א    🔗

כמו ניצב הוא עתה לפני ואנוכי רואה את קומתו הגבוהה והכפופה מעט, את ראשו המתנועע בגאון, את עיניו הטרוטות אשר גבות אין להן, את לחייו הצנומות והקמוטות, את אפו החד והיפה, את זקנו הלבן המסורק והמעוגל במספרים, את אדרת השער שלו, אשר שערותיו כבר נרקחו וטלאים הרבה לה, ובכל זאת נקיה היא בתכלית ואין עליה לא רבב ולא אבק, את נעליו המתוקנים והמבריקים, – שכל אלה שמו עליו חותם מיוחד, חותם של אצילות ועניות כאחד…

האיש הזה, דוד המבורגר, היה עשיר גדול מימי נעוריו, חוכר מכס היי"ש בגליל… ועשרו היה בולט וניכר בכל הליכותיו: תמיד היה צמד סוסיו ומרכבתו המובחרים שבכל הגליל, דירתו הנאוה בדירות, מאכלו הטוב במאכלים, מלמדיו הטובים במלמדים ונדבתו הגדולה בנדבות. הוא היה אוהב מאוד את הכבוד ומנהל את הצבור ביד רמה, אך לא עריץ “יבש”, מתבודד ושונא הבריות, כי אם איש רעים, ותמיד היו בביתו משתה ושמחה, ולכן הוקירוהו גם החסידים, אף אם לא דרכיהם היו דרכיו.

אך החכרנות כבר עברה, ואחריה אפס לאט לאט גם עושר המבורגר, עד כי היה לעני-אציל כיום הזה.

עתה הוא מקבל מלחם אביונים, ממעות-חטים ושאר קופות הצדקה, אך איננו הולך בעצמו בשורה עם כל העניים, כי אם הולך אל אחד מפרנסי העיר ומגלה לו בסוד את צערו ומקבל מידו בחשאי. פרנסי העיר נושאים לו פנים ונותנים לו כמה שידם מגעת. והוא מקבל ומודה להם הודאה קלה בפניהם ומקלל אותם קללות נמרצות שלא בפניהם, גם מרבה לספר בגנותם ולגלות מומיהם, שישנם בהם ואינם בהם. לפי דבריו לוה ממנו פרנס פלוני מלפנים אלף שקל ולא החזיר לו, ופרנס אלמוני קנה ממנו סחורה ולא שלם לו – סוף דבר: כולם עשקוהו וגזלוהו, ועתה הם מתגאים עליו ומראים בפניו את שנאתם לו, יען כי הם דורשים שהמקבל יראה לפניהם הכנעה ושפלות, אך הוא, המבורגר, חלילה לו להשפיל גאותו לפניהם, כי זוכר הוא מה היו הוא ואבותיו ומה הם ואבותיהם: לפי דבריו, אבותיהם היו סנדלרים ובעלי-עגלה, והם בעצמם היו בנעוריהם גנבים ריקים עניים, ועתה הם גנבים וריקים עשירים.

הוא היה מר נפש, קפדם מאוד, חמתו תמיד בערה כאש, ואי-אפשר היה לו לכלוא את רוחו… אמנם קללותיו וחרפותיו היו כעין מחאה, לא נגד פרנסי קהלת עירו שלא הם היו אשמים במצבו, כי אם נגד סדרי החיים, שהביאו אותו לידי מצב כזה, נגד האנושיות כולה המגדלת ומחנכת אומללים כאלה…

בת זקונים היתה להמבורגר מאשתו הראשונה, עדה שמה, שהיתה אהובה לו מאוד. היא לא היתה יפת תואר, אך אצילות אבותיה היתה שפוכה על פניה; כל תנועותיה ודבריה העידו, כי רחוקים הם דרכיה מדרכי יתר הבתולות העניות, אף כי היא לא זכרה את הימים הטובים אשר היו לאבותיה, כי הם עברו כבר בטרם נולדה, ומעודה ראתה בבית אבותיה רק מחסור ועוני. בהיותה בת שתים-כשרה החל אביה לחשוב מחשבות מה לעשות לה, אם לתת אותה לבית-מלאכת-הטבק או לתופרת. בבית-מלאכת-בטבק תוכל עדה לקבל שכר מיום בואה, ותופרת תבקש כי תעבדנה עדה שלוש או ארבע שנים חנם. גם זמן העבודה בבית-מלאכה ידוע ממתי ועד מתי, ואצל תופרת אין זמן קצוב לעבודה; יש אשר תלכנה בטל חדשים שלמים ויש אשר העבודה רבה מאוד, ואז אין שעה פנויה גם לישון; יש אשר תארך העבודה כל היום וכל הלילה והתופרות יושבות כפופות על מחטיהן ומתנמנמות. לא נעימה היא עבודה כזאת אחד סעודת פת לחם יבש!… אך תחת זאת בעבדה בבית-מלאכת-הטבק לא תצא לעולם לרשות עצמה, ואם אצל תופרת תעבוד ועבדה ארבע או חמש שנים, ואחרי כן בשקלים אחדים תכונן לה בית-עבודה לבד, ואז תוכל לקבל תלמידות ולהיות גבירה לעצמה, כתופרת פלונית ופלונית – ומה מאוד יקר הוא לעברי, כי לא יהיה תלוי בדעת אחרים! הכלי ישא ויסבול, אך לא עבדות…

ואחרי חשבו הרבה גמר אומר לתתה לתופרת; וברוך ה', כבר עברו עליה שנות למודה, עדה עשתה חיל, הבינה היטב את מלאכתה וגם כבר החלה לקבל שכר וכחמשים שקל היו לה במזומנים, ואביה החל לבקש לה דירה באחד הרחובות הגדולים לבית-עבודה. הוא שעשע את נפשו בתקוה טובה, כי עוד מעט ויראה את שם בתו שמו ושם-משפחתו מצוירים בצבע באותיות גדולות ומזהירות על השלט אשר על פתח בית-עבודתה… אך פתאום חלתה בתו במחלת הלב, הכסף אזל מכיסה לכיסי הרופאים והרוקחים, ופקודת הרופאים חזקה עליה לבלי שוב עוד למחטה…

ובתוך כך והנערה גדלה ותהי לבת עשרים. נחוץ לתת לאיש, ומי יקחנה – חולה עניה? היו איזו תלמידי חייטים, רודפי קדים, אשר אמרו לקחתה, אך המבורגר לא עני פשוט הוא שיקח חתן מכל הבא לידו, וגם בתו איננה נערה פשוטה אשר תהיה לאיש המוני, כי רוך מזגה לא יתן לה לשבת יחדיו עם בעל-מלאכה פשוט וגס. אז עלה רעיון על לבבו, רעיון אשר העלה חמתו כאש ויאכל את קרביו. מפני הרעיון הזה חרק שן, אגרופו התכוץ, ועיניו הטרוטות יצאו מחוריהן ותמלאנה דם…

מעודו לא פנה אל אחד מקורביו לבקש מהם עזרה, גם כאשר לא בוש מקבל מקופות הצדקה שבעיר מידי הגבאים. “קרובי יודעים את מצבי הרע – אמר המבורגר תמיד אל לבי – יודעים מה רעים ומרים חיי העני. יודעים הם כי בעת אשר הם היו עניים עזרתים ותמכתים בכל כוחי, ודודם והודם הייתי אז, ועתה לא יחפצו לדעת אותי, גם יבוזו להגיד כי דודם אנוכי… לכן אף אני אינני חפץ בהם ובעזרתם. טוב לי לבקש מנכרי, בן עם אחר, מבּקש מהם”.

