לא ניגרו מעיני וגם קולי לא נשמע, אבל לבי בכה הרבה בכי. והנה פתאום שמעתי כיללת כלבים, וקול נביחה עזה, כמו נלחמים הכלבים יחד, וכל הנשוך ישמיע קול צעקה איומה, תאניה ואניה. ואשאל את השד פשר דבר: מי הביא הכלבים אל הבית ולמה הובאו? ועל מה הם נלחמים איש באחיו? ויען השד ויאמר: הכלבים קרוביך יורשיך הם, אשר יריבו עם גבאי חברה קדישא על שכר קבורתך. וגם איש באחיו יקנאו על חלק הירושה, יען כל אחד חפץ, כי הוא יהיה היורש האחד ואת היורשים האחרים יקבור יחד עם מורישם.

כחצים וכחרבות באל אל קרבי דברי השד, וכל קרבי נמוגו בקרבי מאש קצף וכעס. לו יכולתי לאחוז במטה אז הכיתים מכה רבה וגרשתים מן הבית, לבל תשאר מכל הכלבים פרסה, אך ידי ורגלי לא אבו שמוע לי, ואשכב כבּוּל עץ על הארץ, ובקרבי אש תּפתּה בוערת. המלחמה ארכה מאוד בין יורשי הכלבים, ובקרבי אש חמתי בערה בכל העת ההיא, ועל כן שמחתי מאוד בשמעי מפי השמש, אשר שב מבית הקברות לבשׂר, כי הוכן הקבר למעני, כי טוב בעיני לרדת שאולה משמוע נביחת הכלבים.

ויקחונו השמשים, וילבישוני בגדי מתים, וישימוני במרכבה, ויסעו. והחזן עם משורריו הלכו לפני המרכבה, והוא מפזז ומכרכר, והמשוררים ימחאו כף ויגילו ברננה. ואשאל את השד, אשר הלך ללוותני: מה היה לחזן ולמשורריו, כי יצאו במחול ויגילו בהובילם איש אל קבר? ויענני השד: יורשיך הבטיחו לשלם בעד עבודתם בכסף מלא, על כן ישמחו ויגילו. אולם לוּ בעיני בשר ראית ובאזני בשר שמעת, כי אז ראית יגון על פניהם ושמעת קינה בפיהם, אך אתה בעיני רוח תראה ובאזני רוח תשמע, כי בשׂרך מת, ולפני הרוח – כל מחשבות הלב גלויות וידועות. ואחרוק שן בשמעי את דברי השד, ואקנא מאוד בעניי העם אשר יוּבלו דומם אל קבר ונושאיי המטה יחפזו לכלות מעשיהם; אבל מרכבתי נסעה לאט וגם עמדה לרגעים, להאריך את יסורי ולכלות את קרבי באש חמתי.

מאוד מאוד ארכה עת מסעי, עד כי באתי אל מחוז חפצי והורדתי אל הקבר. אז פנה אלי ממון השד ויאמר: עתה אפּרד ממך, כי אין לנו עוד חפץ איש באחיו. ואתחנן אליו ואומר: אל נא תעזבני, כי מה אני בלעדיך? – הלא אין ואפס! וכי זה הוא הגמול אשר תגמול עלי בעד עבודתי הרבה אשר עבדתיך כל ימי, כי תעזבני עתה גלמוד בקברי האפל? וישחק שחוק פרוע מאוד ויאמר: האמנם תאמר כי טובה עשית לי בעבדך ואתי? הלא בעבודתך הגדלת את קרני להכביד על ראשי, עד כי אין כוח לשאתן. וככלותו את דבריו פנה השד וילך. ואביט אחריו, והנה הוא קורס וכורע, וקרניו הכבדות מושכות את ראשו פעם לימינו ופעם לשמאלו, ורגליו הדקות תכשלנה לרגעים באבני נגף המפוזרות על הדרך, ולולא נתמך בקנה הרצוץ שבידו, כי אז נפל מבלי קום… והשמשים שפכו על ארוני את העפר, וכקול רעם נשמע אלי קול השמש אשר קרא לאמור: “דע כי מת אתה”.

מת אנוכי ושוכן קבר! אך עתה הבינותי את הדברים ככתבם, בכל מרירותם הנוראה. לוּ הבינותי בחיי, כי אז לא רם לבי ולא חרפתי נפשי לאסוף הון. אך אז אמרתי, כי המות והקבר נחלת העניים הם, ואם לפעמים עלה על לבי, כי סוף כל אדם למות ולהקבר – נחמתי את נפשי תמיד כי עוד יארכו הימים עד בוא קצי. וגם כאשר ראיתי את חברי הגבירים מתים אמרתי אל לבי – אך הם מתים, ואני אינני כמוהם, כי חיה אחיה… עתה נפקחו עיני ואראה, כי גורל כל בני תמותה גורלי, וחברת בני תמותה יקרה מאוד בעיני. על כן צר היה לי מאוד בהקשיבי לקול צעדי המקברים, אשר הלכו הלוֹך והתרחק ממקום קבורתי. עתה הרגשתי מה מר להיות נעזב מכל בני האדם ולהרקב גלמוד בבור צלמות. תולעים וכל רמש באו ויזחלו על פני, ויבואו אל תוך פי, ויאכלו את כל בשרי…

ד

ויהי כאשר כלו התולעים לאכול את בשרי – הוסיף נבל לספר – ועצמותי נרקבו ותהיין לשׂיד, נגלה אלי מלאך בדמותך כצלמך, ופניו כל כך דלים וחיורים, ואשאלהו: מי הוא? ויענני: מלאך אנוכי, אשר ברא שמעון שארך בתפלת “קדיש”, אשר התפלל בעד נשמתך, ואבוא היום לקחת אותך ולהביאך אל “גן העדן”.

מאוד חפצתי לבוא אל גן העדן ולצאת מקברי, אך לא בלוית מלאך עני ודל כמוהו… הן ידעתני מנעורי כי תמיד שנאתי ומאסתי את העניים, והנה עכשיו מלאך בדמות עני בא אלי לחלצני מצרה… ואשאל את המלאך: ואיך תקחני, ואתה דל ורפה כוח? וישחק המלאך ויאמר: אתה אומר בלבבך כי כרסך עוד רחבה וערפך שמן ועבה כמו בהיותך חי על האדמה, על כן תתפלא ותשאלני, איך יוכל רפה כוח כמוני לשאת אותך; אבל שגית מאוד, כרסך וכל קרביך כבר אכלה רמה, ואך עצם אחת קטנה כגרגיר נשארה – ובדברו לקחני בשתי אצבעותיו, כאשר יקח האדם נוצה קלה, ויפרוש כנפיו ויעף…

באנו אל אי אחד יפה מאוד. שם הציגני המלאך על הארץ, וכרגע נהפכתי ואהיה לאיש. וארא והנה לפני חומה יפה כולה בדולח טהור ושער גדול לה, ומראה השער כעין הקשת בענן, ואדע כי “גן העדן” הוא. ואומר אל לבי: אמנם גם בשמים ישאו פנים לעשירים, כי לא יראו פני גיהנום.

ניגשנו אל להט החרב המתהפכת לשמור את השער, וכרגע עמדה החרב, ונפתחו השערים, ואנחנו באנו שלום אל תוך הגן.

מה אגיד לך שמעון יקירי? האספר לפניך מכל היופי, אשר ראו שם עיני? אבל בטלן הנך ולא תבין את ערך היופי הגדול ההוא. אך מזה תוכל לשפוט מעט על יפיו: הן אני כל ימי חיי לא שמתי לב ליופי, כי לממון היו עיני ולבי כל הימים, אולם בראותי את תפארת גן העדן, השתוממתי ואהי כשכור; פתחתי את עיני ופי לרוחה והבטתי… המלאכים, אשר עפו הנה והנה בכנפיהם הלבנות ככסף, הביטו אלי וישחקו מטוב לב… אין זאת כי פני העירו שחוק בעת ההיא. ראיתי שם שדות פוריים, אשר שבליהם כעצים רמים תרעשנה. גם עצים ראיתי, אשר פרים גדול כראש ילד ופרחיהם מזהירים כשמש. וצפרים נפלאות שם תקננה, הנותנות בשיר קולן, לא כצפצוף הבל אשר שמעתי בארץ, כי אם שירים נעימים וחרוזים לוקחי לב…

אפס בהביטי אל פני מלאכי ההולך אתי, סר תענוגי כרגע. ראיתי והנה הוא עומד ומחריש, כנפיו הוריד לארץ ופניו עגומים, כמו פניך בשעה שאתה עומד ומבקש נדבה.

חמלתי על מלאכי, ואומר אליו: עתה, ידידי, תוכל ללכת אל כל אשר תחפוץ. לוּ היה בידי רבע שקל כסף, כי אז נתתי לך בעד טרחך ועמלך… לך לך ידידי הימינה ואנוכי אשמאילה. כה דברתי אל מלאכי ובלבי אמרתי: אחלץ נא מחברת המלאך הדל הזה, כי חרפה היא לאיש כמוני להתראות בפני אדם בחברתו.

– נכון הנני לעשות רצונך, אמר אלי המלאך בהכנעה, אני אשב פה, והיה כי תמצא בי חפץ, תשוב הנה ותמצאני. ואלך בדרך הרצופה אבנים יקרות ולרגעים עמדתי, כי על כל צעד ראיתי דברים נפלאים, אשר אין מלים בפי לתאר לך את הדרם. לא ידעתי כמה עבר מן העת אשר עזבתי את המלאך, כי השמש עומדת שם תמיד בחצי השמים וממקומה לא תמוש, ובכל זאת קויה לא יכאיבו את הראש ולא ישחירו את הפנים, כי שמש צדקה היא ומרפא תביא באורה. אולם בעמדי זמן רב רעבתי מאוד. מה טוב היה – אמרתי לנפשי – לוּ הובא לי עתה נתח דג לויתן ממולא בצלים ופלפלין, או לשון שור הבר צלויה עם תפוחי אדמה, וחלת לחם אבירים מדגן שמים. אך מאכלי תאוה כאלה לא מצאתי, ואומר: אגש נא אל אחד העצים וקטפתי לי משם פרי. ומה השתוממתי בראותי, כי בלכתי הלוך וקרוב אל העץ, נסע העץ ממקומו וילך הלוך ורחוק מעלי. גם שבלי הקמה, גם ירק השדה הלכו וירחקו מפני, כאשר אמרתי לגשת אליהם. ויהי כי חזק עלי רעבוני ומאומה לא מצאתי להביא אל פי, ואשוב אל המלאך לדרוש ממנו עזרה, ואמצאהו יושב במקום אשר עזבתיו, ואספר לו את הנפלאות אשר ראו עיני ואבקש ממנו להבינני בדבר.

ויאמר המלאך: לא כפרי הארץ פרי השמים. בארץ ישמור האדם את פריו לבל יאכלנו זר ופירות השמים ישמרו את עצמם, ולא יתנו לזר לנגוע בהם ורחקו מכל גנב ושודד, כי פה אך הזורע יאכל לחם והנוטע יאכל פרי מטעו.

ואשאל את המלאך: הגם פה יעבדו עבודה, ואני אמרתי כי בגן העדן תתענגנה הנשמות במנוחת נצח, וכל עבודה לא תעשה? ויאמר המלאך: הבל יהבלו בני האדם העצלים, אשר יחשבו את העבודה לקללה ויבקשו לאכול עמל זרים, על כן המציאו בדמיונם גן העדן, אשר בו יאכל האדם ולא יעבוד ושנים אין קץ ישב בחבוק ידים. אך הצדיקים החכמים המה ידעו, כי האושר והעבודה קשורים יחד, וכל אלה אשר היו חרוצים בארץ ועבודתם הביאה ברכה לבני האדם – המה יעבדו גם פה והתענגו על רב טוב. ואומר אל המלאך: אם כן – נכון גם אני ללכת לעבוד עבודה ולהמציא לי לחם. ויאנח המלאך ויאמר: לא, אדוני! אתה מאסת בעבודה כל ימיך, על כן לא תמצא פה כל עבודה. ואשאל אותו כמתפלא: האנוכי מאסתי עבודה – ואני עסוק הייתי כל ימי ולילותי במסחרי וכאחד ממשרתי לא ידעתי מנוחה? ויען המלאך: בעבודתך אשר עבדת הבאת אך קללה בעולם ולא תחשב לך לצדקה. גם הנמר גם הדבורה – שניהם יעבדו עבודה: הנמר נמלא חוריו טרף, ודמי הנטרפים צועקים עליו מן האדמה, והדבורה תמלא את כורתה דבש וכל פה יודה לה ויברכנה. ואומר אל המלאך: עוץ נא לי מה אעשה, כי רעבוני יציק לי מאוד ולא אוכל נשׂוֹא. ויאמר המלאך: יש פה בית מלון לאברהם העברי, אשר בו יאכיל את כל אלה, אשר לא יכלו לעבוד עבודה בחייכם – כל פּסֵחַ וגדם וכל נגועי חולי.

– בית מלון ישנו פה? – קראתי… – הה! לוּ היו שקלים אחדים בכיסי, כי אז מצאתי לקנות מאברהם העברי אוכל בכסף. שמע נא, ידידי – פניתי אל המלאך – עוּף נא ארצה והבא נא לי שלושה שקלי אנגליא אשר טמנתי בכיסי. וישחק המלאך ויאמר: אפוּן מאוד אם ימצא אברהם חפץ בזהבך. ויחר לי מאוד ואומר: בטלן בראך וכבטלן תדבר! מי מחזיק בית מלון ולא ישים פניו אל הבצע? עוּף נא והבא, ואני אראך כי “הכסף יענה את הכל”. ויעף המלאך, וכעבור רגעים אחדים שב והשקלים בכנפיו.

ונלך ונעבור כברת ארץ ונבוא עד בית המלון אשר לאברהם העברי. ואברהם זקן יפה תואר ופניו מפיקים חן ונדיבות, והוא בראותו אותי ויקם לקראתי, וישתחוה לי, וישאלני לשלום. אולם אנוכי לא עניתיו על שאלתו, כי הרעב הציקני מאוד, ובקול נואש קראתי: הבה לי, אדוני, פת לחם ונתתי לך שקל זהב! וישחק הזקן שחוק מר ויאמר: כאשר אראה אני, לא תדע משפט המקום אשר באת אליו. אמנם ידעתי, כי שם בארץ – ביד כל איש, אשר שקל בכיסו, לקנות בו מכל אשר תאוה נפשו, כי שם לא ישאל איש ולא ישים לב לחקור מאין בא השקל ואיך בא לידו. ויחר לי על דברי הזקן ואומר: לא גנב היה עבדך, כי אם סוחר עשיר, והשקלים אשר בידי שקלי הם ומלאכי הביאם אלי מביתי. ויאמר הזקן: חלילה לי מחשוד נקי וצדיק… תן לי שקל אחד ואבחנו. ואתן לו שקל, ויקחנו האיש בשתי אצבעותיו וירימהו אל על לנוכח פני השמש. וארא והנה עמוד מים ירד מן השקל, וריח רע כריח זעה בא אל אפי. ויאמר הזקן: את אשר עבדו רעיך בזעת אפם ירשת, כי נחלי הזעה אשר ירדו מהם בעבודתם קפאו ויהיו לשקל זהב בכיסך. חלילה לי משׂים שקל כזה באוצרי ולאמור: מצאתי הון. תנה לי שקל אחר ואבחנהו אולי טוב הוא מהראשון. ואתן לו שקל שני, ויקחהו וירימהו לנוכח פני השמש, וארא והנה נטפי מים עכורים ורותחים ירדו ממנו נטף אחר נטף. ויאמר הזקן: השקל הזה נוצר מדמעות נשי עשוקים, מדמעות עוללים עזובים, כי בעליהן עבדו למענך בפרך והן סבלו רעב וקור, כל חלי וכל מכה, ודמעות הנשים והילדים האומללים אשר שפכו תמיד וקפאו ותהיינה גם הן לשקל זהב בכיסך. חלילה לי מקחת שקל זהב כזה! הן בהיותי חי על האדמה שמתי כל לבי למחות דמעה מעל כל פני אומלל, ואיך אקּח עתה שקל אשר מדמעות נוצר? הבה לי שקל אחר ואבחנהו אולי טוב הוא. ואתן לו את השקל השלישי, והאיש לקחו וירימהו נוכח פני השמש. וכקול דוּד רותח הומה שוקק הגיע לאזני, ונטפי נוזלים אדומים נטפו ממנו נטף אחר נטף, ואחר התפרץ ויהי לזרם דם. ואימה חשכה נפלה עלי וגם פני הזקן קדרו ואנחה עמוקה יצאה מלבו, ויאמר: השקל הזה מדמי אדם נוצר. למענך ירדו בני האדם לתחתיות הארץ להוציא משם זהב אשר חמדת, ורגבי עפר נתקו ממקומם ויכסום. חלילה לי לקחת מידך שקל כזה, כי יקרו בעיני דמי בני אדם מכל כופר.

ה

נבל החריש רגעים אחדים ויוסף לספר:

ויהי בראותי כי השקלים אשר מצאתי לא יצלחו למאומה, ואשליכם מידי, ואבך, ואתחנן אל הזקן, כי יאכילני חנם. ויאמר הזקן: מאוד יהמו מעי לך, בני, ובכל חפץ לבי נתתי לך אוכל, אך את לחמי – לחם אמת – לא תוכל לאכול, אחרי אכלך כל ימיך לחם כזבים. ואתחנן עוד אל הזקן, ואומר: אל יאמר אדוני כדבר הזה! גם אם לחמך קשה כאבן אדיקנו כרגע, כי רעבוני עז ממות. ויוצא אלי האיש עוגה אפויה ממן הנטחן לקמח, וריחה הנעים מאוד גרה את רעבוני עד להשחית. ואמהר ואביא את העוגה אל פי, אך היא היתה קשה מצור: את שתי שיני הקדומות שברתי והיא לא נשברה. ויחר לי מאוד, ואריב את הזקן ואקרא: לועג לרעב אתה, כי נתת לי ברזל תחת לחם. ויענני הזקן: חלילה לי מלעוג לרעב, הבה לי את העוגה ואכלתי אותה על נקלה. ויבא האיש את העוגה אל פיו והיא נמוגה בטרם לעס בשניו. ויאמר האיש: כן הוא משפט גן העדן: כל אלה אשר בחייהם התפרנסו מעמל זרים – לא ימצאו להם פה אוכל.

ואומר אל האיש: בי אדוני! ואם לא אוכל לאכול מאומה מפרי הגן – למה הביאוני הלום? לו שמוני במדבר שמם, כי אז לא גדלו כה יסורי, אבל בין חמודות גן העדן, בין שדות פוריים – הלא ירב רעבוני שבעתים!…

ויאמר אלי הזקן: ומדוע, בני, לא שמת לבך בחייך על הרעבים האומללים אשר היו סביבותיך? אתה צברת כסף כחול מעמל עשוקים ותבנה לך היכלי תפארה מיגיע אומללים ותתענג על רב טוב, ורבבות רעבים ויחפים נודדים כקין עברו על יד ביתך ויחרקו שן. רבים קנאו בסוסיך, אשר שכנו באורוה חמה ומרוּוחה ויאכלו שעורים לשבעה; רבים קנאו בכלביך ויאמרו: מי יתננו כלבים רובצים תחת שולחן נבל, ונשׂבעה משארית ארוחתו.

ואומר אל האיש: תן לי עתה לעבוד עבודה ואכלתי פת לחם מיגיע כפי. ויאמר הזקן: פה לא תסכּוֹן עבודתך, כי אתה רגיל לעבוד רק לנפשך, ופה כל אחד עובד בעד כל באי הגן, כי פה אין עני ואין עשיר, אין אדון ואין עבד.

ואומר אל הזקן: בי אדוני! הן ממון השד פִּתּנִי וָאֶפָּת, ולמה ברא אלוהים שד כזה להכשיל את בני האדם ולהזנות את לבם אחר הבצע? והזקן נאנח ויאמר: לא מעשה אלוהים הוא השד הזה, כי אם מעשה בני אדם. ארץ טובה ורחבה נתן אלוהים לבני אדם, ויאמר להם: עבדו את האדמה ושבעתם כולכם לחם, והייתי לכם לאלוהים. ושלחתי אליכם את יושר בני ואת אהבה בתי, ושכנו בתוככם, וישבתם יחד שקטים ומאושרים. ולא שמעו בני האדם ויאמרו: חלילה לנו מעבוד עבודת כפים ולאחוז באת ומחרשה ולעבוד את אלוהים. טוב לנו להיות תגרנים, מוֹזגים, סרסורים, והממון יהיה לנו לאלוהים. וירא אלוהים כי כן, ויקרא לאהבה בתו וליושר בנו לשוב אליו השמימה, והממון אשר היה לאלוהים – השכין בתוך עבדיו את קנאה, חנוּפה ומרמה בנותיו ורצח וגזל בניו, ומאז אין שלום בתבל, ואיש בשר רעהו יאכל ולא ישבע.

ויהי כאשר כילה הזקן את דבריו, ויעלם מעיני הוא וביתו, ואני נשארתי לבדי, והמלאך ניצב על ימיני ופניו זועפים מאוד, כמו יחר לו על אשר אנוס הוא להיות בחברתי. לא יכולתי עוד ללכת הלאה, כי ברכי כשלו מרעב, ואשב על יד הדרך תוהה ושומם, ואיש לא נמצא לי, אשר אוכל לשפוך שיחי לפניו, כמו במדבר שמם מושבי. ואשאל את מלאכי: איה האנשים הצדיקים אשר יתענגו פה בטוב? ויען המלאך: אתה בחייך בזית לכל איש ישר וכל עובד עבודת כפים נמאס בעיניך כרמש. על כן לא תוכל לראותם פה בעולם הנשמות.

עת רבה ישבתי על מקומי ובבטני כמו כל קרבי נלחמו יחד, רבו ויתקוטטו וידקרו איש את אחיו בחניתות ורמחים, ומלאכי ישב על ידי, ופניו הזועפים מוּסבּים אל עבר אחד, כמו בחלה נפשו להביט אל פני, ויגונו גדל עד מאוד. אז חשתי מה רע להיות גלמוד כערער בעולם יפה ונעים. מי יתן לי איש לדבר עמו דבר כי אז רעבוני שכחתי! אך לעתים ראיתי אנשים, כל אחד הולך קודר לבדו ומלאך זועף לימינו, ויביטו אלי. חפצתי לדבר עמם ולשוני דבקה, וגם הם לא דברו אלי דבר ויעבורו. ומלאכי הבינני את דבר המראה הזה, כי גם הם עבדי ממון כמוני, אשר בחייהם לא דברו אמת איש לאחיו, כי כל אחד התנכל לרעהו לעקבו, להונותו ולמשכו ברשתו, על כן פה בעולם האמת לא יוכלו לדבר איש את אחיו, כי דברי כזב לא יסכנו פה ודברי אמת לא ידעו. ובשבתי כה קודר ושומם, והנה רוח צחה עברה ותביא לאפי ריח בשמים נפלאים, ואתחזק ואחליף כוח, ואחר שמעתי קול שירת מלאכים “לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה”, ואדע כי הגיע יום השבת.

והנה איש ניגש אלי ויאמר בפנים מאירות: שלום לך, נבל! ואביט אליו ואכירהו, והנה הוא אפרים שומר חצרי, אשר מת זה כחמש־עשרה שנה. ואשמח מאד עליו ואקרא: הגם אתה פה, אפרים אהובי? מה אשמח לראותך הפעם! שבה נא עמדי ונשתעה יחדו. אז, בהיותי אני הגביר ואתה שומר החצר לא חפצתי להרבות עמך דברים, אך עתה, הוי! לא גביר אנוכי עוד ואתה חצרי לא תשמור, על כן לא לבזיון יחשב לי לדבר עמך. ויענני אפרים: אמנם אין לי עת להרבות עמך דברים, כי הגיעה העת לקבל את פני השבת, ואך מהרתי אליך להביא לך לחם, ואתה שלום! – ובדברו נעלם מעיני כרגע.

ואפרוס מן החלה אשר הביא לי אפרים והנה רכה היא, ואשימנה אל פי, וצחנה נוראה באה ממנה אל אפי ואוציא את הפרוסה מפי. אך רעבוני גדל מאוד ואבליג על שאט נפשי ואוכל מהחלה הנסרחה אשר לפני, וכל פרור אשר הבאתי אל פי שלח חצים שנונים אל אפי, וכמעט נחנקתי בבלעי אותו. ואשאל את מלאכי, כי יבינני פשר הדבר הזה, ויאמר המלאך: עבד היה אפרים לך וישמור רכושך הגדול מכל גנב, ואשתו הביאה לו בצהרים מאכלו הדל. אפס בימי השבת לא יכלה אשתו להביא לו מאכל, וישב רעב כל היום. ויהי כי נודע לך הדבר, ותצו להאכילהו בימי השבת על שולחנך. זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה, אשר התעוררת בעצמך להשביע נפש רעבה. אולם לבזיון וחרפה חשבת לך לשבת עם עבדך האביון אל שולחן אחד, ועל כן צוית, כי יתנו לו לאכול בבית המבשלות אחורי התנור. שם ישב אפרים ויאכל את לחם חרפתו בשממון ובוז, וכלחם הבוז אשר נתת לו אז כן ישלם לך עתה, והחרפה אשר סבל באכלו היתה לצחנה בלחמך. וזה יהיה משפטך כל הימים: ששת ימי המעשה תרעב וביום השבת תאכל לחם מגואל ונסרח. ואומר: אהה! עד מתי יארכו ימי ענשי? ויען המלאך ויאמר: רד ארצה להקים את שבועתך אשר נשבעת לשמעון שארך, והגדת לו מכל אשר ראו עיניך וכל אשר קרך; והיה אם יכתבו הדברים, ובני האדם יחדלו מהשתחוות לממון ולעבדו – אז תטהר נפשך, והיית ככל הנפשות הטהורות.

כה ספר נבל באזני שמעון ויעלם.

*

ושמעון הבטלן – איש אשר לא ידע קרוא וכתוב, וימהר אלי בבוקר, ויספר לי כל הדברים האלה. ואכתוב מפיו את המגלה הזאת ואפרסמה בישראל.

א.

בכור אני להורי, אשר אהבוני מאד, ומאהבתם אותי הללוני תמיד בפני. אמנם בן מקשיב הייתי ומאז נתנוני לבית־הספר שמתי כל מעיני לדעת תורה וחכמה. בשובי הביתה מבית־ספרי מהרתי לקרוא בספרים, וגם בעת אכלי אחזתי את פתי בידי האחת ואשך ממנה ועיני מוסבות אל הספר אשר לפני, ולא הרפיתי ממנו עד אשר גער בי אבי ויצוני לצאת לשוח ולשאף רוח צח. קשה היה לי לעזב את ספרי בטרם קראתיו עד תֻמו, ומה גם בקראי איזה ספור נחמד, אשר קרה את אחד התרים בקצוי ארץ, בין הררי הקרח, בין ערבות אפריקא, אבל מצות אבי קדושה היתה בעיני ולא נועזתי למרות פיו. ואמי – מה אדבר על דבר אמי? הן גם אם ירבה הנער לחטא, גם אם ילכלכך בכל יום בגדיו ברפש, גם אם ימרה את פיה בכל רגע, לא תחדל אמו הרחמניה מאהבו, כי לב אֵם הוא משכן לרחמים ולסליחה בלי גבול ותכלית. ואנכי, כאשר אמרתי, בן מקשיב הייתי, גם לא זללתי, לא לקחתי בעצמי מאומה מן הארון, כי אם מה שנתנה אמי לי בידיה אכלתי, ומובן מאליו כי אהבה אותי יותר מנפשה. זכרני, פעם אחת בהיותי חולה, שמעתי אותה מתפללת בלחש, כי יקח ה' את נפשה תחת נפשי… אולם לא ידעו הורי הטובים, כי מהתהלה הרבה, אשׁר חלקו לי בפני, גבה לבי ואמרתי לנפשי, כי אין כמוני בכל הארץ. הבטתי בבוז אל בן נפתלי הנפח אשר היה שכן לנו, דחיתי אותו מעל פני ולא חפצתי גם לדבר עמו דברים אחדים. מה מאד קצפתי עליו בגשתו אלי, כמו אל חברו וידידו, ויראני את אוצרו הטוב – מסמרים ופרסות ישנות, ויבקשני ללכת לשחק עמו.

– לך מעמי! – קראתי בקצפי – אנכי לא אשחק עמך, נערים כמוך אינם חברים לי! …

– מדוע לא תשחק עמדי? מדוע לא תהיה לי לחבר? – שאל נחמיה בן הנפח לתמו – האם לא בן עברי אנכי כמוך?

אנכי פניתי עליו ערף ואלך מאתו בחרי אף. לא הבאתי בחשבון את דבריו לדעת אם הצדק עמו: ברור היה בעיני, כי בן חכם כמוני, בן “בעל־הבית” נכבד לא יתרועע עם בן נפח, אף אם עברי הוא כמוני ונער ישר וטוב לב.

ויהי יום השבת ונאסף אני ורעי לשחק באנשי־צבא. מקלות לבנות – קני־רבה – היו ערוכות לנו מאתמול, גם חרב מצופה בניר מֻזהב לשר הצבא, גם כובעים עשוים מניר אדום ומבריק הוכנו לנו. ויבואו הנערים לבחר מתוכם שר צבא.

• יהי שמעון שר הצבא! – קרא נער אחד – הוא משכמו ומעלה גבוה מכל הנערים.

– האם יען גבה הקומה הוא נבחרהו? – עניתי, כי מאד חרה לי על אשר בחר בשמעון ולא בי – הלא כבר אמר הכתוב: “אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו”.

– הבה ונפילה גורלות – אמר שמעון – ספֹר, שלמה, שלֹשים, החל מאמצע השורה, והיה הנער אשר עליו יגע המספר שלשים הוא יהיה לנו לראש.

– לא שלשים – אמרתי כי אם שלשים ושלשה. – אנכי לא חפצתי להסכים לדבריו למען לא יאמר שמעון בלבו, כי הכל שומעים בקולו; ואבקש להראותו, כי אנכי הראשון הנכון להמרות את פיו ולהרעימו, אך הוא ברוח שוקטה ענה: יהי כדברך! ספר, שלמה, שלשים ושלשה.

– אני אספר – קראתי – התיצבו הכן!

אחד, שנים, שלשה… ספרתי, ולבי בקרבי דופק מתקוה ופחד, ואצבעי נוגעת בכל פעם ללב אחד הנמנים, והמספר שלשים ושלשה בא, על אפי וחמתי, בגורל שמעון. מקנאה וכעס חרקתי שׁן, פני האדימו והלבינו חליפות, ודמעות, למרות רצוני, ירדו מעיני.

מה רבה קנאתי, בראותי את שמעון לובש את הכובע, אשר מסגרת זהב עליו, ומחבר במחטים את רצועות הכסף אל שכמו, ואחר כל אלה חגר על ירכו את חרב הזהב. ואני, אוי לי, אנוס לקחת יחד עם שאר רעי קנה־רבה כאיש צבא פשוט.

– עמדו בשורה! – קרא שמעון בקול מושל.

חברי מהרו לקיים דברו, ואנכי לא יכלתי להסתיר מבוכתי ואלך אט, וראשי שח לארץ.

– משה, עמוד הכן! – קרא שמעון אלי – הרם ראשך!

– האמנם תאמר כי מושל אתה? – עניתי בקצפי – הראית? הוא בא להורני דעת איך לעמוד ואיך להחזיק את ראשי!

– אם כן, אי אפשר לשחק – אמר שמעון בתלונה קלה. אך אנכי אכוּל אש קנאה לא שפטתי עוד על דבריו כראוי ונדמה לי, כי הוא בא להרעימני ולבזות אותי בעיני כל החברים.

– אי אפשר לך לשחק עמדי? – אמרתי בכעס – טוב! שחק אתה וחבריך. שמח אתה בהם והם ישמחו בך. אנכי אינני צריך לחברתכם, טוב לי כי אשוב לביתי לחזור על למודי ולא אבלה עתי בדברי הבל כמוכם.

ובדברי פניתי ערף לחברי, אשר עמדו נדהמים, כי לא ידעו מה היא סבת קצפי, ואלך בחמת רוחי הביתה ושם בכיתי הרבה בכי…

– אל נכון חדלו הנערים משחקם אחרי לכתי – אמרתי לנפשי – אל נכון התנחמו על אשר לא שמוני לשר הצבא.

ויהי ממחרת ואפגש באחד מרעי אנשי-החיל, ואֹמר בלבי, כי בלי ספק ימהר לשאלני מדוע הכלמתי את פניהם בעזבי אותם. אך הנער ההוא לא שאלני מאומה, כי אם בא עמי בדברים אחרים. אז לא התאפקתי עוד ואשאלהו: השחקתם אתמול?

– שחקנו – ענה הנער בנפש שוקטת.

– ומי היה שר הצבא?

– שמעון היה שר הצבא.

– ומה דברו אדותי?

– אדותיך? .. לא דברו מאומה.

– אדותי לא דברו מאומה – חשבתי במר נפשי – אין זאת, כי אם כאחת הסחבות נחשבתי בעיניהם, אשר כמוה כאין. הם, הנערים השובבים, לא יחשבוני! אנכי אראה להם מי ומה אני… אנכי… אנכי אספר לפני רבי את כל עלילותיהם וידעו את רצועתו ולא יוסיפו עוד לשחק באנשי־החיל…

– לספר? … להלשין? … חרפה ובוז! משה יהיה למלשין, למוסר! חלילה לי מעשות כדבר הזה! ומאד אתפלא, כי עלה על רעיוני דבר כזה. אין זאת כי אם רשע אנכי ונפש חוטאת בקרבי, ועלי לטהר אותה, לזכך את לבי עד כי לא יעלו עליו עוד מחשבות רעות כאלה. לא! אנכי אתהלך עם רעי באהבה כמאז, ואך אוסיף לגבר חילים בתורה וחכמה, ובקרוב עוד אעמוד על הבמה לקרוא באזני הקהל מעל ספר־התורה, וכלם ישמעו, יתפלאו וישתוממו על נועם מנגינותי, ואז כלם ישאוני על כפים, כלם יתנו לי כבוד ועז…

ב.

אהבה עזה אהבתי את הורי, אך אהבתי לאבי־אבי גדלה מאהבתי לאבי. הוא אמנם לא הללני בפני, אך קולו היה נעים לאזני וכל דבריו ירדו עמוק עמוק אל לבי. בטרם נתנוני הורי אל בית־הספר עוד השתעשע אבי־אבי עמי לפעמים, שם על גב ידי מעט טַבק שחוּק וישאף משם באפו ויהיה לי לצחוק. גם המציא לי משחקים שונים, עשה לי ארגזים, פנסים וציורים. אבל מיום בואי אל בית־הספר, אמר אלי: עתה, בני, היית לאיש, עתה שמו עליך עול הלמודים וקלות־ראש עוד לא נאוה לך; ואף כי לא גער בי, אם ראני משתובב בחצר ומשחק עם בן גילי בסוס ורכבו, אבל לא השתדל להעיר עוד בלי החפץ להשתובב.

יהודה אבי־אבי היה סופר סת"ם, ויתגאה מאד בעבודתו זאת, כי עבודת הקודש היא. שכר עבודתו היה מצער מאד, כי סופרים רבים היו בעיר מולדתי, סופרים מהירים, אשר במשך שלשה ירחים השלימו ספר־תורה, ואבי־אבי לא היה נחפז לכלות עבודתו, כי השתדל להגדיל תפארת הכתב והגויל, ויזהר מאד בכל אותו ואות שתצא מתחת עטו יפה ומתוקנה. העבודה הזאת – אמר אבי־אבי תמיד – איננה עבודת חול, אשר עובדיה אך אל השכר ישימו לב, כי אם עבודת הקדש, עבודה קדושה מעבודת בני קהת נושאי הארון, ועל כן עלינו להזהר מאד לבל נחללה. אחת היא אם רב הוא השכר הבא לנו בעבורה או דל ומצער, לא לבני אדם היא העבודה, כי אם לה'.

בכלל היה אבי־אבי מדקדק מאד בנקיות ויופי. לבושו הפשוט היה תמיד נקי, גם בביתו הביט בשבע עינים כי יהיה הכל נקי ומונח על מקומו הראוי לו, וכן היה זהיר מאד בכל מעשיו להוציא מתחת ידו דבר מתוקן. הבתים שעשה הוא לתפלין נודעו בכל הפלך כמלאכת חרש־חושב, לכן היו תמיד ידיו מלאת עבודה, כי רבים דרשו למלאכתו, אבל השכר הספיק לו אך ללחם צר.

– ר יהודה – יאמר אליו העני הבא לקנות ממנו תפלין – אנכי חפץ להניח תפלין שיצאו מתחת ידך. כמה יהיה מחירם?

שני שקלים וחצי – יענה אבי־אבי.

– ואם אינני יכול לשלם שני שקלים וחצי – יענה הקונה בתלונה – הכי בעבור זה יבצר ממני להניח תפלין מהודרים? האם אך העשירים צריכים לקיים את המצוֹת כהלכתן ולא העניים? “לא קשה” – ה' יעזרך אם תקח ממני שקל ושלשה רביעים.

טענות אבי־אבי נסתתמו תמיד בשמעו תלונה כזאת, ומבלי שום לב כי על מלאכת התפלין עמל יותר משבוע, נתן אותם במחיר אשר השיגה יד הקונה לשלם.

קורא נפלא היה אבי־אבי. שפתו היתה ברורה, וכל מלה אשר יצאה מפיו חדרה לאזן השומע כצלצול נעים, ומנגינותיו עוד הוסיפו לוית חן על נעם שפתו. אך הוא קרא לפעמים רחוקות, בעת אשר לא היה קורא אחר מלבדו בבית־התפלה. מנהגו היה תמיד לקום בבקר בשעה השלישית אחר חצות הלילה, להחם את המיחם וללמוד שעות אחדות בתלמוד, כי חק היה לו לגמר אחת לשלש שנים את כל התלמוד.

וגם אני בחפצי להדמות אל הגדולים קמתי ממשכבי באשמרת הבקר, ואשב על יד אבי־זקני לחזר על למודי, ועמו יחד שתיתי חמים. ויהי היום ויאמר לי אבי־אבי בהביטו אלי באהבה: אם חפץ אתה, בני, ולמדתיך הלכות הקריאה בתורה; הן קול ערב לך ולב לדעת הלכות הדקדוק.

אנכי שמחתי מאד לקראת הדבר הזה. הנקל הוא להיות קורא בצבור, לעמוד על מרום הבמה ולהשמיע משם באזני הנאספים את מנגינותי! ועוד ביום ההוא מהרתי למצוא את “המסלול”, אשר היה מכוסה אבק בארון־הספרים, ואבי־אבי החל להורני “מסלת הנקוד”. כשני ירחים הכין אבי־אבי אותי להיות קורא בישראל. ובראותו כי עשיתי חיל בלמודי ודי כח בי להתיצב על הבמה, החל לחשוב מחשבות איך להוציא חפצי לפעולה. ויבוא בדברים עם גבאי בית־התפלה לתתי לקרוא הפרשה ביום השני או ביום החמישי. ויקש הדבר בעיני הגבאי, אשר היה מדקדק גדול בכל מעשיו, לבלי צאת חלילה משורת הדין, ועל כן לא הוציא הסכמה ברורה מפיו, אף כי לא נועז להשיב את פני אבי־אבי, אשר היה נכבד מאד בעיני כל העדה.

ויהי יום השבת פ' “ראה”, ויאמר לי אבי־אבי: בשבת הזאת לעת תפלת המנחה תקרא פ' “שופטים”. כרעם נשמע לאזני קול הבשורה הזאת; כל היום ההוא הייתי טרוד מאד ולא ידעתי מכל הנעשה סביבותי. אנכי חזרתי על הפרשה ההיא לא פחות מק"ן פעם, ואדע אותה על פה עם כל שוָאיה וּדגָשיה החזקים והרפים, ובטרם לכתי לבית־התפלה חזרתי פעמים אחדות באזני אבי־אבי ואפיק ממנו רצון, ובכל זאת עוד היה לבי חרד…

בבואי אל בית־התפלה ישבתי על מקום אבי וכל מחשבותי היו אך על אדות הפרשה שאני עתיד לקרוא. לא שמתי לבי אל כל הנעשה סביבותי ואחזר בעל־פה על הפרשה. לפעמים נדמה לי, כי שכחתי פה ושם איזו נגינה, וספק עלה על לבי, כי מחליף אני רביע בתביר. ואקח חומש ואשים בו את עיני. אפס כאשר הסכתי עיני מן החומש והנה עוד הפעם באו הספקות להחרידני.

פתאום נשמעו לאזני דברי ריב קל ובתוך הדברים שמעתי גם את שמי. הטיתי אזני ואשמע, והנה להקת אנשים מדברים, וביניהם אבי־אבי וגבאי בית־התפלה. הגבאי אומר כי אסור לתת לנער קטן לקרוא בצבור, ואבי־אבי אומר כי מנהג העולם הוא שהקטנים קוראים בצבור, ויתר האנשים: זה אומר בכה וזה אומר בכה, אז חרדה חדשה לבשתני, פן לשוא היו כל החרדות שחרדתי, כי אולי עלי עוד לחכות חלילה עד שאהיה בר־מצוה… אולם פתאום באה ישועתי: שמואל המשגע בא ויהס את העם בקולו המשונה, ויקרא: ראשי סוסים! אתם אומרים, כי אסור לשמוע הקריאה מפי נער קטן? מפיכם – פה דובר נבלה, שקרים, כזבים וחנופה – מותר לשמוע דברי תורה, ומפה טהור של נער קטן אסור לשמוע? אוי לכם חנפים ואוי לתורתכם! לוּ היתה בכם גם שערה אחת יהודית, כי אז לא דברתם כאלה…

לבי היה מלא תודה לשמואל המשגע וכמעט הייתי נכון להוציא משפט, כי לא בצדק כנוהו בשם משגע, כי כל דבריו נאמרים בהשכל ודעת, ואפשר כי הצדק עמו גם בזה, אשר יאמר על בנו הקטן, כי משיח הוא…

איך שהוא, ודברי שמואל המשגע פעלו פעולה רבה על לבבות כל השומעים ויחדלו מריב: ואבי־אבי מהר ויגש אלי ולחש באזני כי נגמר הדבר “בכי טוב”, ואנכי אהיה הקורא.

החזן עמד לפני התבה ויאמר “אשרי”, אך אנכי לא יכלתי להתפלל, כי כל מעיני היו בהפרשה, ועצמותי רחפו מפחד ותקוה. רגע אמרתי בלבי: לא טוב הדבר שאני מראה פנים לכל כי רך הלבב אני, ובלי ספק כל רואי ילעיגו לי ולמרך לבי. אך לשוא התאמצתי להבליג על חרדתי ולשום לי פנים, כמו אין הדבר נוגע לי, כי לבבי לא אבה לשקט בקרבי ויתפעם בפעימות תכופות מאד… אולי חלילה אשכח פתאום מה שלמדתי… אולי יקרני אסון וקולי יחבא… אולי… הה! איפה אסתר אז מבושה וכלימה? הן כלם יביטו, יראו בי, כל הנערים ישחקו לאידי! הה, מה אשפל אז בעיניהם! אמצני נא, אלהי, ואל ישמחו אויבי לי! …

וכאשר הוציא החזן את הספר מהארון כן הלך פחדי הלך וגדל, עד כי נשמע לי קול אבי־אבי אומר: משה, עלה על הבמה!

בפנים לבנים וברכים כושלות עליתי על הבמה.

בעמדי על הבמה יראתי מהביט אל כל סביבי, אך בקרבי חשתי כי עיני כל הקהל מוסבות עלי ובתוכם גם חברי, אשר כרו אזן לשמוע כל מלה אשר תצא מפי “ולצוד” את השגיאות אשר תתמלטנה מפי ולפרסמן אחרי כן לבזות אותי…

עתה כאשר גדלתי אבין, כי לב חברי לא היה רע עלי ולא אמרו לשמח בכָשלי, אך מאשר גדלה נפשי בעיני לבלי חקר ומאשר אהבתי את עצמי היתה עזה מאד, על כן נדמה לי כי חברי מקנאים בי ודורשים תמיד רעתי.

אולם אחרי כל החרדה שחרדתי עברה קריאתי בשלום, וכמעט שלא שגיתי מאומה, מלבד כי שכחתי לענות אמן אחר ברכת הכהן, ומלת “העומד” החילותי להטעים ברביע תחת הגרשים, אך נזכרתי כרגע וסימתי בגרשים ויצאה הנגינה חציה רביע וחציה גרשים; זולת זה לא אנה לי כל רע, ואדרבה, השכלתי מאד במקומות אחדים להטעים את הנגינות באופן נעלה, כי קולי היה נעים באמת.

– השכלת מאד בקריאתך – אמר אלי נחמיה בן הנפח בפנים צוהלים – בעוד שבוע או שבועים אעלה גם אנכי לקרוא.

– אתה תעלה לקרוֹא? – שאלתי בתמהון, יען לא האמנתי למשמע אזני כן בן הנפח יאבה גם הוא להדמות אלי לעלות ולקרוא בצבור.

– מדוע לא? מלמדי הוא מדקדק גדול והוא מורה לי הלכות הקריאה. הבה נסני ואגיד לך כל כללי השואים הנח והנע בעל־פה.

אולם אנכי לא חפצתי לנסות אותו, לא חפצתי לשמוע, כי גם הוא יודע את סודות הדקדוק כמוני.

– הוא אומר כי לכל סנדלר ונפח יתנו להעלות על הבמה ולקרוא בצבור – אמרתי בלבי – עוד תחכה עד כי יבוא המשיח ואז… מאד חפצתי להגיד לו כי בן בזוי־עם הוא, ועלי להכיר את מקומו ולא יעמד במקום גדולים כמוני, אך לא יכלתי להוציא משפתי דברי חרפות להלבין בהם פני מי שיהיה, גם את פני הנקלה שבנקלים. ואפס מבלי השב לו מאומה הבטתי עליו בשאט נפש, ואפן לו ערף, ואצא מבית התפלה סר וזעף. גאותי לא נתנה לי מנוחה, ובכל רגע באה ותלחש באזני: הראית? הנה בן הנפח יבוא להתחרות עמך! הנה גם הוא יעלה על הבמה ומשם יביט עליך במבט מנצח, וכל העם ישפטו ויתוכחו מי ייטיב לקרוא: נחמיה בן הנפח או משה’לע הלמדן בן חיים החנוני הנכבד, ואנה תוליך את חרפתך?

ובהיותי תפוש במחשבות גאותי וקנאתי לא שמתי לבי גם אל המחמאות המתֻבלות בבצלים ובצנון מרסק, אשר נתנה לי אמי לסעודה השלישית, אף כי מאכל תאוה היו לי תמיד.

אולם לאט לאט החילותי להתנחם, באמרי לנפשי כי דבר נמנע הוא ואך לשוא אפחד: נחמיה בן הנפח לא יקרא לעולם! כי מי יתן לבן נפח משרה רמה וכבודה כזאת?

ג.

בימים ההם בסוף חדש אלול ומגפת החלי־רע החלה להפיל חללים בעיר. אנכי לא הבינותי עוד את כל גודל האסון אשר הביאה המגפה, ואך זאת ראיתי, כי מהומה היתה בעיר ותנועה רבה. בכל בית נשמרו בבקבוק מי־לענה ועל יד כל שער צברו גל של גללי בהמה ויבעירו בהם אש להעלות עשן, כי אמר העם כי בתרופה הזאת יגרשו את המגפה. גם הלכו אל קצות העיר ויקראו שם “קטרת” כמצות אחד הרבנים, אולם כל זה לא הועיל מאומה והמגפה הלכה וגברה.

אז התנדבו אחדים מיושבי העיר להיות שומרים בלילות. החלוצים ההם קבלו על עצמם להתהלך בכל חוצות העיר כל הלילה, והיה אם יקרה, כי ינגף אחד התושבים, ובאו המה לשפשפו, לחממו ולהפוך משכבו. במספר החלוצים היה גם אבי־אבי. אף כי חלש היה האיש, אך הפעם כמו צלחה עליו רוח גבורה, וביום ובלילה עבד את עבודתו הכבדה: פניו הלבינו מאד מרב עבודה, אבל רוח חן היתה שפוכה עליהם, ונדמו לי כפני מלאך ה' צבאות. הוא לא התאנח ולא התאונן על רב העבוֹדה, ובשבתו רגעים אחדים בבית, דבר עמי דבר, רצון וישמע את שיעורי בקריאת הפרשה. המהומה הגדולה אשר הסב החלי־רע היתה לי לרצון, אף כי הבינותי הבנה לא ברורה כי אין לשמוח למקרה הזה. ביחוד שמח לבי במשמרת הלילות, כיה שומרים הלכו בחצות העיר בשיר וזמרה, ולפעמים היה עמהם גם תף וכנור, ועל כן הייתי שמח גם בימים ההם ולא חדלתי מהתגאות נגד כל חברי בקריאתי בתורה, ומה גם נגד בן הנפח, אשר התהלל בשוא לאמר, כי בעוד שני שבעות יעלה גם הוא לקרוא, ומהיום ההוא עברו יותר משלשה שבעות והוא עוד לא עלה. כמה פעמים חפצתי לשאל את פיו אם שב מדעתו ולא יבקש עוד ללכת בגדולות ובנפלאות ממנו, ומה מאד חפצתי, כי יענני בתום וענוה, כי אמנם הסכיל מאד בחפצו להשתוות אלי לכהן כמוני בכהונה הגדולה להיות קורא בצבור, וכי עתה הוא יודע ומכיר את עותתו ולא ישוב עוד לכסלה… ובלבי הייתי נכון לחבקו ולנשקו בעד מענה ענוה כזה, כי בכל היותי גא וגבה עינים, דרשתי מאת אחרים, כי יהיו המה ענוים ותמימים, ואכבד מאד בלבי את הענוה והתמימות. אולם התאפקתי ולא באתי עמו בדברים, למען יכיר ויבן כי כאין הוא בעיני, וידע כי לכבוד גדול יחש לו אם אדבר עמו שתים שלש מלים.

“בימים הנוראים” לא נתנוני לקרוא, לא רק על הבמה, כי אם גם “בחדר שני” ובמסדרון הבית, כי לקריאות הימים הנוראים ימצאו קוראים רבים, המבקשים לזכות במצוה, או אולי כונתם גם הם להראות גאותם לעיני כל השומעים: הן ממדת הגאוה גם זקנים לא ינקו… אולם תחת זה שמח לבי בזכרי, כי במהרה יבואו ימי הסכות, ואז אקרא חמשה ימים רצופים, כל ימי חול־המועד.

ומה רחב לבבי, בזכרי את יום שמחת־תורה! אז בלי ספק אקרא שתי פעמים: פעם אחת במנין “ותיקין” (הקורא של המנין ההוא הבטיחני לתת לי לקרוא בשמחת־תורה), ופעם שנית במנין השני בחדר שני. ומה רבה תהיה אז הקריאה! פעמים אין ספורות אשנה את פרשת “וזאת הברכה”, ולאחרונה עוד אקרא תחת החופה פרשת בראשית ובקול חוגג אסים כל פסקא “ויהי ערב ויהי בקר”… וכל העם יענה אחרי בקול רם “ויהי ערב ויהי בקר”… ומי ידמה אז אלי? האנשים הזרים אשר יבואו שמה ישאלו: מי הוא הנער הקטן? מי הוא הקורא הנפלא הזה?¹ והנה אלה עונים: הלא זה הוא משה’לע בן חיים החנוני; ואחדים מוסיפים: הנער הזה לגדולות נוצר; הוא לא לבד קורא נפלא, כי אם מופלג גדול בתורה ושמו יצא בכל הארץ לתהלה ולתפארת. חיים בן יחיאל הגדול במלמדי העיר ימלא פיו תהלתו ואומר, כי בסקירה אחת יתפס גם “תוספות” גדול המשתרע על כל העמוד.

ואנכי אף כי ידעתי, כי הגדיש רבי מדת תהלתי, כי גם בשתי סקירות לא אוכל לתפס “תוספות” המשתרע על כל העמוד, כי צריך אני להעמיק ולהעמיק בו עד אשר אבין “תוספות” כזה כראוי ואתפסו כלו בשכלי, בכל זאת שמחת על תהלתי הנפרזה ואתגאה בה.

אכן לא לחנם הגדיל רבי תהלתי, כי מלבד אשר חפץ להראות בזה את חכמתו כי רבה היא, כי יודע הוא גם ללמד לנער “עלוי”, עוד היתה לו סבה אחרת יותר גדולה וחשובה. אנכי מצאתי חן בעיניו מאד ועל כן עלה על לבבו לשדכני להיות חתן לבת חתנו העשיר, נערה אשר היתה אז כבת שמונה שנים. הדבר הזה לא היה זר בעיניו, כי הוא בעצמו היה בימי “הבהלה” בעל לאשה בטרם מלאו לו עשר שנים. אפס, לדאבון לבבו, גם חתנו גם אבי לא אבו לשמוע לעצתו הנמהרה. אבל רבי התנחם בבטחונו, כי עוד יבוא היום אשר בו ימלא חפצו, וראה אותי עומד תחת החופה על יד נכדתו. ומחשבו אותי לאחד ממשפחתו הרבה להללני בגוזמאות רבות, כאשר הגזים בשבחי בני ובעושר חתנו.

ואנכי בשמעי את דבר השדוך אשר מורי מציע, עוד רמו עיני ויגבה לבבי, כי ראיתי את עצמי בתור חתן לאיש עשיר ונשוא פנים, והנני נושא שעון זהב בצלחתי ושרשרת זהב על לבי, וכל הנערים מביטים אלי בקנאה, ואנכי מביט אליהם בגאוה ומשחק בידי לפניהם בשרשרת הזהב, המעידה עלי כי לא נער אנכי, כי אם חתן. לפעמים חרה לי על אבי על אשר לא ימהר לעשות חפץ מורי, שהוא גם חפצי. אמנם אבי טען, כי כאשר אגדל יגדל גם ערכי והיה מחירי כפול ומכֻפל, אבל אנכי לא הרביתי לדאג לנדוניתי, וטובה היתה בעיני שרשרת הזהב – עדוּת החתנים – מאלפי אלפים דנרי זהב.

כאשר ישמע בנימין חתן מורי אותי קורא “חתן התורה” ו“חתן בראשית” במנין השני אז בלי ספק יגדל בלבו החפץ לקחת אותי לחתן ואז ישתדל בכל כחו להטות אליו לבב אבי, כי יאות להתחתן עמו עתה, והוסיף על נדוניתי הוספה רבה – כן הגיתי כל ימי הסכות ואתעתד ליום שמחת־תורה בשקידה רבה. מה מאד היה צר לי, כי אבי־אבי לא יכול לבחן אותי יום יום בקריאת הפרשה, כי כל הימים האחרונים היו ידיו מלאות עבודה בבתי החולים, אשר רבו מאד, וגם ברגעים, אשר שב לביתו, לא היה יכול להקדישם לי, כי עיף היה מאד.

– למד, בני, ועשה חיל אמר אלי אבי־אבי בהאירו אלי פניו, אשר רוח עצב היתה נסוכה עליהם – הן לא לנצח אוכל להיות בעזרתך… הנה הראיתי לך הדרך ואתה עתה לך בה למישרים. עלי עתה להנפש מעט ולהחליף כח, ואחרי כן אשמע, אם ירצה ה'…

ד.

ויום שמחת־תורה בא. אף כי הדבר התהלך בעיר ויעש שמות נוראית בכל זאת השתדל כל איש להראות פנים שוחקות ולהוסיף עוד בשמחה, לגרש את העצבות כלה ולהרחיק כל דאגה. הנשים הכינו כל מאכלי תאוה, והאנשים הכינו משקה חריף ומתֻבל בלענה. בבית־התפלה הדליקו נרות רבים על כל החלונות ובכל המנורות כמו בכל שנה ושנה, ובעת ההקפות הרבו לזמר ולרקד ולשמוח, וכמו אמרו אל הדבר: לשוא תיָראנו בחרבך הלטושה – אנחנו לא נירא ממך! ואף כי לפעמים התגנב רעיון מעציב בקרב לבם, בזכרם איש איש את קרובו ואת מכרו, אשר נקטף פתאם, ולפעמים נפלה עליהם, למרות רצונם, אימת המלאך המשחית, אך איש לא הוציא על שפתיו את אשר יהגה במעמקי לבו, ויתאפקו וישמחו ויתלוצצו וירקדו.

ואנכי אשר הייתי ילד תמים בעת ההיא, לא יכלתי עוד להבין את מעשי הדבר הנוראים ואשמח בחג שמחתנו באמת. התענגתי מאד על המאכלים הערבים ועל הזמירות והרקודים, ואזמר וארקד יחד עם הגדולים. ובהיות רוחי שלוה ושקטה דאגתי מאד לקריאתי כי תעלה כהוגן. וברוך ה', הקריאה בימי חול־המועד עלתה יפה, ובלב מלא תקוה חכיתי ליום הגדול, יום “שמחת־תורה”…

ויום שמחת־התורה בא. השכמתי לקום בבקר, רחצתי מהר את פני וידי ואמהר ללכת אל בית־התפלה. אמי הפצירה בי לבלי לצאת מן הבית בטרם אֹכל פת שחרית, אבל אנכי לא יכלתי לעשות מצותה הפעם, כי לא יכלתי להביא פרור על פי מרוב רגשותי, וזולת זאת יראתי מאד פן אֵחר השעה, על כן מהרתי להניח אל פי את כוס החמים, אשר מסכה לי אמי; נשפתי ושתיתי ונכויתי פעמים אחדות, עד אשר גמרתי את הכוס, ואמהר לעשות דרכי.

באתי אל בית־התפלה, והנה החזן אך החל “לסלסל” תפלת “שוכן עד”. נסיתי לקחת איזה ספר ולעיין בו, אבל לא יכלתי להסיח דעתי רגע מן הקריאה הארוכה אשר עלי לקרוא בעוד שעה, ואקח חומש ואחזר עוד פעמים אחדות. בשעה טובה כלו המתפללים תפלת השחר, ובשעה טובה הוציאו את ספר התורה ותקותי באה: אנכי עמדתי לקרוא! …

פרשת “וזאת הברכה” קראתי כראוי ואתענג בה מאד. כאשר הבטתי אל פני השומעים נדמה לי, כי הם מפיקים שמחה וענג גדול, ואמר בלבי, כי הם מודים לי הודאה רבה על כל הטוב אשר עשיתי עמהם, בהשמיעי באזנם את קריאתי הנפלאה, אפשר בפרשת “בראשית” קרני אסון נורא: כאשר באתי למקרא “ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי” הפסקתי רגע לתת לקהל לקרוא את הפסוק, ואסב את עיני לראות בעומדים עלי מסביב, אם הם מלאים רצון, ואחרי כן בשומי עיני אל תוך הספר נקרה לפני “יום רביעי” תחת “יום שלישי”. השומעים מהרו לתקן את טעותי ויקראו יחד בקול גדול: שלישי! שלישי! הבינותי כי משגה אתי, אך לא יכלתי להכיר מה הוא המשגה, וככל אשר הוסיף הקהל לקרוא כן גדלה מבוכתי, וגם אחרי אשר הראני אחד בספר באצבעו מקום טעותי לא סרה מבוכתי, ואוסיף שגיאה על שגיאה. שכחתי את כל הטעמים, ובמקומות רבים שגיתי גם בנקוד המלות. אזני הקשיבו לרגעים קול הקהל הבא לתקן את שגגותי ואנכי כתועה הולך ונכשל לכל רגע.

ירדתי מעל הבמה אבל ושחוח, ונדמה לי כי הכל מדברים בי, הכל לועגים לי ושמחים לאידי. שעה רבה עמדתי על מקום אחד, פני היו מוסבים אל הכותל, וכל שגיאותי אשה אחר רעותה עלו בזכרוני. וכמו גדלה מדתן על אחת שבע, מאשר היו באמת. כל מלה ומלה, אשר הוצאתי מפי לא כהוגן, תבעה ממני את עלבונה ותשם בלבי פצעים אנושים.

אולם כעבור שעה, והתקוה באה לשעשעני ולהפיג צערי. אמנם עתה לא הצליחה לי הקריאה – אמרתי אל לבי – אבל עוד אוכל לתקן המעות במנין השני, אז לא אשגה עוד, וקריאתי תהיה זכה, צלולה ונעימה בלי כל ספק. ומה ממני הלך אם שגיתי עתה? לפני מי קראתי עתה? הלא לפני בעלי־מלאכה, לפני הפחותים בעם, לפני ההמון הגס, שגם תהלתו וגם חרפתו אינן שוות פרוטה. לא כן במנין השני, אז אקרב לפני “בעלי־בתים”, אנשים “עדינים”, יודעי תורה, אשר תהלתם תהלה וחרפתם חרפה, ואם אז אצטיין בקריאתי, יתגדל שמי ויתהלל בכל העיר, ואז ימהר חתן רבי להשתדך עמי, ואז תתנוסס על לבי שרשרת הזהב, אשר אליה יביטו כל הבחורים בקנאה גדולה…

כן נחמתי את נפשי; ובין כה עמד החזן להתפלל במנין השני. תפלת השחרית נגמרה, ספר התוֹרה הוּצא ואנכי אמרתי לגשת אל השלחן לקרוא. בעת ההיא נגש יונה המלמד ונחמיה תלמידו בן נפתלי הנפח אל השלחן, ואבין כי צרה קרובה אלי… אנכי חזקתי את לבי ואלך בגאוה הלך וקרב אל השלחן. אפס בגשתי אמר לי יונה המלמד: החפץ אתה, משה’לע, לקרוא שתי פעמים ביום אחד? רב לך, יקירי, אם קראת פעם אחת, ועתה תן גם לחברתך להתחנך בקריאה כמוך! אנכי לא יכלתי² להשיב מאומה על הטענה הצודקת הזאת ובכל זאת חרה לי עד מות… ראיתי והנה כל תקוותי כלו כעשן. אמרתי כי בפעם הזאת אכפר על שגגותי, אשר שגיתי בפעם הראשונה, והנה עתה אין לשגגותי כפרה; אמרתי, כי קריאתי עתה תרוממני בעיני חתן רבי, ועל ידה אתקשט בשרשרת זהב ושעון יפה, והנה נכזבה תוחלתי – אין קריאה, אין כלה ואין שרשרת! ויותר מהכל חרה לי על אשר אמר יונה המלמד: “תן גם לחברך לקרוא”. “לחברך”… בן איזה נפח עני, בעל ידים גסות ופנים שחורים כפיח, לחבר יחשב לי! הוא בא להתחרות עמי! .. מוטב לי כי לא אקרא לעולם ולא אהיה שעה אחת חבר לבן נפח! …

ומרוב קנאה וכעס לא יכלתי לעצר בעד דמעותי ואמהר לשוב אל ביתי לבכות שמה במסתרים ככל אשר תאוה נפשי…

ה.

בבואי אל מסדרון הבית השתוממתי לראות אנשים זרים ממהרים לצאת ולבוא ועל פני כלם תוגה חרישית. אמי יצאה דחופה ומבהלה מן הבית להעמיד את המיחם ועיניה כבר אדמו מבכי. בלב חרד נגשתי עליה ואשאל אותה פשר דבר, ותגד לי אמי, כי אבי־אבי חולה, כי תקפהו החלי־רע.

אנכי נרעשתי מאד מן השמועה הרעה הזאת, עד אשר שכחתי את האסון אשר קרני בבית־התפלה. בבואי הביתה, בא כחץ בלבבי קול נחר, אשר השמיע אבי־אבי החולה בקראו: מים, מים! הבטתי אל פניו ואראה והנה נהפכו למראה תכלת, זקנו עוד הלבין רב יותר מאשר היה אתמול, וכל אבריו התפלצו ויתכוצו. אנשים אחדים עמדו סביביו וישפשפו את בשרו לחממו בעשב הדוקר כמחטים. לרגעים הקיא מקרבו מים דלוחים, ואחר קרא עוד הפעם בקול נחר: מים, מים! והקול ההוא הפיל עלי בלהות צלמות, כי לא היה לו כל דמיון לקול אבי־אבי, אשר תמיד היה קולו רך ונעים ובא לאזני השומע כשירה ערבה.

בעת ההיא בא נפתלי הנפח הביתה. הוא בא בבתי־רגליו הגדולים והמגאלים, בידיו הרחבות והקשות כאבן, בזקנו הגדולה והמסובכה, בפאותיו הרחבות והפרועות, בכובעו אשר היה כסמרטוט על ראשו.

– מה זה היה לך, ר' יהודה, כי החליות לעשות “עֲוַיוֹת כסל” כבן יחיד המתחטא לפני אביו אמר הנפח כמהתל – אַל לך, בעולם, כלנו בעלי יחוס אחד: עפר אנחנו בחיינו ועפר במותנו. אדרבה, כל מה שאני מתגאה יותר כן ישפל ערכי באמת, כי גאותי אות היא על סכלותי, על אי־כשרוני לדעת ולהכיר את ערך האדם כמו שהוא. לוּ היתה דעת בלבי, לוּ הבינותי מה אני כי אז לא התגאיתי, ואך בזה אני מתגאה – כי אין דעת ואין תבונה בקרבי! …

הבטתי אל נפתלי הנפח, אל עיניו אשר אדמו מדמע, אל כל תנועות גוו אשר הראו אותו הכנעה רבה, אותות תמימות וטהרת הלב, ולבי נשבר בקרבי על סכלותי לחשב, כי בן בזוי־משפחות הוא. הוא התרומם עתה בעיני למעלת צדיק תמים, ואנכי השפלתי מאד, ואהי נבזה בעיני ונמאס. – מה היא כל “למדתוני”, כל יופי קריאתי וכל שאר המעלות אשר לנער “מושלם” – אם אני בעל מדות מגונות? האם לא תהיה לי שרשרת הזהב, אשר אליה חכיתי, כנזם זהב באף חזיר? מה מאד חפצתי לגשת אל נפתלי הנפח, להתנפל לפניו ולבקש ממנו סליחה, על אשר בזיתי אותו ואת בנו בלבי… אנכי נמגתי בבכי; וגם אחרי אשר כלה נפתלי להקרא את אבי־אבי הודוי, לא חדלתי מבכות בקול גדול, בעמדי על יד מטת החולה. אבי־אבי ראה אותי מתמוגג בדמעות ויקראני אליו באהבה.

– ברכני נא, אבי, כי לא אחטא! – קראתי אליו בכל לב – נער חוטא הנני, כלי מלא בושה וכלימה…

– “יברכך ה' וישמרך” – נשמע לאזני קול אבי־אבי בברכו אותי – “וישם לך שלום”… רב לך בני לבכות! היה אדם ואז ייטב לך…

---

ימים רבים עברו מהעת ההיא ומזכרוני לא ימושו דברי אבי־אבי: “היה אדם ואז ייטב לך”.

(מכתב־קדוּמים מימי הורדוס)

אומנת אני לילדי ישראל, ואני חיה ושמחה בחיי.

ואתה בלי ספק תתפלא על דברי: היתכן? אלמנה שכולה ושמחה בחייה! הכי לא אהבה את אישה, תפארת הכהונה? השכחה את בניה, ברוכי אלוה?

לא! אני אהבתי אותם, אני אוהבת אותם גם עכשיו. קשורים הם בי, בנימי נשמתי, ואני רואה אותם תמיד ולא ימושו מנגד עיני כל הימים.

ואיך אפשר לי לשכוח את אישי, שלא השאיר בזרע אהרן דומה לו? ואיך אפשר לי לשכוח את נטיעי הרכים והרעננים?

מרחוק, מעזרת הנשים הייתי מבטת אליהם, בשעה שהיו עולים שלשתם לדוכן, בני, פרחי הכהונה, אחר אביהם סגן הכוהנים. מלאכי אלוהים היו, מלהבות אש עיניהם נאכלו הקרבנות, שהקריבו על מזבח ה'. והנה הם פורשים כפּיהם כלפּי העם בברכה – וכל המקדש מלא שירת־יה, המשתפּכת מפּי קדשם, וכל הקהל הגדול שומע ומקשיב בעצירת נשימה; כולנו מתעלים למרומי על, עד גבול יה…

אז היה לבי מתרחב מרוב שמחה, ועיני דומעות דמעות גיל. אז הייתי חושבת: במה זכיתי אני, אשה דלת־מעשים, לגדולה כזו?

אני לא נועזתי לנשקם, יראתי לשתות לגימות גדולות מכוס עדני. יראתי שלא יתפּוצץ לבי מרוב נחת־רוח.

הם היו מתנפּלים על צוארי, מחבקים אותי, מלפפים אותי ומנשקים, מנשקים בכל חום נעוריהם, ואני הייתי דוחה אותם מעלי: די לכם, חביבים! השכחתם, כי זקנה אמכם וכבד ממנה לנשוא משא תענוג גדול…

והאלונים הללו נגדעו. לא מתו — נהרגו, ואני חיה ושמחה.

אחי! תוצאות המות לפעמים גדולות מהחיים, אלה הם חיים, שאין להם סוף ותכלית. לפעמים על ידי המות החיים נעשים יותר מעולים, יותר טהורים, יותר קדושים.

הנה אני יושבת עם הילדים הקטנים, שאני מחנכת אותם ומספרת באזניהם ספורים מכל אשר ראיתי בימי חיי.

ובשעה שאני מספרת אני חורתת על לבם עמוק עמוק תמונות בני הקדושים, תמונת אישי המרומם. ואני בטוחה כי הם, אישי ובני, חיים הם בקרב הילדים האלה ויחיו לנצח בלבות כל ילדי ישראל, ואני שמחה.

מספרת אני להם איך בני התמרמרו על שהרומאים תלו את נשר רומא על שער המקדש ואיך שגמרו בלבם להורידהו — ויהי מה.

הם באו וספרו לאביהם מה שבלבם. לחדרי חדר קולם באמרם: רוצים אנו למסור את נפשותינו בעד מקדש אלוהינו.

ובעלי שמע את דבריהם בפנים של אימה.

– היודעים אתם, ילדים, את כל האחריות שאתם נוטלים עליכם?

– יודעים אנו, אבא! ־ ענו הם בקול עלז.

– אם כן, יהי חלקי עמכם – ענה הוא.

ואני שמעתי, ורגע כמו התפוצץ לבי, ויללה בקשה להתפּרץ מקרבי.

אבל פתאום התאפקתי, כוח אלוהים בא אל קרבי, וכשבקשו לגשת אלי להפּרד ממני, קראתי אליהם מרחוק, בהניעי להם בידי:

– לכו, ילדים, לכו. ברכת ה' עליכם!

והם הלכו והשליכו את הנשר הטמא מעל מקדש אלוהים.

מה שהיה אחר כך – אתה הלא יודע..

בני נהרגו. בעלי מת בבית האסורים…

ואני שמחה, בוכה ושמחה. עניה וכל כך עשירה!

אני מספּרת וחוזרת ומספרת את מעשי בעלי, מעשי בני, חייהם, מותם, וחניכי שומעים, ואני בטוחה, כי בעלי ובני לא לריק חיו ולא להבל מתו.

אישי, הצדיק והטוב, לא מת, בני, הצדיקים הקדושים, לא מתו. חיים הם בלבי, בלבות בני עתם, בלבות הדורות הבאים אחריהם.

חיים בעולם הזה וחיים בעולם הבא.

(אגדה)

לפני המלאך, הממונה על אוצר הנשמות, עמדה נשמה אחת כולה מאירה כספּיר.

המלאך הסתכל בה בעונג רב, והיא הביטה אליו בשמחה ובעליצות של תינוק.

— דרושה את לי, יקרה. — אמר המלאך. — שם במעמקי התבל, על הכוכב הנקרא ארץ, עתידה עכשיו גויה להולד. הרוצה את לרדת שמה ולהכנס אל תוך גויה זו?

— ארד — ענתה הנשמה, ובת צחוק האירה את פניה האצילים.

— לשם סקרנות? — אמר המלאך בשחוק.

— לא – ענתה הנשמה — רצה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים, וגם אני רוצה לעזור את השפלים, את העלובים, להשתתף בצרתם, לעודדם, לרוממם.

— תמימה, אינך יודעת מה מחכה לך שם… — אמר המלאך בפנים של אימה. — צריך אני להזהירך מראש.

— ומה?

— פה כל מלאכי מעלה מתענגים על יפיך. טהורה את, קדושה. ושם… עכשיו… נסיונות גדולים עתידים לך. שם שדים מחללים ושטן מרקד. דור רע וחוטא שם עכשיו. ומי יודע אם לא תמשכי גם את אל המחול הפראי ותזדהמי ותתלכלכי. ואז אבכה על גורלך, מה אבכה. אולי יותר טוב, שתמתיני עד שיהיה הדור צדיק, ואז תרדי ותתענגי שם לראות איך ישפוך ה' רוחו על כל בשר, וכל העולם ימלא חדוה.

— איני יראה מפני כל שד, וכל רפש לא ידבק בי — ענתה הנשמה בבטחה.

— אולי, אבל בכל אופן מלחמה גדולה עתידה להיות נגדך שם. הרבה אויבים קשים יערכו עליך מלחמה. תמיד ישימו על דרכך מכשולים.

— מלחמה בעד הצדק והיושר, יפה מאוד — קראה הנשמה בשמחה, במחאה כף. — אני אוהבת את המלחמה. נעים לי ללכת בין חרבות שלופות, בין חצים מעופפים בבטחה ועוז, כי ה' מגן לי, והאמת והצדק סוככים עלי.

— אילו היתה המלחמה גלויה ודרכה ידועה – אמר המלאך, ועיניו הבהירות נתערפלו. – אבל זאת היא הצרה, שלאמת דרך אחת ולשקר דרכים אין מספר. את תצא למלחמה בצדק וביושר, והם יסתתרו, יארבו לך, ולא תוכלי להזהר מפניהם. מהמארב יירו בך וימיתוך…

— ימיתוני? – התפלאה הנשמה. — האפשר להמית נשמה?

– אמנם לא את הנשמה, אבל את הגויה שתבואי לשכון בה.

– אז אכנס לגויה אחרת.

ומבלי חכות למענה, פרשה הנשמה את כנפיה הזכות ותעף מטה.

וברגע ההוא נשמעה הפעיה הראשונה של תינוק שנולד.

הירשל קוטין ידוע בכל הסביבה כצייר נפלא. הנסיכים בעלי האחוזות הגדולות מזמינים אותו לצייר את היכליהם ומשלמים לו כדבעי. הירשל יודע את המלאכה ויודע גם לקחת את מחירה. בעד אולם אחד הוא לוקח לפעמים אלף רובל.

והירשל מכניס ואינו מוציא: אשה ובנים אין לו. דירתו צרה וסרוחה, לבושו סמרטוטים, כאילו הקבצנות אומנותו, ומאכלו – לחם וקצת מי גריסין. רק בשבתות הוא סמוך על שולחן נח־ליב המלמד ומשלם לו בעד שלוש סעודות שלושים פרוטות.

מובן מאליו, שהוא הולך ומאסף “ממון קרח”.

ואנה הוא שם את כל הכסף הזה?

הרבה עמלו כל יושבי העיר למצוא חידה זו והעלו חרס בידם. לצדקה, למשל, אינו נותן פרוטה וגם ברבית אינו מלוה.

סבבו אותו הסרסורים בלהטיהם, שיתן את כספו בנשך, ולא יכלו. הוכיח אותו הרב שיתן לצדקה ולא הועיל. תשובה אחת ישנה בפיו: אין לי.

כמובן, הכל ידעו, כי שקר בפיו.

לא פעם בדקו גנבים בארגזו ומצאו שם — תכריכים, וישובו בבושה. בתכריכים גם גנב לא יגע.

מי היה האיש? מאין מוצאו? — איש לא ידע בברור. שיחה נפלה בפי הבריות, כי הוא היה מן הקאנטוֹניסטים, שהכריחוהו להמיר את דתו ולא עמד בנסיון. אבל אחר כך חזר בתשובה ויהי ליהודי.

ואמנם ירא שמים הוא הירשל — בזה “לית מאן דפליג”. המוני הוא, בור, עם הארץ, אבל את האלוהים הוא ירא, ומה שהוא יודע הוא מקיים בזהירות רבה. גם יום אחד לא יעבור עליו, שלא יגמור את התהלים מראשו עד סופו, ובשבת מלבד שהוא שומע את הסדרה עם פירוש רש"י מפּי נח־ליב, הוא קורא תמיד את התהלים. פעם הזמין אותו שר־העיר בשבת ולא רצה ללכת. אימו עליו שיסחבוהו בחזקה, והוא לא מש ממקומו. אילו בני תורה בקשו להתיר לו את הדבר, ולא קבל.

ויחד עם זה קמצן הוא מאין כמוהו.

בעיר היו אומרים, שהוא נמכר לאשמדאי, שאין לו שליטה על כספו, והכל היו מבזים אותו ובפניו ולא היו קוראים אותו לתורה גם בשמחת תורה. ויהי האיש עזוב ושומם, בודד נבזה.

רק נח־ליב המלמד היה בא אליו לעתים. לנח־ליב היתה “חולשה” לציור. הוא בעצמו בילדותו עשה “מזרח” לעמוד שבבית־הכנסת. ופעם ראה את מעשהו של הירשל והשתומם עליו. גם הוא, כמובן, היה מבזה את קמצנותו, אבל יחד עם זה לא היה יכול שלא לכבד את מתנת אלוהים שבו, ולפיכך היה מבקר את הירשל ומשוחח עמו, מספר לפניו מעשיות מגדולי הצדיקים, והירשל מספר לו על־דבר הציורים שראה ומה שעשה באצבעותיו.

כמה שנים עברו, ונח־ליב לא נסה לבקש מהירשל “גמילות־חסד”. את שלושים הפרוטות, שהירשל משלם בעד השבת, היה נח־ליב מקבל בכל פעם ביום הראשון. זולת זאת לא היה מבקש ממנו כלום. הוא ידע, כי אצל הירשל קפוצה היד, וגם לא בקש שיפתחנה. התרגל נח־ליב עם דלותו וכמעט שהתפּאר בה — “יאה עניותא לישראל”, ואינו מקנא כלל במי שיש לו כסף, ובפרט ב“עכברא דשכיב אדינרי”.

ואולם פעם אחת היתה השעה דחוקה לו ביותר.

זה היה ביום החמישי לשבוע, ולא היה לה לאשתו במה לקנות קמח לשבת.

