בן ארבע עשרה היה יהודה פרנקל (כיום: נדיבי), כשהוריו עלו לארץ מלונדון, בקיץ תרע"ג (1913), והביאוהו לתל־אביב עם שני אחיו הקטנים ממנו.

מאז ראיתיו והכרתיו מקרוב. לנגד עיני עברו חייו בגימנסיה “הרצליה”, התבגרותו ושרותו במשרד הממשלה הבריטית הצבאית והאזרחית, כניסתו למזכירות של עירית תל־אביב בקיץ תרפ"ד (1924).

הוא נולד ביוני 1899 בהומל (רוסיה הלבנה). אביו ר' שלמה בן יוסף פרנקל היה עסקן פעיל ב“צעירי־ציון”, עסק בהוראה והיה מן המורים הראשונים אשר הנהיגו ב“חדר המתוקן” בהומל את השיטה הטבעית “עברית בעברית”. אף האם חנה היתה ציונית מנעוריה (עליה פרק מיוחד במדור אחר בספר זה).

בזמן הפרעות, שפרצו בהומל בקיץ תרס"ג (1903), השתתף שלמה פרנקל באופן פעיל במערכת ההגנה העצמית נגד הפורעים הרוסים. כעבור זמן־מה עקר עם משפחתו ללונדון, ואף פה המשיך לעסוק בהוראה בעברית. ובית פרנקל שימש בימים ההם מרכז לדוברי עברית בלונדון.

הילד יהודה, בגיל חמש, למד ביום – בבית־ספר עממי שבמרכז היהודי במזרח־לונדון, ובשעות הערב – בבית־הספר העברי “תלמוד־תורה”. במלאת לו שתים־עשרה שנה, גמר את בית־הספר העממי וזכה בסטיפנדיה, אשר נתנה לו את האפשרות ללמוד בבית־ספר תיכוני.

האב, שלמה פרנקל, התמסר לתעמולה ציונית בארצות־הברית ובקנדה, ובשנת 1913 היה ציר ציוני קנדה בקונגרס הציוני האחד־עשר, שנתכנס בווינה. לאחר הקונגרס העביר את משפחתו בת חמש הנפשות לתל־אביב, והוא חזר לעבודת התעמולה הציונית בארצות־הברית.

המעבר מלונדון הכרך לתל־אביב הזעירה, שטבעה בים של חולות, לא הדהים את הנער יהודה. מיד הסתגל לחיי תל־אביב, נכנס כתלמיד למחלקה החמשית והתקרב למורים ולתלמידים. המורים הכירו בו תלמיד מקשיב ושקדן ובעל הנהגה טובה בתוך המחלקה ומחוצה לה, והתלמידים התרועעו אתו והוא נעשה כאחד ממשפחת הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה”. מן המחלקה החמשית עבר לששית של המגמה הריאלית, והתקדם יפה בלימודים לשביעת רצונם של הוריו ומחנכיו. בפרט הצטיין במתימטיקה, פיסיקה, כימיה, ציור ושרטוט.

ראוי להזכיר, שעוד בראשית תרע"ז הכין התלמיד יהודה פרנקל תכנית תל־אביב הקטנה וסביבתה המדברית. את המדידות עשה בלא כל מכשירים ומכונות, כי־אם בפסיעות, ממש עקב בצד אגודל מדד את הרחובות, את המדרכות ואת המגרשים הבנויים והפנויים, וכתב בכתב אשורי את שמות הרחובות. בשולי המפה כתב הערות ובאורים לסעיפים הבאים:

א. מגרשים ריקים בלתי־בנויים.

ב. ישוב תימני מחוץ לתחומי תל־אביב של אז.

ג. ישוב נוצרי או ערבי מחוץ לתחומי תל־אביב של אז.

ד. הרחובות של אז: הרצל, יהודה הלוי, לילינבלום, שדרות רוטשילד, נחלת בנימין, מונטיפיורי, חברה חדשה (כיום אלנבי), דרך־המלך–שכם–יפו (כיום: דרך יפו ודרך פתח־תקוה) ומסלת הברזל.

מפה זו מעניינת גם עתה את עין רואיה, והיא מזכירה את ימיה הראשונים של תל־אביב בתחילת בנינה.