אבל עתה, כאשר הציקתהו “צרת הבת”, עלה על לבבו לפנות אל בת אחות אשתו המתה, הגבירה טרביצקי היושבת בנ. הגבירה הזאת היתה מלפנים נערה עניה והוא, המבורגר, נתן לה שלוּחים וגם השיאה לאיש, ותעל מעלה מעלה. ובעשרה לא זכרה את דודה והטוב אשר עשה לה… ופעם בנסוע לנ. אחד ממכיריו, בקש המבורגר מאתו לבוא לפני הגבירה טרביצקי ולספר לה את גורלו, אולי תושיע לו, אך השתדלות מכירו לא הועילה מאומה. הגבירה חיבה את דודה על כי המיר את דודתה המתה בלא-דודתה החיה, ועל כן לא תאבה לדעת אותו ואת כל ביתו. אם מאהבת דודתה דברה זאת או לא – איך שיהיה, התרוץ היה מספיק, לפי דעתה, והכסף נשאר בכיסה בשלום. מה מר היה לו לפנות עתה אליה לבקש ממנה עזרה, אבל דרך אחרת אין לו. טובת בתו חמדתו דורשת ממנו קרבן כזה, התוכל עוד אהבת עצמו וגאותו להתיצב על דרך אושר בתו? לא! דם לבבו יעלה על כל גדותיו, ישטוף ויעבור ועד גרונו יגיע, כעסו וקצפו ירתיחו שארית לשד גוו כסיר, והוא בכל זאת ימשול ברוחו ועשה כל אשר טובת בתו דורשת!…

– הכּוֹני, בתי, לדרך. מחר או מחרתים נסע לנ… ראיתי לך שם מקום אשר ייטב לך. לא תשבי עוד באהלי הרעוע, לא תסבלי עוד כפן וקור, כי אם בארמון מלך יהיה מושבך והתענגת על כל טוב…

הנערה הביטה אליו בתמהון אם בדעת ידבר.

– למה תתפלאי כה, עדה? – אמר דוד בשחוק; – הן קרובה עשירה לך בנ. אקחך ואובילך אליה, בביתה תשכוני, על שולחנה תאכלי וכל מחסוריך עליה; גם לא תחשׂך ממך נדה כרוב עשרה, כאשר יזמין לך ה' חתן טוב, והיית מאושרה. פה אף אם המבורגר אנוכי, אבל מה הוא שם-משפחה אם לנושאו אין כסף? – הלא אפס ותוהו! אך אם נדה תהיה לך ושם בת דודה הגבירה טרביצקי יקרא עליך, ונהרו אליך החתנים כדבורים אחר דבש. קרובת טרביצקי כאבן-שואבת תמשוך כל הלבבות, ואז יהיה לך גם שם המבורגר כלוית חן. המבורגר לא עני מבטן הוא ולא ממשפחת המחזרים על הפתחים, אבותי אבות אבותי כולם היו עשירים מופלגים ופרנסי הדור, וגם אביך איננו “קטלא-קניא”, עוד גם היום כל הגבירים יראים מפניו, זעים וחרדים לקראת בואו…

ובדברו כל זאת באזני בתו ואשתו, התלהב דוד וישכח את רישו, וכמעט היה נכון להאמין בעצמו בדבריו, כי כל הגבירים יראים ומפחדים מפניו.

ועדה האמינה בדברי אביה, האמינה שבעתידותיה, בימי אושר הנכונים לה שם בנ. בבית קרובתה הגבירה, ואחרי כן בבית אישה… ובכל זאת לא היה קץ לדמעות אשר שפכה בצאתה מאוהל אביה הצר ללכת אל בית-הנתיבות. צר היה לה להפרד מאביה אוהבה ואהובה וללכת אל אנשים זרים, להפרד מהאוהל הדל הנודע לה והנשקף אליה באהבה וידידות ולבוא אל ארמון אשר לא תכירהו ולא תדעהו.

 

ב    🔗

ביום השני נגשו המבורגר ועדה בתו אל בית טרביצקי בנ… לבבות שניהם הלמו בחזקה, מרוב הדרך אשר עברו ברגליהם מבית-הנתיבות ומפחד ותקוה לפני הראיון הראשון ותוצאותיו. ביד רועדת אחז דוד את יד הפעמון וימשכהו. עד מהרה יצאה השפחה ותתבונן אל האורחים רגע ותשאלם בקול גס: מה לכם פה?

– את הגבירה טרביצקי – ענה דוד.

– איננה בביתה – קראה השפחה ותאמר לסגור הדלת.

– אנוכי המבורגר, דוד אבּרמוֹויץ, דוֹד הגבירה! – קרא דוד בקצף וגאון.

השפחה השתאתה לקול דבריו, החרישה רגע ואחר אמרה: אלכה אל הגבירה והגדתי לה. מה שם משפחתך, אדוני?

– המבורגר.

השפחה הרוסית לא יכלה להוציא כן את השם הזה; פעמים רבות שנן לה ולא הצליח, כי בבואה עד הגבירה החליפה אותו ל“האמבוקער”, אך הגבירה הבינה כרגע מי הם דורשיה, ובשפה רפה אמרה לשפחה: יבואו ויחכו בחדר-האוכל.