אמנם יודע הוא נח־ליב, והדבר הזה לא סוד הוא גם אצל אנשי העיר, כי יש בקהלתם שני נדיבים נפלאים (לפי הנראה, “זה לעומת זה עשה האלוהים” – הירשל נפלא בקמצנותו, והם, לעומת זה, נפלאים בנדיבותם). הלא הם: שמריהו הקַמח וגבריאל הקצב. כל שאינו יודע ממי לשאול, והוא צריך לחלות ולבשר לשבת, הריהו הולך אל שמריהו הקמח ומקבל קמח לחלות ואל גבריאל הקצב — ומקבל בשר. אם תשיג ידו של הקונה וישלם — מה טוב, ואם לא — לא ינגשׂו בו. ועניי העיר יודעים את נדיבותם של שמריהו וגבריאל ומשתמשים בו להנאתם, וכבר יש לכל אחד מהם פנקס גדול, שבו רשומים חובותיהם של הקונים, וכל הפנקס, כמובן, ראוי לצור על פי צלוחית.

ונח־ליב גם כן השתמש בזה לפני אילו שבועות. חשב הוא לשלם לשמריהו אחר השבת, אבל עד היום לא מצא לקיים את הבטחתו. אמנם שמריהו פגש אותו והוכיחו על שלא בא לקבל קמח גם בשבת שאחר זו. מובן מאליו שבשרו של נח־ליב נעשה ברגע ההוא חדודים חדודים. אבל שמריהו חיזק אותו ואמר, שהוא יכול לחכות עד שיעזור לו ה', ואם בינתים אין לו כסף, הוא יכול לקבל עוד בלי כל פקפוק.

כך אמר לו, ואעפי"כ קשה לו לנח־ליב ללכת אליו שוב, ואפילו אם חלילה ישאר בלי חלות לשבת, לא יפנה אליו.

אז החליט בלבו לבקש מאת הירשל, שיתן לו גמילות חסד לקנית קמח ואחר כך ינכה לו מהתשלומים שהוא משלם לו. האפשר שישיב את פניו בדבר שכזה?

— ולמה לך לבקש גמילות חסד ממני? — ענהו הירשל בתמימות. – הלא יכול אתה ללכת אל שמריהו הקמח, והוא בודאי יתן לך קמח לשבת, וכן אל גבריאל הקצב, ולא תצטרך לבקש “גמילות חסדים”.

נח־ליב השתומם בשמעו את הדברים האלה… מה זאת: תמימות או רשעות? הוא שולח אותו אל שמריהו?!

ובכל זאת התאפק נח־ליב וספר לו להירשל את הסבה, מפני מה אינו יכול ללכת אל שמריהו.

— טפשות! — ענה הירשל — וכי אתה חושב שהוא מפסיד הרבה?

— איני מבין מה אתה סח — ענה נח־ליב – אם אין משלמים לו, הריהו מפסיד כמה שנותן.

— אט… מפסיד… — ענה הירשל… — הלא שמריהו וגבריאל נותנים תמיד לא רק לך, ואעפי"כ לא נתרוששו, חלילה. להיפך, הם הולכים ומתעשרים.

— ובכן? – אמר נח־ליב ברמיזה רבה.

— מהו “ובכן”? — ענהו הירשל, כאילו אינו מבין את הרמיזה.

— ובכן, למה זה אתה אינך…? — שאל נח־ליב ולא גמר, מפּני שקשה היה לו להעליב את הזקן.

— אני… אני… ענין אחר: אני נדרתי שלא ליהנות מן הצדקה — ענה הירשל ושוב באיזו תמימות נפלאה.

— לא זאת אני שואל — ענה נח־ליב ברגש. — בודאי לא יפה לך ליהנות מן הצדקה. אסור לך ליהנות מן הצדקה, על פי הדין אסור. אבל למה אינן נותן לצדקה? הלא אתה לא צעיר. איש אינו לוקח את כספו עמו אל הקבר…

— אני… — ענה הירשל כמו מבולבל קצת…— אני — ענין אחר. אני… אין לי… ומה איכפת לך, אם שמריהו יתן לך קמח וגבריאל בשר? לך וקח מהם, מה איכפת לך? אני – אין לי… אתה מבין? הם נותנים, לך וקח מהם, מדוע לא? מה איכפת לך?

הדברים הללו הכעיסו כל כך את נח־ליב, שהוא יצא ממנו תיכף בכעס נורא. מעודו לא כעס כמו ברגע ההוא. איך זה איש שכזה אינו מתבייש לאמור: לך אל פלוני וקח ממנו, בעוד שהוא בעצמו יכול לתת ואינו נותן!

ונח־ליב חדל מאז לבקר את הירשל. אך הירשל לא נפגע גם מזה. אחת היא לו — אם באים אליו או אין באים. בדרך הוא נפגש עם נח־ליב. הוא אומר לו שלום, ונח־ליב משיב בשפה רפה. בשבת הם יושבים יחד אל השולחן, והירשל אינו שואל את נח־ליב כלום, כאילו לא נפגשו מעולם.

וכעבור איזה זמן מצאו את הירשל מת בחדרו המרופש.

חברי חברה קדישא כמעט לא רצו להתעסק בו. הם רצו לחפור בור ולהשליך את הפגר אל תוכו. ורק מפני שעל פי הדין צריכים לקברו בקברי ישראל נאנסו לטפּל בו, אבל בשעה שטפּלו בו, שלחו בו חצי לשון, לעג וליצנות, ובינוש השמש טפח לו על גבו וקרא: אוי לך, זקן קמצן! טפּש היית בעולם הזה וטפּש נשארת גם לעולם־הבא! וכך הורידוהו אל קברו בבושה וכלימה, ותכס עליו הארץ.

ואולם ביום החמישי וביום הששי נזדעזעה העיר; אכן ידעו כולם, כי הירשל מת… — אז נתגלה הסוד, כי הירשל היה משלם לשמריהו הקמח ולגבריאל הקצב כל מה שהיו העניים מקבלים מהם בהקפה.

רבי חנינא בן דוסא היה אחד מגדולי התנאים ורועה עזים על מדרוני ההרים שעל יד הכנרת. פרנסתו היתה דלה מאוד. בת קול יצאה והכריזה: כל העולם כולו נזון בשביל חנינא בני, ולחנינא בני די בקב חרובים מערב שבת לערב שבת. כי מאושר היה רבי חנינא בגורלו: יש לו ארץ יפה, תורה נחמדה ואלוהים אדירים, ומה לו עוד?

ובלילה, בלילה, היה בא אליו אליהו הנביא להשתעשע עמו בדברי תורה, פני אליהו מאירים וגם פני רבי חנינא מפיקים נוגה, ולא היה צריך לאור מנורה, כי הבית כולו נתמלא אורה.

— רוצה אני — אמר רבי חנינא פעם לאליהו הנביא — לראות את מקומי בגן־העדן.

— טוב מאוד – ענה אליהו —שים ידך בתוך ידי ובטיסה אחת נהיה שם.

ורבי חנינא שם ידו בתוך יד אליהו, וברגע נתרוממו מעל הארץ, עפו במרום עד שהגיעו אל גן העדן. הכרובים השומרים על השער פתחו לפניהם את הדלתות והם נכנסו אל היכל התנאים הקדושים. התנאים קמו לפני האורחים וקבלו את פניהם בשמחה.

ועיני רבי חנינא כמעט הוכו בסנורים מרוב האורה. כל צבעי הקשת הנהדרים הזהירו מסביב. והנה הוא שומע קול שירה אדירה, שירת השמש, הירח והכוכבים בהסתובבם במעגלם הנצחי, וקול גלי הים הגדול וקול העצים והעשבים, העולים וצומחים מתוך האדמה, והכל מצטרף לשירה אחת כל כך יפה, כל כך רוממה! “נהרות ימחאו כף, יחד הרים ירננו”…

ואולם מתוך השירה הכבירה והיפה הזאת קלטה אזנו לפרקים קול כאנחה כבדה פולחת לב.

— מה היא האנחה הזאת? — שאל רבי חנינא את אליהו בהשתוממות.

— אנקת הרשעים המתענים בגיהנום היא – ענה אליהו.

— הכי קרובה היא? —שאל רבי חנינא.

— רק קיר אחד דק מפריד בין גן העדן ובין הגיהנום, ושועת המעונים בגיהנום עולה תמיד באזני היושבים בגן העדן, כי זה לעומת זה עשה האלוהים: תענוג גן־העדן לעומת צער הגיהנום.

— ואיך אפשר להתענג בגן־העדן בשעה שאתה יודע שיש נפשות מתענות בגיהנום? — שאל התנא החסיד. לא! איני רוצה בגן עדן שכזה.

— המעונים רשעים הם, — ענה אליהו — עובדי עבודה זרה ושופכי דמים.

— ואפילו אם היו רשעים! – קרא רבי חנינא — יהיו מי שיהיו, איני רוצה בצערם…

— ואם כן מה אתה רוצה, חנינא אחי?

— אני רוצה שלא יהיה צער בעולם הזה, ומכל שכן בעולם הבא.

בינתים ניגש אליהם רבי עקיבא, ובשחוק חן שאל אותם על מה הם דנים.

— על אנקת המעונים האומללים הבאה מתוך הגיהנום, — קרא רבי חנינא — ואני מתפלא עליכם, צדיקי עולם, שהנכם מתענגים בגן־העדן, בשעה ששם, מעבר לקיר, נענות נפשות בני אדם. צריך לבטל את הדבר הזה.

— אנחנו כבר קבלנו נגד זה לפני בית־דין של מעלה, – ענה רבי עקיבא – אבל שם ענו, כי זה יתוקן רק על ידי המשיח. כשהוא יבוא, אז ימחה ה' דמעה מעל כל פנים ויבער את הצער מהעולם.

— ואם כן, עלינו לשבת ככה ולחכות? – קרא רבי חנינא— מדוע לא נשתדל לקרב את ביאת המשיח? איך נוכל לשבת בחבוק ידים מבלי כל מעשה ולהתענג על גורלנו?

— צדקת מאוד. אנו משתדלים פה בכל יכלתנו — ענה רבי עקיבא – ואתה לך והשתדל שם בארץ, עד שנביא את המשיח, כי רק הוא יסיר את חרפת הצער משני העולמות גם יחד.

ורבי חנינא בן דוסא מהר לעזוב את גן־העדן.

א

שמה ושערוריה באור כשדים.

הצעיר, אברם בן תרח, זה הבחור החכם והחסון כארז, מנאץ בפרהסיה את אלהי הכשדים וקורא לעבודת אל אחד, קונה שמים וארץ!

כל נכבדי אור כשדים רגזו תחתם: האשיות נהרסות.

וגם לתרח הזקן חרה מאד. רוצה הוא לעת זקנה לשבת בשלוה, והנה בנו זה החביב בא ומעורר מדנים עם השכנים ומקים נגדו תקיפי עולם.

ופעם בשבת תרח זועף בביתו, קרא אליו את אברם בנו וַיְשַחֲרוֹ מוסר.

–תמה אני, – אמר תרח, – למה אתה מבזה את אלהינו?

– את אליליכם, – ענה אברם.

– למה אתה קורא להם אלילים? במה החייתי תמיד את נפשי ואת נפשות ביתי? – הלא מיד האלהים האלה. על ידם אספתי גם רכוש: עבדים ושפחות, גמלים וחמורים, שדות וכרמים. וגם כבוד רכשתי לי. ראוני זקנים והרכינו ראש, צעירים – וישתחוו, ולמה תבוא להחריב את מקור פרנסתי וכבודי? העיקר, האדם צריך לפרנסה. והאלהים שממנו אני מוצא פרנסה הוא האלהים. ואלהיך מה הוא? עדיין לא ראיתי שהוא יתן פרנסה… חדל נא מהאל החדש שלך ותעבוד באמונה את האלהים הישנים, שטובתם בדוקה ומנוסה, ואותם עבדו אבותיך ואבות אבותיך וגם נמרוד המלך הגדול והאדיר אותם יעבוד.

– אבל איך אפשר להשתחוות לאליל, לעץ ואבן? – קרא אברהם, – בעוד שמכל הרוחות, ממרומי שחקים ומתחתיות הארץ קול אדיר תמיד קורא בכח: יש בעולם רק אל יחיד שרק אותו צריך לעבוד.

– נשגבים דבריך, בני, מבינתי, – ענה תרח. – נניח כי צדקת, אבל למה לך לפרסם את הדבר הזה? בלבך תוכל לחשוב מה שאתה רוצה. – מי מפריע בעדך? – אך כשאתה מדבר דברים כאלה באזני הרבים, הנך גורם לי נזק גדול. זה ימים אחדים הביאו לי גמל טעון פסילים יפים. ומה אעשה עמהם, אם אתה מגרש את כל הקונים מהחנות? וגם ירא אני פן יגיעו דבריך לאזני נמרוד והרגך.

– אתה, אבא, שם מבטחך בפסילים האלמים ומפחד מפני נמרוד הרשע, ואנכי שם מבטחי באל עולם ואיני מפחד כלל מפני נמרוד וכל חילו. כי כך אמר לי אלהי: “כי תעבור במים אתך אני ונהרות לא ישטפוך, כי תלך כמו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך, כי אני ה' מושיעך”…

– אין ממש בדבריך, – קרא תרח. – היתכן כי אחד ילך באש ולא יכוה? גם האלהים בעצמו אם יובא באש ישרף והיה לאפר.

– אלה הם אלהיך־אליליך, – קרא אברהם. – אלהי אינו ירא מאש וממים, כי כולם משרתיו המה, כל הטבע וכל כחות הטבע.

– חדל נא, בני, מדבר דברים כאלה, שאינם מתקבלים על הדעת וסופם לגרום רעה רבה לכלנו. אינני רוצה להיות יוצא מן הכלל. כל בני עירי עובדים את האלהים הישנים וגם אני אעשה כמוהם. ואם חכמת יותר מכולנו שמור חכמתך בלבך ולא יבלע גם לך וגם לנו. המשל אומר: שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו…

ב

ומגורת הזקן באה…

הגיעו הדברים לאזני נמרוד המלך, והוא נזדעזע.

בן תרח הזקן כופר באלהי אבותיו, מבזה את קדשי עמו, מערער את כל יסודות הדת והמוסר, את כל יסודות הממלכה.

ונמרוד הרגיש כי מדברי אברם הצעיר כסא מלכותו מתמוטט. על פי האמונה העתיקה נחשב נמרוד גם הוא אלהים למחצה, בן אלהים, ולפי חק הכמרים קדוש הוא לעם, כל המזלזל בכבודו אין לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא. הכמרים, כהני הדת, נכונים לסלוח כל רצח וגזל, כל תועבה, אך לא לזלזל בקדשי דתם ובקדושת המלך שהוא מעוז לדת.

והוא, נמרוד, מהר וקרא עצרה, אסף את כל הכמרים השופטים ומסר את דינו של אברם לפניהם. הוא, המלך, אינו עושה על דעת עצמו, כי במשפט יעמיד ארץ. בעצת הכמרים המחוקקים ידרוש, והם במשפט צדק ידונו את המהפכני הזה, ככתוב בספר החוקים שהמציאו בחכמתם לטוב להם ולנמרוד מלכם.

והכמרים, כהני הדת, לא היו צריכים הרבה. עון אברם גלוי היה: קלל אלהים ומלך ודינו בשרפה. וביום חגם יוציאו את המשפט לפעֻלה לעיני כל הקהל, למען ירא העם ויִירָא.

ועד שיבוא יום המשפט שמוהו בבור עמוק, שם טחב, בוץ וחשך גם ביום. רק הכוכבים מרמזים לו לנתפס מעל, מרמזים באור פלא ומחזקים את רוחו.

ואברם שמח בגורלו! הוא עשה דבר טוב. הוא פרסם את שם אלהי העולם, אלהי האמת והצדק, ובעד הדבר הזה הוא נכון לסבול במנוחה גם יסורי מות.

טוב למות בעד רעיון גדול וקדוש, בעד קדושת האמת.

אכן גופו סובל יסורים: פעם ביום ישליכו לו פת קיבר מעופש ומורידים לו כוס מים דלוחים. ולפעמים שוכחים להשליך גם מנה זו, אבל נשמתו לא חתה.

ג

ופעם, בשכבו בבוץ בורו, רעב, צמא ומעונה מבדידות, נראה אליו בחזון איזה דבר משֻנֶה. מתחילה הגיע לאזניו כקשקוש כנפי עטלף ענקי, ואחר כך נראה זהר כזהר תולעי הגשם בליל אפלה, ואחריהם כתבנית כומר עומדת לפניו. העינים מפיקות ערמה, ועל השפתים הדקות מרחף חיוך של לעג…

– מי אתה? – שאל אברם.

– אחד מהברואים שברא הקב"ה בעולמו, – ענה הפלאי. – מדרי מעלה הנני, אך כשתוקפני שם השעמום אני יורד ארצה. הארץ היא לי תיאטרון וקירקוס. כאן יושבים המשחקים האמיתיים, היודעים לעַוֵת את פניהם ולהשתנות ככרום, וכאן אני מוצא חיות קטנות עם גדולות… ביחוד אני אוהב לבלות איזו שעה בחברת הבטלנים. להם, לבטלנים, יש הרבה שהות לחשוב ולפעמים הם ממציאים איזה רעיון מעַנְיַן; ומי עכשיו בטלן יותר גדול ממך, אברם, היושב בבור הכלא יומם ולילה?

– ומה שמך?

– על שאלה זו אמנם אני מתקשה להשיב. שמעתי מאחורי הפרגוד שעתיד לקום המלך שלמה שעליו יאמרו “החכם מכל אדם”, הוא יקראני בשם “מלך זקן וכסיל”. אבל אגיד לך האמת, שאני מרשה לעצמי להטיל ספק בחכמתו ולהתנגד בתכלית לאמנותו בקריאת שמות. על חכמתו הוא בעצמו יתן סוף סוף תעודת עניות בסיומו: “הבל הבלים… הכל הבל”… ומה שנוגע לשלשת השמות שקרא לי – א) “מלך” – יבואו כל באי עולם ויגידו אם ראו פעם מעין ההתרברבות הטפשית שבלעדיה אי אפשר כלל למלוך. – ב) “זקן” – על הוצאת דבה זו לא אסלח לו לעולם, כי תמיד הלא יש לי עסקים עם צעירים וצעירות, וכידוע הם מנדים מחברתם את כל מי שחשוד משהו בזקנה… ג) וכסיל… זהו המסמר העקרי. אמנם לא קראתי אף ספר אחד ומכל שכן שלא חברתי אף ספר אחד, אבל בכל זאת אין מזה ראיה שאני כסיל. להפך, גאוני הטפשות נמצאים דוקא בין שקי הספרים והמחברים המפורסמים… אבל על זה איני רוצה לדבר הרבה. כלל הוא: המרבה להוכיח שאינו טפש, חוששין לו שמא באמת טפש הוא.

– ובכן, מה שמך?

– שמי? מהו שם בכלל? וכי מי שבא לתת שם יודע לתפוס את המהות בזנבה ולהתאים לה את השם? שם – זהו מלה ריקה. נשאיר את המלאכה הזאת לאדם הראשון שידע להמציא שמות לכל החיה ולכל הבהמה… אמנם שכחתי: ההמון קורא לי “שטן”. וגם זה לא מתאים לאמת. עונותיו של אדם עולים בעצמם למעלה ומסטינים על עושיהם, ולמה לטחון קמח טחון?… אולי טוב שתקרני “מְשַׁמֵּר”, כי זהו תפקידי ביחוד עכשיו. הרוצה אתה לשמוע?

– דבר!

– כידוע, הקב“ה בונה עולמות ומחריבם ושוב בונה ומחריב. זהו עסקו תמיד, ריבולוציונר הוא, כביכול, ואנכי – אורטודוקס מתנגד לו. כשאני רואה שהוא מתכונן להחריב, אני בא ומעכב על ידו ושומר על הקים. אגיד לך את האמת: ענין המהפכנות מגוחך בעיני. דומה הוא לאותו חלוק של המלמד, שהיה תמיד בא מן המרחץ וצדו הפנימי של החלוק כלפי חוץ. פעם הפכה אשתו את החלוק קודם שיצא אל המרחץ, והמלמד במרחץ נזדרז והפך אותו שוב. וסוף סוף נשאר החלוק כמו שהיה תחלה. כך המה כל המהפכות: הופכים והופכים, והכל נשאר כמקדם… והנה עכשיו שלחך הקב”ה להחריב את העולם האלילי, שנבנה בחכמה רבה ובעמל רב ע"י טובי האנושיות במשך דורות רבים, ומשום כך באתי להגיד לך שדרכך לא נכונה. ובאמת מה יצא מזה אם תחריב את העולם היפה הזה? וכי אתה חושב שתבנה עולם יותר יפה? שתחת אמונת הבל תטע אמונה טהורה? וכי אינך רואה שלפניך צחיח סלע, שלשָוְא תפזר עליו גרגרי חכמתך? מי מבני דורך מסוגל להבין את מחשבתך הגדולה? הלא המה כולם שקועים ביון הבערות. עוד אלפי שנים יעברו עד שיתחילו להבין משהו מאמונת אל אחד, רק משהו, שיהיה דומה לטפת דבש בתוך חבית של זפת… וגם אז ישאו שם אל־עולם על שפתותיהם, מפני שהנמוס ידרוש כך, אבל בלבם ישכנו האלילים הקדמונים, אלילי זהב וכסף. ולמה לך למסור את נפשך עתה ולסבול ענוים ויסורי מות?

– לא בשביל בני דורי אני מוסר את נפשי, – ענה – אברם, אלא בשביל הדורות הבאים, לתקן עולם במלכות שדי, את כל העולם!

– זהו דבור יפה, נאה לצעיר נלבב וגא, – אמר השטן בלגלוג של רמאי. – מה נעים לצעיר לקבל עליו תפקיד שכזה לתקן לא רק את עצמו, לא רק את בני דורו, אלא את כל הדורות, את כל העולמות העליונים והתחתונים… אמנם, יש ברעיון שכזה מעין טעם של יין קונדיטון תוסס… אבל, הה! המציאות היא אחרת, לגמרי אחרת… אתה בלבך בטוח הולך למסור את נפשך וחושב שאחרי מותך יקום ודר שכולו זכאי, שילך כולו בדרכך… אבל זוהי טעות מרה! אחריך יקומו “קַיִנים”, “נמרודים”. ברֵעַ ובִרְשַע, אבל “אברהמים” לא יהיו עוד… וגם כאשר יעברו אלפי שנים והרעיון אשר אתה נושא דגלו – אחדות האלהים – יתפרסם בעולם, גם אז כל כך תשתבשנה הדעות עד שמאֵל אחד יֵעָשֶׂה אליל אחד. סרסורי הדתות – הכמרים והכהנים – ביחד עם המושלים העריצים יבואו בשם האל היחיד לדכא את העמלים, לנצל את העניים ולעורר מלחמות נוראות. אהה! מה תשתוקק אז להחריב את העולם אשר אתה אומר עכשו לבנות במסירות נפש.

אינני מאמין בנבואתך, ענה אברם. – רבים יהיו אשר יקדישו את שם אלהי העולם בכל לבם ובכל נפשם.

– אנכי אינני נביא, אינני חוזה – אמר השטן – אני רק רואה את המציאות כמו שהיא, המציאות לפני אחת היא, – מה שהיה, מה שהֹוֶה ומה שיהיה, כי על כן מדרי מעלה אנכי. ואני אומר לך בפרוש כי עד אחרית הימים יהיו אולי יחידים בודדים, חסרי השפעה, מאמינים כמוך, אבל מהצביון הכללי לא ישתנה כלום. רק נחמתך אני צריך לומר, כי כמקרה הזה אשר יקרה עמך, יקרה גם לשאר הצעירים הנלבבים שימסרו נפשם בעד שאיפות נשגבות… כי כאשר יצליחו נביאי האידיאלים לפרסם את רעיונותיהם הנאדרים במסירות נפש לעשותם קנין הכלל, אז ימהרו הריקים והחצופים ויגזלו מידי אנשי הרוח את דגליהם, וירימום בידיהם המסואבות ויזהמום ויסרסום ויעשו מהם כלי תשמיש לכל מעשה נבלה… כך הוא דרך העולם, דרך המציאות של החיים. ולפיכך אני אומר לך: חדל לרדוף אחרי רוח! ואם תבטיחני לקיים דברי, אעלך מפה ואביאך לארץ אחרת ושם תמצא לך עבודה פוריה מתאימה לזמנך ולמקומך. העיקר: הזהר תמיד מפסיעות גסות, ולא תכשל.

– לא אבֶה ולא אשמע לך, – ענה אברם. – בשביל הנצח, בשביל אלהי הנצח אני עובד והנני נכון בלב שקט להמיר חיי שעה בחיי נצח.

– בשביל הנצח? – קרא השטן בצחוקו המיוחד. – רק רגע ועוד רגע… הנצח הוא אפס, האין האמתי.

– אינני שומע לך! – קרא אברם בעקשנות. – סור ממני!… אין לי חפץ לא בך ולא בחכמתך.

ופני השטן חורו, וכרגע נמוג בערפל…

נעלם השטן, אך עקבות בקורו לא נמחו. הוא השאיר רשם כבד בלב אברם. ענן עצבות שכן עליו.

פתאם הופיע בבור אור בהיר. המלאך גבריאל נגלה לאברם.

– מה לך אברם כי נפלו פניך? – שאל המלאך.

– משיחתו של השטן, – ענה אברם.

– וכי תוהה אתה על מעשיך?

־ חלילה! עבד אלהי עולם אנכי ואל כל אשר ישלחני אלך, אבל דברי השטן נסכו עלי רוח עצב. מרגיש אנכי כי יש אמת בדבריו, כי המטרה רחוקה, רחוקה מאד, הרבה, הרבה נפשות עוד תעלינה על המוקד, עד אשר יכירו וידעו כל באי עולם כי ה' אחד ושמו אחד…

– כן, השטן אמת ידבר – אמר גבריאל. – באמת שלו הוא מצודד נפשות, אבל זוהי רק אמת שלו , לא אמת לאמיתה. זוהי אמת שטנית, שמוליכה שולל את חלשי הראות. והצדיק יודע את האמת לאמתה. יודע הוא שהשאיפה למעשה הטוב שנטע ה' בלבו היא המדריכה אותו, המחזקת את לבו בכל מעשיו והמעודדת אותו גם ברגע של סכנה. השטן אמר לך, כי יש רגע ועוד רגע. כן, יש רגע שכל הנצחים לא ישוו לו – רגע של השלמת הנפש ועליתה לעבודת האל היחיד, למעשה הטוב. מה יהיה אחר כך? בודאי שיהיה יותר טוב. המעשה הטוב מצמיח מעשים טובים. הרשם שהצדיק עושה במעשה הטוב לא ימחה לעולם וגם פורה הוא. השטן אומר שהנצח הוא אין. גם זה אמת. החכמה העליונה היא אין לאלה שאינם משיגים אותה, אבל היא גם יש למשיגיה. הרואים את הנצח ברגע הם משיגים את היש שבנצח. ואם אחריך יבואו רבים ויצטרכו למסור נפשם, אין להתעצב. במסירות נפשם יגילו וישמחו, כי חדות ה' מעֻזם.

והעצבות פרחה לה מלבו של אברם. הוא נכון כמקדם לעלות בשמחה גם על המוקד.

(אנדה)

כשהכניסו את ר' שניאור זלמן בעל ה“תניא” אל בית־הסוהר בפטרבורג¹ ונסגרה עליו דלת הברזל – כבר חשך היום.

הוא שמע מאחריו חריקת הבריח החזק בבואו אל טבעותיו וצריחת המנעול כשסבב בו המפתח והד קול הפסיעות, שהלכו ונתרחקו מן הדלת. בתוך החדר, בעל הקירות השחורים, נראו צללים, צללים, שקבלו איזה פנים משונים ואיומים. המנורה הקטנה, שדלקה בפנה לפני האיקונין, הפיצה אור קלוש על כל אלה הבריות העלובות, גרי הבית, המרוחקים מבני אדם וסגורים כחיתו טרף בכלוב, רובם בעלי עינים לוהטות ופנים נשחתים מרעב, מבערות ומתאוות רעות. מהם נכשלו בעבירה לא פעם ולא שתים, ומהם כבר לקו מכות אכזריות ועוּנו עינויים קשים; פני אחדים כבר נצרבו בחותם של ברזל לוהט.

— הרי לך גם ז’יד! – קרא טימושא, ראש בריונים, בראותו את הרב נכנס.

שחוק אדיר התפרץ מפי האנשים־החיות הללו, אך השחוק נפסק באמצעיתו, נתמעך פתאום בגרונם ולא נגמר.

ור' זלמן לא ידע ולא ראה מה שלפניו. שקוע היה בצערו הגדול על עלבון אחיו, שמסרוהו בידי גויים, ומי יודע מה יהיה בסופו? איך ואיפה ידרוש הוא משפט צדק מנכרים, אם אלה, שאבותיהם עמדו על הר סיני, עוותו כל כך את הדין? האסירים שנרתעו תחילה לאחור מהדרת פני הרב, עתה, כשראוהו שרוי בצער, התחילו להתחזק ולהעיז פנים נגדו. החיה שבהם חזרה ונעורה ויתנפלו על האסיר החדש, חפשו בכליו ויגזלו כל אשר מצאו. והוא כמעט שלא הרגיש במעשיהם, כי במה נחשב עלבון הנכרים נגד עלבון אחים?

*

בעת ההיא היה קטרוג גדול בעולם ועצבות כבדה שלטה בו. ואפילו הצדיק ר' לוי יצחק מבדיצ’ב, שהיה עובד את אלוהים בשמחה, אף הוא “מרה שחורה” תקפה אותו. העצבות, זה “ים הכבד”, בלעה אותו כתנין, ונשמתו הזריזה התחבטה שם בכל כוחה כיונה במעי הדגה, בקשה להשתחרר ולא יכולה. כבר הגיעה השעה של תפלת מעריב. הוא אינו יכול לפתוח פה: מתוך עצבות אין עומדין להתפלל.

נסתתם איזה צנור, וה“חיות” ניטלה מהעולם…

אבל השעה מאוחרת, עוד מעט וחצות הלילה תגיע.

והוא מתחיל להתפלל, וכל מלה עומדת בגרונו, כפיטורי בפי ושט.

מצמצם הוא את מחשבתו לכון לבו לשמים – ואינו יכול.

יודע הוא שאין הדבר כפשוטו; לבו מגיד לו, שאחד הצדיקים היותר גדולים שרוי בצער, ולפיכך נסתתרה השמחה ואינה יכולה להתגלות.

ויודע הוא שאם איזה צדיק שרוי בצער, אין זה מפני יסורים פרטיים, אלא מפני צרות הכלל, מפני שאיזו גזרה רעה מתרגשת ובאה על כנסת ישראל.

ישב לו ר' לוי יצחק, ראשו תלוי על לבו, ועיניו נעוצות בקרקע, והחסידים יושבים באימה וביראה ומביטים דומם אל הרבי. גם הם שרויים בצער ואינם יודעים על מה.

— רבונו דעלמא כוליה! – צעק ר' יצחק בתרעומת, כמעט “בהעזה” – כידוע, היה הוא, זכרונו לברכה, כמעט מטיח דברים כלפי מעלה, בשעה שהיה בא לדבר סניגוריה על ישראל – מה אתה מבקש מצדיקיך? שתלת אותם במספר מועט בכל דור ודור, ועליהם שמת את המשא הכבד של תקון כל העולמות והמתקת הדינים, ובמה הם יכולים לעשות את חובתם? הלא בתפלה. ומה יעשו, אם אתה מבטל אותם מן התפלה? את חרבם וקשתם אתה נוטל מידם. ובמה יעמדו במערכה? מה אתה מבקש מצדיקיך? מתאוה אתה לתפלתן של צדיקים, עזור להם, איפוא, שיוכלו להתפלל. “ותשועת צדיקים מה‘, מעוזם בעת צרה. ויעזרם ה’ ויפלטם, יפלטם מרשעים ויושיעם, כי חסו בו”.

בקול אדיר וחזק קרא את הפסוק הזה, והחסידים הרגישו כי נקרע בכוח המסך המבדיל, כי ענן התוגה נתפזר, כלה החושך, שפע האורה העליונה ירד בזרם אדיר, והעולם נתבסם. וכולם התחילו בתפלת מעריב.

תפלה כזו, אמרו הזקנים שבחסידים, לא נשמעה מעולם. היא בקעה רקיעים.

*

והאדמו"ר ר' זלמן הרגיש פתאום שנעשה שנוי בעולם והתנער. צער גדול נצטער על שנטה לבו רגע אחד ללמד חלילה קטיגוריא על ישראל, והיה מיצר ודואג שמא, חס־וחלילה, יענש מי שהוא על ידו.

כלום אין הקדוש־ברוך מנהיג ומשגיח בעולם ויש דבר שנעשה בלא רצונו, יתברך? הוא מסבב הסבות, ומאי דעביד רחמנא לטב עביד. ובאמת כמה טובות גנוזות יש בעולם; איך? מה? למה? עליו אנו יכולים לסמוך, שהכל לטובתנו ולכבודו.

ולמה אני מצטער כל כך על שאסרו אותי? האם החומה העבה ודלתות הברזל חוצצות ביני ובין מי שהוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין?

"אם אסק שמים שם אתה

ואציעה שאול הנך.

אשא כנפי שחר, אשכנה באחרית ים –

גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך".

כל הארץ כבודו מלא, לית אתר פנוי מיניה, ו“בכל מקום אין מונע מדבקות הנפש ביחודו ואורו יתברך”.

*

וראה זה פלא: לבם של הגויים התפוסים אל הרב הקדוש נהפך לטובה, ולא עוד, אלא שגם מנהגיהם בינם לבין חבריהם הוטבו הרבה.

הקללה הידועה שלהם לא היתה נשנית ומשתלשת עוד בפיהם כל היום, וכל־שכן שלא הרבו כל־כך להכות ולפצוע זה את זה.

ואפילו טימושא, זה האביר שבבעלי־האגרופים, גם הוא חדל להראות כוחו. לתמהון כל הכלואים היה טימושא שוכב שעות רצופות על יצועו מבלי דבר דבר, ופעם אחת קם והחזיר להרב את הכסף שגזל מידו.

הרב הניע בידו, כלומר: לא צריך, אך טימושא קרא: קח, ואם לאו, אהרוג אותך!

הרב קבל את הכסף וגחך, וטימושא שב אל יצועו הקשה וישכב…

*

ומיום ליום התרגל הרב עם האסירים, והאסירים התרגלו עמו.

הוא היה מתהלך בחדר הגדול הנה והנה וחוזר לו משניות או “זוהר” על פה ומטייל לו עם נשמות ר' שמעון בן יוחאי, האר“י והבעש”ט ושאר קדושי עליון, זכר כולם לברכה, משיח עמהם בעניני מעשה בראשית ומעשה מרכבה.

ופעמים היה הרב שוכח לגמרי שהוא בבית האסורים והיה מזמר לו בדבקות נפלאה את נגונו הידוע, בעל ארבע ה“בבות”, שבו היה מטייל ועולה, כמפורסם לכל, בארבעה עולמות (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה). באותה שעה היו האסירים כולם יושבים דומם ומקשיבים…

ופעם אחת באחד מלילי חנוכה, עמד הרב והדליק את הנרות והתחיל לזמר “הנרות הללו” כדרכו: במחיאת כפים ובנגון של שמחה. מיד נצנצה רוח של חדוה גם בקרב האסורים והתחילו כולם לזמר בקול אחד, ופתאום נתן כל אחד יד לרעהו והתחילו מרקדים כולם במעגל סביב הרב.

וגם שר בית־הסוהר כשנכנס לשם וראה את השמחה, עמד רגע משתומם, ופתאום נמשך גם הוא אל תוך המרקדים וירקד עמהם. שכח גם הוא את משרתו וגאותו ויהי כאחד האדם.

ובבית האסורים נהפך פתאום היגון לשמחה והחושך לאור גדול. על כנפי הנגינות, שיצאו מפנימיות נשמתם של שברי בני אדם הללו, התרומם הבית עם כל נצוצי הנשמות הכלואות שם אל שמי השמים, אל המקום שאין כל חסיד יכול להגיע אפילו ב“שמע ישראל”, בבחינת “ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בנבואה”.

*

פעמים היה טימושא שוכב בפנתו ומביט כמו מן הצד אל הרב בשעה שהוא שונה ומתפלל, מסתכל בו היטב היטב, ובתוך לבו קלחת רותחת.

הוא מרגיש שהוא מתבטל מפני הצדיק הזה, וצר לו על אבדן חרותו הפראית. מעולם לא היה טימושא כפוף, מעולם לא נשא בעול, ועתה הוא מרגיש, כי הצדיק הזה בולם אותו ומכניעו.

ובמה? רק במבטו, מבט הצדק והטוהר, הוא מושל עליו ומבטל אותו ואת כוחו וגבורתו ממש כקליפת השום.

ואף־על־פי־כן חביב עליו הצדיק, קשורה אליו נפשו בקשר אמיץ.

קלועה היתה נפשו של טימושא בין קנאה ואהבה, בין שאיפה לחרות פראית ובין הכנעה מפני הדר הקדושה והצדק.

היו רגעים שבהם היה טימושא אומר לקום על הצדיק, להרים עליו אגרופו החזק כמטיל ברזל ולנפץ את ראשו, שלא יפריע אותו, שלא ינקר את עיניו. נפש יהודי בין טימושא ובין אגרופו מה היא? הוא כבר הרג כמה וכמה נפשות.

ואף על פי כן, לא לבד שלא הרים עליו יד, אלא שלפעמים עוד לבו נמשך אחריו עד כלות הנפש ממש. היו רגעים, שהיה טימושא נכון להשתטח לפני הצדיק ארצה ולהגיד לו… מה יגיד לו? הוא בעצמו אינו יודע. רגשותיו ים עמוק וסוער, ופיו אלם…

פעם ישב לו טימושא כדרכו על יצועו, מצץ מקטרתו והביט על הרב, שעמד אז בשמונה עשרה, פני הרב היו כמו חטובים משיש, והוד אלוהי שפוך עליהם, רק לפעמים נתרחקו הקמטים שעל מצחו זה מזה, עיניו נתעצמו בחזקה, ואנחה חרישית התפרצה מעומק הלב. ניכר היה שכולו שקוע בתפלה.

על יד טימושא ישב איזה צעיר בעל עינים ערומות. הוא נגע בטימושא והראה לו בקריצת עין של לגלוג על הרב המתפלל.

טימושא נתאדם מכעס, עיניו הפיקו ניצוצי אש, ובבעיטה אחת ברגלו השליך את הצעיר המלגלג מעל היצוע וכמעט ששפך את מעיו.

*

פעם אחת ניגש טימושא אל הרב ואמר: ידעתי כי איש קדוש אתה, הגידה נא לי: למה ברא ה', במחילה מכבודך, חזיר שכמוני? למה אני מזהם לחנם את התבל? איזו תועלת יש לו מזה שהביאני לעולם? הגידה נא, איש קדוש!

הרב שמע את דבריו בכובד ראש, כדרכו בקודש, בשעה שהיה מקבל את פני הבאים אליו ליחידות. הוא לא תמה כלל, אדרבה, כאילו המתין וצפה לכך.

— רוצה אתה, טימושא, לדעת את דרכי ה' – אמר הרב, – יפה אתה עושה, אבל תחילה צריך להטהר מעט. לאלה השקועים בזוהמא אי אפשר שיהיו דברי מובנים, וגם כשאגיד לך לא תבין.

— להטהר אתה אומר? – קרא טימושא. – ואיך אפשר להטהר. אם רוח הטומאה מפעפע בכל הנפש? אם מלבד טומאה אין כלום?

— רק אתה חושב ככה, אבל באמת לא כך הוא, – ענה הרב. – נשמתו של אדם, גם זו של הפושע היותר גדול, עמוקה הרבה יותר ממה שאדם יכול לחשוב. הניצוץ האלוהי לפעמים יורד לתוך עמקי הקליפות, שבוי הוא שם, אבל אינו כבה לעולם.

— אני איני מבין מה שאתה מדבר – אמר טימושא.

— אני יודע רק שחזיר אני, חזיר טמא ונאלח, ורוצה אני מאוד להפטר מנפשי. אני רוצה להיות יהודי. מאמין אני שיש אלוהים רק בישראל, ואתה איש האלוהים. עכשו התחלתי להבין ולהאמין. התדע מדוע? אני הייתי מלפנים שונא אותך, הייתי מקנא בך; מדוע אתה כל כך קדוש, כל כך טהור, ואני מלא חזירות? החזירות שבי היתה מתקוממת נגד הקדושה שבך, ובקנאתי חפצתי להרגך, חפצתי ולא יכולתי, ולא עוד, אלא שלבי נמשך אחריך, ממש עד כלות הנפש. אני רוצה לחבק אותך, לנשק אותך – אבל שפתי טמאות, רוחי טמאה, איני רוצה לזהם אותך במגעי, הבה אנשק את נעלך, את הרצפה שאתה דורך עליה… לשרתך אני רוצה, למסור נפשי בעדך… הרוצה אתה לצאת לחפשי? אני אוציאך. בלילה הזה הנני נכון להוציאך. את כל השומרים אחנק. עוד רב כוח עמדי לבער בשעה אחת את כל הנבלים הללו…

חריקת בריח הברזל הפסיקה את שפך הנפש של טימושא. הפקידים נכנסו לספור את האסורים.

*

לצערם של האסורים העבירו את הרב למדור אחר, מרווח ונקי, ומיוחד לו לבדו. הרבה עמלו החסידים בשביל הדבר הזה, שלא יהיה הצדיק יושב יחד עם פושעים גסים.

— לך לשלום, איש האלוהים! – אמר אליו טימושא בהפרדו ממנו, – אני לא אשכחך, אל נא תשכחני גם אתה, התפלל נא בעד נשמתי החוטאת.

וביום השני נעלם טימושא מבית האסורים.

באיזו עיירה קטנה בליטא קבל עליו טימושא דת ישראל ויקרא בשם אברהם.

הוא לא למד הרבה, הוא ידע רק מנהגים אחדים, אבל הוא היה אדיר באמונתו, ובכוחו זה ירד אל פנים רוסיא, אל פלך סרטוב, ובכל מקום בואו נתחמקה ה“חזירות” וברחה מפניו…

כפרים שלמים הכניס טימושא תחת כנפי השכינה.

הם אבות הגרים, הידועים בשם “כת המתיהדים”…

(מעשיה של חסידים)

ר' הלל הפּאטריצ’י זצ"ל, היה, כידוע, נוסע בערי הנגב עם מנין שלו מעיר לעיר ומכפר לכפר, בין בקיץ ובין בחורף, בעגלה גדולה ומסוככה בבד ורתומה לשני סוסים וכשהיה בא זמן התפלה, היה המנין מוכן לפניו והיה מתפלל תמיד בצבור.

פעם אחת חסרו שני אנשים מן המנין שלו. אחד חלה באלכסנדרוֹבסק והשני נשאר שם להוליך לחופה את בת קרובו היתומה. אבל על דבר מנין לא דאגו עכשיו. הרי נוסעים הם לשמעוֹנוֹבקה, כפר גדול, ושם כמאה משפחות יהודיות. שם יש גם בית מדרש גדול ויפה.

היום היה יום חורף בהיר. הדרך היתה לבנה וחלקה, כאילו מצופה זכוכית. באלכנדרוֹבסק התפללו מנחה גדולה, ומשם עד שמעונובקה שלוש שעות של נסיעה או פחות מזה, בדרך יפה כזו של עכשיו.

אבל, כשיצאו מן העיר, בא השטן לשחק עמהם. התחילה לנשב רוח צפונית, רוח־ערבה, המבשרת סערה. כל היושבים בסוכה נשתתקו, ניטל הדבור מהם. בקשו להרים קול בשיר, והקול נחבא, כולם הרגישו, כי מהרה תתחולל הסופה.

ואחרי עבור שעה התחוללה הסופה בכל תקפה, ופתי שלג דקים כחול יצאו במחול פרא, כמחול הקוזקים, החשיכו את זוהר השמש וכיסו את עיני חיים העגלון ואת עיני הסוסים ומהרה נטו מן הדרך, המכוסה בשטיח עבה של שלג רך, ויסעו אל אשר נסעו, מבלי דעת אנה.

תחילה לא הרגיש חיים העגלון, שהעגלה נטתה מן הדרך, אבל אחר כך, כשהרגיש, אי אפשר היה לו לתקן: אנה ישוב?

ור' הלל זצ"ל יושב ומחייך: – אתה חושב, חיים, – הוא אומר – שאתה המנהיג? לא, חביבי. יש אחד מי שמנהיג.

והנם נוסעים הלאה, הלאה. אבל הסוסים פסקו לרוץ. הם הולכים כבר לאט לאט, והנה פתאום – עמוד! הסוסים שקעו עד הברכים לתוך איזה בור עמוק…

עכשיו צריכים כולם לצאת מן הסוכה, להתיר את הסוסים ולהוציא אותם ואת העגלה בידים קפואות מקור.

נאנח חסיד אחד. קשה היא בשבילו נסיעה כזו.

שמע ר' הלל וגיחך:

— קשה – הוא אומר – להוציא סוסים, שהמה שקועים רק עד הברכים ובשלג נקי ורך, אבל כמה קשה להוציא את האדם מתוך בצה, שהוא שקוע בה עד קדקדו, וצריך לאחוז באזניו ולהוציאו. ואעפי"כ – העיקר, שלא להתיאש.

אוסרים איך שהוא את הסוסים בעגלה ונוסעים עוד מעט, ושוב ירידה אל שוּחה, ושוב עמידה, ובתוך כך הלילה בא, והחושך עמו. מה שייך “חושך”? תוהו ובוהו! כל המרחב הגדול שמן השמים עד הארץ ומקצה הארץ ועד קצה מלא פתי שלג מרקדים ומסתובבים לקול הסופה, המשמיעה את מנגינתה הפראית, פעם בקולי קולות של יבבות איומות ופעם בקול שריקה עזה ונוראה, מחרידה כל לב.

מי יודע כמה נסעו. ארבע או שש שעות, ואולי גם שבע.

סוף סוף נשמעה מרחוק נביחת כלבים: הכפר קרוב.

איזה כפר? הם אינם יודעים בעצמם. בכל אופן לא שמעוֹנוֹבקה, שחשבו תחילה לנסוע אליו. עוד מעט והגיעו לכפר פוּזירוֹבקה. צריכים היו לנסוע כלפי דרום ונסעו כלפי צפון.

והכפר קטן ודל ומהיהודים יש שם רק אחד, שאול בעל בית הטחנה. כשנודע לו שר' הלל בא, שמח האיש מאוד, ומיהר לקבל את פניו ואת פני חסידיו באהבה רבה.

קפואים למחצה התנפלו כולם אל תוך הבית. בעל הטחנה, ששמח מאוד על ביאת הרבי, מיהר לפתח את הסוסים, והאשה גם היא מיהרה להחם חמים ולהכין נזיד לאורחים.

צריך להתפלל מעריב, והנה חסר אחד. התחילו שואלים את שאול אולי יש איזה יהודי קרוב למקום ההוא. אמר שאול: כשתי פרסאות מפה על יד התחנה של מסילת הברזל יש יהודי, אם עוד אפשר לקרוא לו בשם יהודי.

שמע זאת ר' הלל והקפיד: מה שייך? יהודי הריהו יהודי. מי יכול להעריך את ערך נשמות ישראל, לדעת איזו יותר חשובה?

— יהודי אוכל טרפות הוא, מחלל שבת בפהרסיה. יהודי שלא התפלל אולי עשרות שנים – אמר שאול.

— ואף על פי כן, “אני ה' השוכן אתם בתוך טמאוֹתם” – ענה ר' הלל. – יקרה וחביבה היא נשמת היהודי.

ברוך הניקוֹפּוֹלי, צעיר חי, שקבל על עצמו אחר חתונתו לנסוע שנה בכנופיה של ר' הלל, אברך עז פנים, חצוף־החצופים ומסור אל ר' הלל בכל לבו ונפשו, אמר: אני אלך ואביאנו.

הוא חבש את הסוס, רכב עליו ונסע.

*

בתחנה היה חושך. זה חצי שעה מעת שעבר המסע האחרון. המסע שאחריו בודאי יתאחר לבוא מפני הסופה. ורק בבית שעל יד התחנה, שבו יושב היהודי, פקיד התחנה, היה אור.

פיאוֹדוֹר גברילוביץ, פּקיד התחנה, יושב וגומר את חשבונות היום והסיגרה בפיו. הוא ממהר לגמור, כי רוצה הוא לנסוע אל כומר הכפר, לשחק שם בקלפים, וכבר מוכן סוסו לרכב עליו. והנה דפק ברוך הניקוֹפּוֹלי בדלת.

פיאוֹדוֹר גברילוביץ נזדעזע קצת וקרא: מי שם?

— יהודי! – ענה ברוך בקול צלול ובטוח. – דבר נחוץ!

פיאוֹדוֹר גברילוביץ פתח את הדלת, וברוך הניקוֹפּולי בא, בהביאו עמו אויר קר אל תוך החדר החם, ועל הרצפה ננערו גלי שלג מעל מגפיו ומיד נמסו ויהיו למים.

— מה לך? – קרא אליו פיאודור גברילוביץ רוסית, כדרכו.

— אני יודע גם כן קצת את לשון הגויים – ענה ברוך בעזות קצת, כדרכו – אבל הלא אל יהודי אני מדבר וטוב לי לדבר עמו “מאמע־לשון”.

לזכר השם “מאמע” נזדעזע לב פיאודור גברילוביץ – את אמו היה מכבד בלבו ונדמה לו, שאמנם היום יום מיתתה. מלפנים היה אומר קדיש, אך זה שנים אחדות פסק גם מקיים את המנהג הזה.

— באתי לבקש את אדוני לבוא עמי אל בית הטחנה, להיות שם עשירי למנין.

— מה? – שאל פיאודור גברילוביץ משתומם.

שח לו ברוך, כי ר' הלל בא אל הכפר, ושם יש רק תשעה אנשים, וצריך הוא לעשירי שישלים המנין.

— ואם הוא צריך מה זה נוגע לי? – שאל פיאודור גברילוביץ בחיוך.

— בודאי זה שייך גם לך – אמר ברוך בתקיפות. – תפלת הצדיק שייכת לכל העולם כולו ויכולה להביא טובה רבה גם לך.

— חביבי, לך ובקש לך יהודי אחר – אמר פיאודור גברילוביץ, – אנוכי אינני מהמתפללים.

— אין יהודי אחר, וגם למה לי לבקש יהודי אחר, אם פה לנגדי יהודי? – ענה ברוך.

— אבל איני רוצה לא בטובה של הצדיק ולא להתפלל עמכם.

— איני מבקש חלילה את טרחתך חנם – אמר ברוך. – הא לך בעד זה חמשה… עשרה רובל.

הצעה זו העירה בקרב פיאודור גברילוביץ שחוק מוזר, ויחד עם זה מענין היה הדבר.

— מה אתה מחייך? הדומה אתה, כי זאת היא הבטחה בעלמא? הא לך שטר בן עשר רובל ולך עמי, – ובדברו הוציא ברוך והניח לפניו שטר אדום.

הבין פיאודור גברילוביץ, שישנם יהודים, שענין התפלה נוגע באמת אל לבם, וכל כך טורחים להשיג מנין; ובלבו התעורר החפץ לעשות לו נחת רוח וללכת עמו. את הכסף, כמובן, השיב לו.

הוא שם עליו את מעילו החם, את מצנפתו ויצא מן הבית.

— שב, אדוני, על הסוס, ואני אלך רגלי.

— אני ארכב על סוסי, הנהו כבר חבוש.

באו אל הכפר. ר' הלל הושיט לו שלום והביט אליו בעיניו הטובות והעמוקות. לב פיאודור גברילוביץ נזדעזע מהבט הזה.

מהרה נטלו כולם את ידיהם, ור' הלל עמד לפני התיבה והתחיל בתפלת מעריב. פיאודור גברילוביץ אמר קדיש אחר התפילה בקול נמוך.

אחר תפלת מעריב רצה פיאודור גברילוביץ לשוב תיכף, אך ר' הלל נכנס עמו בשיחה ומתוך שיחה בא לדבר בדברי תורה.

ראה פיאודור גברילוביץ, שעיני ר' הלל כמעט סגורות, ופניו מאירות מאוד. מקולו העדין ומחזוּת פניו נראה היה, כי אש יוקדת בקרבו, ודבורו שוטף ונכנס אל תוך הלב. מדבר הוא על דבר “רשע ורע לו” רשע שיש בו ניצוץ של קדושה, והניצוץ הזה מפריע אותו, את הרשע, שיתענג במעשיו הרעים, ודורש להעלותו למקורו ע"י תשובה. רשע כזה לעולם לא ימצא מנוחה, ומאושר יהיה רק אז – כאשר יקרע את המסכים המבדילים בינו ובין שורש נשמתו האלוהית.

ודברי הצדיק חורתים כמו באש על לב פיאודור גברילוביץ. הוא מרגיש, כי הוא טבוע בטיט היון, ורוצה בכל לבו לצאת מן המצב שהוא נתון בו, רק אינו יכול. ברגע אחד עברו עליו זכרונות ימי חייו הראשונים בעת שהיה בבית אמו החביבה והיה יהודי בין היהודים, ואך אחר כך הלך ונתרחק מעל עמו, הלך ונתרחק, עד שכמעט נבדל ממנו לגמרי. ולבו מלא געגועים ושאיפה מבלי דעת למה…

ר' הלל גמר את דרשתו ונכנס לחדר הסמוך אשר פנה לו בעל־בית הטחנה.

ופיאודור גברילוביץ נכנס פתאום אחריו ויקרא: הצילה, רבי!

— מה חסר לך, ר' יהודי?

— רבי, אני רוצה להשאר יהודי, הצילה, רבי!

— אל סוכתי, אחא! – ענה ר' הלל. – תטייל עמי בסוכתי חדשים אחדים ותשלים את המנין שלי.

*

ופייטיל הפּוּזירוֹבי, הוא פיאודור גברילוביץ, נשאר אצל ר' הלל ויהי לאחד מחסידיו היותר נלהבים. וברוך הניקופולי, כשהיה מלגלג בו, היה אומר: זוהי שקניתי בעשרה רובל. מציאה!…

(אגדת־עם)

רבי יקותיאל הרופא היה נודע לתהלה בכל קצוי תבל בחכמתו הרבה ובטוב לבבו, והמלך הגדול אוגוסט השני התהלך עמו כאח וכרע; לא עשה המלך דבר קטן או גדול בטרם נועץ עם רעהו החכם היהודי.

ובכל יום ויום היה רבי יקותיאל בא אל ארמון המלך, ובבואו היו כל השרים הגדולים קמים מפניו ביראה ומשתחוים לפניו בהכנעה. וגם הבישוף הגדול, הכומר בארמון המלך, היה מחניף ליהודי הזקן ושאל תמיד לשלומו באהבה גלויה, בדעתו כי אהבת נפש אוהב המלך את רבי יקותיאל. אולם רק בפיו ובשפתיו כבד הכומר את היהודי ובלבו בערה תמיד כאש קנאתו. היטב חרה לו, בראותו כי המלך מגדל ומנשא את אחד היהודים וכמה פעמים ניסה להסיר את לב המלך מאחרי היהודי. הביא לו ראיות, כי אסור לו למלך לאהוב איש יהודי. אך כל עמל הכומר הערום עלה בתוהו, והמלך הוסיף לאהוב את רבי יקותיאל ולכבדו לעיני כל שריו.

ויהי בראות הבישוף, כי כל דבריו, אשר ידבר באזני המלך להבאיש את היהודי בעיניו, ישא רוח – ויבקש וימצא לו תחבולה אחרת והיא: להקים את בת המלך לאויבת ליהודים ולהרחיק בעזרתה את רבי יקותיאל מארמון המלך.

והמלך אהב את בתו אהבת נפש, כי יחידה היתה לו וכל אשר שאלה נפשה לא מנע ממנה.

בשפתי מרמה ולשון חלקות החל הבישוף לזרוע את זרע השנאה על לב הנערה הצעירה, ועמלו עשה פרי. ולא ארכו הימים ובת המלך היתה לשונאת ישראל כמורה שלה, ועל פי עצתו ניסתה גם היא לדבר על לב אביה המלך להסיר את היהודי מעל פניו. אולם גם לדבריה לא שם המלך לב, ורבי יקותיאל הוסיף להתהלך בחצר המלך כמאז.

וייעץ הבישוף את בת המלך להתחלות, והיה בבוא אביה לבקרה ואמרה, כי רק היהודי אשם בחליה, כי בראותה את פניו תקוץ נפשה בחיים, וכי לא תוכל לשוב לאיתנה עד אם הרחיק המלך את היהודי מארמונו.

צר היה לו למלך לעשות את דבר בתו. הוא ניסה להוכיח לה כי לא טוב תעשה בשנאה איש צדיק וחכם, אך היא באחת, כי לא תוכל להבליג על גועל נפשה בראותה את פני היהודי; ובכל יום ויום, מדי ראותה אותו בארמון המלך, תרגיש עקיצה בלב, כאילו נשכה נחש. אז נוֹעץ המלך עם הבישוף, והבישוף הוכיחו בדברים נמרצים, כי חטוֹא יחטא לאלוהי השמים אם לא ימהר לעשות כרצון בתו: להרחיק את היהודי מביתו, כי בנפשה הוא. ויואל המלך להרחיק את היהודי מחצר־המלכות. אולם מדי יום ביומו צוהו המלך לבוא אל גנת הביתן אשר לו, ושם נדברו ונועצו שניהם בעניני המדינה כמשפטם כל הימים.

אפס כי בזה לא נחה עוד דעת הבישוף הצורר, ותמעט ממנו, כי רחק היהודי מארמון המלך, ויאמר להשמיד את רבי יקותיאל ולהכריתו מארץ החיים. על כן יעץ הבישוף את בת המלך, כי תתחלה עוד פעם, ועם רופא המלך היה דברו: להגיד למלך, כי מחלת בתו אנושה מאוד. וכאשר ישאלהו המלך: מה סבת מחלתה? ואמר לו: אין זאת כי נפשה כמהה ועורגת לאיזה דבר, אשר יכבד ממנה להשיגו, והיא הלא ענוגה ורפת כוח על כן תדל מיום ליום.

ותעש בת המלך כעצת הבישוף ותתחל; ויחרד המלך אליה וישאל: מה לך, בתי? ותען הנערה: נפשי תקוץ בכל אוכל ובכל משקה וכוחותי ירפו מיום ליום. אין זאת כי אם בא קצי. וימהר המלך לשאול את פי הרופא. ויאמר הרופא: אמנם מחלת בתך אנושה מאוד, הנה היא הולכת ודלה, וידי קצרה מהמציא לה תרופה; אין זאת כי נפשה כמהה ומתגעגעת לאיזה דבר, אשר לא תוכל להשיגו.

— אולי תדע מה הוא הדבר? – שאל המלך.

— לא: – ענהו הרופא – התחננתי אליה לגלות לי את אשר בלבה, אך היא מאנה לעשות את בקשתי.

אז החל המלך לדבר על לב בתו, כי תגיד לו את חפצה, והוא ישתדל לעשותו, גם אם יעלה לו החפץ הזה בחצי המלכות.

אולם היא הוסיפה להסתיר את סודה. וכאשר הפציר בה אביה מאוד, אמרה לו, כי יודעת היא ברור, שהוא לא יאבה ולא יוכל למלא את חפצה, ועליה לרדת באביב ימיה שאולה. יום יום היה בא המלך אל בתו ומתחנן לפניה, כי תרחם עליו ועל נפשה ותגיד לו את סודה – והיא שמה מחסום לפיה.

ופניה הולכים ורעים, וכוחותיה הולכים ודלים, ומחלתה הלכה הלוך וקשה, כי כן העיד בה הרופא, ותהי כהולכת למות.

ורחמי המלך נכמרו מאוד על בתו היחידה ויכרע לפני מטתה ויבך ויתחנן לפניה, כי תגיד לו מה הוא הדבר, אשר נפשה כה תכלה אליו.

ותאנח הנערה ותאמר: השבעה נא לי כי תמלא את חפצי והגדתי לך.

וישבע לה המלך, כי לא ימנע ממנה כל אשר תשאל נפשה.

אז אמרה הנערה: אמנם, אבי, צר לי מאוד להגיד לך, כי רק היהודי יקותיאל הוא בעוכרי. ידעתי, כי אוהב אתה את היהודי הזה וקשה לך להפרד ממנו, ועל כן לא יכולתי להדאיב את נפשך ואהי מתהלכת במר נפשי עד אשר נפלתי למשכב. אולם זה לא כבר נגלה אלי מלאך בחלום ויאמר: “אם ישאר היהודי בחיים – אז תמותי את, ואם יומת היהודי – והיתה נפשו תחת נפשך”. ואת כל הדברים והאמת האלה שמרתי בלבי ימים רבים, יען ידעתי כי יבצר ממך לעשות את חפצי… ועתה, אבי, עשה כטוב בעיניך: המיתהו – ואחיה, או חַיֵהוּ – ואמות.

והמלך נבהל מדברי בתו ולא ידע מה לענותה. בעת ההיא בא הבישוף החדרה. ותאמר הנערה אל אביה: שאל נא את פי כוהננו הגדול, והוא יגיד לך מה טוב ומה ישר בעיני האלוהים. ותספר הנערה לבישוף את כל אשר דברה באוזני אביה.

ויפן הבישוף אל המלך ויאמר: רצון בתך הוא רצון אלוהינו, אשר נשבעת לה בשמו. אם כה תעשה, והצלת את נפשך ונפש בתך; ואם לא – מרה תהי אחריתך.

צר היה למלך מאוד לעשות כדבר הבישוף, אבל הוא ירא לחלל את שבועתו, וישלח פקודה אל רבי יקותיאל לבוא מחר בתשע שעות בבוקר אל שדרת העצים, אשר על יד הכבשן הגדול אשר מקדם לעיר. ואל שר הטבחים שלח פקודה להיות הוא ועבדיו נכונים מחר בתשע שעות בבוקר על יד שדרת העצים, אשר על יד הכבשן הגדול אשר מקדם לעיר, והיה בבוא שמה איש זקן לבוש בגדים ארוכים, ואחזו בו והשליכוהו אל תוך כבשן האש.

רבי יקותיאל קבל את פקודת המלך ותפעם רוחו בקרבו.

— מדוע בחר המלך הפעם במקום הזר ההוא? – שאל רבי יקותיאל לנפשו ולא מצא מענה. ויחרד לבו בקרבו מבלי דעת מדוע. וכל הלילה הבהילוהו חלומות נוראים, נדמה נדמה לו, כי אריות ונמרים רודפים אחריו, הוא קורא לעזרה, אבל מרחוק נשמע לו רק קול שחוק וחרוק שנים…

*

בבוקר השכם קם רבי יקותיאל וילבש את בגדי החמודות שלו, ובסוף השעה השמינית צוה לאסור את מרכבתו, למען יגיע אל המקום אשר יעד לו המלך בראש השעה התשיעית; כי אמר: יחכה הוא שם עד בוא המלך, ואל יחכה המלך לבואו.

ויהי אך יצוא יצא מביתו ויאמר לשום את רגלו על שלבי המרכבה – והנה איש בא ויאמר לו:

— הואילה נא, ר' יקותיאל, וסורה אלי, כי בני יכנס עכשיו בבריתו של אברהם אבינו, ואני רוצה לכבדך במצות סנדק.

— מתי תהיה הברית?

— תיכף, כבר הכל מוכן – ענה האיש.

— אם כן, אני הולך: למצוה כזו אי־אפשר לסרב.

ור' יקותיאל ירד מעל המרכבה וילך.

והבישוף וחבריו שתו ושכרו כל הלילה, ובבוקר השכם מיהר הבישוף לנסוע אל המקום ההוא, לראות בעיניו בהשרף היהודי שנוא נפשו בכבשן האש. בראש השעה התשיעית הגיע הבישוף אל שדרת העצים אשר על יד הכבשן. ועבדי המלך ראו ממארבם, והנה איש זקן בא והוא עוטה מעיל ארוך – ויתנפלו עליו להשליכו אל תוך הכבשן. לשוא צעק, כי בישוף הוא, כוהן לאלוהים – כי לא היה לו שומע, וישליכוהו אל הכבשן וישרף.

בלילה ההוא נדדה שנת המלך. לבו הכהו מאוד על אשר נוֹאל להטות אוזן לקול הבישוף, אבל מה יעשה והוא נשבע לבתו ואיך יחלל את שבועתו?

אז נזכר כי קרא מלפנים בכתבי הקודש, כי גם בימי קדם הלשינו אנשים רעים על אנשים יהודים צדיקים לפני מלך בבל ויצו להשליכם אל כבשן האש. ומלאך בא ויצנן את האש, והצדיקים יצאו שלמים ובריאים מתוך הכבשן. מדוע לא יעשה ה' נפלאות גם היום לאיש ישר וצדיק? – חשב המלך בלבבו.

אבל מדוע שמתי אני על האיש הצדיק הזה עונש מות? מדוע לא יכולתי למשול ברוחי ולבלתי שמוע בקול בתי? ולמה הטיתי את לבי אל דברי הבישוף השואף לדמי נקיים? הה, לו יכולתי להציל את נפשו! אבל הן אנוכי נשבעתי…

נשבעתי!… ומה בכך אם נשבעתי? הלא שבועת שוא היא. איזו זכות היתה לי להסגיר את נפש נקי וצדיק למות? לא! שבועתי אינה שבועה, בטלה היא ומבוטלת. אני אלך ואצילהו.

אז הביט אל השעון והנה – חצי השעה התשיעית. ועד אשר יבוא אל המקום הנועד תעבור עוד חצי שעה.

— נואש, נואש! – קרא המלך ויפרושׂ את כפיו – הוא כבר נשרף. אולם, איך שיהיה, אמהר נא שמה, אשמע נא מה דבר לפני מותו. בודאי קללני קללה נמרצת. אכן הרעותי מאוד אשר עשיתי.

— מרכבה! – קרא המלך. וכרגע עמדה המרכבה על יד פתח ארמונו והוא יצא בחפזון וישב בה, והרכּב דפק בסוסים וישוטו כברקים.

הוא בא אל שדרות העצים ושר הטבחים ונעריו התיצבו לפניו, ויגד השר למלך כי מצותו נעשתה, האיש כבר שוֹרף.

— שוֹרף? – קרא המלך בקול חרדות.

— כן, אדוני המלך – ענה השר – כפקודתך, המלך, עשיתי.

בעת ההיא קרבה שמה מרכבת רבי יקותיאל. בפחד וברעדה ירד רבי יקותיאל מן המרכבה, בראותו כי המלך עומד שם ומחכה לו.

— יקותיאל?! – קרא המלך בשמחה ויפול על צוארי היהודי ויבך.

שר הטבחים ונעריו עמדו משתאים ומתפלאים בלי להבין מאומה מה נעשה לעיניהם.

— ואתה הלא אמרת כי שוֹרף? – שאל המלך את השר.

— כן, אדוני המלך, הוא שורף – ענה שר הטבחים.

— מי שוֹרף? – יקותיאל ידידי?!

— לא, הבישוף שוֹרף. הלא כה צוה אדוני המלך, כי אם יבוא בשעה התשיעית איש זקן לבוש מעיל ארוך והשלכנו אותו אל תוך הכבשן. ובראש השעה התשיעית בא הבישוף ונרא, כי אמנם איש זקן הוא ועוטה מעיל ארוך – ונעש כאשר צוה אדוננו המלך.

— ברוך שם אלוהי הצדק! – קרא המלך – הוא השיב לרשע גמולו בראשו ואת נפש ידידי הישר הציל.

(אגדת־עם)

אפרים הרוכל התהלך כל היום בחוצות פראג. כל היום ליהט השמש את ראשו והאבק שם מחנק לצוארו, ופרנסה לא מצא. לפנות ערב כשל כוחו, רגליו התנהגו בכבדות ונחל זיעה שטף על פניו הצנומים, וכבר אמר לשוב אל ביתו בפחי נפש.

אז עבר על פני חצר הנסיך מושל העיר; אל החצר ההיא לא סר מעודו. יודע הוא שכלבי־הנסיך עזים מאוד, ומתנפלים על כל עני הבא אל החצר; וקריסטוף עבדו שונא את היהודים ותמיד הוא מתקלס בהם להרעימם. אולם עתה כאשר אפסה תקוה ממנו להשתכר, ובביתו – הוא יודע – מצפים אשתו ובניו בכליון עינים לפרוטות אחדות שיביא להם לקנות לחם, שם את נפשו בכפו ויבוא אל החצר.

הנסיך ואשתו ישבו על המעקה ויראו את היהודי בא החצרה.

— הבה נא נצחק מעט ברוכל היהודי הלזה הבא הנה – אמר הנסיך אל אשתו.

— למה נצחק באיש עני? – אמרה הגבירה, – טוב, כי נחוֹן אותו בנדבה והלך לו.

— בגדים ישנים! כלים ישנים!… – קרא אפרים בקול ניחר.

וכרגע התנפלו עליו הכלבים בנביחה נוראה, וקריסטוף העבד מיהר עם המטאטא שבידו לגרש את היהודי.

אך הנסיך רמז לעבדו, כי ירפו ממנו.

— בוא, יהודי, הביתה, כי יש לי חפצים ישנים למכור לך – אמר הנסיך וישחק בכל פה.

ויבוא היהודי כושל ורועד מאימת הנסיך.

אז צוה הנסיך את משרתיו ויביאו שמלות רבות ישנות, מהן יקרות ערך, צרורות בצרור אחד.

— התוכל לתת לי במחירן עשר פרוטות? – שאלהו הנסיך.

— אדוני הנעלה – ענהו הרוכל – השמלות האלה שוות שקלים רבים, ואנוכי איש עני; רק שלושים זהובים יש לי, אשר לויתים ממכרי. לו ידעתי, כי קניה גדולה כזאת נכונה לי היום, כי אז לויתי יותר. ברוך ה' הכל יודעים, כי אפרים הרוכל איש ישר ונאמן, והיו מלוים לי גם מאה שקל.

— הלא אמרתי לך, כי עשר פרוטות אני דורש במחירן – קרא הנסיך בתרעומות. – הלא אדון אנוכי לקניני.

וישתחוה אפרים לנסיך ויאמר: אודך ה' על חסדך הגדול אשר עשית עמדי היום! ויוצא את עשר הפרוטות ויתנן לנסיך. אז הרים הרוכל את החבילה לשים אותה על שכמו ולא יכול, כי לא היה בו כוח; ויצו הנסיך את עבדו, לשאת את החבילה על שכמו ולהביאה אל בית היהודי.

והעבד היה שונא את היהודים מאוד, אך אנוס היה הפעם לעשות את מצות הנסיך.

העבד הלך עמוס משא החפצים, והרוכל היהודי לפניו – עד בואם אל ביתו הקטן, שעמד באיזו סמטה צרה ונרפשת בקצה העיר.

אשת אפרים השתוממה למראה כל השמלות היקרות שהביא אישה. אך הוא ספר לה את כל החסד אשר עשה ה' עמו, אחרי אשר נואש כמעט מהשתכר ביום הזה.

מן היום ההוא והלאה, היה סר אפרים מדי חודש בחדשו אל חצר הנסיך; ובכל פעם קנה שם בזול דברי חפץ שונים, שהרוויח מהם כמעט לכל הוצאות החודש ובכל פעם השתחוה לנסיך ויודה לה' חסדו. כאשר קרבו ימי חג הפסח הלך אפרים אל חצר הנסיך ויהי נכון לספר באזני הנסיך את ערך חג הפסח ואת הוצאותיו הרבות, אולי יוסיף הפעם עוד איזה בגד, או כלי.

אולם בפעם הזאת היה הנסיך סר וזעף.

— מה זאת? – חשב הנסיך בלבו – אני עושה חסד עם היהודי הזה והוא מברך תמיד רק את אלוהיו! אותי, מיטיבו, הוא מברך בברכה קצרה ובשפה רפה, הבה, איפוא, אנסה הפעם ואראה מאין יושיעהו אלוהיו.

הנסיך קבל את אפרים בסבר פנים יפות, אך לא מכר לו מאומה.

— אין אתי היום מאומה למכור לך, – אמר הנסיך – בוא בחודש אחר.

— צר לי מאוד, – אמר אפרים – בחודש הזה הוצאותי כפולות, כי חג הפסח לנו בחודש הזה.

— ידעתי, ידעתי, – ענהו הנסיך – בימים מקדם ניצלתם בחודש הזה את מצרים, אבל עתה אין גם למצרי מאומה ולא תנצל אותו. גם הכנסותי מעטו מפני המלחמה, והשנה היתה שנת בצורת…

— אם כן אין לי להשען, אלא על אבי שבשמים – ענהו הרוכל בבטחה, וישתחוה לנסיך ויצא.

ראה העבד הרע, כי שב היהודי ריקם מאת פני אדוניו, וישמח לאידו ויחרפהו וילעג לו, ואפרים שמע עלבונו והחריש.

בפחי נפש שב אפרים הביתה והפעם התנפלה עליו גם אשתו בחרפות וקללות, על אשר שם תמיד בטחונו בנסיך מיטיבו ולא פנה אל עסקיו בחריצות כמלפנים. ויצר לאפרים מאוד, ויפן פניו אל הקיר ויתפלל תפלת מעריב ויבך חרש. אחר ישב ללמוד הלכות פסח. עודנו יושב והוגה בספר, והנה פתאום נשבר החלון לרסיסים ובעדו השלך אל הבית דבר מה כרוך בבד כתבנית ילד קטן. קול חרדה התפרץ מפי אפרים ואשתו; שניהם מששו את הגוף הרך כפגר ילד, ויתחלחלו.

— אין זאת – אמרה האשה – כי יחפצו שונאינו להעליל עלינו, כי הרגנו ילד נוצרי ללוש בדמו את המצות. – האשה זכרה, כי כדבר הזה קרה לאבי־אביה, אשר שמו צורריו גוף ילד מת במרתפו. וברדתו אל המרתף להוציא את היין אשר הכין שם לחג, ראה את נבלת הילד וימס לבו בקרבו. אך הוא התאושש מהר, ויצו ויסיקו את התנור וישם את פגר הילד על העצים ויהי כולו למאכלת אש. בליל הסדר באו השוטרים והשופטים לבקש את הילד המומת ולא מצאו וישובו בבושת פנים.

— גם אנחנו נעשה עתה כמו שעשה אבי־אבי – אמרה האשה ותלך ותסיק את התנור.

אולם כשבקש אפרים להרים את הפגר מעל הארץ, ראה כי לא ילד הוא, כי אם קוף.

וכאשר הניע אותו – נפלו מפיו שקלי זהב אחדים.

ויתפלא אפרים על הדבר הזה. ויאמר: אין זאת כי אם מטמון שלח ה' לחג הפסח.

אז נתחו את הקוף, וימצאו בו עוד כשלושים שקלי זהב ותהי שמחת אפרים ואשתו גדולה מאוד. וממחרת יצאה האשה לשוק ותקן לחג הפסח כל מאכל תאוה ויין טוב לרוב וגם בגדים קנתה לה ולילדיה.

*

ובליל הפסח בשעה שישבו אנשי הבית וספרו ביציאת מצרים והנה איש דופק על הדלת.

האשה נבהלה, אך אפרים חזק את לבה באלוהים ויאמר: אל נא תפחדי, אשתי, הלא ליל שמורים לנו הלילה הזה, ואלוהי ישראל הוא שומרנו.

אז פתח את הדלת ויראה והנה – הנסיך בא.

— אנוכי – אמר הנסיך – הקשחתי את לבי ממך בבואך לבקש ממני עזרה לפני החג; עתה נמלכתי ואומר: אלכה נא ואראה איך יחוג אפרים שלי את חגו. והנה עיני רואות, כי אמנם עזרך ה' והספיק לך את צרכי החג.

— כן, אדוני! – ה' לא יעזוב את הבוטחים בו. – ויספר לו אפרים כל אשר קרהו, לא כחד ממנו דבר.

אחרי שחקרו ודרשו, נודע, כי הקוף היה של הנסיך. וימים אחדים לפני חג הפסח הביאו אל אוצר הנסיך שקים מלאים שקלי־זהב ויבחן הגזבר את השקלים בשניו. ראה הקוף את מעשה הגזבר, ויקח גם הוא מן השקלים וישם בפיו ויבלעם. אז צבתה בטנו וימות.

ועבד הנסיך, צורר היהודים, השליך את נבלת הקוף אל בית הרוכל.

— אני לא חפצתי לתת לך מאומה מידי, – אמר אז הנסיך לאפרים בשחוק – והנה אָצַל לך אלוהים מרכושי לכבוד החג הקדוש בלי ידיעתי.

(אגדה)

א

שני אחים ישבו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד עני. העני, שמעון שמו, עבד את ראובן אחיו העשיר, ובעמלו מצא רק לחם צר, כי בניו היו רבים, ושכרו מועט.

ויהי היום, ונשי האחים ילדו שתיהן בנים. ותאמר אשת שמעון לאישה: הנה נתן ה' לנו בן, בקש מאחיך, כי יוסיף על שכרך, למען יִרְוַח לנו מעט, ויאמר שמעון: אל נא תדאגי, יונתי, ה' יעזרנו לפרנס גם אותו, ובמזלו עוד ירום גם מזלנו.

בערב שבּת בבוקר בא שמעון אל ראובן אחיו לקבל שכרו בעד השבוע, ובגשתו קרוב אל הפתח שמע, כי אחיו מתקוטט עם אשתו. ראובן אומר, כי מהיום צריך להוסיף לאחיו על שכרו, אחרי שנוספה על משפחתו עוד נפש אחת, והאשה אומרת: “לא, הן גם על משפחתנו נוספה נפש אחת והוצאותינו מרובות, ועלינו לדאוג לנפשנו ולא לנפש אחיך. ומלבד זאת עתה רבו האנשים המבקשים לעבוד גם בשכר פחות מזה ולצדקה תחשב לנו, אם איננו פוחתים משכרו”. ויאמר שמעון בלבו: לא טוב, כי בגללי תהיה מריבה בין איש לאשתו, אעזבה נא אותם, וה' יזמין לי פרנסה מבלעדיהם. ויבוא שמעון אל הבית ויאמר לאחיו, כי הנהו מתפטר ממשמרתו.

וילך שמעון היערה ויחטוב עצים, ויקשרם בחבל, וישם את החבילה על שכמו וילך לשוב הביתה.

ומטר סוחף ניתך ארצה, ורוח סתו נשבה בחזקה, והבּוֹץ עמוק עד הברכים. נעלי שמעון הקרועים מלאו מי־רפש, בגדיו הלחים דבקו לבשרו, והמשא כבד עליו מאוד מאוד.

ויתפלל שמעון אל אלוהים ויאמר: אנא ה'! הושיעה נא ותן כוח לפרנס את אשתי וילדי הקטנים.

פתאום נגלתה לפניו מרכבה יפה מאוד, רתומה לשלושה סוסים אבירים, ובתוכה עברי אחד זקן יפה תואר והדור בלבושו, והרכּב הוא עברי צעיר לימים וגם כן יפה מאוד. וישתומם שמעון למראה עיניו.