האב, שעבודתו הציונית החזיקה אותו מחוץ לארץ־ישראל, היה מבקר אצל המשפחה מפרק לפרק, ומאושר שזכה לגדל את בניו בגימנסיה “הרצליה”.

עם פרוץ מלחמת־העמים הראשונה, באבגוסט 1914, נפסק הקשר עם ראש המשפחה, שעשה אז בארצות־הברית. באו ימים קשים, רעים ומרים. החלה פרשת החפושים, המאסרים והגירושים ההמוניים מן הארץ. הבנקים נסגרו, והפרוטה כלתה מן הכיס. צרכי המזון וכל יתר המיצרכים החיוניים נתיקרו באופן מבהיל ואחר כך נעלמו לגמרי. יום יום וגזירותיו הרעות, יום יום וצרותיו האיומות. נוצר מצב חמור מאד, ומאין תבוא העזרה?

לאט־לאט הסתגלו תושבי תל־אביב לתנאים הקשים. הלמודים בגימנסיה “הרצליה” נמשכו, אף־על־פי שהמורים הראשיים (ד“ר ב”צ מוסינזון, ד“ר י. לוריא וד”ר ח. בוגרשוב) גורשו מן הארץ, וגם ד“ר ח. הררי ורעיתו נשארו בחו”ל. ובימים טרופים אלה לא שכחה הגימנסיה “הרצליה” את גדול המשוררים העברים שבתקופת התחיה – את חיים נחמן ביאליק, וערכה בפורים תרע"ה נשף תלמידים למלאת

25 שנה להופעת שירו הראשון. אחדים מן התלמידים ציירו את ח. נ. ביאליק, וכתבו על קלף באותיות זעירות כמה משיריו. והתלמיד יהודה פרנקל צייר כמה תמונות של ביאליק בשרטוט ועל יד כל תמונה חיבר “שיר” מיוחד, שחרוזים אחדים מובאים בזה:

לַחֲצִי יוֹבֶלְךָ עֲבוֹדָתִי זוֹ אַקְדִּישׁ,

מֵעָלֶיהָ תִּקְרָא עָלֶיךָ דַּעְתֵּנוּ,

וְרִגְשׁוֹת כָּל אֶחָד אֵלֶיךָ יַרְגִּישׁ.

בַּצּוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, הַנְּכוֹנָה, הַיָּפָה

תִּרְאֶה עַצְמְךָ כְּפִי שֶׁהִנֶּךָ,

אָהוּב, חָבִיב בְּפִי כָּל נוֹשֵׂא,

פָּנֶיךָ יַבִּיעוּ אֶת טֹהַר נַפְשֶׁךָ…

תמונות אלו עם החרוזים והשרטוטים גנוזות בין יצירות תלמידים ב“בית ביאליק” בתל־אביב.

יומיים לפני פסח תרע"ז (אפריל 1917) יצאה גזירת הגירוש הכללי מיפו ומתל־אביב. תל־אביב התרוקנה מתושביה וגם מורי הגימנסיה “הרצליה” ותלמידיה היו בין הגולים. משפחת פרנקל עברה למושבה יבניאל (בגליל התחתון), ואילו יהודה הבכור נדד עם תלמידי הגימנסיה, שהתפזרו בזכרון־יעקב, שפיה, בת־שלמה, גבעת־עדה וחיפה. בגמר המלחמה חזרה משפחת פרנקל – באוקטובר 1918, יחד עם כל הגולים לתל־אביב.

מיד הוזמן הבוגר יהודה פרנקל, כמקשר בין ה“ריש־גלותא” מאיר דיזנגוף ובין השלטון הצבאי הבריטי בעניני הגולים מיפו ומתל־אביב. ידיעת שתי הלשונות (עברית ואנגלית) סייעה לו לעבור מתפקיד לתפקיד בפקידות. כעבור זמן קצר נכנס לעבוד במשרד המושל הצבאי בחיפה עם המאיור ג’מס רוטשילד. ומן המשרה הצבאית עבר למחלקה לעניני היהודים, בשלטון המחוז, ביפו. במרוצת הזמן נתמנה למנהל המחלקה למושבות העבריות שבמחוז יפו. בעת ובעונה אחת אירגן (בקיץ תרפ"א–1921), מטעם המושל המחוזי ומחלקת העליה הממשלתית, בשיתוף פעולה של ועד הקהילה של יהודי יפו ותל־אביב, את רישום הבקשות של היהודים תושבי מחוז יפו להעלאת קרוביהם מחוץ־לארץ.