שעה רבה ישבו האב ובתו בחדר-האוכל. דוד ישב ותחתיו כמו גחלים להטו; לרגעים התנשא מעל מושבו, חרק שן, צעד על הפַּרקֶט החלק כשני צעדים וַיָשָב אל מקומו וַיֵשֶב ויתנועע וימולל את זקנו ויתנשא עוד הפעם… ועדה ישבה שוממה; כל אשר ראו עיניה פה מוזר היה לה: הפּרקט המבריק, התמונות הגדולות במסגרות זהב, ארון-המאכלים הגדול, הכסאות היפים, ושם הלאה הטרקלין המפואר, הגליונות הגדולים, והפרחים היפים והרמים – כל אלה הכוה בתמהון ובשממון… היא זכרה את אוהל אביה: שם לא היה לא מרחב ולא יופי, אבל כל מה שהיה שם, הביט אליה באהבה ורעות, ופה מרחב ויופי, אך הכל נשקף אליה כמו בזעם, כמו יחר להם על אשר באה לקלקל בעניותה את ההרמוניה השלטת פה…

והגבירה גם היא לא שקטה בחדרה, גם לה היה רע ומר…

העניים לא יתנו מנוחה ומרגוע רגע – אמרה הגבירה בלבה; – הנה הוא בא עם בתו מעיר רחוקה להרגיז מנוחתי!… אם מלחמו אכלתי בימי נעורי הלא עבודת פרך עבדתי בביתו בעד לחם? האם כל ימי אשלם בעת פת לחמו ולעולם-ועד אהיה בעלת-חוב לו? אל נכון הוא בא עתה עמה לבקש בעדה נדוניא, אל נכון הוא חפץ להשיאה לאיש… הוא ירא פן יאחר המועד להרבות ולהפרות את העניים כילק… מצוה רבה וגדולה! חא, חא, חא!… מריא, קרח! – את שתי המלות האחרונות קראה הגבירה בקול אדיר אשר נשמע כרעם בכל חדרי הבית. ומריא השפחה מהרה ותביא רגב קרח לשפשף בו את גב הגבירה כפקודת הרופאים.

הגבירה זלפה טרביצקי היתה כבת ארבעים וחמש שנה, בעלת קומה בינונית, שמנה ועבה. היא יראה מאוד מפני אלוהים פן ישלח מלאך-המות ולקחה, פן ישים בה כל חלי ונגע, פן יביא מארה ברכושה. ועל כן היו עיניה תמיד נטויות למרום, ובהזכירה איזה דבר רע ירקה שבע פעמים ותאמר: אל יזכר הדבר פה, מביתי יצא בעשן ומחצרי – ברוח… ובכל זאת בכל דבר אשר היה נוגע לתאות נפשה מצאה לה הוראת היתר. למענה שפתו את המיחם בשבת וגם בשל מאכל, שתתה קאפה בחלב אחר סעודת בשר, לא צמה בימי צומות, ולא אכלה כרפס ומרור בלילי הסדר. וכל זה היה יען כי נדמה לה שחולה היא, ולחולה הכל מותר. אם שמעה כי אחר עשה כזאת, אז חרה לה עד מאוד ותקנא לאלוהיה, והיא בעצמה – “אונס רחמנא פטריה”…

לדעת הגבירה טרביצקי, כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילה. הקיסר עם חיילותיו – לשמור את נפשה היקרה משודד וחומס; הבהמות והעופות – להזמין לה בשר; הסוחרים – להביא לה רוח פרנסה, והעניים – להנחילה גן-עדן על תתה להם לפעמים פרוטה ואיזו סחבות שנפסדו מהשתמש בהן; וגם לתכלית זו יש אלוהים בארץ – שתהיה עינו צופיה כל הליכותיה מראשית השנה עד אחרית השנה, לבל תכשל חלילה ולא תנגף רגלה, לתת לה תאות-האוכל וחלומות נעימים ולהאריך ימיה עד נצח נצחים… ובהיותה טרודה כל כך וחרדה לטובת נפשה, שהיא לפי דעתה מרכז הבריאה כולה, לא יפלא עוד אם תמיד חשה בנפשה איזה מחסור, תמיד הרגישה איזה מכאוב. היום כמו מר לה בפיה, אתמול עצמותיה היו כמו שבורות, ושלשום היה עליה כמשא כבד. וכל רופאי העיר השכימו תמיד לפתחה והיא שמנה מיום אל יום, עד כי פחדו הרופאים פן יהפך לבה כולו לחלב.

כעבור שעה, אחרי כלתה מריא את העבודה ותשפשף את בשר גברתה בקרח, עד כי גם היא גם גבירתה אדמו כתולע, יצאה זלפה מחדרה עצובה ונאנחה ועטויה עד מעל לשפה. לה נדמה כי היום גם שנה תכאב לה… אמנם כן! מה יביא לה דודה העני אם לא כאב שינים? – חשבה זלפה; – הם, העניים, מרגיזים את העורקים ומזה באה כל מחלה, ה' ישמרנו!

היא חפצה מאוד לדבר אתו קשות, לשלחו לעזאזל אותו ואת בתו יחד, אך יראה. היא זכרה את דודה והליכותיו מימי נעוריה, זכרה מה קשה היתה חמתו וכי בתתו קולו עליה רחפו כל עצמותיה, ועל כן שמה לה פנים עצובים ותתאפק.

– שלום עליכם – אמרה זלפה בקול חלש ודק ותגנח – מה שלומכם?

– שלום עליכם – ענה דוד; – מה יש לשאול לשלום העני? מה שלומך, זלפה?

– אינני בריאה, לא עליכם. הזאת בתך?…

– בתי עדה. למענה נסעתי הנה להביאה אליך, למען תהיה בביתך, עד כי יזמין לה ה' זווגה, ואל נכון לא תקפצי ידך מהשיאה לאיש.

כאבן כבדה נגולה מעל לב זלפה. “אם כן לא עתה הוא דורש כסף” – אמרה בלבה ותתנחם.

– ולמה לה לשבת פה? – ענתה הגבירה. – תשב בביתך וכאשר ימצא לה שדוך הגון תודיעני.

– אם שמך יקרא עליה יקפצו עליה רבים, ואם בביתי תשב – נבול תּבּול ואיש לא ישים אליה לב.

הגבירה הביטה בעין חודרת על הנערה, ותתבונן בפניה, במבנה גויתה, בידיה, ותחליט כי די כוח לה לעבוד כל עבודה וכי לא תאכל עמה לחם חסד; אך הסתירה מחשבותיה ותאמר: אבל מה תעשה בביתי? אמנם לחמי לא אחשוך ממנה, אבל לא טוב לאדם לשבת בחבוק ידים, ובביתי כל עבודה אין. ברוך ה' שתי נכריות בביתי, מלבד מבשלת עבריה, אחת מפקחת על הסדר והנקיון ומגהצת את הלבנים, “בריה” נפלאה שאין כמוה בבנית העברים; והשניה לעבודות גסות: להדיח את הרצפה, לכבס, להביא מים ועצים; גם שומר החצר בא מדי פעם בפעם לעזור להן בכל עבודה, ומה תעשה בתך פה?

– ברוך ה' לא קטן הוא ביתך – אמר דוד בלב מלא תקוה, כי הבין מקול דברי הגבירה שאין את נפשה להשיב את פניו: – עוד תמצאי עבודה גם למענה. היא יודעת לתפור גם כותנות גם בגדים. אמנם הרופאים צוו עליה לבל תעבוד הרבה, אבל מעט תוכל לעבוד, כפי צורך הבית.