כשהגיעה המרכבה עד שמעון, עצר הרכב בעד הסוסים ויעמדו, והאיש היושב במרכבה פנה אל שמעון וישאל: הלא העירה אתה הולך, ר' יהודי?

— כן, אדוני – ענה שמעון ביראת הכבוד.

— אם כן, – אמר האורח, – הנח את החבילה על המרכבה וגם אתה עלה אלינו ונסעה יחד.

— הלא אדוני רואה, – ענה שמעון בתמיה, – כי בגדי מלוכלכים ונעלי נרפשים?… – ויען האורח ויאמר: אין דבר, ידידי. אלישע רכּבי ינקה את המרכבה בבואנו. אולם לא עת עתה לסרב, כי ערב שבת היום. הנח את החבילה ועלה מהר על המרכבה. ויאמר שמעון: אכן לב טוב חננך ה' ורוח נדיבה. הגידה נא לי, אדוני, מה שמך?

— שמי אליהו – ענה האורח, – הלא רואה אתה כי הסוסים אמיצי כוח ולא יכבד מהם לשאת גם אותך ואת חבילתך הקטנה, ונמצא אתה נהנה ואני לא חסר.

וישם שמעון את חבילת העצים במרכבה, ויעל גם הוא וישב בפנה בזהירות, לבל יטנף את בגדי האורח הנקיים והיפים.

בנסעם שאל האורח את שמעון למעשהו ולפרנסתו, ויספר לפניו שמעון את כל לבו, כי הוא נשאר עתה בלי עבודה, ורק אל ה' ישא עיניו, כי ממנו יבוא עזרו. ויאמר האורח: ה' לא יעזוב את הבּוטחים בו באמת ובלב שלם. ועתה אל תדאג להוצאות השבת, כי הנני אומר להתאכסן בביתך, ושלמתי לך שכר אכסניה.

ויען שמעון ויאמר: אמנם חפץ אני מאוד להכניס אורח חשוב כמוך אל תוך ביתי, אבל מי יכין לך מאכל כראוי, ואשתי עודנה חולה? ויאמר האורח: אל נא תדאג יש עמנו הכל, וגם אשתך תרפא ותתחזק.

וישאל שמעון את האורח: הגידה לי, אדוני, מה מעשיך? ויען האורח בשחוק: עסקים רבים לי עם שרי מעלה, ואולם אוהב אני לשבת בחברת בני עמי העניים.

ב

מהרה באה המרכבה ותעמוד על יד בית שמעון, בית ישן ושפל.

שמעון בא ראשנה הביתה להגיד לאשתו כי אורח חשוב בא, והוא חפץ להתאכסן בביתם. ותתפלא האשה מאוד ותהי נבוכה וחרדה ומלאה בושה, כי איך תקבל פני אורח חשוב בביתה הדל? אולם בטרם פתחה פיה לענות דבר, והאורח בא הביתה.

ברגע ההוא טהרו פני השמים, והשמש האירה את הבית באור נעים ומשׂמח. היולדת הביטה אל ילדה השוכב בכּר, ותּרא כי על שפתיו מרחף צחוק נעים.

האורח בֵּרַך את בני הבית. ואלישע הרכּב הוציא מן המרכבה מרבדים ומלבושים ומיני מזונות. ויערוך את השולחן וישם עליו מטפחת לבנה וחלות יפות, בקבוק יין, וגם דגים חיים הביא.

ושמעון ערך את העצים בתנור וַיָצֶת בהם אש, אך לחים היו ולא בערו. אז ניגש אלישע ויאמר: “הבה אנסה אני”. וכאשר הצית הוא את האש בערו העצים כקיסמין יבשים.

ואליהו ניגש אל היולדת ויאמר: הנה לך מעט יין, שתי והתחזקת. הלא ערב שבת היום, ומי יכין לנו מאכל מבלעדיך?

האשה שתתה מן יין, שהושיט לה האורח, וכמו זרם חיים חדשים בא אל קרבה ותרגש כי נרפאה כולה, ותמהר, ותרד מעל המטה, ותעמוד על יד התנור לבשל לכבוד השבת.

השבת עברה בשמחה רבה בבית שמעון. גם אליהו גם אלישע רכּבוֹ היו מופלגי תורה וישתעשעו עם שמעון, שהיה בר אורין, בשיחות של תלמידי חכמים.

במוצאי השבת בקש שמעון את האורח, כי ישב עמו גם יום מחר, כי יכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, והוא יכבדנו להיות סנדק.

ויאמר האורח: הנני לעשות חפצך בשמחה, ועתה קרא הנה מהלומדים שבעיר לבוא הנה ולעסוק בתורה ב“ליל השמירה”.

ויבואו לומדי העיר וגם הרב הזקן בתוכם, וישבו יחד עם האורחים ללמוד תורה, גם אכלו ושתו והיטיבו את לבם.

ג

ובבית ראובן העשיר רבה התכונה ל“ברית”.

בבוקר אחר תפלת השחר באו כל עשירי העיר אליו לשמוח, ובמצות סנדק כבד ראובן את אחד העשירים הגדולים שבעיר. והמשתה היה גדול מאוד.

ובבית שמעון נאספו רק הלומדים העניים, אבל איזה אור נפלא האיר שם, ובשבת האורח על כסא הסנדק ראו הקרואים כי פניו מאירים כשמש.

ואלישע הרכב נתכבד בכוס של ברכה. השומעים היו מלאים תמהון. קול נעים ומבטא שפתים צח כזה לא שמעו מעודם.

— הנה “בעל־עגלה”! – חשבו כולם בלבם.

גם ראובן גם שמעון נתנו לבנים שם אחד כשם זקנם המת – עמנואל.

אחר הסעודה פנה האורח אל אבי הבן ויאמר באזני הנאספים: הנה ה' חנני בכל ורק פרי בטן מנע ממני, על כן אם טוב בעינכם מכרו לי את הילד הרך הזה, ואני אתן אלף כסף מחירו. את הילד אאמץ כבן לי, אגדלהו ואחנכהו בדרך ה', ובזה ייטב גם לכם וגם לילד, ולי יהיה הדבר למצוה ולשעשועים.

כל הנאספים חשבו, כי שמעון צריך לשמוח על הדבר הזה, אבל באמת צר היה לשמעון למכרו את ילדו. אז הרבו הנאספים לפתותו, עד כי נפתּה למכרו.

ויתן האורח את הכסף לשמעון ויכתבו בספר, כי אחרי עבור שלוש שנים צריך שמעון למסור את עמנואל לקונה.

האורח נסע לדרכו, ושמעון עשה מסחר בכסף שקבל ויצליח מאוד ויהי לעשיר גדול.

ובנו עמנואל גדל ויחכם וייף מאוד, ונפשות הוריו נקשרו בו באהבה עזה, שבעתים מאשר אהבו את שאר הילדים.

אבל מחשבת תוגה אכלה את לבם כתולעת, בזכרם כי ילדם מכור לזר, וכמלאות לו שלוש שנים יבוא קונהו ויקחהו. ורק זאת היתה נחמתם, כי אחרי שהון רב להם, יגאלו את בנם בכסף מלא. ואם יתעקש הקונה, והוסיפו לו אלף או אלפים שקל, ובנם ישאר אצלם.

ד

כמלאות לעמנואל שלוש שנים הזמין שמעון את כל נכבדי העדה לבוא אל ביתו לספר את הילד ולשוש יחד במשתה התספּורת.

הרב הישיש ניגש בראשונה ולקח באצבעותיו משערות המשי של הילד ובקש לספרן, והנה נפתחה הדלת ועני אחד בא.

אך העיף בו שמעון את עיניו ופניו נפלו. הוא הכיר כרגע, כי זהו האיש שקנה ממנו את הילד. אפס התאפק וימהר אליו ויושיבהו בין הקרואים.

האם גם כן הכירתהו, ותתן קולה בבכי, אך שמעון נחם אותה ויאמר: לפי הנראה ירד האיש מנכסיו, ובלי ספק יתרצה לקבל את כספו בחזרה.

בכל עת הסעודה לא דבר האיש דבר על אודות הילד, ורק אמר כי שמח הוא, כי כספו הביא עושר לבית שמעון. ואולם ככלות הסעודה פנה האורח אל הורי הילד ויאמר, כי הגיעה עתה השעה לקחת את הילד אתו. – התלך עמי, עמנואל? – פּנה האורח אל הילד. ומה התפלאו ההורים בראותם, כי הילד מחבק את האורח, וקורא בשמחה: אלך, אלך!

שמעון ניסה לפתות את האורח, כי יקח כסף גאולתו, אך האורח סרב. והמסובים גם הם התחילו לפתות את האורח, לקחת את הכסף מיד שמעון.

וישחק האורח ויאמר: תמיד, ידידי, הנכם עומדים לימין העשירים. מלפנים, כשהייתי אני עשיר, עמדתם לימיני ופתיתם את שמעון שימכור לי, ועתה, כשהוא עשיר, אתם מבקשים לפתות אותי, שאשיב לו את הילד.

האנשים נכלמו וַיִדמו.

— אבל איך תלך עמו, ולך אין עגלה? – שאל שמעון את האורח.

— אל נא תירא. אם לא אמצא עגלה, על כתפי אשאנו. הנני מבטיחך, כי גם אם עני אני, לא יחסר לבנך מאומה.

האורח לקח את הילד על זרועותיו ויברך את הורי הילד ואת הקרואים ויפן ללכת, וההורים האומללים הולכים אחריו ובוכים.

אך יצא האורח מן הבית, והנה אכר אחד עובר בעגלה רתומה לסוס אחד. וישאל אליהו את האכר: אם אפשר לשבת בעגלתו, ויאמר האכר: הן, וישב אליהו עם הילד בעגלה. ויפן עוד הפעם לשמעון ואשתו ויבטיחם, כי כאשר יגדל עמנואל יזמינם לחופתו.

והאכר דפק בסוסו וכרגע נעלמו.

ה

אליהו הביא את הילד אל מקומו, מקום יפה ושאנן בראש הר גבוה. ושם לו בית מדרש ועל ידו גן גדול מכל עצי פרי וארזים. שם גדל עמנואל וילמד תורה ודעת, עד כי מלאו לו שמונה עשרה שנה.

אחרי כן לקחהו אליהו וישב עמו במרכבה ויסעו. בדרך ישן עמנואל ולא ידע איזה מרחק עבר וכמה נסע. ורק בפקחו את עיניו ראה כי הם עומדים לא רחוק מעיר אחת גדולה. אז אמר לו אליהו: לך, בני, אל העיר הזאת. פה יש ישיבה גדולה ומפוארה, ומצאת שם את דרכך בחיים. ורק אחת הנני להזהירך, כי יהיו תמיד דברי בן סירא לנגד עיניך, כי תזהר מגלות בפני כל איש מה שבלבך.

עמנואל נפרד ממורו ומחנכו, ויבוא אל העיר סורא, ויסר שם אל הישיבה, וימצא חן בעיני ראש הישיבה.

ולראש הישיבה בת יפה וחכמה מאוד, ושמה תמר. רבים מבחורי הישיבה המצוינים בקשו לקחתה לאשה, והיא בכולן מצאה מגרעות ולא רצתה בהם.

מדי שבת בשבתו היה עמנואל אוכל על שולחן ראש הישיבה, ושם ראה את תמר ותמצא חן בעיניו. ויבקש עמנואל מאת ראש הישיבה לתת לו את בתו לאשה. ויאמר ראש הישיבה: אמנם בעיני טוב אתה, אבל מי יודע מה תיטב בעיני בתי?

פעם ביום השבת בשבתם על יד השולחן בקש עמנואל רשות לזמר “זמירות”.

כמו בחבלי קסם משך עמנואל את לב כל שומעי זמירותיו, ומעיני תמר ירדו אגלי דמעות, ולבה מלא אהבה אל המשורר הצעיר.

— אמנם מצודד נפשות אתה! – קראה תמר בשמחה מתוך דמעות, אחרי שפסק עמנואל לזמר. – אין זאת, כי אם כנור טמון בגרונך.

ויאמר ראש הישיבה: אם חפצה אתּ, בתי, יהיה לך הכנור הזה לנחלה.

וַתִּכָּלֵם תמר ותתאדם, ותורד את ראשה לארץ.

ביום ל"ג בעומר חגגו את ברית התנאים של עמנואל ותמר בבית ראש הישיבה ברב פאר ושמחה. ואת יום החתונה קבעו לשבת שאחר השבועות.

אז הלך עמנואל אל עיר מקום אבותיו, לספר להם את כל אשר קרהו ולהזמינם ליום חתונתו.

בדרך, במלון, מצא עמנואל איש צעיר לימים בן־גילו שהיה דומה לו בכל: בקומתו, במראהו ובקולו.

עמנואל שהיה לבו מלא שמחה, כי נתארסה לו תמר, מיהר לספר את כל אשר עמו לפני העלם הזר.

והעלם היה בן דודו העשיר ראובן, אשר שמו היה גם כן עמנואל. והוא, עמנואל בן ראובן, כבר הכיר את תמר ובקש לקחתה לאשה, אך הוא ידע, כי לשוא ישחית את דבריו באזניה, כי היא בודאי תרחיקנו בבוז, כי עם הארץ הוא. ועל כן בשמעו עתה, כי היא עתידה להנשא לעמנואל בן שמעון, בערה בו קנאתו ויאמר להשיג את חפצו בערמה ונכלים.

בלילה גנב עמנואל בן ראובן את שטר התנאים מילקוטו של עמנואל בן שמעון, ובבוקר קם בן שמעון ולא שם לבו לאשר נגנב ממנו. ויצאו שניהם ללכת ויבואו היערה. ויאמר עמנואל בן ראובן אל בן דודו: לכה בדרך הזה ובאת אל עיר אבותיך ואנוכי אפרד ממך.

עמנואל בן שמעון האמין לדברי הנוכל ויבוא בעבי היער.

ובן ראובן ידע, כי ביער ההוא לסטים אורבים לעוברים, וכבר נהרגו שם אנשים רבים, ובצדיה שלח את בן־גילו שמה למען יתנפלו עליו הלסטים ויהרגוהו.

ממחרת היום ההוא יצא הקול, כי מצאו ביער עלם אחד הרוג ולא נודע מי הוא.

וישמע הדבר עמנואל בן ראובן וישמח מאוד, ויאמר עתה תהיה תמר לי לאשה, כי היא תחשוב כי לי נתארסה, אחרי שקומתי ותארי כקומת בן דודי ותארו. וימחק מתוך התנאים את השם שמעון ויכתוב תחתיו “ראובן” לאמור: עמנואל בן ראובן ישא את תמר.

אז הלך עמנואל הנוכל אל אבותיו ויתפאר, כי בו בחר ראש הישיבה מסורא להיות חתן לבתו היפה ויראה את כתב התנאים. וישמחו אבותיו מאוד וישלחו לכלה מתנות יקרות ויכינו הכל ליום החתונה.

וראובן בקש את שמעון אחיו ואשתו לנסוע עמו לכלולת בנו.

ליום הנועד באו ראובן ושמעון ובניהם ובנותיהם לעיר סורא.

ו

אז לקח אליהו מי גן־עדן ויוציא את גוית עמנואל המומת מקברו וישפוך עליה את המים, ויחי העלם.

ויאמר לו אליהו: הלא הזהרתיך, כי לא תמהר לגלות את כל לבך לפני איש, אשר לא ידעת מתמול שלשום, ואתה עברת על מצותי, וַתְּגַל את כל לבך לפני בן גילך והנה היית בכל רע, ולולא שפכתי עליך מי גן עדן, כי אז היית נרקב בקברך. ועתה אמנם חי הנך, אבל בן דודך הנבל, אשר הביא עליך את כל הרעה, אומר לקחת היום את תמר בחירתך לאשה.

וישמע עמנואל בן שמעון את הדבר הזה ויחרד מאוד, ואחר נתן קולו בבכי ויקרא: למה, אבי, החיית אותי לראות את תמר בחירתי נתונה בידי רוצחי?

ויאמר אליהו: אל תירא. “לא יחרוך רמיה צידו”. קום מהר ונלכה שמה, כי היום הזה נועד ליום חתונתך.

— האמנם? – שאל אותו עמנואל בתמיה.

— כן, – ענה אליהו – אני נתתי לך לנוח עד היום הזה. עתה נשימה נא מסוה על פנינו ונמהר ללכת.

בקפיצת הדרך הביא אליהו את עמנואל כרגע אל בית ראש הישיבה.

שמה נאספו רבנים גדולים, וחתן השקר עמנואל בן ראובן יושב בראש ולפניו חלה עבוּתּה. ובחדר השני הנשים מקשטות את הכלה לחופה ומנגנים משמחים את לב הקרואים במנגינות יפות.

אליהו התיצב לפני ראש הישיבה ויאמר, כי בדחן הוא מארץ רחוקה, והוא מבקש רשות להגיד מעט בדחנות לפני הנאספים. ויתן לו ראש הישיבה רשות.

כשפתח אליהו את שפתיו מיד הרגישו השומעים כי לא בדחנוּת בפיו, כי אם דברי אלוהים קדושים, החודרים אל הלב. וכאשר שמעו הנשים את מדברות ה“בדחן” הזה, יצאו גם הן לשמוע.

ובהיותם תפושים כולם בקסם הבדחן הנפלא, שכמוהו לא שמעו מעולם, לא ראו, כי החתן יושב נבוך ופניו מוריקים, כי בעת ההיא הסיר עמנואל בן שמעון רגע את המסוה מעל פניו, ויראהו עמנואל בן ראובן ויכירהו, כי הוא הוא העלם אשר ממנו גנב את התנאים, ואותו התעה מן הדרך לתתו ביד רוצחים, ויחרד מאוד, ויאמר בלבו: אכן מצא אלוהים את עווני.

ככלות אליהו את דבריו, פנה אל המסובים ויאמר: עתה הרשו נא לחניכי זה לשיר לפניכם מעט.

אז שנה עמנואל בן שמעון את ה“זמירות”, ששר בפעם הראשונה באזני תמר ואשר בהן קנה את לבה לאהבה אותו – ויתפלאו כל השומעים על יפי קול העלם, ומעיני תמר נגרו אגלי דמעה ממתיקות השיר.

כשפסק, פנתה תמר אל החתן היושב בראש ותאמר: הלא גם אתה יודע לשיר כעלם הזה, ואת השיר ששמעתי היום השמעתני אז ביום השבת, כבד נא גם אתה את הקרואים בשיר.

ויבהל החתן מאוד ופניו הלבינו כפני מת.

ואליהו קרא אליו ויאמר: שירה נא את שירך, חתן נכבד, שירה, אל תפחד. הגד את אשר עמך, אל תכחד, כי “יש עין רואה ואוזן שומעת”.

אז הודה עמנואל בן ראובן על אשמתו, כי אמנם סבב בכחש את המחותנים ואת הכלה, וכי במרמה וגנבה אמר לקחת לו את תמר, ארוסת בן־גילו לאשה, ובאמת לא הוא החתן, כי אם העלם המשורר הוא החתן האמתי.

אז הסירו אליהו ועמנואל את המסוות מעל פּניהם, והכלה הכירה כרגע, כי אמנם זהו חתנה. ושמעון ראה את אליהו ויכירהו, כי הוא האיש אשר קנה ממנו את בנו.

— ר' אליהו! – קרא שמעון – איפה הוא עמנואל בני?

— חי הוא, ר' שמעון! וגם אשה ארש לו, כלה יפה ונחמדה ובת תלמיד חכם, והנני להזמין אותך לשמוח עמו ביום חתונתו, ואם חפץ אתה לראותו כרגע, – אמר אליהו בשחוק – הנהו לפניך. לך, עמנואל, ושקה להוריך.

ובבית – שמחה וגיל. עמנואל ותמר שמחו, כי לא עזב ה' את חסדו מהם ולא נתן לרמאי ונוכל להפר את בריתם, והורי החתן והכלה שמחו גם הם בראותם, כי חפץ ה' בזיווג הטוב הזה, וביחוד גדלה שמחת שמעון ואשתו בראותם את בנם יפה כארז.

עמנואל בן ראובן והוריו התחמקו חרש בעת ההיא ויצאו נכלמים מן הבית.

כעבור שעה עמדו עמנואל בן שמעון ותמר תחת החופה, ואליהו ברך אותם ואחר פנה אל שמעון ויאמר: כל הימים אשר היה בנך קטן, הייתי אני לו לאב, עתה הנהו איש ובלב שמח הנני משיבו לך ואומר: הרי שלך לפניך.

וכרגע נעלם אליהו מעיניהם.

אז ידעו, כי אליהו הנביא הוא, המנחם לשבוּרי לב ומושיע לצדיק מכל צרה.

לנכדתי הקטנה סופיה (“חכמה” בעברית).

בעדרו של משה הרועה היתה עז אחת עקשנית. תמיד היתה מתרחקת מהעדר ומשוטטת לה לבדה בין השיחים. משה היה תמיד רץ אחריה ומַחֲזִיר אותה בשוט אל העדר. כמה פעמים הזהיר אותה, כי לא תתרחק מהעדר, כי זאבים אורבים לה, והם יכולים לטרוף אותה. אבל היא לא שמעה בקולו. ותמיד היתה משתמשת בשעת הכושר ובורחת.

ולעז בת קטנטנה לבנה כשלג, ומשה אהב אותה וקרא לה זריזה.

מדי פעם בפעם היה משה נושא את זריזה הקטנה על זרועותיו להשקותה מהמים הזכים אשר בנחל קישון, והיא גם היא אהבה את משה הרועה והיתה נושקת לו בפיה, וגם רצה אחריו בעברו ממקום למקום.

אבל עוד צעירה מאד היתה ויונקת מִכְּחַל אמה. ועל־כן אל כל מקום אשר הלכה אמה היתה גם זריזה נלוה עמה.

ופעם עזבה האם את העדר, נכנסה אל תוך החורשה וזריזה הולכת אחריה. והנה התנפלו עליהן זאבים וטרפו את העז הזקנה ורצו לטרוף גם את הקטנה, אבל זאבה אחת זקנה, שמת לה בנה, גור־זאב, רחמה על זריזה הקטנה ולא נתנה את אחיה הזאבים לנגוע בה לרעה, והיא לקחה את זריזה והביאה אותה אל תוך מאורתה, היניקה אותה ושמרה עליה כי לא תאונה לה רעה.

כאשר גדלה זריזה לִמדה אותה הזאבה הזקנה לנהום כנהמת זאבים, ותהי הזאבה קוראה: הָאוּ הָאוּ, וזריזה עונה לעומתה: הָאוּ מֶאֶאֶאֶ, הָאוּ, מֶאֶאֶאֶ!

כמה פעמים הסבירה לה הזאבה, כי אסור לקרוא: מֶאֶאֶאֶֶ, כי אם הָאוּ בלבד, וזריזה היתה מקשיבה וחפצה לקרוא כמו הזקנה ממש, אך למרות רצונה יצאה מפיה הקריאה: מֶאֶאֶאֶ!

— אבדה תוחלתי! קראה הזאבה הזקנה. אנכי רוצה לאמצך לי לבת, אבל, כנראה, את לא תהיי זאבה לעולם… ומה יהיה גורלך? הלא סוף־סוף יכירו כי עֵז את ויטרפוך.

ואמנם את הדברים האלה הרגישה גם זריזה בקרב לבה תמיד. היא הבינה כי היא עז בין זאבים. אבל בכל התאמצותה איננה יכולה להיות אחרת.

ועוד זאת: לפעמים קרובות היתה זוכרת את הימים הטובים, בעת שהיתה בתוך עדר כבשים וגדיים, מקפצת ושרה כדרכה במקהלה עם חברותיה, זוכרת היא את חסדי משה הרועה, שנשא אותה על זרועותיו אל המעיין. ועתה סביב לה זאבים טורפים לוטשים אליה את עיניהם המלאות דם, ורק מפחד הזאבה הזקנה הם עוצרים ברוחם לבל יטרפוה.

כמה פעמים בכתה זריזה בלילות וקראה: מאאא! אולי ישמע משה הרועה קולה ויבוא לגאול אותה ולהשיבה אל אחיותיה, אל העדר. אבל קולה לא הגיע לאזני משה…

היא רצתה פעם לעזוב את המאורה בלאט ולברוח… אבל היא היתה מכירה טובה לזאבה הזקנה אשר הֵגֵנה עליה. ואיך אפשר לשלם לה רעה תחת טובה ולברוח ממנה?

ולפעמים היה גם משה הרועה יושב לו על תֵל באמצע הערבה ומהרהר בלבו: היכן היא זריזה שלי? הטרפוה זאבים, או חיה היא עדנה במקום זר?

ופעם אחת יצאה זריזה השדה עם מינקתה הזאבה הזקנה, והנה בא דב לקראתה ובמחי־כף אחת שבר את צלעותיה, והיא נפלה תחתיה ותמת. וזריזה מהרה להמלט ותחבא בצל שקמה עֲבֻתָּה.

מתחילה היתה זריזה כולה חרדה, וגם מאאא לא יכלה לצעוק. אבל אחרי עבור איזה זמן חשבה זריזה מה לעשות: אם לא תצעק, תאבד לגמרי, ואם תצעק אולי ישמע משה הרועה קולה וימהר להצילה.

וכן היה: זריזה קראה בכל כחה: מאאא! ולאשרה נשמע קולה באזני משה.

— הנה קול עז קטנה, כקול זריזה, אני שומע —, אמר משה בלבו ובקפיצה אחת נגש שמה והרובה בידו. מרחוק ראה כי הדב מתהלך לו בחורשה. ומשה כונן אליו את הרובה, ירה בו והדב נפל, התהפך ומת. והנה נשמע שוב קול קורא: מאאא! ומשה הלך אחרי הקול ונהה זריזה מקפצת ובאה לקראתו.

— שלום, זריזה?

ומשה לקח את זריזה על זרועותיו וַיִּשָּׂאֶהָ אל העדר.

(מרשימות שריה הסופר).

בראש חדש ניסן תר… נגשתי למטת אמי לקבל ממנה ברכה ונשיקת פרידה.

צריך הייתי לנסוע אז עם המחותנים לחתונתי לעירה… ואמא עם ילדתה הקטנה, שנולדה לפני שלשה ימים, שכבו במטת הצער והעונג.

אמא ישבה, נטלה ידיה, שמה את כפות ידיה הלבנות על ראשי, לחשה על־פה ברכת “יברכך” (היא ידעה את כל התפלות על פה), ואחר כך החזיקה בראשי ושנינו נתאחדנו בנשיקה.

ואנו נפרדנו מתוך בכי.

וגורל אמי מתיצב לפני גם עכשיו, אחרי עבור חמשים ושתים שנה, בכל גדלו הטרגי.

במבחר ימיה היתה עמוסה סבל החיים בלי הרף. הרתה ילדה והיניקה, הרתה, ילדה והיניקה עד שנתאלמנה (אבא מת בן ארבעים; מכאן ואילך סדרה חדשה של אלמנוּת ויתמוּת) ויחד עם זה אפתה, בשלה, חלבה את הפרה, טאטאה, כבסה; הכלל – סבלה תמיד.

ההיו לה רגעי שמחה? בודאי שהיו. הילד או הילדה הראו בפעם הראשונה את צחוקם, והיא מאושרה; הבן הלך לחדר והיא שוב מאושרה, בֵּרכה על הנרות בערב שבת או בערב יום טוב, אחרי עבודת פרך, שוב אושר וגיל.

אבל כל אלה רגעי האושר הם כנקודות זהב באפלת־השחור; כל ימיה – שלשלת ארוכה של סבל ופגעים.

והנה בנה הראשון, אישון עינה, נוסע לחתונתו, והיא אינה יכולה להשתתף בשמחתו, להכניסו לחופה, לראות מעט נחת, לרקוד עם הכלה שלו, מפני שכך גרם מזלה, שהיא צריכה לשכב במטה. לדחות? חלילה! אין דוחין נשואין. היא מצדיקה עליה את הדין ומברכת “ברוך שעשני כרצונו”.

ר' יוחנן שאל את ר' אלעזר: חביבין עליך יסורין? – למדין אנו מזה שאפשר שיעלה על הדעת שהיסורים חביבים. ואני מוצא לזה ראיה מחיי אמא. לכל הפחות לא שמעתי מפיה תרעומות על גורלה. לא מפני שלא ידעה להבחין בין טוב לרע, בין מר למתוק, אלא מפני ההכרה, שזהו גורל האשה ואין מנוס ממנו, ואין גם צורך לנוס, סובלים וחיים, חיים וסובלים.

ובשעה שאני רוצה לדבר על האשה, דמות דיוקנה של אמא נצבה לפני, וכולי אומר הלל ושבח. המנה היותר יפה והיותר מכאיבה קבלה האשה מיד יוצרה, לדעת את סבל החיים יותר מהאיש ולהתפשר עמו, עם סבל זה, ואולי גם לחבב את היסורים.

סוד היצירה הוא שאי אפשר להגיע לעמקו.

וכל זמן שדמות דיוקנך, אמא חביבה, עומדת לנגד עיני, אין מקום בלבי להרהורי עברה. הנני נמצא אז באטמוספירה של קדושה וטהרה.

רק ברגעים שדמות דיוקנה של אמא מתעלמת מהעין, אפשר להכשל בחטא של נבול פה ולספר בקלון האשה.

סלחי נא, אמא, כי מי יודע לסלוח כמוך?

א

הדבר היה באחד מימי שבט האחרונים. על האכסדרה המרווחה שעל יד בית יפה שבמושבה “בית יואל” ישב בעל הבית ראובן הכרמלי ואשתו אצל השולחן, שאך גמרו עליו סעודת הצהרים ויביטו בעצב ובחמלה על ידידם הפועל בנימין, שקפל את חפציו המעטים: אילו כותנות, מעט ספרים, חליפת שמלות, והכין עצמו לדרך.

גם הילדים, השובבים הקטנים, עמרם ועמיהוד, שהיו שם באותו מעמד, הרגישו, כי איזה דבר לא נעים נעשה עתה לעיניהם ויביטו כתמהים מחמת איזו יראה…

היום היה יום פושר ובהיר בשחקיו הבהירים. העצים שלפני האכסדרה, הברושים העטופים היטב במעיליהם הירוקים, ועצי התות בעלי הענפים הרחבים, השלוחים למרום – עמדו והתעדנו בחמה. ומשם והלאה גן ירק, שעל תלמיו השחורים מבצבצים ירקות שונים ולצדי הגדר פרחי־בר כתומים ואדומים מתנודדים לפני הרוח הקלה, רוח אביב – כל זה לא התאים כלל אל פני האנשים המביטים ברוגז…

ראובן, בעל הבית, איש כבן שלושים וחמש שנים, בעל קומה שפלה אך מבטי עיניו ורשמי פניו מפיקים אנרגיה. מתוך “חבת ציון” בא זה מרוסיה לא"י.

עבד בתור פועל שכיר יום, ואחרי כן, כשלמד שפת המקום, היה לעוזר בבית מסחר וקבל שכר הגון, אך מטרתו היתה תמיד לנגד עיניו, להתאחז בקרקע, וסוף סוף הגיע למטרה זו.

והיוצא לדרך, בנימין, בן גילו של בעה“ב וחבר נעוריו הוא, אבל פניו היו כמושים וכבר זרקה בו שיבה, רק עיניו המאירות העידו, כי ברגשי הלב עוד צעיר הנהו. בנימין זה היה עובד כפעם בפעם אצל ראובן, שקבלו בסבר פנים יפות בבואו לא”י, ובכל זאת לא רצה ליהנות מביתו המרווח של ראובן ולאכול על שולחנו, כי אם יחד עם חבריו הפועלים שבמושבה ישב בדירה צרה, עמהם היה שוכב על הארץ ועמהם התפרנס בלחם יבש וחתיכת מליח: הוא בא הנה להיות פועל ולא רצה להשתמש לטובתו בשום זכות יתרה שאין כמותה לשאר הפועלים. הוא לא השתמש אפילו בזכות חולשתו, ולא משך את ידו מכל עבודה המפרכת את הגוף, וכל מה שהטילו עליו – השלים במועדו ובזמנו בדקדוק רב עד שהיה נחשב לאחד הפועלים החרוצים ביותר.

בימים האחרונים היתה לו עבודה תמידית בבית ראובן – וישב שם ויבא גם את חפציו לבית רעהו.

דומם קפל בנימין עתה את חפציו והפכם מצד אל צד. נקל היה לראות, כי מחשבותיו רחוקות מאלה החפצים, והוא עושה ואינו יודע מה הוא עושה…

– סוף סוף איני מבין למה אתה ממהר כל כך לצאת? – אמר ראובן ברוגז של נעלב. – הן עוד אתמול פרפרה אותך הקדחת, הנפש מעט, התחזק, הן לא תאחר את היציאה…

– האחכה עד שיגרשוני? – ענה בנימין במרירות.

– אך קשה עורף אתה, בנימין! – התפרצה מלב בעלת־הבית נזיפה של כעס – בחיי, רק עקשנות היא מצדך מתחילה ועד סוף. הועד עמד ותקן, שכל פועל יקבל על עצמו בחתימת ידו שיתנהג כמנהג המושבה וישמע לקול הועד, שהרי גם הקולוניסטים נשמעים לו – ומה הוא כל הקצף הזה מצדך? כלום אינך נוהג כמנהג המושבה? ואפילו אם אינך חפץ לחתום – אינני יודעת מדוע – למה אתה בורח מזה? מי רודפך? הכי שלח הועד חיילים לגרשך? ולמה אתה נחפז כל כך להמלט על נפשך, ואתה עדיין חלש?

– אמנם אשה טובה את – ענה בנימין – ולפי דעתך עמך הצדק. ואולם אני אינני יכול להשאר עוד פה… רגש עלבוני ועלבון חברי איננו נותן לי להשאר פה.

בנימין שם על ראשו את מגבעתו בעלת השולים הרחבים, ההולכים ומשתפעים למטה ומסוככים על הפנים ועל העורף עד לכתפים, ואת ילקוטו טען על שכמו ויקח “נבּוּט” (מקל עבה) בידו ויברך את בני הבית ברכה קצרה וישר לילדים.

– אבל הלא אבא ואמא אמרו לך שלא תלך? – שאל עמיהוד הקטן בפתחו את עיניו הגדולות בתמהון.

– אמנם טענה גדולה היא – ענה בנימין בשחוק קל. – בודאי צריך לשמוע בקול אבא ואמא, אבל אני צריך ללכת. אם ירצה ה' כשתבטל “הגזרה” נתראה עוד חביבי…

ובנימין ירד מן המעלות ויחש צעדיו כבורח…

האדמה הרוה מגשמי ברכה עטופה כולה מעטה ירו מנוּמר בפרחים מזהירים, מרחוק נראו הפרדסים המקושטים בעדי עדיים – בתפוחי זהב, המציצים מבין העלים הירוקים. הבתים עומדים ומתפנקים בחמה ובצללי עצי ברוש ותות, ועל פני גני¹ הירק, שתלמיהם כמו מצוירים במכחולו של צייר קוסם, ועל פני הכרמים והפרדסים, תפארת המושבה וגאותה – שמים טהורים, שמי ארץ ישראל – שמים רחבים, עמוקים וכל כך כחולים!… וממרום השמים הנהדרים האלה עין השמש צופיה, משחקת בקרניה, על האדמה הרטובה, מחממת ומעוררת לגדל ולהצמיח.

הנה בית הכנסת הרם והגדול…

הנה הוא בית ה', האלוהים ה“שוכן מרום וקדוש ואת דכא ושפל רוח”, – זה ה“סומך נופלים וזוקף כפופים” – ויראי שמו גוזרים גלות על צעירי ישראל הנודדים והנדחים, שנמלטו בדרך נס מחרב ומגרזן…

“גזרת גלות”! הוי, “בני רחמנים”! הכי לא יאחזכם חיל ופחד לשמוע גם את שם העונש הנורא הזה?

בנימין עודנו מביט בבית ה' והנה יצא מפתחו ר' קלמן, אחד מ“בעלתי הבתים” היפים שבמושבה.

יפה הוא ר' קלמן, פניו פני תלמיד חכם נאים ועדינים, וחשוב היה האיש גם בעיני בנימין, יען כי הרבה מהצלחת המושבה בא על ידו; הוא סדר פעולותיה בחכמה, כי ידע להתהלך עם פקידי הרשות ולחזק ידי האכרים. אבל מטעם שלא ידע בעצמו להסבירו – היה שונא את הפועל העברי. ואם לפעמים היה נותן עבודה לפועל עברי, היה עושה זה כאילו כפאו שד. אל הפועלים הערבים היה לו לגמרי יחס אחר, יחס אנושי פשוט, אבל הפועל העברי היה זר לו ושנוא. איזו שנאת חנם שקשה להבינה. ומתוך שנאה היה מחפש לשום עליהם עלילות.

והנה נזדמן מאורע: הפועלים ערכו נשף. הציגו מחזה “שני קוני למיל” והזמינו את בחורי המושבה ואת הבחורות, ואת פי הועד לא שאלו. העל זאת לא תרגז הארץ?

הארץ אמנם לא רגזה, אבל ר' קלמן רגז ועשה את המושבה כמרקחה: הפועלים משחיתים את בני הנעורים, עושים את הבנות לפרוצות. צריך לרסן אותם. וכרוז נכרז בחיל מטעם ועד המושבה: כל הפועלים צריכים לחתום בועד, שלא יזידו מהיום והלאה להציג מחזה בלי רשותו וגם לא יבדלו במנהגיהם ממנהגי המושבה בענין שמירת השבת ושאר עניני היהדות, ומי שלא יחתום – יעזוב את המושבה במשך שלושה ימים. ולאזרחי המושבה נאסר להשכיר להם דירות, ומכל שכן לתת עבודה לאלה שאין להם תעודה מהועד.

ור' קלמן חשב, כי המתונים שבין הפועלים, כמו בנימין הסלונימי, ימהרו בודאי לחתום על כתב ההתחיבות הזה ורק הקיצונים, שאינם חפצים בשום סדר ומשמעת, לא יחתמו ויעזבו את המושבה ובאופן כזה יפטרו מהאנרכיסטים. אבל הוא שגה בחשבונו: כל הפועלים דחו את הצעת הועד בבוז…

כמה פעמים בקש ר' קלמן לבוא עם בנימין בדברים ולא עלתה בידו. מדת הגאוה שהיתה בו בר' קלמן, הרבה יותר משמינית שבשמינית, זו הראויה לתלמיד חכם – לא נתנתו להראות לו, כי מצטער הוא, שפלוני הפועל איננו מסכים עמו. עכשיו כשנזדמן בנימין לפניו, פנה אליו בשאלה:

– אנה אתה הולך היום, בנימין? הלא פסקו הגשמים והעבודה רבה הפרדסים.

בנימין הבין ששאלה זו לא באה אלא לפתוח וכוח, הנעים לאחר סעודת הצהרים – ויבט עליו בבוז וילך לו מעם פניו בצער עמוק…

צערו היה גדול ביחוד, יען כי כבּד תמיד את ר' קלמן בלבו…

ב

בנימין יצא מהמושבה מבלי הבט לאחור… קשה היה לו להביט אליה רגע, לבו התמוגג מרוב כאב: הן זאת היתה אחרית נחמתו…

הזכרונות, המעציבים שהעיקו תמיד על לבו, כבודו עתה עוד יותר וכנטל עופרת לחצו את לבו והעיקו על ראשו.

מימי בחרותו היה משתעשע בתקוה, כי אחר החתונה יעלה עם רעיתו האהובה לארץ ישראל ויתישב שמה.

אבל גם האשה גם סבות שונות אחרות עצרו בעדו והיה דוחה את נסיעתו מזמן לזמן, עד שנשכחה לגמרי. עסקיו היו טובים ואשתו היתה קשורה באבותיה, והלכה נתחדשה, כי בלי צ’ארטר לא כדאי להושיב את הארץ, ובכן היה בנימין יוצא ידי חבתו לציון, ככל “הציונים הטובים”: בקנית שקל ואקציה של הבנק הציוני ובשאר נדבות ונתינות שהזמן גרמא ובהשתתפות באספות, וכך עברו שנה אחר שנה – עד שהגיעו ימי הפרעות…

אז נשתנה פתאום מצבו – פתאום נפסקו כל הפתילים שקשרוהו עד הנה, ויצא לחופש…

רכושו נבוז ובטלו עסקיו ואשתו, בת ישראל כשרה זו שהיתה קשורה באבותיה, זו ששבע שנים התגעגעה להריון עד כי פקדה ה' – הפילה ביום הנורא ההוא בתוך המרתף, – ולאחר שלושה ימים מתה…

אז עלה בנימין בגפו לארץ ישראל… הוא בקש להשכיח שם את עצבונו ויגונו הגדול בעבודת הארץ, לעזור כמה שיוכל בבנין הישוב, ולבקש נחומים לעצמו בתקוה לנחמת ציון – – – –

והנה זה כשתי שנים שהוא עובד במושבה זו. באהבה וחריצות היה עובד, וכל אילן ואילן שהיה נוטע נתחבב עליו כבן שעשועים, ונפשו נקשרה במושבה. בה פג צערו הגדול, וערפילי זכרונותיו התחילו לאט לאט להתפזר. כל מה שעבד ועשה וכל מה שנעשה לטוב בתוך המושבה היה דומה עליו כאילו נעשה זה בשבילו, לטובתו ולהנאתו…

והנה פתאום – “מחלוקת לשם שמים”…

עד שגזר ועד המושבה גזרה מחפירה זו, ובנימין החליט לעזוב מקלט יחידי זה שהיה לו בתבל…

הולך הוא בנימין לאט וראשו תלוי לו על לבו. קומתו שחה, והרעיונות המעציבים זוחלים במוחו כנחשים…

והנה צעיר אחד מהפועלים נלוה אליו ללכת יחדו.

פני הצעיר דלים, עצמות לחייו בולטות, ועיניו הגדולות מתיזות ניצוצות.

לבוש הוא כתונת אדומה, שולי מגבעתו הקמוטה כפופים למטה ונודע הוא בין הפועלים בשם “בֶּבֶּל”.

“בּבּל”, זה אינו אלא יעשקא, או יעקב בן אשר פֶּטרישקא, אך מפני שמרבה הוא לדבר בכל אספה ומאמין בכשרונו הדברני – קראו לו בּבּל. וזה קבל את שם “חברו” המפורסם כהלצה שיש בה מן האמת.

בבל־פטרישקא זה, אף על פי שלא הגיע עוד לשנות עשרים, הספיק כבר להסתפח לכל “הצעיר החי והנלחם”, – כלומר לכל החברות והאגודות והפרקציות שצמחו ברוסיה – מעת דעתו לקרוא פּרוֹקלמאציה…

וכעבור איזה זמן התחיל גם הוא לנאום, ובכל אספה היה מגיד איזה דבר מענינו או שלא מענינו, אבל את חובתו עשה “והגיד”. לפעמים מאריך הוא בדבורו עד שמשתקים אותו חבריו, אבל הוא לא לנצח יקצוף ובאספה השניה עושה שוב את חובתו באומץ לב – ונואם…

כשהוא לעצמו היה מבקש את “המלה האחרונה” שבתנועה הצעירה. כל מלה שאחרונה היא מחברתה – נאמנה יותר בעיניו, “הלכה כבתראי”.

– העוזב אתה לגמרי את המושבה? – שאל “בבל” את בנימין.

– כן, צריך להתרחק מן המחלוקת, – ענה בנימין בקול נמוך כמדבר אל נפשו.

– אני אומר לשוב לרוסיה. אין פלשתינה שלכם מוצאת חן בעיני בכלל. שם יש מרחב, יש פרספּקטיבה, יש תקוה לריבולוציה, וכאן מה?…

בנימין שמע את דבריו ולא השיב כלום. הוא הבין כי לשוא ישחית דבריו. וזולת זאת הרגיש, כי הקדחת תפסה בו והראש בוער וכואב.

– גלון־גלון־גלון… –נשמע קול צלצול במרחבי השדה ואורחת גמלים ארוכה באה מן המושבה ללכת אל חוף יפו. הולכים להם הגמלים פשוטי צואר ומעלי גרה, נמשכים איש אחר רעהו באפסר ומתנועעים בלכתם תנועה מרובה, ועליהם מתנועעים וגונחים ארגזים כבדים המלאים תפוחי זהב, פרי הפרדסים של ישראל.

– ובכל זאת – חשב בנימין – הרי יש לנו משהו בארץ…

פתאום נשבה רוח וכרגע התקדרו השמים בעבים ובעוד רגעים אחדים התחוללה סערה גדולה ועננים כהרי חושך הגיחו ויעלו איש על אחיו ויחישכו את זוהר הרקיע כולו, ורק לרגעים נבקעו ומתוכם התפרץ להב הברקים, ורעמים נוראים הרעישו את האויר. כל המקום זע ויחרד – ושטף מים כבירים ניתך בזעף ממרום וכל מלוֹא המרחב נמלא מים.

“ארובות השמים נפתחו” לעשרה רגעים – והנה זה חדל הגשם…

פני השמים טהרו, צהלו, הזהירו עוד יותר מבראשונה – ולפאת ים התחילו משחקי הגונים ושטף פלגי האש של שקיעת חמה נהדרת ונשגבה…

בנימין ובן לויתו הלכו לדרכם כשהם רטובים מגשם ובגדיהם מזילים מים.

כשהגיעו ליפו כבר שקעה השמש, חשך היום, ורבוא רבבות כוכבים נוצצים השקיפו ממרומי שמי התכלת העמוקים והיפים לאין חקר.

שאון הים חדל ורק רעש גלי הים המתפוצצים בצורים שעל שפתו נשמע מרחוק כקול רעש מרכבות כבירות…

בנימין התחיל רועד בכל גופו:

– הקדחת שבה אלי – אמר בשינים נוקשות.

יעקב החזיק בבנימין ויוליכנו.

כשהגיע קרוב לשכונת הגרמנים לא יכול עוד בנימין ללכת. הקדחת פרפרה אותו ותלהט את דמו, כל עצמותיו רעדו, ברכיו כשלו ונקשו זו בזו, שניו תופפו בתוך פיו וכאב ראשו גדל מאוד.

– איני יכול ללכת – רעדה אמרתו, והוא ישב לפני בית אחד.

– אלך ואביא לך עגלה – אמר יעקב.

– לא צריך… רגע אנפש… ואחר אלך…

ובנימין חבק את העמוד שלפני הבית, תמך בו את ראשו – וזה רעד והתדפק בעמוד…

– לא, אני אלך ואמצא עגלה – ענה יעקב בהחלט, וימהר וילך.

יעקב עבר כל הרחוב, ירד לנוה־שלום, עלה משם וילך עד לשוק – ועגלה לא מצא וישב אל בנימין.

אפס כאשר בא אל המקום אשר שם עזב את רעהו, לא מצאהו עוד…

יעקב הביט בתמהון כה וכה רגעים אחדים. נוכח הבית ההוא ישב אמנם ערבי אחד עטוף עבאיה וישאף עשן במנוחה מתוך נרגילה – וכנראה, הבין זה מה יעקב מבקש ויגד לו. אך יעקב לא הבין אף מילה ערבית אחת, ופירש לו את תנועת יד הערבי, שבנימין קם והלך לו ברחוב הזה…

הוא שב לבקש את בנימין ברחוב ולא מצאהו – ובלבו חרה לו על עצמו, מפני מה לא שאל את בנימין לאן הוא אומר לסור ביפו. אך עד מהרה התנחם ואמר: “הן לא קטן הוא – אם קם וילך ודאי יבוא למקומו”.

כך! – אמר אל עצמו בקול – עוד לא הגיעה השעה לפרוליטרי שיסע במרכבה, רגלי ילך עד שיגיע למטרתו…

והוא נהנה בלבו ממאמר זה.

ג

כשפקח בנימין את עיניו אחרי ששה שבועות, ראה את עצמו מוטל במטה בבית זר ומוזר…

מנורה קטנה הפיצה אור כהה בחדר ואי אפשר היה להכיר כרגע את מראה החדר ואת כל הנמצאים בו. אבל אחרי שלטש את עיניו והתבונן, ראה, שיש חדר ההוא עוד מטות אחדות ועליהן בני־אדם חיורים מונחים: זה שוכב פרקדן, וכחלילים יהמו מתוך גרונו, זה שוכב מפותל נאנח ונאנק, ושם בפנה יושב אחד, תומך מצחו על ידיו הנשענות על ברכיו, פניו כלפּי לבו, שואף הוא בכבדות את האויר, מכעכע וגונח לרגעים… צל שחור ועבה מכסה את הקירות, כמו התגשמו הצער הגדול והיסורים המקננים בבית הזה והנם ממלאים את האויר, זוחלים על הקירות ומרחפים על הספּון ומניעים דומם בכנפיהם השחורות…

בנימין הבין כי בית־חולים הבית, אבל כיצד בא לכאן? – הוא מתחיל לזכור מה שעבר עליו בטרם הובא אל הבית הזה. הוא זוכר כי יצא מן המושבה וכי בדרך אחזתו הקדחת, אבל מה היה עמו אחרי כן איננו יודע מאומה… ולא ידע כי חלה בטיפוס.

על השולחן הקטן שעל יד מטתו מצא כוס חלב וישתהו וירדם שנית.

בבוקר התעורר מתוך חלום נעים – והרגיש כי קל לו וטוב לו… והנה ראה כי על שולחנו מונח איזה ספר. הוא שלח את ידו הרזה ויקח את הספר ויתבונן בו – והנה הוא ספר “ברית חדשה”.

הספר הזה לא היה חדש בעיני בנימין. הוא קרא אותו כבר פעמים אחדות ותמיד עשה עליו רושם זר ומכאיב. הוא הרגיש בספר זה, כי בתוך האהבה הגדולה שבו לכל אדם, שנאה עזה כבושה בו לישראל, – ואין להכריע מה משתיהן גדולה יותר, אם האהבה לכל אדם או השנאה לישראל…

הוא השיב את הספר למקומו בתרעומת.

– מי ולמה הניח עכשיו את הספר על ידו?

באותה שעה נשמע קול צלצול שעון־מעורר, ואחריו קול צעדי המשרת, שקם לקול הצלצול ומיהר לבקר את החולים.

המשרת הזה ספּר לבנימין, כי מצאו אותו ערביים כשהיה מוטל בחוץ חולה, וזה ששה שבועות שהיה מוטל כאבן, חשבוהו למת.

– ואיזה בית חולים הוא זה?

– בית החולים של המסיון – ענה המשרת.

– של המסיון? – שאל בנימין כאינו מאמין.

– ומה בכך? אדוני הבית הזה דורשים טובה ליהודים…

ימים אחדים שכב בנימין בבית החולים עד כי התחזק מעט. הרופאים והמשרתים התיחסו אלי יחס של ידידות, אך בכל זאת קשה היה לו לשמוע את דרישת אחד המסיתים, שבא בכל יום לדבר על לב החולים.

אנוס הוא בנימין לשהות פה עד שיתרפּא. ואם יבקש לצאת מזה – אנה יצא? מי יאסוף פועל עני וחולה?… וגם מרגיש הוא בעצמו כי חלש הוא מאוד. עדיין קשה לו לרדת מן המטה. ואולם, אף כי ידע בנימין שאי אפשר לו לצאת מתוך המצב הזה, בכל זאת לא היה אפשר לו להשקיט את רוחו לגמרי, ותמיד היה לבו מלא כעס ותמרורים על האנשים הללו, המשתמשים ביסוריהם של בני אמונות אחרות כדי להעבירם על דתם…

ופעם בלילה, בעת שהיו כולם ישנים, נפקחו עיני בנימין וראה שעל השמיכה שהוא מכוסה בה מרוקם באותיות מרובעות: “הצריך היה המשיח לסבול בעד אלה?”

פירוש המלות האלו הוא: “וכי צריכים, אנחנו, חברי המסיון הצדיקים לטפּל בחולים יהודים חטאים? אלא עושים אנחנו לפני ולפני משורת הדין: הן היהודי הוא תועבה, ולא לבד שאין צורך לטפּל בו, כי אם מצוה הוא לעבדי המשיח וגואלי דמו לעשות ליהודים, כמו שעשו נוסעי הצלב הקדושים ודומיהם, אבל מפּני שאנחנו רחמנים יותר מדי, הרי אנו נותנים מקום ליהודי חולה בתוך ביתנו, מטפּלים בו ומרפּאים אותו. והיהודי מחויב להכיר טובה ולשלם לנו בנשמתו”.

הצריך היהודי לקבל טובה מצורריו אלה? – שאל בנימין לנפשו ועל זכרונו עלו כל האכזריות וכל הנבלות שעשו לעמו אלה הרוצים להביא את היהודי למלכות שמים דרך גלגותא.

לא לחנם לא נתן ר' ישמעאל לבן דמה להתרפּא על ידי רופא מסית, שמחיה את הגוף כדי להמית את הנשמה – חשב בנימין.

וממחרת, בבוא הרופא, הודיע לו בנימין, כי הוא רוצה לצאת היום מפּה.

– איך תצא – אמר אליו הרופא בתמיה – ועוד לא נרפּאת כולך? סכנה יש בדבר.

– אין דבר. יש לי קרובים. אצלם אתחזק.

– קרובים יש לך? – שאל הרופא בשחוק – ומדוע לא בקרוך אף פּעם?

– בכל זאת אני דורש לתת לי לצאת היום – אמר בנימין בהחלט.

הרופא פנה לו ממנו.

ביום השני חזר בנימין והודיע החלטתו לרופא ואמר עם זה, כי אם לא ישיבו לו את בגדיו לצאת – לא יקבל כל אוכל…

אז נתנו לו את בגדיו ויצא.

ד

המושבה טהרה מהפּועלים העברים, ולר' קלמן היתה רוחה. שנואי נפשו אינם עוד לנגד עיניו. בבוקר הוא יצא והנה מחכים לו אחמד ומחמד, חולקים לו כבוד גדול וקוראים לו חוג’ה, והוא נהנה הנאה משונה, ממש כהנאת פריץ בשעה שעבדיו עומדים לפניו כפופי ראש.

אך על המושבה בכלל שכנה רוח עצבת, ופעמים כמו דממת קבר נסוכה עליה ורק צריחת עורבים מפריעה לפעמים את הדממה, צריחה שיש בה משום אזהרה…

מלפנים היו הבחורים והבחורות מתאספים בכרמים, בפרדסים וקול שירתם הרעננה היה הולך ומתפּשט על כל הסביבה, וכולם הרגישו כי במושבה עברית הם יושבים. עתה נדם קולם, וגם מבני המושבה נאספו שמחה וגיל.

למרות השמירה המעולה נתרבו במושבה הגנבות. אין עוד אותו בטחון ואותה מנוחה שהיו לפנים.

והתחילו בני המושבה רוגזים מתחלה בסתר ומעט מעט גם בגלוי, כי המושבה – מעת שיצאוה הפּועלים העברים פּנה זיוה, פּנה הודה, שפלו חייה.

ביחוד היה רוגן ראובן הכרמלי, חברו של בנימין. צר היה לו על שנפרד ידידו ממנו, וגם הבין יותר מאחרים את התקלה שבאה בעקב גזרת הגירושין, והוא התחיל להסביר לכל מכיריו, כי סוף סוף במושבה שלנו הזרים יתבצרו ואנו היהודים נהיה גרים ביניהם.

ופעם יצא ראובן בדברים קשים נגד ר' קלמן בישיבת הועד.

– אתה, ר' קלמן, מבקש להנהיג אצלנו במושבה את מנהגי רוסיה הצארית עם הפּספּורטים ושאר החוקים הדרקוניים שלה, שהביאו את כל החיים לידי שתוק. והנה הצלחת לגרש מן המושבה את האלימנט היותר חי ופעיל שבתוכנו.

– הפועלים מזלזלים במצוות היהדות – ענה ר' קלמן.

– חדל נא, ר' קלמן, מקנאותך! – קרא ראובן. – ר' מאיר היה יותר זהיר במצוות ממך ואף על פי כן אמר: בנים אתם לה' אלוהיכם: בין שעושים מעשה בנים ובין שאינם עושים מעשה בנים, מפּני שהיה חס על כל נפש מישראל, ואתה רוצה לבער את הקוצים ומכלה את הכרם. ומדוע אינך מוחה כלפּי הפּרדסנים שאינם זהירים במצוות? להם, העשירים, מותר ורק לפועלים אסור. ואם אתה רוצה לקרב את הפועלים אל היהדות – השתדל — לאַהֵב עליהם את היהדות על ידי יחס ידידותי, על ידי מעשים טובים, ולא על ידי בזיונות וגירושים.

ודברי ראובן שנאמרו מעומק הלב השפּיעו על רבים מבני המושבה. כולם הרגישו כי רדיפת הפּועלים העברים היא אסון למושבה ופתח־תקוה יכולה חלילה להיות לעמק עכור.

ומעט מעט נחרתו הדברים גם בלב ר' קלמן העקשן והתקיף. סוף סוף התחיל גם הוא לפקפּק בצדקת מעשיו, ואחרי זמן קצר גברו עליו דברי חבריו והגזרה נתבטלה.

וביפו נשמע הדבר ותהי תרועת שמחה במחנה. ובצאת בנימין מבית החולים של המסיון ובלבו דאגה: איפה ימצא מקלט עד שיתחזק ויתרפּא – ¬והנה ראובן פגש אותו ברחוב. ספר לו את בטול הגזירה, וכעבור שעה נסעו ביחד לשוב אל המושבה.

במושבה א. היתה אספה רועשת.

כל אכרי הכפר באו להתיעץ יחד ע"ד השערוריה שנעשתה היום…

שני ערבים ירו בשומר העברי ויפצעוהו.

הרוצחים ארבו לו תחת הגבעה וכשעבר עליהם השומר ירו בו ואיש לא ראם, מלבד הנפצע.

והנפצע מכיר את הרוצחים, כי המה בני בריונים, שכמה פעמים גנבו מהמושבה סוסים, פרות.

ועל פי החוק המושל בארץ אין הוכחות ועדות של הנפצע מתקבלות, אלא עדות של שני עדים.

את הרוצחים הושיבו אמנם במאסר, אבל אין ספק שיוציאום מהרה לחופשי, כי אין מעיד עליהם.

וכשיצאו לחפשי בודאי עוד תגדל חוצפתם ויוסיפו להתנפל על האכרים לחסמם ולשדדם.

הרבה התוכחו ודנו בדבר הזה, וסוף סוף נתפזרו איש לביתו, מבלי מצוא עצה הגונה. רק הוחלט לשלוח שני שתדלנים ליפו, אעפ"י שכולם ידעו שאין שתדלנות בענין זה מועילה כלום…

הנאספים נתפזרו, נשארו אחדים וביניהם – אדון הבית, אכר זקן ותלמיד חכם. והשני בינוני כבן עשרים, בעל עינים לוהטות ולב חם ואיננו ירא מפני כל.

– אין לנו דרך אחרת – אמר הצעיר אלא ללכת ולהעיד. העצות ששמעתי פה – רוח ישאן. הבקשיש והשתדלנות הם רק משחיתים את אפים של אלה, שגורלנו עכשיו בידם, והועל לא נועיל בזה מאומה. הן אנו יודעים ברור, כי הרוצחים הם סלים ואחמד, אחרי שהנפצע ראה אותם בעיניו, ואנו יכולים לסמוך עליו שלא טעה, בפרט שהאחים הללו ידועים לנו מכבר לגנבים ורוצחים. על כן אנו צריכים למוד להם במדה שהם מודדים לנו. אל נא נהיה חסידים יותר מדי. צריכים אנו להגן על עצמנו בכל האמצעים שישנם בידינו.

– נלהב אתה יותר מדי, – אמר הזקן – דברים כאלה אסור לעשות והם בודאי לא יביאו תועלת.

– מפני מה אסור? – קרא הצעיר בהתלהבות ועיניו הפיצו זיקי אש. – היראים אתם עוון שבועת שוא? מאיזה צל של עברה אתם מתיראים? אמנם פחדנים אתם, מוגי לב תמיד ובשביל זאת הנכם נותנים את המושבה בידי רוצחים להרוג ולהשמיד. אם כך נתנהג עם הערבים – אז גם שארית לא תהיה לנו. לפניהם כל הדרכים פתוחים וכל האמצעים כשרים. אם הפעם יצאו הרוצחים לחפשי יגדילו את הרציחות שבעתים, כי הם עזים ומחוצפים נגד כל אלה המתנהגים עמהם ביושר ובצדקה. אני הולך ראשון להשבע, מי עמי?

– אני הולך – אמר איש אחד כבן ארבעים בקול חרש.

האיש הזה – יעקב שמו – הוא מן החלוצים הראשונים, ובכל זמן שנפלה תגרה בין הערבים ובין בני המושבה – היה הוא יוצא ראשון להגן על אחיו וכבר נפצע לא אחת ולא שתים.

¬– לשבועת שוא? – אמר איש אחד היושב על ידו בתמיה.

– ומה בכך? הלא מותר לחלל את השבת במלחמת הגנה ובמה שבועת שוא חמורה מחלול שבת?

– אנחנו לא נפריע בעדם. אם הם רוצים ללכת, ילכו. – ענו אחדים.

אבנר ויעקב הלכו עזתה אל מקום המשפט.

תחילה הלך אבנר שמח וטוב לב. נשקו עליו ורוחו אמיצה, ואין צל של ספק בקרבו, כי הוא הולך לעשות את הטוב והישר. הוא כבר סדר עם חברו את עדותו, שלא יכחישו זה את זה.

ויעקב נגרר אחרי אבנר. הענין מצד עצמו איננו נעים לו כלל, אבל אחרי שהבטיח ללכת ולהשבע ע"פ השפעת אבנר, הנהו הולך לקיים את הבטחתו בלי חשוב הרבה.

אולם אבנר, זה הצעיר הרותח, ככל אשר הוסיף ללכת, וככל אשר התקרב יותר ויותר אל העיר עזה, כך הוסיף הספק להרוס את החלטתו שהחליט אז בודאות גמורה.

ככל אשר הלכה השעה וקרבה, שבה יצטרך להשבע, כי בעיניו ראה איך אחמד וסלים ירו בשומר העברי – כך התחיל יותר ויותר לפקפק, אם רשאי הוא לעשות זאת.

הוא מצא, כי יקשה ממנו מאוד לפתוח פיו ולהוציא שבועת שקר. הוא אינו יודע בעצמו מדוע, אבל השבועה עמדה כנגדו כאיזה מלאך־חבלה גדול, שחור ומזוהם, והנה הוא מניח את כפו הכבדה והמזוהמת על שכמו של אבנר, מחייך לו ואומר: שלנו אתה, שלנו!…

והוא מרגיש כי היד המזוהמת של מלאך־חבלה זה מכבידה עליו כאבן עופרת ולוחצת את נשמתו כמו בצבת של ברזל…

שבועת שוא! איזה מעשה מנוול היא, עברה שאין לה כפרה עולמית! האדם מוציא איזה דברים בהבל פיו, וההבל הזה בא ומפעפע בתוך כל האברים, מזהם את הנשמה…

אבל הוא צריך להגן על המושבה? מה יעשה אם הערבים הם פראים? ורציחה בעיניהם כצחוק? ומה הם עושים הערבים? האם המה אינם נשבעים לשקר? ועל לב אבנר עלו זכרונות ממעשי הערבים שכמה פעמים נשבעו לשקר. ואיך נתקיים אנחנו, אם לא נעשה כמוהם?

אבל איך נעשה כמוהם ואנו איננו יכולים כבר? הם מתנפלים על האיש השוקט היושב לבטח עמהם וגוזלים ופוצעים אותו, ואנחנו – האם יכולים אנחנו להתנפל עליהם ולגזול ולפצוע אותם? הם גונבים, ואנחנו – היכולים אנו לגנוב?

ומי יודע אם באמת אחמד וסלים ירו בו? אולי באמת ירו אחרים והפצוע את היורים לא ראה, או מפני הפחד והבהלה לא ידע מה שראה. מי יכול לסמוך על הדבר הזה?

– למה הורדת את ראשך? — שאל יעקב את אבנר.

– עם אומלל אנו, – ענה אבנר – חושנו המוסרי מפותח יותר מדי, ואנו אנוסים לשבת בין פראים חסרי־מוסר. אני איני יכול עוד ללכת להשבע; הבה נשובה.

– הבה נשובה – אמר יעקב. – אני גם בראשונה לא חפצתי כל כך ללכת אלא שנמשכתי אחריך, ועכשיו אם אתה מתחרט – מה טוב.

– ובכן נשבעתם? – שאל הזקן בראותו את אבנר שב.

– לא נשבעתי, שבתי כך – ענה אבנר במרירות.

– מדוע? – שאל הזקן.

– צדיקים אנו הרבה. כשבאים לעשות איזה דבר טוב, מפחדים אנו מחשש עברה. זאת היא ירושתנו, שאיננו יכולים לפרוק מעל צוארנו – ענה הצעיר בלעג מר.

– ואתה מצטער מזה? אל נא, חביבי תצטער – אמר הזקן, ועיניו נהרו. – לא טוב שצדיק לוקה, אבל יותר רע כשהצדיק חדל מצדקתו. אל נא נעזוב את ישרותנו ויהי מה!…

א

ימים אחדים הייתי טרוד בעניני עצמי. המכאובים העצומים לא נתנו לי להפנות את לבי לאשר מסביב. כל הקשבתי היתה עסוקה במה שנעשה בתוך גופי, לדעת מה יעשה שם המלאך המשחית, ששׂם בי משכנו וקרע את לבי, את קרבי…

אחר כך הונח לי. פתאום הרגשתי, כי שבה רוחי בקרבי, ורק עיף ויגע הייתי, ואני נרדמתי ואישן.

הקיצותי בלילה בשעה מאוחרת, מנורה קטנה דלקה בחדר והפיצה אור מועט על הפּנים החיורים והצמוקים, הבולטים ונגלים מתחת לשמיכות. מהמחלקות האחרות נשמעו קולות של חולים סובלי יסורים חריפים, וגם פה מקרוב, נשמעו אנחות עמוקות ולפעמים גם קריאה: אוי, אוי! נדמה, כי החלל כולו מלא מדוים ויסורים. גדולות הן צרות בני האדם ואנוּשות מכותיהם!

ועל יד מטתי, השכן הקרוב אלי מימין, איש כבן ששים, יושב לו כפוף ונאנח חרש. הוא אינו יכול לישון. נשימתו קצרה, והיא מפריעה אותו משינה. אותו אני מכיר. זהו חיים יעקב העגלון. כמה פעמים נסעתי עמו בעגלתו. וכמה חדודים יפים משעתי מפּיו! ניכר היה שהוא בן תורה ופקח.

בראותו שפּקחתי את עיני מיהר לשאול לשלומי. וכשאמרתי לו שהוקל מכאובי, שמח מאוד.

– אמנם ימים נוראים היו לך. התאבקת עם המות וגם יכולת, איש חיל אתה!

– ומה לך?

– האופנים נשברו, והבהמה “פגירה” – אמר חיים יעקב. – מה יש לשאול על עגלון זקן?

זה היה חיים יעקב העגלון, בה"א הידיעה. הוא היה חניך הישיבה בירושלים, אבל כשגדל ונשא אשה, מאס בלחם הקלוקל של החלוקה, הניתנת ליושבי בית המדרש ופרץ גדרו של עולם ונעשה לעגלון. זה היה צעד נועז לפני ארבעים שנה מכל הצדדים. מצד אחד היה זה מחאה חיה נגד הבטלנות. ומהצד השני הדרכים היו בחזקת סכנה, והוא חרף נפשו ונסע מירושלים ליפו, לחברון ואפילו לגליל, בלי כל פחד.

– למה היה פה הרב ועוד איזה “כלי קודש”? – שאלתיו. – נדמה לי שראיתים בהקיץ, או אולי איזה חלום שוא היה עמדי.

– גט היה פה – לחש לי העגלון.

– גט?

– ככה. החולה הזה, פישל שמו, השוכב משמאלך, גרש את אשתו. לא רצה שתהא שומרת יבם. נו, היו יללות. בקושי השיבו אותה לתחיה, באופן כל כך קשה התעלפה! לא ראיתי מימי אשה כל כך קשורה בבעלה כמוה. לולא אמרו לה שרפואתו תלויה בגט, לא היתה נפרדת ממנו בשום פנים.

– וכי הוא מסוכן?

– קדחת צהובה. ממנה לעולם האמת – דרך קצרה.

ב

עברו כשבוע ימים.

גם שכני “השמאלי”, התגבר על מחלתו הנוראה והתחיל לשוב מעט מעט לאיתנו. בזמן הבקורים היתה אשתו באה אליו, יושבת על־ידו ולפי הנראה התאמצה לשדלו בדברים. פעם באה גם איזו ילדה כבת שבע עמה, היא קראה לפישל “אבא”. אבל כמו שנודע לי לא היתה כלל בתם, אלא קרובה, יתומה עניה, שאספו אותה אליהם ויחנכוה כבת. פישל שמח מאוד לקראתה ונתן לה איזה מטבע לממתקים. גם לשעוריה שאל. וכמה עדינות, רחמים ואהבה היו בשאלותיו ואיזה אור זהרו עיניו הנוגות, הטובות.

מהרה התועדנו איש לאחיו. נודע לי, כי הוא מנהל בית מושב־זקנים, ומקבל בעד זה ארבעים פרנק לחודש. מזה הוא משלם עשרה פרנק לחודש שכר דירה ובשאר הוא מתפּרנס עם אשתו והיתומה קרובתו. אנוכי, אף על פי שלא התפנקתי מימי בעשירות, קשה עלי לתאר לעצמי איך אפשר למשפחה להתחכם נגד כל תביעות הקיבה וצרכי הלבשה, כדי להסתפּק באותו השכר המועט.

– ויש לך איזו פרנסות צדדיות?

– לא כלום.

– אוכל אתה בודאי יחד עם הזקנים?

– מפונק אני. איני יכול לאכול ממה שמבשלים בשבילם, בשביל כל הקהל הקדוש הזה. כידוע לך, בא משבר בתוך המוסד הזה. אפס כסף, והמוסד תלוי בנסי ניסים. עכשיו אין עוד אותן השנים הטובות. מלפנים היו בלול של מושב־הזקנים כמאתים תרנגולות ויותר. עכשיו אין טועמים טעם בשר משבת לשבת. פּת ומעט מי־גריסים ודי. הלואי שיהיה לחם לשובע. ואני אינני יכול לאכול מאכל שאינו מתוקן כדבעי. אשתי היא “בריה” גדולה בדבר הזה, היא מכינה תבשיל באופן מצוין. הכל אצלה במדה ובמשקל. מטוגן בבצל, בקצת שמן שומשום ונקיון אידיאלי… אמנם הייתי יכול לבשל לי ביצה אחת או שתים, אבל קשה לי להרשות לעצמי דבר כזה בשעה ששם, במוסד, יש כל כך הרבה זקנים חלשים ותלמידי־חכמים מצוינים, האנוסים להסתפּק בלחם ומי גריסין בלבד. הרבה צער אני נוחל מהמוסד הזה! מוסד כל כך יפה! יושבים זקנים שגמרו את חשבונם עם העולם ועוסקים בתורה ובמצוות. אילו ראית איך הם מתאספים יחד בבית המדרש כשמונים זקנים, ואחד מהם יושב בראש וקורא שיעור בגמרא! יפה ונהדר מחזה כזה! הם מזכירים לנו את החכמים הקדמונים, את ישיבת לוד ובני ברק, צפורי ושפרעם, כל אלה המקומות שהתורה מצאה לה בהם מלפנים משכן רחב ונהדר. ובמה הם ניזונים הזקנים החלשים הללו? צער גדול הוא. ולא רק צער, אלא גם עלבון גדול. כמובן, לא צריך לפטם אותם, כמו שנהגו מלפנים, בטרם בא המשבר על המוסד הזה, אבל תבשיל הראוי לבני אדם, ומכל שכן לזקנים שכמותם… רבש"ע, זו תורה וזה שכרה!?…

הוא נאנח באנחה עמוקה ויורד את ראשו.

מתחילה, כשהיתה האשה באה לבקר את בעלה, היתה מדברת אליו בלחש, ולאזני הגיעו רק קטעי דברים. סודות בודאי לא היו בדבריה. איזו סודות יש לאנשים כאלה? אבל כך היא מדת הבושה. הרגשתי שביחוסה אליו יש איזו טרגיות מיוחדה. היא יודעת שאיננה עוד אשתו, שהוא יכול לקחת, כשיבריא, אשה אחרת, אם יחפוץ, ויחד עם זה הוא כל כך קרוב לה, כל כך קרוב!…

לאט־לאט התרגלו עמדי. לפעמים היו שניהם באים עמי בדברים כנהוג בין שכנים, אחים לצרה. הוא התחיל לרדת ממטתו קודם שנתחזקתי קצת, ויהי משמש אותי בכל מה שאפשר לו. וגם האשה היתה עושה את שליחותי לקנות בשבילי איזו דברים, וכך היינו מהרה לידידים.

ופעם היתה שיחה רצינית בינו ובינה. אפשר מאוד שבעת אחרת לא היו מגלים אותה לפני, אבל אז התלהבו שניהם בדבורם, ולא שמו כלל לב, שאיש זר שומע את השיחה האינטימית.

– אני אומר לך, כי בשבילך יותר טוב שתסעי לאחותך לאמריקה. הלא את חולנית, וצריכה את למזונות מבריאים, מה שפּה אי אפשר להשיג. שם תמצאי במשך הזמן גם את בן זוגך וגם תלדי בנים. החושבת אתּ כי איני יודע מפּני מה אין לנו בנים? כמובן, הכל מיד ה', אבל יש לכל גם סבה טבעית. אנחנו חלשים יותר מדי. אנחנו איננו נזונים כמו שצריך, ומשום כך אין לנו בנים.

– ואם כן, אולי נלך שנינו לאמריקה – אמרה היא בגחוך עצוב מאוד.

– לא, אני לא אצא מארץ־ישראל. אני עליתי הנה בשביל לשבת בא"י. איך לשבת? הכל כרצון אלוהים. מפּה לא אצא, אבל אתּ…

– ואנוכי מה? האם אשה, אתה חושב, אינה מבינה ואינה מוקירה את א"י? גם לי לא היתה מגמה אחרת, כשיצאתי רוסיה, אלא לעלות לארצי, למולדתי. וחבת הארץ היא גם שאגדה אותנו יחד… התשכח את שיחותינו מלפנים?

נדמה לי, כי מעיניה ניתזו ברקים, בהביטה אליו. מבטה היה כל כך רך וחודר עד מעמקי הנפש.

– אבל האם תוכלי להיות שבעת רצון מא"י, אם חלילה תשארי עקרה לכל ימי חייך? אין אשה אלא לבנים, אמרו חכמים.

היא החרישה רגע ואחר אמרה:

– ומה היא ה“נחת רוח” שאחותי מצאה בבניה? הם התרחקו ממנה ונכדיה זרים לה לגמרי. טוב יותר שלא ללדת כלל מלגדל בנים כאלה, ומי יודע אולי פה ישנה אלוהים את מצבנו לטובה!

– עכשיו גיטה, יש לך פנאי. את יכולה לחשב את דרכך, חפשיה את לנפשך. אל תרמי את עצמך. זאת היא עצת חבר טוב.

– דרכי ברורה! אין מה לחשב! – ענתה האשה בהחלט.

* * * * *

לא עברו ימים מועטים והם חגגו את חג חתונתם.

הוא החזיר את גרושתו.

מי שלא ראה את שמחתם – לא ראה שמחה של מצוה מימיו.

א

זקנה של ברכה היא זקנתו של ר' טוביה גיטלמן. הוא כבן ששים ושלוש שנה, ופניו עדיין רעננים, כמעט בלי קמטים, וגם זקנו היפה עדיין לא הלבין כולו. עיניו מפיקות חריצות, גבו ישר, וכל תנועותיו מלאות חיים. רק בשביל עין הרע הוא נושא משקפים, זולת זאת הוא רואה ממעל להן יותר טוב מאשר בעדן. גם שניו עדיין שלומות ולבנות, ובעת הסעודה תענוג הוא לראות איך הזקן הזה בורר לו את קרום הלחם, שנאפה יפה יפה ונעשה כעין גליד יבש, וגורסו בשניו בקול משברים.

כשהזקנים רוצים לבטל את הדור החדש, הם מראים באצבע כלפּי ר' טוביה ואומרים: הנה לפניכם, סמרטוטים חדשים, פּרי הדור הישן: אלון חסון! עולם אחר לגמרי היה מלפנים: עולם של גבורה ותפארת. עכשיו הכל נתדלדל, נחלש ונתקטן.

סוחר גדול היה ר' טוביה בחוץ־לארץ. אך אחרי שמתה עליו אשתו וגם מפּחד הפּוגרומים שנפל עליו, נמאסו עליו העסקים, וכאיש חכם חשב דרכו מראש, כי לא לעולם חוסן, וסוף־סוף הלא גם יומו יבוא, על כן הקדים ומסר את עסקיו, לקח את צרור הכסף בידו ועלה לארץ־ישראל לבלות את שארית ימיו בתורה ועבודה, להכין, כמו שאומרים, צידה לדרך.

ביפו קנה לו בית גדול. לעצמו יעד דירה בקומה השניה, שני חדרים מרווחים, שחלונותיהם פּונים אל הים, ומטבח, והשאר הוא משכיר לאחרים.

ונהנה הוא ר' טוביה מעולמו של הקב"ה. שכר הדירות מספּיק לו לחיות ברוחה ולתת גם צדקה לעניים ולכל צרכי הצבור ביד רחבה, ומלבד זאת יש לו רכוש גדול בבנק, והרוחים מתוספים על הקרן בכל יום. והוא איננו יודע עדיין מה יעשה ברכוש הרב, שהולך וצומח מעצמו.

מי שהוא בר מזל השעה משחקת לו בכל פּנות שהוא פונה. מאושר הוא גם בזווג השני, שבחר לו לפני עשר שנים. רעיה יותר טובה מציפה אשתו מי ימצא?

ציפה צעירה ממנו כמעט בעשר שנים. ואולם הזקנה כבר הניחה את חותמה עליה יותר מאשר על בעלה. כי היא לא לקקה דבש כל ימי חייה, ובפרט בשנים האחרונות מיום בואה לארץ־ישראל.

בעלה הראשון היה איש טוב ועסקן גדול בציונות ויחד עם זה קאפּריזי מאוד, וציפה סבלה תמיד משגעונותיו, וביחוד מעת שנתישבו בארץ־ישראל. הוא חשב, כי אחרי שעבד הרבה לטובת חבת ציון, על כן כשיבוא לארץ־ישראל, ימצא שם משפּחה של חובבים ואוהבים, אנשים הקרובים זה לזה ברוח וחיים יחד חיי אחוה ורעות, אבל כשבא לארץ־ישראל ראה, כי שגה במשפּטו, כי היושבים בארץ־ישראל אינם דומים לאותם האנשים שבעיירתו הקטנה, ופה דרושים תכסיסים אחרים כדי לכבוש לו מקום בתוך החברה הארצישראלית, תכסיסים שלא לפי רוחו ולא לפי כשרונותיו. על כן עזב את העבודה הציבורית, שהיתה תמיד חיי רוחו ונסגר בתוך אהלו לדאוג את דאגת פרנסתו, שגם היא אמנם לא היתה קלה כלל.