עם פרסום חוק ההתאזרחות (בתרפ"ב–1922) החליף יהודה פרנקל את אזרחותו הבריטית בנתינות הארצישראלית, ואת השם “פרנקל” החליף בשם עברי “נדיבי”, ומאז ועד היום הוא ידוע לכל בשם יהודה נדיבי. בתרפ"ג (1923) עבר להנהלת מחלקת הכספים של משרד מושל המחוז ביפו.

לאחר שנה הפסיק את עבודתו במשרדי הממשלה הבריטית, ונתקבל (ביוני 1924) כמזכיר עירית תל־אביב.

נדיבי אוהב סדר ומשמעת, זריז ומהיר במלוי תפקידו ומתמצא יפה בעבודה המשרדית. הוא לא הסתפק בידיעותיו ושאף תמיד להשתלמות מקצועית. ביקר בלונדון, ולמד שם את שיטות העבודה של העיריות ויצר קשרים ראשונים עם חוגי משרד־המושבות. מפרק לפרק ביקר בערי אנגליה, השתתף בועידת ארגון מזכירי העיריות שנערכו באוניברסיטה של אוקספורד. השתתף גם בקונגרס הבינלאומי לניהול מדעי.

בשנת 1937 ביקר נדיבי בכמה ארצות מזרח־אירופה, וכן בסקנדינביה ובברלין, כדי ללמוד מקרוב את שיטות הניהול העירוני בכמה עיריות. בשנת 1939 יצא בשליחות המוסדות והקרנות הלאומיים להודו, בורמה ומאלאיה. בהודו נתקבל לשיחה אצל המהטמה גאנדי. השיחה התנהלה באנגלית, ונמשכה שעה קלה.

נדיבי נקט תמיד בסיסמה: “מכל מלמדי השכלתי”. יחד עם הנסיון המעשי, שנן ולמד את תורת הניהול העירוני בארצות שונות, ובמידה רבה התאים לתנאי הארץ את ידיעותיו בשטח הניהול העירוני.

בתקופת המלחמה השניה התנדב, בהסכמת הסוכנות ועירית תל־אביב, לצבא הבריטי ושירת בדרגת קפיטן, כקצין־הקשר היהודי בין המפקדה הצבאית ובין גדוד המתנדבים הארצישראליים. כחמש שנים טיפל בכל הענינים האישיים של חיילינו בחזיתות אפריקה, אירופה וארצנו. אף בתו התגייסה לחיל התעופה, והבן לבריגדה היהודית.

בגמר המלחמה שוחרר מן הצבא וחזר לעבודתו בעיריה. בשנת 1946 יצא שוב בשליחות עירית תל־אביב והמוסדות ללונדון, ונפגש שם עם כמה אנשים מחוגי הממשלה הבריטית. כן השתתף בועידה השנתית של מזכירי העיריות ובקורס ממשלתי לשלטון מקומי, בה לקחו חלק גם עובדי עיריות איטליה, דנמארק, שבדיה, צ’כוסלובקיה ועוד.

בשנת 1936 יסד את איגוד “מזכירי הרשויות המקומיות העבריות”, ומאז הוא משמש כיושב־ראש האיגוד.

יהודה נדיבי עובד במערכת הפקידות זה יותר משלשים שנה, ותוך עשרות שנים רכש לו נסיון רב בשירותי הפקידות העירונית, והרי אין חכם כבעל הנסיון.

הוא מן הפקידים המוניציפאליים העברים הראשונים בתל־אביב, וממילא בארץ כולה (כי תל־אביב היתה עריסת השלטון המוניציפאלי העברי), שהכניס לעירית תל־אביב את השיטות החדישות המקובלות בערים מתוקנות בעולם. ואף בשטח זה, כבענינים רבים אחרים, עירית תל־אביב היא אם ודוגמה לעיריות אחרות בארץ.