– הלנו תהיה בתך לתופרת? – שחקה הגבירה – הן “לבנים” מובאים לנו מעיר הבירה. בתך לא ראתה בד כבד אשר ממנו לבנינו תפורים.

– יוסף ה' על רכושך כהנה וכהנה, ובטוח אני כי בתי בעצמה בשבתה בביתך תמצא לה עבודה מועילה לכלכלת הבית. אנוכי אשבחנה בפניה, כי היא נערה לא סכלה ואוהבת עבודה. גם יודעת היא לקרוא ולכתוב ולחשב חשבונות.

– הלא מראש אמרתי לך, כי נכונה הנני לקבלה. ערך מחיתה לא נחשב בעיני למאומה, אך אם תתאונן על כי תשב תמיד בטלה לא עלי תהיה תלונתה.

– תודה רבה לך, זלפה, כי לא תעלים עין מבשרך וגם חמלת על זקנותי. אל תיראי! ה' ישלם לך כפעלך, ויחד עם בתי תבוא הברכה אל ביתך, והיית בריאה, דשנה ורעננה!…

– אמן! – ענתה הגבירה באנחה. – ה' חייב לעזור לי: ברוך ה', תמיד ידי פתוחות לתת צדקה, בכל יום ויום רבים מחזרים על פתחי, ואני נותנת כפי כוחי…

 

ג    🔗

דוד המבורגר שב לביתו שמח, ועדה נשארה לבדה בבית קרובתה הגבירה.

ימים אחדים לחץ יגון נורא את לבבה כמו בצבת. מוזר היה לה הבית ומלואו, גם האנשים גם הכלים; היא חפצה למצוא לה עבודה ולא מצאה. הגבירה לא דברה עמה מאומה, ורק בתתה לה שמלה חדשה ללבוש אמרה בפני זעם: לבשי! לא טוב להתהלך בביתי כאחת “המנוולות” – ולא ברכה אותה כנהוג. אין זאת כי אם אחת היא לה – אמרה עדה בלבה – אם בריאה אהיה או חולה, אך לבל אראה כמנוולת… לפי הנראה עוד אשא ואסבול בבית הזה… בשבתה אל השולחן לאכול עם כל בני הבית יצאה תמיד רעבה. בקחתה את האוכל היו עיני כל המסובין בכלל ועיני זלפה בפרט מוסבות אליה. אפשר כי נדמה לה כי כן הוא, אבל כל פרור שהביאה אל פיה לעסה בפחד ובלעה בחרדה. לרגעים אדמו פניה ולא ערבה להרים את עיניה…

אחרי אשר הסכינה מעט עם הבית, החלה לבקש מעט מאת השפחה לתת לה עבודה: להסיר את האבק מעל הכסאות והשולחנות, להשקות את הפרחים, וכדומה, והשפחה מלאה את חפצה לשמחת לבבה.

בשבוע השני לבואה קראה לה זלפה ותאמר: הנני לשום אותך לסוכנת הבית. אנוכי לא אחפוץ כי תעבדיני חנם. בעד עמלך אשלם בכסף מלא, אם אך את תמלאי את אשר יהיה מוטל עליך באמת ובישרת לבב. וזאת תהיה עבודתך: אנוכי אתן לך סך כסף ואת תתני לשפחות מעט מעט, כפי מה שיהיה נחוץ לכלכלת הבית. עיניך הרואות כי חולה הנני, בקושי אניע את ידי ורגלי, ועל כן עליך להשגיח בעין פקוחה על כל פרוטה ופרוטה שתגיע לתכלית הנרצה, ומאומה לא תלך לאבוד. אם כה תעשי, אם תתנהגי עמי לא כשפחות שכל מגמתן רק לזלול ולחמוס ולגנוב, כי אם כבת ועינך תחוס על רכושי, אז גם אני אהיה כאם לך: אנוכי אשתדל למצוא לך חתן הגון ונדה ובגדים אתן לך ביד רחבה. ברוך ה' שם הגבירה טרביצקי איננו כשם הקבצן דוד המבורגר; רבים יחפצו להתחתן בי, כי יקוו למצוא אצלי משמרת עבודה. סוף דבר, אין לך לדאוג מאומה, כי אם לשום עיניך לבל תאבד חלילה פרוטה, ולקמץ מה שאפשר.

ותהי עדה סוכנת. העבודה אשר היתה מוטלת עליה, נראתה לה בראשונה כמו קלה היא ונקיה, כי מי לא יוכל להוציא שקלים אחדים בכל יום? ובהעלותה על לבבה כי על ידה ינתן הכסף בכל יום ועל פיה ישק כל הבית, לבשה עדה מעט גאות, ונדמה לה שאיננה עוד נערה עניה וחולה, איננה עוד כלי חרס נשבר, כי אם דבר שיש בו ממש, שהרבה צריכים לו. היא תשתדל להשלים את עבודתה ביושר וחריצות ואל נכון לא יקופח שכרה, אל נכון יחם גם לה באור קרובתה הגבירה… אך שני ימים עברו ותבן, כי שגתה במשפטה, כי טובה כל עבודת פרך מעבודתה הקלה והנקיה…

בבוקר נתנה לה הגבירה שלושה שקלים להוצאות היום. עדה התפלאה מאוד – שלושה שקלים להוצאות ליום אחד! והלא הכל נמצא נכון לפניה: עצים ופחם למרבה בדיר, ובשר מביא הטבח בכל יום מן הטוב והשמן, ולמה עוד שלושה שקלים? הלא שלושה שקלים דים לאביה לפרנסת שבוע תמים עם עצים ושכר דירה, ואך זאת היא צרתו, כי גם שלושה שקלים בשבוע איננו מוצא להרויח…

אולם אך החליפה את השטר במטבעות נחושת, והנה יצאו כמים מכברה ולריק היתה השתדלותה להחזיקן בחזקה. כעבור שעות אחדות עליה היה ללכת אל הגבירה ולבקש ממנה עוד מעט כסף לאיזו דברים נחוצים, אשר דרשו ממנה המבשלת ושפחת הבית. הגבירה הרעימה פנים בבוא עדה לבקש ממנה עוד כסף, הביטה עליה בכעס ותנהם באפה אך לא דברה דבר. לב עדה הלם בחזקה ופניה אדמו והלבינו חליפות. הגבירה הוציאה עוד שקל מכיסה ותתן לה בשאט נפש. עדה יצאה נכלמה, כמו באמת חטאה חטאה גדולה, כמו רק מאי-ידיעתה בכלכלת הבית רבו ההוצאות למעלה…

ביום השני נתנה לה הגבירה עוד שלושה שקלים. עדה חפצה לאמור: תני עוד שקל אחד או שנים, והיו עמדי למסכנות, אך לא ערבה את לבה להניע בלשונה. – סכלה אני ובוערה – חשבה עדה; – גם את מחשבות לבי לא אוכל להוציא בשפתי, ולשוני כנציב קרח מוטלת בפי…

ושלושת השקלים הוצאו עוד הפעם עד מהרה ועוד הפעם היה לה לבקש מהגבירה כסף. ובפעם הזאת היתה הגבירה טרודה: לה נדמה כי ראשה יכאב לה, ותרחץ ראשה באוֹדיקוֹלוֹן וגם צותה לבהל את הרופא אליה. בברכים כושלות נגשה עדה אליה ובקול חלש ורועד הודיעה, כי נחוץ עוד כסף.