הוא פתח לו חנות וחשב להתפּרנס ממנה, אבל הפּרנסה היתה מועטה מאוד ובלתי מספּקת גם לצרכים היותר הכרחיים, וצריכים היו לנגוע גם בקרן. ובלבו עלה פחד פּן יבוא יום, והסחורה תכלה מן החנות, ולא ימצא עוד במה להחיות את נפשו.

נמצאו קונים שהיו מבקשים לקנות בהקפה, והוא לא ידע בעצמו איך להתנהג. ידע הוא כי אין הישוב ביפו עדיין חזק, אלו הולכים ואלו באים, ואפשר מאוד שאיזה קונים ילוו ולא ישלמו. אבל אם לא יתן בהקפה, מי יסור לחנותו?

ושגעונותיו התחזקו והתפּרצו לעתים יותר תכופות. מה שהיו עושים לא היה מוצא חן בעיניו, כל דבור היה מרגיז את עצביו. ביחוד סבלה ממנו ציפה אשתו. אם קרה שנתנה בהקפה, היה הוא גוער בה מפּני מה היא מפזרת את רכושו המעט לזוללים וסובאים, הלוקחים בכוונה שלא לשלם. ואם לא נתנה בהקפה, היה גוער בה על שהיא מגרשת אנשים מחנותו. ותמיד אין היא יודעת איך להתנהג עם קונים.

סבל עמה גם גדליהו בנה, שהיה עוזר בחנות. הוא היה אז כבן שבע־עשרה, נער זריז ופקח, אך את עסק החנות לא אהב כלל, ובפרט אחרי שהיה צריך תמיד לשמוע גערות מפּי אביו, וביחוד היה קשה עליו לסבול את עלבון אמו אהובתו. ואולם כשנסה להשיב על גערותיו הבלתי צודקות של אביו, היתה אמו משתיקה אותו: אסור לפגוע בכבוד אבא. כמה פעמים ראה גדליהו את אמו בוכיה. ורחמיו נכמרו עליה עד מאוד.

– מדוע, אמא, אתּ מרשה לו, שיעליב אותך כל כך? – שאל אותה גדליהו.

– ובמה יקל לי אם אשיב לו עלבון בעד עלבוני? – ענתה האם. – וגם עליו צר לי: חולה הוא, פניו הולכים ודלים, ובלילה הוא כל כל מתאנח משנתו?…

ואמנם הפּחד שמא יחסר לחמו גדל בקרב לב שמעון מיום ליום. וגם נכשל בקונים אחדים, שבאמת לא שלמו לו סכום רב לפי ערך רכושו, והרעב היה לוטש אליו את עיניו תמיד: הנה היום הוא אוכל, אבל מחר, מחרתים, לא יהיה עוד מה להניח אל תוך הפּה, ויגוע ברעב הוא וכל בני ביתו.

הוא ראה, שאחדים ממכיריו, אלה שקשתה עליהם מלחמת החיים, שבו לארצות גלותם. אילו היה יכול לשוב, אז אולי היה גם הוא מוצא שם, בארץ גלותו, את פּרנסתו בריוח, אבל חבתו לציון, שנשתרשה עמוק בלבבו, לא נתנה לו לעזוב את ארץ חמדתו. טוב לו שימות פּה ויקבר פה, אם לא זכה לחיות בה ולהתענג מטובה.

ציפה, ראתה שהוא הולך וגווע, והעתירה עליו בקשותיה שילך לרופא. הוא הלך, למרות רצונו, פּעם ושתים וקבל רפואות, אך בראותו, שהרופא והרפואות עולים בכסף, וזה גורם למיעוט רכושו, חדל מדרוש עוד ברופאים.

סוף סוף נפל למשכב, חדשים אחדים התהפך על צדו, החנות נתרוקנה באמת, והוא מת ונקבר, כרצונו, בעפר ארץ־ישראל.

בימים האחרונים עזר הרבה גדליהו לפרנסת הבית. למרות רצון אביו עזב את החנות והלך לעבוד בבית החרושת. נעימה היתה עליו יותר העבודה שם בחבורה של צעירים. גם היה מקבל שכר בעד עבודתו ואיש לא היה גוער בו. הוא הרגיש את עצמו, שנעשה לאיש העומד ברשות עצמו, ועוד תומך בהוריו.

אבל זמן קצר אחרי מות שמעון בא משבר בבית החרושת, ובין שאר הפּועלים נפטר גם גדליהו. אז הלך לו גדליהו לעבוד בגליל, עבודת האדמה, ואמו נשארה גלמודה, והיתה צריכה לפרנס את עצמה מעבודות מקריות.

ואז הציעו לפניה להנשא לר' טוביה.

תחילה היה הדבר זר בעיניה, כמעט בלתי נאה: זקנה היא, וגדליהו בנה בודאי לא יסכים לזה. אבל חברותיה הרבו לפתותה: איש כר' טוביה לא תדיר נמצא: עשיר תלמיד חכם הוא ומהודר כאתרוג. הטוב טוב לה להיות שומרת אצל איזו יולדת או מבשלת לחתונה? וגם פרנסות כאלה אינן מצויות כל כך בזמן הזה, שהנשים אינן רוצות ללדת, והצעירים מסתאבים ברַוָקוּתם.

והיא נתפּתתה ונישאה לר' טוביה.

וכשעברו חדשים אחדים היתה הסכמה גמורה בין הבעל והאשה, והסכמה זו הפכה לאט־לאט לאיזו מין אהבה נפלאה, אהבה שיש בה מעין יפיה של שקיעת החמה. באהבה זו לא היתה מאומה מלהט אהבת הנעורים ומקדחתה, אבל תחת זאת היתה יותר עמוקה, ושרשיה חדרו לתוך כל נימי הנפש. ועל ידה התלכדו שתי הנפשות הזקנות הללו להרמוניה שלמה שאינה פוסקת כל זמן שהלב דופק.

וזקוק היה ר' טוביה עכשיו לרעוּת יותר מאשר לפנים. לפנים, בהיותו איש צעיר והיה יכול לסמוך על כוחו, אז נמצאו לו רעים רבים. מלבד אשת נעורים, היו לו חברים שהתרועע עמהם מנערותו. אך מעט מעט הלכו ונמוגו, הלכו ועברו מי לעולם האמת, ומי נטרד לקצוי ארץ, והוא, כרגיל לעת זקנה, נעשה, למרות רוחו, לפרוש ונבדל מן החיים, ובפרט אחרי שמתה אשתו הראשונה…

ומפני זה נתקשר על כך באהבה אל רעיתו. הוא מצא בה עזרה וסעד לעת זקנה, וחברתה היתה דרושה לו תמיד, גם בשעה שאינו חושב עליה כלל. יושב הוא ולומד, וציפה אורגת לה את גרביה; איש איש כמו תפוש כולו בעסקו ואינם מביטים זה אל זה, והוא, אף על פי כן, מרגיש, כי קרובה הנפש היקרה אליו, ורוחו נחה ושוקטה. לשתות תה בלעדיה – זה היה דבר בלתי אפשרי כלל.

והיא גם כן אוהבת את ר' טוביה בעלה – חברה אהבה עמוקה ומשגחת עליו כמו על ילד שעשועיה. שומרת היא את הרגע, שהוא צריך לאכול ולשתות. אם המאכל לא נצטמק כל צרכו, היא מצטערת מאוד, פן לא ינעם לחכו. מכינה לו מלבושו וממחטתו. ר' טוביה בעצמו הוא בעל נפש פזורה. הוא יכול ללכת להתפלל בירמולקה שהוא ישן בה עם הנוצות שעליה. אוהב הוא להתלבש יפה, אבל אינו יכול לדקדק בזה, וציפה רואה הכל מראש, והכל היא מכינה בעדו. ביום צום אין היא פוסקת משאול איך הוא מרגיש את עצמו.

– ואתּ? – שואל הוא אותה.

– אנוכי – אין דבר, – היא עונה. – אני אשה ובלתי מפונקת מנעורי. בשבילי צום – שחוק. אבל אתה מפונק הנך, והצום ודאי קשה עליך.

עד כמה גדלה השפעתה של ציפה על ר' טוביה, אפשר לשפוט מזה, כי הודות להפצרותיה הרבות, נאוֹת לטעום בכל ימי שבת ומועד לפני התפלה, – דבר שלא עשה מעודו עד עכשיו.

וציפה היתה לאחרת מעת שנישאה לר' טוביה. היא איננה עוד אלמנה עניה, בודדה ושכוחה, אלא אשת חבר. היא גם כן עשירה, אבל העושר לא כלום בעיניה. יקר מכל הון הוא הודו של תלמיד חכם; זיווֹ חופף גם עליה. היא עכשיו אומרת גם תהלים בטון יותר בטוח: יש לה על מה לסמוך. זכותו של ר' טוביה עומדת לה. תקיף הוא בעולם הזה, ותקיף גם בעולם הבא…

ב

לפי הנראה, היו הזקן והזקנה הללו המאושרים שבבני אדם. חיים טובים ויפים מצאו בעולם הזה, ותקוה ובטחון לעולם הבא.

ואף על פי כן אי אפשר לאמור, שלא היה להם כל מחסור, להפך, גם הם היו סובלים יסורים, כל אחד על פי דרכו. כך הוא דרכם של בני אדם: לכל אחד נמצאת איזו עלוקה, שהיא עוקצת ומוצצת את דם לבו, אין איש נקי מיסורים, ואינך יודע יסורים על מי גדולים יותר.

וגם לציפה הזקנה יש פצע ממאיר בלבה. שאינו מעלה גלידה: בנה אהובה גדליהו חדל מכתוב אליה.

את המכתב האחרון קבלה ממנו שבוע אחר שנכנסה לחופה עם ר' טוביה. מתוך כל דברי המכתב נשקפה עליצות נפש והתרוממות הרוח וחבה עזה לאמו. הוא כתב לה, שתקוה טובה נשקפת לו שיתנו לו אדמה בחכירה וגם בית יבנו לו, ואז יקח את אמו אהובתו אליו, ותמצא בביתו מנוחה נעימה.

היא חשבה אז להפך, כי עכשיו יש תקוה, שבנה יפטר מהעבודה הקשה, עבודת האדמה, שהוא עוסק בה. כי עכשיו יוכל לשבת עמה ובמשך הזמן ימצא שדוך הגון ויקבל נדוניא הגונה ויחיה חיי עשירים. יפתח לו חנות גדולה או יטע לו פרדס וכדומה.

היא כבר דברה על זה עם ר' טוביה, והוא לא התנגד לזה, ואף אמר בפירוש, שהוא ישמח מאוד על בנה הצעיר, ואינו רוצה בשום אופן להפריד בינה ובין בנה, ובודאי יותר טוב יהיה לכולם כשישבו יחד.

היא חשבה לכתוב זאת לגדליהו, אך עדיין לא יכלה להחליט בנפשה איך לכתוב לו את הדבר הזה. וזולת זאת, רצתה להכין יותר את בעלה לבואו. הן בנה אינו כל כך זהיר במצוות. ואיך היה אפשר לדרוש ממנו? בבית החרושת היתה העבודה מתחילה בשש שעות בבוקר. גדליהו מיד כשהיה קם, היה צריך לרוץ אל בית החרושת, כמעט בלי נטילת ידים. וכשהגיע זמן פת שחרית, הצעירים הרעבים מתנפלים על הלחם ועל הסוּמקניות¹, ומי יזכור את התפלה הזאת ואת התפילין. וכך הולכים הצעירים ומתרחקים מעל נימוסי היהדות… מי אשם בדבר?…

לסוף התאפקה וכתבה. הציעה לפני בנה חביבה שיבוא אליה, ספרה לו על דבר מעלותיו של ר' טוביה ומזגו הטוב.

אבל גדליהו לא ענה מאומה. היא כתבה שוב פעם ושתים, וחמש ושבע, בקשה והתחננה, והוא לא כלום. נסתה לשלוח לו כסף, אך הכסף הושב לה, ומכתב אין.

וציפה מרגישה טעמו של דבר מפני מה גדליהו אינו כותב. הוא אינו יכול לסלוח לה, שנישאה לאיש אחר. אילו היתה יודעת, שהדבר הזה יהיה כל כך רע בעיניו, כי אז בודאי לא היתה רוצה בשדוך, אבל לא עלה כלל על לבה כדבר הזה. הכי היא ראשונה בעולם שעושה כזאת? והתורה הלא התירה את הנישואים. היא נכנסה לחופה כדת משה וישראל עם כתובה ושבע ברכות. בודאי לא נעים לו לגדליהו שאביו מת, ואני נשואה לאחר. אני מבינה את הדבר הזה. אבל הכי אני אשמה בדבר הזה? הלא הכל מיד ה'. אילו היה כותב לי תוכחה, כי אז הייתי מצטדקת לפניו ומראה לו שאין עלי כל אשמה, אבל הוא אינו כותב ואינו מוכיח ואינו מודיע כלום, ומה אפשר לי לעשות?

כמה פעמים קרה לה שעמדה נגד תמונתו של בנה (הוא הצטלם טרם שנסע). הביטה אליה זמן הרבה בעינים שואלות, וכמו בקשה פתרונים מהצל מפני מה הוא מיסר אותה ככה? ודמעות חמות ניגרו על לחייה, דמעות של עלבון עמוק וגעגועים לוהטים.

עם ר' טוביה לא דברה כמעט מאומה על אודות בנה. היא לא רצתה לתת לו מדרך כף רגל בקודש הקדשים שלה – ברגשי אהבת אם לפרי בטנה. לבה הגיד לה, שהוא אינו יכול להשתתף בצערה. הוא אמנם ידע, שבנה אינו כותב לה, וכי היא מצטערת מזה, אולם הוא לא יכול להבין עד כמה גדול הצער הזה, ואחרי שהיא לא הרבתה לדבר על אודות בנה, חשב שכבר הסירה אותו מלבה.

פעם בא ר' טוביה ומצא את אשתו מתמוגגת מדמעות.

– מה לך? – שאל ר' טוביה בחרדה.

– לא כלום, – ענתה ציפה ותמח דמעותיה.

היא לא רצתה להגיד לו, אך הוא הפציר, והיא הגידה.

ר' טוביה נתן קולו בשחוק.

– הכי בשביל זה כדאי לבכות? – אמר ר' טוביה. – האם ילד קטן הוא בנך? ברוך ה' גמול הוא מכבר ואינו צריך לשדי אמו. אין לי ספק שהוא משתכר היטב, ולפיכך אינו כותב. אם היה דחוק למעות, בודאי היה מודיע. כלל גדול הוא בעולם: כשאין הקרובים דורשים אותך – סימן יפה הוא, שמצבם לא רע. על עובדה כזו צריך לשמוח ולא לבכות.

אבל כל הנחמות הללו, לא לבד שלא הפיגו את צערה, אלא אף הגדילו את מכאובה. היא הרגישה בנחמות הללו עלבון לעצמה ועלבון לבנה אהובה. אי אפשר היה לה להתפשר עם גסות, בהמות כזו, שהבן, מאחר שאינו צריך לאמו, הריהו מתרחק ממנה ואינו רוצה עוד לדעתה. רק האכילה היא העיקר אצל האדם? האין יחס יותר נעלה בין הבן והאם מהיחס שיש בין העגל והפרה? לא, רק אב יכול לאמור כדבר הזה. האם אינה יכולה להסכים לזה בשום פנים. היא שפכה דמה בעד בנה.

וגם אם כל הבנים אפשר שיתיחסו כך לאמותיהם, אך לא גדליהו בנה. לא מפני שבנה הוא היא חושבת ככה, אלא מפני שהוא באמת בן מצוין. היא העבירה במחשבתה את כל הימים, שהוא היה עמה תחת צל כנפיה. בן נעים ומקשיב היה תמיד, ואיך היה תמיד קשור אליה, איך היה מחבקה ומנשקה, וכמה התענה הוא עמה בעת שהיה אביו חולה, ואיך הוא תמיד עמד לימינה ונזהר מאוד מהעציב את רוחה, ואיך אפשר שעכשיו ישכחנה?

– לא, – החליטה ציפה בנפשה. – הוא ברוגז. אין כל ספק שהוא כועס על שנישאתי לר' טוביה, אבל מה אעשה עכשיו? במה אוכל לפיסו?

ועל לבה עלתה מחשבה, כי הנה היא מתה וגדליהו אינו רוצה בשום פנים לאמור אחריה “קדיש”, וחרדה לבשתה. מי יצילנה אז מאימת הדין?

לפעמים התגברו כל כך געגועיה לבנה, עד שכמעט אמרה בלבה לעזוב את ר' טוביה וללכת אל בנה. היא אינה צריכה לעזוב את בנה בשום אופן. אבל צר לה לעזוב גם את ידידה הזקן. מי יפקח עליו עין מבלעדיה? מי יכין בשבילו את המאכלים הנוחים לו? וגם במה תתפרנס שם אצל בנה? התחלק עמו בפרוסת הלחם שאינו מספיק גם לו לעצמו? התלך לעבוד שם? מה תעבוד, וכמה אפשר לה לעבוד – והיא זקנה וחלשה?

והיא נשארה לשבת במקומה, אך געגועיה לא פסקו.

וכשהיו געגועיה מתגברים, היתה הולכת לראות אותו… כלומר: להסתכל בתמונתו. הנה הוא יושב ופניו מוסבים כלפי צד אחד, ונדמה לה כאילו הוא בכונה מסב את פניו ממנה ברוגז, והיא מבקשה לרצותו, לפיסו, ודמעותיה נוזלות, נוזלות.

היא הולכת מהתמונה. היא משתדלת לבלי לראותה. אולי הראיה מזקת לה, כי התמונה מזכירה אותה על אודותיו, אבל גם בלעדי התמונה אינה שוכחת אותו רגע. פני בנה מלוים אותה תמיד, ותמיד היא רואה אותם זועפים, ועיניו פונות לעבר אחר…

ג

היה ערב.

גדליהו קבל על עצמו בזמן ההוא להיות שומר, וישב בסוכת השומרים שעל הגבעה. שמה באו אליו שנים, שלושה חברים פועלים לבלות איזו שעה בשיחת רעים. הכרם של א. משמש תמיד לקלוב של פועלים וצעירי המושבה. שם נשמעים ויכוחים סוערים, שירים ומנגינות, ולפעמים גם צליל נשיקה של שפתים – דובדבניות. עכשיו נלוו על צעירי המושבה גם אילו אורחים צעירים שבאו מיפו לסייר את הגליל.

התחילה מחלוקת חמה על דבר תעודת הפועלים בארץ ישראל, על הניגודים שבין הפּרוליטריאט והבורגנות, וכדומה מהשאלות המעסיקות את הצעירים.

גלדיהו לא התערב בשיחתם.

הוא לא אהב את הויכוחים. נעים היה לו יותר אם אחד היה מספר איזה דבר יפה, מדקלם איזה שיר, או מזמר “יה־חי לי, מה לי?” אבל הויכוחים הם רק מפריעים את שלות הערב הנעימה.

גדליהו איננו חקרן. בתאוריות לא התעמק. אבל הוא יודע שטוב מאוד לשבת בארץ ישראל, וטוב יותר לשבת בארץ ישראל תחת גפנו ממש ותחת תאנתו ממש, ולעבוד ביום בשדהו, בכרמו, ובלילה לשכב פרקדן על הגבעה ולהביט אל תוך עומק רום השמים הכחולים. בודאי, אם אין לו לעת עתה נחלת שדה, הריהו עובד אצל אחרים. אבל לומר שכך יפה ושאין טוב מזה, הוא אינו יכול להגיד, זה יהיה שקר גס, שהכל ירגישו בו. להפך, הוא נכון להודות תמיד, שהוא משתדל מאוד, שתעשה אותו הפקידות לאכר; וכשיהיה לאכר – אז בודאי יחרץ שבעתים בעבודתו, כי בשביל עצמו הוא יעבוד.

– ואת מי רוצים החברים הטובים האלה לרמות בויכוחיהם? – חשב גדליהו. – כמה אידאליסטים נלהבים היו פה בארץ ישראל שדברו רמות, רמות, ומהרה נתקררו ועזבו את הארץ.

– כל אסוננו הוא – אמר צעיר אחד מהמתוכחים – שאין עדיין בקרבנו פועלים בעלי הכרה; הם פועלים, ונשמותיהם בורגניות.

גדליהו הרגיש שהמדבר פגע בו בכונה או שלא בכונה והתעורר לענות.

– אמנם צדקת. צריך אני להודות על האמת, שאני רוצה מאוד להיות בעל הבית, ולפיכך אני שוקד על עבודתי, רק מפני שאני מקוה שיבוא יום ואהיה בעל הבית. שמעתי הרבה דרשות יפות על דבר החיים המשותפים, והדרשות מצאו חן בעיני מאוד, מאוד. אבל יחד עם זה איני רוצה להיות כל ימי אומלל, פּרוליטרי נהדף ונידח בכל מקום, ורוצה אני להיות בעל נחלה. בידכם להאשימני בבורגניות, באגואיזם, באהבת בצע, אבל כל זה יהיה אשמת שוא. אינני יותר אגואיסט משאר חברי ולבצע איני שואף כלל, אבל להתנחל בארץ ישראל הריני רוצה מאוד מאוד, ואני מקוה…

פתאום שיסע אחד הצעירים שבא מיפו את המדבר, וכמו מיראה שמא יקדימנו אחר, מיהר וירה:

– אני אגידכם, מפני מה נעשה גדליהו לבורגני, מפני שהוא עכשיו בן חורג לעשיר…

– מה אתה שח? – שאל גדליהו משתומם.

– האמנם אינך יודע, שאמך נישאה לר' טוביה? מספרים, שיש ביניהם אהבה כל כך רבה, שהיתה מספיקה אולי לתריסר זוג של צעירים.

גדליהו החריש והוריד ראשו לארץ.

– ולמה נפעמת כל כך? – שאל אותו הצעיר בלגלוג של תמים. – אשריך, גדליהו, כי קנית לך אב כזה.

– חדל! – קרא גדליהו בכל לבו.

הכל הרגישו שאיזה דבר שחור וכבד נפל פתאום בתוכם, ונשתתקו. ובעוד רגעים אחדים עזבו כולם את הסוכה וישובו איש לביתו, וגדליהו נשאר לבדו כשהוא יושב מכווץ, ועיניו נעוצות אל תוך החשכה.

– האמנם נישאה? האמנם היא האשה החלשה, הזקנה הקמוטה, שעור פניה כמו קלף, העומדת – ורגלה אחת בקבר – תמסר לאיזה זקן, להתעלל בה?

פתאום נפקחו גבות עיניו, וזרם של דמעות חמות שטף על לחייו. נכמרו אז רחמיו על עצמו, על בית מקדשו שנחרב.

מקדש הקודש היתה לו אמו. היא היתה בעיניו סמל הצניעות והטהרה, סמל האהבה העליונה, סמל השלמות, והנה הוא ניתץ, מכוסה רפש וזוהמא.

היא היתה לו משגב ומצודה. בכל השעות הרעות שעברו עליו – וליתום עברי שעות כאלה מצויות מאוד – היה זוכר את אמו ומתנחם. “יש לי אם – הוא חושב בלבו. – היא אינה ככל האמהות: אהובה היא, חסודה היא, וישרה עד אין חקר”. באמו היה מתגאה ומתפאר. הוא היה תמיד נזכר בעונג על הימים שעברו עליו בקרבתה, והיה מקוה לימים שעוד יתענג כשהיא תשב עמו, ועכשיו אבדה תקותו, ניתצה מצודתו, נטמא מקדשו, נמאס ונבזה…

וזהו מעוות שאי אפשר לתקן, אין כל תקוה לתקן. מה שנחרב לא יבנה עוד, ומה שנזדהם לא יטהר לנצח.

ומתוך יאוש מר התמוגג בדמעות, ומכאובו לא הוקל.

כל הלילה לא נתן שנת לעיניו, אבל אם היו גנבים באים לא היה שומע צעדיהם. שקוע היה במחשבותיו הנוּגות. פעם התלקחה בו חמת קנאה, והוא היה חורק את שניו ורועד כמו מקדחת, ופעם היה בוכה כילד תועה, חסר עזרה ומדוכדך ביסורים.

בבוקר היו פניו כמו מכוסים בשכבה של רפש, וראשו כבד כעופרת. הוא התרחץ. הרוח הקרירה השיבה מעט את נפשו, אבל מהכרת אבדתו הגדולה לא נגרע מאומה.

וכך עברו עליו חדשים אחדים, שהיה גדליהו שרוי בעצבות כבדה, וכדי להסיחה מלבו היה שוקד על עבודתו בלי מנוח וגם חדל לבוא בסוד הצעירים. קשה היה עליו לראות בשמחת עליזים.

ד

אחרי שראתה ציפה, שאין תקוה להשיג מכתבים מגדליהו בנה, החליטה בנפשה לנסוע אליו ולהתפייס עמו בכל אופן שהוא. היא אינה יכולה לחיות מבלעדיו.

התחילה היא לדבר על לב ר' טוביה, שיתן לה לנסוע לזמן קצר הגלילה. היה גם מקרה יפה, שאחד ממכיריהם נסע שמה, לקנות לו שם אחוזה, והיא עמו תסע ועמו תשוב. ור' טוביה נעתר לבקשתה.

קרוב לשעה העשירית בבוקר באה ציפה אל המושבה בעגלה טעונה עם צרורות שונים, הנחוצים לה לדרך וגם מנחה שהביאה לבנה: שמיכה, גרבים, כותנות ומיני לחמניות וכלי מלא מרקחת תות.

גדליהו היה אז בשדה. היא בקשה תיכף ומיד לרוץ אליו, אך בעלת הבית אמרה, שבשבילה קשה עכשיו ההליכה בחום השמש הבוער וגם הדרך אינה ישרה: יש שם מעלות ומורדות, ועל כן יותר טוב לשבת באכסדרה בצל ולחכות לבואו.

ישבה ציפה עם בעלת הבית והתחילו משוחחות על דבר גדליהו. בעלת הבית הרבתה לספר בשבחו: עובד חרוץ הוא, טוב לב וענו. מעולם לא השמיע קול רם. הלואי שיהיו בניה כמותו.

וציפה שומעת, ולבה דופק משמחה ותקוה ופחד, מתי תראה את פניו הנעימים? ובמצמצה את עיניה, היא מתאמצת לחדור במרחק, לראות אולי הוא הולך.

והנה סוף סוף גדליהו נראה מרחוק הולך וקרב אל הגבעה שהמושבה בנויה עליה. חמור טעון זמורות של גפנים יבשות הולך לפניו, והוא גדליהו מחמר אחריו במקל שבידו.

בעת ההיא היה גדליהו חושב על דבר אמו, ומדי זכרו אותה נתמלא לבו שוב מרירות, עלבון וצער, על שאין לו עכשיו אותה האם, שהיתה לו מלפנים…

יחד עם זה נזכר גדליהו על דבר צלה בת שכנו יעקב, שמראה לו תמיד התקרבות יתירה. אין כל ספק אצלו, שהוא רצוי בעיניה מאוד. ומי יודע? – אולי גם אוהבת אותו, וגם הוא יש שהוא מרגיש סימפּטיה לה. היא צעירה כבת תשע־עשרה שנה עם שרירים חזקים. צייר אולי היה מוצא ביפיה איזו מגרעות, אבל לגדליהו נדמה, כי היא יפה מאוד וחן מיוחד נסוך עליה. היא היתה תלמידה טובה בבית הספר. ועכשיו היא עובדת חרוצה ושקדנית בכל המלאכות בבית ובשדה: אוצר יקר בשביל אכר, והוא הלא חושב על דבר התאכרות בקרב הימים. מיום ליום הוא מחכה לתשובה מפריז.

בערב שעבר ישב עמה שעות אחדות. היא ספּרה לפניו מחיי בית הספר, שהיה לה מורה זקן שנרדם באמצע השעור ואיך היא התגנבה אז בלאט ותתקן ביומן את הציונים וחלקה מנות יפות כל חברותיה. וכשנעור המורה, ראה ביומן עולם חדש לפניו, עולם שכולו טוב; ובספרה – שחקה שחוק כל כך יפה, שחוק ילדותי, כאילו היתה עדיין תלמידה שובבה. כל כך נתחבבה אז בעיניו, עד כי רצה לנשקה.

עכשיו הוא חושב במאורע הזה, ופתאום עלה ספק בלבו: מי יודע אם יש בלבה איזה רגש של אהבה אמתית? אולי היא רק רוצה לתפשו ברשתו, מפני שהיא רק מבקשת להנשא. הן אם אמו, סמל הצניעות והקושט², יכולה לעת זקנה להשפיל את כבודה ולהנשא לאיש אחר, מי יערב לו אם לא גם לב הנערה הזאת רחוק ממנו, והתקשרות של אהבה אמתית איננה ולא תהיה בינותם? ועוד הפעם תקפו רגש של בדידות, מרירות ועצב.

ובעודנו הולך וחושב את מחשבותיו הנוגות, והנה שתי ידים יבשות לפתו את צוארו ואיזה פה התחיל לנשק אותו.

הוא ראה, כי אמו חובקת אותו, והוא רצה להחלץ מחיבוקה, לרוץ מפניה, אבל איזה רגש תפס בו ולא נתנוֹ להרחיק מעליו את אמו, שאהב כל כך מלפנים, באופן גס.

– סלח נא, בני – קראה האשה ותתמוגג בדמעות. – אשמתי נגדך הרבה… אבל אני נשארתי אלמנה עניה… סבלתי הרבה…

ורחמי גדליהו נכמרו. לפניו לא היתה עוד אם, כי אם אשה אומללה, נהדפת מעוני ונכשלת מחולשה. לפניו לא היתה עוד אם, לפניו עמדה מצבת קברת אמו. והוא נפל עליה, לא נשקה, אבל השקה אותה בדמעותיו.

"אומללה, אומללה אתּ! אומללים, אומללים אנחנו! – חשב גדליהו בלבו, בהאנקו דום.

הם נתפייסו. לכל הפחות האמינה ציפה, רצתה להאמין, שהם נתפייסו; אבל את המתנות שהביאה בשבילו לא רצה גדליהו לקבל בשום אופן. הוא אינו רוצה לקבל ממנו מתנות, רכושו אסור עליו בהנאה.

עכשיו אחרי שנתרצה לאמו, הוסבו כל הכעס וכל השנאה שבערה בלבו – על ר' טוביה. הוא, רק הוא אשם באסונו. הוא בכוח כספו השפיל וטימא את אמו העניה. הוא גזל ממנו את אוצרו, סגולתו, חמדתו, כל ששון חייו.

הוא שונא אותו. באמת הבורגנים ראויים לשנאה. הם מחללים כל קודש.

– ולבורגני שפל כזה היתה אמו לאשה – מסיים גדליהו את מחשבתו, ועוד הפעם מתנשאה בלבו סערה של חמה ושנאה עזה.

האם בקשה להפוך בזכותו של ר' טוביה, אבל היא ראתה שפני בנה משתנים, מתרגש הוא מאוד מדבריה, קשה לו לשמוע את שמו, והיא נשתתקה.

ה

אחרי עבודת היום ישב גדליהו ברוח כהה והביט על פני ההרים העטופים צללים עבים ומתנשאים למעלה בכל גדלות רוממותם, שלמראיהם האדם לפעמים מרגיש יותר את קטנותו, את אפסותו…

עוד לא נמחה מזכרונו של גדליהו הרושם המעיק שעשתה עליו פרידתה של אמו. זה היה שלשום. הוא, למרות חפצו, הבטיח לה שיכתוב לה פעם בשני שבועות. אבל מה יכתוב? אי אפשר לו להגיד לה מאומה, מלבד שאילת שלום והודעת שלום.

כל היום הוא עובד. העבודה הקשה משכחת ממנו או, לכל הפחות, מסחת ממנו את העצבות. אבל כשהוא בא לחשוב למה הוא עובד ומה תהיה תכלית עבודתו – אז לפעמים איזו יאוש תוקף אותו.

מלפנים היתה נפשו קשורה בנפש אמו. הוא חשב שיעבוד בשביל לבסס את מצבו עד שיוכל לקחת אליו את אמו ולשבת עמה יחד ולהנחילה חיי מנוחה ושלוה לימי זקנה. עכשיו אין לו עוד אם ולא דאגה בשבילה. ובשביל מי ולמה יעבוד כל כך? למה יבקש למצוא לו רכוש ולהתנחל באחוזה של בית ושדה? בודד הוא בעולם הגדול, ואין לו כל מאום שתוכל נפשו להתקשר אליו.

הוא שומע מדברים על תחית העם והעבודה לשם התחיה. גם הוא רוצה בתחית העם, אבל אינו רוצה לותר כלל על עצמותו הוא. להפך, הוא מרגיש, שאילו היתה לו לעצמו איזו מטרה ואיזו התקשרות בחיים, כי אז היה הוא יכול לעבוד גם בשביל העם, אבל עכשיו שאין לו לעצמו כלום בחיים, אינו יכול לדאוג לטובת אחרים, וכל עבודתו היא רק על פי האינרציה, בלי כל טעם ועונג.

ופתאום כמו איזה קו אור הופיע והעיר את מחשכי לבו.

הנה דמות צלה התיצבה לפניו, וקוים מפניה האירו לו.

בימים האחרונים היא התקרבה אליו יותר ובקרבתה תחיה את רוחו. כשהיא יושבת עמו, אז הוא אינו מרגיש כל כך את הבדידות.

ועצוב הוא עכשיו מפני שהיא איננה פה. היא נסעה לחיפה לחתונת אחת מרעותיה ושוהה שם איזה ימים.

עכשיו הוא רואה, שאמנם הוא אוהב אותה, כי היא דרושה לו, שקשה לו עכשיו לחיות מבלעדיה.

“אילו הייתי יכול לעצור בעדה שלא תסע” – חשב גדליהו בלבו.

ופחד עלה על לבו פן יקדימנו אחר. הוא יודע, שבני האכרים מתיחסים בבוז ושנאה לפועלים העניים. ומי יודע אם לא ישפיעו עליה להתרחק ממנו?

זוכר הוא, כי כאשר אמרה אליו צלה, שהיא עתידה מחר לנסוע לחיפה, אז אחזתו רעדה קלה.

– התשהי שם בחיפה? – שאל אותה גדליהו בקול רועד.

– כדאי היה לשהות שם הרבה – ענתה צלה בשחוק של שובבה.

– למה? – שאל אותה גדליהו בשחוק גלוי וברעדה פנימית. – האם חברת העירוניים יותר חביבה עליך מחברת הפּועלים הכפריים?

– גם אני כפריה, ואינני מתבטלת כלל מפני העירוניים – ענתה צלה בגאון.

– ואלא מאי? מפני מה כדאי לך לשהות שם הרבה? – הוסיף גדליהו לדרוש בכל לבו.

– כדאי להתרחק ממך, לכל הפחות לאיזה זמן, לכל הפחות לשבוע, בתור קנס.

– ובמה אשמתי נגדך? הגידי נא?

– לא נגדי.

– ונגד מי?

– אתה צריך לדעת בעצמך. תפשפש ותמצא.

– איני יודע, צלה. הגידי.

– אין לי עכשיו זמן. אולי בפעם אחרת.

– ואם כן נסיעתך היא בתור עונש?

– אילו ידעתי שתענש בזה?… היה שלום.

והוא עכשיו מרגיש, כי אמנם היא הענישה אותו, כי דרושה לו חברתה מאוד, כי בה, רק בה ימצא את תבלין החיים שהוא מבקש.

בכליון עינים חכה גדליהו ליום שתשוב צלה. וכמה פעמים עלה פחד על לבו, פן תשאר שם לגמרי. הוא לא התאפק ושאל את אחותה הקטנה: מתי תבוא צלה? ותיכף התחרט. הוא ידע, כי הקטנה תמסור אחר כך לאחותה, כי גדליהו שאל עליה, והוא לא רצה להראות לפניה את חולשתו, אך כעבור איזו רגעים נמלך וחשב: אדרבה תדע צלה, שהוא אוהב אותה. היא צריכה לדעת שהוא מתגעגע אליה.

הוא נזכר, שמלפנים עלה ספק בקרבו, אם צלה תוכל לבגוד באהבתה. עכשיו היה ברור בעיניו שדבר כזה אי אפשר. צלה לא תכשל לעולם בבגידה. היא אינה כאמו. נערה חפשית היא, ופיה ולבה שוים.

וצלה סוף סוף באה. ובגורן, שבה היו בעליו של גדליהו שותפים עם אבי צלה, נפגשו יחד. ושם מצא שעת הכושר לשאול על דבר החטא וענשו, ורמזה לפני נסיעתה.

– שמעתי, שהתעקשת ולא רצית לקבל מתנה מידי אמך והעצבת בזה את רוחה – אמרה צלה.

– אם כן הלא אני רע אלא לאמי, אבל לא לך, צלה.

– מי שאינו מכבד את אמו, ההוא יכבד אחרת? – אמרה צלה והביטה אליו קצת ברצינות.

– ואולי מאהבתי את אמי עשיתי זאת? – ענה גדליהו, בהביטו אל הנערה בעינים מלאות אהבה וכבוד. נעים היה לו לראות איך היא עומדת על צד אמו. – איני יכול, צלה, לספר לך עכשיו את הכל. אבל אני אהבתי תמיד את אמי אהבה עזה. ומאוד צר היה לי, כשראיתי אותה מצטערת. לחנם את חודשת אותי ברעת הלב. לא אני, אלא את ראויה לעונש, שחשדת בכשרים.

– וגם אתה עתיד לנסוע מזה? – שחקה צלה והבריקה אליו בעיניה.

– לך צפון עונש יותר חמור: הנה מוכנה בשבילך – נשיקת דודים מתוך אהבת נצח.

ברגעים הללו הוחלט על פה מה שנראה אחר כך מודפס ב“הפועל הצעיר”, כי צלה בת שמשון וגדליהו בן שמעון מאורשים.

ו

ור' טוביה, שישב, לפי הנראה, שלו ושקט ועסק בתורה ובעבודה, התחיל גם הוא להרגיש לפעמים שחייו פגומים.

האיש הזה, שהיה כל ימיו טרוד בעבודת מסחרו: נוסע ורץ, כותב וחותם, נושא ונותן, לא היה יכול מטבעו לשבת בטל, וגם העסק התמידי בתורה נדמה לו לעבודת בטלה, המשעממת אותו.

איזו מחשבות חדשות התחילו לעלות על לבו, מחשבות מחרידות ומזעזעות את נימי לבו ואינן נותנות לו להתענג במנוחתו הארוכה, הארוכה.

והמחשבות ההן. נדמות לו כהרהורי עברה, מחשבות שמביאות לידי כפירה ר"ל בכמה ענינים שהיו לו עד עכשיו קיימים כצור איתן.

התחיל הוא להטיל ספק אם עבודתו זו – להגות תמיד בתורה – רצויה היא באמת בעיני המקום, אחרי שהוא לומד על כרחו, ואין לו כל חשק לעבודה זו. עבודת ה' צריכה להיות בשמחה, והוא, צריך הוא להודות, שאין לו שמחה. פסקה השמחה.

ויש שהוא גם עומד ומתפלל וקורא “ולעבדו בכל לבבכם”, והנה פיו נפתח לרוחה, והוא מפהק עד לידי נקיעה על עצמות הלחיים, ור' טוביה מבין, שאין זו תפלה כלל, אלא קריאה על פי נוסח רגיל בלי כל רצון וחפץ פנימי, והוא מצטער מזה מאוד ומבקש להתעורר ולקרוא בכונה, אבל הוא מרגיש שאין בכוחו לתקן, כי ניטל ממנו הרצון ונעדר התענוג, שהיה לו מלפנים מעבודת ה' התמימה.

יודע הוא, שחטא גדול גורם להסתרת השכינה. החטא כמו ענן כבד מגיח ומאפיל על בהירות השכל ומרגיז את שלות הרוח, אבל מהו החטא שחטא הוא? מפשפש הוא במעשיו ואינו מוצא. הוא שומר ומקיים את כל המצוות כדבעי.

ומה שיותר מפליא אותו הוא שקרה אותו הדבר הזה דוקא בארץ ישראל. הוא מרגיש שבחוץ לארץ היה ה' יותר קרוב אליו מאשר פה. והוא הלא חשב תמיד, כי כאשר יעלה לארץ ישראל, הארץ הנבחרת, שהשכינה לא זזה ולא תזוז ממנה לעולם, הלא יכול לעבוד פה את ה' עבודה יותר תמה ובתשוקה יותר עזה, והנה פתאום נהפך הדבר, כי דוקא פה בארץ ישראל באה עליו קרירות ואינו מוצא ניצוץ לחמם בו לבו.

גם בבריאות גופו הוא מרגיש זה איזה זמן קצת קלקול. התיאבון נעדר ממנו, ופעמים אחדות לקה גם בקדחת. ופחד המות נפל עליו. מלבד זאת, מחלתו גורמת לו בטול תורה, וכשהוא יושב בטל מן התורה, אז השעמום מכביד עליו עוד יותר. הוא השיג איזה ספורי “מעשיות” וקורא בהם לבלות את הזמן. יודע הוא שאין ה“מעשיות” הללו עלולות להכשיר את לבו לעבודת ה', הוא אמנם גם אינו ירא פן יקלקלו אותו. הן הוא לכתחילה מבטל בלבו כל מה שהמחברים הללו אומרים, אבל צר לו לפעמים שהוא מאבד את זמנו על השטויות הללו.

פעם התיעץ ר' טוביה ברופא, והרופא יעץ אותו להחליף לאיזה זמן את מושבו, וילך לאיזו מושבה. ועל פי בקשת ציפה נאות ר' טוביה ללכת עמה למושבה מ. בגליל, ששם גדליהו בנה יושב. אגב חשב ר' טוביה להיות בטבריה, במירון, בצפת, להשתטח על קברות הצדיקים.

ז

ר' טוביה ישב במושבה ושם את כל לבו לתקן את בריאותו. ראה הוא, כי אויב נורא מגיח ממאורתו ובלאט, בלאט הוא הולך וקרב אליו, וכשיקרב ויתפוש אותו לא ינצל עוד מידו. ולפיכך השתדל בכל מאמצי כוחו להתבצר ולגדור בעדו שלא יוכל האויב לגשת אליו. הוא השיג את ספרו של הד"ר פרנקל “שומר הבריאות” והגה בו בשום לב. בספר הזה מצא את העוגן המציל. עכשיו הוא יודע הכל. הוא צריך רק לשמור את כל חוקי ההיגיינה בכל דקדוקיהם כמו שכתוב בספר הזה, ואז אינו צריך לפחד מאומה.

ובריאותו אמנם נתחזקה. הקדחת פסקה, אבל השעמום נתגבר, והספקות כנחשים זוחלים במוחו ומזעזעים ונושכים. פותח הוא איזה ספר קדוש וקורא בו ומעמיק בו את כל מחשבתו, אך אחרי רגעים אחדים הוא מתחיל לשאול את עצמו: לאן הלך לו הטעם של העוסק בתורה, אותו הטעם הנפלא, שטעם בזה מלפנים? והוא סוגר בצער את הספר ומבקש איזה דבר לגרש את שעמומו, ושמח כשהוא מוצא איזה ספור. הוא קורא ומתענין לדעת את ה“מעשה”. ביחוד מענין אותו ספור שיש בו מלחמה או, לכל הפחות, סכסוכי אהבה. נזדמן לו לקרוא את הספור “אהבת ציון” והתענג בו מאוד, כלומר: מיד אחר שקרא את הדפים הראשונים נמשך לבו לדעת מה יהיה כבר סוף ה“מעשה”? מי ינצח? אל מי תנשא תמר – לאמנון או לעזריקם? אמנם לבו אמר לו מראש, כי אמנון ינצח. והוא שמח, כי סוף סוף יצא כמו שהוא חשב מראש…

ודרישתו של ר' טוביה לספרות היפה קרבה אותו לגדליהו בנו חורגו.

גדליהו לא היה מרוצה כלל ממה שאמו עם בעלה באו לשבת במושבה מ. אהבתו לאמו כבר פסקה. הוא אינו כועס עליה עוד כמו מלפנים. היא נישאה לר' טוביה, יכולה היא, אליבא דידיה, לחיות עמו עד מאה ועשרים שנה; מה זה נוגע לו? מלפנים היה מצטער מאוד על הדבר הזה. אז הוא חשב, כי אחרי שאין לו אם, העולם יחשך בעדו. עכשיו אינו מרגיש כל כך את הנזק. יש לו סגולה חמודה, שממלאה את לבו תמיד רגשי עדן ואהבה אין קץ, ומשכיחה ממנו לגמרי את היחס שהיה מלפנים בינו ובין אמו, ולפיכך טוב היה לו שאמו ישבה ברחוּק ממנו. ובשום אופן לא היה מבקש עוד שתבוא אליו.

הוא ידע שאם היא תבוא אליו, ואז יהיו תמיד חיכוכים בינו ובינה. ועכשיו הנה נתקימה נבואתו: אתמול הוא ישב בביתה. הלא אי אפשר לבלתי ראות כלל את פני אמו. אם הוא לא יבוא אליה, היא תמהר לבוא אליו. הביאה לפניו תה עם פרפראות והנה דרשה ממנו לשום את כובעו על ראשו ולברך. היא חושבת לה לבזיון בפני ר' טוביה, שבנה אינו שומר חוקי הדת, אבל הוא אינו רוצה כלל להצטבע לפני מי שיהיה ובפרט בפני ר' טוביה שלה. ואם אמו היא – מה בכך? האם החובה של כבוד אם – נניח שיש חובה כזו – דוחה את הפּרינציפּ הגדול של חופש הדעות? הוא אינו רוצה לא בתה שלהם ולא בפרפראותיהם, ובלבד שיתנו לו לחיות על פי דרכו.

והוא עזב את התה ויצא, אבל יודע הוא ברור, שהיא שפכה אחר כך הרבה דמעות.

ומשום כך, עד כמה שאפשר לו, הוא משתמט מהכנס אל בית אמו. תשמח היא בר' טוביה שלה וישמח ר' טוביה באמו, והוא אינו רוצה כלל לדעתם. איזו “רוח” הביאה אותם הנה?

וציפה מרגישה שבנה משתמט ממנה, והיא מבקשת תחבולות למשכו אליה, אך הוא אינו נמשך. רק אחת היא נחמתה, שצלה דוקא באה אליה תדיר, שואלת בשלומה ומשוחחת עמה באהבה וכבוד. נדמה לה לציפה, או כך היה באמת, כי צלה רואה שבחירה אשם נגד אמו, והיא משתדלת לתקן את עַוָתָתוֹ על ידי היחס הידידותי שהיא מראה לזקנה. וציפה היתה מכירה לה טובה, וגם דברה עם ר' טוביה שראוי לתת לכלה איזו מתנה. ר' טוביה, כמובן הסכים לזה. וכעבור זמן קצר באה צלה לחדרו של גדליהו, ושעון זהב עם שרשרת זהב על לבה ופניה מאירות משמחה ילדותית.

– זאת נתנה לי אמך במתנה – אמרה צלה.

פני גדליהו זעפו.

– את יודעת, כי אני איני רוצה כלל במתנות – אמר גדליהו – ובלבד זאת: הם, הבורגנים, מקלקלים אותנו, את האכרים, על ידי זה שרוצים לעשות אותנו בחוזק יד לעירונים. לאכרה אין כל צורך בשעון זהב.

צלה אמרה שהיא אמנם מסכימה עמו להלכה, אבל אין לה כל ראשות לזלזל במתנה, שאמו רוצה לתת לה מאהבה. גם בעיניה השעון אינו שוה כלום ואין לה כל צורך בו, אבל נעים היה לה לראות איך שמחה הזקנה, שזכתה לתת מתנה לבחירתו של בנה. ובשום אופן לא תרשה לעצמה להדאיב את לב הזקנה, שכל מה שהיא עושה היא עושה בתמימות ואהבה. וגדליהו לא היה יכול להתנגד למה שעשתה צלה. אנוס היה גם הוא לותר על העקביות, אך בלבו היה מעט רוגז: הבורגנים משחיתים את הכל. רוצה הוא להיות ישר, עקבי, והם מכשילים.

ר' טוביה לא דבר הרבה עם גדליהו: לא היתה לזה שעת הכושר. אמנם בלבו רצה ר' טוביה להראות התקרבות לבנו חורגו. בנה של ציפה הריהו קרוב אליו מאוד וגם מפני אילו טעמים מצא חן בעיניו. העיקר הוא רואה, שגדליהו שוקד על עבודתו, ור' טוביה שהיה בעצמו תמיד שקדן, אוהב את השקדנים. אילו היו לו עסקים, כמו מלפנים, כי אז היה לוקח את גדליהו אליו לעזור לו במסחרו, ולא היה צריך כלל לעבוד בשדה. ומלבד זאת יפה בעיניו ישרנותו ובמקצת גם עזותו. פעם שאל אותו ר' טוביה אם לא חסר לו דבר־מה. וגדליהו ענה בטון חזק: לכל אדם יש מחסורים, אבל הוא בעצמו צריך למלאותם.

– יפה אמרת, – אמר ר' טוביה אחרי דומיה קצרה ואחר כך הוסיף בשחוק: – אבל יש שאדם צריך לפנות לעזרה לאחרים.

גדליהו לחץ בכתפיו.

– למשל, רוצה אני לקרוא איזה “בּיכל”³ – אולי יש עמך? – שאל ר' טוביה בשחוק קל.

– זה יכול אני לתת לו, יש אצלנו פה ביבליותיקה קטנה.

והוא הביא לו “דור דור ודורשיו”. ר' טוביה דפדף בו מעט והשיב לו. – ללמדנות איני צריך. אם ארצה להתעסק בלמדנות יש אצלי גמרא עם תוספות. אני רוצה, פשוט, איזה דבר קל, כמו “אהבת ציון” וכדומה.

– ספורים?

– כן, “מעשיות” או ספורים: אחת היא לי.

הוא נתן לו “זכרונות לבית דוד”, ור' טוביה קרא אותם באות נפש. הוא כיון לטעמו. אחר כך נתן לו “אגדות אנדרסן”. הוא קרא אותן והשיב את הספר בעקימת החוטם.

– ומה? – שאל גדליהו.

– דברים בטלים – ענה ר' טוביה.

כשהגיד לו גדליהו, שאנדרסן נחשב לסופר גדול, התפלא מאוד. גדליהו בקש להסביר לו את מהות האמנות, ור' טוביה שמע והרהר בלבו: “הבלים”.

איך שיהיה, הספרות הועילה לקרב את לבותם של ר' טוביה וגדליהו זה לזה, והתחילו יותר להתענין זה בזה.

ולאט לאט חדלה השנאה מלב גדליהו. ר' טוביה נראה לו כפליטה יפה משרידי חורבות העבר. בשביל העתיד, כמובן, לא מצא בו כלום. מה יתן ומה יוסיף זקן עם דעותיו שנזדקנו?

ח

כשלושה חדשים עברו מעת שהתישב ר' טוביה במושבה, ושנוי עצום בא לרוחו, ממש נהפך לאחר.

בשעה החמישית, השישית אחר הצהרים, בעת שהשמש מתחילה לרדת והשפעתה העצומה נחלשת, יוצא לו ר' טוביה מסתר אהלו ועולה על גבי הצוק הקרוב למושבה ומתבונן מסביב. לפעמים הוא לוקח עמו גם איזה ספר. אבל איך אפשר לשום לב לספר קטן בעת שהשמים פרושים לפניך והשדות והשיחים, ההרים והגבעות גלויים ונשקפים אליך בזוהר כל כך רב?

הנה הוא רואה שם מתחת בבקעה את האכרים רוחשים כחגבים. קטנים הם, קטנטנים, ועל ראשיהם מגבעות לבנות בעלות שולים רחבים או מצנפות כדרך הערבים, וצועדים הם הנה והנה, ולבבו מתמלא רחמים וחדוה כאחד. שמח הוא לראות, כי אחיו היהודים עובדים אותה האדמה שעליה עבדו אבותינו לפני שלושת אלפים שנה. ויחד עם זה מתעוררים רחמיו על הקושי שיש בעבודתם. יודע הוא ומכיר אחדים מבני המושבה ומהפועלים, יודע הוא שהם חיו בתנאים אחרים ויש בהם כאלה שהיו מפונקים מנוער, בני עשירים, והם קבלו עליהם את העול הכבד ועובדים את אדמת הקודש, עובדים בחריצות, בעקשנות שאין דוגמתה ונלחמים נגד כל המפריעים והמכשולים שמונחים על דרכם החדשה.

הנה הוא הפועל דן, הנודע יותר בחניכתו: הגררי. הוא למדן ומשכיל גדול ויחד עם זה שומר מצוה, כמו שר' טוביה אוהב, ודן זה עובד כל העבודות הקשות במסירות נפש ובשמחה של מצוה, מבלי שים לב שהוא נוטה כבר לימי הזקנה. עיניו הגדולות והטובות תמיד מאירות ועל פניו הקמוטים והשחורים מרוב תלאות ויסורים, שעברו עליו בחוץ לארץ ובארץ, מרחפת תמיד בת־צחוק עדינה, קוסמת, שיכולה לעורר לחיים גם את הלב הקפוא, גם את חללי היאוש. ר' טוביה כבר שמע כמה סבל זה האיש גם מפגיוני הבדוים, גם מגסות ואכזריות הפקידים, מרעב ומקדחת ומפגעים רעים משפחתיים, ואף על פי כן לא פסק מקוות, ולא חדל מעבודתו עבודת הקודש.

עם הפועל דן הגררי היה ר' טוביה מתוכח לפעמים באיזו סוגיא בגמרא, או, פשוט, מבלה מעט אתו את הזמן באיזו שיחה של התפלספות. אבל לדן היו רגעי בטלה מועטים מאוד. וזה כשבועות שנים לא נזדמן לו להפגש עמו.

נפגשים הם על פי הרוב בבית המדרש בתפלת ערבית או בשבת לפני תפלת המנחה. ופעמים אחדות קרה לר' טוביה להכנס עמו בדברים. ר' טוביה בכלל איננו מבקש לו רעים, אבל דן הגררי משך מאיזה טעם את לבו בחזקה. אולם דן, כשהוא גומר את התפלה הוא עוזב תמיד את בית המדרש תיכף ומיד אחר תפלת הקדיש. וכשמסיימים “ואמרו אמן” – רגליו כבר מאחורי הדלת. ור' טוביה רוצה לשוחח עמו ואינו יכול.

פעם, כשישב ר' טוביה על הצוק, והנה דן עלה מן הבקעה והמעדר בידו. פניו הטובים מכוסים באבק, והוא נושם בכבדות. בבת צחוק הרגילה ברך את ר' טוביה בשלום.

– אפשר תשב להנפש פה מעט? – אמר ר' טוביה.

– אדרבה – ענה דן וישב, בהניחו את מעדרו בין רגליו.

– עיף אתה? – אמר ר' טוביה.

– היום איני מרגיש עיפות. עסקתי בנטיעות. זהו חג ממש. העבודה בנטיעות חביבה בעיני יותר מהעבודה בזרעים. הזרעים הם בעיני בבחינת ישיבה דרדקאית נגד הנטיעות, שהן בבחינת ישיבה של בחורי חמד, העתידים להיות תלמידי חכמים.

ר' טוביה גחך.

– היודע אתה, ר' דן, מה שהייתי מציע לפניך? כמה אתה מקבל ליום מעבודתך?

– כשלושה בשליקים.

– אני אתן לך ארבעה בשליקים ליום ותלמד עמי בתור חבר. לי נעים יותר ללמוד בחברותא, ולך בודאי יותר קל יהיה להתעמק בשיטות התוספות והר"ן מאשר לעמוד כפוף כל היום ולעדור במעדר.

ר' טוביה חשב, כי דן ימהר להסכים להצעתו זו.

– חן חן, אדוני, – ענה דן בשחוק, שמתוכו נשמעה שלילה גמורה.

– אני לא בליצנות מדבר. אלא דברים כמשמעם – אמר ר' טוביה בראותו שדן שוחק להצעתו. – פשוט: נעים יהיה לי ללמוד עמך יחד.

– לא, ר' טוביה, – ענה דן בקול רך, שאף על פי כן נשמעה מתוכו החלטה גמורה, שלא תשתנה בשום אופן. – לא אמיר את העבודה הפשוטה, שתכליתה להצמיח ולגדל, בעבודת המוח על ספרים דוממים.

– עסק התורה… – נהם ר' טוביה מאפו.

– גם על עסק התורה… אדם קובע עתים לתורה. אבל לעשות את התורה לעסק תמידי איני יכול ואיני רוצה. העסק התמידי בתורה איננו לפי רוחי. ואילו הייתי רוצה להקדיש את עצמי לעסק התורה בלבד, כי אז לא עליתי לארץ ישראל.

– לדעתך, לא טוב עושים הזקנים שבאים הנה לארץ ישראל לעסוק בשארית ימיהם בתורה ובעבודה?

– בודאי לא טוב. כשבאים הזקנים הם פה אוכלים ואינם עושים, כל מה שצריך להם קונים מידי הערבים במיטב⁴ כספם, והערבים מתעשרים על חשבונם של היהודים ומפקיעים את השערים ועושים את ההתישבות של היהודים בארץ ישראל ליותר קשה. מלפנים אמנם היה טוב, שהזקנים באו הנה לעבוד את ה', הם נתנו לנו את הנשמה של ארץ ישראל, את האידיאל הטהור והנעלה, אבל עכשיו אנו רוצים לעשות בסיס חמרי לאידיאל, גוף לנשמה; צריך עכשיו לעשות את ארץ ישראל למקור של פרנסה ליהודים, ומה שמפריע בעד זה לא רצוי לנו.

ר' טוביה הרגיש, כי בדברים האלה נגע דן גם בו, ובשחוק קל שהיתה בו גם טפה של מרה, שאלהו:

– אפשר שהיה צריך, לדעתך, לגזור גזרה שלא יתנו ליהודים הזקנים לבוא הנה?

– גזרות בכלל אינן לרצון לנו, ואינן מועילות. אבל לדעתי, טוב היה אם הזקנים עכשיו יבליגו על חפצם וישבו תחתם ולא יהיו למכשול לצעירים, ובכלל לאלה שעוסקים בעבודה מעשית. כאשר יזכנו ה' ויהיה פה ישוב גדול של צעירים העומדים על הקרקע, והיהודים יוכלו להספיק תרנגולות וביצים וסוּמקניות וחלב מגידוּליהם הם – אז, בבקשה: בואו כולכם בזקניכם ובזקנותיכם ובחוליכם – ואנחנו נקבל את כולכם בסבר פנים יפות ונאמר לכם: ברוכים הבאים! אבל עד אז הזמן ההוא ימתינו ולא יזוזו ממקומם או ילכו למקום אחר. ולא יפריעו לאלה העוסקים ביצירת החומר של ארץ ישראל. קידוש הוא בודאי דבר טוב, אבל צריך להמתין עד שיגיע יום החג. בימות החול אין מקום לקידוש.

– אבל הישוב של הצעירים כמה לקוי הוא! – אמר ר' טוביה. – איזה יהודים הם…

– יהודים, – ענה דן. – יהודים עובדים ויש מהם שעובדים במסירות נפש, זהו העיקר. הפגמים ימלאו. בשביל זאת הננו בארץ ישראל. החסרונות שדבקו בנו בימי הגולה יתוקנו. אבל יהיו פה הרבה צעירים, הרבה יהודים עובדים. האמינה לי, כשאני רואה צעיר יוצא מארץ ישראל, יהיה מי שיהיה, אז דמי שותת. את חיי המה נוטלים ביציאתם…

ט

הדברים האלה שדבר הפועל דן באזני ר' טוביה ירדו עמוק אל תוך לבו. הוא עכשיו כמו פקח את עיניו וראה את הסבה מפני מה הוא אינו שבע רצון מארץ ישראל, מפני מה הוא תמיד משתעמם, והוא צריך תמיד לחפש תחבולות במה להמית את הזמן.

– איזה דבר נורא הוא! – חשב ר' טוביה בלבו. – החיים שהם כל כך מועטים, החיים שהיו צריכים להיות כל כך יקרים, כי “דמיו אינם עוזרים, ימיו אינם חוזרים”, הם אצל הרבה, הרבה בני אדם – ובכללם גם אני – נעשים כל כך זולים, כל כך פחותים! וכל זה מפני מה? מפני שאיני עוסק במה שעל פי תכונת נפשי הנני מוכשר לו, ובחרתי לי עבודה שאיני מוכשר לה, ואיני מביא תועלת לא לי ולא לאחרים. כשהייתי איש מעשה, עסקתי בישובו של עולם, ורק השעות הפנויות הקדשתי לתורה ולעבודה, ואז היו החיים נעימים לי, והתורה חביבה עלי, והרגשתי שהיא מחזקת את כוחי ומרוממת את רוחי. אבל עכשיו, כשאני נתון רק לתורה ועבודה, רק לחיי העולם הבא, בעוד שבפנימיות נפשי אני דורש עדיין עבודה חומרית, המועילה לישובו של עולם הזה, אין לי נחת רוח בתורה ואין לי עונג בחיים, ואני מחפש למלא את הריקנות שבנפשי בקריאת “מעשיות”, בשיחות בטלות, ואחר כל אלה – הריקנות איננה מתמלאה, ואני עגום וזועף ומשועמם כבראשונה. יש, אמנם, אנשים שמבטן נוצרו בשביל עבודת הרוח, והם מוצאים את ספוקים בעסק התורה, אבל אנוכי איני כמוהם ולחנם אמרתי לעשות כמוהם, כי לא אוכל. “הרבה עשו כר' שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם”.

וכשהסתכל ר' טוביה יותר ויותר אל מה שנעשה מסביב לו, ראה שאיזה דבר חדש הולך ומתהווה בארץ ישראל, כי הערכין הולכים ומשתנים, והכל מקבל פנים חדשות, והוא התפלא מאוד לא רק על החדושים שנתגלו לו, אלא על עצמו: מפני מה לא ראה הוא את כל אלה עד עכשיו, אף על פי שהמעשים לא מאתמול נעשו, אלא עשרות בשנים. הסתכל ר' טוביה בתוך נפשו פנימה וראה שגם הוא התחדש, שגם בו נעשו אילו שינויים גדולים, שמחשבותיו הן מחשבות חדשות, שלא עלו על לבו מעולם.

הוא היה תמיד עסקן חרוץ, אבל עסקנותו היתה מצומצמת בעסקיו הפרטיים. מעודו לא עלה על דעתו שהוא צריך להתאים את עניניו הפרטיים עם צרכי הכלל. עסקיו לא היו נוגעים כלל לעמו, כי תמיד היו לו עסקים רק עם בני עמים אחרים, אשכנזים, רוסים, צרפתים: מהם קנה את סחורתו ולידם נמכרה. הוא לא ידע את הדרישות שישנן לבני העמים ולא שם לבו לדעתן, כמו שגם הם לא שתו לבם לצרכי עם היהודים וגם לא לדרישותיו של היהודי, הבא עמהם במשא ומתן. ר' טוביה היה סוחר ישר, אבל זה היה פשוט מפני טבעו הישר וגם מפני גזרת המקום, שאסר על הגנבה ועל האונאה, אך לא מפני איזו הכרה סוציאלית. וכמוהו כך כל הסוחרים היהודים ממיודעיו, בכל עסקיהם שהיו עושים לא היו שייכים כלל לעמם. הקשר היהדותי ביניהם ובין העם כולו היה רק קשר רוחני בלבד, בלי כל בסיס חמרי.

עכשיו הוא רואה, שהיהודים בארץ ישראל מתקשרים זה לזה על ידי אינטרסים חומריים, וביחוד על ידי הבסיס הקרקעי, שנעשה להם למקור של חיים ופרנסה. פה – כל מה שיהודי עושה, גם בענינים החמריים, בהכרח נוגע לקבוץ היהודי שבארץ, ובמובן ידוע גם לעם ישראל כולו. והחובה היא איפוא על כל יהודי היושב בארץ ישראל להתחשב בכל מעשיו עם תועלת הרבים.

ור' טוביה בעצמו אינו יודע איך היה הדבר, שהוא פקח את עיניו וראה והבין גורל עם ישראל מהו. פתאום נגלתה לפניו התמונה של העצמות היבשות הפזורות על כל שטח העולם והנידחות בכל הארצות. בפנימיותן מבקשות הן להתאחד ואינן יכולות, והן מתגוללות גלמודות, עצם עצם לבדה, בראש כל דרך ובאמצע כל רחוב, מכשול לכל עובר, כל רגל רומסת אותן, וכל יד משליכה ומקלעה אותן ממקום למקום זה אלפי שנה, ואין סוף ואין קץ למצב המעציב והמחפיר הזה, כמו שבכונה תחילה נוצרו העצמות הללו, שימצאו אכזרים על מה לשפוך את אכזריותם ולצים – את לצנותם.

– ואני – חשב ר' טוביה – כסוחר יהודי – הייתי תמיד שקוע במסחרי. עצם יבשה הייתי תמיד לעצמי. השתדלתי תמיד עד כמה שאפשר להרויח ושוב להרויח, מבלי שום לב, שמגוף אחד שלם ניתקתי, וכל הגוף הולך ונרקב, הולך ומתפרד. חכיתי לרחמי שמים, שבאחרית הימים יגאל את ישראל ולא שמתי לב, כי בני התרחקו מעלי, ובני בני יאבדו בודאי ממני ויטמעו בין הגויים. ורק הפוגרומים פקחו מעט את עיני, אבל גם זה רק במה שנוגע לי לעצמי, ומהרתי לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ ישראל, אבל פה עוד הפעם עצם יבשה הייתי, רק לעצמי דאגתי, לנשמתי, לגופי, ועיני לא ראו מה שנעשה פה לתחית העם… בקשתי לקבור את עצמי בספרים, לעצום את עיני ולאטום את אזני ולחיות חיי מנוחה… אבל אי אפשר… קול דמי העם צועקים מכל קצות התבל, חודר הוא גם מבעד תריסי ברזל… אסור, אסור לעמוד מרחוק ולנוח. וגם לא במנוחה אמצא אושר. מקדישים הם הצעירים את עמם לעבודת הגוף, אנוכי לעבודת הגוף אינני מוכשר עוד, אבל לסייע להם, לקנות ולשכלל אחוזה, שתוכל לפרנס כמה וכמה צעירים, זאת אני יכול.

ונפלא הדבר: כאשר אך בא הרעיון הזה אל לבו – השעמום כמו ניטל ממנו ביד. האנרגיה, שהיתה בו תמיד – התעוררה עכשיו בכוח כפול. הוא היה צמא לעבודה.

מאז אפשר היה לפגוש את ר' טוביה בכל מקום שיש עבודה קרקעית, או שאר עבודות המתיחסות אל משק הכפר: בשדה, בכרם, בגן, ברפת, באוּרוה. אל לולי התרנגולים, אל שובכי היונים, אל כורות הדבורים – לכל דבר היה ר' טוביה שם לב, מסתכל ומתבונן, חוקר ודורש…

– הגם ר' טוביה באכרים? – שאל דן הפועל בשחוק, בראותו אותו מתבונן אל שבלי החטה, שהובאו עכשיו לגורן.

– להתנחל על אדמת הקודש, ר' דן!… זהו כלל לא ענין של לצנות.

– הלואי. מי יתן והיה – ענה דן. – מאוד ינעם לי לעבוד באחוזתו של ר' טוביה, ורק בעגלא ובזמן קריב…

ר' טוביה שתק. הוא כאיש מעשה לא אהב לפטפט על מה שהוא חושב לעשות.

י

היום שנועד לחתונת גדליהו עם צלה בחירתו כבר עבר. גדליהו היה לאכר וכבר היה לו בית ועבודה, אך כל הכנה מצדו של החתן לחג החתונה לא נראתה.

הורי הכלה התחילו להיות שרויים מעט בפחד. מי יודע – אולי התחרט גדליהו עכשיו, ומצא לו אחרת? אמנם ביחוסו לצלה לא היה כל שנוי. הוא גם עכשיו בקש קרבתה תמיד ולא עבר יום שלא התראו יחד. אבל מפני מה הוא דוחה את החתונה – אין איש יודע.

שואלים את צלה והיא עונה בשחוק: המתינו! האין לכם שהות?

אולם בין החתן והכלה כבר היו ויכוחים לא פעם ולא שתים.

– הנימוסים הישנים למה הם לנו? – טען גדליהו – הכלונסאות והמטפחת הפרושה עליהן עם הברכות והטבעת וכל אלה הפטפוטים – רק משפילים את ערך הרגש העדין והמרומם שבאהבה. יותר טוב ויותר יפה, אם נתאסף אנחנו וחברינו וחברותינו הפועלים והפועלות ונעשה את חג חתונתנו בשדה, תחת כפת השמים על ראש גבעה אחת. שם נחלק להם מגדנות, נשירה, נרקודה, נשמחה ונעלזה ונודיע לכולם, כי איש ואשה אנחנו.

– ואבא ואמא? – שאלה צלה בתמיה.

– הלא הם כבר נתנו הסכמתם, – ענה גדליהו בטון של רוגז קל. הוא הרגיש שבתביעה זו אפשר חלילה להרוס את יסודי החופש, שהוא מסור להם בכל לב, ומבקש לקיים אותם בכל מלואם.

– ואם הם נתנו הסכמתם, הלא מכל שכן שצריך לשתף גם אותם – אמרה צלה.

– אם נשתף אותם – אז נצטרך גם לקיים את נימוסי החופה, שהם שנואים, מאוסים בעיני. אינך יודעת, צלה, עד כמה הנימוסים הללו מאוסים עלי. פעם הייתי בעת החופה של אחד מחברי, ובא אחד צנוף בשטריימל ומלמל ומלמל, ואנחנו שחקנו בכל פה, ולא רק שחקנו, אלא היינו נרגזים כולנו על הנימוס התפל הזה, על העבדות שבקרבנו לאיזה מנהגים זרים, שאינם אומרים כלום. צריך לבטל אותם פעם אחת – ודי. אי אפשר לנו לסבלם עוד.

צלה ראתה, כי כאשר היא מדברת עם גדליהו על הדבר הזה, הוא מתמלא כעס ומתרגש מאוד. הבינה, כי דבריה לא יועילו להטות את לבו לחפצה. הוא יעמוד על דעתו בעקשנות רבה, ועצב עמוק שכן בקרבה. היא, להפך, רצתה מאוד שתהיה אצלה חתונה כמו שנהוג בישראל. היא תמיד חלמה על אודות המומנט הגדול והנאדר, שהיא תעמוד תחת החופה עם בחירה בתוך קהל ידידיה ורעיותיה הצעירים והצעירות, הזקנים והזקנות, יחד עם הוריה והורי החתן, ותשמע את הברכות היפות מפי זקן תלמיד חכם כר' טוביה. ובגמר החופה תקבל ותחלק נשיקות וברכות מאת המחותנים והמחותנות. והנה עכשיו – החלום המקסים הזה מתנדף: תחת חופה וחתונה אמתית, תהיה איזו חגיגה יבשה באספת בחורים ובתולות, חגיגות שכמוהן נעשות כמעט בכל יום חול. וכאשר ישאלו אותה הוריה, תאלם מצער ובושה. היא הבינה היטב, כי אין עלבון יותר גדול להורים מזה, שהם מרוחקים מהשתתף בחתונת בניהם. ומפני מה ישלמו להם כזאת? האם זאת היא תכלית האדם, כי כאשר יזקן, יהיה שנוא ומרוחק גם מבני ביתו? היא אינה צריכה ואינה יכולה להסכים לדעתו בדבר הזה בשום אופן. אבל מה תעשה? היא רק יכולה לדחות את הנשואין עוד לאיזה זמן, אבל מה יהיה אז? כשהיא התחילה פעם להגיד לו, כי היא חושבת אחרת, אז אמר בקול עצוב: הנה אני חשבתי, שאת עמי בדעה אחת, והנני רואה שהנך מתנגדת לי.

היא פרשה אז ובכתה, ושני ימים היתה שרויה בצער גדול, ואחר כך הוא בא ופייס אותה, אך מדעתו לא שב. על הפּריציפּ הזה אי־אפשר לותר. הוא אינו יכול לעמוד כ“גולם” שעה אחת לפני איזה “שטריימל”, או גם “לא־שטריימל”, שיכריחהו לעשות איזה נימוסים, שהם נגד הכרתו הפנימית.

גדליהו ספר לה, כי באירופה הנאורה ובאמריקה כבר נוהגים החתן והכלה לבוא אל נשיא העיר ולהודיע לו שהם באים בבית הנשואין, והוא כותב בספרו את שמותם לזכרון – ודי. ועד מתי יחזיקו היהודים. במנהגיהם הנושנים? אנחנו עכשיו קמים לתחיה – ויחד עם זה אנחנו אוסרים את עצמנו ברתּוּקות הנימוסים והמנהגים! למה?

צלה בקשה תחבולות להשיב את הגזרה ולא מצאה, והוא הפציר בה, כי תתרצה לאחת משתי אלה: או לעשות מעין חגיגה בחברת הצעירים ולפרסם שנישאו, או, פשוט, לשבת עמו בלי כל צירימוניות. הלא כבר קשורים הם יחד בעבותות אהבה ובהבטחה נאמנה שישאו זה את זה, והחגיגה הלא באמת אינה מחדשת כלום, ועל כן אולי באמת טוב שלא יעשו כל חגיגה ולא תהיה כל קנאה מצד הזקנים הבלים.

– בלי כל חגיגה אי אפשר – אמרה צלה בהשפילה את ראשה. תהיה החגיגה, איזו שתהיה, לכל הפחות מעין זכרון של חופה.

– חולשה של אשה – אמר הוא בשחוק עצוב. – יהי כך, אם את רוצה.

ובעודם יושבים יחד, והנה דן הגררי עובר.

– אדון גררי, אדון גררי, סורה נא רגע – קרא גדליהו.

– מה יש? – שאל דן.

– מחר לחתונתנו.

– מחר? ביום אחד ושלושים לעומר?!

– ומה לי עם אחד ושלושים או אחד ושבעים? – ענה גדליהו בלעג.

– השאלה היא: מי יסדר לך הקדושין מחר?

– אתה!

– אני, כידוע לך, איני מזלזל בעניני הדת.

– אבל אינני צריך כלל לסדור קדושין. שם על הגבעה אצל הברושים הגדולים נעשה חגיגה ונפרסם כי נשואים אנחנו.

– וההורים? – שאל דן בקול חרש. – איך ירגישו הם בלבם כשיודע להם, שעשית מין חתונה כזו, ועיניהם גם לא ראוה?

עיני צלה אוֹרו. היא פתחה את פיה, וכבר חפצה להכנס בתוך השיחה, אך לבה אמר לה, כי לא טוב לה עכשיו לדבר והתאפּקה. רק לבה דפק בחזקה.

– ההורים? – ענה גדליהו – הם הלא יבקשו שבראש החגיגה יקום איזה “שטריימל”, ואת זאת אני איני רוצה. איני רוצה לשים צוארי בעול עבדות כזו. הננו עוסקים פה בארץ־ישראל בתחית העם, וצריכים אנו פעם אחת להשתחרר מעול הנימוסים הנושנים…

– נו, וצלה גם כן מסכימה לזה? – שאל דן בנעצו את עיניו הבוחנות בה.

היא נתאדמה ומהרה לענות. – בודאי לא!… דברתי עמו והוא מתעקש.

– אמנם ישר אתה, ידידי – אמר דן – ולפי הנראה הנך חושב ללכת בחייך בדרך ישרה, כל כך ישרה, כמו, כמו הקו הישר של ההנדסה. אבל שכחת, יקירי, כי הקו הישר שבהנדסה אינו אלא דבר מופשט, שאינו תופס כלום בחיים. ומאלפי אלפים של קוי הנדסה לא תצמח גם שבולת אחת. בדרך החיים של המציאות יש ישרנות אחרת, יושר מציאותי. ואמנם אילו ישבת במקום אחר, לא בארץ ישראל, והיית אחראי רק לעצמך, כי אז אולי הייתי מקלס את הדרך הישרה שבחרת בה. סוף סוף הלא יש בזה צד אידיאלי, התרחקות מצביעות וכדומה, אבל אתה יושב פה בארץ ישראל ומבקש לעבוד ביצירת העם, ויצירת העם נעשית לא על ידי קוים הנדסיים, אלא על ידי גופים ממשיים, אלימנטים שונים שמתקרבים ומתמזגים יחד וצריכים לויתורים ופשרות. באמת אגיד לך, כי אני בלבי, אף על פי שאני אוהב גם כן את החופש, בכל זאת לא לבד שאיני שונא את הנימוסים הדתיים; אדרבה, אני מחבב אותם ומוצא בהם ספוק רוחני, אבל אני איני רוצה לבוא עמך בריב על אודותם, ובפרט עכשיו, לפני חתונתך… חס אני על כוס היין… אולם לצער כל כך את ההורים, לעשות חתך נורא בין האבות והבנים ולגרום צער לצלה שלנו, שהיא בודאי חפצה בחופה, והכל בשביל מה? בשביל להשתחוות לאליל של הקוֹנסֶקוֶנטיות – זהו, פשוט, עקשנות של ילד, עקשנות שאינה נאה כלל לבר דעת.

– גלגולו של אליהו הנביא אתה, גררי, הבא להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

– כל איש מישראל, החובב את עמו ושתחית ישראל היא לו האידיאל היותר גדול, יש בו ממדתו של אליהו – ענה דן בפנים רציניים.

גדליהו החריש זמן מה. ניכר היה, שהחלטתו רופפה כבר.

– ואם כן, לדעתך? – שאל גדליהו.

– צריך לקבוע זמן החתונה למחרתיים, לאור ל"ג בעומר, ולהזמין את ההורים ולעמוד תחת החופה עם צלה שלך כדבעי. תסבול מעט, ומה בכך? היהודי צריך להיות סבלן, ובזה תגרום שמחה רבה ועונג לאחרים. האמינה, כי הפסדך יצא בשכרך. האם לא כן?

– מה לעשות בך, גזלן – קרה גדליהו חציו בעצב חציו בשחוק.

– דן, חביבי, יקירי! החייתני, החייתני! – קראה צלה ומעיניה התפרצו דמעות שמחה כנחל. – אתה אינך יודע כמה סבלתי, והאלוהים יודע כמה הייתי עוד סובלת…

ממחרת נתפרסם זמן החתונה, וכבר היתה המושבה כולה במצב של התרגשות.

בכל בית נעשו הכנות לחתונה. חג כזה לא בכל יום יקרה במושבה, ובפרט חתונה כזאת. גדליהו חשוב, צלה חביבה, ור' טוביה וציפה נכבדים מאוד. והחתונה תהיה בודאי כיד המלך – מי לא ירצה להשתתף בשמחה שכזו?