– מה? כסף?! – הרעימה הגבירה – הא לך עוד חמשים פרוטות ואל תוסיפי עוד להרגיז מנוחתי בכל רגע. האינך רואה כי חולה הנני?

וגם חמשים האגורות אזלו ועוד היה דרוש כסף: הכובסת הודיעה כי אפסה הבורית ונאנסה לשבות ממלאכתה, גם היה נחוץ לקנות קופסת סרדינין לארוחת הערב. אך איך תבוא לפני הגבירה והיא כבר צותה לבל ירגיזו מנוחתה?

ובערב כאשר נודעה לגבירה, כי הכובסת, אשר שלמה לה שכרה ליום, שבתה ממלאכתה שתי שעות וגם סרדינין לא היו לה לארוחת הערב, התרגזה ותמטר על ראש סוכנתה האומללה אש וגפרית. עדה אמרה להצטדק, אך לשונה דבקה לחכה, ולו גם הצטדקה לא הועילה ואולי עוד קלקלה.

וכן היה בכל יום ויום.

– מעודי לא הוצאתי כל כך הרבה כסף בכל יום – קראה פעם הגבירה באזני עדה – כאשר אני מוציאה מעת בוא הקבצנית הזאת אל ביתי. קבצנית לא תדע מה הוא כסף ועל כן תפזרהו כדומן.

– חי נפשי, כי אני משתדלת בכל כוחי לבל תצא גם פרוטה לאבוד! – נשבעה עדה ובעפעפיה נראו דמעות-דם.

– אם כן – ענתה הגבירה בשחוק לעג – התבונני אולי כיסך עמוק יותר מדי ואיזו שקלים נחבאו במעמקים… הלא אוכלת כסף את!…

על הדברים האלה לא יכלה עוד עדה לענות. לבבה מלא דם ונדמה לה כי הושם מחנק לצוארה…

בעיני הגבירה היו הכל חשודים כגנבים, ותאמר בלבה כי כל “עקרת-הבית” צריכה להטיל אימה בביתה לחסום בעד שפחותיה ולקמץ בכל האפשר; ואם לא יחדלו לגנוב – לא יגנבו הרבה.

– מדוע אך בי תגער גברתנו תמיד? – שאלה עדה את שפחת הבית, אשר היתה מבני הנכר.

– לו גערה בי כאשר תגער בך, כי אז כבר ירקתי בפניה והלכתי לבקש לי מקום אחר – ענתה השפחה.

– מה מאושרה היא השפחה! – חשבה עדה – היא יכולה לצאת מן הבית, מעמק עכור זה, בכל עת אשר תחפוץ, אך אנוכי… אני אינני יכולה. פה הנני משרתת קרובת הגבירה ושם בבית איש זר שפחה פשוטה אהיה ככל השפחות… חלילה לבת דוד המבורגר לשרת בבית זר!

 

ד    🔗

רע ומר היה לעדה דבר שבתה בבית קרובתה הגבירה, אך לפעמים גם בגי-הצלמות הזה איזו קוי אור, באו ויאירו את החושך ויביאו מרפא ונחומים לנפשה הנהלאה… בבית טריבצקי היה נער משרת בבית המסחר: אתו התודעה עדה ותשוחח עמו לפעמים איזו שעה, ונשמות שניהם נקשרו.

הנער שמואל היה גם הוא בן להורים שירדו מנכסיהם. עד השנה השתים-עשרה למד שמואל מפי מלמדים טובים. אביו אף כי כבר היה עני בעת ההיא, התאמץ בכל שארית כוחותיו לתת חנוך טוב לבנו. הוא בחר לבנו מהמלמדים המשכילים היותר טובים בעיר, הבטיח להם שכר רב ויסבול רעבון וקור וישלם להם כפי אשר השיגה ידו, ויחניף ויכזב להם ויתפתל לפניהם. וכאשר בא סוף “הזמן” והוא לא הספיק עוד לשלם את כל השכר אשר נקב להם בתחילת הזמן, דחה את מועד התשלום מיום ליום ומחודש לחודש, נשבע שבועי שבועות; פניו התעותו אז מאוד, איזה שחוק על ערמה, תחנונים ושפלות רחף אז עליהם… ובאמצעים ותחבולות שונות הצליח, כי יקבל המלמד את בנו לחדרו גם ל“זמן” הבא. ושמואל עשה חיל בלמודיו, ידע את כל התנ"ך על בוריו, קרא גם איזו שירים וספורים, גם הצטיין בידיעת החשבון.

ובמלוֹאת לנער שלוש-עשרה שנה, החל אביו לחשוב מה לעשות לבנו. ללמדהו אומנות? מה רע ומר גורל חניכי החרשים! – חשב אבי שמואל; – יהיה מה שיהיה ואנוכי לא אתן את בני להיות חניך בעל-מלאכה, לשמוע קללות וגדופים ולעבוד כל עבודת פרך. ומה תהיה תכליתו אחרי אשר יעבור כל מדורי “הגיהנום”? הלא רוב בעלי-מלאכה מקבלים “קצבה”, כי אך את גום ונפשם ישחיתו ומלאכה על בוריה לא ידעו. לא! אני אשתדל לתתו אל אחד מבתי המסחר. שם ילמד לדעת את טיב המסחר, ידע להתהלך עם אנשים. בראשונה יקבל שכר מצער, ואם גם יעבוד שנה או שנתים בלי שכר אין רע: טוב לסבול עוד שתים שלוש שנים, אך אחרי אשר יהיה בקי בהויות העולם, אחרי שיראה לאדונו שהוא מביא לו תועלת – אז ימצא שכר טוב. עוד ישׂגא בני ויקבל שלושים, חמשים שקל לחודש ואולי גם מאה…

אז נשא אבי שמואל עיניו אל הגביר טרביצקי.