והפועלים גם כן סדרו היום את עבודתם, בשביל שיהיו מחר חפשים אחר חצות היום, לא נעים לבוא לחתונת חבר עייפים ויגעים.

ביחוד היתה גדולה השמחה שהחתונה נועדה לל"ג בעומר, היום שבלאו הכי חוגגים בארץ ישראל בפרסום גדול.

נצטערה רק ציפּה, על שלא הקדימו לבשר אותה, לכל הפחות, שני שבועות לפני החתונה. במשך שני ימים אי אפשר יהיה גם לאפות “לֵיקֶך” כל צרכו. אילו נתבשרה קודם לכן, היה הכל מוכן בזמנו, והיתה נוסעת בשביל זאת בעצמה לטבריה.

וגדליה שומע את טענותיה ושוחק.

– יפה בעיניך, שהנך מצער את אמא! – מתאוננת ציפה. – כמה חכיתי לחתונתך, גזלן, ועכשיו אתה שוחק… יהיה רצון, שתטעם טעם שחוק כזה מבניך, כאשר תצטרך להשיא אותם.

כשיצא גדליהו התיעצה עם ר' טוביה על דבר “מתנת הדרשה”. רוצה היתה שיקנו לזוג שתי מנורות של כסף, כמו שהיו עשירים נוהגים לתת.

– שתי מנורות… – חזר ר' טוביה בשחוק. – שתי פרות חולבות לצלה וסוס נאה לגדליהו. ראיתי שהוא יודע לרכב היטב. הידעת, ציפה? גדליהו שלך מצא חן בעיני. הוא אמנם דרשה לא ידרוש; פשוט הוא, חמרי, אבל יקרה לי חמריותה של ארץ ישראל מרוחניותה של חוץ לארץ.

נשף החתונה היה שמח מאוד. שמחו הזקנים, שמחו הצעירים, וביחוד גדלה השמחה, כאשר הודיע ר' טוביה, כי האחוזה הגדולה בת ששת אלפים דונם, שהיתה עומדת למכירה, נמכרה לו, והוא השיג עכשיו את שטר המכירה.

– יחיו זקנינו! – נשמע קול המולה גדולה של הצעירים.

– יחיו צעירינו! – נשמע קול של הזקנים.

ורקוד כללי התעורר בהתלהבות גדולה.

א

על הגג השטוח, המוקף מעקה יפה, של הבית החדש, שבנה ניסן ספיר, גביר העדה, על מרום ההר המזרחי שבעיר צפת, ישבו מסובים יקירי העיר בסעודת מצוה על יד שולחן ארוך, שעליו צלוחיות יפות, כוסות כסף וזכוכית, שבהן מתאדם יין עתיק ומשובח, וקערות עם דגים, חתיכות הראויות להתכבד, ומיני פירות מזמרת הארץ.

הלילה היה ליל סהר, מלא הוד וקסם. מדרומית מזרחית נשקף ים הכנרת השוקט והכחול, השרוי בתוך מסגרת הרים, הנצבים עליו כשומרים גבורים, וממערב מתנשא העצמון בשיא ראשו, ושם הלאה, צפונית מערבית כתאומי צביה – גבנוני רמת גוש חלב. וכשהנך פונה לצד דרום והנה לפניך הגליל התחתון עם הריו ועמקיו והתבור רובץ בתוכם. ומתחת לבית, בעמק, כרמי עין זיתים ובתי המושבה. ומלמעלה הכל מכוסה בכפה של תכלת כהה ומואר באור סהר חן, השט לו בנחת באויר הצלול והשקוף בלוית כוכבי נוגה מתנוצצים ומרמזים וקוראים בלי אומר ודברים: רבש"ע, מה נאה עולמך!

בראש הקרואים הלבושים בגדי יום טוב, חלוקים וחגורות בעלי צבעים שונים, ו“שטריימלים” בעלי זנבות על ראשיהם, שמהם יורדות פאות ארוכות, ומסולסלות – יושב צעיר, או, יותר נכון, הרב דק“ק צפת, איש צעיר שקנה לו שם חסיד ומופלג, יד ימינו של הרבי מבורגן, ומהצד השני ראש הישיבה הידוע בשם ריב”ז, הוא אמנם אינו חושב את עצמו חלילה שהגיע למעלת התנא, שנשא עליו את השם ריב“ז – ר' יוחנן בן זכאי, שהיה ג”כ ראש ישיבה בא“י ביבנה, ריב”ז השני הוא עניו וחותם תמיד “הקטן”, “תולעת ולא איש” וכדומה אלא שהקב“ה זכהו, ששמו הוא יהודה ושם אביו שניאור זלמן ויוצא הר”ת אחרי שמשמיטים את הש' משניאור ומוסיפים ר' בראש – ריב“ז. שם יפה לכל הדעות. על דבר הרי”ש הסביר, שאין זה מרמז על רבי, אלא “ראש ישיבה”, ולפיכך הוא תמיד עושה כוכב על היו“ד, להראות שהיו”ד משמשת לשתים: “ישיבה” ו“יהודה”. איך שיהיה, עלה בידו לרכוש לו שם ריב“ז; ועל חדושיו, שיש לו ב”ה הרבה בכת“י, כתב “חדושי ריב”ז” באותיות יפות ומרובעות, ע“י אחד ה”מושלמים" מבחורי הישיבה. והמדפיס דק“ק צפת שידע את “חולשת” ראש הישיבה היה עושה לו נחת רוח, ועל הכתבים של הכוללות והמוסדות הרבים והעצומים היה כותב “בהסכם הגאון האדיר ריב”ז, ר”מ דק“ק צפת”ו".

על ידו ישב אבי הכלה ר' מרדכי הדר, איש עשיר ומופלג בתורה. כבן שלושים ושלוש. פניו מאירות משמחה ועיניו מתנוצצות כברקים. ויש לו אמנם על מה לשמוח. בתו הכלה חינה, שמלאו לה היום שלוש־עשרה שנה וחמשה חדשים זכתה להנשא לצעיר יודע תורה, ובן יחיד לעשיר מופלג מזרע קדושים. אמנם הוא לא רדף אחרי השדוך הזה, גם העשירות לא לקחה את לבו, אלא הוא רואה בעליל, כי מה' יצא הדבר, ולטובה יצא, לאשרה של בתו ולנחת רוח להוריה.

מתחלה מסר ניסן ספיר את בנו שמחה לר' מרדכי שילמד אצלו, ושלם שכר למוד ביד רחבה. ואחר כך התחיל לפתות אותו להשתדך עמו: רוצה הוא להשתדך עם תלמיד חכם. יחד עם זה הרבה לשלוח אליו שתדלנים. גם הרב האב“ד דמתא בעצמו יעץ לר' מרדכי שלא יסרב. וכששאל בעצת הריב”ז, הסכים גם הוא לדעת הרבים, ובכן לא עמד ר' מרדכי נגד הזרם והסכים גם הוא. ומדוע לא יסכים? אם בתו היא צעירה מה בכך? יותר טוב אשה צעירה מבתולה זקנה. ולפי הדין בת שלוש־עשרה בוגרת לכל הדעות. ולה הלא יהיה טוב מאוד בבית חמיה, המלא כל טוב, והיא עוד תקבל “יוקס” (חלק ב“חלוקה”) יפה מכולל זיבּנבּירגן העשיר, אחרי שבעלה וחמיה גם כן מקבלים “חלוקה” מכולל זה, ותוכל לאסוף ממון לעצמה.

בקצור: אם ה' הזמין שדוך הגון לבתו, בודאי שלא צריך להחמיץ, ובדיעבד הוא “ענבי הגפן בענבי הגפן – דבר נאה ומתקבל”.

השיחה בסעודה היתה בדבר הלכה, בשאלה בוערת שהזמן גרמא: שאלת אתרוגי קורפו. הריב“ז, שהיה ראש המדברים בכל מקום, דבר כדרכו בקול עז ובהתלהבות. הוא הוכיח בחריפות עצומה שאתרוגי קורפו כשרים הם ומהודרים. בדרך פלפולו נגע בכמה וכמה ענינים רחוקים, מ”קדשים" ו“טהרות”, קשרם אל הענין הנדון, עיניו בערו כלפידי אש, ומפיו יצאו להבות. הוא חשב אמנם בלבו, שאין לו כונה אחרת, אלא לברר את הדין לאמתו ע“פ דרכי התורה, וכמעט שלא הרגיש, כי בעומק לבו יש איזו נטיה כנגד המתירים, מפני שהמעוררים נגד אתרוגי קורפו הם ה”שאלטיקעס“, שקולם הולך עכשיו ומנסר בחלל עולם היהדות, ומפניהם כמעט שנשתתק קול אבירי התורה גאוני הדור, שהריב”ז נחשב בתוכם. והוא שונא אותם שנאה עזה, לקיים מה שנאמר: “הלא משנאיך ה' עשנא ובתקוממיך אתקוטט”. ואחרי שהם עוררו את השאלה ע“י רבניהם, הנלוים עמהם, לאסור את אתרוגי קורפו, הוא, ריב”ז, מבקש מאוד לסתור את כל הוכחותיהם ודוקא להתיר, כדי להחליש, עד כמה שאפשר, השפעת ה“שאלטיקעס”. רגש כזה היה צפון בעומק לבו, אבל הוא השתדל לרמות את עצמו, שאינו משחד כלל, ורק נוכח האמת, לשם שמים הוא מתכון.

כל הנאספים שמעו בתשומת לב, כביכול, לשיחה, עיניהם היו מוסבות אל הדורש והניעו בראשם תדיר לאות הסכמה, אעפ“י שלא הבינו כלום מדבריו, כי כך הנימוס דורש להראות כמבינים. גם הרב האב”ד עשה את עצמו כשומע, וזנבות השטריימל שלו התנועעו לפרקים לפנים לאות הסכמה. אמנם דברי הדורש לא לקחו כלל את לבו. קשה היה ממנו להכניס את ראשו בחריפות מסובכת וגם השאלה כשהיא לעצמה לא היתה מענינת אותו. הוא תמיד התרחק מעסק ביש זה. מצד אחד אינו רוצה לבוא בריב עם הציונים התקיפים, אעפ"י שגם הוא אינו אוהבם, ומהצד השני – אין לו כל חשבון לריב עם הסוחרים באתרוגי קורפו, כי הוא כפקח וזהיר יודע, שממריבות כאלה לא ירויח כלום.

אולם ר' מרדכי הדר, אבי הכלה, שמע את דרשת הריב“ז בעיון ובעונג, נעים היה לו לשמוע את החריפות הנפלאה היוצאת מפי הדורש כברקים, איך הוא מהרס ובונה עולמות ברוח פיו – הוא אמנם יודע שאין לעולמות הללו כל יסוד, ואפשר לבטלם ולהוכיח ממש ההפך. בעיקר הדבר היה ר' מדרכי מתנגד למסחר באתרוגי קורפו ובפרט נגד אתרוגי א”י, מפני הטעם הפשוט ו“חי אחיך עמך” וגם מפני חבת הארץ. אבל, כמובן במה שנוגע לדין אמת שם אין מקום לסנטימנטליות, ו“יקוב הדין את ההר” ואם ע“פ הדין יש מקום להתיר, אי אפשר לאסור. אלא שהוא ראה שההוכחות הן רעועות, וכל התלהבותו של הריב”ז אינה אלא עקשנות. אבל כמה יפים הם הלהטים של החריפות! חביבים עליו “פטטיא דאורייתא”, ואפילו אם אינם על צד האמת. במקום אחר היה משיב על דבריו ומפלפל עמו, כמו שקרה הרבה פעמים, שהשיב על דבריו, והריב"ז הודה לו בתמימות, שאמנם בפעם הזאת לא הצליח בפלפולו. אבל לסתור את דבריו ברבים – חלילה!

ידידים נאמנים היו הריב“ז והרמ”ה, לא רק מפני שהיו להם אינטרסים משותפים בישיבה שיסדו, אלא בעיקר מפני ששניהם אהבו את התורה אהבה עזה, אהבה לשמה. עסק התורה היה חביב עליהם מכל תענוגי עולם, ושניהם התכונו באמת ובתמים להגדיל תורה ולהאדירה.

הריב“ז היה בעל תפיסה מהירה מאוד ובקי גדול בש”ס בבלי וירושלמי ובחריפותו העצומה היו הענינים שבש“ס משתלבים זה בזה, סותרים זה את זה, מתאחדים זה עם זה ונסמכים זה בזה. והרמ”ה היה בעל סברא דקה: מנתח כל ענין באיזמל הבקורת השנונה ועוצר בעד הפלפול שלא יפרוץ את הגדרות. ושני תלמידי חכמים אלה הכירו והוקירו זה את זה, כל אחד ידע את מעלותיו של חברו, וכל אחד היה משתלם ע"י חברו.

שני אלה היו עמודי התוך של הישיבה החדשה אשר יסדו בצפת “תפארת צין וירושלים”. כמובן, ראש וראשון היה הריב“ז, שמפני גדולתו בתורה “נחתו כל התורנים” והוא גם ידע להרצות יפה את פלפוליו. ע”י השפעתו נמצאו נדיבים שקנו לישיבה בית גדול ויפה במרומי העיר וגם נדבו להחזקת האברכים שהקדישו את עצמם ללמוד התורה. אולם חלק גדול בהקמת המוסד הזה נטל גם הרמ“ה, שהיה עוד עשיר בזמן ההוא. ראשית כל נדב סכום הגון מכיסו לקופת הישיבה בראשית התיסדה וגם קרא איזה זמן שעור חנם. ורק אחרי שהשפע הלך וגדל, נעתר לעצת הריב”ז לקבל איזה “נפוליונים” שכר למוד, שלא יאמרו ליצני הדור: “אסיא דמגן מגן שוי” (הרופא חנם – ערכו אפס).

ב

והימים הולכים ועוברים כסדרם.

הזוג הצעיר סמוך על שולחן מלא דשן בבית הורם העשיר המפורסם ניסן ספיר. האברך לומד בכתה השניה של הישיבה, אצל ר' מרדכי חותנו ומשתדל מאוד להלעיטו תורה. אמנם גדולות אינו מקוה ממנו, אבל אם ישקוד על למודו יהיה בודאי תלמיד חכם, וכבר ראה צעירים לא חריפים, שעל ידי שקידה היו גם לרבנים. ובפרט חתנו, שצל הכסף וזכות אבות חופפים עליו. מלבד זאת, הוא צעיר מושלם: יודע לכתוב בכתב יפה להלל בעברית, בערבית ובגרמנית. וכשצריכים להעתיק איזה מכתב בקשה למקום גבוה פונים אל שמחה ספיר, והוא כותב. הכל מתפלאים על יפי הכתב ובטוחים שיעשה רושם. את השפות הוא אמנם אינו מכיר, אבל מעתיק הוא יפה מה שאחרים כותבים.

בישיבה גם כן הכל הולך כסדרו. מרחוק נשמעים תמיד מבית הישיבה קולות הלומדים, יום ולילה לא ישקוטו. נדמה, כי שב לצפת הודה שהיה לה בימי ה“בית יוסף”, שהמשנה היתה מדברת מתוך גרונו. הריב"ז מנצח על המלמדים והתלמידים באהבה רבה, ור' מרדכי עוזר על ידו.

ובעיר גם כן הכל הולך כסדרו. ה“יוקסין” כמעט שמספיקים לכל ההוצאות, כי הזול בעיר גדול מאוד, מבורך הוא הגליל־העליון בפרי האדמה, בדגים, בשר ויין, וכל אחד אוכל ארוחה שמנה, ואחר כך בני תורה הולכים לישיבה ועוסקים בתורה, והשאר מבלים שעותיהם בבתי המדרש הרבים בשיחות חולין, בעשון טבק, בפוליטיקה הפנימית של האמרכלים והממונים והמוסדות והסכסוכים שביניהם, לשון הרע ורכילות. ממה שנעשה בעולם הגדול כמעט שאין איש יודע כלום, או שיש להם השגה מוזרה, ולפעמים הפוכה, כי רחוקה היא צפת ממרכז ישובי. עגלה אינה באה אליה, עתונים אינם מתקבלים, רק פעם רואים “בהמה”, כלומר: חמור בא מטבריה או מראש פנה טעון איזו סחורה, ו“הבהמה” אמנם נוערת בחזקה, אבל מי יכול לעמוד על סודה של נעירה זו?

ובאמת החדשות למה הן באות? ב“ה באוצרנו יש הרבה מה ללמד ולהבין ומי שחננו ה' בשכל יכול הוא לחדש חדושים בכל יום ובכל שעה. ולמה יפנו אל ההבל של חכמות העולם, המבלבלות את המוח והמפריעות את המנוחה? וכשלפעמים מבצבץ ועולה איזה ניצוץ של רעיון חדש, שאינו ממין ה”חדושים" של חדושי הלכות המהרש“א וכדומה אז הצפתי, לפי מליצתו של הריב”ז, מניע בפאותיו, והרעיון בורח ממנו כשד מפני “שמע ישראל”. ושוב הימים עוברים כסדרם, בל כל שנויים, והאמת ניתנה להאמר כי גם אחרי חדושי תורה אין לב הצפתים הולך, כל דבר שבעיון עליהם למשא…

על יד המעינות הפתוחים עד חצות היום נשמע תמיד קול נשים מתקוטטות. זו באה בכדים רבים וכשהיא ניגשת למלאם, השאר צריכות לחכות, ופתאום באה איזו אשה מלומדת מלחמה והודפת בזרוע את זו בקללות וחרופים עבריים וערביים, לפי המלון הצפתי, העשיר מאוד במקצוע זה. אולם רק לפעמים רחוקות מגיע הדבר לידי סטירת לחי ונעיצת צפרנים ואז באים עוברים ושבים ומפרידים בין הדבקות, ועל פי הרוב מסתפקות במלחמות שפתים והדיפות קלות, שאינן באות בחשבון.

וחינה בת ר' מרדכי הדר, אשה־ילדה, מכוסה בהינומא עד פדחתה, כמנהג בנות ישראל הכשרות, ויש לה תכשיטים רבים ויקרים, שבהם היא מתקשטת בכל שבת ומועד. וכעבור שלושה־עשר חודש מיום חתונתה ילדה בן למזל טוב, והיתה שוב שמחה וסעודה גדולה כיד ספיר העשיר, אמנם היא קשתה בלדתה. אבל מה בכך? הדבר הוא מובן: צעירה היא ומבכירה. בלי יסורים אי אפשר…

ורק ר' מרדכי כשנכנס לחדרה וראה את בתו הילדה שוכבת חיורת כמת מאין אונים, פניה מעונים ועיניה סגורות, הרגיש תוכחה אלמת, כאומרת: מה רצית ממני, אבא? למה?…

ובימים האחרונים אין ר' מרדכי שבע נחת מחתנו. חתנו נעשה עקשן ומשתובב כילד שובב. הוא אמנם בא אל הישיבה, אבל לא ללמוד, אלא להפריע את הסדרים ולהרגיז את חותנו. באמצע השעור שטריימל או אלונטית עפים מהמקום ששמחה חתנו יושב אל עבר אחד ופוגעים באיזה תלמיד ששקע ברעיונו. ומר' מרדכי לא נכחד, כי שערוריה זו עשה חתנו. ולפעמים מי שהוא יורק על הזכוכית של המנורה, הזכוכית מתפקעת, והמנורה מעלה עשן וצחנה, ומי עשה זאת? שוב שמחה חתנו של ראש הישיבה.

כאשר נסה ר' מרדכי להוכיחו, עקם שמחה את פניו והלך לו, כאומר: יש מה לשמוע… ופעם ענהו בדברים פשוטים וברורים: איני רוצה ללמוד.

– איך?…

– ככה – ענה הצעיר ויבט אל חותנו במבט של חציפות ובוז. – עניים לומדים כדי שיקבלו תמיכה, אבל אני בשביל מה אלמד? למורה הוראה או לראש ישיבה לא אהיה.

– אבל חובה קדושה היא לכל אחד מישראל לעסוק בתורה – ענה ר' מרדכי – ואפילו לסנדלר ולחנוני. ומלבד זאת הלא זהו תענוג גדול ונפלא.

– למי תענוג למי ענוי נפש – ענה הצעיר במרירות.

– ואם כן, מי מבקש ממך שתלך אל הישיבה? שב בבית ונגמר.

– ומה אעשה בבית?

– אך זהו הגיון! אם אין לו מה לעשות בבית, ילך לו לישיבה, לבטל אחרים מתלמוד תורה!… – כעסו של ר' מרדכי גדל מאוד, אבל כרגע נשתנה מהלך מחשבותיו. הוא ראה כי לפניו עומד צעיר אומלל, שאין לו חך לטעום מתיקות התורה, והיא בשבילו רק אבן מעמסה, והוא מוכרח ללכת לישיבה על אפו ועל חמתו, מפני שאין לו כל עבודה.

בעיני ר' מרדכי הדר היה הדבר תמוה. איך אפשר שאין חשק ללמוד? איזה תענוג בעולם הגדול מהעסק בתורה? ולא ידע הרב התמים הזה, שגם בתנועת הרצון חלים שנויים וכן בטעם העונג. ובזמן ההוא תקפו את הצעיר געגועים עמומים לעבודה, אותם הגעגועים הטבעיים ליצירה, שישנם בלב כל אדם נורמלי, ושרק על ידי לחץ וכפיה חיצונית במשך זמן רב הם הולכים וכבים, והאֶנֶרגיה העצורה והמתפרצת מבקשת ומוצאה ענינים שאינם יוצרים אלא, להפך, משחיתים ומקלקלים. ר' מרדכי הדר בתמימותו לא ידע מהי שאיפת הצעירים הפנימית בדור הזה, וגם כשהתאספו אחדים מחברי הישיבה ובקשו גם הם לקנות חבל אדמה ולעבדה כמו שעושים אלה העולים בימים האחרונים לארץ ישראל מהגולה, בני ביל"ו וכדומה, היה ר' מרדכי הדר בין המתנגדים לתנועה זו, וחשב שהיא זמורת זר, חקוי למעשי הגויים. רק אנשים פשוטים, עם דומה לחמור, צריכים לעסוק בעבודה גסה בכלל. אבל יהודים עדינים צריכים לעסוק בתורה, ורק בתורה…

וכשהוסיף ר' מרדכי לחשוב בענין הזה מצא לצערו, כי לא רק הצעירים, כי אם גם הזקנים הצפתיים, היושבים על המשניות ועל הזוהר לא מתוך הכרה ונטיה פנימית, אלא שאין ענין אחר במה לענות בו. רק הם נושאים וסובלים דומם, לפעמים עושים את עצמם כאילו מתלהבים מלמודם, מניעים בפאותיהם וצועקים, אבל באמת – הבל הבלים…

– אולי תעסוק במסחר? – שאל ר' מרדכי.

– באיזה מסחר?

– האני יודע? אני בעצמי רחוק מעולם המסחר. אולי תפתח חנות? יש לך ב"ה נדוניא – שלוש מאות לירות. אפשר לפתוח חנות יפה. יתנו לך גם בהקפה בבירות.

– מה יש לעשות בחנות? ומי יושב בחנות? רק נשים, שמטפלות בחנות כל היום בילדים. הכי יש בצפת מקח וממכר? לכולם יש תחתונים, חלוקים ושטריימלים, ואין למי שהוא צורך לקנות כלום. ירקות, ביצים ודגים מוכרים גויים. הישיבה בחנות קשה יותר מאשר בבית המדרש.

– ומה לעשות?

–?

ג

ניסן ספיר או כמו שקורין אותו בצפת – ניסקה שרה שלומס – הוא נכד הצדיק מבורגן, יהודי יפה, יהודי עדין, יהודי חסיד, זרע קדושים. זקנו נהדר, פאותיו מסולסלות, דבורו בנחת ומתון במעשיו. הוא ראשון למקוה, ראשון לעשרה ראשונים בבית המדרש וראשון לכל סעודת מצוה. אומרים עליו שהוא פקח מאוד, וכל מי שצריך לעצה פונה אליו. ואחרי שהוא שומע מה ששואלים אותו, הוא פותח את הזוהר, מביט במקום שפתח רגעים אחדים, ואומר את עצתו. הוא היה אומר, שכך הוא מקובל מבית אבי שסגולה לעצה נכונה היא לקרוא תחלה איזה שורות בזוהר.

נאה הוא ניסקה שרה שלומס בלילי שבת, כשהוא שב מבית הכנסת, בלוית המלאכים. בנחת רוח הוא קורא “גוט־שבת”, פושט מעליו את הדז’בה (המעיל העליון) העשויה קטיפה ירוקה, ואח"כ מסיר מעליו את השטריימל היקר והוא נשאר בכפה לבנה כשלג ומעוטף בטליתו העדינה, המקושטת בעטרת כסף רחבה (הוא נוהג להתפלל בלילי שבת מעוטף טלית כמו שנהג זקנו), ואחרי שהוא אומר “שלום עליכם” ופוטר מעליו את המלאכים, הוא ניגש אל השולחן ולוקח בידו את כוס היין העדין ומקדש, כשהוא שם טליתו על ראשו. אחר־כך מסיר את הטלית, נוטל את ידיו וניגש לאכול את הדגים העדינים ואת המרק העדין ואת התרנגולת הצלויה העדינה ואת הצימס העדין, בין כל מאכל ומאכל מזמר זמירות ולוגם יין. ואחר כך הוא ממלא את הכוס ומברך ושותה כהלכה.

זוהי דרכו בסעודתו העדינה, שהיא אמנם באה לאו דוקא בשבת, אלא גם בכל ימי השבוע. כי ניסן אוהב את ענין המזון, ואשתו הכשרה יודעת לעשות את רצון בעלה תמיד ואין אצלו בין שבת לימות החול, אלא הזמירות בלבד, וכך היה נוהג לאכול גם אצל אחרים בסעודת מצוה, אכילה שיש בה שביעה ונחת רוח.

– יהודי צריך לאכול, כדי שיעבוד את הקב"ה, ואחרי שהעבודה היא רבה, צריך גם לאכול כהוגן, שיהיה לו כוח. כך היה ניסן רגיל לאמור ולעשות.

ואף על פי ששולחנו היה תמיד ערוך לשובע, לא היה מתעצל ללכת לסעודת מצוה ואפילו ל“עין זיתים”. האכילה היתה אצלו עבודה שבלב: הוא היה אוכל בכל לבו ובכל נפשו, ובשבילה לא חשך מעמל רגליו.

חבה יתרה היתה נודעת לו מלפנים לניסקה מאחד היהודים העשירים, שבא מאפריקה לבלות בא"י את אחרית ימיו – חוניה היה שמו. ניסקה הזכיר תמיד את חוניה חיט באנחה שוברת מתנים. אך זה היה יהודי, – היה ניסקה אומר – לדבר עמו – מחיה נפשות! אילו היו יהודים רבים כאלה!…. אך זה היה יהודי! אך זה היה יהודי!

חוניה היה יהודי תמים ופשוט. תמיד עסק בעבודת חייטות, מתחלה בליטא ואחר כך באפריקה. היה לו בית מסחר ובית מלאכה, שבו עבדו כחמשים פועלים ועשה עושר רב. בנים לא היו לו, וכשמתה עליו אשתו מכר את הכל, לקח את צרור הכסף בידו ועלה לארץ ישראל והתישב בצפת. שם קנה לו בית גדול ובשאר הכסף קנה ניירות של הממלכה וישב לו במנוחה על התורה ועל העבודה. שכר לו מלמד אחד שהיה בא שעות שתים ביום ללמדו “עין יעקב”, ושאר היום היה קורא תהלים ומעמדות ומנורת המאור.

אותו היה ניסקה מבקר לעתים תכופות, משיח עמו בדברי מוסר ומספר לפניו מעשיות מהסבא קדישא שלו זצוק"ל, ומשאר הצדיקים אנשי הפלא ושותה אצלו תה מתוק או קאפה ומפטיר בענבים, בתפוחי זהב וכדומה. מה אפשר לדרוש מאיש שאין לו בעלת הבית?

חוניה היה מביט ביראת הכבוד על ניסקה. בנן של קדושים!… וכמעט שנחשב ניסקה בעצמו בעיניו לאיש קדוש וגם ללמדן מופלג. וכמה יפים הם סיפוריו! מספר הוא לאט, בנחת, בלשון רכה, בשפת חלקות:

“יושב פעם זקני הסבא הקדוש זצוק”ל בראש חסידים ואומר תורה, והחסידים עומדים מסביב כמחנה אלוהים. וכשהוא מוציא מפיו דברי תורה – זקוקין די נור יוצאים עמהם, ואתה רואה ממש בעיניך זרם של אש שמתפשט לכל הרוחות. והנה קרה אסון: נעלמה הקופסה של כסף מהשולחן והקופסה היתה יפה מאוד. אחד ממקורביו הביא אותה לו מחוץ לארץ, שיהיה אותו צדיק מריח טבק ממנה. פונה הסבא הנה והנה, אין הקופסה, איננה. וזקני הקדוש זצוק"ל מצטער מאוד, ושואל כמו לנפשו: איפה היא הקופסה שלי, איפה היא? חבל, חבל, קופסה חביבה!… פתאום נגלה חסיד יפה כמלאך האלוהים (איש לא ראהו עד הזמן ההוא) ופנה אל הסבא בפנים מאירות ואמר: אל תצטער, סבא קדישא! הא לך הקופסה!

פני זקני הצדיק נהרו, הוא קבל את הקופסה בשמחה רבה וכשפתח אותה והנה ריח גן־עדן עלה מתוך הטבק שבקופסה, נתבסם כל החדר וכל החסידים. הרים הקדוש את עיניו לראות מי הוא החסיד הזה והנה איננו…"

– זה היה אליהו הנביא, הוסיף ניסקה בלחש. – הקב"ה ראה בצער הסבא ומהר לשלוח לו את אליהו הנביא, שיסיר ממנו את צערו…

וחוניה שמע ספורים כאלה מפי ניסקה לרוב וקבלם כדבר אלוהים אמת בכל תמימות נפשו. ואיך לא יעריץ את ניסקה, שהיו לו אבות קדושים כאלה?

וכשחלה חוניה, היה ניסקה מבקרו בקביעות ונכנס עמו בדברים על דבר סוף כל האדם, וכי צריך לדאוג מראש, שרכושו יהיה קודש למוסדות קדושים, ושילמדו בהם תורה ויתפללו לעלוי נשמתו. והסביר לו, כי כאן בארץ זו, אם חפץ הוא שיעשה הכל כרצונו, אין דרך אחרת אלא שיתן לו לניסקה את כל נכסיו במתנה ויחד עם זה יכתוב צואה ויפקיד בידו כמה לאיזה מוסד יוּתן מעזבונו. והוא, ניסקה, יחלק אחר כך את הכספים לפי הצואה לכל מוסד בתנאי שילמדו אחריו משניות ויאמרו קדיש, ויעשו “אל מלא רחמים” בשנה הראשונה בכל שבת ואח“כ בכל שנה ושנה בימי ה”יארצייט" ושאר הפרטים, כמו שכתוב בכל מכתבי השנונרות, היוצאים מצפת ומשאר ערי הקודש, כידוע.

וחוניה בתמימותו האמין לדברי ניסקה ונתן לו שטר מתנה על הבית ועל כל אשר לו ומסר לידו גם את כספו – הרבה עשרות אלפי פרנקים ובעוד זמן קצר שבק חיים לכל חי.

ואז קם הבית וכל אשר בו לניסקה לאחוזת עולם. הוא אמר, שחוניה היה חייב לו כסף, ובחובו נתן לו את הבית. ומי שאינו רוצה להאמין, ילך לו אל חוניה ויברר את הדבר לאמתו…

זה היה יסוד עשרו של ניסקה, ואחר כך, כמובן, כסף מושך כסף. ניסקה קונה “יוקסין”, נותן ברבית, סוחר בשטרי ערך ומתעשר מיום ליום.

ד

והישיבה “תפארת ציון וירושלים” מתנהגת “כשורה”. נמצאים בה אברכים, כמובן, אחדים, שבקיאים על פה באיזה מסכתות. יש שיודעים על פה סדר או סדרים של משניות, ויש ששוקדים על יורה דעה וחושן משפט, ויש שלמדו לפלפל על דרך הריב"ז. וכל מי שבא אל הישיבה רואה בעליל, שהתורה מחזרת על אכסניה שלה. ובני הישיבה מקבלים תמיכה, כל אחד ואחד לפי שיעורו שלו.

הריב“ז ור' מרדכי מנצחים על הלמודים וקופת הישיבה מתנהלת ע”י ראש האמרכלים, ר' יחזקאל לנדא – לא ה“נודע ביהודה”, אלא אחד מיוצאי חלציו, או סתם מי שנקרא בשמו – וע“י בן אחיו של הריב”ז, הלל קונקין, וכסניף להם רב העדה. אמנם ידידות לא היתה בין הרב ובין הריב“ז. הריב”ז היה מתיחס אל הרב כמו אל “בור דאורייתא”, “דלא ידע מאי דקאמרי רבנן”, וגם שנואה היתה בעיניו פקחותו היתרה, פקחות של סוחר רמאי, שרק אל ה“פּארעס” עיניו נשואות ובשביל ה“פּארעס” הוא נכון לעשות הכל. והרב היה מקנא בשמו הגדול של הריב“ז, והיה משתדל בין מתי סודו להשפילו יחד עם חדושיו ועם פלפוליו; אבל כל אלה היו דברים שבלב, שאינם מגלים אותם, אלא ל”צנועים“. כלפי חוץ היו שניהם ידידים טובים ועל מכתבי הישיבה חתם גם הרה”ג המו“צ דעיה”ק צפת“ו, ולהפך על המוסדות שהם תחת ידי הרב, אישר הריב”ז בחתימתו והרבה להלל את הרב, מפני דרכי שלום.

וככה היה הענין נוהג. “אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא”. כל אחד עושה בשלו ומצליח. הריב“ז והרמ”ה אינם מתערבים בעניני הכספים, והממונים על הכספים אינם מתערבים בענינים הפנימיים של הישיבה, וכולם יחד משתדלים להגדיל את ערך הישיבה ולפרסם את שמה בעולם.

בפרסום הישיבה הועיל הרבה הלל קונקין, “מגיד ישרים” דעיה“ק צפת”ו. זה היה דרשן מסוג חדש. לא כאותם הדרשנים שגונבים דברים מספרי המגיד מדובנא מ“אפיקי יהודה” וכדומה, וגם לא מאלה שהולכים בדרך המחקר ושמים בכליהם ממחקרי “עקדת יצחק” וכדומה. הלל קונקין אינו צריך לכל זה וגם בכלל אין לו חשק לעיין בספרים ולזכור מה שכתוב שם. די לו שהוא מחונן בכשרון הדבור. הוא פותח את פיו בתוך קהל ועדה, והלשון ממללת. רעיון? כלום צריך דרשן לרעיון? והלל קונקין יוכיח שבאמת אין כל צורך ברעיון. הוא אמנם מזכיר בתוך דרשתו איזה פסוקים שנשארו בזכרונו מ“ימי ינקותא” וכן איזה מאמרי חז"ל ומסרסם כמעט תמיד, בלי רחמנות ובלי בושה, אבל אין זה אצלו עיקר.

איך שהוא, הלל קונקין הוא דרשן מוצלח. אם רעיונות אין לו, לא ישנים ולא חדשים, אבל חוצפה יש לו תשעה קבין ויותר. הוא עומד על הבימה כגבור ומדבר בדבורים שוטפים, וההמון שלנו, שטעמו פגום ומשולל כל הבחנה ורגש של בקורת, שומע פטפוטיו זמן הרבה ואינו מתרעם. ואולי חושב בלבו, כי הלל קונקין קבל את דבריו בפי הגבורה ואסור להרהר אחריהם…

הריב“ז כדרכו היה מבטל בלבו כל המגידים, מאיזה סוג שהוא. “סתם מגיד עם הארץ”, היה הריב”ז אומר. ואלא מאי? הענין דורש פרסום, ואחרי שהמגיד עוזר בדבר הזה – הנהו נכון כאיש פוליטי לקבל באהבה עזרת המגיד, ובפרט שהוא קרוב לו ממשפחתו. ולא עוד אלא שבכתבי התעודה שמסר על יד הלל קונקין הרים את מעלתו וכתב עליו כנהוג "הרב הגדול, פה מפיק מרגליות, בקי בכל חדרי תורה ועובד ה' באהבה ובמורא וכו' וכו' ".

רק בעיני הרמ"ה היה קשה קצת הדבר הזה; הוא ביושר לבבו הרגיש כי סוף סוף המגיד הוא מחנך העם והוא יודע והכיר כי בהלל קונקין – מלבד חוצפה אין כלום, ואיך אפשר להשתמש בו בשביל ענין נעלה כמו הפצת התורה והרמת קרנה? אבל להתרעם בגלוי לא נועז גם הוא. ירא שלא יקלקל.

כן נצטער רמ“ה בלבו על שיש הרבה בין הבחורים והאברכים, שאין לבם הולך אחר עסק התורה, והם מבלים את זמנם לריק בתוך כתלי בית המדרש ומתקלקלים ומקלקלים גם את חבריהם. פעם אמר לריב”ז שיותר טוב היה אילו יסדו בשביל האברכים הללו מחלקה של מלאכה. אבל הריב“ז אמר, שזה לא נוגע לו. ילמד כל מי שרוצה ללמוד ובשבילם יסד ישיבה והשאר אין אחריותם עליו. ומלבד זאת – הוסיף הריב”ז בלחישה – נסה נא לפתוח מחלקה למלאכה, אז יבוא הרב וכנוותו ויוציאו לעז על הישיבה, שהיא “אסכולא” רחמנא לצלן, ויבטלו את הכל כעפרא דארעא. מעשים שכאלה היו בירושלים וקנאים פגעו והרסו. אינך יודע עוד כמה גדול כוחם של הקנאים בהריסה!….

אבל היו שעות של “עלית נשמה” לשני גדולי תורה אלה. ביחוד בימי השבתות היה הרמ“ה הולך בבוקר אחר התפילה עפ”י הזמנת הריב“ז לעשות עמו קידוש, ואחרי הקידוש היו סוגרים חדרם ויושבים יחד שעות רצופות ומבררים סוגיא עמוקה. ואז מתפללים והולכים לאכול את ארוחת הצהרים, מתוך שמחה ועונג גדול… בשעות הללו היו שניהם עוסקים בתורה לא להתפאר בלהטי הפלפול, אלא לשם הבנה אמתית של הסוגיא על פי דרכי הראשונים ולרדת לסוף דעתם, “והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני”. ורוח החכמים הלומדים מתנשא אל על ומתלכד יחד עם נשמות בעלי התוספות, הרמב”ן והרשב"א, ומרגישים נועם עליון שאין דוגמתו…

– זוהי סעודת תלמידי חכמים! – היה הריב“ז אומר לרמ”ה תלמידו־חברו בפנים מאירות, אחרי שגמרו את למודם.

הכנסות הישיבה היו במקצת מנדבת הכוללים והיחידים מיושבי צפת, שהשתתפו גם כן בהקמת המוסד, והעיקר מנדבות חוץ לארץ שבאו ע“י מכתבי בקשה כתובים ונדפסים וקונטרסים צעקניים ובכיניים עם צעצועים ותבנית הר הבית וכותל המערבי וקבר רחל, ועם הבטחות גדולות לימות המשיח ולחיי עולם הבא. ואפותיקי של זכות הרשב”י שמנוחתו כבוד במירון ושאר צדיקים וצדקניות, שעל קבריהם הגבאים מבטיחים ללכת עם תלמידים ולבקש רחמים בעד המתנדבים ולברכם בברכת “מי שברך”, פעם בשנה או פעמים אחדות או בכל חודש – הכל לפי ערך הנדבה.

אבל הוצאות הישיבה הלכו וגדלו. כדרך העולם “מי שיש לו מאה רוצה מאתים, ומי שיש לו מאתים רוצה אלפים”. גם ראשי הישיבה בעצמם והמלמדים דורשים הוספה מזמן לזמן. צריך להוסיף גם תמיכות לבחורים ולאברכים תלמידי הישיבה וגם צריך לקנות ספרים, מלבד אלה שנתינים תמיד במתנה. והכסף מאין ימצא?

ואז הוחלט שהלל קונקין, שיש לו גם כשרון של דרשן, יסע לאירופה ולאמריקה לעשות תעמולה בעד הישיבה ויקבל מההכנסות חמשים אחוזים (עם הוצאות הדרך) והשאר יכנס לקופת הישיבה.

והלל יצא לדרכו מזוין במכתבי הריב“ז ושאר יקירי קרתא קדישא, ושהרבו בשבח השד”ר וחתמו ע"ז כל אחד בחתימתו. ובכל מקום בואו היה דורש על הבמה בשבח התורה ובשבח הישיבה הקדושה שהוא בא כוחה, ובני ישראל שומעים בהתפלאות מהגדולות שנעשו בארצנו הקדושה ונותנים ביד רחבה את נדבותיהם. וביחוד הגדיל הלל לעשות באמריקה. שם עשה חברות מיוחדות בהרבה ערים להחזקת הישיבה.

וכבוד הישיבה נתגדל ביחוד אחרי שהדפיס הריב“ז את חדושיו. והלל השתדל להפיץ את הספר והגדיל את שם הריב”ז ואת הכנסות הישיבה.

ובכל פעם כשהיה הלל שב ממסעיו, היה הריב"ז וכל בני הישיבה עושים כבוד לאורח, אבי הישיבה ומפרנסה, והלל הולך הלוך וגדול גם בעיני עצמו וגם בעיני אחרים.

– אילו היה לי שד“ר שכזה! – היה הרב אומר בלבו, בהביטו בעין קנאה אל הצלחת הריב”ז וישיבתו.

אחרי עבור שלוש שנים של נסיעות מוצלחות, וכיסו של הלל נתמלא באיזה מאות לירות – עלה על לבו לבנות לו עליה על הגג של הישיבה, כלומר: קומה עליונה יפה ומהודרה.

כאשר הגיד את חפצו לריב"ז, נשתומם הזקן: איך אפשר לעשות כדבר הזה? והלא זהו גזל הרבים!

– אם יהיה כסף לישיבה – ישיבו לי את כספי עם רבית מועטה וקמה העליה לישיבה.

– למה תכנס הישיבה בחובות?

אבל הרעיון הזה נתקע כמסמר ברזל במוחו של הלל ואי אפשר היה להזיזו משם. מדי פעם היה שב לפתות את הריב“ז ולהטותו לחפצו. וכשראה שהריב”ז מתנגד, איים עליו שהוא יעזוב לגמרי את ענין הישיבה וילך לו להיות שד"ר למוסדות של הרב, שנותן לו יותר אחוזים: ולמה לו להשחיר את פניו בשביל הישיבה שאינה מכירה טובה לו ואינה רוצה לעשות עמו דבר שזה נהנה וזה לא חסר?

צר היה לו לריב“ז לעבור על דין תורה, ובפרט לענין הנוגע לישיבה, שהיא עצם חייו, אבל מה יעשה אם עמוד התוך של הישיבה מתמוטט? היכן ימצא שד”ר שכזה?

הוא ספר את הדבר לר' מרדכי.

ר' מרדכי נתרגש מאוד לשמע הבשורה הרעה הזאת. גם בעיניו היה הדבר כמעשה ליסטים שאין לו שום הוראת התר. אבל איך יצא להלחם נגד קונקין התקיף? הלא הוא תיכף ישליכנו מהישיבה כסמרטוט. ובכן צריך לעשות כמו שהצפתים נוהגים בשעה שהם באים בין המצרים: ב… פ… מ… אי בעית אימא הכי, ואי בעית אימא הכי, ואי בעית אימא – לא אמרתי כלום…

ובכן ע“י כפיה והפחדה השיג קונקין הסכמת הריב”ז.

אולם כשבא קונקין לדבר עם האמרכל נפגשה המחרשה בצוּר.

האמרכל, שהיה שונא בכלל את קונקין, לא הסכים בשום אופן, שיבנה עליה על גבי הישיבה, ולא שם לב גם לאיומיו שיעזוב את הישיבה, אם לא יעשו בקשתו. וכשראה שהריב"ז מסכים לו לקונקין, אף אם לא בלב תמים, והלל עומד על דעתו וגם ניגש לבנות, מבלי התחשב עם דעת מתנגדיו, אז הגיש האמרכל את התפטרותו מהיות גבאי בישיבה, ואחריו גם הרב.

והמלחמה התלקחה…

ה

לניסקה ספיר קרה בזמן ההוא אסון, לא אסון ממש, אלא איזה שנוי בחיים, שהתעצב עליו בגלוי ושמח בסתר. אשתו שהיתה זמן רב חולנית, גונחת ומשתעלת, מתה סוף סוף.

ניסקה קבל עליו את הגזירה באהבה, ואמר בלבו: גם זו לטובה!

עוד בעצם ימי השבעה רמז לשדכנים, שאיננו כל כך זקן, כמו שחושבים אחרים, כי סך הכל מלאו לא חמשים וחמש שנה.

ומיד באו והציעו לפניו נכבדות מכל המינים: גרושות, אלמנות ובתולות והוא בחר דוקא בבתולה, ודוקא ביפה. ואם יש בזקנו שערות כסף – מה בכך? נגד זה יש בכיסו דינרי זהב. והוא אמנם לא המתין הרבה: רק מלאו שלושים יום למות אשת נעוריו, וניסקה עמד תחת החופה למזל־טוב עם הבתולה המהוללה מרת אסתר בת שלמה הירץ, בעל אכסניה מירושלים.

ולפני החופה השליש שטר מתנה על ביתו על שם הכלה.

אסתר היא צעירה פקחית. לא לחנם נתחנכה ונתגדלה באכסניה גדולה וראתה אנשים שונים שהם חיים חיים מרווחים. ואם היא הסכימה להנשא ל“תרח” זקן, רוצה היא, לכל הפחות, לחיות כדבעי. חיים של חיים, חיים של עונג ורוחה…

ועל פי רצונה של אסתר עושה הזוג הצעיר למחצה נסיעה של טיול לבירות, ללבנון ולדמשק; ניסקה אינו מקמץ ומוציא הרבה נפוליונים. ובדיעבד ניחא הדבר גם לו, גם הוא נהנה מהטיול, ובפרט עם אשה יפה מקושטת לתלמיד חכם שכמותו (הוא החזיק את עצמו תמיד חכם, אעפ"י שבידיעותיו לא הרחיק ללכת מפרק משניות בהבנה פגומה ומסורסת). וגם כאשר נאנס לרגלי המצב החדש לגזוז את פאותיו (הוא הצטדק שעשה זאת לרגלי מחלתו) וללבוש בגדים אירופיים ולהיות לג’נטלמן, מפני שלא נאה להראות בחלוק צפתי, בפאות ארוכות ובשטריימל בבתי מלון קולטוריים שבערים הגדולות – גם אז לא חדל מחשוב את עצמו לתלמיד חכם וגם לירא שמים.

ואמנם במדה ידועה היה ניסקה ירא שמים באמת. הוא פחד מלעבור על מצוות הדת, ובכל סבר שאינו נוגע לכיסו או להנאתו הוא נזהר מאוד, והיה גם במדה ידועה מדקדק במצוות. אבל במקום שמצא הנאת גופו, וביחוד במה שנוגע לדררא דממונא, שם נתבטל הפחד והיראה לגמרי. לא ידוע אם מצא לו התר, או כלל לא בקש התרים. בעניני ממונות והנאת הגוף הוא אוטונומי לגמרי, ואין רשות להבורא ית' להתערב…

ולפיכך על כל מה שעשה ניסקה בעניני ממונות וכן בשאר דברים שתאותו גררה אותו לא היה מתחרט לעולם. והדרך היתה סלולה לפניו. התגאה כלפי הקב"ה במצוות, עשה לך טלית נאה, קנה אתרוג נאה, הנח תפילין והתפלל איזו תפלה שהיא, תפלה חטופה ומרוסקת, והשאר – היה אדם ואל תפהק.

והוא אמנם היה אדם בין בני אדם. עם הרעבים ידע לדבר בלשונם ובסגנונם ובכל מנהגיהם ובכל המחמאות שבתנועותיהם ומדברותיהם; וגם עם האירופים ידע לדבר בלשונם, ביחוד בשפה הצרפתית. בשכונתו ישבה משפחה של יהודים מזרחיים שדברו ביניהם צרפתית. אבי המשפחה היה דירקטור של בית ספר האליאנס. וגם סגן הקונסול של איזו ממשלה קטנה אירופית. וניסקה הגה כבוד ליהודי הזה, שאעפ“י שהיה אפיקורוס, מחלל שבת בפרהסיה ומתרחק מחברת יהודים, ואינו נכנס אפילו ביום הכפורים לבית התפלה, בכל זאת הכיר ניסקה שזהו יהודי שיש לו תקיפות ו”תעלא בעידניה סגיד ליה". ומה שנוגע לעניני השתחויה והכנעה – היה ניסקה אמן נפלא, והוא נדחק אל המקום שלא רצו בו ולא בקשוהו, ומהרה נתקבל גם אצל היהודי האריסטוקרט הזה כבן בית ולמד את השפה הצרפתית על נקלה לדבר בה וגם לכתוב בשבושים.

השפה הצרפתית פתחה לפניו גם את שערי העולם הנאור, ואחרי שמחוץ לתחום של עיר מולדתו צפת היה מתנהג גם במלבושיו כמנהג ג’נטלמנים, קשה היה כלל להכיר שזה ניסקה הצפתי. כשרון ההסתגלות היה רב מאוד אצל ניסקה. בכל סביבה שהיא היה תופס מקום בראש. בין היראים והשלמים היה ניסקה עומד בשורה הראשונה, כי לא נמצא מי שיודע לחקות כמוהו את דרכי החסידים האמתיים. בתוך הערבים היה ניסקה ערבי גמור ובתוך האינטליגנטים, כביכול, אינטליגנט גמור. במה דברים אמורים כשהאינטליגנטים הם אנשים מן הישוב, כלומר: אוהבים לפטפט על כוס יין, לשחק בעצמות, בקלפים ולשוחח על דבר מסחר, פוליטיקה ונשים, אבל מאינטליגנטים משכילים או מלמדנים בכלל שיש להם עסק עם ספרים ועם מדעים, מהם היה מתרחק כמפני משחיתים. אותם לא היה אוהב ובחברתם לא ישב. הוא חשב אותם לבטלנים. מבלי עולם, שלא נאה כלל לאיש מעשה נבון להתארח עמהם, וכשקרה לו לשבת עמהם ידע לשתוק. וגם את השוקדים על התורה, אעפ"י שהיה מראה להם קצת כבוד בפניהם, היה מבזה בלבו…

וככה חי ניסקה בכל העולמות שהמזל גרם לו להכנס בתוכם לא כגר, אלא כבן בית. פעם מתחצף ופעם נכנע ושפל ברך, ובכל מקום מוצא לו איזה ענין של פרנסה, להכנס ולצאת בו בשלום, בלי שבירת עצמות.

גם הפעם בנסיעת הטיול מצא מקור חדש של פרנסה. הוא הריח שיש מקום לקנות בזיל־הזול מניות של איזו חברה מסחרית, ותיכף ומיד עלה בלבו, כי נקל יהיה לו להפיצן בין אחיו יושבי צפת ולהרויח סכום גדול שיכסה כל הוצאותיו.

וניסקה לא טעה בחשבונו.

אין עיר בעולם שיושביה כל כך בהולים על קנית שטרי גורלות ושטרי־ערך, כמו העיר הקדושה צפת. כל סוחריה, אברכיה וסרסוריה – כולם שקועים בעניני־שטרות; כל אחד אץ להתעשר, לזכות בגורל, לקבל דיבידנדים משונים, וכל אחד בוטח ומאמין באמונה שלמה שהוא יזכה בגורל ובקפיצה אחת יעלה למרומי העושר. ולפיכך הוא מאמץ את כל כוחותיו, לוקח כסף ברבית, מוכר את ה“יוקסין” וקונה שטרות. אותו זמן התהלכה בצפת אפּידמיה של קנית שטרות, ביחוד בבורסאות של צפת, כלומר: בבתי המדרש המרובים והמזוהמים. בחזרת הש“ץ ובקריאת התורה ואפילו פשוט בעת התפלה, אנשים אברכים, ארוכי פאות, מתהלכים הנה והנה בחפזון, יורקים וגורפים את חטמיהם בהליכתם אל כל עבר, מרימים את שולי החלוק הארוך ומגלים את תחתוניהם הלבנים למחצה, ומנקים את החוטם, ומשיחים בחשק גדול על דבר קנית שטרות. ועיניהם מבריקות מרוב התפעלות. ובאמצע פוסקים ואומרים עם החזן “שמע ישראל” ומותחים את ה”אחד" מתיחה הגונה ושבים לעסקיהם.

ור' מרדכי הדר, שכספו בא לו בירושה מחותנו, נכשל גם כן בקנית שטרות על ידי מחותנו הותיק, ר' ניסקה. ר' מרדכי היה תמיד סובל יסורים מעשרו. הוא רצה אמנם למצוא איזה רווח קטן מכספו, כדי שיוכל לעסוק בתורה בלי דאגת הצרכים הנחוצים. אבל איך ימצא? נסה להלוות לבטוחים בהתר עסקא ברבית קטנה, אבל ה“בטוחים” ידעו את חולשתו של ר' מרדכי, שאינו יודע לתבוע אפילו בדיני ישראל ומכל שכן בערכאות, והיו מונים אותו ודוחים את פרעונותיהם, עד שסוף סוף היה שמח אם קבל מחצית הקרן.

ובימים ההם יצא ר' מרדכי מאיזו הלואה גדולה וידיו על ראשו. ועל כן גמר בלבו לנסות גם הוא את מזלו בקנית שטרות, וניסקה מחותנו הלהיב אותו בפה חנף והוכיח לו באותות ובמופתים, כי אין מסחר יותר נושא פירות מהשטרות של מכרה הזהב בסיביר, שטרות שנותנים רווחים שלא היו לעולמים, זהב כאפר ממש.

ור' מרדכי ידע שכבר קנו אחדים והם מתהללים בקניתם, כי ניסקה בטוב לבו הוזיל להם אחוזים מהמחיר המינימלי, ושכונתו להעשיר את יושבי עיר מולדתו.

והצפתים שלא ראו את העולם ולא למדו גיאוגרפיה ושאר הידיעות האלמנטריות, חוננו בפנטסיה עשירה ונפלאה. העיר הרחוקה טוֹבּוֹלסק שבקצה סיביר נראית להם כל כך קרובה, ונהירין להם שביליה כשבילי דנהרדעא. ועל האובליגציות שמוציאה החברה המסחרית שבטובולסק סומכים בטחון גמור, כראוי למאמינים בני מאמינים. וכל אחד כבר שוקל וחושב וסופר ומונה את הרווחים שימצא בעגלא ובזמן קריב.

אולם לא ארכו הימים ולר' מרדכי נודע, שלשטרות הללו כבר אבד ערכם וראויים לצור על פי צלוחית, ולא זה בלבד, אלא שניסקה ידע מראש ששטרות בטלים הם, ואף על פי כן לא נמנע מרמות אותו.

איזה זמן התהלך ר' מרדכי כמשוגע ממראה עיניו. הוא ועוד רבים הפסידו את כל כספם. אבל בשעה שקמה המהומה בעיר, נסע ניסקה למסעיו ללבנון, לדמשק ואולי גם לקושטא. ואחרי עבור שנים שלושה חדשים שב לעירו שלם ותמים כמו שהיה. הוא אינו מבין כלל מה הבריות הללו רוצות ממנו. איזה חדוש יש בדבר? צא ולמד מה שנעשה בעולם הגדול בכל בתי הבורסאות הגדולים, שטרות נכנסים ושטרות יוצאים, אלה עולים ואלה יורדים, זה קונה וזה מוכר, זה מרויח וזה מפסיד, ואין גם אחד שיבוא בתרעומות ובטענות ומענות. הרוחת – הרי זה שלך, הפסדת – גם כן שלך. הכל נעשה עפ"י גזירה, שנחתמה בראש השנה ויום הכפורים: מי יעני ומי יעשׁר, ואם אין הדבר ישר בעיניו, הרשות בידו ללכת ולהגיש קובלנא אל “ונתנה תוקף”.

אולם ר' מרדכי ידע, כי אלה הם דברים בעלמא, ידע ברור שניסקה רימהו. אבל מה יכול הוא לעשות לניסקה? ר' מרדכי כועס ומתמרמר בלבו, אבל להוציא כעסו החוצה, אפילו בדבר שפתים גם כן אינו יכול. הלב מלא קצף, והלשון מוטלת בפה כסמרטוט, אין מלה…

מלבד זאת ירא הוא להכעיס יותר מדי את ניסקה מחותנו. הן בחסדו תלויה בתו חנה ושלושת ילדיה, שהספיקה ללדת למזל טוב עד השנה השמונה־עשרה. ה“יוקסין” והתמיכה שהוא מקבל אינם מספקים להוצאותיו, אם יחפוץ להפרד מעל אביו. והנדוניא גם כן נתמעטה מאוד. חינה היתה חולנית והיתה צריכה לנסוע להתרפא ימים רבים בבירות.

ואמנם מצב חתנו ובתו רעוע מאוד. והמשפחה הולכת ורבה, והיא יושבת בבית ניסקה בין עקרבים.

דבר טבעי הוא שאשתו של ניסקה לא היתה אוהבת את כלתו של בעלה ואת ילדיה, ואפילו בעיני ניסקה בעצמו לא היה טוב, שבנו האברך ומשפחתו יושבים בביתו, והוא נתקל בהם תמיד, בפרט שיש תקוה שהוא לא יהיה לו בן יחיד. וצריך להגיד האמת, ששמחה היה משתדל להקניט את אמו חורגתו בערמה, בעשותו לו פנים של תמים. בענין זה היה שמחה אמן גדול וממציא נפלא, וזו מתמרמרת וכועסת ושופכת את כעסה על חינה העלובה.

ביחוד רבו הקטטות בבית מעת שבאה אמה של אסתר לשבת עם בתה. זו היתה זקנה נרגנת מטבעה וקמצנית לאין חקר. ורע היה בעיניה ששמחה ומשפחתו אוכלים משולחן בתה. ושמחה גם כן מצא מקום להתגדר באמנותו. נעים היה לו לראות איך פני הזקנה, שצבע קלף להן, מתאדמות מכעס ושפתה התחתונה מרטטת, והוא בכונה מסתיר את משקפיה, מוציא את הצינורים מתוך הגרבים שהיא סורגת, והיא מקללת קללות נמרצות, מתפקעת מכעס, והוא צוחק ונהנה, ורק חינה נעשתה יותר ויותר חולנית ומרת נפש ואת מרי שיחה היא שופכת לפני אביה, ולב האב הרחמן ימס מרוב צער. התחיל הוא לדבר עם ניסקה, שיקצוב לבנו תמיכה חדשית הגונה, שיוכל לחיות עם משפחתו לבד, אבל ניסקה מיאן, ורק אחרי עמל רב הסכים לתת עשרה פרנק לחדש. אז פנה ר' מרדכי אל הרב ובקשהו שיקבל את חתנו בתור מזכיר במוסדותיו. הרב סרב איזה זמן ולבסוף הסכים לקבלו בשכר מג’ידיה אחת לחודש (ארבעה פרנקים בערך), ולהוסיף לו כשיתמחה בעבודתו.

היוקסין והמג’ידיה הזאת ועשרת הפרנקים שקצב ניסקה עדיין לא היו מספקים להוצאות המשפחה, ולפיכך קבל אותה ר' מרדכי אל ביתו. לכל הפחות, לא יצטרכו לשלם שכר דירה וגם יהיה חסכון בהוצאות ההסקה וכדומה. זולת זאת ידע ר' מרדכי שחתנו אינו מחונך. וממי יקבל חנוך טוב? מניסקה שכולו רמאות והפקרות? הוא, ניסקה, אמנם נזהר במנהגי הדת, אבל ר' מרדכי יודע ומבין ערך דתיות שכזו, שמסתפקת רק בחיצוניות בלבד, בלא כל תוכן פנימי, מוסרי. ובעבודתו את האלוהים הוא גם כן מרמה. מרמה את עצמו, את הבריות וגם את אלוהים. ואין כל פלא אם שמחה חתנו אינו מתוקן כדבעי, ולפיכך היה טוב בעיניו שישב חתנו עמדו ויוכל להשפיע עליו…

ור' מרדכי באופטימיותו הגדולה בנה בדמיונו מגדלים וראה כבר את חתנו שותף במוסדות של הרב ומקבל חלק הגון מההכנסות, ובתו וילדיה חיים חיים טובים של פרנסה וכבוד.

ומדוע לא? שמחה הוא בעל כשרונות, סופר מהיר שמעטים כמותו. הרב בודאי יהנה ממנו, והוא יהנה מהרב. כמדומה, שהכל כך פשוט, ודאי…

ו

האמרכל, שהתפטר מהיות גבאי בישיבה, לא הסתפק במלחמה פסיבית, אלא יצא למלחמת תגרה. הוא הרעיש את העולם בכל מקום שהיו דבריו נשמעים על העול שעשה הלל קונקין, שעושה בבנין הישיבה כמו בקנין כספו.

הרב מתחלה לא התערב בענין הזה, אלא בחשאי היה נותן עצות לאמרכל איך להשפיל את כבוד הריב“ז וישיבתו. הוא חשב שעל ידי ירידת כבוד הריב”ז וישיבתו, יגדל כבוד המוסדות שהוא מנהל אותם ותתרבינה הכנסותיהם. ומלבד זאת מה איכפת לו, אם אחד חותה גחלים על ראש האיש שבא להתחרות עמו ולהקטין את ערכו?

ובימים ההם קרה מעשה נורא בצפת. הרב והאמרכל התהלכו בשבת לטייל בין ההרים. והנה ראו מרחוק במקום סתר אחד עשן יוצא, וכשנגשו שמה בלאט – לבם ניבא להם שימצאו שם דבר מה – והנה לנגד עיניהם בחורי ישיבה, לבושי חלוקים ושטריימלים עם פאות ארוכות יושבים בכנופיא – ומעשנים פפירוסים…

כשהרגישו הבחורים בקרבת הרב והאמרכל, השליכו את הפפירוסים מידם (אחד בהחפזו שם את הפפירוס בכיס תחתוניו ונתחרכו וגם בשרו נכוה) ונתפזרו לכל רוח, אבל הרב והאמרכל בעיניהם החדות הכירו את הפושעים…

ואז חשב האמרכל שעליו מוטלת חובה קדושה לעקור את קן האפיקורסות ויצא בכתב נגד הריב"ז, שבישיבתו דואגים רק להרבות פלפולים ואין דואג ליראת שמים, ותלמידי הישיבה מתפקרים ומחללים שבת בפרהסיא ועושים כל תועבה.

כמובן העלה הדבר הזה חמת הריב"ז וקונקין עד להשחית, וגם הם הפיצו מצדם כתב פלסתר נגד האמרכל, שיש לו בן עורך־דין, אוכל טרפות לתאבון, והאמרכל אינו מתרחק ממנו, אלא סועד עמו בבשר טרפה, ולפיכך הוא מוחרם ומנודה, ואסור לעמוד בד' אמותיו…

הריב“ז אמנם בעצמו לא ראה, שהאמרכל סועד אצל בנו, וגם לא דרש וחקר אם באמת אינם נזהרים בבית העורך דין בכשרות, אבל אחרי שהלל קונקין אמר לו בתורת עדות ונלוו אליו עוד אחדים שלחשו לו, ואחרי שחמתו היתה גדולה מאוד על האמרכל, שזה בא לקעקע את הישיבה הקדושה, על כן קשה היה לו לשפוט בישוב הדעת והרשה לעצמו לתלות את הקלקלה במקולקל, כי מפני שהוא חשוד על בטול תורה ברבים, בודאי שהוא חשוד על כל שס”ה לא תעשה…

והריב“ז רצה לצרף עמו גם את תלמידו־חברו ר' מרדכי הדר, שחתום¹ גם הוא על כתב הפלסתר. והיה בטוח שהרמ”ה יעשה זאת בחפץ לב “להשבית אויב ומתנקם”, ובפרט שענין הישיבה הלא נוגע לו, כמו שהוא נוגע להריב“ז, אך לתמהונו מאן הרמ”ה לחתום. העתיר לו דבריו והוכיח לו בראיות מהראשונים ומהאחרונים שמצוה גדולה לרדוף עד חרמה את האמרכל, המבזה תלמידי חכמים ואת הישיבה הקדושה שבעיר הקדושה ובארץ הקדושה, וצריך למסרו אפילו ביד גויים, – אבל הרמ"ה עמד בדעתו:

– וכי מפני שהאמרכל עשה שלא כהוגן נפיץ גם אנו כתבי פלסתר? ומלבד זאת, כמדומני, שאין לכלי זין זה כל כוח, וניטל כבר העוקץ ממנו: הכל יודעים שארץ ישראל עשירה מאוד בכתבי פלסתר ומלשינות, ואנו נהיה רק ללעג ולקלס…

הדברים הפשוטים והתמימים של הרמ“ה לא נכנסו ללבו של הריב”ז המלא קצף וחימה, ומכל שכן ללבו של קונקין, שאמר בפרוש, שאם ר' מרדכי אינו רוצה לחתום, שמע מינה, שגם הוא בצותא חדא עם האמרכל.

ר' מרדכי פנה והלך לו בצער וביסורים על כבוד התורה המחולל, ועל שחושדים בו במה שאין בו, וצר לו על ידידו הריב"ז, שטובע ברפש של כתבי פלסתר…

וקונקין לא חדל מלחוש באזני הריב“ז, שהרמ”ה הוא צבוע ונוֹכל וידו תכּוֹן על האמרכל, ובודאי שהוא מקבל פרס מידו. וצריך לדחותו ממשרתו… מוטב שיהיה שונאנו בגלוי, ולא נחזיק בתוכנו מרגל שימסור תמיד את סודותינו לצוררינו.

בראשונה לא הסכים הריב"ז לדבר הזה. קשה היה לו לדחות מעליו את ידידו, אשר השתעשע עמו בדברי תורה, ושהשפעתו גדולה על בחורי הישיבה הטובים. אבל חדל אונים הוא נגד קונקין התקיף ממנו.

וקונקין התנהג באופן פוליטי. באמת לא דחה את ר' מרדכי ממשרתו, אלא חדל משלם לו שכר למוד, כלומר: פעם השליך לו אילו מטבעות, אחרי שהלז הלך ושב פעמים רבות. ופעם אמר לו, שלא הוא, קונקין, קבל אותו למורה בישיבה ולא עליו תלונותיו, ילך לו אל האמרכל, שהוא הקים אותו למורה.

הוא התאונן באזני הריב"ז, אך הלז אמר לו, כי מעודו לא התערב בעניני כספים, ולא גבאי הוא, אלא ראש ישיבה. ועניני כספים שייכים לגבאים. ואם קונקין מסרב במה יוכל להכריחו?

– האמינה לי, – אמר הריב"ז לר' מרדכי – כי גם אני מלא צער. רואה אני כי גם אני תפוש ברשת. יד קונקין בכל, והישיבה הולכת ויורדת…

מעיני הזקן נגרו דמעות.

הוא בכה על גורלו, על גורל התורה, על גורל ר' מרדכי ידידו, על שהכל מסור ביד קונקין…

וסוף סוף ראה ר' מרדכי כי אין לו דרך אחרת אלא להתפטר.

והיום בא, והוא חדל מבקר את הישיבה… לא בא יום, יומים… הוא חכה שאולי ישלחו לקרוא לו – כי איך תתקיים הישיבה בלעדי המורה המסור, הלמדן החריף?

אבל איש לא בא לדרשו. אין בו צורך, כלי אין חפץ הוא.

ור' מרדכי נשא בשרו בשניו ויאנק דום.

הוא התבייש להגיד את הדבר בפני הבריות…

ז

מוסדות רבים ושונים היו תחת יד הרב: הכנסת אורחים, בקור חולים וכו' וכו'. מוסדות רגילים, לא פיקטיביים, ושמהם היה הרב מקבל אחוזים בעד טרחתו. והוא היה המוציא והמביא, ולא היה איש פוצה פה כנגדו. הרב, כאיש פקח, ידע את נמוסי הפוליטיקה, להשביע רצון כל איש ואיש, והכל הבינו, כי הרב צריך לקבל בעד טרחתו, אי אפשר בלאו הכי, והפרנסה אינה מרובה כל כך, כי סוף סוף כל מוסד דורש גם הוצאות, והעבודה של הרב אמנם היתה רבה מאוד, והעיקר בענין השגת כספים, שבזה הראה כשרון מצוין.

ראשית כל צריך היה להשתדל תמיד להשיג אדריסאות לשלוח את הבקשות בשביל המוסדות. עבודה יסודית זו קשה מאוד. אמנם לכל יהודי צפתי העוסק בשנוררות – ומי אינו עוסק בה? – יש פנקס של אדריסאות, שהולך וגדל מזמן לזמן. בכל פעם שבא אורח לצפת, תוהים על קנקנו, אולי אפשר להוציא ממנו אם מעט ואם הרבה, חוקרים אותו על דבר בני עירו, על מכריו וידידיו מערים אחרות, שמותיהם, שמות משפחתם והרחוב שבו הם גרים, כמה שנותיהם, אם יש להם נשים ובנים, אורתודוכסים הם או חפשים וכדומה. פרטים רבים אישיים, משפחתיים, חברתיים, דתיים, כדי לדעת איך ומה לכתוב. וכל צפתי, כשהוא משיג אדריסה – הרי הוא שם אותה בפנקסו שלא תשלוט בה עינא בישא. לא טוב אם הנדרש מקבל מכתבים מדורשים רבים בפעם אחת; אז אפשר ש“גם לי גם לך לא יהיה”, ואפילו באופן היותר טוב לא ינצל מגזרת “גזוֹרוּ”, כלומר: המנדב יגזור את נדבתו לגזרים קטנים, וכידוע, טוב ככר מפרוסה… ולפיכך קשה להשיג אדריסאות ונחוצה לזה שקידה רבה, פקחות יתרה, המצאות וגם הוצאות ממון…

ושנית צריך להמציא נוסחאות למכתבי הבקשה לפי המוסדות ולפי האנשים שאליהם נשלחים המכתבים… יש שצריך להבטיח לו ברכת “מי שברך”, ו“אל מלא רחמים” אחר ק"כ שנה, או גם למוד משניות בשנה הראשונה אחר הפטירה. ויש שצריך להבטיח לו עולם הבא עם כל המעדנים והתפנוקים שלו, ויש שצריך לדבר בשם חבת התורה, חבת הארץ, טובת הישוב ובשם אהבת האדם ולקשט כל אלה בציורים של הכותל המערבי, קבר רחל וכדומה, בקצור: יש לדפוק על כל הנימים של האדם והיהודי, כדי שסוף סוף יפתח איזה כיס ויריק איזה מטבע…

לפעמים צריך לכתוב בשפות זרות: גרמנית, רוסית, צרפתית, אנגלית. צריך להשיג סופרים, יודעי לשון וספר, ודוקא סופרים כשרים, שלא למדו בבתי ספר ושאינם חשודים שיפרסמו את העסק; ואם השגיאות מצויות אצלן – מה בכך? ולא יהיה גורל השפות הנכריות טוב מגורל השפה העברית, שגם בה נוהגים לכתוב בשגיאות, ואין מוחה נגדן, ואדרבה: יוכחו התמימים והישרים, שאין אנו זקוקים לדקדוק…

על מכתבי הבקשה האלה היו חותמים זקנים אחדים שקבלו בעד טרחתם פרוטות, והרב אישר את חתימתם בחותם הבד"צ, והאדריסה למשלוח כספים היתה, כמובן, על שם הרב.

רק במוסד אחד החשוב ביותר היו לו להרב שותפים מנכבדי העדה. זה היה מוסד אחד גדול ומהולל בתשבחות; אם אפשר לומר: פאר המוסדות כולם.

המוסד הזה היה “כנסת המקובלים בעיה”ק צפת“ו”. בעיר זו, שסמוך לה קבר ר' שמעון בן יוחאי ור' אלעזר בנו – במירון – ושבה ישבו כל גדולי המקובלים: האר“י, ר”ש אלקבץ, ור' יוסף קארו, גדולי האומה וחכמי הקבלה – בעיר זו נוסדה כנסיה של מקובלים, המקדישים את ימי חייהם לתורת הנסתר ולעבודת הלב.

ולב מי לא יתרחב לשמע המוסד הנפלא, החביב והקדוש הזה!

זקנים בעלי זקן ארוך ולבן, עטופי לבנים ובעלי עינים מזהירות כזוהר הרקיע יושבים בכנופיא בבית הכנסת של האר“י או על פני הר מירון, עליהם שפוך יחד עם אור השמש נוגה הקדושה העליונה, והם קוראים בנעימה ובחרדת קודש בזוהר, בכתבי האר”י, במעשה בראשית ובמעשה מרכבה, וסביבותיהם כרובים קלים שירדו משמים להקשיב רזי עולם.

מי לא יתמוך במקור שירת קודש זה?

אמנם רצה הרב שיהיה המוסד כולו שלו, כי בעין פקחותו ראה שיהיו ממנו רוחים יפים, אבל הוא היה אנוס מגבוה לשתף עמו חברים מנכבדי העיר. מחוֹלל הרעיון הזה היה האדמו“ר מבורגן. הוא רצה שיהיה מוסד של קבלה בצפת שיעמוד תחת חסותו. ראשית כל: עצם המוסד הדוּר, נאה לעולם הזה ולעולם הבא, ושנית: עי”ז תתחזק השפעתו על כספי ר' מאיר בעל־הנס בכלל. כי מעת שנתחזקה הישיבה של הריב“ז התחילו אחדים מחוץ לארץ לשלוח אליו כספי הרמבעה”נ. הריב“ז אמנם לא היתה דעתו נוחה מזה, כי לא רצה בכל הטורח הזה, שסוף סוף יביא לידי סכסוכים ודילטוריות, אבל קונקין אמר, שאדרבה, בזה יגדיל את כבוד הישיבה, והוא נתפתה להיות נדרש לדורשיו גם בזה. והאדמו”ר מבורגן, שהיה איש מופת ורואה את הנולד, השתדל לתקן את הפרצה, להקים נגד הישיבה מוסד חדש אשר יכריע את כבוד הישיבה, והשותפים של המוסד כנסת המקובלים יתחרו עם הריב“ז וישתדלו להקטין את ערכו בעיני הנדיבים שבחו”ל.

בגלל זה דרש האדמו“ר, שבראש המוסד הזה יעמדו, מלבד הרב החרוץ והפקח, עוד עסקנים נכבדים, יקירי קרתא קדישא דצפת”ו, כמו קרובו של ניסקה, האמרכל ועוד ארבעה אריות שבחבורה. בקצור: – פוליטיקה…

הרב, כמובן, עמד בראש, וחותם המוסד היה איזה זמן תחת ידו והיה עושה בו כמו בשלו. אך לעיני ניסקה החודרות נגלה, שהרב עושה הכל על דעת עצמו, ואיזה סכומים הגונים נתקבלו ולא נכנסו בחשבון, אז הרים ניסקה קול גדול, ואיים שיביא את הדבר לפני הדרת כבוד קדושתו של אדמו“ר, שהוא קרוב אליו ממשפחתו. אולם הרב הפקח מיהר להשתיק את הריב ובעצמו יעץ שהחותם יחלק לששה חלקים ולכל אחד מהגבאים יוּתן חלק אחד, ובכל עת שיצטרכו לחתום בדואר על קבלת הכסף – יבואו כולם אל לשכת הרב, כל אחד וגזרו בידו, ויקשרו את הגזרים בחוט, ויחתמו, ואח”כ ישובו ויקחו איש איש שלו, וישובו לביתם בשלום.

והמוסד הזה עלה והצליח מכל המוסדות, מפני שהיה מכניס ולא מוציא…

אינו מוציא – מפני שאין מקובלים בצפת; הצפתים, כמו שאמרנו, הם אנשים ריאליים ואינם מודים אלא במה שאפשר למשמש בידים…

המקובל היחידי שהיה בצפת הוא חתנו של הריב"ז, ר' יוסף.

ר' יוסף זה היה אברך נאה, איזה הוד של אצילות היה שפוך על פניו ועל כל תנועותיו, בקי בש“ס ופוסקים וביחוד בספרי הקבלה. איזו עריגה נפלאה היתה לו לעולם הטמיר ואותו חזה בכל: במלות התפלה, בזמירות בן־ישי ואפילו בחוקי ההלכה היבשים. לעונג נפלא היתה לו קריאת הזוהר וידע לחדור עד עמקי רום מסתריו ברגשותיו הלוהטים. אך האברך הזה לא היה שייך כלל לעניני העולם הזה. כמה פעמים משך אותו חותנו הריב”ז לבוא בסוד אנשי בריתו יודעי תורה ויודעים בהויות העולם, למען יהיה ל“איש”, אבל לשוא היתה טרחתו, הוא תמיד נשאר לבדו עם חלומותיו, וכל מיודעיו הכירו, כי רחוק הוא מהם. נסה הריב“ז לדבר על לבו שיכין איזה דרוש להראות את הקהל את ידיעותיו בתורת הנגלה והנסתר, אך הוא סירב: יש לו אימתא דצבורא ועוד טעמים, ובכלל אינו יודע מה לדרוש מאחרים, הוא בעצמו אינו מתוקן, יקשט תחילה את עצמו ואח”כ את אחרים. הריב“ז אמר לו, כי הטענות הללו הן מתחבולות היצר. ובדרכי ה' צריך לפעמים להיות גם עז כנמר, אבל ר' יוסף נשאר לו בודד תמיד, מרוּחק מכל העם, לצערו הגדול של הריב”ז.

אמנם עוד בטרם שנעשה ר' יוסף לחתנו של הריב“ז, לחשו אחדים באזני האחרון, כי החתן גבר לא יצלח הוא, אעפ”י שתורתו בתוך מעיו, אבל לריב“ז כמעט לא היתה ברירה אחרת. בתו היתה גרושה, והרבה יסורים סבל עד שהשיג מחתנו הראשון גט, כי הוא נדד לאמריקה, ובמשך שנים אחדות לא שמע עליו מאומה, וכמעט שנתיאש לגמרי וחשב את בתו לעגונה לכל ימיה. ובדרך נס השיג ממנו גט סוף סוף. וכאשר נתקבל כבר הגט נמצא בו איזה פסול, אלא שבית־הדין מצא צד התר, ובתו יצאה מכבלי העגוּן. אבל קשה היה לו למצוא בשבילה שדוך הגון, ואחרי שהציעו לפניו את יוסף שהיה עדיין בחור לומד בישיבה, הסכים הריב”ז להצעה זו בהיותו בטוח, כי הוא יעשה ממנו “כלי” אחרי שיש לו כמה מעלות יפות.

ויוסף הבחור נעשה לחתנו של הריב“ז, ועל פי רצונו של הריב”ז נתוסף על שמו התואר “רבי” וגם הוא בעצמו קראו ר' יוסף וספר לכל את תהלתו, שבמה שנוגע להלכה הוא צריך להיות תלמיד אצלו, שפני שאין בקי כמוהו בעולם. אפס יוסף זה בעצמו לא נשתנה כלום ממה שהיה. עניו, צנוע ותמים ושוקד על התורה ומתרחק מכל שיחת רעים, ומכל שכן משיחה בטלה.

לעתים קרובות היה ר' יוסף הולך למירון להשתטח על קברות רשב“י ור”א בנו. לפעמים שמעוהו קורא שם בשיר השירים, בהטעימו כל מלה ומלה באיזו נעימות וגעגועים, או יושב כפוף על הזוהר או כתבי האר"י ומקמט את מצחו ועיניו נוצצות ופניו מאדימות. אך כשהיה איזה איש בא אליו ורוצה להכנס עמו בשיחה בדבר הקבלה, אז היה ר' יוסף משתמט ומראה כי קשה עליו השיחה בענין הזה. פניו היו אז מתעותים כמו סובל יסורים…

את ר' יוסף רצה הרב למשוך אליו, שגם הוא יתן חתימתו על כתבי השנוררות אשר למוסד כנסת המקובלים. הרב ידע כי מפני איש תמים כר' יוסף אין מה לפחד, והוא יכול רק להועיל, ואז גם הריב“ז יהיה מעונין בקיום המוסד ובשביל זה כדאי לתת לר' יוסף “נפוליונים” אחדים בשנה. ופעם הזמין הרב את ר' יוסף אל ביתו ודבר עמו ארוכות וקצרות בענין הזה עד כמה יכול המוסד להרים אי”ה את קרן תורת הנסתר, ויחד עם זה יקבל ר' יוסף איזו תמיכה בשנה, ולו הלא יש אשה ובן קטן, שהוא צריך לדאוג לפרנסתם ולא יהיה תלוי לעולם בחסדי חותנו.

ור' יוסף שמע את דברי הרב ורשמי פניו נתעותו מרוב צער… למרות תמימותו הרגיש בלבו הטהור: עד כמה מכוערה היא השונררות המוכרת הכל בבשליק ועוד כמה היא מזהמת את כל קדשי ישראל, את הארץ הקדושה ואת התורה הקדושה, ורק פנינה יחידה נשארה, הקבלה, שאותה לא השיגה יד השנוררות. היא הטהורה הרוממה, יצירת החזון של קודשי עליון, לא נמכרה; היא נשארה בת חורין ונתיחדה עם בחיריה מתוך חופש ואהבה שאינה תלויה בדבר, והנה הגיעה השעה שגם בה נגעה הזוהמא, וגם הקבלה נעשית לסחורה, המוּצאת לשוק…

באותה שעה כאילו נראה לו רשב"י עומד לפניו, והוא קודר וזועף. אמנם לא אמר כלום, אבל הרים את אצבעו באזהרה: אל תהא גם אתה במחללי קודש הקדשים שלנו!…

ור' יוסף לא היה צריך אמנם לאזהרה. הוא בעצמו מרגיש יותר מדי את הכעור שיש במעשה הזה. אולם לדבר קשות עם הרב אינו יכול. לא ממדתו הוא של ר' יוסף להוציא מפיו דברים קשים, ומכל שכן נגד רב בישראל, שכבוד התורה בעדו. ולפיכך המתין בסבלנות עד שגמר הרב דבריו ויצא מהבית בפחי נפש, מבלי דבר דבר. הרב הפקח הבין שר' יוסף אינו מסכים לדבריו, אבל לא ידע מדוע. – אין מקשין על השוטים, אמר הרב בלבו.

ועבודה גדולה היתה לו לר' יוסף למחות מלבו את הרושם שעשתה עליו הצעתו של הרב… זו היתה בפעם הראשונה שהרגיש ירידה כזו, כאילו נפל ממש מ“אגרא רמא לבירא עמיקתא”. הוא יודע שיש בעולם עוונות ופשעים, אבל כל אלה הם בעולם העשיה, בעולם החמרי, שרחוק ממנו ת“ק פרסה ויותר; הוא היה מהלך לו בעולמות הבהירים, שאין שם כל לכלוך וזוהמא, והנה הוא רואה שנתגברה ה”סטרא אחרא" ונגעה גם “בכף ירך יעקב”, לערער את עמוד התוך, את הקבלה, שכל העולמות נשענים עליה.

וקשה היה לו אחר כך להתרומם מתוך הירידה שירד בשעה זו… נקל היה לו לשכוח כל מחסור חמרי, גם על חליו היה יכול להתגבר, אבל דברי הרב היו מונחים כאבנים כבדות על לבו. ימים אחדים היו כמו שקוע בתהום של חושך ונסתרו ממנו כל העולמות הבהירים, יצירי שירת הקבלה, שבהם היה תמיד משוטט ברוחה.

והרב בטל בלבו את ר' יוסף. איזה איש מן הישוב הוא זה, שמציעים לפניו “חתיכה ראויה להתכבד” והוא מסרב ומושך ידו הימנה? מילא, אם הוא אינו רוצה, יוכל המוסד להתקיים בלעדיו. הוא ימצא חתימות מקובלים אחרים, ובלבד שתהיה הקופה מלאה.

והמוסד אמנם הצליח מאוד. המחזיקים בו הלכו ורבו. דינרים עפים ובאים כזבובים אל הדבש מכל קצות העולם, והרב עם סיעתו רואים את עולמם בחייהם ושמו יצא לתהלה, כי הקים את סוכת הקבלה הנופלת.

והצפתיים היו שבעי רצון. ביחוד ביום ל“ג בעומר, בהלולא דרשב”י, היה הרב מנדב מקופת המוסד חבית יין, רקיקים, מלפפונים חמוצים ומיני פירות למרקדים סביב קבר רשב“י במירון. וביחד עם ר' ניסקה ושאר החברים מיסדי “כנסת המקובלים” בצפת”ו היה משתתף ברקוד הקדוש ובשתיה. ואחר כך עושים חזנים צעקנים “מי־שברך”² גדול ואדיר להצדיק הקדוש מבורגן, הסוכך באברתו על המוסד היקר והקדוש, וכן להרב הגאון דעיה“ק צפת”ו, להגביר הותיק והחסיד ר' ניסקה, למנהלים ולנדיבים, הנותנים נדבות הגונות לתמיכת המוסד, לכל אחד בפרט, ולשאר “דגי הרקק” – “מי שברך” אחד לכל.

וכל הקהל שמעו את ה“מי שברך” וגם אחד לא בכה ולא צחק. יודעים כולם, כי כך הוא מנהגו של עולם, כלומר: מנהגן של “ארבע ארצות”, שיש להן מוסדות רבים ומשונים ומיסדים נכבדים וגם מנדבים תמימים, והם צריכים לפרסום ולברכות, והמוסדות יכולים להיות או לחדול, כי לא הם העיקר, אלא שמם בלבד. שם ישראל, שם ארץ ישראל שמתחלל – לזה אין איש שם לב. הקהל הקדוש אינו מרגיש כלל שהדבר הזה לא יפה. מאי איכפת אם פלוני ופלוני מוציא מחוץ לארץ איזה פרנקים? מי מפסיד בזה? ומאי נפקא מיניה אם יש מוסדות ואיך המוסדות מתנהלים או שאינם כלל בעולם? העיקר בני ישראל בארץ־ישראל צריכים פרנסה, והפרנסה מאין ואיך שהיא באה הרי היא לטובה, וכבר דשו בזה רבים, קדמאי דקדמאי, והדבר נעשה להתר גמור… ומוסכם ומקובל אצל כולם, כי ר' ניסקה ושאר מנהלי המוסדות אנשים נכבדים המה, יראי שמים, ובפרט הרב דמתא יצ"ו, והם בודאי צריכים לעמוד במזרח ולעלות לתורה לשלישי ומפטיר… כך הוא מנהגו של עולמנו, מימי בראשית, ואין פוצה פה…

ח

עיר הקודש צפת, כמו שכבר אמרנו, אין לה תעשיה ואין לה מסחר ובכלל היא שקטה מאוד. בבתי המדרש מתאספים יהודים לפעמים ומספרים ספורי נפלאות מהצדיקים או סתם מעשיות ועניני פוליטיקה מסורסים. הספרים העתיקים המלוכלכים והקרועים מונחים על המדפים מכוסים שכבת אבק נוראה. והמזעזע אותם מיד מרים ענן אבק שבא אל תוך עיניו, נחיריו ופיו, מפני שאין דורש ספר. ורק איזה גנבים באים ומריקים לאט לאט את הספרים, ומהם כאלה שעלו לגדולה וזכו לפאר איזו ספריה חשובה באירופה או באמריקה.

אבל לפעמים יקרה איזה מקרה יוצא מן הכלל, שבודאי אם היו החיים בצפת חיים נורמליים לא היה תופס מקום כל כך, אבל אחרי שהם – כלומר: החיים – עניים ומדולדלים, אז גם מקרה כזה מכה גלים, והעיר מזדעזעת, ואז באה גם הרכילות והלשון הרע לסכסך את הענין.

אמנם, צריך להגיד האמת, שגם שאר בני האדם מכל העמים והלשונות עוסקים ברכילות ובלשון הרע בחריצות רבה. ובפרט הדיפּלומטים המומחים, שאומנותם בכך. ופילוסופי המעשה אומרים: שאלמלא רכילות ולשון הרע לא היתה שיחת רעים בעולם. אבל שאר האומות עוסקים ביחוד בישוב העולם ואין הרכילות ולשון הרע אלא תבלין, אבל בצפת, הבטלה והשוממת, הרכילות ולשון הרע היא כל תוכן חייהם. ולפיכך מרוּבות התגרות ביניהם: רבים שכנים בשכנים, שכנות בשכנות, גברים בנשיהם ונשים בגבריהן ותמיד ישמע בחוצות צפת ובבתיה קול קללה וקול יבבה, קול צעקה וקול תגרה.

ובפרט כשקרה מקרה חשוב כזה.

לא מקרה פשוט אלא מקרה דתי, שעל ידו אפשר להראות על חשבון אחרים קנאת ה' צבאות. והנה יש לך עסק להתעסק בו, יש איזה חדוש בחיים התפלים וביחד עם זה אתה קונה בזול־הזול עטרה להתגדר בה בעולם הזה ושכר הרבה צפון לך לעולם הבא…

בבית המדרש של המאקרוֹבים בא השמש של הישיבה “פקח בן רמליהו”, כלומר פרץ בן ר' גדליהו, קרובו של קונקין, וספר, שקונקין קנה היום בשר מאת הטבח עזרא קורנס, וכשהביאו את הבשר הביתה שם קונקין את עיניו וראה, כי הבשר הוא בשר האחורים וכי נשארה בו חתיכה גדולה מגיד הנשה, ותיכף ומיד הביא את הבשר אל הריב“ז והראהו, ושניהם נשתוממו על המעשה הנורא הזה, שבעיר צפת הקדושה יש טבח מאכיל טרפה… ומיד הביא פקודה מהריב”ז שמי שקנה היום בשר אצל הטבח עזרא קורנס – כליו טרפה.

כמובן נזדעזעה כל העיר. כל אחד חס על פכיו ועל קערותיו. וכמובן שפכו חמתם על הטבח הרשע. אך הטבח לא הודה על אשמתו. הוא אמר שלא מכר כלל בשר אחורים לקונקין, והבשר היה מנוקר כהלכתו, אלא שיש לו לקונקין טינא עליו מקדמת דנא, על שלא נתן לשפחתו מנה יפה, כמו שהיא דרשה ועוד העז לומר באזניה, כי אין מר קונקין רוצה לשלם חובו; ובכעסו בדה את כל העוון הזה, ואחרי קונקין החרו החזיקו עוד שונאי הטבח, המתחרים אתו במסחר או סתם שונאים בלי כל סבה חיצונית…

ונפוצה השמועה בעיר, שעזרא הטבח מאכיל טרפה, וכל אלה שחושבים את עצמם לאפיטרופסי הדת שלחו לשונם והתחילו לחקור ולדרוש בדבר ולחפש אחר עדים והוכחות.

והריב“ז, אעפ”י שמטבעו לא היה קנאי, אבל קונקין השפיע עליו והוא נתפתה. ואמנם כאן מצא במה להראות כוחו וגבורתו, ובדיעבד יגדיל גם את שמו… כן היה גם בענין השמיטה וכך גם עכשיו בנקור האחורים. והאסון העיקרי הוא שנדמה לו, כי הוא עושה זאת לשם שמים, ואינו מרגיש כי יצרו הרע מתחבא בפנת הלב ומסיתו למחלוקת ולשערוריות… יחד עם זה היתה כונתו להשפיל את ערך הרב, שאינו נזהר, כביכול, בעיניני איסור והתר, ומתיחס באדישות לדבר כזה שעומד ברומו של עולם. אעפ“י שעד הזמן ההוא לא היתה כל מחלוקת בינו ובין הרב. אבל איזה רגש של קנאה היה תמיד בלבו של הריב”ז נגד הרב, ששם “מרא דאתרא” עליו, והוא עם הארץ גמור. וזולת זאת, הלא דרוש לו לאדם, ובפרט לתלמיד חכם, איזה אובייקט שיכעס עליו, ויתקוטט עמו, וכלום מתקנא אלא גבור בגבור, חכם בחכם וכדומה, כמו שאמרו חז"ל. ויפה אומרים מתקני עולם שאסור לתלמיד חכם לדור בעיר שיש בה… תלמיד חכם, שודאי תפרוץ ביניהם מחלוקת ותחריב את העיר…

בקצור, הריב"ז לבש קנאה כמדו³ ויצא למלחמה בגלוי נגד הטבח ובסתר נגד הרב.

והרב הפקח הבין את הדבר ונמצאו עדים שהעידו בזכותו של הטבח, שכל מה שהריב"ז פרסם לרעת הטבח אינה אלא עלילה…

ובעיר צפת חיים וחריצות. זה מצדד בזכות הריב“ז וזה בזכותו של הרב, ובבתי המדרש ובשוק ובכל פנה מתוכחים ומריבים ומחרפים איש את רעהו: כל אחד לפי כשרון הדבור שבו. והבחורים רושמים על קירות ביהמ”ד גדופים גסים והלצות, מי על הריב"ז ומי על הרב, ועקבות ספרות זו נראו גם בבתי המחראות על הדלתות ועל הקירות…

וכשגדלה המריבה בקש הרב ומצא דבר נקמה, שיחדור לתוך תוכו של הריב"ז שונאו.

הוא בקש ומצא, שהרבנים שהכשירו את הגט של בתו של הריב"ז טעו בדבר משנה והגט פסול לגמרי, והיא נכשלה באיסור אשת איש ובנה ממזר. את דבריו חיזק הרב בכמה ראיות מפוסקים רבים, ושלח שאלה ותשובה לגדולי הרבנים. ואחדים נענו לו והסכימו לדבריו.

וחנית זו אמנם נתקעה עמוק בלבו של הריב"ז וצערו היה גדול מאוד. הוא, כמובן, נסה בחריפותו לשים לאל את כל טענות הרב ובעלי בריתו, וכדרך בעלי הקנתור לא שמר את עטו מהוציא חרפות וגדופים כלפי שונאיו ולזלזל בכבודם כיד עטו החריף, אבל בזה עזר להַוָתוֹ, כי מהצד השני נתעוררו גם כן לענות למחרפם חרפות וגדופים במדה עוד יותר גדושה. והעתונים של “שלומי אמוני ישראל” נתמלאו מהאבק שהעלו חכמי דורנו בשאלה רבתי זו.

ור' מרדכי הדר הרגיש כמה עלבון וצער סובל הריב“ז ידידו מלפנים, ורחמיו נכמרו עליו. ויחד עם זה הרגיש שמגמת הרב אינה לשם שמים, כי למה שתק במשך שנים אחדות ורק עכשיו נתעורר לפסול את הגט ולעשות נכדו של הריב”ז לממזר?

והוא נכנס בעצם הענין, בדק בשאלה זו בעמקות רבה כדרכו, ומצא גי הגט הוא כשר, והראיות שהביאו הפוסלים נדחות מאליהן. את דבריו העלה על הכתב ונדפסו במאסף הרבני “קול תורה מציון”…

דברי ר' מרדכי עשו רושם גדול, כי נאמרו בהגיון ישר ועמוק וגם בטהרת הלב.

כולם השתוממו למעשהו של ר' מרדכי. הרב תמה: למה לו לר' מרדכי להכנס במחלוקת ולצדד בזכותו של הריב“ז שגרשהו מהשתתף בישיבה? והריב”ז גם כן התפלא על גודל נפשו של ר' מרדכי שנמצא לו לעזר בצרה ושלם לו טובה תחת רעה.

מרוב התפעלות מהר הריב"ז והלך לר' מרדכי. הוא מצאו שוכב על מחצלת על הרצפה וראשו כרוך בסודר לבן, בלי חלוק. היום היה יום חם של אב. דירתו של ר' מרדכי היתה בחצי מרתף; החום היה מחניק, הסרחון מהחצר הקטנה פורץ ובא גם אל תוך הבית. על השולחן ועל הכסאות נערמו הרבה ספרים עתיקים וחדשים.

ר' מרדכי נפעם בראותו את הריב"ז בביתו ומיהר לשום עליו את החלוק.

– אני באתי להודות לך, ר' מרדכי, על מאמרך המחוכם שכתבת לטובת בתי האומללה… אינך יודע כמה צער סבלתי ממנה בעתים רבות וביחוד בעת האחרונה מהתנפלותו של הרב… הוי כמה סבלתי!… הריב"ז נתן קולו בבכי. הוא בכה כילד: מר היה לו מאוד ולא מצא איש כלבבו, שיוכל לשיח לפניו את מכאובי נפשו, ורק עתה הרגיש, כי הוא נמצא בחברת ידיד המשתתף בצערו, בלי כל פניה עצמית, ולא יכול להתאפק מבכי…

ר' מרדכי נדהם ולא ידע מה לדבר.

– אני חטאתי נגדך, ידידי ר' מרדכי. כי לא עמדתי בחזקה שלא יוציאוך מהישיבה. מחלישותי נתתי לקונקין לעשות בך כחפצו. אבל אני מקוה לתקן את הדבר… ולעת עתה הא לך שני נפוליונים שישנם בכיסי. בודאי אתה צריך להם.

– חלילה, חלילה, רבנו! – צעק ר' מרדכי. – אני מבקש ממך: אל תעשה כדבר הזה. מה שנוגע לישיבה, צריך ישוב הדעת. אבל לקבל מתנה בעד דבר כזה, חלילה! וכי לא יהודים אנחנו? וכי אין תורת אמת אתנו? וכי העולם באמת הפקר?…

– צדקת, ר' מרדכי, צדקת ממני, – ענה הריב"ז. – נשקעתי בהבלים יותר מדי… מסביב לי נחשים צפעונים והנחשים האלה נכנסו אל קרבי והרעילו את נפשי. נפגמה הנפש, וגם הישיבה שלי ירדה… ולמה, ידידי, אתה שוכב על המחצלת וראשך כרוך?

– כך, בכל יום הראש כואב. בבוקר עוד אני מעיין בספרים, ואחר כך מתחיל הראש לכאוב. איני יודע מדוע. יש אומרים: קדחת… אבל הרופא אמר, שאין זו קדחת אלא מלריה… תהא מלריה, שחק ר' מרדכי בשחוק עצוב. איך שהוא, הראש כואב מאוד, ואי־אפשר גם לעסוק בתורה… הכלל, יסורים סתם, לא יסורים של אהבה…

– ונתן רפואה?

– נתן, אבל בעצמו אמר שלא הרפואה העיקר, אלא סדרי חיים אחרים, לשנות את המעון, המזון ולהחליף את המקום לאיזה זמן. בקצור: להקדיש את עצמי כולי לחיי עולם הזה…

– נו…

נו טפשות, ולא כלום. העולם הזה לא בשבילי…

– וגם לא בשבילי – הוסיף הריב"ז באנחה. – אז היתה לנו הנאה, בימים שעבדנו יחד בישיבה… כשלמדנו בביתי… התזכור?…

הריב"ז נשתתק והשפיל את עיניו לארץ. ור' מרדכי גם כן החריש ושקע במחשבותיו…

ט

שמחה, בנו של ר' ניסקה וחתנו של ר' מרדכי הדר, עשה חיל מיום שבא “לכהן פאר” בלשכת הרב בתור סופר לכל המוסדות. החדוש שהיה בעבודה זאת לקח תחילה את לבו. יפות היו בעיניו המליצות של כתבי השנוררות והשתדל לסגלן לעצמו ולהוסיף עליהן. ובשביל כך שם לבו לקרוא בספרי מליצה של האפּיקורסים, והיה מחפש ומוצא בתוכם בטויים נאותים לחפצו וגם רכש לו ידיעה בשפה הגרמנית ובצרפתית, עד שהיה יכול חבר בהן מכתבי שנוררות.

שמחה נתפרסם בצפת בתור מליץ ומושלם גדול, וטופסי מכתביו היו לאור להרבה מהצפתים, שהיו שולחים לחוץ לארץ כתבי שנוררות, ולעתים קרובות היו פונים אליו לחבר מכתב בשפה זרה והיו משלמים לו שכר סופרים, וגם הרב היה שבע נחת ממנו, והגיד לו כמה פעמים שבחו בפניו וגם כאשר ראהו קורא בספרי אפיקורסים, לא הפריעוהו ולא חשב לו לחטאה, בידעו, כי בשביל העסק הוא מעיין בהם, ומעז יוציא מתוק. ולא עוד, אלא בשנה השניה לעבודתו בלשכה הוסיף לו הרב על שכרו חצי מג’ידיה לחודש. הרב לא נמנע מהביע תהילתו גם באזני ר' ניסקה ונבא לו עתידות טובות, שיעלה גם על הסופר צ. שבועד כל הכוללים שבירושלים. ר' ניסקה אמנם התאונן לפני הרב שראה שבנו אינו נזהר כל כך במצוות, ואינו נוטל, למשל, מים אחרונים, ובעת שברך “בורא מאורי האש” והביט על הצפרנים עשה העויות של לצנות וכדומה; והכל מפני שקורא בספרים חיצוניים, אבל הרב נחם אותו, כי כן דרך הצעירים, אבל אחרי שעיניו ולבו נתונים אל עבודתו ותמיד יש לו עסק עם דברים שבקדושה, סופו שיהיה יהודי כדבעי וישים לבו אל מקורות הפרנסה ולא ילך אחרי שטויות והבלים של ה“שאלטיקעס” אנשי ההפקר. ואין גם לחשוש מפני ספרי המליצה, שגם הם נחוצים לו לעבודתו.

ואמנם צריך להגיד האמת, כי ספרי המליצה שקרא בהם שמחה לא עשו עליו רושם מצד תכנם. הענינים שקרא בהם היו רחוקים ממנו ולא נכנסו אל לבו. הספורים היו “בבא מעשיות” בעיניו, והמאמרים היו לו כספר החתום, לא מפני שהיה מטומטם, אלא מפני שלא ענינו אותו. כי מה לו, לאברך צפתי ולשאלות הסוציאליות ואפילו ההשכליות, שהכו גלים בלבות צעירי רוסיה וגליציה? ומה שהיה שמחה מקל במנהגי הדת, בא לו, וכן לשאר צעירי צפת, מסבה אחרת. הדת איננה יסוד החיים שלהם, כמו שאיננה גם אצל אבותיהם. ואם האבות מדקדקים במנהגים זהו רק מפני שהם, הדקדוקים, ממלאים להם את תוכן הדת החסר להם. ובזה נפלגו צעירי צפת מצעירי רוסיה. ברוסיה היו האבות חדורים רגש הדת; והבנים, אם הלכו בדרכי אבותיהם – היו גם הם מחוננים ברגש אמונה ואלה הצעירים, שרוח ההשכלה והבקורת תקפתם – מרדו, והמרידה היתה מתוך עיון ומחשבה ורגש. אבל בצפת אין גם בלב האבות אלא בקשת הבישליק, והבנים מתפקרים גם כן בלי כל רגש, מעשנים להם סיגרה בשבת מתוך שממון ובטלה.

וכך חי לו האינטליגנט הצפתי, כביכול, שמחה בן ניסקה, שוקט על שמריו, והידיעות שרכש באיזו שפות לא החליפו את מהלך מחשבותיו ושיטת החיים שלו, והוא נשאר צפתי, גם בחיצוניותו: בפאותיו המסולסלות הארוכות ובחלוק ובשטריימל שלו, וגם בדעותיו.

אבל סוף סוף תקף אותו השעמום. החדוש שמצא בתחילה בעבודתו, עבודת סופר, פג טעמו מהרה. עוד הפעם אותן המליצות הנפוחות, עוד הפעם כתיבת אדריסאות למאות ולאלפים. ושוב אותו הלעג ו“הוצאת הלשון” מאחורי התמימים הנלכדים ברשת זו… על פי טבעו לא היה שמחה יכול להסתפק בשבלוניות, צריך היה לחדוש. ואם לאו – כדאי להפוך את הקערה על פיה, מבלי חשוב הרבה על העתיד…

ובין הצעירים משוחחים תמיד על דבר היציאה לחוץ לארץ, למקורות הזהב וביחוד לאוסטרליה. אחדים מחבריהם כבר יצאו שמה ו“עושים שם חיים”. נשיהם כבר קבלו מהם אילו פונטים ומכתבים שמחים מלאי תקוה. ויש שקבלו גם כרטיסי מסע והן מכינות עצמן לדרך.

והמקומות הרחוקים ההם נראים לצעירים ככוכבים מזהירים, שקוראים ומושכים אליהם בקוי זהרם. והפנטאסיה העברית המזרחית רוקמת לה שם במרחק עולם שכולו טוב, עולם של דרור וערמות של פונטים…

ושמחה גם כן התחיל חולם על ארץ הזהב. אבל את חלומו זה הסתיר בלבו. הוא ידע, כי אשתו לא תחפוץ להפרד מהוריה. ביחוד כבדה חינה, אשת שמחה, את אביה, שהיה כמלאך אלוהים בעיניה, וכל הגה שהוציא מפיו היה לה קודש קדשים. והוא אהב אותה אהבה רבה, ורחם עליה מאוד. רגש של חרטה היה תמיד בלבו על אשר מיהר להשיאה קודם זמנה, והנה אף שהיא צעירה עדיין בשנים, נבלה כפרח זה שפתאום תקפוהו הקור והשלג.

ואולם קשה לו לאדם להחביא תמיד את רעיונו בלבו. פעם בשיחתו עם ר' מרדכי חותנו, ספר שמחה בשבח הצעירים, שהלכו למדינת הים, כי אשריהם ואשרי חלקם…

– שיצאו מארץ ישראל? – אמר ר' מרדכי בתמהון.

– בודאי. מי יכול לכחד, כי קללה רובצת על הארץ הזאת, ומלבד קבצנות אין בה כלום.

– ומדוע הנביאים והתנאים והאמוראים חבבו כל כך את הארץ? סימן שיש בה איזה דבר מלבד קבצנות… ה? – בעיני ר' מרדכי היתה היציאה לחוץ לארץ עוון פלילי.

– אנחנו לא נביאים ולא תנאים ולא אמוראים – ענה שמחה בעזות כדרכו. – אין אנו דומים אליהם כלל. מה שהיה מלפנים אין עכשיו כלל. רד נא לטבריה, התמצא שם בין היהודים החונים שם, שיהיו דומים ואפילו במקצת לר' יוחנן וריש לקיש שישבו בטבריה לפנים? הם, התנאים והצדיקים חבבו את הארץ מפני שמצאו בארץ איזה דבר טוב, איזו סגולה מיוחדת, אבל אנחנו אנשים פשוטים, אנחנו צריכים פרנסה ומקום שנוכל לעשות עסקים טובים, ופה – הלא אתה יודע בעצמך, ממה מתפרנסים אנו כולנו… רק מהפרורים שנופלים משולחן הנדיבים שבחוץ לארץ, וגם זה אנו משיגים בדרכי ערמומיות ונכלים ושקרים… בקצור: חיים יפים!

– הנה חובבי ציון קונים קרקעות, מושיבים אכרים, שוכרים פועלים ומשתדלים לבנות את נשמות ארצנו – אמר ר' מרדכי.

– ומה יעשה איש כמוני? האני אוכל להיות אכר או פועל? זולת זאת, דברתי עם כמה פועלים, וגם הם כל מחשבותיהם לנוד מפה, לנדוד לאיזה מקום שהוא, ורק להנצל מהשעמום ומהעניות השוררים פה, מהחיים המנוולים שלנו.

– אבל לך הלא יש פרנסה פה, ולמה לך דוקא לצאת לחוץ לארץ ולעבוד שם באיזו פבריקה בשבת?

– לי יש פרנסה… פרנסה! – קרא שמחה בלעג מר, בהדגישו כל אות ואות מהשם הזה.

– יש הרבה כאלה שמקנאים בך.

– ואם יש אומללים שמזלם עוד יותר גרוע, צריך אני לשמוח במזלי?

– ומה חסר לך פה? איני מבין מה חסר לך? – שאל ר' מרדכי.

– חיים… חיים חסרים פה.

– אין החיים אלא תורה, שנאמר: כי מוצאי מצא חיים.

– פזמון ישן – ענה שמחה בעקימת שפתים.

– ישן ונצחי – ענה ר' מרדכי.

ורעיון היציאה כיון שנתחזק בלבו לא סר ממנו עוד. וגם בלילה היה חולם חלומות והנה הוא נוסע באניה ונוסע ומגיע למקום “דארעא ורקיעא נשקי אהדדי” ושאר המקומות הנפלאים של מכרות הזהב והאבנים הטובות. ופעם ראה את עצמו בתור בעל פבריקה גדולה, ומשרתים למאות רצים ונחפזים הנה והנה, והוא עומד ומפקד עליהם כשר צבא והכל נשמעים לו. ולימינו יושבת לא חינה אשתו הדלה והכמושה, אלא איזו אשת חן, בעלת גוף, שכולה מעולפת ספירים. והיא לופפת צוארו ומנשקת לו ומלחשת לו: ראה מה יפים החיים!…

וככל אשר התחזק בקרבו רעיון הנדידה כן נמאסה עליו עבודתו בלשכת הרב. ופעם אחת, כאשר נמסר לו להפיץ אלפי מכתבים ע“ד המוסד “כנסת המקובלים שבעיה”ק צפת”ו לקח שמחה וכתב מלמטה באותיות יפות: המוסד הקדוש והנעלה לא היה ולא נברא, אלא משל היה, ולראיה חתמנו בחתימת ידינו בד“צ דעיה”ק צפת“ו נאם גבריאל אזרחי, דיין ואב”ד בעיה“ק צפת”ו, ונאם מיכאל פרחי, דיין ומ“מ דעיה”ק צפת“ו. ושמחה הוסיף ע”ז גם את ה“קנאפּ” – החותם של הבד"צ, שהיה במקרה תחת ידו, וכך שלח את המכתבים לכל תפוצות ישראל.

ולא ארכו הימים, והשערוריה הזאת נגלתה. ולהרב נודע, כי ידי שמחה במעשה זה.

הרב חשד כרגע את ר' מרדכי שהוא המיט עליו את הרעה הזאת. הרב ראה כי בימים האחרונים, אחרי שפרסם את תשובתו בדבר הגט של בת הריב“ז, השתדל ר' מרדכי להתרחק ממנו ולהתקרב יותר אל הריב”ז. מילא, רוצה הוא שיקבלוהו שוב לראש ישיבה. אבל יחד עם זה בודאי התנכל יחד עם הריב"ז לשומו לחרפה לכל באי עולם, ולפיכך הסית בו את שמחה חתנו שיעשה לו כדבר הנורא הזה ולשלם לו רעה תחת טובה…

והעיר צפת שוב שבה לתחיה. הכל משוחחים על המקרה הגדול הזה. כולם שמחים לאיד הרב, יחד עם זה כל אחד מפחד לנפשו, כי לכל אחד הלא יש איזה מוסד שיש לו ממנו איזו “יניקה”, והמוסדות ההם הלא טוב ים מהמוסד “כנסת המקובלים” שבעיה“ק צפת”ו. ואם יתחילו לחטט, אז – אוי ואבוי – מהכל יעלה סרחון…

ור' מרדכי ראה שאין עוד מקום לחתנו בצפת ונתן לו לצאת לחו"ל, ובתו וילדיה נשארו עמוסים עליו…

י

מיום שפרסם הרב שהגט של בת הריב"ז הוא פסול, שכנה על ר' יוסף עצבות כמו עננה שחורה. למרות התשובה הברורה והחזקה של ר' מרדכי, שלכאורה הפיצה את כל הספקות, היה לבו של ר' יוסף מלא חרדה. הלא איך שהוא הרב אסר וסוף סוף יש לו על מה לסמוך, ופחד של אסור אשת איש נפל עליו…

מילא, להתרחק מאשתו זה היה אצלו נסיון לא קשה. אבל כשהיה פוגש את אשתו היה לבו מתמלא צער על גורלו ועל גורלה: על גורלו – שהזמין לו הקב"ה אשה כזו, שיש בה חשש ערוה, ועל גורלה – שאחרי שישבה שנים רבות עגונה מבעלה הראשון עוד הוטל עליה חותם החרפה של אשת איש! ביחוד נגע עד לבו גורל האשה העלובה, שאיננה אשמה בכלום, ויד ההשגחה היתה בה לשאת יסורים כל כך נוראים!…

ולעתים קרובות היו מוצאים את ר' יוסף יעקב, קורא תהלים ובוכה על אסונו ואסון אשתו.

אמנם אותה אפשר לגרש, בזה יקל קצת המצב שלו ושלה… אבל… הילד… תמיד כשהוא שם בו את עיניו הוא רואה את השם “ממזר” חקוק על מצח הילד באש שחורה. והממזר הזה שלו הוא, הוא טבוע בחותם פרצופו. אותן העינים הגדולות הכחולות, התמהות, אותו הראש הגדול לא לפי ערך מדת הגוף. ואותו הפה ששפתו התחתונה תלויה קצת למטה, ואותן השערות הצהובות, הרכות כמשי…

וגם כשאינו מביט אליו, פרצוף ה“ממזר” רודף אחריו כצל, וכאיזה נחש ענקי לופת אותו ושולח בו תמיד את ארסו. והממזר הזה קורא לו “אבא”, ובצדק, כי אמנם הוא הולידו ובשבילו הוריד השטן איזו נשמה טמאה מהסטרא אחרא והשכין בו במקום נשמה טהורה ישראלית, אצולה מכסא הכבוד. והנשמה הטמאה הזאת תחריב ותקלקל כמה עולמות עליונים גדולים וטהורים!… השם אבא שהוא קורא לו נכנס בלבו כחנית, ונדמה לו כי איזה שד שחור קורא לו משאול תחתית “אבא, אבא” – ישמח האב ביוצא חלציו ותגל אמו בפרי בטנה…

ולפעמים איזו מחשבות מרעישות של תלונה כלפי ההשגחה עולות על לבו ומזעזעות כל יסודות אמונתו. למה עשה ה' כזאת? למה הכשילו בחשש איסור חמור כזה? למה נתן לו ממזר – ויהא אפילו ספק ממזר? ומה המה עכשיו חייו? איך יכול להנצל מכף הס“ם שסבב אותו ברשתות ברזל ואין מנוס, ואין מפלט… צער וחרדה כשהוא רואה את אשתו וצער וחרדה שבעתים כשהוא רואה את ה”ממזר"…

“ממזר!” איזה שם נורא, שם אבי אבות הטומאה!

"לא יבוא ממזר בקהל ה‘, גם דור עשירי לא יבוא בקהל ה’ ". אין בו אפילו ניצוץ של קדושה ואין לו תקון לעולמי עולמים…

בעיני הריב“ז לא נכחד, כי היחס שבין חתנו ובין בתו נשתנה, וגם הבין את סבת הדבר. והוא השתדל להכנס עמו בשיחה ע”ד פסק הרב. ור' יוסף שמע את דבריו, את התלהבותו ואת כעסו נגד אויבו, ואחרי שהרצה לפניו כל טענותיו פנה אליו שיגיד את חות דעתו, והוא גמגם ואמר: אמנם כן הוא הדין, בודאי שכך הוא…

אבל מה יועילו לו כל המתירים אם לבו נוקפו, ומיום ליום התגבר הפחד בלבו, פחד של איסור חמור ופחד של ה“ממזר”…

ור' יוסף התחיל להתחמק מן הבית, ולפעמים לא נראה גם בבית המדרש יום, יומים. הוא מתהלך לו בין ההרים, שם במקומות שהיה מתהלך לפנים בחדוה, ברוח מרוממת, ומרקיע לשחקים בעוז דמיונו, עכשיו הוא הולך קודר, אי אפשר לו להתענג על ה' ולהתיחד עם השכינה ביחודא עילאה ועם נשמות הקדושים שבהן הגה תמיד; בינו וביניהם מפריד ה“ממזר”, והוא נושא את משא יגונו הכבד והשחור בלבו, ואימה חשכה נופלת עליו כשפרצוף בנו מתיצב נגדו ונועץ בו זוג עינים מבריקות. באש של שנאה ותגרה כאילו קורא: אבא, אבא! למה הבאת אותי, את הממזר, לעולם? למה?! והילד הממזר היה קפריזי תמיד, בוכה וצועק בלי כל סבה, ונדמה לו לר' יוסף, שצעקות הילד הן קובלנות ותרעומות נגדו, למה הביאוֹ לעולם…

והוא מבקש לנוס! אבל אנה? איה המקום שצללי צלמות אלה לא ירדפו אחריו?

והוא קורא תהלים, ודמעות נוזלות מעיניו, דמעות יאוש, אין כל תקוה להצלה. אין חסד ואין רחמים. הוא מתהלך יום, יומים ואינו רוצה לאכול. אינו נזכר ע"ד אכילה. כשהוא מרגיש צמאון, הוא ניגש אל אחד המעינות הזכים, הנובעים מצדי ההר, ומרוה בהם צמאונו, משתטח על הארץ תחת צל סלע, עד שהשנה נופלת עליו, אבל לא שנה מרגיעה, אלא מחרידה בחלומות רעים. הממזר אינו נסתר גם בחלום, והוא מקבל עוד תמונה זרה ומשונה, תמונה איומה ומבהילה. ומהצד עומדת האשה העלובה, עומדת ובוכה חרש…

ומקורבי הריב“ז התחילו לדאוג לחתנו. חשבו שצריך להוליכו לבירות אל הרופאים הגדולים שיבדקו את מצב רוחו… ויש שנתנו עצה להריב”ז למהר ולקבל ממנו גט, כי מי יודע מה יהיה עמו אחרי איזה זמן…

נכנסו עמו בשיחה אולי יתן גט לאשתו. והוא אמר, כי מצדו אין מניעה…

אולם האשה לא חפצה לשמוע ע"ד גט. יהיה מה שיהיה. היא לא תתגרש. די בשבילה הגט הראשון…

ביחוד קשים בשבילו ובשביל כל בני הבית ימי השבתות והמועדים, שבהם אנוס לשבת על שולחן חותנו יחד עם אשתו האסורה ועם ה“ממזר” שלהם. הוא מתחיל “אזמר בשבחין”, אבל הזמר מתהפך מהר לקינה ודמעות נושרות מעיניו.

– מה לך ר' יוסף? – קורא הריב"ז בפחד. – הלא שבת היא מלזעוק.

– כן, כן, רבי ומורי, – עונה ר' יוסף. – “עברה גוררת עברה”, – ודמעותיו מפכות ומפכות, ולעומתו יושבת האשה וגם היא מתמוגגת בדמעות.

והריב"ז מתרגש ומתקצף וממהר לגמור את סעודתו מתוך צער ונכנס לחדרו, ובחשאי גם הוא בוכה…

ומה לעשות? איך אפשר לתקן את המעוות? – כל אחד שואל לנפשו ואינו מוצא עצה.

פעם אחת, אחרי שהרבה ר' יוסף להתפלל בין ההרים, התעייף וישב בצל אבן ונרדם.

פתאום נהרו פניו, ועל שפתיו הלבנות נראה כעין חיוך של ילד, שהוקל לו ממחלתו הקשה. ר' שמעון בן יוחאי עם כל סיעתו נראו לו פתאום, אחרי שנסתרו מעיניו זמן רב.

– הצילני, רבי! – קרא ר' יוסף מתוך שנתו קריאה של תקוה ובטחון.

– לשם זה באתי אליך, בני – נשמע קולו של רשב"י כקול זמרת יה. – עכשיו תצא מתוך עמק עכור זה ותעלה לעולם יפה, לעולם של קדושה וטהרה, להיכל “רעוא דרעוין”. פה, בעמק עכור זה רבו הצרות על־ידי הפרודים והנגודים של גטין וקדושין, מצוה ועברה, קדושה וטומאה, ממזר וכוהן גדול; אבל שם בהיכל ההוא אין כל פרוד, שם מאיר האין־סוף בעצמו, ואורו הגדול משפיע שהכל מתאחד ומתקשר בקשר של אהבה וקדושה עליונה כי הכל מתבטל כנגדו כנר בפני האבוקה וזדונות נעשים לזכויות… הבה נעלה שמה!

והנה צמחו לו, זוג כנפים לבנות, והוא מרגיש כי קל לו מאוד…

לב ר' יוסף נתרחב. זרם של שמחה עבר בכל אבריו.

והנה הוא עולה ועולה… הרי צפת נראו לו מרחוק כנקודות ירוקות. שערי השמים פתוחים נגדו לרוחה ומשם אור גדול שופע…

ממחרת מצאו את ר' יוסף מת במקום ששכב, ופניו כלפי האורה.

*

הריב"ז לא יכול נשוא את צרותיו, את צרות בתו, ואת צרות הישיבה, שהלכה ונחרבה. והוא שכב והלך למנוחות…

יוסף תמרין היה רוב ימיו מגיה בדפוס. זה שנתים שמתה עליו אשתו ונשאר הוא לבדו עם נכדתו פאניה היתומה. היא גמרה את בית הספר, התלמדה לכתוב על המכונה עברית ואנגלית והרויחה משהו. לפרנסת הבית היה נותן הסב, והיא בכספה היתה קונה לה מלבושים לפי טעמה. היו לה שבעה זוגות נעלים מכל המינים, לבנים, שחורים, צהובים וכו' עם כפתורים שונים. כותנות היו לה רק שלוש. לדעתה, בזה לא כדאי לדקדק, זהו דבר שבצנעה, אבל שמלות היו לה הרבה. גם רכס של זהב היה על לבה, וטבעת זהב על אצבעה. היא היתה צעירה יפה, וכשהתלבשה עמדה הרבה על יד הראי והסתכלה בהנאה על ידיה הערומות ועל צוארה החשוף ועל רגליה המכוסות גרבים מצבע עור האדם ועל נעליה הפרופים בקרסים נוצצים, והיתה נהנית מאוד ומתגעגעת מאוד…

אבל הסב מיום ליום היה הולך ונחלש. העיקר העינים. אין העינים תופסות עוד את השגיאות שעושה הבחור ה“זצר”. במאמרים, בספורים, בדברים שיש בהם קשר הגיוני, עוד עינו תופסת, אבל כשהוא צריך להגיה לוחות של חשבונות, אז המספרים קופצים ונעלמים מעינו.

סוף סוף פטרוהו ממשרתו, והוא נשאר בלי עבודה.

אבל אז התחילה הנכדה להשתכר יותר ויותר. איזה פקיד אנגלי, דוקא מהפקידים החשובים, היה ממציא לה עבודה ומשלם בעין טובה. והיא אינה צריכה עוד לרוחים שהיה הסב מכניס.

פאניה, כנראה, מצאה חן בעיני האנגלי. הוא בא לעתים קרובות, באמתלא לראות את העבודה, אבל היה יושב עמה שעה ארוכה. לעתים הוא מזמין אותה ללכת עמו לתיאטרון, ומעת שנפתח בית הקפה הגדול “חרמון” הוא מזמין אותה שמה לרקוד יחד, פעמים אחדות בשבוע.

בשיחה עם אחת מחברותיה, שחשבה להכנס לקבוצה חקלאית, גלתה פאניה את דעתה, כי אין זו קריירה בשבילה לבלות את ימיה בלול ולנקות את הרפת, ואחר כך לגלגל בעדשים ושוב פעם לחם ועדשים, איזו פרספקטיבה היא זו לצעירה? הצעירה צריכה להיות בעיר, במקום שיש תרבות, חיים אנושיים, חיים קלים ויפים, במקום ששומעים מוסיקה, דקלום, משתתפים בנשפי רקודים, בקצור: חיים טובים הגורמים לידי אחדות העמים. שם ב“חרמון” את נפגשת עם ערבים, אנגלים, יהודים וכדומה, כולם שמחים ורוקדים יחד.

– ומי יעבוד בשדה להכין לחם, ירק וחלב?

– מי? אלה שאין להם קריירה אחרת, אלה שמוכרחים להתעסק בעבודות קשות ולא נקיות – ענתה פאניה. – אני, ברוך ה', איני צריכה לזה. עבודתי נקיה וקלה ומשתלמת יפה.

הסב הרגיש בדבר, שעבודת נכדתו משתלמת יפה, יותר מדאי יפה. אמנם האנגלי הוא, כנראה, מטבעו איש טוב ואינו קמצן כלל. בכל זאת הלא לא מן המדה הוא, שיספיק ביד רחבה לכל צרכי הבית. בודאי שיש לו איזו תקוה… וזולת זאת קשה היה בעיני הסב לראות את החופש שבין נכדתו ובין האנגלי. ופעם שאל אותה מה עושים שם בקפה “חרמון”? ומי המה האורחים הסרים שמה?

– האורחים? ממיטב החברה של העיר, עברים ואנגלים וגם ערבים מהשדרות העליונות.

– ומה עושים שם?

– אוכלים, שותים, משוחחים, מנגנים ורוקדים…

– בית של…

הסבא הוציא מפיו מילה שאינה ניתנת להקבע בדפוס.

– מה אתה אומר, סב? היודע אתה מי הוא בעל הבית? הוא ציוני ותיק, ועכשיו הגדיל לעשות בשביל התרבות וארץ ישראל, בפתחו את בית הקפה “חרמון”, כדי למשוך אליו עשירים תיירים מחוץ לארץ. זוהי באמת יצירה מהמדרגה הראשונה, שעל ידה מתקרבים בני העמים השונים איש לאחיו ומבלים יחד זמנם בנעימים.

– נוּ, נוּ, מילא… אבל לצעירות הגונות – יותר יפה לשבת בבית…

– ואיזה ערך יש לחיים? – ענתה הצעירה ברוגז. – וכי נוצר האדם רק לאכול ולשתות ולישון? איזה חיים הם?

– ומה שם? עוסקים בסתרי תורה?

– שם משתעשעים, רוקדים ושמחים… בשביל זקנים אולי שם לא נעים…

הסב בלם את פיו… “מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין” חשב בלבו. וגם לא מן הנימוס הוא להקניט את נכדתו הצעירה, שדואגת לכל מחסוריו… מה יש לדבר? כאן שני עולמות רחוקים זה מזה לגמרי.

וכעבור איזה זמן קצר היא חדלה לעבוד בבית, היא הולכת לעבוד אצלו. הם גם נסעו יחד פעמים אחדות לטיול. היחס מעורר הרהורים קשים…

ופעם בא האנגלי אל הסב לבקש ממנו ברכה. הוא ארס לו את פאניה.

– איך? – קפץ הסב ממקומו – הלא היא יהודיה?

– אני נוצרי כמו שהיא יהודיה. אני בן עם חפשי, הנצרות איננה תופסת אצלי מקום, כמו שאין היהדות תופסת מקום אצל נכדתך. גם היהודים רוצים להיות עם חפשי בארצם. והנצרות והיהדות שתיהן אינן יכולות להיות לנו למכשול על דרך התחתנותנו. אתה יהודי פקח, אתה בודאי מבין זאת. בינינו יש אהבה והאהבה היא המקשרת אותנו…

– אדוני, אגיד לך את האמת, – ענה הסב – אילו הגיע כבר הזמן, שאליו אנו מיחלים, שכל העמים יעשו אגודה אחת לעשות רצון אבינו שבשמים, בודאי שפסקו כל הגדרים וכל ההבדלים שבין עם לעם. אבל זה נאמר רק לימות המשיח. לעת עתה העולם מלא שנאה ותחרות. והיהודי או היהודיה שעוזב את עמו ובוחר לו איש או אשה מעם אחר – הריהו בוגד. מי שרוצה בבת ישראל צריך שיהיה יהודי תחלה. אינני יודע איך הוא אצל עמים אחרים, אבל אצל עמנו כך הוא. הגוי שהיה בוחר ביהודיה – היה מתגייר קודם.

– אני חשבתי על זה, – ענה האנגלי – רציתי להתגייר, אבל היא אמרה שאין בזה צורך. ראשית כל אנו בני אדם, ורק בני אדם, ואם היא מסכימה, כמובן, שגם אני מסכים.

– היא יכולה להסכים, אבל אני לעולם לא אסכים – ענה הסב בקול חרש.

אותו יום עזב הסב את חדרו וילך לו.

נכדתו נסעה לטיול עם האנגלי למצרים והשאירה להוצאות הסב כסף ביד בעלת הדירה. אבל הסב לא רצה ליהנות מכסף נכדתו.

הוא הלך אל הסתדרות העובדים וקבל משרה לטאטא את הרחובות.

כשראוהו מכיריו מטאטא את הרחוב התפלאו על הדבר הזה. אבל הוא ענה בעצב: את הזוהמה של הרחוב אני מעביר במטאטא, הלואי שנצליח כך להעביר את רוח הטומאה מארצנו.

בית הכנסת הגדול מלא מפה לפה. ביחוד רב הדוחק בצד מערב, כי שמה נאספו משאר בתי המדרש כל תאבי “חזנות”. ובין ההמון הרב ההוא עומד בירכתים איש אחד שפל הקומה, טליתו הישנה והפרומה פרושה מעל לראשו ומכסה את פניו הפונים למערב, ולולא נראתה רעידת גוו, כמו מקדחת, כי אז אפשר היה לחשבו לגולם שאין בו רוח חיים.

יותר משעה עברה מעת אשר עמד והפך פניו לכותל, מאז קרא התוקע “למנצח” שלפני תקיעת שופר, ועתה כבר כילה הקהל תפלת מוסף בלחש; החזן כבר התחיל לזמר “אבות”, והאיש עודנו עומד על עמדו. לעתים יעבור עליו בחור ממהר לרוץ דרכו, או זקן קצר אפים, אשר בדי עמל יפלס לו נתיב בין ההמון הצפוף, והדף את האיש בזרוע, והוא לא ירגיש ולא ידע, כי נשמתו שוכנת עתה במקום אחר, הרחק הרחק מזה…

סיום הברכה “לזמן הזה”, אשר קרא התוקע בקול גדול, והקריאה הגדולה – “אמן” – הנשמעה מפיות כל הנאספים יחד בקול רעם, והדממה הבאה אחריה, וקול המקריא הקורא בקול עצב ונמוך “תקיעה” ואחריו קול התקיעה בעצמה, שמתוכה נשמעה כעין הזמנה לתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים – כל אלה עשו על האיש רושם עז מאוד…

הנה הוא נקרא לדין לפי פמליא של מעלה… מלאכים, שרפים, חיות הקודש עומדים בחיל ורעדה, ועליהם אלוהי המשפט יושב על כסא דין.

– יוסיל, יוסיל! – קורא מלאך הרחמים – הנה, רשב"ע, יוסיל האומלל ניצב לפניך לדין. גלמוד הוא בתבל, רחמהו נא, אדון העולמים…

אך השטן יקרא לעומתו בקצף: הכי איש כזה ראוי לרחמים? ומי אשם במות אשתו, אם לא הוא? ומי גרם שיצאו בניו לתרבות רעה, אם לא הוא?

ולב יוסיל נמס. הוא מודה, כי צדקו דברי השטן…

*

וקול השופר הלך וחזק… הנה התקיעה הגדולה… תקיעה ארוכה וממושכה החודרת עד מעמקי הנפש…

גם בעת תחית המתים יתקעו תקיעה גדולה – חשב יוסיל בלבו. – מובן מאליו, כי התקיעה ההיא תהיה חזקה אלפי פעמים מקול השופר הזה. כי לא אדם יתקע בו, כי אם אחד המלאכים, ואולי מיכאל שר הפנים בעצמו… הקול ההוא ישמע מכל עבר: משמי השמים, מתחתית השאול, מצפון ודרום, ומקדם וים. אז יעזבו שוכני עפר את רגבי אדמתם, יסירו מעליהם את תכריכיהם וילבשו בגדי חמודות ויצאו לראות חיים בארצות החיים, לחזות בנועם ה' וליהנות מזיו השכינה. כולם שמחים ועליזים, כי “חדות ה' היא מעוּזם”. מה גדול, מה קדוש יום התחיה! פגרים מתים אכולי רמה, עצמות נרקבות יהיו עוד הפעם לנפשות חיות – לבחורים גבורי כוח, לעלמות פורחות, לילדים יפים. האבות מחבקים את הבנים והבנים מתרפקים על האבות… מה רבה השמחה!…

ואז תקום גם בתיה אשתו… היא בודאי תקום: היא היתה אשה צדקנית. איך הייטב לה אז? התתנחם? התסלח לו?…

והנה הוא רואה אותה עתה בחזון. היא יפה, היא נחמדה, כמו ביום הראשון אחר חופתה. אך מה רבה התוגה השוכנת על הפנים היפים האלה! היא פורשת כפיה כמתיאשת… והוא יודע את סבת תוגתה, ולבו ימס, ימס, ימס…

*

זה לא כבר התנפל על קברה, קבר עזוב ושמם. רק החזירים יבקרוהו ויחפרו את הגל באפם הטמא. מסביב לו אין קבר ואין עץ, רק אזוב רך יכסה את הגל, ונמלים שחורות יפזזו עליו. לא הרחק מקברה יראו קברות האכרים. הקברים ההם חוסים בצל עצים רעננים, ועליהם יתנוססו צלבים עשויים מעץ, חדשים גם ישנים. שם ינוחו יגעי כוח בתוך קרוביהם וידידיהם. הם נאספו אל עמם, אל אבותיהם, ורק היא, האומללה, מנודה מהכל. גלמודה היתה בחייה וגלמודה במותה. ומה נורא הוא להקבר לבדד! קבורה כזו היא מיתה כפולה.

– הה, בתיה, בתיה! אנוכי הייתי בעוכריך, נשמה טהורה… – אמנם גם לי רע מאוד, כי אין איש אשר יזכיר את שמי אחרי מותי, אין אומר “קדיש” ואין מאיר נר ביום המיתה, ואולם אנוכי אשמתי וכגמול ידי כן יעשה לי, אבל את, הצדקנית, מדוע נלכדת את בעוונותי?

*

הוא ישב בכפר ס., הרחק כשלושים וירסטאות מעיר ח., ועמו ישבו עוד יהודים אחדים, כשתים עשרה משפחות. גם מנין היה להם, גם מלמד־שוחט. יוסיל נודע בכל הסביבה לאיש אמיד, חוכר בית היין ויחד עם זה יש לו גם חנות. המלמד־השוחט אכל תמיד על שולחנו. גם המנין גם החדר היה בביתו. בתיה אשתו היתה שבעת רצון כי המלמד אוכל על שולחנה. בכלל היתה בתיה מאכילה אורחים בשמחה רבה, ובפרט את המלמד, המורה את בניה תורה. כמה דמעות שפכה בעת אשר הדליקה נרות השבת, כי יזכה ה' אותה בבנים עוסקים בתורה ובמצוות! היא ילדה וקברה פעמים רבות, ואך שני בנים נשארו לה לפליטה.

אך באה עת הפקודה. ראש השוטרים החל לבקר אם יש ליהודים היושבים בכפר הזה זכות לשבת שם. וכמעט כולם לא יכלו להוכיח, כי התישבו בכפר לפני צאת החוק האוסר על היהודים להתישב בכפרים, ובכן נגזרה עליהם גזירה לעזוב את הכפר, ולא נשארו בו כי אם יוסיל ועוד איש אחד עני.

וכשגלו עשר המשפחות מן הכפר “גלתה גם שכינה עמהם”, כי בטל המנין ו“החדר” לא היה עוד. המלמד־השוחט נפטר ממשמרתו, כי יד יוסיל לא השיגה לכלכלו לבדו.

האיש העני, בראותו כי שממה העדה, מחל על זכותו ויקח את אשתו ואת בניו, ויסע אל העיר ח., בחשבו בצדק, כי אפשר לו להיות עני לא רק בכפר, כי אם גם בעיר גדולה. אך יוסיל לא אבה לצאת מן הכפר, אשר בו ישבו גם אבותיו ואבות אבותיו והוא נולד בו ויגדל בו וידע את כל שדותיו וגניו, עמקיו והרריו. הוא לא יכול לשער בנפשו, איך יוכל לחיות במקום אחר ובפרט בעיר גדולה. חיי העיר היו מוּזרים לו לגמרי. ומלבד זאת קשה היה לו לעזוב את פרנסתו. אמנם הפרנסה לא רבה היא, אך בכל זאת הוא מוצא אותה ברוח ובלי טרדות יתרות, מה שאי אפשר להשיג בערים הגדולות, שפרנסת יושביהן קשה כקריעת ים סוף. הוא יודע מה רבה היא ההתחרות בין יושבי הערים, על עצם אחת יבשה יתנפלו רעבים לעשרות, ואיש את רעהו יהדפו בזרוע, ולמה יתוסף גם הוא עליהם? אמנם שם בעיר ימצא “מנין” בכל יום, שם יוכל לעבוד את ה' בצבור, אך מי ימנה את העבירות, אשר שם יעבור האדם, בהיותו להוט אחר פרנסתו? רכילות, לשון הרע, שבועת שוא וכדומה בעבירות חמורות, שם כל אדם דש אותן בעקביו, כי קשה לעמוד בנסיון, אבל פה, אם אין זרים עמדי, אוכל לעבוד את ה' כראוי; פרנסתי לא תטרידני, והתחרות לא אדע.

עתה בעמדו בבית־הכנסת “ביום הדין” ובהביאו בחשבון את זכרונות הימים אשר עברו עליו, הוא מכיר, כי אך השטן הסיתו להשאר בכפר; הוא המציא לו זכות ויעוור את עיניו לחשוב, כי בזה הוא עושה מצוה ונחת רוח להקב"ה, אבל באמת לא כן היה הדבר. הוא לא האמין ולא בטח בה', כי יזמין לו פרנסתו בעיר, ועל כן היה רע בעיניו לעזוב את מקום פרנסתו; ולא זו בלבד, אלא כי גם שמח – אם לא בכל לבו – כי הוא נשאר יחידי בכפר ואיש לא יבוא עוד להתחרות עמו… אמנם מחשבה כזו היא מחשבת פגול, אבל בכל זאת הוא יודע ברור, כי כך עלתה במחשבתו, כמו למרות רצונו.

זוכר הוא, כי בעת אשר יצאו המשפחות המגורשות, הלך הוא ללוותן. הוא הלך ובכה, צר היה לו להפרד ממשפחות אחדות שנחשבו לו כקרוביו, עצמו ובשרו. בישוב הקטן הזה היו כולם מקושרים יחד בעבותות משפחה: זה מחותן לזה וזה מחותן לזה, וגם אלה אשר לא נקשרו בקשר משפחה כאחד מבני המשפחה התחשבו. כן, צר היה לו באמת וגם בכיתו היתה בכיה של אמת, ובכל זאת באיזו פנה רחוקה שבלבו התעורר שלא מדעתו רגש של שמחה, כי עתה נפטר מכל המתחרים אתו ועתה יוכל לסחור כאַות נפשו באין מפריע. הוא בוש בעצמו על כי עלתה מחשבה זרה כזו על לבו. הוא רואה באסון משפחות רבות הקרובות אליו, נפשו תאבל על גורלן ויחד עם זה הוא שמח… בוכה ושמח… “מה זאת? האם לא אדם אנוכי? האם לחיה רעה הייתי?” – כה הוא חושב בלבו, ובכל זאת לא יחדל משמוח, כלומר: לא כולו הוא שמח, כי אם מקצת ממנו, איזה חלק מנפשו…

כאמור, לא השיגה יד יוסיל להחזיק את המלמד־השוחט בעצמו, ולקחת מלמד אחר על מקומו אי אפשר היה מאימת השוטר, אשר היה מדקדק מאוד לבלי תת ליהודים לשבת בכפר גם ישיבת ארעי. ובאין ברירה נאנס יוסיל לקחת על עצמו את אומנות הפדגוגיה. הוא אמנם לא היה עם הארץ, ובניו לא דרשו מלמד מופלג. הבכור היה, לפי עדות המלמד־השוחט, בעל מוח מטומטם, והצעיר היה בעל כשרונות לא רעים, אבל חשק ללמוד לא היה לו. סוף דבר, שניהם היו נערים גסים, כפריים, יודעים היטב לרכב על סוס, לרעות פרה ועגל, אך לא להבין “בנקודות השחורות”. יוסיל היה שמח מאוד, לו ידעו בניו תורה כמוהו.

– הם לא יהיו למדנים – אמר יוסיל אל בתיה אשתו, – והלואי שיהיו יהודים כשרים; על כן נחוץ ללמדם שידעו “יהדות” שיוכלו לתרגם פרשה בחומש, קפיטל בתהלים, סימן ב“חיי אדם”, ודי בזה. אמנם אנוכי חפצתי מאוד שיהיו תלמידי חכמים. אנוכי לא חמלתי גם על כותנתי האחרונה, לו היו חפצים לעסוק בתורה, אבל לפי הנראה לא זכינו לזה, ועל כן עלינו להסתפק במועט. ומה שהם הריכים אוּכל ללמדם בעצמי.

– אבל אתה הלא טרוד תמיד, אין לך פנאי להתעסק עמהם – אמרה האשה.

– אנוכי אקבע לזה עת – אמר האיש. – כמה שעות עוברות עלי בבטלה; ובאמת הכי כן רבו העסקנים? בבית היי"ש, ברוך ה', לפעמים יעברו ימים שלמים בלי כל עבודה, ובחנות גם כן תוכלי לשבת שעות אחדות ביום לבדך, ומדוע לא אלמד בשעות הפנויות? טוב יותר, כי אקיים “ושננתם לבניך”, מאשר אנוע בכפר או אבלה זמני בשיחות ריקות עם האכרים.

כן החליט יוסיל, ובתיה הסכימה להחלטתו, אף כי בסתר לבה התנגדה לזה. לא פעם ולא שתים אמרה לו בדרך אגב, כי היא מקנאה מאוד באלה אשר גורשו מהכפר…

אולם כאשר בא הדבר לידי מעשה – לשבת עם הנערים וללמדם תורה שעות שתים או שלוש בכל יום – מצא יוסיל תמיד מפריעים. הם אך ישבו ללמוד ופתחו את ספריהם והנה שטן או פגע בא ויפריעהו מעבודתו. תמיד נמצא דבר שאי אפשר לדחותו: פעם איזה עובר אורח בא בשעה זו ונחוץ היה לשבת ולדבר עמו, ופעם שמועה שמע ברגע ההוא, כי אכר פלוני אומר להוביל את יבול אדמתו העירה ונחוץ איפוא למהר אליו ולפתותו, כי לא יעשה כדבר הזה, כי אם ימכור את תבואתו לו, ליוסיל.

איך שיהיה, לעתים תדירות מאוד היה אנוס לדחות את הלמוד מפני “דבר האבוד” או מפני כבוד הבריות. וזה השפיע השפעה לא טובה על הנערים. כי מתחילה, בלמדם אצל המלמד־השוחט, היו יודעים את חוקם, כי נחוץ ללמוד אם מעט ואם הרבה בכל יום, ואי־אפשר להשתמט מזה באיזו אמתלא, ועל כן למרות רצונם התרגלו לשאת בעול. אבל עתה, אחרי שאביהם בטל מלמודו, התרגלו הנערים לשבת בטל, ועל כן, גם כאשר לפעמים היה יושב עמהם ומלמדם, לא הקשיבו עוד לדבריו, ויחר לו וייסרם ויכם, אך ללא הועיל. הוא אמנם ידע, כי לא טוב הוא עושה בלמדו את בניו לסרוגין, וכמעט בכל יום החליט בלבו בהחלטה גמורה, כי לא יוסיף עוד להבטל מלמודו, מבלי שום לב גם להפסד מרובה, אבל כשבא לידי נסיון לא עצר כוחו לעמוד בו…

ולא ארכו הימים ומקרים שונים העכירו את רוחו. משרתו הנכרי, אשר על שמו לקח יוסיל את התעודה הדרושה לממכר היין, היה חומס מכסף “הפדיון” כמעט לעיני אדוניו, ויוסיל לא יכול לפצות פה לנגדו, כי אם יקניטהו, אז יאמר המשרת: כולו שלי, ויגרש את אדונו העברי מן הבית. מלבד זאת, פתח אכר אחד גם לו חנות, ורבים, אשר היו לפני זה קוניו של יוסיל, הולכים עתה לחנות האכר. כל זה גרם הרבה לעשותו לקפדן, וגם בהיותו לבדו היה תמיד מלא רוגז וקצף, ואף כי בשבתו ללמד את בניו “אטומי־הראש”, אז בערה חמתו עד להשחית. הוא היה נכון, כמו שאמר בעצמו, להתיז את ראשם, רק על ידיו לא חמל, ויך אותם מכה רבה.

לב האשה מלא דם בראותה איככה יתנהג בעלה עם בניה. אמנם הם נערים לא חכמים, הם אינם חפצים ללמוד, אבל בכל זאת יקרים המה לה, כי בדמים רבים עלו לה, ולוּ היו כל דמעותיה אשר שפכה עליהם מיום הולדם מכונסות בכלי אחד – כי אז אפשר היה כמעט להטבילם בדמעות, ומה היא התועלת היוצאה ממכותיו וקללותיו? הן בזה יטמטם את מוחם לגמרי. מלבד זאת צר היה לה לראות, איך הוא מתמרמר וכועס, כי בזה הוא משחית את בריאותו. היא רואה בעליל, כי בימים האחרונים קפצה עליו זקנה פתאום, ושערות לבנות מתנוצצות פה ושם בראש ובזקן.

ובראותה את בעלה מתנהג עם בניה באכזריות, השתדלה היא להפיס דעתם בדברי רצון, או במתנות קלות הערך; וכאשר הרגיש יוסיל בדבר הזה, האשים אותה, כי רק היא הסבה שהם אינם חפצים ללמוד, והיא עושה אותם לבנים שובבים וממרים, כי היא מקלקלת את כל השיטה הפדגוגית שלו ברחמיה, שהם רק סכלות ודרך נשים. ובתיה, אף כי האמינה בדברי אישה, כי הצדק עמו, בכל זאת לא יכלה לכבוש רחמיה, ותוסף להתהלך עם הבנים באהבה ורחמים. אמנם לפעמים צר היה לה לראות, כי הם אינם שומרים את היהדות כראוי, ובשעה שהם לובשים את התפילין ישוחחו את האכרים, ורק לצאת ידי חובתם נגדה ינהמו באפם רגעים אחדים כמו מתפללים הם ויוסיפו לדבר עם האכרים – כמובן, בזמן שאין אביהם בבית – בכל זאת נשאה האשה בשרה בשניה ולא גלתה על עוונם לפני אישה. היא ניסתה להוכיח אותם תוכחה מאהבה, ויחדלו רגע, אך כאשר פנתה מהם הפסיקו תפלתם עוד הפעם.

– יוסיל, על מה אנו יושבים פה? – אמרה בתיה לאישה בקול תחנונים – הפרנסה עתה בכפר דלה ומצערה מאוד, ומדוע לא נצא מעמק עכור זה לשבת בעיר בתוך אחינו בני ישראל? האמת אומר לך, כי גם גורל בנינו נוגע עד לבי. ה' יודע מה יהיה בסופם. תמיד הם בין הנכרים ואל דרכיהם ילמדו. אתה טרוד ולא תוכל לפקח עליהם, ואנוכי אשה חלשה…

– הם יהיו גויים גמורים, כך יהיו – קרא יוסיל בכעס. – ומה אעשה להם? הכי אפשר להעמיד להם ראש אחר על כתפיהם? הם אינם חפצים במאומה, זולתי בבטלה.

– אבל לו היינו בעיר, כי אז היו גם ילדי עברים – אמרה האשה. – שם הנער הולך לבית־המדרש ומשתעשע בחברת נערי ישראל, ופה אין להם חברים אחרים מלבד ה“פּארוֹבּקים” (הנערים) של האכרים. ואמנם אין להאשימם על הדבר הזה: כל איש חי מבקש לו חברים. והאמת אגיד לך, כי גם אותי תדכא העצבת עד מאוד. לפעמים אני יושבת לבדי בחנות כל היום ובכפר דממה ושקט, כמו בבית־הקברות, ואז אני מרגשת, כי היגון אוכל את לבבי כעש. לפנים, כאשר היו פה עוד נשים עבריות, אז הלכתי אליהן והן באו אלי, דברתי עמהן, התיעצנו יחד, ספרנו אשה לרעותה מה שבלבנו, ולא ידענו עצב, ועתה אני מרגישה, כי גלמודה ושוממה אני כמו אבן ילדתני.

– אך מה נעשה, אם פרנסתנו דורשת לשבת בכפר? – אמר האיש בנפש מרה. – אמנם מעטה היא הפרנסה גם פה, אבל שם מי יודע אם גם אותה נמצא. לא לחנם יאמר המשל: “טוב לחיות בין הנכרים ולמות בין העברים”.

– אבל מה יהיה גורלנו לאחר מאה ועשרים שנה? מדוע לא תשים לזאת לבך, יוסיל? בנינו לא יאמרו “קדיש” אחרינו, ועל קברנו לא יבוא איש לשפוך דמעה לפעמים. אתה נוסע בכל שנה העירה ליארצייט, אומר “קדיש”, לומד פרק משניות ומשתטח על קברות אבותיך, והם… היזכרו גם הם אותנו אחרי מותנו?…

הדברים האלה חדרו עד לב יוסיל. הוא אמנם ירא מאוד מ“חבוט הקבר” ומ“גיהנום”, ומלבד זאת גם הוא, כמו כל בני האדם, היה רוצה, כי במותו לא יאבד זכרו; ואי־אפשר לקוות, כי כפריים גסים כבניו יזכרו את אבותיהם אחרי מותם, בשבתם בכפר לבדם. לכן החליט יוסיל בלבו, כי אמנם גם עליו לעזוב את הכפר. “נחוץ לבטוח בה' – חשב יוסיל בלבו, – הוא הזן ומפרנס את כל היצורים, מסתמא יזון ויפרנס אותנו גם בעיר. רב לי לרדוף אחר ההבל. לא איש צעיר אנוכי עוד לימים. עוד מעט, עוד מעט ויבואו ימי הזקנה; צריך אני להכין צידה לדרך…”

כה חשב יוסיל בלבו תמיד; אולם, כאשר בא לידי מעשה, דחה את נסיעתו מחורף לקיץ ומקיץ לחורף. בחורף הוא צריך לגבות את חובותיו מהאכרים, כי אז התבואה מצויה באסמיהם, ובקיץ הוא חס לעזוב את המקשה, אשר ממנה הוא מרויח כחמשים שקל, מלבד מה שהוא מוציא תפוחי־אדמה לכל השנה. עסק היין אמנם כבר חדל, אבל הלא גם מלבד העסק הזה עוד עסקים רבים לו בכפר…

*

ומחלת הטיפוס פרצה בכפר ובכל הסביבה, ותהי המגפה כבדה מאוד, ותדבק גם בבתיה ותפול למשכב.

ימים אחדים לא שמו לב למחלתה. בשבתה בכפר כבר הורגלו במנהג האכרים, כי כאשר יחלה איש, ושכב ימים אחדים, עד כי ישוב לאיתנו, כי כבד מאוד להשיג רופא, ואך אשה זקנה “ידענית” תבוא ללחוש ולהשקות את החולה מי־עשבים. ורבים יבכרו את הזקנה הידענית על פני הרופא, כי עליה מעידים שהיא הפליאה פעמים רבות לעשות, ברפאותם חולים אשר הרופא אמר נואש לחייהם.

והזקנה אמנם הראתה את שקידתה הרבה לרפא את העבריה החולה, את בתיה, אשר היתה כבוּדה ויקרה, בעיני נשי האכרים, ותלחש לה ערב ובוקר וצהרים ותתן לה שיקויים שונים לחממה עד שתזיע. אך כל שקידתה לא הועילה. מחלת בתיה גברה מאוד, ויוסיל נסע אל הכפר הסמוך, אשר שם ישב רופא, לבקשו כי ילך עמו. אולם ידי הרופא מלאות עבודה, ולא יכול לעזוב את כפר מושבו. ויחכה לו יוסיל יום תמים, אך בשובו לביתו מצא את אשתו מתה…

– היא דרשה אחריך בלי הרף – ספרה לו האשה המשרתת מבנות האכרים: – מדוע אתה בושש לבוא. היא אמרה כי חפצה מאוד לדבר עמך, להגיד לך דברים אחדים.

יוסיל הסב את מבטו על המתה. היא שוכבת כמו ישנה ועל שפתותיה כמו מרחפים הדברים, אשר חפצה להגיד לו.

– שכחתי לספר לך – הוסיפה המשרתת: השוטר היה פה. הוא אמר, כי אם לא תבוא בעוד שעה, אז יקברו את המתה גם מבלעדיך, כי עת מגפה היא ואי־אפשר להשאיר את המת זמן רב בבית.

– אני אקחנה ואשימנה על עגלתי ואוליכנה העירה. אמרו, בני, “תהלים” – פנה יוסיל אל הנערים, אשר ישבו דומם בפנה ויבכו.

עוד הוא מדבר והנה שר העשרה בא.

– מה אומלל אני, יוקים! – קרא יוסיל בבכי עצום. – בתיה מתה.

– גזרת ה' היא – ענה יוקים בקול עצב. – נחוץ למהר לקברה, כן צוה שר השוטרים.

– הסוס ינפש מעט, ואז אובילנה העירה – אמר יוסיל.

– לא, ידידי – ענה שר העשרה. – עתה אסור להוביל את המת מרחק רב כזה. אנחנו נקצה לה מקום לקבורתה פה על יד בית־הקברות אשר לנו.

– אבל הלא היא עבריה – קרא יוסיל משתומם.

– ידעתי, אך כך היא גזרת שר השוטרים.

יוסיל התמרמר מאוד נגד הגזרה הזאת, אך לסוף נאנס להכנע. והוא, בעזרת עוד איש אחד עברי, אשר סר לפי שעה אל הכפר, חפר לאשתו קבר על יד קברות הנוצרים ויקברנה שם.

הוא איננו זוכר מה היה בעת ההיא, יום או לילה. בקרב לבו היתה אז שממת צלמות, העולם נהפך עליו לתוהו ובוהו…

– כל זמן שהיתה בחיים – חשב יוסיל – לא הבנתי מה יקרה היא הסגולה הזאת, אשר נתן לי אלוהים. לא ידעתי להוקיר את ענותה ואת צדקתה. אך עתה אבדה ממני, אבדה לנצח, ובאבדתה אבד לי הכל ואין אור ואין חיים…

*

והנערים כבר גדלו ויהיו לבחורים בריאים ו“מגושמים”…

עתה לא היה עוד מורא אביהם על פניהם, ונהפוך הוא, כי הוא כמעט ירא מפניהם. מאז מתה בתיה אשתו רפו ידיו, והם היו המוציאים והמביאים בכל עסקי הבית. אביהם נחשב בעיניהם ככלי חרס שנשבר. כמעט הרים הוא את קולו, וירימו הם את ידם להכותו. מעתה היה הוא צריך להזהר מפניהם, כי המה היו לאדונים.

הוא אמר עתה לאסוף את כספו ולעקור דירתו אל העיר. קשה היה בעיניו לראות את הנהגת בניו כגויים גמורים, אינם מתפללים ואוכלים בלי נטילת ידים, ונפשו נכספה לצאת בגפו העירה, אם לא יאבו בניו ללכת עמו. אולם בכל פעם אשר אמר להוציא את חפצו לפעולה, עמדו לו בניו לשטן, כי הם לא רצו לעזוב את הכפר ולא רצו שיקח אביהם את נכסיו עמו.

ואחר שבקש יוסיל עצות בלבבו ימים רבים, החליט, כי כאשר ישובו בניו מהיריד אשר בכפר הסמוך ויביאו אתם את הכסף (ביריד ההוא היה לו לאסוף בכל שנה קרוב לשלוש מאות שקל), אז יאמר לבניו, היא הוא חפץ ללכת העירה לקנות סחורה, ואז יקח את הכסף עמו וימלט מפניהם.

אפס בעודו יושב ומחכה לשיבת בניו, והנה זקן־האכרים בא. פניו הגסים והשמנים היו צוהלים ושמחים.

– בשורה טובה באתי לבשרך, יוסיל, – בניך אנשי חיל המה: הם נכנסו אתמול בברית דתנו.

– שחוק אתה עושה לי, יפימוביץ! – קרא יוסיל, ופניו התעותו ועיניו חשכו. – הן בני נסעו אל היריד למכור סחורה והיום הם צריכים לשוב.

– ידעתי, אחי, ידעתי, כי נסעו למכור סחורה, וכבר גם מכרו את הכל, ואתמול במעמדי נכנסו לברית.

– אי־אפשר… איני מאמין – קרא האב האומלל. – האמנם יעשו כדבר הזה?

– ומה זה תתפלא?… בידם יש עתה כשש מאות שקל. הם אומרים לקנות את האחוזה הקטנה של האציל פ., אנוכי אלוה אותם מעט כסף והשאר יקחו מבית האוצר. להם עתה הרשות לקנות אדמה על שמם… שמח עתה, אב, בבניך…

*

עתה בעמדו בבית־הכנסת יזכור יוסיל את כל אשר עבר עליו – ונפשו תתמוגג. אך לא על עצמו הוא מצטער, על עצמו הוא מצדיק את הדין. הוא חטא, כי לא שמע בקול אשתו הצדקנית, ועליו לשאת עתה עוונו. אבל עליה ידאב לבו, עליה, על בתיה חמדתו, אשר קברה עזוב ושמם, ועליו חזירים ירעו, אין מתפלל בעד נשמתה ומאיר נר ביום מיתתה, וגם יום התחיה לא ישמח לבה.

– קדושה, קדושה! – קראה אחד המתפללים אל יוסיל ויהדפהו בזרועו.

יוסיל התעורר ויהפוך את פניו לצד מזרח.

מוקדש לזכר נשמת הקדוש ר' שמואל אורמאן, שנהרג בכ“ד ניסן תרס”ג על יד ארון הקודש בקישינוב.