הגביר אהרן טרביצקי היה איש ככל האנשים ולא נבדל במאומה, כי אם בעשרו. ר' אהרן היה לא נדיב ולא כלי. הוא היה שומר מצוה, כורך ביום השבת מטפחתו על צוארו, אך לא “אדוק” ומשרתיו עסקו במסחרו גם בימי השבת, כי לדעתו אי-אפשר היה למסחרו להתקיים בלי זה. גם בניו היו הולכים לגימנזיה וכותבים שם בימי השבת. גם זה היה מן הדברים שאי-אפשר בלעדם, כי מה יהיה בנו אם לא דוקטור, פרופיסור? אף כי ידע ה' טרביצקי שאפשר להיות עשיר בלי דיפּלום, אבל מאיזה טעם כמוס עשירינו מבקשים לבניהם דרך אחרת ומטרה אחרת יותר טובה ויותר נעלה מהדרך והמטרה שבחרו לנפשם. ואף כי גם “מלאכת הרפואה” איננה מעשרת עוד את בעליה, ויש אומרים כי גרועה היא ממסחר: אבל לעת-עתה, כך הוא מנהגו של עולם, והגביר טרביצקי במנהג העולם יחזיק ולא ירפה. ביום הבחינות שחל בשבת היה ר' אהרן, כרוך במטפחתו על צוארו, יוצא לקראת בנו, ולבו דופק בחזקה, מחכה בכליון עינים לדעת תוצאות הבחינות… ואולם עלינו להגיד שבחו, כי ר' אהרן לא התגאה בעשרו והיה נוח לבריות, אהב שלום ומדבר שלום עם כל אדם, ואפילו עם אשתו, וגם נהל את עסקיו בלי ערמומיות יתירה, בלי שאון ורעש, בלי קטטות ומריבות. סוף דבר: הגביר אהרן טרביצקי, בבואו לתת דין וחשבון בינו לבין עצמו על הנהגותיו, היה מוצא קורת רוח גדולה בנפשו ואומר: שישו, בני מעי, שישו!

אחרי הפצרות והשתדלות הרבה, עלתה ביד אבי שמואל להביא את בנו לבית מסחר הגביר טרביצקי, לא מפני שלא מצא הגביר חפץ בנער סרב לקבלו, כי אם יען שאבות רבים השכימו לפתחו לתת בניהם על ידו. כי מי מהם לא יחשוב לאושר בנו לחסות בצל הגביר טרביצקי, אשר ילמד ממנו דרך-ארץ וטיב המסחר וכל מדה טובה? מובן מאליו, כי אבי שמואל לא דרש מהגביר כל שכר לבנו, כי היה בטוח שהגביר לא יאבה כי יעבדוהו חנם ואל נכון שלם ישלם לו כפעלו…

והנער היה מהיר מאוד בעבודתו, אל כל אשר שוּלח השכיל, גם אל בית-הנתיבות לקבל את הפחם, לשכור עגלות, לשקול ולמסור ליד הקונים – הכל מילא בדקדוק גדול ובזריזות. עוד לא עברו שני חדשים מיום בואו לעבוד, והגביר טרביצקי לחש באזני אשתו הגבירה כי אוצר יקר נתן לו ה', בהזמינו לו את הנער שמואל, אשר עבודת שלושה משרתים הוא משלים לבדו.

– אנוכי הלא כבר אמתי לך, אישי – ענתה זלפה –כי לא תירא: ה' יעשה הכל למעננו וישלם לנו ככל צדקותינו. ברוך ה' אנחנו איננו כשאר העשירים, השוכחים את ה'. אנחנו לא נשכחהו, לכן הוא חייב לעזור לנו, ובודאי יעזור לנו…

ואף כי הגדיל שמואל לעשות, בכל זאת קבל בשנה הראשונה חמשה ועשרים שקל בעד כל השנה – שכר שהספיק לו רק לתקן מנעליו ולכותנות אחדות; – ובשנה השניה והשלישית קבל חמשים שקל לשנה, ומהרביעית והלאה קבל עשרה שקלים לחודש; מהסך הזה הוציא חלק קטן לבגדים נחוצים, והשאר לוה ממנו אביו, בהבטיחו לשלם לו בפעם אחת בשטר אחד גדול…

ושמואל עבד עבודתו באמונה ככלב נאמן, ולא שם לב כי הוא מקבל פרוטות ואדונו מרויח על ידו אלפים. וטרביצקי הגביר ראה כי בן חיל הוא שמואל ויוסף על עבודתו פי שבעה. מעלות השחר עד חצות הלילה לא נח שמואל ולא שקט, לא בימי חול ולא בימי השבתות והמועדים ולא היו לו רגעי מנוחה להתבונן מה אתו ומה יהיה בסופו. גם אבותיו במצרים, בעת אשר עבדו בחומר ובלבנים, לא ידעו כי עבדים הם. עבודת הפרך אשר היתה מוטלת עליהם לא נתנה לאיזו מחשבה לחדור אל מוחם, ולולא בא משה להעירם, כי אז גבלו את החומר עד עתה…

וגם לשמואל בא מקרה ויעירהו, ותפקחנה עיניו ויבט אל כל סביביו, וירא מה קשה היא עבודתו…

לפעמים בבוא שמואל לאכול בבית אדונו הביאה לו עדה את האוכל ותבט אליו מן הצד… על פניו לא נראה מאומה מלבד זריזות יתירה. הוא חטף ואכל, חטף ושתה, טחן בשיניו כמו במכונת הקיטור ממה שהושם לפניו, “ויטחן” גם את ברכת-המזון, בהבליעו חמש מלות בבת אחת, וימהר לשוב לעבודתו, מבלי שום לב אל המאכלים ואל הנערה, אשר הגישה אותם לפניו. אך עדה, אשר הטבע חוננה אותה, כמו כל הנשים, ביתרון הכשר למשוך אליה עיני גברים, קרבה אליו בשאלות קלות, נכנסה עמו בדברים, הגישה אליו את המטפחת, יעצה לו לבחור את הטוב שבאוכל. וכה הורגל שמואל עם עדה, עד כי בקש ומצא לו עת לשוחח עמה בסתר לבל יודע לאדון ולגבירה…

ומה צר היה לו כאשר היה אנוס להספיק את שיחתו הנעימה לרגלי עבודתו…

– עבודה ארורה! – חשב אז שמואל – ככבל אחרי האסור תמשך תמיד אחרי ואי-אפשר להפטר ממנה…

אז נפקחו עיניו וירא, כי אין לו גם רגע אחד אשר עליו יוכל לאמור – לי הוא, בו אני האדון ועושה מה שלבי חפץ. תמיד העול והמוטות על צוארו, תמיד הוא מושך את המשא הכבד המוטל עליו, מושך מבלי ראות את הגבול, את המטרה… כן עברו ימי בחרותו וכן תעבור גם שחרותו, כמו איננו אדם חי, כמו אין לו צרכים אחרים מלבד צרכי אדוניו.