אהרן השמש יושב מחוץ לבית־המדרש על המעזיבה. הנה יצא השמש ככדור לוהט ובזעם יצעד על פני אופק הרקיע. בעיני אהרן הכהות נראה כאילו יפיץ גלי אדום כדם. לעתים מטה אהרן את אזנו ומקשיב רב קשב. אבל דממה מסביב; העצים עומדים מרעידים ושוממים, וכאילו עצרו את נשמתם מרוב פחד. והרוח הקל מתלחש בלאט ומספר ברעדה ספורים איומים ומעציבים באזני העלים הרכים, אשר אך יצאו ממסתרם לראות אור.

כל הלילה ישב אהרן על משמרתו. השינה נדדה מעיניו, ולבו מלא פחד. אתמול נעשה בעיר חורבן ממש. ומה יהיה היום? האמנם התרבו כל כך הפריצים עד שאין שום יכולת לעצור בעד משובתם? ואלוהינו שבשמים — האמנם עוד יחשה?

— אי־אפשר שיחדשו היום את מעשיהם מאתמול — חשב בלבבו — גדושה הסאה!… לי לעצמי, אמנם, איני צריך לדאוג כלל, אני עני זקן ומה ימצאו בביתי? אנחנו מנצלים אותם, הם אומרים, הצוררים… הרבה מאוד נצלתי אותם!… והרבה מאוד אספתי ממה שנצלתי אותם. מעדני־מלך אכלתי כל ימי… בתים וחצרות רכשתי לי. יש במה לקנא…

*

חייט עני היה אהרן. ובמלואת לו ארבעים שנה יבשה בוהן ידו הימנית, ולא נשאר לו אלא לחזור על הפתחים. אך לאשרו נבנה בעת ההיא בית־המדרש של החייטים, ויהיה אהרן לשמש. גם זאת היא אמנם פרנסה של קבצנות. אך בכל זאת מוטב שיחזור על הפתחים כשמש, משיחזור כקבצן פשוט.

וזה יותר מעשרים שנה שהוא עומד ומשמש בבית ה'. אכן גם עושר גם כבוד לא נחל בשכר עמלו. ישנם “בעלי־בתים” אחדים שרוצים להראות את אדנותם ותקיפותם ולמי יראוה אם לא לשמש, שהוא מדרס לכל? ביחוד הוא סובל הרבה ממשפחת פיק. ראש המשפחה, גרשון פיק, הוא איש גס ועם־הארץ גמור, שנתעשר ועלה לגדולה, ולגאותו אין חקר; וגם בניו וקרוביו הולכים בדרכו. אמנם בימים האחרונים פשט את הרגל וירד מנכסיו, אך מגאותו לא ירד. וחיימ’ל בנו לבש מאז עוד גאוה יתירה, וכמו יאמר לכל: הביטו, אף־על־פי שאבי פשט את הרגל, עם כל זה אני הוא.

ולהותו הצליח גרשון בנכליו להיות בימים האחרונים לגבאי.

— ר' אהרן! רוץ וקרא את ה' ציקורין! — קורא חיימ’ל, אברך בעל פנים מגושמים כבן שבע ועשרים, אל השמש הזקן — אמור לו, שהמוהל וכל הקרואים מחכים לבואו.

— זה עתה שבתי משם, — עונה אהרן בענוה, — אמרתי לו שכל הקרואים מחכים רק לבואו, והוא הבטיח שיבוא עד מהרה, ומה בצע כי אלך עתה שנית?

— את “כלי הקודש” האלו אינני יכול לסבול! — קורא חיימ’ל בכעס באזני כל הנאספים. — להם נחוץ לשלם בעד כל פסיעה ופסיעה. בלי תשלומין לא יניעו יד או רגל.

ואהרן מבלי השב לעולבו דבר, נוטל את מקלו, מרים את שולי בגדו הארוך — והולך, לרוץ אינו יכול. הרפש הגדול וגם הזקנה כובלת את רגליו, ובפרט היום, שמאז הבוקר לא נח. הכי דבר קטן הוא “ברית מילה” אצל חיימ’ל פיק? רוץ הנה ורוץ הנה. והכל — רוץ…

ואחרי כל אלה לא יתן לשמש להעמיד קערה בעת הסעודה, אריסטוקרט הוא. מנהג כזה לא לפי כבודו הוא. הוא מבטיח, כי בעצמו ישלם לשמש בעד טרחתו. אבל אהרן יודע ערך הבטחתו של התקיף הצעיר הזה. צריך יהיה ללכת לביתו עד שיהיה הרך הנימול לבר־מצוה, לכון תמיד את השעה הרצויה, כדי שלא יעורר חלילה את חמתו, ואחרי כל ההליכות והזהירות ישליך לו האדון הזה איזה פרוטות, כמשליך עצם לכלב.

לפני פטירת אביו של גרשון היה אהרן השמש שומר בשעת יציאת נשמה ואחר־כך, כשמת, טפל בקבורתו, ובכל ימי ה“שבעה” היה משתדל לאסוף “מנין” לביתו. ואחרי כל אלה נתנו לו את מכנסי המת הישנים ושלוש כותנות מזוהמות וקרועות ואהרן קבל את ה“מתנה” בפנים מאירות, צרר את כל החפצים האלה יחד, וכשבא לביתו השליך את הצרור לתוך התנור הבוער וברך בשחוק “על בעור חמץ”.

כל ימיו חי אהרן חיי צער ועלבון, אך ביותר היו קשים לו ימי הקיץ. באותם הימים שכל הבריאה מתחדשת ומתעוררת לתחיה, היה מקור מחיתו דלול וחרב, עד שהיה מוכרח לקנות לחם מהחנוני בהקפה עד בוא “הימים הנוראים”, שאז צובר הוא מעט כסף מן הקערה של ערב יום כפור, ומדמי אתרוג והושענות, פורע את חובותיו ומכין לו לימי החורף קשואים חמוצים ותפוחי־אדמה; ולפעמים, אם השנה מבורכת, היה קונה גם מנעלים חדשים לרגליו.

הקשואים החמוצים ותפוחי־האדמה באמת רק למותר הם לו. הוא והזקנה שלו כמה המה צריכים? אם ירצה בקשואים חמוצים ישיגם בעד פרוטה ודיו. אך כן רגילה “זקנתו” להכין מימים ימימה, וצער גדול יהיה לה לשנות ממנהגה. ראשונה — יש לקשואיה החמוצים שם בעיר, לימונים ממש. היא מתפארת בהם; אשה היא. שנית — היא עושה בהם צדקה, בתתה מהם לעניים. ובפירוש התנתה עמו שמצוה זו תוצג רק על חשבונה בלבד, הוא כמובן לא יבוא עמה בריב על דבר כזה. מלבד זאת יש לו בן תלמיד חכם, מלמד עני ומתפרנס בצער גדול, ומה מאוד רוצה הוא לתמכו. הוא היה נותן לו את נשמתו בשמחה. אבל מה יעשה וידו אינה משגת להושיע לו? לכל הפחות הוא מהנה אותו בימות החורף בקשואים חמוצים, מבשל לו סיר של תפוחי־אדמה, ולפעמים הוא קונה לו גם דג מלוּח, והם אוכלים ביחד. כלי יקר הוא בנימין בנו: עברו לפני התיבה, קריאתו בתורה ואמירתו “עין יעקב” בין מנחה למעריב — “פקוח נפש”. לא מלים הוא מוציא מפיו, אלא מרגליות. בשעה שאהרן שומע את בנו קורא בתורה או מלמד “עין יעקב” נדמה לו, שהוא מתעלה ומתרומם עד גבהי מרומים, מעל לרקיע השביעי, והרי הוא עומד לפני כסא הכבוד ואומר בפה מלא ובשמחה רבה: ראה, רבונו של עולם, גדוּלים שגדלתי לך! הזקנה שלו יוצאת ממש מדעתה מרוב חבה לבנה “קדישה”. למשל, היא התירה לעצמה להביא בחשאי לכלתה נפט מבית המדרש, כדי שיוכל בנימין ללמוד בלילה לאור של עששית גדולה ולא יצטרך לקמץ ולהאיר עששית קטנה. הוא, אהרן השמש, רב עמה בגלל זאת. היא טוענת: בנימין בני אינו שוחק בקלפים. בתורה הוא עוסק, ומה לך בביתו ומה לך שם בבית המדרש? ואהרן עונה: לא, כי מפורש כתוב בתורה: “ואל כליך לא תתן”. אך הזקנה לא שמעה בקולו עד שהתאונן עליה באזני בנימין והוא מוחה בה. ומפניו היא יראה: “קדישה” הוא.

וכשמחתו שהוא שמח בבנימין בנו, כך הוא שמח גם בנכדיו, בניו של בנימין. הוא בטוח שהם עוד יגדלו בתורה מאביהם. ילדים יפים ונחמדים, בני מלכים ממש. אחד לומד כבר גמרא, והשני “עשרים־וארבעה”.

בכל שבת, אחרי ארוחת הצהרים, הם באים לבית המדרש, פה מקום מרווח לכם לשחק. ילדים… וגם על הזקן תנוח אז רוח הילדות. וגם הוא בא לשחק עמהם. אחד מהילדים מניח את ראשו על ברכי הזקן, ואחד מהעומדים מסביב מכה בו מאחריו הכאה קלה, ואז מנסה המוכה לקרוא בשם את המכה. קרא ומצא — המכה בא תחתיו להניח את ראשו על ברכי הזקן. ואם לאו, המוכה מניח את ראשו שנית עד שימצא. לפעמים מכה הזקן עצמו את הילד, והילד מרגיש וקורא: “הזקן!” — ואז יתפרץ שחוק גדול במחנה הילדים: הזקן צריך להרכין את ראשו ולניחו על ברכי איזה ילד… אבל זהו דבר שאין הדעת סובלתו. וגם מי זה ירים את ידו להכות בזקן? על כן זה קורא: “אני אהיה כופר תחתיך” וזה קורא: “אני אהיה”, עד שהזקן מטיל גורל והם משלימים ביניהם. ואולם יותר מכל נקשרה נפש הזקן בבית המדרש ששמש בו. מספרים על אדם גדול שהיה מכבד בזקנו לפני ארון־הקודש, בעיני אהרן לא נחשב דבר זה להפלגה; בית המדרש היה בעיניו לא דבר שאין בו רוח חיים אלא ילד שעשועים שנפשו תכלה אליו מאהבה וחמלה. כל ספר חדש, כל מפה חדשה, כל קשוט והידור הנחילוהו שמחה אין קץ. ומכל שכן הכנסת ספר־תורה חדש. הוא ידע את תולדותיהם של כל ספרי־התורה, מתי וביד מי נכתבו ומי הגיה אותם. ביחוד היה חביב עליו ספר־התורה שכתבה חברת “נר תמיד”, שכל חבריה הם בעלי־מלאכה ונושאי־סבל עניים. אך זהו ספר־תורה מהודר, בזעת אפים נכתב לכבוד השי"ת ובית־מקדשו.

— כשיבוא משיח — אמר אליו אחד על כוס יי"ש, — תכהן לא בבית־המדרש הזה אלא בבית־המקדש (ר' אהרן השמש כוהן היה).

— כלום נעזוב אז את בית־המדרש? — שאל אהרן. — חלילה! היד אדוני תקצר מלהביא גם את בית מדרשנו לארץ אבותינו? ברייתא מפורשת אמר לי בנימין בני: “עתידין בתי־כנסיות ובתי־מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל”; גם אז אהיה שמש בית־מדרשנו. ולבית המקדש אלך רק בימי המשמר.

*

והזקן ישב לו שומם על המעזיבה, וכנטל עופרת מעיק על לבו. — לפי הנראה היום איש לא יבוא הלום. כל אחד חרד לנפשות ביתו, ואני? מה מאוד הייתי רוצה לבקר את בני ונכדי! הזקנה שלי הלכה אתמול ולא שבה עוד היום. אמנם שמעתי שעיקר החורבן נעשה ברחוב אלכסנדר והחוצות הסמוכים לו, ועד הרחוב שדר בני לא הגיעו. אך מי יודע אם חס ושלום לא חלו מפחד? ובני הוא חלש וכלתי חולנית והבנים רכים וענוגים… אבל איך אעזוב את בית המדרש? בכל יום בּרקא הנפח משכים לבוא, והיום גם הוא איננו…

הוא בא אל בית המדרש. לקח את התהלים ויפתחהו, אך לשונו כאילו דבקה אל חכו, הוא איננו יכול להוציא הגה מפיו. מחשבות איומות מרגיזות אותו. הוא רואה את בנו שוכב מת. זקנתו וכלתו מתיפחים עליו… והוא רוצה מאוד לרוץ שמה, לראותו לפחות רגע אחד.

אבל בית המדרש…

— אל בית המדרש בודאי לא יבואו — חושב אהרן: — מה יעשו פה? פה אין כסף ואין זהב. בית־מדרש דל כמעט בלי שום קשוּטים, רק איזה ספרים ישנם פה ומה יעשו בספרים? הם בודאי לא יבואו הנה. אסגרה נא את הדלת ואלכה לרגעים אחדים!

אבל בו ברגע העיף את עיניו אל ארון הקודש ונדמה לו, כאילו הוא נשקף אליו ביגון ורוגז ובלי אומר ודברים הוא משמיע תלונה קלה: עזוב אני! כל אחד דואג רק לעצמו ולבשרו, ואין שם לב לקדשי עמו ואלוהיו…

— לא אלך, גמר הזקן בלבו. — השעה היא שעת סכנה. אי אפשר לעזוב את בית אדוני בלי שמירה. כבר ארעו מאורעות כאלה… ספרי תורה נקרעו ונתחללו… — לרעיון זה רעדו כל אבריו מפחד. — אבל הלא זקן חלש אתה! — מלחש באזנו קול נסתר — ומה תועיל שמירתך בבוא גדוד פראים שכּוֹרים?

על שאלה זו לא מצא עוד תשובה. היא מעיקה עליו כעופרת ובכל זאת ממקומו לא ימוש. אינו יכול לעזוב את בית מדרשו.

— הגיע זמן תפלת שחרית! — חשב אהרן אחרי שעבר עליו איזה זמן במחשבות מרגיזות. — מי יודע מה יהיה היום?… לא טוב לגשת לסעודת “עולם הבא” לפני תפלת שחרית…

אחרי שהניח טלית ותפילין התחיל לומר “מה טובו”. פעמים רבות חזר על פסוק אחד ואת “פירוש המלות” לא יכול לכון בשום אופן. תמונות איומות התיצבו לנגד עיניו והרגיזוהו עד מאוד. לשוא נסה לנחם את נפשו, שהיום לא יקרה עוד מה שקרה אתמול! התמונות האיומות והמחשבות המרות הרעישו את עצביו ולא נתנו למחשבה אחרת לחדור אל מוחו. בשעה זו התפרץ גרשון פיק הגבאי אל בית המדרש, פניו לבנים כסיד, עיניו תועות והוא נושם ושואף יחד.

— הורגים!… — קרא הגבאי באיזה קול משונה, שהחריד כל עצמותיו של הזקן.

— הורגים?! — קרא הזקן, ושערות ראשו סמרו. — הורגים?!… איפה? את מי?

— נמהר להסתר!… הרוצחים קרובים אל הרחוב הזה, נרוצה אל מיכאלקה שלנו. הוא יסתירנו. אתה יודע איפה הוא דר? נמהר נא אליו!

— את מי הרגו? — שאל השמש, מבלי שים לב לשאר דברי הגבאי, ואולי גם לא שמע אותם.

— ראיתי הרוגים רבים. ראיתי, אוי, נמהר נא לנוס…

— נשים מרוטשות, עוללים קרועים!… — שנה השמש בקול שומם.

ופתאום התעורר וקרא בקול־פחדים: ובני ונכדי, כלתי וזקנתי — אולי ראית אותם — חיים או מתים?

— לא ראיתי. נמהר נא לנוס, זקן, הם קרובים…

— שב נא, ר' גרשון, רגע בבית־המדרש. ארוץ ואראה את שלום בני ונכדי, עד עולם לא אשכח טובתך.

– מה אתה מדבר, משוגע? הרוצחים קרובים, נמהר לנוס! – קרא הגבאי.

— ובית־המדרש? על מי נעזוב את בית המדרש?

— ה' ישמור את נוהו.

— לא! אני לא אעזוב את בית המדרש… הגידה אולי ראית את זקנתי, את בני, הגידה — אל תכחד ממני!

— לא ראיתים, אמרתי לך, הגד איפה משכן ה“גוי”. אלכה אליו לבדי.

— הגוי? איזה גוי? — שאל אהרן בלי דעת.

— הגוי…. ההוא… שכחתי את שמו… המכבה את הנרות בשבתות בבית־המדרש. הוא, כמדומה, “גוי” ישר, אתמול קבל מידי שתי מצות וכוס יין… מיכאילה שמו. הגידה מהר, איפה משכנו, אסתר נא בביתו.

— ה' הסתיר את פניו ממנו ומיכאילה, להבדיל, מעתה יגן עלינו, — קרא הזקן, שהספיק להתאושש, בנפש מרה.

— הגידה לי מהר איה משכנו… — קרא הגבאי.

השמש הגיד לו, והוא יצא בחפזון.

ובית המדרש נשאר עוד הפעם שומם, רק השעון משמיע את קולו המדוד: טיק־טק, טיק־טק.

ואהרן יושב על הבימה לבוש טלית ותפילין, אך להתפלל אינו יכול.

— הרוגים, — חשב אהרן — גם בנימין בני. מי יודע — אולי גם הוא… ובניו הנחמדים, אלה העוללים, שעל הבל פיהם העולם עומד… לו ראיתים חיים או מתים, אבל ראיתים, אבל איך אעזוב את בית־המדרש?

— שומר אני, רבונו של עולם, את בית־מדרשך, ואתה שומר ישראל, מפני מה אינך שומר את שארית עמך? אמנם חטאוּ בני ישראל, עוו, פשעו, אבל למי חטאו? הלא רק לך, אב רחום, ואתה יכול ליסרם בידך, וכי מועטים הם המלאכים המשחיתים שבראת? ומפני מה מסרת אותנו בידי פראים אכזרים? הם הורגים, מחריבים, על מה ולמה? מלפנים רצו שונאינו להעבירנו על דתנו הקדושה, ואבותינו קדשו שם שמים, עלו על המוקד, פשטו צואריהם לשחיטה ובזה הורו לכל באי עולם, כי ה' הוא האלוהים ותורתו תורת אמת, והם הקדושים הביאו אז במיתתם חיים לעולם. ועתה מה? עתה סתם הורגים, מפני שפראים קמים עלינו, וגזל, עריות ושפיכות דמים כצחוק בעיניהם, ואתה שוכן עד יושב ושותק… — ספרי־תורה קדושים, ענוני נא! — קרא השמש בפתחו את ארון הקודש ובשומו את ראשו בו, — הגידו נא, החכימו נא אותי: האמנם כך הוא הדין, כך הוא היושר? יהודי פשוט אנוכי, מוחי מתפוצץ ממחשבות נוראות… איך, רבונו של עולם, איך?

בעת ההיא נשמע מבחוץ קול המולה ושריקה, שהחריד את כל עצמות הזקן. הוא מהר לסגור את דלתות הארון והקשיב רב קשב. בעבור רגע — והנה מבול של אבנים מושלכות אל תוך הבית דרך החלונות שהתפוצצו לרסיסים בקול רעש גדול, ואחרי הרעש קול שחוק פרוע. בו ברגע חלפו כל הספקות, וכל השאלות הארורות שהרגיזו את מוחו. הוא ידע רק אחת, כי בידו הופקדו חפצים קדושים ועליו לשמרם כל עוד נשמתו בו. הזקן חטף בידיו היבשות אחד מן הכלונסות של החופה ויעמוד הכן להגין על ארון־הקודש.

— רבונו של עולם! — קרא הזקן — מימי לא פגעתי בכבוד איש. מימי לא הרימותי יד על כל הנברא בצלם אלוהים. ועתה הנני צריך לצאת למלחמה להכות בבני אדם שלא ידעתים והמה לא ידעוני. העולם שב לתוהו ובוהו, אין עוד סדר וחוק…

עברו עוד רגעים אחדים, רגעים קשים ככל היסורים שבעולם יחד, והנה נשברה הדלת ולהקת השודדים התפרצה אל תוך הבית, ובראש הלהקה — מיכאילה המכבה את הנרות. פניו היו אדומים, עיניו מבריקות ומפיקות צמאון לדם. הוא הלך ישר אל ארון הקודש.

— גם אתה, מיכאילה!? — קרא הזקן.

— אל ספרי התורה! — קרא מיכאילה בקול צרוד.

— למה לכם ספרי־תורתנו? לכו אלי הביתה, קחו כל מה שתמצאו. בספרי התורה לא אתן לכם לגעת! — קרא הזקן — ופתאום כאילו נזדקפה קומתו, עיניו נמלאו דם, לא זהו הזקן החלש והחולני…

— אנחנו את הכל נקח, — קראו שודדים אחדים, ומיכאילה הולך וקרב לפני ארון־הקודש.

— סורו מזה! — קרא הזקן וינופף בכלונס אשר בידו — אנוכי ארוצץ את גולגלתו של כל מי שיקרב הלום!

ברגע זה עפה אבן גדולה מבעד החלון ותך בראש הזקן.

השמש הזקן נפל לארץ לפני הארון.

מה שהיה אחר כך לא ראה ולא ידע עוד לעולם!

הוא שוכב על מטת המות.

פניו ירוקים כהים כשעוה המעורבה בעפר; זקנו הלבן, הפרוש על פני הסדין המכסהו, מעיד, כי לא צעיר הוא החולה לימים, וחריצי מצחו הגבוה מעידים, כי האיש חשב מחשבות רבות בחייו ועבודה רבה העביד את מוחו.

הוא שכב עתה במנוחה. נשימתו היתה חלשה אך במדה שוה. אכן מחלתו לא סרה ממנו. גם תקוה לא היתה לו עוד, כי תסור מעליו. הוא ידע כי מחלתו אנושה וכבר אכלה את כל גוו, ועוד יום או יומים מות ימות.

זה כשנתים אחזתו מחלת הסרטן. הרופאים נסו להסירו, נתחוהו ויגזרוהו ויגדילו את יסוריו — ורפואה לא מצאו. והסרטן הלך הלוך וגדל, יסורי החולה הלכו ורבו, וכוחותיו הלכו ודלו.

אולם הוא מחכה לקראת המות ברוח שוקטת. השאול פתוח לפניו, והוא מביט אל התהום הנורא בכל מלוא עיניו, וכמו אומר לו: הנני אליך, כי חשכך לא יבעתני!

אך לא יסורי גוו הביאוהו לידי מדה זו, כי אם יסורי נפשו. הוא לא ירא מחשכת השאול, יען כי כבר חשך העולם בעדו. לבו כבר מת בקרבו, כל זיק תקוה לא יחממהו, כל קו תוחלת לא יגה נגדו.

מה בצע בחיים? — חשב האיש — הוא תמיד שאף אל איזה אידיאל. בלי אידיאל לא נחשבו חייו בעיניו למאומה, והוא כבר התיאש מתקוה להשיג את האידיאל, אשר למענו הקדיש את כוחו.

לפעמים נדמה לו, כי הוא כבר, כבר מת וכבר נרקב כולו, וכל אשר הוא רואה מסביב ילדי שאול הם, שכבר מתו וכבר נרקבו; כי לא בארץ החיים מושבו, כי אם בגיא צלמות, וכי רק הרמשים והתולעים הקטנים, אשר עלו ברקבון, המה יראו בעיניו כתנועה של חיים.

אמנם מלפנים ראה האיש הזה חיים של טובה, חיים של עבודה, חיים של שאיפה עצומה אל האידיאל, אשר עמד נגדו, קרוב מאוד אליו, בכל שיא גדלו ורוממות תפארתו. התקוה שעשעה לפניו, והוא שאף אל מטרתו בכל כוח.

הוא התחנך על ברכי התלמוד והפוסקים, גם שאב “חקירה” מספרי הפילוסופים של חכמי ספרד ואחרי כן נפקחו עיניו לראות את אור ההשכלה האירופית וישקוד יומם ולילה על הספרות האירופית ויתענג בה מאוד, ומטוב לבו ואהבתו את עמו בקש לטעת את ההשכלה האירופית באהלי יעקב ולתכלית זו אמר להקדיש כל כוחו.

— בה, בהשכלה האירופית, — חשב האיש — תלוי אושר עמנו; סבה תבוא לנו תשועה מכל צרותינו ומרפא לכל מכותינו. היא תקשר את לבבות בני האדם יחד להיות למשפחה אחת, משפחת האנושיות. כשישכילו בני ישראל, אז יפול מאליו החיץ המבדיל בינם ובין שאר האומות: כולם יאהבו אותנו ואנחנו נאהב את כולם, אז תסור עניותנו החמרית והמוסרית, וחכמנו ועשרנו מאוד מאוד והבאנו טובה רבה לעמנו ולעולם כולו. נחוץ רק לעורר את העם מתרדמתו, להודיע לו, כי אתא בוקר…

אז היה האידיאל נצב נגדו בכל גדלו, והוא שאף אליו בכל חום לבו הלוהט. הוא בקש בעמו כל בעל כשרון, כל אשר מוחו לא הצטמק כולו מפלפולי הפלפלנים, כל אשר לא אבד את ליחו, אותם הקריב האיש אליו וילמדם בעצמו וישכור להם מורים, וישאל להם ספרים, וישוחח, ויתוכח עמהם ויחשבו לו כבני ביתו, כאחים אהובים.

ועמלו נשא פרי: רבים פקחו את עיניהם לראות את העולם הגדול אשר מסביב להם ויעזבו את הישיבה האפלה, הסירו מעליהם את הקפּוֹטה הארוכה והמגואלה, הסירו את פאותיהם ואת כובעיהם הישנים. רבים באו בעזרתו אל בתי מדרש החכמה וישכילו מאוד. רק עשרות שנים עברו — והנה לפניו תמורה גדולה. סוחרים חרוצים, בנקירים מפורסמים, ושרים ופקידים ורוזני ארץ, אלה אשר גדולי המלוכה דורשים לשכנם ומסבים עמהם על שולחן אחד.

וגבורנו — יהודה בן־יעקב — רואה את כל אלה ושמח בלבו ונהנה מאוד, ומיום ליום עוד יוסיף אומץ לעמוד את עבודת השכלת עמו. הוא מקוה, כי עוד מעט יתרומם כל העם משפל מצבו, כי כל העם יחכם וישכיל, כל העם יהיה צולח ומאושר, כי אלה המשכילים אשר יצאו מבור כלאם לאור, יביאו אורה אל האסירים, אשר עוד כלואים המה בגיתוֹ, וכאשר ישכילו כל בני ישראל אז יאמרו בגויים; אמנם עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה! הוא מגדל המאיר, אשר אליו יפנו כל עמי התבל. והיו אז שלום ואחוה בין כל העמים והיו כולם למשפחה אחת, המשפחה האנושית…

ולב יהודה בן־יעקב ימלא שמחה וגאוה לאומית, בהעלותו על מחשבתו את התקוה הנעימה הזאת. חפץ הוא, כי יהיה עם ישראל הקשר, אשר יקשר בעבותות אהבה את כל משפחות האדמה, כי לא יהיה עם ישראל כבחור עני מקבל לחם חסד מידי נדיבים, כי אם כעשיר נדיב, הניתן ביד רחבה ובפנים מאירות לכל הפונה לעזרתו, כי יהיה עם סגולה באמת…

— קדימה, קדימה! — קרא בקרבו תמיד קול קורא, והוא מהר אחר הקול ההוא. הוא לא הלך, כי אם רץ, רץ בכל מאמצי כוחו, אבל פתאום חש, כי אמנם הרחיק מאוד ללכת, אך לא אל עבר האידיאל, אשר אליו נשא נפשו, כי אם אל עבר אחר לגמרי. עמלו נשא פרי, אך לא את הפרי אשר קוה אליו.

אמנם המשכילים אשר גדלו על ידו היו אנשי כבוד, בעלי חכמה, בעלי כשרון, רופאים מומחים, סופרים מצוינים, עורכי־דין מהוללים, על לבות אחדים יתנוססו גם צלמי זהב גדולים, אך לעמם — הוי — לעמם מה עשו? השמו הם את לבם בגדולתם להוציא את אחיהם מבור הטיט, מהבצה המעופשה אשר מלפנים טבעו גם הם בעצמם עמהם יחד? האם יצאו מהיכלי תענוגיהם לראות בצרות אחיהם, בענים, בסבלותם ובסכלותם? ואלה הסוחרים העשירים, אלה אריסטוקרטי הכסף, הבנקירים המפורסמים, מה עשו הם לעמם? בנדבותיהם הפעוטות, שהם מתנדבים לצרכי קהלותיהם, הם משפילים ומדכאים את רוח העם, ומחנכים את אחיהם העניים ללקק ככלב כל יד חזקה, ובפזרנותם הפראית לצרכי עצמם מעוררים קנאה בעיני השכנים. ויותר מזה חרה לו לגבורנו על חכמי ישראל בראותו כי הם, עמודי התוך, נתונים רק לעסקי אחרים, ולעמם לא ישיתו לב, וכמעט נהפכו לו לאויבים! מה מר היה לו לשמוע, כי פלוני החכם הגדול המיר את דתו בקתדרא של פרופיסור; פלוני הסופר הגדול המיר את דתו כדי לזכות לשבת במחיצה אחת לעת זקנתו עם איזו מטרוניתא; פלוני הרופא הגדול המיר את דתו סתם, מפני שלא ראה לפניו תועלת חמרית אם ישאר ביהדותו.

— “השנה השחורה תחטפם” — שמע יהודה את אחד הבטלנים מדבר — הם פונים אלינו עורף — ילכו להם לעזאזל! אנחנו עוד נשתכר מזה, כי קרעו האברים המדולדלים מעלינו — ורָוַח לנו.

אך גבורנו לא כן ידמה: כל כוח אינטליגנטי יקר מאוד לכל עם, ובפרט לעם ישראל, שכל כוחו הוא רק השכל, ואוי לו לעם אשר אנשים כהַינֶה ובֶּרנֶה כאברים מדולדלים נחשבו לו, והוא צריך לשמוח בפרידתם! הלא הם האינטליגנטים בעלי הראש, בעלי המוח, ואם הם עולים מן העם, ונפרדים מעליו, אז העם יורד ושוקע.

— ההשכלה, ההשכלה היא בעוכרנו! — שמע יהודה קול אחר אומר; — היא הצודדת מאתנו את הנפשות! היא סם המות! שמרו אבות את בניכם כי לא יורעלו!

וגבורנו אמנם הודה במקצת כי אמנם ההשכלה מביאה נזק רב ליהדות, כי היא המושכת את לבבות הצעירים בעלי הכשרון אל עולם אחר. אך מה נעשה? האמנם בשעה שכל העמים הולכים ומשתלמים, נתעסק אנחנו רק במה שעסקו אבותינו, ועמדנו לנצח על מדרגת הקפאון? הייטב לנו אם נחזיק בסדרי ימי הבינים בזמן הזה, בימי האלקטריה ומכונת הקיטור? ומלבד זה במה נגדור בעד בנינו, כי לא יראו מה שנעשה בחוץ? האם לא יחדור אור הציביליזציה גם בעד המסך היותר עבה והיותר מגואל?

— נטעו בלב בניכם המשכילים “אמונה צרופה”, “תורה־אורה”, אשר לא תזוז מפני הרוחות הרעות, — שמע גבורנו קול משכיל אחד מתחפש ואומר. אולם העצה הזאת לא הניחה את דעת גבורנו. הוא חשב בלבו: מי זה יבוא להמציא לנו אמונה צרופה? הכי משכילים מתחפשים כמוהו, שלבם ריק מכל אמונה? לדבר מאמונה אפשר רק לאיש שהוא בעצמו מאמין. הנה, למשל, לוּתּר, שנתן אמונה צרופה לפּרוֹטסטאנטים — לפי דעתם — היה כופר במקצת, אבל במה שהודה האמין כקתולי אדוק; אבל אלה המשכילים המתחפשים למה ידברו דבר, אם לבם בל עמם? במליצות יפות אי אפשר לטעת אמונה אם רגש אין.

אך במה נציל את העם מכליון?

— ילמדו אותו שפת עבר, תולדות ימי ישראל — שמע אחרים מיעצים. — ידיעת היהדות תביא לידי אהבה להתקשר עם העם בקשר של קיימא. אמנם הדברים האלה טובים הם ונכוחים — חשב האיש — אך אם מספיקים הם לקשר על ידם את לבבות הצעירים אל עמם — הוא ספק גדול. קרוב לשער, כי אינם מספיקים. ידיעת היהדות לא תעשה עוד את האדם ליהודי. כמה היו אנשים בתוכנו אשר ידעו את ספרותנו ידיעה רבה ובכל זאת רחקו מעל עמם וגם השליכו את דגלם מידם, כי הידיעות האחרות נעמו להם מידיעת היהדות.

— אבדנו, אבדנו! — חשב האיש בנפש מרה: — אור ההשכלה יחדור ויחדור בנו גם למרות רצוננו, והיא תנשל מאתנו אברים אברים. ההשכלה, שהיא סם חיים לכל עם היושב על אדמתו, סם מות היא לעמנו היושב בין עמי נכר, ואנו אנוסים להביא את הרעל אל קרבנו… כל זמן שאנחנו יושבים בין אחרים, אנחנו אנוסים לעשות מה שאחרים עושים, אנוסים להתרחק מאחינו החלשים ולהתקרב אל האחרים התקיפים, כי כן הוא חוק הטבע, וכל דברי מוסר ותוכחות לא יועילו — חוק הטבע הוא משנה גם את דעותינו הפנימיות למרות רצוננו, והוא עושה בלבב הצעירים את השם “יהדות” לכלי ריקן.

— אולם האבוא גם אנוכי להרוס את הבנין העתיק בזמן שפרצותיו הולכות ורבות? לא, אנוכי אינני צריך, אינני יכול לעשות כדבר הזה! אם כליה נגזרה עלינו, אל נא תהי ידי בעמי!…

אז משך האיש את ידו מעבודת הצבור ויסתר באהלו, ואז חדל מחשוב את עצמו לאיש חי. הרגיש, כי ריקות נוראה בקרבו פנימה. כל שעשועיו היו רק הספרים, בהם הגה עד לשכרון. אך הם לא שמחו עוד את לבו, כי לא למד עוד לאיזה תכלית מעשית, כי אם לבלות את עתו הפנויה, כאדם השוחק בשחמט או בקלפים. הוא לא האמין עוד כי אפשר לעשות מאומה לטובת האנושיות בכלל או לטובת עם ישראל בפרט. רוח הספק בא וישרש כל מחשבה טובה מלבו.

— החכמים בונים על הנייר מגדלים יפים מאוד — חשב האיש בנפש מרה. — אך החיים באים והורסים את המגדלים או משנים את צורתם ומשחיתים אותם, עד כי אי אפשר להכירם עוד. מה רב סכום האנרגיה שהוצאתי בעבודתי במשך שנים רבות ועתה עלי לקרוא יחד עם קוהלת: “הבל הבלים, הכל הבל!”

הוא שמע וקרא, כי אחדים מהיהודים אומרים להקים את הריסות עמם, לבנות את חרבות ציון וליסד להם כעין ממלכה בארץ אבותם, אך הוא הביט על זה במנוד ראש, כי נכרתה האמונה מקרבו. הוא לא האמין עוד בכל אידיאל.

*

— סלומון בא, סלומון בא! — הגיעו לאזני החולה קולות בני הבית מהחדר השני וצלצלי נשיקות.

לב החולה דפק משמחה. מכל הדברים, אשר היו יקרים בעיניו מלפנים, נשארה לו רק אהבתו לבני ביתו בכלל, ולסלומון בנו בפרט; האיש הצעיר הזה היה בעל כשרונות טובים מאוד ובעל נפש עדינה. הוא היה עתה תלמיד האוניברסיטה בקיוב במחלקת חכמת־המשפטים.

אביו חנך אותו חנוך אירופי. בעצם ימי ילדותו נתנהו לגימנזיה וגם שכר לו מורה ללמדו לדבר כהוגן בשפות החיות, גם מורה עברי שכר לו ללמדו שפת עבר, וכמלואת לנער תשע שנים ידע את השפה על בוריה ויקרא כל הספורים וכל ההקדמות של הספרים אשר מצא באוצר ספרי אביו. אולם אחרי אשר נודעה לו ספרות העמים האחרים, לא מצא עוד חפץ בספורי העברים. ספורי טורגניב וטולסטוי היו קרובים יותר אל לבו ומובנים לו יותר הרבה מספורי הסופרים העברים. הוא לא ידע את לומדי הגמרא, את חיי בית המדרש, את חדודיהם, יגונם ושמחתם, שבהם היה מלא חללה של ספרותנו; כל כך היה זר העולם ההוא בעיניו, עד כי לא יכול להגיע אליו גם על כנפי הדמיון, וגם אחרי אשר באר לו מורהו בבאור רחב, הבין הנער את הדבר בהבנה בלתי ברורה, ובכל אופן לא היה יכול להתענג בהם.

— אם חפץ אתה, כי יבין בנך את ספרות ישראל לאשוּרה — אמר המורה אל אבי הנער — עליך ללמדו מתחילה גמרא. אז, רק אז יטעם את התבלין האצור בספרותנו.

יהודה שחק שחוק של תוגה, בשמעו את דברי המורה.

— מילתא זוטרתא אתה מבקש, אדוני המורה — אמר יהודה אליו — ללמדו גמרא, כדי שיוכל לקרוא אחרי כן איזה ספורים. הידעת כמה צריך בני לעמול עד שידע סוגית הגמרא? מלפנים אמנם הקדישו צעירי בני ישראל את כוחם ללמוד התלמוד, אך אז היתה ידיעת התלמוד כשהוא לעצמו מטרה גדולה. אבל ללמוד תלמוד כדי להבין על ידו בספרות החדשה — “אין העוֹר שוה שכר עבּוּדוֹ”. ספרותנו החדשה איננה עשירה ומהודרה כל כך, כי נטריח את בנינו בשבילה טרחה גדולה ומשונה כזו.

ובכן כמלואת לסלומון שבע־עשרה שנה שכח לגמרי את השפה העברית.

— הוא יהיה גוי גמור — חשב יהודה בנפש דואבת. הוא בודאי יתרחק מעל עמו, אחרי שמעולם לא היה קרוב אליו. ומה יכולתי עשות? האפשר היה לי לתתו על יד מלמד בער שיתחנך בדרך שהתחנכתי אני בימי נעורי? אמנם ההשכלה היא לנו כאור הנר לזבוב הקיץ: הוא יתקרב אל האור וישרף בו, וגם אנחנו לא נוכל להבליג על עצמנו לבלי תת לבנינו חנוך אירופי ולהשכילם, אף כי יודעים אנחנו, כי סוף כל סוף יתרחקו מעלינו על ידי זה לגמרי.

אך לתמהון לבבו נבואתו לא נתקימה: כמלואת לסלומון שמונה עשרה שנה ותשוקה כבירה התעוררה בו לדעת שפת עבר וספרותו. סבות שונות ידועות גרמו לו, לסלומון, לשוב לעמו, ומעין דחיפה אחרונה היה לו המקרה הזה: בבית הספר שלמד בו הרצה תלמיד אחד עברי את שעורו לפני המורה ובתוך דבריו אמר: “פושקין המשורר הגדול שלנו”.

— “שלנו” — שנה המורה, שלא היה אוהב ישראל, בשחוק של לצון.

והמלה הזאת נחתה בלב סלומון כחרב. — כן, חשב הוא בלבו, — כל גדולי הסופרים שאנחנו נהנים מפרי חכמתם: טולסטוי, טורגניב, פושקין, לרמונטוב וכו' לא שלנו הם, כולם הם בני עם אחר ובשביל עם אחר כתבו. ואנחנו האם יש לנו איזה דבר שנוכל לאמור עליו, כי שלנו הוא? הכל, הכל אנחנו לוקחים מיד זרים, “שלנו” אין מאומה. האמנם הוא כך? האמנם אפשר לחיות לעם רק בתור קבצן נצחי? תמיד להיות ניזון משל אחרים, ורק משל אחרים. האמנם לא היה לנו ואי אפשר שיהיה לנו “שלנו”? ומאז החל סלומון לדרוש בספרות ישראל, וכשהחלה התנועה הציונית היה הוא לאחד מנושאי דגלה.

עתה הוא שב מבזל מהקונגרס הציוני הראשון, שהשתתף בו בתור ציר.

*

מהר בא סלומון אל חדר אביו ושפתיו המלאות והאדומות נדבקו בשפתי אביו הדקות והלבנות. נורא היה להביט אל שני ההפכים שנצמדו יחד בנשיקה אחת; פה גל עפר ופה עץ רענן; פה לב חלל מלא יאוש, ופה לב חם מלא תקוה. החיים והמות כרתו יחד ברית שלום ואהבה.

— מה? הגידה, מה היה שם? — אמר החולה בקול צרוד וחלש; — הן לבך מלא וגדוש, ספר נא וירוח לך.

— הה, אבי! אני לא אוכל לספר לך כל הנפלאות, אשר ראו עיני — אמר סלומון בהתלהבות עצומה ומעיניו נזלו דמעות גיל. — ארץ האלפּים כשהיא לעצמה היא ארץ הפלאות. ההרים הרמים אשר שלג עולמים יכסה את ראשם, הסלעים הנוראים הערומים יעירו בקרבנו השתוממות ויראת הכבוד. בהביטי אל שיא עוזם, אל מחזה הקסם אשר יתראה לעינינו על ידי הצללים והאור המכסה את ההרים, אל היופי האיום השפוך על הצוּרים הגדולים או על היערות הירוקים המכסים את שפוע ההרים — החילותי להאמין ביוצר הכל; איזה רגש נפלא מלא את כל חדרי לבי ודמעות נזלו מעיני. ומה יפה הוא הנחל הקטן, אשר כרצועה ירוקה יעבור על יד מסילת הברזל. גליו הקטנים ידדוּן, ידדוּן, ימהרו יחפזו כילדים שובבים על פני האבנים החלקות; רגע יתחמק הנחל מעין הנוסע ויסתר, וכרגע והנה הוא נשקף עוד הפעם שוקק ורועש בהמולה נעימה כשירת הילדות ורץ הלאה, הלאה. המית הנחל מלאה את לבי חדוה ועוז עד כי נכון הייתי גם בעצמי לרקד ולפזז יחד עם הגלים הקטנים. ומה נעים הוא מחזה האגם שעברתי עליו! שלות עולם פרושה על פניו, צללי ההרים האיומים רוחצים בו. אדמה כי למראה השלוה הנעימה הפרושה על האגם ישליו כל מרי נפש.

אולם אם עטרה הבריאה את הארץ ההיא עטרת פאר וכבוד והראתה את כל כוחה לקשט את בחירתה, הראו השוייצים כי גם הם יודעים איך לפקח על ארץ חמדה ההיא אשר נפלה בגורלם. שדותיהם, גניהם, בתיהם, מסילותיהם — כל אלה יעידו כי השוייצים אינם יושבים חבוקי ידים, וכי יודעים הם להוסיף לארצם לוית חן על ידי הקולטורה האנושית. בבואי בזילה נשתוממתי בראותי בחגיגה אשר ערכו השוייצים לזכר היום, אשר בו יצאו לחפשי מתחת יד הגרמנים. כל ראשי החברות השונות עברו בסך עם חצוצרות ותוּפּים, כולם לבושים בגדי שרד בטעם ימי הבינים ודגלים בידיהם. ויותר מהכל שמחתי לראות את צעירי הדור, את הנערים הקטנים, איך הם עוברים עם דגליהם. עם השוייצים הוא עם בריא וחזק, עלז, שמח ומעורר בלבב כל רואיהם תקוה לימים טובים ואהבת עבודה. פני הנערים הקטנים העידו, כי יודעים הם ומכירים את ערכם וכאשר יגדלו ידעו להגן על זכותם.

אך מכל הדברים היפים אשר ראו שם עיני בארץ הפלאות ההיא נפלא היה הקונגרס הציוני! הגע בעצמך: קונגרס ציוני! בני ישראל הנדחים והנפזרים, הנרדפים והנרמסים התקבצו יחד מארבע כנפות הארץ, התקבצו יחד ויודיעו לכל יושבי תבל לאמור: חיים אנחנו וחפצים בחיים, ולא בחיים של בושה וכלימה, לא בחיים של תגרנות וסרסרות, כי אם חיים ממש, במלוא מובן המלה, חיי עם! אנחנו הודענו לכל באי עולם, כי לא עם נרמס ונבזה הננו כי אם עם גדול, גדול הרבה מאשר היינו לפנים בעת אשר ישבנו על אדמתנו, כי גם הקולטורה האירופית אשר קנינו לנו פה עומדת עתה לשרתנו. מה צר לי, אבי, כי אתה לא היית עמנו, כי אז בודאי נרפאת מחליך ושבת לימי עלומיך. שם כל אחד מאתנו התחזק, כל אחד מקרבנו הרגיש, כי כוח ענק עמו. ובאמת איך לא יחזק לבנו בראותנו את החכמים הרבים אנשי המעשה והנדיבים אשר הקימה כנסת ישראל? וכולם יחד נאספו לעבוד עבודת עמם! לוּ ראית אבי את הד"ר הרצל אשר להדרת פניו כמו לחכמתו אין חקר; לוּ ראית את הפרופיסור שפירא, את החכם הזקן אשר לב ישעיהו לו וראש ארכימדס, לו שמעת את מדברותיו הלוהטות, כי אז רקדת משמחה. בהיותנו מסובין בבית המלון “ברוינשווייג” נשא הוא את דברו לפני המסובין, וכאשר קרא בסוף מאמרו: “ועתה, אדוני, הרימו נא איש איש את ימינו וקראו עמי: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”, אז חשתי בנפשי, כי זרם אלקטרי עבר בכל עורקי, וכולנו כאיש אחד נשבענו לבלי לסגת אחור, להקדיש כל כוחנו עד נשימתנו האחרונה להשיג את מטרתנו, כי תהיה ארץ ישראל — ארץ ישראל!

— וכלום לא היו בתוככם מתנגדים? — שאל החולה; — היהיה כדבר הזה בישראל?

— היו, בודאי היו — ענה הצעיר; — הלא כן הוא דרך כל אידיאה חדשה, בבואה לסול לה מסילה בחיים, אך אנחנו הצעירים עמדנו הכן למלחמה, ומתנגדינו מהרו לסגת אחור. בטוחים אנחנו כי בזמן קרוב יתאחדו כל ישראל יחד לעבוד את עבודת עמם, כל ישראל מכל הארצות ומכל הלשונות ומכל הכתות, ואת אשר לא נראה לאיש בחלום יראה בפעולה ממשית.

בת־צחוק חלשה נראתה על שפתי החולה. הוא הביט בעינים מפיקות אהבה אל פני בנו, אשר עמד אצלו.

— נעים לי, בני — דובבו שפתי החולה: — נעים לי לשמוע ברגעי האחרונים, כי עוד לא אבדה תקות ישראל, כי צעירים נכונים לעבוד בתוך עמם ובשביל עמם, לא להרסו ולקרעו לגזרים, כמו שעמלנו אנחנו, כי אם לבנותו ולאחדו. מאושר אנוכי, בני, כי עיני רואות כאלה…

— הניחה נא לו וישתה כוס חמים! הוא בא מן הדרך ואל נכון עיפה נפשו מאוד — קראה האם בקרבה אליהם ובאחזה ביד סלומון בנה משכה אותו אחריה.

א

הרב מטעם הממשלה, הד"ר לפילוסופיה, בינוש מאנין, ידוע ומפורסם כרב מצוין בכל המעלות הטובות, ודרושות לרב מודרני. וקהלות רבות מתקנאות בקהלת ק., שזכתה לסגולה יקרה כזו

הרב בינוש מאנין אינו לוקח ככל הרבנים הרגילים שכר בטלה, או דמי “לא יחרץ”. הוא עסקן בצרכי הצבור, דרשן מצוין, יודע היטב את השפה העברית וגם ציוני נאמן.

והוא יודע ומכיר את מעלותיו הטובות ואינו מוכרן בזול. מתקופה לתקופה הוא דורש מבני קהלתו שיוסיפו על שכרו, והקהלה אינה כפוית טובה ומוסיפה וחוזרת ומוסיפה.

סופר אחד כתב לרבנו מאנין בראש המכתב: “לכבוד הרב הדגול מרבבה, המוסר לבו ונפשו בעד עמו וארצו”. אז שקל רבנו את הדברים בפלס שכלו ומצא, כי אמנם לא הפריז המהלל על המדה, כי באמת הוא נכון למסור את לבו ונפשו בעד עמו וארצו. כלומר: לא בפועל ממש — מסירת נפש בפועל היא, לפי דעתו, רק מעשה משוגעים — אבל כך, לעמול לטובת עמו וארצו, כמו שאומר הרוסי, “עד הזעה השביעית”, לזה הוא נכון באמת. ופעם אחת, באספה גלילית, ישב בראש האספה שלושה ימים ושלושה לילות, לא חס על גרונו ועל אזניו ולא נתן תנומה לעיניו כמעט כל הזמן ההוא. אכן בעד זה זכה, כי הרימוהו למעלה ו“הניעו” אותו כחצי שעה, עד שכמעט נתפרקו עצמותיו, ואחד הסופרים הודיע בעתונים, כי באספה שהיתה בעיר ק., הודות לנאומו המצוין של היושב ראש, הרב הד"ר בינוש מאנין, ולהנהגתו הטובה, נעשה שלום בין המפלגות, וכולן יחד קראו ברגש את “השבועה”. המחזה היה נהדר מאוד ובעיני אחדים נראו דמעות, ורבים מהאורחים נתנו ידם לציון והבטיחו לקנות “שקלים”.

צער יש לרבנו על־ידי גיטה אשתו. היא מתרעמת תמיד על שהוא עוסק כל־כך בצרכי־צבור. הוא השתדל לפיסה, כי לא מרצונו הטוב הוא עושה מה שעושה, כי אם מפני שמזלו גרם שנולד בתקופה כזו, שדורשים מאת הרב לשאת את עול הקהלה והעם, אך היא אינה מתפייסת: מקללת היא את הרבנות, שבגללה חייה אינם חיים והיא גרועה יותר מאיזו אשה של חייט עני. אולם הוא נושא בגבורה את תרעומותיה, כראוי לאיש, הנכון למסור את נפשו על האידיאל הקדוש לו.

נחת הרבה יש לו מחנוך בנו היחיד. הוא רואה, כי מילדותו מתמזגות בו היהדות והאירופיות כאחד. שוקד הוא חנוך על הלמודים העבריים כמו על הלמודים הכלליים וגם כשנכנס לגימנזיה לא פסק מללמוד עברית. גם בציוניות הוא עוסק כבר, ויסד אגודת “ילדי־ציון” והוא היה בה, כמובן, ליושב־ראש, והאגודה הזאת אספה רובלים אחדים לטובת התלמידים העניים של בית־הספר ביפו. על־דבר המאורע הזה הודיעו בעתונים ולשמחת לב ההורים והמורים לא היה קץ. אמנם האגודה לא האריכה ימים, אך רבנו היה בטוח, כי חנוך בנו, כשיגדל, יהיה גם הוא מסור לצרכי עמו וארצו בכל לבבו ונפשו.

ב

אולם כשהגיע חנוך למחלקה הרביעית בגימנזיה, חדל מהתעסק בספרות העברית. הוא אמנם הוסיף לשמוע שעור מפי מורו העברי, אבל בעצמו לא לקח ספר עברי בידו, אעפ"י שהשפה היתה שגורה בפיו. אביו שאל אותו, מדוע איננו קורא עברית, אך הנער התנצל, שיש לו להכין שעורים רבים לגימנזיה ואין לו די זמן לקריאה עברית.

נגד התנצלות כזו נשתתקו טענותיו של רבנו, כי אף שהיה נכון למסור את נפשו על עמו וארצו, אבל דרישות המורים של הגימנזיה הלא קודמות לדרישות הלאומיות; זה מובן לכל בר־דעת ואיש מן החיים.

פעם ראה רבנו ביד בנו איזו חוברת העוסקת בשאלת הפועלים. רבנו בינוש מאנין הוא איש ליברלי, ובודאי הוא חומל על הפועלים העניים, הגוועים בענים, ובכל לבו הוא נכון לעזור לכל פועל עני בנדבה ובשתדלנות, אבל להכניס את ראשו בפוליטיקה לא רצה, ובקש לגדור גם בעד בנו, שלא ימשך אחר בעלי ההרס ומתקני־העולם.

כיד דברנותו הטובה עליו, הסביר לבנו, שכל ציוני צריך להיות בראשון נאמן לממשלה. כי המטרה הראשית של הציונים הלא היא לכונן לעם ישראל מקלט בטוח בארץ האבות בהסכם הממשלות האדירות, ועל־כן על היהודים להראות תמיד את אמון רוחם לממשלת רוסיה, ולא להתערב חלילה עם שונים, שבזה אפשר להביא שואה לא רק על עצמו, כי אם גם על הציונות, שהיא האידיאל הנשגב של עמנו, ומבלעדי והכל אפס ותוהו.

— אבל, אבא, טענותיהם הם כל־כך צודקות — אמר הנער.

— איני נכנס לדון בזה אם טענותיהם צודקות, או לא צודקות, מאיזה צד, — ענה הרב — אבל אנו, כציונים, חייבים לעמוד מרחוק. זאת דורשת ממנו הציוניות, והיא קודמת לכל. חובתנו להתעסק רק בציוניות ולהתרחק מכל דבר המזיק לה…

אולם החובה עלינו להגיד, כי הרב הנכבד שנה מעט “מפני דרכי שלום”, כי מה שהואיל לאמור: “אנו כציונים חייבים לעמוד מרחוק” היה רבנו מקיים רק מצד אחד, כלומר: מצד החלשים, אבל במה שנוגע לצד התקיפים, לא היה ניטרלי כלל, אלא היה עוסק באמונה בחפוש עוונות, כאחד מפקידי הפוליציה.

פעמים אחדות בשבוע היה רבנו הנכבד, מר בינוש מאנין, סר אל בית פקידות הז’נדרמים לעבוד שם את עבודתו — לתרגם לשפת רוסיה את הכתבים הנמצאים בעת החפושים.

אמנם לא נעימה היתה לו עבודה זו, כי אף על פי שהיה רבנו מעולם מתנגד פרינציפיוני לבעלי השתוף, — כך היה אומר תמיד — ומכל שכן שהיה שונא את הבאים לתקן עולם על־ידי הריסות ומהפכות; ואף על פי שהיה חושב לו לחובה קדושה להראות תמיד את אמונתו לממשלה — בכל זאת לא היתה נעימה לו עבודת־סתרים זו.

זה שנים אחדות שהוא עובד בלשכת־החשאין של הז’נדרמים, וכבר הספיק לתרגם אלפים כתבים, ובכל־זאת אינו יכול להתרגל לעבוד שם בשויון־נפש, כמו שהוא כותב איזו תעודה של לידה. וכשהוא הולך שמה הוא מתגנב ובא, כשהוא עובד הוא מרטט, ואחר־כך הוא מתבייש לספר את מעשהו. וגם גיטה אשתו אינה יודעת מזה דבר.

האמת דורשת להגיד, כי הרב מאנין בעצמו לא בקש את המשרה הזאת, אבל שר־הפלך הציע לפניו, ואי־אפשר היה לו, להרב, להשיב את פניו. — על־ידי זה — חשב הרב — אקנה את לב השר לעשות טובות עם ישראל. וגם היה מעשה, ועל־פי השתדלות הרב התיר שר הפלך למלמד אחד להתישב בכפר ולפתוח שם חדר. גם בשביל הציוניות צריך הוא לעשות את רצון השר, להראות לו כי הציונים הם נתינים נאמנים למלכות. מלבד זאת עבודה זו נותנת פירות מיד והקרן קיימת לנצח נצחים, כי על ידה הוא נחשב בין פקידי המלוכה ואפשר לו לקבל — מלבד איזו מאות רובל במזומנים לשנה, שגם זה הוא דבר שיש בו ממש — אותות של כבוד ותואר “אזרח נכבד לדורותיו”, שבו יביא ברכה לבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות. אמנם בלבו ונפשו הוא קשור אל ציון, כי רק משם, מציון, תבוא הברכה האמתית, ומשאת־נפשו היא תחית ישראל על אדמת ישראל, אך כאיש מעשה שאינו מסתפק בדמיונות העתיד, צריך לדאוג גם לחיי־הגלות ולהנעים אותם ככל האפשר גם באותות של כבוד ותארי גדולה…

ומלבד זאת — חשב הרב — למי הייתי מיטיב, אילו לא קבלתי על עצמי את המשרה הזאת? האם לא היה שר־הפלך מוצא לו מתרגם אחר? יודע אני שהרב הרוחני, המתגאה בידיעתו המעטה בשפת רוסיה, שואף מאוד לקבל עליו את המשרה הזאת, כי על ידה הוא מקוה להשיג את הזכות לכהן גם בתור רב מטעם, ונמצא, איפוא, שבמאוני הייתי מזיק לעצמי ולאחרים לא הועלתי.

כך היה רבנו משתדל תמיד להצדיק את נפשו. ובכל־זאת, כשהיה צריך לעבור את מפתן הז’נדרמים, היה איזה רגש בלתי נעים מכה בלבו. אך כאיש מעשה היה מתגבר על “סנטימנטליות” זו והולך ועושה.

ג

בשנה האחרונה לשררתו ושרירותו של פּלֵוֶה רמז שר הפלך להרב, שיש מקטרגים על הציונים ואומרים שגם בתוכם יש “אדומים”.

הרב חשב, כי יד הרב הרוחני בזה, כי הוא כבר הראה את כשרונו בהלכות מלשינות, ובודאי הכה הוא עתה בלשון את הציונים השנואים לו.

בהתלהבות רבה השתדל הרב לגוֹל מעל הציונים את האשמה. הוכיח לשר כי עיקרי הציונות מחייבים הכנעה גמורה בפני ממשלת היחיד, וכל מי שאינו מודה בממשלת היחיד אינו ציוני כלל. ומלבד זאת, הלא בעיר ק. הוא, הרב, המנהל את כל עסקי הציונים, והשר יכול לבטוח בו, כי לא יתן לכל “אדמומיות” להתערב בציונות, הלבנה כשלג.

השר הגיד לו כי אמנם איננו מסופק בנאמנותו של הרב הנכבד, אבל אפשר לו לכל אדם להיות ערב רק בעד עצמו ולא בעד אחרים, גם לא בעד בניו ובנותיו…

הדברים האחרונים החרידו את לב הרב. מי יודע אולי באמת יש דברים בגו? אולי נפל איזה חשד על חנוך בנו, המדבר לפעמים דברים נוראים?… ומי יודע אם לא תגזור הממשלה חלילה לאסור את הציוניות?…

ובמה אפשר להוציא מלב שר־הפלך את החשד? הלא רק במה שיראה תמיד, כי הציונים נאמנים לממשלה. ועל־כן בכל אספות ציוניות היה הרב מסיים את דרשתו במוסר תוכחה נגד מתנגדי הממשלה ומצוה לחזן להתפלל תפלת “הנותן תשועה”. ולעתים קרובות היה אפשר לקרוא בעתון המקומי בשפת רוסיה את הדברים החמים שהיה רבנו דורש בשבח ממשלת רוסיה. בעד הדפסת המאמרים היה הרב משלם לעורך ביד רחבה… ופעם אחת בא לעיר אחד מהשרים הגדולים, שעסקי הכנסיה הנוצרית נחתכים על פיו. השר ההוא נודע מכבר לשונא היהודים, ובכל־זאת חשב הרב כי טוב ויפה הוא, שיתיצב לפניו הוא ומלאכות סגל חבורה מפטרוני העיר ויגישו לו “לחם ומלח”, כמנהג הרוסים.

כשנשמע הדבר באזני חנוך בן הרב — נתמלא הצעיר חימה.

— רב של יהודים לפני צורר־היהודים! — קרא חנוך בכעס ופניו אדמו כתולע.

— ומה בכך? — ענה הרב — “תעלא בעידניה סגיד ליה” צווּנו קדמונינו. גורל אחינו תלוי הרבה ברצון השר הגדול הזה ועל־כן אנו צריכים להחניף לו, אולי יכנסו דברינו באזניו.

— כך בודאי מצוה הציוניות שלך… — אמר הצעיר בלעג מר.

— מדוע אתה אומר “הציוניות שלך”? האם אתה אינך ציוני? — שאל האב כמעט בבכי.

— איני חפץ להתוכח עמך — ענה חנוך. — השתעשע לך בציוניות… אנו אין לנו זמן לשעשועים…

הרב נפעם מדברי בנו. הוא רצה מאוד להכנס עמו בדברים, להחזירו למוטב, אבל הבן מיהר לעזוב אותו.

הרב, כמובן, עשה את שלו והתיצב לפני השר ביחד עם מנהלי בית־הכנסת הגדול ויברך בשם ומלכות: “ברוך שחלק מחכמתו לבשר ודם”, ויתרגם את הברכה ברוסית, ויאמר, כי הוא חשב לו לחובה לחלוק כבוד לחכם, שעשה לו שם עולם בספריו המצוינים במקצוע פלוני ופלוני.

אך השר, תחת להודות להרב על הכבוד שחלק לו, הטיף לו דברי מוסר על שאיננו שם לבו לעצור בעד משובת הצעירים היהודים המתקוממים נגד הממשלה ולועגים לדת הנוצרית, ובזה הם יכולים לגרום רעה ליהודים היושבים ברוסיה.

הרב, אף שידע כי השר שונא את היהודים, לא קוה לשמוע ממנו עתה “ברוך־הבא” כזה.

— אדוני השר! — אמר הרב הנעלב — אצלנו בעיר ק. הצעירים היהודים עוסקים רק בציוניות, והציוניות הלא רצויה בעיני ממשלתנו האדירה.

— אמנם לציוניות אינני מתנגד, — ענה השר — טוב ויפה מאוד אם היהודים, שמלכות פולין זכתה אותנו בהם שלא בטובתנו, יצאו מארץ רוסיה; אך לא טוב מה שהם שואפים לציון, שהיא קדושה לנוצרים. ילכו להם אל אשר ילכו: לקנדה, לברזיליה ושם ייסדו להם מלוכה כרצונם… אולם אני חושב שהיהודים אינם חפצים כלל בציון, והציוניות היא רק כסות עינים לעסקי מרד… היהודים מבקשים לכבוש להם את רוסיה, ונגד זה יתקוממו כל בני רוסיה הנאמנים למסורת אבותם, כל בני רוסיה שלא נשחתו ע"י השפעת הצעירים והיהודים…

הרב בקש לענות, אך השר הרכין מעט בראשו לאות, כי נגמרה השיחה. חנוך ראה כששב אביו מהשר ועיניו חשכות וראשו מושפל. הבן הביט אל אביו ברחמים ובוז כאחד ולא אמר דבר.

ד

עברו ימים אחדים, והנה שר־השוטרים קורא אליו את הרב ומצוה עליו לחתום כתב־התחיבות, שמהיום והלאה לא יתעסק בציוניות.

— איך יצוני אדוני לעשות כדבר הזה, ואדוני הלא יודע כי תמיד הייתי ציוני. ואם אחתום שלא אתעסק בציוניות, הבזה אחדל מהיות ציוני?

— אני — ענה השר בשחוק — אינני דורש ממך כלל, שתחדל מהיות ציוני. בלבך תוכל להיות מה שהנך, ורק הנני דורש שתחדל להתעסק בציוניות. כל־זמן שהממשלה הביטה על הציוניות בעין טובה, אז גם יכולת לעשות כל מה שלבך חפץ; עתה נשתנתה השקפתה על הציוניות והיא דורשת לגדור בעד הציונים, שלא יתעסקו בפּרוֹפּוֹגאנדה ובקבוץ כסף וכדומה.

— ומה עול מצאה הממשלה בציוניות? — שאל הרב.

— למה לי ולך לדעת זאת? — ענה השר. — אני פקיד ועושה את המצוּוה עלי, ואתה הלא גם־כן פקיד הנך, וחובתך לעשות כל מה שמצוים עליך מבלי להרהר מאומה.

צר היה לו להרב הנכבד לעשות כדבר הזה. העסקנות הציונית היתה לו לצורך ידוע, מעין תבלין החיים. בלי ציוניות תהיה נפשו ריקה מכל, שעמום יאחזהו. אבל מה יעשה? היתנגד לפקודת שר־השוטרים? אז הלא הורד יורידוהו תיכף ממשמרתו, וכל טרחתו שטרח זה כשתים־עשרה שנה לקבל את התואר “אזרח נכבד לדורותיו” — תאבד לנצח. ולמי יועיל במאונו? התוכל הציוניות לעשות דבר נגד רצון הממשלה? והן הציוניות דורשת ליגאליות גמורה, שהכל יהא נעשה בהסכם הממשלות האדירות; ואם כן, כל זמן שאין ממשלת רוסיה האדירה מסכימה לציוניות, אסור לעשות מאומה וצריך לחכות עד שתבטל הגזרה מאליה. ועל היהודים עתה רק להראות את אמון רוחם לממשלה, עד שתוכח, כי הציונים שלמים עמה בדעה אחת ואין בציוניות כל מחשבת פגול.

והרב כתב וחתם בנפש דואבת, שהוא מתחייב לבלי התעסק מהיום והלאה בציוניות, וילך אל ביתו מדוּכא ושפל.

כאיש ישר שאינו משנה בדבור, נזהר הרב מעבור על פקודת שר השוטרים גם במשהו, ובפירוש אמר לחבריו שהוא, כאיש אופיציאלי, מושך את ידו לגמרי מחברת הציונים, וגם להם הוא נותן עצתו לחדול זמן־מה מן העבודה הציונית עד שירחמו מגבוה.

מהיום ההוא ומעלה הוסיף רבנו להראות את הכנעתו ואמון רוחו לממשלה פי שבעה, בחשבו כי בזה יקנה את לב השרים פקידי המלכות, שלא יחרימו את הציוניות העלובה. הימים היו ימי המלחמה עם היפּוֹנים והרב הרבה לאסוף נדבות מאחיו היהודים בשביל “הצלב האדום” ובשביל הצי, כמו שהיה עושה מלפנים לטובת הציוניות. בכל לויה וברית־מילה, בכל חתונה והספד, מעשירים ומעניים, מאזרחים ומאורחים, היה רבנו תובע בחזקה ולוקח נדבות ונושא בשמחה רבה לשר־הפלך. בכל הבאה והבאה שחב, כי הוא מתקרב אל קץ הישועה. ופעם אחת זכה, ששר הפלך הבטיחו, כי ירצה לפני הרוממות את דבר הטובה שהרב עושה עם ארץ־המולדת ואת דבר עבודתו הנאמנה לממשלה.

— אדוני רואה — אמר הרב בהכנעה — כי אפשר להיות ציוני וגם פטריוט אמתי.

— כך, — ענה השר — אבל מה לך וציון? מה אתה חסר עמנו פה? עוד מעט ותקבל גם תואר “אזרח נכבד לדורותיו”, והאזרח הרוסי הזה שואף לציון… אי אי אי…

הרב אמנם מחזיק, כביכול, בשיטתו של “אחד־העם”, כי גם אם יהיה טוב לכל ישראל בגלותם, וגם כשתחדל האנטישמיות לגמרי מן הארץ, בכל־זאת ישאף לב היהודי תמיד לציון, אבל הוא איננו יכול להסביר את השיטה הזאת לפני שר־הפלך, ועל כן בחר לו דרך קצרה.

— לא בשבילי, — נסיך נעלה, — ענה הרב נכלם — כי אם בשביל אחי המדוּכאים והמשוללים זכויות, בשבילם אני מבקש למצוא מקלט בארץ הקדושה.

— יהיו גם הם פטריוטים כמוך — ענה השר — ואז יקבלו גם הם תואר “אזרח נכבד לדורותיו”, ולא יצטרכו גם הם לציון. אחיך בעצמם אשמים שהם משוללי זכויות. אנוכי אינני אנטישמי, אבל שמעתי מפי אנשים נאמנים, שהיהודים שמחים למפלתנו במנג’וריה.

— חלילה, אדוני השר! — קרא הרב נבהל ונפחד. — הן אדוני רואה כמה מתנדבים בני־ישראל ל“צלב־האדום”. את פרוטתם האחרונה הם מביאים בשמחה לכבוד צבא רוסיה.

— טוב מאוד, כי אתה משפיע עליהם בדרך זו. הלואי שירבו רבנים כמותך בישראל ורק שלא יהיו ציונים. למה לכם ציוניות? ובכלל, למה לכם כל דגל אחר, מלבד דגל רוסיה? כולנו נתיני רוסיה אנו, בנים למלכנו, מקור החסד והרחמים, ויחדו אנו צריכים להשתדל לטובת ארץ מולדתנו.

— הוּרה! — קרא הרב ברגש, והשר הושיט לו את ידו ויפרד ממנו בכבוד גדול.

ה

שנויים גדולים נהיו בארץ רוסיה. מעין “רוח אביב” נשבה בארץ…

אבל עד רבנו בינוש מאנין לא נגעו כל השנויים, הוא כסלע איתן עומד מוצק על מקום רבנותו, בלי כל שנוי ותמורה; מכבודו ומשכרו לא נגרע מאומה.

אמנם הציוניות עוד לא הותרה, אבל בדיעבד אפשר לחיות מבלעדיה, ויש לו מזה גם קצת טובת־הנאה, כי מעת שחדל להתעסק בציוניות הוא יושב לעתים קרובות בביתו במנוחה, וגיטה אשתו אינה מתרעמת עליו, כמלפנים. ובאמת, הוא עבד הרבה לטובת הציוניות, עתה הגיע זמן להנפש…

וחנוך בנו גמר את הגימנזיה לא במדליה של זהב אף לא במדליה של כסף, כי בימים האחרונים התעצל מאוד בלמודיו; ואך מפני שנשאו פנים להרב, נתנו המורים לחנוך תעודת־בגרות ועל־פי פרוטקציה של שר־הפלך נתקבל לאוניברסיטה.

הבן הזה הסב לו אמנם לפעמים חרדה ומרירות. לכאורה היה הכל טוב ויפה. הוא ידע היטב את השפה העברית, אף־על־פי שקרא בה רק לעתים רחוקות, והיה מפותח מאוד בשכלו, ויחד עם זה נראתה בו איזו ליאות. הוא לא היה מרבה לדבר, אך כשהתמלטו מפיו מלים, אז נראה כאילו הוא לועג לכל, כאילו כבר בא לאותה המסקנה, כי “הבל־הבלים, הכל הבל”.

מאין באו העיפות והיאוש אליו? על זה טרח רבנו הרבה למצוא תשובה ולא מצא. הן כל ימי ילדותו ונערותו של בנו היו יום חג אחד ארוך. כל דבר לא מנעו ממנו, הלמודים שלמד לא היו קשים עליו, כי כשרונותיו היו טובים מאוד. הוא התחנך בבית רב לאומי וציוני, ובהיותו באביב עלומיו הכיר וידע את האידיאל הגדול של הציוניות, האידיאל שצריך לחיות גם נפשות נענות, ומכל שכן לתת אומץ לצעיר מאושר כחנוך. ומדוע הוא כל־כך עצב ונלאה ומתיאש? הרב היה אוהב מאוד את בנו ובקש תמיד תחבולות לקנות את לבו למען יגלה לו את מחשבותיו, אבל הבן היה מתנכר לו וגם לא רצה להתוכח עמו.

פעם אחת דבר הרב בגנותם של הסוציאליסטים, כי הם בוגדים בעמם וכו' וכו'. ואז פתאום פנה אליו חנוך וישאלהו: מאין, אבא, יודע אתה את הסוציאליסטים? הלא ציוני אתה?

— ומה בכך? אני קראתי

— אתה קראת? בספרות אסורה?! קשה להאמין, אבא.

— ואתה אינך ציוני? — שאל הרב את בנו ברצותו להשיאו לענין אחר.

— ואתה, אבא, ציוני? הגידה נא את האמת — שאל חנוך ונתן בו את עיניו החודרות.

— מה שאלה היא זו? — ענה האב כנעלב — בודאי אני ציוני, וכי משום שחדלתי לעסוק בציוניות בגלל הגזרה, חדלתי חלילה, מהעריץ את הרעיון הגדול והקדוש הזה?

— אם אתה ציוני, אז אפשר לחשוב גם אותי לציוני — אמר הצעיר.

הדברים היו קצת תמוהים בעיני הרב, אבל הבן לא רצה בשום אופן להמשיך את השיחה.

פעם אחת בא הרב אל בית פקידות הבולשת לעבוד עבודתו כדרכו, והנה בתוך צרור־המכתבים שמסרו על־ידו לתרגם, מצא מכתב אחד שהיה כתוב בידי חנוך בנו…

עיני הרב חשכו רגע ופניו הלבינו כסיד…

המכתב נכתב לאיזו עלמה ועל־פי איזו סבה נתגלגל ובא לידי אחד החשודים בסוציאליות, וכשחשפה הבולשת בביתו של “חשוד” זה מצאה גם את המכתב.

במכתב היה כתוב כדברים האלה:

ידידתי היקרה!

שאלתיני לכתוב לך עברית והנני עושה חפצך, כי אין שום טינא בלבי נגד השפה העברית, ולהפך, היא חביבה עלי מאיזה צד, כי על־ידה נתגלו לי החזיונות של התקופה הרחוקה והיפה, הלוטה בערפלי האגדה, והמה הנעימו לי רגעים רבים בימי חיי…

אולם אם צריך אני בכלל לכתוב? — זאת היא באמת שאלה, שלא כל־כך נקל למצוא תשובה. אמנם אתּ דרשת ממני לכתוב כל מה שיש בלבי, להגיד לך את משפטי בלי משוא־פנים, אבל איזו תועלת — חשבתי — תצא מזה, שאגלה לפניך את לבי? אם אני אהרוס את העולמות היפים שבנית לך בדמיונך, מה אתן לך תחתיהם? הן אני אינני יכול לתת מאומה מלבד ריקניות גמורה…

הידעת, ידידתי, מה היא ריקניות? הלואי שלא תדעיה!

ואולם אחרי־כן חזרתי ממחשבתי זו והחלטתי לגלות לפניך את כל עומק נפשי הריקה, את כל תהום הצלמות שבה, ואם יש בך די אמונה ובטחון למלא את התהום הזו — טוב ויפה, ואם לאו — אסור לרחם!… ינוּפּץ החרס השבור והיה לאבק־פורח… שאלתיני מדוע אני מתיחס בשלילה אל הסוציאליות והציונות, בין שהן כל אחת לבדה ובין שהן מורכבות יחד?

אני אינני סוציאליסט, מפני שאני יהודי כופר. יש מאמינים, שכאשר תבטל המלחמה האקונומית, אז תבטל גם שנאת העמים. אשרי המאמינים! אבל אני חושב, כי רק עתה, בשעת חירום, עוד מוצאים בנו חפץ. הבורגנים מקרבים אותנו, שנעזור להם במלחמתם עם הסוציאליסטים, והסוציאליסטים מקרבים אותנו, שנעזור להם במלחמתם עם הבורגנים, אבל אחרי כן, כשתשבות המלחמה, האמנם יזמינו אותנו לחלק עמם בסעודה? הנני בטוח, כי לא רק שלא יזמינו, כי גם ישתדלו להרחיקנו, ואז נצטרך עוד הפעם להשתמש בכלי־זינו של יעקב אבינו —להשתטח ולבקש רחמים. וכמו שעמדו אבותינו מלפנים בפתחי השליאכטים והמרקגרפים והקורפירסטים, כך נזכה אנחנו בימי ממשלת הסוציאליות, לעמוד בפתח אצל הביורא של הפועלים או אצל בתי המלון של היחפים שבשוק הרמאים במוסקבה, ולבקש רחמים, בזכות הקדושים שנפלו במלחמה עם הדגל האדום, שיתנו גם לנו לעבוד עמהם ולאכול פת לחם; וכי בשביל זה אפקיר עתה את גופי לכלבים?

— ומדוע אני מתיחס בשלילה אל הציוניות?

על זה אשיבך: יען כי גודלתי בבית ציוני…

לולא גודלתי בבית ציוני, אפשר שהייתי באמת לציוני. אמנם, איני יודע אם היתה הציוניות מרויחה מזה הרבה, על זה נדבר בפעם אחרת, — אבל מתוך שהספקתי לראות הרבה בצד החשוך שבציוניות, אינני יכול להתקרב אליה…

לא נאה אמנם לבן לספר בגנותו של אביו, אולם אני לא להתגאות באתי במכתבי זה, ואפשר לי לדבר גם מה שלא נאה…

אבי נחשב לאחד מראשי הציונים. עליו אומרים, כי הוא ציוני נלהב, ויש שמעמידים אותו למופת, והכל משתבחים בו, כמו בתכשיט. גם אני, כשהייתי נער, ושמעתי את הפּתּוֹס שבדרשותיו, נדמה גם לי, כי יש אמנם ציונים, שנכונים לעבוד בשביל האידיאל בכל לבבם ונפשם…

אבל זקנתי וארא כי זהו רק זיוף של אידיאל, זיוף של חבת־ציון, זה האידיאל הגדול שבעדו מסרו לפנים את נפשם באמת החסידים החשמונאים, הקנאים שבזמן החורבן, ר' עקיבא וחבריו. ראיתי ציונים עשירים, שלא עלו לארץ־ישראל ולא קנו שם גם ד' אמות, ראיתי ציונים נלהבים שממהרים בפקודת הפריסטאב למשוך את ידיהם מן הציוניות. ואחרי כל אלה הם נחשבים בעיניהם וגם בעיני ה“עדר” הגדול לציונים טובים, מפני מה? מפני שהם מפזרים פרוטות לתשלומי “שקלים” או לקנית מרקאות של האוצר הלאומי, להדביק על מכתביהם ולעשות להם רקלמה בכל קצות הארץ.

אוי לה לאידיאה שנקנית ונמכרת בשוק בפרוטות, ואי לה לציוניות שכך עלתה לה.

לא! מוטב שאמות בריקניותי, ולאידיאל זול כזה לא אתן להכנס אל לבי…

*

— מה לעשות במכתב הזה — חשב הרב — לגנוב אותו אי־אפשר, כי רשום האו במספר. אבל לעזבו גם־כן אי־אפשר. החרפה כל־כך נוראה… הוא הרים את הקסת וישפוך ממנה על המכתב שפיכה מספקת…

— לחנם טרחת, אדוני הרב, קרא פקיד הז’נדרמים בלגלוג בפתחו את הדלת. — אנוכי חשבתי לתת לך את המכתב במתנה, ואתה שפכת עליו דיו… כך אינם עושים פקידים, הנכונים לקבל תואר “אזרח נכבד לדורותיו”…

חורת מות כסתה פני הרב, ברכיו רעדו ועיניו חשכו.

— מאין ידע… איך… — התחיל הרב מגמגם ושניו נוקשות.

— הרגע נא, אדוני הרב, זה לא לך לדעת… — אמר הפקיד — יכול אתה ללכת לך לשלום הביתה ולבנך לא יאונה רע. ידעתי, כי תוכן המכתב איננו נוגע לענינינו. אפשר שאזמין את בנך בתור עד ואפשר שאשחרר אותו גם מזה למען כבודך. ואנחנו נהיה גם לימים הבאים ידידים, כמו שהיינו, אך תדע, כי לפקיד־הז’נדרמים עין בוחנת…

נדכה וזעף הלך לו הרב הביתה.

ימים רבים ישב הרב מטעם הממשלה, האדון אברהם עקמן, שלו ושאנן על כסא כבודו בעיר המחוז קרוטובה. העשירים החזיקו בו ויתנו לו שכרו ביד רחבה מקופת מכס הבשר ומתנות הגונות מ“לחם אביונים” ו“מעות חטים”, כי ידע “הרב” לכבד עשירים ולהפיק מהם רצון. וגם שר השוטרים איבנצוב נטה אליו חסד, כי בו בטח אשר לא יעשה מדחה…

אמנם גם בין הרבנים הרוחניים הממונים על ההוראה, ואפילו בין המחמירים, לא נמצא מחמיר כאותו הרב מטעם הממשלה. לא לבד בדבר שיש בו חשש איסור על פי חוקי המלכות, כי גם בדבר שאין ההיתר שלו מפורש לא ערב את לבו להקל. כלל היה בידו: “שב ואל־תעשה עדיף”. ואם מאיזה טעם לא היה יכול להחמיר מדעתו, אז פנה בשאלתו אל שר השוטרים וישתדל לפניו לפסוק לחומרא. כי סגולה נפלאה היתה לרב מטעם הזה להראות צד טרפה גם בכל דבר כשר, ועל כן לא נפלא, אם בקרוטובה נאסרו מטעם שר השוטרים דברים שבכל ערי־המדינה נוהגים בהם היתר.

ולא מרוע לב עשה אברהם עקמן הרב כזאת, כי אם מיראה פן תוּפר שלותו רגע, פן ידרשו ממנו דין וחשבון והוא יהיה אנוס להוגיע את מוחו למצוא תשובה. “אסור”! והוא תמיד שוקט ובוטח.

וביחוד הרבה “הרב” להחמיר משעה שהחל להשתדל להשיג את אות הכבוד “בעד חריצות”. אל אות הכבוד הזה נשא את נפשו זה מאז ותמיד הגה בו, תמיד העלה על לבו את הכבוד והגדולה והתפארת אשר ינחל, בעת אשר יציץ אות הזהב על בגדו נגד כל הקהל — ואיך לא יחרד לבו עתה, כאשר קרבה העת להשיג את האידיאל הנכון לקראתו? עתה עליו לשום עיניו על דרכו בזהירות יתירה.

ואולם בימים האחרונים הופרה שלותו, והמפיר את השלוה היה — הציוניות.

בראשונה אמר לעמוד מנגד לכל התנועה. “יעשו להם מה שיעשו ואני אעשה את עצמי כלא יודע וכלא שומע” — כן חשב הרב בלבו. אבל שמועה שמע כי בקהלות רבות בוחרים דוקא דוקטורים ציוניים ל“רבנים מטעם”, ויירא מאוד פן יחזקו אנשי הכת הזאת גם בקרוטובה ויבקשו להם גם הם רב מחברתם.

— ובכן איפוא טוב להתקרב אל האנשים האלה — עלה על לב הרב — אהיה נא גם אני כאחד מהם. מה לא יעשה האדם בשביל פרנסתו?… ומלבד זאת — הציוניות איננה דבר קשה: מלות יפות אחדות, ארבעים פרוטות והריני כאחד מהם.

— אבל מה יאמר שר השוטרים? — חשב ברעדה. — אמנם בערים רבות עוסקים אנשים נכבדים בציוניות בהרמנא דמלכותא, אך בתוכנו מי יודע אם יסכים גם איבנצוב?

— האלך לשאול את פיו? הוסיף לחשוב — אבל הלא ידוע, כי “כל שאלה היא טרפה”. יכול הוא לחשדני, כי כבר נתתי ידי לאנשים ההם, והבאתי עלי קללה. — לא, לא טוב לשאלו בדרך ישרה. אחכה נא עד שתבוא שעת רצון, ואז אספר באזניו כמסיח לפי תומו על דבר “התנועה”; ואם אראה כי אין דעתו נוחה הימנה — ואבקשו לתת פקודה להשמיד מקרב העיר את התומכים בה ולא אירע עוד רע; ואם טוב יאמר לה — והייתי גם אני לאחד מהם.

וישב “הרב” ויחכה עד שתגיע שעת הרצון.

ובימים ההם סר לקרוטובה אחד המטיפים המצוינים, ויבוא גם הרב עקמן בתוך הבאים לשמוע אותו.

ובתוך הדרשה, כאשר התלהב המטיף, קרא בחום לבו: “בעת צרה כזאת אם יחשוב איש רק לטובת עצמו, אם יאמר לשבת שאנן בהיכלו ולהעלים עיניו מצרת כלל האומה, המתפתלת בחבליה, אות הוא, כי לא מזרע אברהם מוצאו, כי אם מן הערב הרב, אשר נספחו על בית יעקב כספחת”…

ו“הרב” הרגיש, כי אליו היו הדברים מכוונים, ומעין הרהור תשובה על על לבו.

הוא שמע כי עתה אנשים רבים התעוררו לעשות לטובת עמם וכי כבודם גדול בארץ, והוא, רק הוא, רובץ כחמור על יד אבוסו, ואיך יכּבד על פני העם? ומדוע באמת לא יהיה ציוני גם הוא? הן אין כל סכנה בדבר, כי הציוניות כשרה לדברי הכל, ובפרוטות אחדות אתה קונה לך שם גדול ומצלצל.

וככלות הדרשה והגובים נגשו אל הרב וישאלו כי יואיל לתת את ה“שקל”, ויהי הרב רגע אחד כאיש נדהם, ומבלי משים פשט את ידו להוציא את צרור כספו, אך כרגע נמלך ויאמר: אכן שכחתי את כיסי בבית… ואולם עוד נראה איש את פני אחיו בקרוב.

*

בלילה ההוא אחר “הרב” לשבת, כי היה עליו לגמור את עבודתו בספרי הפקודים אשר תחת ידו. הוא כתב וכתב עד כי יגעה ידו והאותיות רקדו לנגד עיניו ותעלמנה לרגעים. אז הניח את העט מידו וישען על השולחן להנפש מעט.

פתאום נפתחה הדלת, והגובים באו.

הרב התפלא מאוד בראותו אותם באים אליו בשעה מאוחרת כזאת. מלבד זאת נפלא היה בעיניו, כי הדלת אשר היתה סגורה תמיד, נפתחה כמו מאליה לפניהם. והם לא צלצלו בפעמון ולא הקישו בדלת.

הוא קבל אותם בכל זאת בסבר פנים יפות, ויבקשם לשבת וישאל לחפצם.

—אנחנו שמענו, כי מחר תאמר לנסוע בבוקר לעיר הפלך, ועל כן מהרנו לבוא אליך לבקשך, כי תואיל להמנות ראשון במספר שוקלי השקלים.

— הלא אמרתי לכם, כי עוד נראה איש את פני אחיו בקרוב, — אמר הרב ברוגז קל. — ומדוע נדחקתם לבוא בשעה מאוחרת כזאת?

— אנחנו לא נוכל לעשות דבר בטרם תואיל להמנות במספר חברינו — ענה אחד הגובים. — הן אתה אדוננו, ראשנו ומנהלנו, ועיני כל חשובי העיר אליך, ואם שמך לא יקרא על אגודתנו, והיה כל עמלנו לריק, כי כולם בטענה אחת יבואו עלינו; אם יש ממש בציוניות — מדוע לא ישים אליה לב רבנו אשר מטעם הממשלה? על כן אמרנו, אין טוב לנו כי אם לפנות בראשונה אליך, ואחרי אשר תואיל להמנות במספר חברינו, ונקל לנו למשוך אחרינו את לב כל העם, ובעד הטוב אשר תעשה עם אגודתנו, נהיה לך לעבדים כל הימים.

דברי האנשים מצאו חן בעיניו. החנופה באה אל אפו כקטורת הסמים, ויתחזק, ויוציא חצי רובל מכיסו, ויתן על יד הגובים.

— תודה רבה לך, אדוננו — קראו שני הגובים בשמחה פה אחד, ואחד מהם קבל את חצי הרובל, ויוציא עשר פרוטות מכיסו, וישימן על השולחן — שמך יהיה חרות באותיות זהב על לוח דברי ימינו, כי עשית חסד עם עמך ועם ארץ קדשך.

— נכון הנני לעשות כל מה שבכוחי לטובת עמנו — ענה הרב ברגש בשימו את עשר הפרוטות אל כיסו.

— היה שלום, אדוננו!

— לכו לשלום!

והגובים יצאו.

*

אך יצאו הגובים מן הבית והרב נחם על אשר עשה.

לבו החל לפעם בקרבו בחזקה ובתכיפות, וכמו יסר יסרהו על קלות דעתו וינבא לו עתידות לא טובים.

עתה עליו לירוא מפני כל נרגן ומלשין פן יבוא להלשין עליו לפני שר השוטרים, ומי יודע מה יאמר אז איבנצוב? ומדוע מיהר עתה לתת להם את ה“שקל”? הכי קשה היה לו לאמור, כי אין כסף בביתו? ומה השד אשר הביאם אליו עתה אחר חצות הלילה? רק יהודים יכולים לעשות כזאת, רק בין היהודים נמצאים עזי פנים כאלה.

והוא שכב על המצע וראשו כגלגל סובב והולך. מחשבות שונות מתרוצצות במוחו, ופחדו הולך הלוך וגדול.

אז יצא הרב החוצה לשאוף רוח צח. השחר כבר האיר. בחוץ דממה ושקט. הבתים והאילנות עוד רוחצים בטללי שינה, ואור הבוקר הנעים שפוך עליהם. והרב מתהלך בחוצות סר וזעף, רוחו בקרבו הומיה, הומיה…

ובנטותו אל רחוב המרכבות, והנה איבנצוב לקראתו.

הרב השתחוה ברעדה לנוכח פני שר השוטרים.

— מה אתה עושה פה בעת כזאת? — שאל הפקיד ויתפלא. — בהשכמה יוצאים הגנבים לגנוב ושרי השוטרים יוצאים לתפוש את הגנבים, ואתה הן לא בין הגנבים ולא בין שרי השוטרים חלקך?…

— אכן חטאתי! — קרא הרב בכל לבו. — הנני להתודות לפניך, כי אמנם שלא כהוגן עשיתי בלילה הזה…

— הגד מה עשית? — שאל השר בפנים מפיצים אימה.

— נפתיתי לתת מכספי לטובת האגודה הציונית — גמגמו שפתי הרב.

— לאגודה? פה יש לכם אגודה, ואתה כסית ממני ולא גלית את אזני?!… קרא איבנצוב בקצף וירקע ברגל — ועוד נתת מכיסך כסף להחזיק בה?!

— חטאתי, אדוני, סלח נא! רחם בעל אשה ואב לבנים…

— אין לי עת לדבר עמך פה, לך לביתי וחכה שם עד שובי.

*

— ואתה התחברת אל… אל… מה הם השדים ההם? — קרא איבנצוב בשובו וישם את עיניו המזרות אימה בפני הרב החרד והרועד.

— ציונים, אדוני השר! — ענה הרב בהכנעה רבה.

— כן, כן, ציונים… אתה התחברת אל הציונים ואת פי לא שאלת?…

— אני לא התחברתי אליהם, כי אם נתתי להם נדבה. חשבתי כי דבר מותר הוא. בערים רבות עוסקים הציונים בעבודת הציוניות בפרהסיא ואין מוחה בידם.

— מה לי ולאחרים?! — קרא השר בקצף — אני אינני חפץ בציוניות! ואם אני אינני חפץ, ירוֹק אירק בפני כל… אני יודע מה היא הציוניות: עוד הפעם ה“קהל” אשר ליהודים. לא! אנוכי אשמיד, אעקור משורש!… ואתה רבם תחזיק בידם. אתה — אשר בך בטחתי!… ועוד אות הכבוד תדרוש… אני אתן לך אות כבוד: את חצי ראשך אגלח, אל ארץ גזרה אשלחך!…

— חוס נא, אדון רב חסד, חמול נא עלי ועל עוללי ואל תשחיתני — התחנן הרב ודמעות נזלו מעיניו. — עדי השמים, כי הנני מתחרט בכל לבי על מעשי, ולא אוסיף לעשות כדבר הזה, וגם את בני ואת בני בני אצוה אחרי לבלתי יעשו כאלה.

— כתוב לי, בר־כלבתא, את חרטתך בספר, קרא השוטר — הא לך גליון, שב וכתוב כרגע.

והרב מיהר ויכתוב בספר את דבר חרטתו הנאמנה.

— השבע נא לי כי תקיים את דבריך — קרא השר אחרי קראו את הכתוב בספר החרטה.

— הנני, אדוני — ענה הרב וימהר לקחת את החומש המונח על שולחן השר להשביע בו את היהודים.

— לא! אינני חפץ כי תשבע לי בתורת משה. ידעתי, כי רבנים כמוך אינם מאמינים בתורת היהודים. אם בה תשבע, אז אדע, כי שקר שבועתך. לא! השבע לי בספר המטריקות: בכל אופן קדוש הוא בעיניך יותר מתורת משה.

— אדני חכם כמלאך אלוהים, — אמר הרב ושחוק חנופה עבר על שפתו — ואני עבדך קטוֹנתי מכל החסדים אשר עשית עמדי כי סלחת לפשעי, על כן אשמרה פקודתך ועשיתי ככל אשר תצוני.

והרב לקח את ספר המטריקות בידו, וישבע ככל אשר קרא לפניו השר מלה במלה, כי מכל אגודה יהודית התרחק יתרחק מעתה ועד עולם.

אז שם השר את ידו הכבדה לאות רצון על ראש הרב להחליקו.

והרב התעורר וייקץ והנה אשתו ניצבת עליו וידה על ראשו.

*

אכן טוב עשיתי, — חשב הרב אחרי זכרו את אשר ראה בחלומו, — כי לא מלאתי את בקשת השואלים, ולא קרה אותי בהקיץ את כל אשר ראיתי בחלום. ואף אמנם מה האנשים ההם כי אירע מפניהם? אם איבנצוב ועשירי העיר עומדים לימיני, מה יעשו האנשים ההם?

ובלב בטוח קם הרב ממקומו ויכנס עם הרבנית לחדר האוכל.

לבני המנגן, צבי, משלוח־מנות פורים תרע"ג.

וינה, בירת אוסטריה, היתה כמרקחה. האצילים ורבֹי המלוכה ועשירי העיר הכינו את עצמם אל הנשף, אשר מנגן אחד ישמיע בו את מנגינותיו באולם התיאטרון הגדול. אגדות היו מתהלכות בעיר על המנגן המצוין הזה, ובני וינה חכו בקוצר רוח לרגע, אשר יופיע לפניהם.

המנגן הנפלא הזה היה יהודי אחד, ושמו מיכאל יוסף גוזיקוב, בן העיר שקלוב.

אביו היה “כְּלֵיזְמֶר” פשוט, עני ושפל גם בעיני אחיו, וממנו למד מיכאל יוסף בילדותו לנגן בחליל. מתחלה היה רק עוזר על יד אביו לנגן בחתונות, אבל עד מהרה הראה הילד כשרונות בלתי־מצויים, ואז היו כבר דרושים לחתונות את הילד לנגן, ואביו נעשה עוזר לו.

ובכן נעשה גם מיכאל יוסף ל“כליזמר” עני, שותף לאביו וחי אתו יחד חיי צער עד שהוּכה בשחפת, והרופאים צוו עליו שלא יחלל עוד בחליל.

אז התחכם מיכאל יוסף ויעש לו כלי נגון חדש, מין “צִימְבָּלָה” מגזרי עצים וקש, ויוסף לנגן עם אביו.

פעם נקרא לנגן בחצר הפריץ, ושם היו איזו נסיכים מביני זמרה שהכירו, כי מיכאל יוסף חוֹנן בכשרון גדול ויתנו לו מכתבי־המלצה אל שר־הגליל שבאודיסה, והשר הזה, שהיה בכלל אוהב־ישראל ודורש תמיד טובתם, גדל את המנגן היהודי, ויחזק את ידיו. וכאשר הצליח גוזיקוב בנשף־הזמרה שערכו לו באודיסה, נתן השר בידו מכתבי המלצה גם לגדולי אוסטריה.

ולב ה“כליזמר” העני והשפל רחב. הוא לא יהיה עוד “כליזמר” נבזה, מנגן על חתונות בשקלוב, בקאפוסט ובסטַרוֹסֶליה ושאר העיירות הקטנות ששם אחיו היהודים העניים נחתים, כי אם יהיה מנגן מפורסם, לפני שליטים ורוזנים יראה את כוחו, אילי הארץ יחרדו לשמע מנגינותיו. צר לו המקום בעיירתו הקטנה, צרה לו הסביבה הקטנה עם חייה העניים. לבו שואף למרחב, במקום אשר יתגלה כשרונו בכל הודו ושמע מנגינותיו ילך מסוף העולם ועד סופו.

והנה אולם הזמרה בוינה מלא אדם מגדולי השרים וכל רבי־המלוכה. וכשהוא, גוזיקוב, נכנס אל האולם הרגיש, כי עיני כל הקהל הגדול תלויות בו, ביהודי הפּולני בעל הזקן השחור והעינים הגדולות והעצובות והפנים החורים והאצילים. אז חרד חרדה קלה. אך עבר רגע וידרוך בצעדי־עוז ויעל על הבמה. המשרת שם לפניו את גזרי עציו וקשו. תוי־זמרה לא היו לפניו, כי לא הכיר אותם ולא ידע כלל לנגן על פּיהם. הנאספים הביטו זה אל זה בתמהון: מה הביא היהודי הזה להם? אך הנה ידיו מרחפות על מיתרי הקש, וקולות חלשים נשמעו כצלילי־כסף מאיזה מקום רחוק, ופתאום וממיתרי הקש התרוממו גלי זמרה חזקים, ים של שירה השמיע את שאון דכיו, וקול אדיר של התפּעלות התפּרץ מלב כל השומעים ומחיאת כפּים ארוכה ארוכה הרעידה את זגוגיות החלונות.

הוא גומר, ומאות ידים של שרים ורוזנים, של נשים עדינות ויפות שלוחות אליו לחבק את ידיו ולתת לו תודה על התענוג הנפלא שהנחילם.

וממחרת הבוקר, ומרכבת המלך עמדה על יד פתח בית מלונו. הוא קרוא אל המלך.

וקיסר אוסטריה בעצמו ומִשְׁנֵהוּ מֶטֶרְנִיך מקדמים את פּניו, והמלך מבקש ממנו כי ינגן בהיכלו בערב זה.

— בערב זה… — ענה גוזיקוב מבולבל קצת מפחד: — בערב הזה איני יכול, הוד מלכות!

— מדוע?

— הערב הזה מוקדש כבר למלך אחר, הוד מלכות! — ענה גוזיקוב בחיוך נסתר ורעדה.

— באר דבריך, יהודי!

— הערב הזה, הוד מלכות, הוא ערב שבת, מוקדש למלך מלכי־המלכים. ליהודי אסור לנגן בשבת.

— יפה אמרת — ענה הקיסר. — תנגן אצלי ביום הראשון.

*

שלוש שנים עשה גוזיקוב באירופּה. ובכל מקום היה מהולל ומפואר. גדולי הארצות בקשו קרבתו, נשים עדינות דרשוהו לכבדן בבקוריו. והוא הולך וגדל, הולך ומתעשר.

כמעט שכח את עיירתו ואת בית אביו הדחוי. ארמנות המלכים תמיד פתוחים לפניו, אבני־אש תמיד בוערות נגד עיניו. משרתים לבושי מכלול עומדים לשרת לפניו, במרכבות זהב הוא עובר בחוצות.

הוא נעשה כבר לאיש אירופי, גם במלבושו גם במנהגיו. את דתו לא המיר, אבל מצות הדת כבר עזב. תחילה קצת מאונס: אי־אפשר להשיב את פּני רוזן פלוני ונסיכה אלמונית שלא לסעוד אצלם. אי־אפשר לקום פתאום ולעמוד להתפּלל מנחה. ואחר כך לאט לאט נעשה לו הדבר כהיתר. וישכח את אחיו ולא זכר אותם ואת חייהם, כי הרחיק מהם יום יום וילך הלוך והתרחק.

והגיע הדבר עד שפּעם אחת טעה בחשבון, ופרסם כי ינגן בפריז ביום שחל בו שבעה עשר בתמוז.

בבית אביו היה נזהר מאוד שלא לנגן בימי האבל של עמו.

אז נשתתקה המקהלה כולה. הכנורות נחבאו והחליל נאלם מפּני אנחת האומה, הנשמעה מסוף העולם ועד סופו.

עכשיו כמעט שכח את חגיו ולא זכר את ימי אבלו. אבל הנה פלא. בערב הזה השמיעה הצימבלה שלו איזו אנחות מוזרות, כמו מאליהן עלו ותיבבנה. אי אפשר לו בערב הזה להשמיע איזה דבר משמח, איזה נגון של גיל. הנשמה שלו בוכה בעמק פנימיותה, והצימבלה משמיעה את הד בכית נשמתו. וכל השומעים עצרו בעד נשימתם והקשיבו.

למה הוא כל־כך עצוב?

ופתאום נזכר, כי שבעה־עשר בתמוז היום, ויחרד ויתעלף.

*

— רב לי! — חשב המנגן בלבו בהתעוררו אחר התעלפותו. — הגיעה השעה לשוב הביתה! העולם הגדול משך אותי בקסמיו ושכחתי את עולמי אני.

— קסמי שוא, קסמי־תוהו משכוני וכמעט שכחשתי לאלוהי, לעמי. ומה הנה כל התהלות שאני נוחל מזרים ונכרים, בשעה שאני זר לעמי, זר לעצמי.

חיי צער, חיי עוני חייתי מלפנים בעיר מולדתי ובבית אבי, אך שלמה היתה נפשי עם אלוהי ועם עמי.

והוא זכר את המנגינה העצובה שהיה מנגן בעת שהושיבו את הכלה לפני החופה. הוא היה מוציא במנגינותיו את הנשמה מהנשים הנאספות, כולן השמיעו אז קול יללה איומה, והוא גם הוא בוכה עמהן. על מה ולמה? יש ויש ליהודי על מה לבכות: על חורבן בית המקדש, על גלות ישראל, על הגזרות והצרות.

ואחר החופה היה משמיע נגון של שמחה שהניע את רגלי המחותנים והרים אותן לרקוד גדול וחזק, וגם אותו לבשה בעת ההיא שמחה יהודית, שמחה חמה וגדולה, שהיתה שופעת מתוכו אל העם ומן העם אל תוכו.

כן, הוא חי אז בתוך עמו חיי צער, אבל חיים מלאים. עם אחיו בכה, עם אחיו שמח, ועכשיו — מה לו פה ומי לו פה בעולם הגדול והזר, שטבע בו במשך השנים האחרונות ועוד מעט והטביע בו נשמתו כולה?

רב לו, רב לו! הוא רוצה עכשיו לשוב הביתה. הוא יוסיף לנגן על חתונות. הוא רוצה לחיות בתוך עמו, לענג את אחיו מכשרונו, לבכות ולשמוח עמהם יחד. כוחותיו כבר מועטים. הוא מרגיש, כי לבו הולך וחלש. צעיר הוא לימים, אבל מחלתו כבר זקנה, כבר השתרשה בלבו, היא מוצצת את יתר לשדו. לכל הפּחות, יבלה את פליטת ימיו שם בתוך בני עמו, בעיירתו החביבה, ובקברות אבותיו יקבר גם הוא.

*

והוא נסע.

בדרך, בעיר אאַכֶן, בגרמניה, הפצירו בו מאוד להשמיע את מנגינותיו פעם אחת. תחילה לא רצה לשמוע. הוא נוסע הביתה ואיננו רוצה עוד לא בכסף ולא בכבוד, אבל כאשר בא אליו ראש העיר בעצמו ובקש ממנו לכבד את העיר במנגינותיו, לא יכול להשיב את פּניו. רק פּעם אחת ינגן פה בטרם יחדל.

והוא ניגן עכשיו נגון הפרידה, נגון התשובה על השנים שהיה שקוע בהן בטומאת הגויים, על כל מה שחטא לאלוהיו ולעמו.

אמרו, כי מנגינה כזו לא שמעה עוד אירופּה מיום היותה. ובטרם גמר המנגן — פקע לבו וימת.

(מימי רוסיה הצארית)

א

הרב קם ממנוחת הצהרים, נטל את ידיו, לבש את הקפוטה ואת השטריימל ובקש ללכת לבית־הכנסת, להגיד את השיעור, כדרכו תמיד, והנה לפניו אשה כבת שלשים ומשהו, לבושה כאחת העשירות; היא הטתה אליו ראשה ואמרה:

— יש לי בקשה אליך, רבי!

— מה היא הבקשה?

— אני מבקשת את הרב לתת לי תעודת־לידה בשביל בני אלכסנדר ובתי שרה.

— מתי נולדו?

— הנה בידי שתי תעודות מהרופא שעל המוסד ליולדות. בהן רשומים הום והשנה. לבני אלכסנדר מלאו שתים־עשרה שנה ולבתי שרה— תשע שנים.

— ומה שמך? — שאל הרב בבחנו את התעודת.

— לאה זילברשטיין.

ושם בעלך?

האשה התאדמה קצת, התחזקה וענתה:

— בעלי הוא הדוקטור אנדריי קוגיל.

— המומר?

— הוא המיר את דתו כשהיה צריך להכנס לאוניברסיטה. לא מרצונו, אנוס היה על־פי החוק. אבל בתוך לבו נשאר יהודי. הוא אומר, שמעולם לא שנא את הנצרות כמו מאז שהתנצר על־כרחו.

— ואת?

— אנכי נשארתי יהודיה.

— וחיים בלי חופה וקידושין…

— נשֵּׂאנו על־פי דת ישראל בעיירה אחת בחוץ־לארץ.

— איזה רב סדר לכם קידושין? מהרפורמיים?

— לא, דוקא רב אורתודוכסי. וכך היה המעשה: בעלי הראה לרב את תעודת־הבגרות מהגימנאסיה ושם היה כתוב ישראל קוגיל בן דת ישראל, ועל יסוד זה סדר לנו קידושין ויש לי כתובה. מה שהיה אחר כך, את העובדה שהמיר את דתו, לא גלה לו.

— ובניך לא נרשמו בספר הנולדים?

— לא נרשמו. בעלי אומר: יחיו ויגדלו כך. כשיגדלו, אז נראה. אפשר ישתנה המצב. עכשיו הגיע הזמן. בלי תעודות הננו כאסורים: אי־אפשר לפנות אנה ואנה.

— והבן לא נימול? —שאל הרב, ופניו קדרו מאד.

— לא נימול. הרב ודאי יודע את יחס הצעירים לדת: אדישים הם לגמרי. אבל בני לומד בבית־הספר העברי. המורים מהללים אותו מאד. והוא יודע היטב את השפה העברית וקורא בחשק גדול בספרים עברים.

— באותם הספרים שלועגים לדתנו… — הוסיף הרב כמעט בחריקת שינים. — אבל זה לא שייך לי. זוהי שאלה אחרת… שאלה מדאיבה ומכאיבה… אך מה אעשה לך? הבעל משומד, האשה מזדווגה עם משומד… הבן לא נימול… ומה אפשר לי לעשות? איך אכניס את כל הערב־רב הזה אל ספר הפקודים של היהודים? אנכי לא אוכל לעשות כלום! איני יכול!

— והלא יש תעודת נשואין, והלא יש תעודות המוסד, ואנכי יהודיה…

— ומה תועילנה כל התעודות הללו, אם הן חסרות יסוד — יסוד היהדות. את מי נרמה? את עצמנו? את אלהים?… איני יכול! איני יכול!

הוא פנה ממנה והלך בראש שחוח.

— אכן יסרני ה', — אמר הרב אל לבו, — שקבלתי עלי לאיזה זמן את התפקיד של רב־מטעם־הממשלה. לך ותן תעודות של יהדות למומרים, לחצי־מומרים, לערלים… כל עמנו נעשה איזה מן בלילה מוזרה, וכי כדאי שאוסיף עליה עוד ספחת שכזו?…

ב

כעבור חדשים התיצבה האשה שוב פעם לפני הרב.

— מה תבקשי?

— תתן נא לי תעודה בעד שרה בתי.

— הלא אמרתי אז, שאיני יכול…

— אז הבינותי, שכבוד הרב אינו רוצה לתת תעודה מפני שבני לא נימול…

— עכשיו מה?

— הוא מת, — קראה האשה בהתאמצות, ומעיניה התפרץ זרם דמעות, — הוא מת, הילד שלי…

פני הרב קדרו. הוא השפיל את ראשו הלבן, ואנחה התפרצה מלבו.

— טעית, אשה, — ענה הוא אחרי שתיקה קצרה. — לא רק מפני זה, יש עוד טעמים אחרים. אסור ליהודי להמיר את דתו, ואפילו כשיש סכנת נפשות. אסור לעבריה להזדווג למשומד… מי שעושה דברים שכאלה, הלא הוא מתרחק מקהל ישראל. ואיך יבואו אחר כך לדרוש תעודות מהרב?

— הנני מוכנה לשלם בעד התעודה עשרים וחמשה רובל, — אמרה האשה. — בזה אין כל מרמה. אנכי נשאתי לבעלי כדת משה וישראל… עשרים וחמשה רובל…

— את חושבת לתת לי שוחד? להוסיף עוון על עוונך?

— לא לך — ענתה בהתאמצות יתירה לצאת מן המבוכה. — לא לך, לצדקה, לכל מה שיצווה אדוני הרב.

— אין חפץ בצדקה שלך, אינני מקבל מומרים לצדקה.

— אבל דע לך, רבי, — הוסיפה האשה בקול שבור, — בעלי אָמר, שאם הרב ימאן לתת תעודה, אז נצטרך להכנס כולנו לדת הנוצרית ונשתחרר פעם אחת מכל הצרה הזאת. אבל אני איני חפצה לעשות צעד שכזה. ראשית כל, אין אני רוצה להקרא בשם נוצרית, אחרי שאני יהודיה והנצרות רחוקה ממני לגמרי. וזולת זאת, בתי נקראת בשם אמי, שהיתה אשה צדקנית ושומרת דת־ישראל, ועל כן הייתי רוצה, שגם היא תשאר יהודיה. יחשוב נא, רבי, על הדבר הזה, אולי ימצא איזו אפשרות להקל ולתת לי התעודה הדרושה.

— חשבתי כבר, הרבה חשבתי, — ענה הרב בקול עצוב, — גם יסורי גדולים מאד, וגם הטעם האחרון, שבו תאמרי להפחידני, עלה כבר על לבי. אבל אין לי אפשרות. יש לנו תורה וחוקים, שעל־פיהם אנו חיים ומתים, ולא בידי לבטלם גם בשעת הסכנה. ולמה לכם להשתמד? יותר טוב שתצאו כולכם מהארץ הזאת. שם תשובו כולכם לדת ישראל ותהיו יהודים בלי שום מכשול. מה? יש כאן פרנסה? כבוד ודאי אין פה, מי מכבד את המשומד? לא אנו היהודים וגם לא הנוצרים. ופרנסה יוכל הקדוש ברוך הוא להזמין לכם גם שם, ושם יהיה גם כבודכם שמור עמכם.

— בעלי אינו רוצה, ואני איני יכולה להפרד ממנו…

— וגם לי קשה, אי־אפשר….

*

כעבור זמן קצר נתבשר הרב, כי האשה ובתה נשתמדו. הוא נאנח אנחה עמוקה ואמר:

— אוי לנו מ“קום ועשה” ואוי לנו מ“שב ואל תעשה”. בין כך ובין כך אוי לנו. זהו גורל הגלות.

כשגמרה חוה את חוק למודיה בפולטבה בתור מילדת, נתקבלה לעבוד בבית החולים שבכפר קזטינה, ששם נולדה וגדלה.

חוה שמחה מאוד על ההתמנות הזאת. היא לא אהבה את העיר ואת שאונה, את העשירות הנפרזה שבה ואת הקבצנות המנוולת שבה; את הקשוט וההדור הפּזרני מצד אחד ואת עיטוף הסחבות והטלאי על גבי טלאי שמצד שני. רגילה היתה עם השדה והגן. עם אהלי הכפר הנמוכים, שמסביב להם גנות ירק ועצי דובדבניות ואגסים. קרובים היו לרוחה תושבי הכפר העמלים להצמיח לחם מן הארץ. היא מכירה כמעט את כולם, את נשיהם וילדיהם.

וחוה בכל תומת נפשה התמסרה לעבודה. לא רק לאותה העבודה שבשבילה נשתכרה להיות מילדת בבית החולים, אלא היא עוד בקשה לה עבודה מועילה בחנוך, בהשכלה.

ביחוד רבתה עליה העבודה כשהתחילה המלחמה. הצעירים לוּקחו לצבא והעבודה רבתה על הנשים. היו בתים כאלה, שהנשים צריכות היו ללכת לעבודה ולעזוב את ילדיהן סגורים לבדם בבית בלי השגחה, או מה שיותר גרוע, לעזבם על איזו אשה זקנה הדיוטית כמעט עיורת וחסרת שכל. אז התחזקה חוה ויסדה בית חנוך לילדים קטנים, היא סדרה את הבית בחכמה. בהשתדלותה נתנה פקידות המחוז איזה סכום למכשירים: לעריסות, סדינים וכדומה; חוה היתה מפקחת על הכל, ונשי האכרים הכירו את הטובה שהיהודיה הזאת עושה להן, ופעמים חפצו להביא לה מתנות קטנות: מי עשרת ביצים, ומי כד זבדה, אך היא, לתמהונן, לא רצתה בשום אופן לקבל.

— מדוע הפּוֹפּ שלנו — הוא הרבה יותר עשיר ממך — תמיד מקבל, ובלבד שתתן, ואת אינך חפצה לקבל? — שאלו בנות האכרים.

— איני יודע למה הוא מקבל, — אמרה חוה. — אני אינני פּוֹפּ. ואני איני רוצה במתנות; די לי שכרי שאני מקבלת מבית־הפּקידות.

היא שמעה הרבה פעמים את האכרים מדברים בגנות הפּוֹפּ, שאינו מתנהג בנימוס וביושר. ותמיד השתדלה שלא לבוא עמו במגע ומשא. היא הרגישה שהיחס שלו אליה איננו טוב. הוא היה מתפּאר שהוא חבר בחברה הנקראה “חברת אנשי רוסיה”, שבראשה עומד הקיסר ניקולי השני בעצמו. היא ידעה שחברה זו מגמתה רק להגדיל שנאה בין העמים השונים היושבים ברוסיה.

חוה רוצה להראות שאף על פי שהיא יהודיה, היא עושה בשביל הרוסים הרבה יותר מאלה המתפּארים בשם “חברת אנשי רוסיה”, שהם רק לוקחים מהעם, ואינם נותנים לו כלום.

לה נודע, כי הפּוֹפּ וביחוד אשתו הוכיחו את האכרים שלא רצוי בעיני האלוהים שיהודיה מחנכת את ילדי הנוצרים… הדבר הזה הסב לה לחוה צער גדול.

— מתי, מתי יחדלו בני האדם להתיחס בשנאה בני עם זה לבני עם אחר? וכי לא כולנו בני אדם אנחנו? וכי לא אל אחד בראנו? אם הם נוצרים — מה בכך? יהיו להם הם נוצרים. אני איני באה ללמדם אמונה ודת. אני רק חפצה לעזור להם מפּני שהם בני אדם, והם זקוקים לעזרה — כך חשבה חוה.

ואמנם הלחישות שלחשו הפּוֹפּ ואשתו לא הזיקו לחוה. היא הוסיפה ללכת בדרכה דרך החסד והטוב.

עד שבאו ימי הריבולוציה, והחמס והשוד שהתחוללו אחריה.

הפּוֹפּ בישר את חוה בשמחה, כי בכפרים שמסביב שוחטים את היהודים, וכי הנשארים בורחים העירה. ובודאי שהשודדים יבואו גם הנה… וכדאי לה שגם היא תמהר לברוח העירה.

— אני לא אברח — ענתה חוה.

— וכי לא יהודיה אתּ? — שאל הפּוֹפּ בלגלוג.

— ומה אם יהודיה? — שאלה היא, ונעצה בו את עיניה השחורות החודרות.

— היהודים הם כולם פּחדנים.

— אני אינני פחדנית, — אמרה חוה — ומאין “האב” יודע שהיהודים כולם פּחדנים?

— הם ברחו ותמיד בורחים מהצבא, כך העידו שרי הצבא.

— זוהי דבת שוא. חטא הוא, אבא, להפיץ דבות שקרים שכאלה!

— חוצפּנית את! — קרא הפּוֹפּ — אכן הגיעה השעה לטהר את רוסיה מכם.

— אני איני חוצפּנית, אבל חובה עלי להגיד את האמת — ענתה חוה ותלך.

— אני לא אברח — חשבה חוה בלבה, אחרי שנתרחקה מן הפּוֹפּ. — איפה אמצא מקום יותר נוח בשבילי? פּה יש לי עבודה רבה ומועילה, שנותנת לי ספּוק נפשי. איני חפצה להפּרד מהמקום הזה. יהרגוני כאן, יהרגוני. כאן הייתי, כאן עבדתי וכאן אמות. אי־אפשר לי לעזוב את מקומי ואפילו בשעת הסכנה…

ואמנם בעוד שנים שלושה ימים בא גדוד שודדים לקזטינה.

כשפּגשו את הפּוֹפּ שאלוהו, אם יש כאן יהודים.

— יש רק יהודיה אחת, וגם היא למותר — ענה הפּוֹפּ.

— אם כך אין מה למהר — אמר שודד אחד. — עם יהודיה אחת נוכל לגמור גם אחר כך. נלך אל המרזח.

— נגמור עמה תחילה ואחר כך נלך אל המרזח — ענה המצביא.

אולם בתוך כך התאספו הרבה אכרים ונלוו אל הגדוד. וכולם שמו פעמיהם אל בית החולים ששם יושבת חוה.

חוה ראתה את הרוצחים, פּניה חורו, אך רוחה לא נפל בקרבה.

— אתּ יהודיה או נוצרית? — שאל אחד השודדים.

— אני יהודיה — ענתה חוה בקול עז.

אחד הרוצחים כבר שלח ידו לאחוז בה, אך כאן התערבו זקני הכפר.

— הרפּו, אחים, מהיהודיה הזאת. היא עשתה לנו טובות רבות; אנחנו לא ניתן להמיתנה. — והם התחילו לספר בפרוטרוט את כל מעשי החסד שעשתה חוה בכפר.

דברי הזקנים פּעלו על השודדים. הם, השודדים, דרשו רק הין יי"ש כופר נפשה.

— את זה ניתן, — ענה זקן האכרים — נלך אל בית המרזח.

ממחרת היום ההוא ארזה חוה את חפציה.

— אנה אתּ נוסעת? — שאל אותה זקן האכרים.

— איני יודעת. אבל את המקום הזה אני עוזבת… עוזבת לנצח.

— למה? וכי אנחנו לא הצלנו את נפשך אתמול ממות? ואנחנו תמיד נכונים להגן עליך.

— כן. אני מודה לכם מאוד על הדבר הזה. אבל במקום שהחיים ניתנים רק בשכר מעשה חסד — שם איני יכולה לשבת. החיים הם קדושים כשהם לעצמם, בין חיי איש צדיק ובין חיי איש פשוט, יהיה מאיזה עם שהוא. ובמקום שמזלזלים בחיים, במקום שמבקשים להם זכות — אני נחנקת… אלך למקום שאלך, אל כל אשר ישאני הרוח, אולי אמצא מקום ששם בני אדם מכירים בערך החיים, בקדושת החיים.

וחוה עזבה את הכפר לשמחת לב הפּוֹפּ ואשתו.

אבל ספרו כי שמחת הפּוֹפּ לא ארכה: גם הוא היה אנוס לברוח מהמקום ההוא.

א

ראש בית־החולים המרכזי שבעיר הפלך האוקראינית, ד"ר אלכסנדר אלכסנדרוביץ, נוצרי ובן־אצילים, זקן כבן שבעים ומשהו, היה מכבד מאוד את האחות הרחמניה היהודית רוזליה, צעירה נמוכה ופשוטה לגמרי, בבגדיה ובכל דבריה והליכותיה. הרופא הזקן הזה, שהיה נוטה לתורת טולסטוי ותר תמיד אחר מטרת החיים של האדם, בחן וראה כי מטרת החיים ידועה ביותר לצעירה היהודית הזאת, אף־על־פי שהיא איננה מחפשת אחר מטרה זו כמוהו ביסורי נפש, בתעיות, במעלות ומורדות. פשטותה הגמורה — זו היתה המטרה היחידה ואין אחרת.

את זאת ראה הרופא בעבודתה של האחות רוזליה, בטפולה בחולים. היו שם במוסד הגדול הזה צבא של אחיות רחמניות, אבל מכולן משכה את עיני הרופא הזקן האחות רוזליה. עבודתה לא היתה רק דיקנית, מלוי חובה בישרנות, אלא היתה בה מעין עבודת כהונה, עדינות נשמה, שבקרבתה היתה מקילה הרבה את יסורי החולים והשרתה עליהם רוח בטחון, סבלנות ותקוה.

היא היתה בת אברהם החייט, יהודי מחזיק בית־מלאכה ברחוב הראשי ויחד עם זה בן־תורה, ממשפחת רבנים, אך הוא בחר לו פרנסה מעבודת כפים, ובימי השבתות היה לומד בבית־הכנסת של בעלי המלאכה לפני הקהל פרק בעין־יעקב, במדרש, וחנך את בניו ובנותיו חנוך עברי ולא מנע מהם גם למודי חול. אחד מבניו היה מהנדס. ורוזליה בתו למדה וידעה היטב את השפה העברית וגם את ספרותה, ביחוד התנ"ך והספרות האגדית, ובהיותה בת ארבע־עשרה הכינה את עצמה לגימנזיה, והגיעה עד המחלקה השמינית, ואז נחשדה בסוציאליות וישבה איזה זמן בבית־האסורים, ואחר כך, בצאתה משם, נכנסה לבית־החולים לשרת כאחות רחמניה.

לפעמים, בשיחתה עם הרופא, היתה מצטטת לפניו ממאמרי חכמים בעלי האגדה, והוא היה מתפלא על זה, שביהדות הבזויה בעיני הנוצרים ישנן אמרות, פתגמים, משלים ודרשות כאלה, שעומדים לעילא ולעילא מפסגת השירה והמוסר האנושי.

פעם נמלטו מפיה איזה דבורים שהיו ממש לחידה בעיני הרופא הנאור.

היתה שיחה ביניהם על־דבר בקשת אלוהים, ענין שבזמן ההוא דשו בו רבים. טולסטוי, מרז’קובסקי וגם חכמי המערב, כמובן, עסקו בו. הרופא התאונן, שאמנם מדברים הרבה בענין הזה, אבל כשאנו חודרים לתוך עומק הדבר, הלא הם דבורים בעלמא, ולא התקרבנו עדיין אל פתרון הפרובלימה הזאת אפילו מלוא שעל אחד. מרימים אנו רגלים כאילו נכונים אנו ללכת והרגלים חוזרות ועומדות שוב על אותו המקום, ואולי עוד נסוגות אחור…

היא שקעה רגע במחשבתה ואחר כך נמלטו דברים מפיה, כאילו בלי שום כונה, בלי שום התאמצות:

— את האלוהים אין צורך לבקש, הלא הוא שוכן בתוך לבו של אדם.

הרופא נפעם מהוודאות, שבה השמיעה רוזליה את האמרה הזאת. הוא הביט רגע אליה, והנה היא תמימה ופשוטה כמו תמיד, כאילו לא הרגישה את הרוממות שבדבריה.

הלא זוהי קדושה! — עלה מבלי משים על לב הרופא.

וכשנסבה השיחה בינו ובין חבריו הרופאים על־דבר רוזליה ועל־דבר שאר האחיות ואחד אמר, ששאר האחיות היו צריכות ללמוד את דרכי רוזליה, איך היא מתיחסת אל החולה, אמר אלכסנדר אלכסנדרוביץ:

— לא הן ולא אנו יכולים ללמוד ממנה, מדותיה טבועות בדמה, ירושה הן לה מאבות ואבות־אבות וכל מעשיה מלוה ההרגשה הגמורה שבלבה שוכן האלוהים. איך אפשר ללמוד דבר שכזה? עדיין לא נוסד בעולם בית־ספר שכזה…

— ובתי־ספר של התיאולוגים? — שאל רופא אחד צעיר בצחוק של אירוניה.

— התיאולוגיה מדברת הרבה על־דבר האלוהים, — אמר אלכסנדר אלכסנדרוביץ — אבל, כנראה, הדבור המלאכותי, ואפילו אם הוא צבוע במדעיות ומקושט במליצות יפות, אינו מקרב את האלהות.

— וטולסטוי?

— טולסטוי רק מרגיש בחסרונו, שאין אלוהים בקרבו, והוא מחפש, מבקש… אבל גם הוא רחוק מאלוהים… לב היהודיה הזאת הוא משכן לאלוהים, והוא המכוון את כל פעולותיה. זהו ענין אחר לגמרי, לגמרי אחר. לא נרמה את עצמנו…

— ובכן, אולי נתגייר? — ענה שוב הרופא הצעיר בחיוך.

— בהתגיירות מיכאנית לא נועיל. כמו בשיחות תיאולוגיות. תשתנה רק החיצוניות, הפנימיות תשאר כקודם. בין היהדות השאולה מאחרים ובין הנצרות — שגם היא שאולה אצלנו מאחרים — אין שוב הבדל… מסורוגאט של אמונה לא תצא אמונה לעולם. אנו יודעים להמציא מכונות, לגלות מיקרובים, אנו יכולים גם להמציא מלחמות, להשמיד איש את אחיו, את כל אלה אנו יודעים היטב, אבל אמונה, אמונה פשוטה, אין לנו ואיננו יכולים להשיגה…

ב

רוזליה חלתה במחלת הכליות ואיזה שבועות היתה מוטלת במטה. אלכסנדר אלכסנדרוביץ נתן נפשו עליה להמציא רפואה למחלתה, והיא נרפאה סוף־סוף. אך בימי מחלתה היה פוגרום בעיר וכל בני משפחתה נהרגו. בבית־החולים שכבו יחד הפרועים שבנס ניצלו ממות, אבל נפצעו קשה, וגם אחדים מהפורעים, שגם הם נפצעו מחברי ההגנה העצמית.

קשה היה לה, לרוזליה, לשוב לעבודתה בבית־החולים אחר מחלתה, וביחוד אחרי שנרעשה כולה מהמאורעות הנוראים שעברו על אחיה ועל בני משפחתה. נשמתה נשארה אמנם שלמה כמו שהיתה, והאלוהים שהיה שוכן בלבה לא עזב את משכנו, אבל הגוף היה חלש ומוכרחת היתה למצוא עבודה יותר קלה.

ועל פי המלצתו של אלכסנדר אלכסנדרוביץ נתקבלה רוזליה להיות מפקחת על המוסד “טפת חלב” בשביל התינוקות שאין להם הורים.

גם שם היתה עבודה די קשה, אבל בכל זאת לא היה זה טפול בחולים, וגם קרובה היתה רוזליה לעולם הילדים. גם היא ברוחה היתה תינוקת, ונעים היה לה לראות את הילדים בשחקם, בעליזותם, בטהרת נפשם.

ומכל הילדים היתה מטפלת טפול מיוחד, בהתענינות מיוחדת, בדאגה תמידית, בילד יתום אחד, שאביו מיכאלקה, אחד מגבורי הפּוגרומים, שידיו נגואלו בדמי משפחת רוזליה ואחרי כן נהרג בכדור של בולשביק, ואם התינוק מתה אחר כך בדֶבר. על התינוק הזה שמה רוזליה את עיניה בחמלה יוצאת מן הכלל. כאילו היתה תמיד שרויה בפחד שמא אינה יוצאה ידי חובתה, והילד היה קפריסי מאוד ודרושה היתה חקירה, וגם עיון, לחנכו על פי דרישת המדע, וגם ברוח ההומאנית, הטובה ומיטיבה; והתינוק נתקשר אל רוזליה ולא זז ממנה רגע.

אלכסנדר אלכסנדרוביץ, שהיה מפקח נכבד על בית־התינוקות הזה, הרגיש, כי היא מעונינת ביחוד בטפול התינוק הזה, והמשרתות אשר שם הגידו לו, כי התינוק הזה הוא בן השודד שהרג את בני משפחת רוזליה, ואף־על־פי שהיא יודעת דבר זה, היא דואגת לתינוק הזה יותר מאשר לשאר התינוקות; הדבר הזה היה לפלא בעיני כולן, אבל לא נועזו לשאול את פיה. קשה היה להזכירה את אסון משפחתה.

אולם אלכסנדר אלכסנדרוביץ לא היה יכול להבליג על חפצו לדעת על מה ולמה זכה התינוק הזה בעיניה, כי תטפל בו יותר מאשר בשאר הילדים, והיא ענתה:

אבי התינוק התנפל עם חבורת שודדים על הורי ואחי הטובים והישרים והרג אותם, והנה התינוק שלו מסור בידי, ויש שהייתי רוצה לחנקו, שלא ישאר מזרע רשעים זכר, אבל היושר אומר אחרת: התינוק אינו אשם במאומה, ואני מתגברת על יצרי, ותמיד אני חוששת שמא אינני ממלאה את חובתי לתינוק הזה, מפני שיצרי מתגנב אל תוך לבי תמיד ולוחש לי: הלא זה הוא בן הנחש, אשר הביא עליך אסון נורא… קשה להלחם עם היצר, ולולא אלוהים העוזר לנו, לא היינו יכולים לו…

— למדת את זאת בתלמוד שלכם? — שאל אלכסנדר אלכסנדרוביץ

— כן כתוב בתורתנו: כאשר היה הילד ישמעאל צמא והגר אמו השליכתו תחת אחד השיחים, צוה ה' על מלאכו כי ילך ויחלץ את הילד ואת אמו מצרה. אז אמר לו המלאך: הלא הילד הזה סופו שבניו ימיתו בצמא את בניך, בני ישראל, על מה תרחם עליו? ענה הקה"ב: אין אני דן את הילד אלא באשר הוא שם. הוא עכשיו חף מפשע, מה שיהיה בעתיד אינו בא בחשבון, לך והצילהו! וגם המצפון אשר בלבי אומר, כי כך צריך לעשות — ענתה רוזליה.

— נו, נו, ז’ידובקה!… — חשב אלכסנדר אלכסנדרוביץ בלבו.

א

עששית־שמן קטנה מפיצה אור מועט על פני החדר הקטן. לחדר אין רצפה ואין רהיטים. מבעד האשנב הקטן שבקיר הסמוך לרפת נשמעו צהלת סוס, בעיטת פרסה, נעירת חמור, צלצול כבלים, שהבהמות קשורות בהם לאבוס. נודף ריח גללים טריים.

על מטה מכוסה מחצלת ישנה שוכב צעיר אחד ופניו קודחות. על ידו עומד שולחן רעוע, ועליו כד מים. מפני שהכד נקוב קצת בשוליו הועמד בתוך קערה, שהָאֱמַליה שלה נקלפה בהרבה מקומות. על יד השולחן כסא אחד נשען אל הקיר, מפני שאין לו עמידה כשאינו נשען, ועוד כסא שני, אמנם יותר חזק, אלא שהקליעה במקום המושב נקרעה, ולפיכך מונח עליו קרש ארוך וצר, הלקוח מארגז של נפט, שעומד בפנה ומשמש בסיס לספרים אחדים.

נכנסה צעירה, שחוט של חסד מתוח על פניה הרעננים, ובידה מרחשת מלאה חלב חם מעלה הבל. הצעיר החולה התעודד בבואה.

— שלום לך, אברהם! — קראה הנכנסה. — הנה הבאתי לך חלב.

— תודה רבה, שושנה. שבי, אם יש לך פנאי. פסח הלך?

— כן הלך. בכנרת ודאי תהיה עבודתו יותר נעימה.

— הפועלים היותר טובים עוזבים את החוה… — ענה אברהם במרירות. — עוד מעט ותתרוקן לגמרי… האמנם גם את חושבת לצאת מפה?

— לעת עתה אי אפשר, — ענתה היא. — אתם, הפועלים כשעולה על דעתכם לשנות את מקומכם, הנכם מרימים את רגליכם והולכים. אבל לי יש גן, ובגן יש ילדים והילדים אי אפשר לעזוב ככה, עד שתמצא גננת אחרת… לפי הנראה, יש לך חום רב. אשים מגבת על ראשך…

— ולמה את עוזבת את המקום? — שאל אברהם בחרדה מסותרת.

— אני רוצה לעזוב את גן הילדים ולעסוק בגן ממש, בירקות, או אפילו במטבח. עבודת הגננות היא לא לפי רוחי. רוצה אני בעבודה פשוטה.

היא ישבה על יד החולה שעות שתים, השקתו חלב, הרטיבה לרגעים את המגבת ושמה אותה על מצחו, עד אשר ירד החום מעט, ואז נתנה לו מנה יפה של חינין, כנהוג בארץ ישראל, והוא נרדם.

ב

אברהם עובד בארץ ישראל זה שנים אחדות. עוד בחוץ לארץ נדר בלבו להקדיש את כל חייו לתחית ארץ ישראל בעבודת האדמה.

מתחלה היה נודד ממושבה למושבה. שם נטע ופה חרש, פה זמר ושם עדר. רצה אברהם להכיר את הארץ ואת כל ענפי העבודה, ובכל מקום שהיה עובר בו היה מתקשר עמו בידידות: הגבעות, השיחים, האבנים — הכל נשקף אליו בידידות.

בארץ ישראל אין אברהם מרגיש את עצמו גלמוד, גם בהיותו רחוק מחברת אנשים. כל הארץ היא עמו והוא עמה כולה. אין לו הבדל, אצל מי הוא עובד, ואינו שם לב לעבודה עצמה.

גם הבהמות מכירות את אברהם ונשמעות לו. היה מעשה, שאחד מחבריו ניגש לחרוש בפרדות, אך הן משום מה התעקשו ולא רצו ללכת. כשהצליף עליהן, הרימו את רגליהן האחוריות ובקשו לבעוט, אבל ממקומן לא זזו. לקח אברהם את המושכות בידו וקרא: לכנה! והן הלכו: כאילו נכלמו מפני העובד החרוץ.

— הנני רואה בך כשרון מפקד, — אמר החבר בצחוק, — אילו עבדת בצבא, כבר היית לאופיציר.

— אופיציר לפרדות, “מהיכי־תיתי”, — ענה אברהם בשחוק.

הטבע של ארץ ישראל נקלט במוחו, בדמו. הוא לא הרבה להסתכל ביפיה ולא היה מסיח בדבור את התפעלותו למראה הדרה, כאילו ירא היה לחלל את הקדושה. בכלל היה אברהם קמצן בדבור ובפרט במה שנוגע לדבר היקר לנפשו. וכמו שלא דבר בשבח הארץ, כך לא הרבה לדבר בשבח העבודה, מפני שגם היא היתה קדושה בעיניו ורוממה את נפשו בלא אומר ודברים.

ומה מאוד היה מצטער כשאיזה צעיר עזב את הארץ! הוא הרגיש בזה עלבון גדול, כאילו מעליבים בפניו את אמו שנפשו תכלה אליה באהבה. פעם כשאמרו לו שחברו פלוני מבקש להפרד ממנו בצאתו מן הארץ, מיהר אברהם וברח מהמושבה, שלא לראות בקלקלתו של חברו.

אולם סוף סוף בקש לחדול מנדודיו, להתקשר לאיזה מקום ולעבוד בתור פועל יומי בקביעות, והוא בחר בחוה “ברוריה”.

ג

חוה יפה היא “ברוריה”, נמצאו בה גם חברים טובים, אידיאליסטים, השכר, לפי הערך, יותר מרובה מאשר בשאר המקומות. דירה לא גרועה, גם כן לפי הערך. האוכל אינו עולה ביוקר. בקצור, אפשר להתקיים לכאורה.

רק העבודה שם מרובה, אפילו לפי השגתו של אברהם שלנו. יוצאים בחורף לעבודה כשעדיין חושך בחוץ ושבים בחשכה. וכששבים, אז אוכלים משהו ותיכף שוכבים על המטה. מרגישים כי כל הגוף שבור ורצוץ. לקרוא ולעיין קצת בספר אי אפשר כלל, מלבד בימי השבתות. ואולם הספר הרי הוא דבר, שאפשר להתרגל לחיות בלעדו. מותר הוא הפועל על הרבה דברים, גם על נעלים שלמים, ומדוע לא יותר על קריאת ספר?

אבל אברהם אינו יודע בעצמו מה זה היה לו… רעבתנות אחזה אותו. הוא דורש לחם הרבה… אולי מפני שעד הנה, כשהיה עובד אצל אכר ואוכל על שולחנו, לא לחם שקול אכל, וגם היה תמיד איזה תבשיל של ירקות מזין או סתם ירקות, ואפילו לא מבושלים, וכאן הלחם שקול, המנה מועטה מאוד, ולפעמים היא סתם מים שנדלחו על ידי מעט גריסים או קצת קמח עם סובים. ובשביל ללפת את הפת צריכים לשתי מנות. וצריך להזהר מדיפיציט.

והנה הקדחת, האורבת ביחוד לכל מי שמוציא ואינו מכניס, אחזה את אברהם. הוא אמנם מתאמץ ללכת לעבוד גם כשהוא קודח. אין דבר. יקח את המעדר בידו, יכיש ויכיש בו והקור יעבור וגם להזיע יתחיל. אבל הראש — מה לעשות בראש? אילו היה אפשר להסירו לאיזה זמן מעל הכתפים, שלא יכאב כל כך, שלא יפריע.

וכששוכבים במטה, אז אין שכר, והדיפיציט הולך וגדול. החובות מתרבים. בעלת בית האוכל, שהיא בעצמה גם כן אשה עניה, נושאה את נפשה אל הפרוטה במזומן שתוציא מיד הפועל המסכן, וכשהיא מקיפה לבה חרד: מי יודע אם יוכל אחר כך לשלם? ובכל בוקר היא אורבת, צופה בנפש חרדה: מי ומי ההולכים לעבודה, ומי מפגר ללכת. את המשגיח היא מחניפה, והוא מגלה לה את הסודות, כמה מקבל כל פועל.

ואוי לו לפועל כשהוא שב אל בית האוכל מהעבודה וצריך לבקש בהקפה! האשה בוחנת אותו ומשביעתו קלון. מצד אחד אמנם היא רוצה למכור את מנותיה. ומהצד השני — היא חרדה פן ילך לטמיון הקרן עם הריוח יחד. והוא צריך להחניף לה, להבטיחה, להשבע לה, שהוא יקבל מלבד שכרו גם איזה כספים מן החוץ, שיש לו דוד עשיר וכו' וכו', ואז היא מגישה לו את המנה במדה זעומה וביד רועדת…

ומה שגרוע ביותר זהו שממחרת יום הקדחת, כשיוצאים לעבודה, המשגיח מביט אחריו בשבע עינים כמו אחרי גנב. יודע המשגיח שהפועל “יתפנק” היום, שיבקש לעתים תכופות לשאוף רוח. והמשגיח הלא בשביל זה הועמד שיאיץ, שידפוק…

מתהלך הוא המשגיח כל היום, ידיו בכיסיו ועיניו בפועלים: ילה! ילה!

כל זמן שהיה אברהם עובד אצל אכר לא טעם עלבון של השגחה. אכר הפלחה על פי הרוב כמוהו כפועל ועובד עמו יחד. אבל כאן הנך רואה לפניך בר־נש כרסן, עצלן, שאינו עושה כלום, והוא מאיץ בעובדים. סוף סוף גם הפועלים היותר גרועים עובדים המה, והוא — לא כלום, רק מציץ בערמה, מתהלך או יושב ומפהק בצל אילן או שמשיה רחבה.

אמנם יודע הוא אברהם שבלא משגיח אי אפשר, יודע הוא המאמר: “הרוצה לאבד מעותיו ישכור פועלים ואל ישב עמהם”, ואף על פי כן העלבון הוא גדול, כשדופקים בבן אדם.

והנה גם הוא פעם, אחרי שקדח ונתעיף מאוד בעבודתו, עמד קצת לנוח, נשען על מעדרו. רגליו כל כך רפו, עד שכמעט היה נכון לפול. והמשגיח הרגיש בדבר. וקרא: מה זאת? הכי כבר הגיע הזמן לנוח? עוד טרם גמרת את השורה של הבורות.

— ואתה יודע מה זאת עבודה אחרי יום של קדחת עזה? — אמר לו אברהם.

— אם חלש אתה — ענה המשגיח — לא היית צריך לצאת לעבודה. אין לנו צורך באינטליגנטים…

על דברים שכאלה לא מצא אברהם מה להשיב. באמת אין לו, להמשגיח, כל צורך באינטליגנטים. הוא צריך לעבדים, שאפשר לרדות בהם בפרך.

אז הרגיש אברהם, מה גדול הוא עלבון ההשגחה! העבודה היתה בעיניו כמעט לדבר שבקדושה, ואוי לה לקדושה, כשכוהנים כאלו, כמו המשגיחים, מכהנים בה!

הוא מסתכל בחבריו הפועלים, והנה כולם נרגזים ומיואשים. ההתלהבות, שהיתה להם מלפנים, כשניגשו לעבודה בחוה, חלפה ואיננה. קרני התקוה, שהאירו להם מלפנים, דעכו. הם נכונים לעזוב את עבודת האדמה, להמירה באיזו פקידות שהיא, אם רק ימצאוה…

הם אמנם מתאספים לפעמים ושרים וגם רוקדים “רוֹנדוֹ”, כביכול, אבל כמה זה עשוי! וכשאתה יודע שכל השירה והרקודים אינם מן הלב, כמה הם מצערים!… חפץ אתה להרחיק את העצבות הכבדה, לפשוט את הגשמיות העכורה, והנך אסור בכבלים, בכבלי עוני ועלבון…

ואברהם רוצה להחליף את מקומו, לנדוד שוב… אבל גם זה לא יוכל…

נקשרה נפשו… בשושנה.

את זה לא גלה לאיש, גם לבו לפיו לא גלה. ואיך יגיד? הכי אפשר לפועל עני לקוות שבזמן מן הזמנים יבנה לו בית משפחה? היא אמנם מתפרנסת מיגיעה שלה. היא “גננת” בחוה. אבל הלא אין אשה אלא לבנים. ובמה תתפרנס היא בשעה שלא תוכל לעבוד? ובמה יפרנס ויחנך את הילדים?…

הוא אמנם קבל מראש, בעלותו לארץ ישראל, שיקדיש את עצמו כליל לאידיאל, לעבודת האדמה, וישאר רוק כל ימיו, ומהחלטה זו אינו זז גם עכשיו. אך אין דבר שיאסור עליו מהמשך אל שושנה. יכול הוא להתענג בשיחה עמה, יכול הוא לחלום על אודותיה, לחשבה לידידה טובה וחביבה… לא, יותר מידידה. זהו — איזה רגש יותר עז ועמוק.

ומשיכה זו תמנעהו מעזוב את החוה. הוא סובל בה קדחת ועלבון וכמעט רעב… אבל שעה של שיחה ידידותית עם שושנה מכפרת על הכל…

עכשיו, כשהגידה לו שושנה, שהיא נכונה לעזוב את החוה וללכת למקום אחר, אל… ששם עובדים פועלים בקבוצה, גמר אברהם בלבו, שגם הוא ילך מפה. אין לו עוד דבר שיעכב אותו.

ונסתדרו הדברים, שבסוף החורף קבל הזמנה מאת הקבוצה ההיא, כי יבוא שמה ויקבלוהו בתור חבר. והוא ושושנה יצאו מברוריה.

ד

אדמת הקבוצה נקנתה בעמל רב. האדמה היתה כמעט כולה אדמת בור, כי זה שנים רבות שלא עלתה עליה מחרשה. האפנדי בעל האחוזה ישב עם נשיו תמיד בלבנון ולא שם כלל לב לנחלתו זו, וכמעט שהיתה הפקר לעדרי הערבים. עכשיו צריך היה להראות, שיש אדונים לנחלה זו, ואסור לרעות בה, ומכל שכן לגנוב ממנה.

כשבא אברהם לעבוד בקבוצה נתחבר לפועל צעיר אחד, בנימין הגלילי, שהכיר אותו עוד מיהודה. מפני מה דוקא אליו? אולי מפני שבטבעם היו מתנגדים זה לזה מן הקצה אל הקצה. זה היה צעיר חי, רוכב יפה ומומחה בכל עבודה ואפילו בעבודת המטבח; ראשון במסדרי חגיגות וראשון למרקדים.

שושנה נתקבלה לעבוד במטבח. ואברהם היה מתראה עמה כמעט בכל יום. הקדחת חדלה ממנו, ואף מעלבונות משגיח לא סבל עוד.

רק השכנים, יושבי הכפר הסמוך, היו מציקים בגנבות. בזה היו מצטיינים ביחוד הערבים הקטנים. זריזים הם במלאכת־הגנבה כשדים. ורע מזה, שהיו שולחים את המקנה על השדות הזרועים. ניסו הפועלים לדבר עם המציקים, להוכיחם, והללו הבטיחו הבטחות רבות וגם הציעו לתת מתוכם שומרים בשכר מועט…

ראו הצעירים, שבדברים אין לעשות כלום, הלכו ולקחו את הפרות שעלו על שדות הקבוצה ואספון אל הרפת. אז באו יושבי הכפר ברובים ובנבוטים לקחת בזרוע את מקנם, אבל הצעירים פגשום על הגבול מזוינים, והערבים נכנעו ושלמו איזה קנס.

כעבור זמן קצר מצאו באחד הבקרים הרבה נטיעות עקורות.

צריך היה להעמיד שומרים.

נאספו צעירי הקבוצה לדון בדבר השמירה. מתחלה חשבו להטיל גורלות. אך מהרה חזרו מדעתם: אין מטילים שמירה אלא על מי שמקבלה ברצון.

— אני מקבלה עלי, — נשמע קולו הצלול של בנימין.

— מי השני?

אין עונה.

— אנוכי, — קרא אברהם בקול עצור.

— אני איני מסכים, — קרא בנימין. — אברהם לא יצלח להיות שומר.

אברהם כבש פניו בקרקע וידום… הוא אמנם בלבו לא רצה בעבודת השמירה, לא רצה להחליף את המעדר באקדח. בכלל, כל עבודה כעין זו שנואה בעיניו, אבל כשאין אחר, חשב, אולי… והנה ידידו עמד לשטן על דרכו זו המלאה קוצים גם בלאו־הכי…

לסוף נמצא חבר אחר, שנתרצה לקבל עליו את השמירה תחת אברהם.

אברהם, ככל חברי הקבוצה, ידע את הסביבה היטב, ידע את טבע הערבים בני הכפר הסמוך, שמפורסמים במעשי ליסטים, ועל כן היה תמיד לבו חרד על חברו בצאתו בלילה לשמור. ובכל לילה, לפני לכתו לישון, הוא סר אל בנימין למקום השמירה ומתהלך עמו שעה ארוכה, או יושב עמו על הסלע לנוח ונכנס עמו בשיחת רעים.

ולפעמים קרובות היתה שיחתם מוסבה כלפי הערבים, ואז נתגלתה תכונתו המיוחדת של בנימין. הוא היה מספר בהתפעלות רבה על דבר חיי הערבים וסגולות נפשם, וביחוד על דבר הבידואים החפשים, על המשמעת הצבאית שביניהם, על רכיבתם היפה ועל אומץ לבם ובפרט על בוזם למות. בנימין התהלך זמן רב ביניהם וסגל לעצמו את שפתם ומנהגיהם. גם הוא התהדר ב“כפיה ועגל ועבאיה” וכמוהם אהב את בחירתו־סוסתו, שעליה רכב בגאות ועשה בה “פנטסיות”; גם היה מתפאר ב“מרטינקה” שלו ושאר מכשירי המלחמה. וגם הוא סגל לו יחס קל אל החיים ואל המות ומצא כעין עונג מיוחד בעבודת השמירה, שסכנה בה. ומה מאוד היה שמח כאשר עלתה לו, בארבו תחת איזה סלע כבד, להתנפל פתאום על גנב ולגזול ממנו את נשקו ולהעניק לו תריסר מכות יבשות באגרופו החזק לזכרון.

כל הגבורות והנצורות הללו זרים היו לאברהם, העובד בשקט והרואה בעבודה תכלית חייו. גם הוא אמנם חשב על דבר הערבים, אבל מחשבות אחרות לגמרי. הוא רצה להרימם על מדרגת הקולטורה האנושית השלמה, להכניס בלבם רגש של אחוה, כראוי לבני אדם, ובפרט לאלה שהם בני גזע אחד. וצר היה לו מאוד על שאנו והם עומדים זה כלפי זה כצוררים במצב של מלחמה.

— ואתה, בכל זאת, חשבת להיות שומר? — אמר לו פעם בנימין בצחוק.

— כשאי אפשר בלעדי זאת, — ענה אברהם בקול חלש. — ואתה? הלא אתה רוצה מאוד בהתאחדות עם הערבים…

— אנוכי, כן. אבל בשיטה אחרת לגמרי. הם צריכים להכיר בכוחנו, בעוצם ידינו, ואז יכרתו עמנו ברית שלום. במלים טובות לא תשפיע כלום על הערבי. הוא מעריץ רק את הכוח, רק אותו הוא מכבד, והוא מחקה את מי שהוא מפחד ממנו.

בענין הזה היו דנים לעתים קרובות והמחלוקת שביניהם לא פסקה.

ה

עבר חודש מעת שבנימין נמנה לשומר, ואברהם חברו חדל לבקרו בלילות במקום השמירה.

סיבה חשובה היתה לזה. אברהם מצא פעמים אחדות את בנימין מתהלך בלילות את שושנה, שעבדה במטבח.

הוא לא חדל מאהוב את שושנה, אבל כמו אז לא נועז להגיד לפניה כלום ממה שהגה לבו. גם עכשיו, כשחייו בקבוצה נעשו יותר קלים, אי אפשר היה לו בכל זאת לחשוב על דבר חיי משפחה, שמא יהיה למשא על הקבוצה, שהיא קבוצת־רוקים. והנה הוא רואה שבין בנימין חברו ובין שושנה נתהותה התקרבות יתירה…

והנה פעם אחרי סעודת הצהרים, בשכבם יחד על מחצלת אחת לנוח, שאל בנימין את אברהם: מדוע חדלת מבקר אותי בלילות?

— כך, — השתמט אברהם ממענה.

— אני יודע… אבל… דע לך… אתה חושב, שאנו מדברים תמיד דברי אהבה, שזר אינו צריך לשמעם… תוכל להתבשר היום… אנחנו נתארסנו…

— נתארסתם!

— היפלא הדבר בעיניך?

— לא!… אדרבא, בסימן טוב… אני שמח באשרכם. שושנה היא ידידתי היותר טובה.

— כן, היא ספרה לי. וגם אנוכי ידידך הייתי תמיד, ועתה גם כן ממני לא נגרעה כלום… מידידותנו. הלב יכול להכיל גם אהבה וגם ידידות כאחת.

— כן, הלב רחב, אבל הזמן מוגבל — אמר אברהם בלחש כמדבר לנפשו.

— ואתה מקנא, שאני נותן זמני לשושנה?

— חלילה! — ענה אברהם. — אלא איני יודע למה, איזו עצבות תקפתני. חסר אני דבר מה.

— תבקש ותמצא גם אתה כמוני רעיה טובה שתסיר ממך את העצבות.

— הכי בבקשה תלוי הדבר? האשה כמציאה באה בהסח הדעת.

— כן דברת, — ענה בנימין. — אנוכי מתחלה לא חשבתי לישא אשה. עבודת השמירה כרוכה בסכנה ואיך אפשר להתקשר עם אשה? ואף על פי כן מבלי לפקפק הרבה הלכתי ונתקשרתי… מה שיהיה — יהיה.

— תעזוב את השמירה, — אמר אברהם.

— אם ימצא אחר הגון כמוני.

— הכי זוהי תורה גדולה?

— ואתה חושב, שכל אחד ואחד יכול להיות שומר? הנה חנניה רענו קבל עליו גם כן את השמירה, ואני רואה שהוא הולך ומתקלקל. עצביו נעשו כל כך רפויים. מכל רשרוש קל הוא מזדעזע. ואנוכי תמיד שרוי בפחד, שלא יעשה משגה.

ו

עברו עוד חדשים אחדים. היחס שבין בנימין ובין החברה שושנה נעשה כבר קבוע. הם ישבו כבר בדירה אחת, וחשבו להכנס לחופה, כאשר יבוא אבי שושנה…

ורגש האהבה שהיה בלב אברהם לא חדל, אלא שקבל גון עוד יותר אצילי. זו היתה כמעט אהבת אחות, שנפשו קשורה בנפשה. ואותה האהבה נתפשטה ועלתה גם על בנימין בחירה. לבו של אברהם היה מלא הכרת טובה לבנימין על ששושנה מאושרת על ידו.

אלא שלפעמים היתה תוקפת את אברהם עצבות מרה, והיה קובל כלפי עצמו על שהוא מבקש חשבונות רבים. מקנא היה אז בבנימין ידידו. הוא צעיר חי באמת, אינו נכנס לעמקו של דבר, אינו מחטט, אלא חי. הגע בעצמך: הוא שומר, תמיד במצב של סכנה. ואף על פי כן נושא אשה… מה שיהיה יהיה… הכי באמת אפשר לנו להתקיים בחשבון? והלוא, אם אתה רוצה, הכל תלוי על בלימה… אין כל יסוד לחיינו לא שם ולא פה… תלויים אנו בין שמים וארץ, ואף על פי כן מתקיימים איך שהוא. ולמה אני, העלוב, מבקש שיבטיחו לי את קיומי באחריות?… אבל אי אפשר לי ללכת נגד טבעי… איזה קול אכזר קורא תמיד באזני: אסור!… ובין כך וכך חיי אובדים… והכל בשביל העתיד הלוטה בערפל…

ואולם אברהם השתדל להשתחרר ממחשבות אלה, ובזמן שהמחשבות רדפו אותו ביותר, הזדרז בעבודתו והיה מכה במעדרו מכות גדולות באדמה, כאילו רצה לקבור שם את המחשבות העוקצות. פניו נעשו אז קשים, וזעה היתה שוטפת עליהם.

ז

בשבוע האחרון שבחודש חשון בלילה התלבש בנימין, שם עליו את נשקו ויכּוֹן לצאת לשמירה. השמים היו מעוננים, הרוח בשר גשם.

— אולי אלך לשמור תחתיך, — אמרה שושנה. — אתה הלא קדחת אתמול. תצטנן, חלילה.

— השומר אינו ירא מפני כדור ומצנה לא כל שכן, — ענה בנימין בשחוק, כדרכו.

— ומדוע לקחת אתה את הזכות הזו לך ואינך רוצה לתתה גם לי? האתה חושב שאני אינני אמיצת לב כמוך?

— רשות ביד האדם לסכן את נפשו, אבל עמך הלא יש עוד נפש אחת…

שושנה השפילה ראשה ותאדם: הנפש ההיא אינה יודעת עוד לחוות דעה.

— ומשום כך אנו צריכים לשמור עליה ביחוד.

— הידעת, יקירתי, — אמר בנימין אחרי דומיה קצרה — בעת שהייתי מוטל בקדחת נצטערתי על שדחינו את הנשואים. שרוי הייתי בדאגה פן אמות… טוב שלא מתי…

הוא חבק אותה בזרועותיו החזקות, נשק לה ויצא.

היא לא ידעה למה, אבל דבריו נחתו כחניתות בלבה, ושעה ארוכה שכבה על מצעה וחזרה בזכרונה על הדברים שאמר לה בנימין בצאתו, כשהיא מרטטת בכל עצמותיה… אחרי שנתהפכה איזה זמן מצד אל צד, קמה, התלבשה ויצאה.

רק הספיקה לסגור את הדלת, והנה קול יריה נשמע.

ברגלים כושלות מהרה לרוץ אל המקום, שמשם נשמעה היריה. והנה מצאה בקצה המושבה את בנימין מוטל מת. הכדור חדר אל עינו ופצע את מוחו. עליו עמד נדהם השומר השני. מהרה נתאספו שמה כל בני הקבוצה…

ביום השני נתרומם גל רענן בקצה המושבה. זה היה קברו של בנימין שנפל חלל.

את הגל הזה היתה שושנה מבקרת בכל יום. עומדת שם איזו שעה, מעיניה נוזלות דמעות חמות, דמעות־יאוש.

חשך העולם בעד האלמנה הצעירה. והצרה היא כפולה. בעיני העולם זרה היא להמנוח. ההרגשות הפנימיות כמוסות. העולם יודע רק טבעת קדושין וכוס של ברכה.

הצער היה כל כך גדול, עד ששונה חשבה על דבר אבוד עצמה לדעת, אבל חמלה על הנפש היקרה שבקרבה, זרע בנימין אהובה…

ח

בין חברי הקבוצה נתעוררה השאלה על דבר העתיד להולד.

אברהם הקשיב לדברי החברים והתענין מאוד לדעת מה יהיה גורל שושנה וגורל פרי בטנה.

פעם שמע מפי אחד החברים איזו מלה, שיש בה משום עקימת שפתים… והדבר הזה עורר אותו לשקול את המצב ולבחנו מכל צד, ואחרי שעה קצרה הוא נכנס אל שושנה ואמר לה במלים מרוסקות:

— שמעי נא… בתור ידידך וידיד המנוח… באתי להגיד לך… שמעי נא… קשה לי להגיד… ירא אנוכי, פן לא תביני אותי… אבל…

היא הביטה אליו בתמהון, והוא שאף רוח, התחזק והוסיף לאמור:

— איני רוצה שיהיה ילדו של חברי לשמצה בפי אנשים לא טובים… איני רוצה, שינבלו שם כבודך. אני רוצה להגן על שניכם… תנשאי לי… הילד יקרא על שמי… תוכלי אחר כך להפרד ממני, לקבל גט… אתּ — אשה, את מוכרחה לעשות זאת… את מבינה… אין לי שום כונה אחרת… שום פניה… כבודך וכבוד חברי המת וזרעו דורשים זאת…

היא נישאה לו ושוב לא נפרדה הימנו.