עבודה בלי מנוחה – קללה שאיננה כתובה בשתי התוכחות…

לפניו נקרה איזה ספר כתוב בשפת עבר ביד אחד הסופרים בני-הדור, ויקרה בו שנים שלושה עמודים, ויזכר את ימי ילדותו, את הימים אשר היה לו עסק עם ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ודניאל; וגם קרא איזו שירים ספורים, ולבו נמשך אחרי חזיונות מאפו, שולמאן… אז חי חיי רוח, מחזות נעימים, מחזות קודש רחפו תמיד לנגד עיניו, ועתה מה? עתה נגוזו, עברו כל המחזות ההם ואין לו בעולמו אלא מעט אכילה, מעט שינה, ועבודה הרבה, הרבה מאוד!

ומה אני מקבל בעד עבודתי הרבה והכבדה? – חשב שמואל – אך שקלים אחדים ההולכים תמס. ובכן לנצח אהיה משרת בעד פת לחם יבש, לנצח אבנה לי בית ולעד לא אדע מנעמי החיים, תענוגי אהבה ורעות, תענוגי הגיון בספר…

“פת לחם היא הדבר היותר יקר בתבל – אמר לי אבי; – היא יסוד החיים, ואם חפץ חיים אתה שמור את פת לחמך, ועבדת את אדונך באמונה”… אך מה בצע בחיים כאלה, שבהם האדם איננו מוצא כי אם פת הלחם? לא! מלבד פת לחם נחוץ לאדם עוד דברים רבים, אשר גם בלעדם אי-אפשר לו להתקיים… ואם הוא מתקיים בלעדם – אוי לו ואוי לקיומו!…

אני אעזוב את מקומי פה ואבקשה לי מקום אחר – אמר שמואל. – אבקשה לי עבודה באיזו חנות שמסחרה הוא רק עד השעה השביעית או השמינית בלילה. ואז אדע כי יש לי מנוחה איזו שעה ביום. מה מאוד חפץ אנוכי לחזור על למודי שלמדתי בילדותי! הן עוד לא שכחתים כולם.

אבל איך אראה אז את עדה? עתה יקרו רגעים אחדים אשר בהם אוכל לדבר עמה, ואם אינני יכול לדבר עמה, הנני, לכל הפחות, רואה אותה בעיני איזו פעמים בכל יום, ואם אצא מזה הלא גם את פניה לא אראה עוד… ולי מה נעמו ויקרו הרגעים ההם אשר אנוכי רואה אותה! נעימים מכל החיים, יקרים מכל חמודות התבל, מחיי אלפי שנה!

לא אוכל למוש מפה. עדה אסרתני בעבותות אהבה. מבלעדה אקוץ בחיים…

אך איך אסבול את העול הכבד אשר נטל עלי? מעט חופש אנוכי מבקש, שעה בכל יום, אלמד, אשוח, אהגה ואחליף כוח…

דרך אחרת אין לי כי אם להשתדל לצאת לרשות עצמי… רב לי להיות עבד! חפץ אנוכי להיות אדון לעצמי ועדה תהיה רעיתי, חברתי!…

אבל?…

גנבה, גנבה!… אם הוא עשקני, כי לא נתן לי בעד עמלי מאומה בעוד אשר הוא הרויח על ידי אלפים ורבבות, אם הוא נתן לבתו שלוחים עשרת אלפים שקל, בעוד אשר ידי לא השיגה לקנות מנעלים – לו לא נחשב מאומה לעול, ואנוכי אם אקח איזו מאות שקלים לגנב יחשבוני! הלא אנוכי עמל יותר ממנו במסחרו ואנוכי מרויח את הכסף, ואם הונחו לרגעים בארגזו ולא בארגזי, הכי בזה נקנו לו? ומלבד זה, האם הוא לא יחבל כל תחבולות ערמה להרבות עשרו? היסוג לאחור כאשר יקרה לו לגנוב? הכי הוא לא יחליף את מיני הפחם טוב ברע? הכי הוא לא ישחד את פקידי מסילת הברזל למען ימהרו לשלוח אליו סחורתו, בעוד אשר סחורת אחרים מונחת כאבן שאין לה הופכים. בשנה שעברה הרויח שלושים אלף שקל בתחבולות כאלה, ויהי הוא המוכר היחידי בעיר ושאר הסוחרים התרוששו מאוד; העניים נאנחו מרה, רבים מהם גועו מקור, והוא אסף פנינים בחפניו, וכל בני העיר הביטו ותמהו על הצלחת הגביר ר' אהרן טרביצקי. האם אין זה חמס ועול? האם איננו בולע כסף זרים כשאול? ומדוע לו מותר ולי אסור? הלא מצבו לא רע כמו מצבי אני… “לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב” – אמר שלמה.

אבל מה יאמרו הבריות?…

מה לי ולבריות? אם הם לא יבינו דבר לאשורו, אם הם מחייבים את הזכאי ומזכים את החייב, אם הם מבטלים את דעתם ורצונם מפני דעת ורצון הגבירים – הכי בשבילם אתן את נפשי לענות נצח? ידברו מה שידברו, כי כל דבריהם הבל!

אבל…

מורך, רפיון-רוח!… בוז לך, לעג לך, בן בלי חיל! אל תהי, שמואל, אשה מצרה! חזק והסר את הרעיונות המפחדים והמיראים אותך – צל ההרים אתה רואה כהרים. חזק והצלת נפשך ונפש עדה!…

בעוד ימים אחדים נתן הגביר טרביצקי לשמואל חמש מאות שקל לפדות מבית-הנתיבות. וילך שמואל ויטמן את הכסף וישב בפנים זועפים אל אדוניו ויאמר כי אבד הכסף ממנו…

הגביר והגבירה נסו לדרשו ולחקרו איפה אבד ומתי, אך שמואל ענה באחת כי נעלם ממנו, כי בבואו אל הגזבר למסור על ידו את הכסף – והנה הכסף איננו…

שאלו את הגזבר ואת פקידי בית-הנתיבות ויגידו, כי בגשת שמואל אל הגזבר, התחלחל ויקרא: אבדתי, אבדתי! ויהי רעש בבית-הנתיבות, ויחפשו ויבקשו ולא מצאו.

– אי אפשר לחשדו. – אמר הגביר אל רעיתו – לא פעם הראשונה אני שולח על ידו כסף, ולא רק חמש מאות שקל כי גם אלפים, גם שלושת אלפי מסרתי על ידו ולא העלים, ולמה יקח הפעם סך מצער כזה?

– ובכל זאת, לו שמעת לעצתי, כי אז שמת עיניך על כל הליכותיו – אמרה זלפה; – קשה לי להאמין כי פתאום יאבד הכסף מכיסו? הלא כיסו שלם ועמוק…

– צדקת מאוד, אנוכי אשים עליו עין.

 

ה    🔗

קרבו ימי חג הנוצרים, והשפחה הנוצרית השכורה לעבודה קשה עזבה את בית טרביצקי, ושפחה אחרת לא נמצאה, ותהי מהומה ומבוכה בבית.

ויהי כראות עדה כי אין מים בבית, ותלך ותקח את הדלי ותדלה מים מן הבאר אשר בחצר ותביא, ותלך אל הדיר ותביא משם עצים ותסיק את התנורים, ותדיח את הכלים בבית-המבשלות ואת הרצפה.

כבדה היתה ממנה העבודה הזאת, אך עדה אהבה את הסדר ותשנא את כל בלבול וערבוביא, ועל כן אמרה בלבה: אעבוד שנים שלושה ימים עבודת פרך עד אשר תמצא שפחה.

וזלפה ראתה ולא הרעימה אותה כדרכה בכל יום ויום.

ותעבוד עדה עוד שבוע, ותעבוד שני שבועות, חודש ימים, ושפחה לא נמצאה.

אמנם שפחות רבות באו אל בית הגבירה, אך בכולן מצאה מגרעת: פני האחת מעידים כי עצלה היא, והשנית כי גנבה היא, והשלישית כי איננה מפקחת על הנקיון, וכן כולן. אולם הסיבה הראשית היתה, כי אמרה זלפה אל לבה: למה לי להחזיק בבית שפחה נוצרית האוכלת הרבה ומבקשת עוד שכר, אחרי כי אפשר לי לצאת ידי חובתי העדה קרובתי? הן עלי להשיאנה לאיש ולתת לה שלוחים, ומדוע לא תעבדני עתה? העבודה דבר טוב היא, אלוהים אוהב עבודה – אומר המשל הרוסי; העבודה מביאה מרפא לבשר – אומרים הרופאים; ואף אמנם רואה אני כי היא התחזקה, מאז החלה לעבוד עבודה פשוטה, בריאותה השתלמה והיא אוכלת הרבה.

ואף אמנם עדה סבלה את אשר נטל עליה, אף אם כבדה העבודה עליה, אפשר כי הורגלה בעבודתה לאט לאט ולא הרגישה עוד את כבדה, לולא נלוו אל צרותיה החמריות תלאות מוסריות, לו נתנה לה קרובתה הגבירה לעשות מעשיה במנוחה ולא המטירה עליה לרגעים חרפות ובוז. יש אשר החלה עדה להדיח את הרצפה וזלפה מרעימה בקולה ומחרפת אותה על כי אין מים בכיור, ועדה צריכה לעזוב את מלאכתה וללכת לדלות מים. ואחרי שובה כמעט לעבודתה הראשונה והנה עבודה שלישית, גם רביעית נמצאה, את כולן עליה להשלים, ואחרי כן זלפה מחרפת ומגדפת אותה על אשר הדחת הרצפה תמשך שעות הרבה, כי איננה יודעת גם “לקשר זנב החתול”…

ועדה תמיד שמעה דומם חרפות גברתה, בהורידה את ראשה לארץ. לו ראה אותה אז איש זר, כי אז חשב בנפשו שהיא מודה בלבבה כי חייבת היא, כי אשמתה גדלה במאוד מאוד…

אולם לא תמיד שמעה עדה גערה. היו איזו שעות ביום, אשר זלפה החרישה, הלא הן בעת אשר אכלה. ועבודת האכילה נמשכה שעות אחרות ביום: בקומה בבוקר שתתה חלב חם ויחד עם זה אכלה, אחרי כן שתתה תּה ותאכל, באה לבית-המבשלות וישימו לפניה “לטעום” ותאכל, ישבה לארוחת הצהרים ותאכל, ואחרי כן הפסיקה בשנה, שתתה תּה ותאכל, הביאו לפניה מיני פירות שונים ותאכל. אחרי נסעה שעה לשוח הביאו לה סעודת ערב ותאכל, ואחרי כן אלה שתתה קאפה ותאכל. ואך בין הפרקים באה לעורר את שפחותיה בכלל ועדה בפרט ולהודיען נאמנה כי יש גבירה בארץ, כי יש עין צופיה ופה מלא אָלה.

אך מה רבו מכאובי עדה כאשר כאבו שני גברתה. אז מבלי יכולת לאכול ישבה זלפה כל היום בלי עבודה, ועל כן שמה פניה רק בשפחתה ולא נתנה מנוח רגע לא לבד לידיה ולרגליה כי אם גם לאזניה: היא הרעימה אז בקולה החזק בלי הרף…

כבדה, כבדה היא ממני עבודת הפרך, – אמרה עדה בלבה – אך את הכל נשאתי וסבלתי, לו הרגיע ה“סמבטיון” משאון דכיוֹ.

ואמנם כבד היה מכוח איש לשאת משא העבודה והעלבון כאחד, אך היו רגעים אשר כנטפי טל תחיה באו בעצמותיה להחיות רוחה הנדכאה ולחזקה ולעודדה, הלא הם רגעי השיחה אשר עברו בינה ובין שמואל אהובה.

היא שפכה לפניו את מרי שיחה והוא שמע – ולבבו התחמץ; הוא הזיל דמעות ויחרוק שן והוא נתן בלבה תקוה טובה, כי בקרוב ימצא לו משמרת בבית מסחר אחרי או ימצא לו תרופה אחרת, ואיך שיהיה יוציאנה מעמק עכור זה, ויחדו יחיו חיי שלוה והשקט…

והבטחותיו ודמעותיו עודדו את עדה ולא נתנו לה לכרוע תחת עולה הכבד. אך פתאום כהה גם שביב האור הקטן אשר האיר לה. מאז אבד הכסף אשר היה מסור על ידו, צל תוגה רחף תמיד על פניו גם בעת דברו עמה. הוא אמנם לא חדל להבטיח לה, כי יוציאנה למרחב ויחלצנה מכל מעניה, אך בדבריו לא נשמע האמון והבטחון אשר מלפנים. לפעמים רעד קולו וגם ידו רעדה בתוך ידה… לפעמים היה תפוש איזו מחשבות ולא שמע את אשר שאלה אותו. עדה לא היתה בעלת שכל גדול וחד, אך מאהבתה הגדולה השכילה לתפוס גם רשמים דקים, אשר נשתנו בדרכי אהובה.

– מדוע רוחך סרה, שמואל?

– רוחי? – שנה שמואל במבוכה ויתאמץ בכל יכלתו לעשות לו פנים שוחקים, והשחוק אשר רחף על פניו יכול להעיר תוגה בלב הרואה יותר מכל אנחה – רוחי… אין דבר, עדה.

– אל תכחד ממני, שמואל – התחננה עדה.

– האמנם תחשדיני…? – אמר שמואל ברעדה, בחשבו כי היא חושדת אותו שהוא גנב הכסף.

– מה אחשדך? האם אינני יודעת אותך? ומה יש לחשוד אותך? מובן מאליו, כי לא גנב אתה.

– ואם הייתי גנב האם אהבתיני? – שאל פתאום שמואל.

– למה תדבר הבלים כאלה? זלפה אומרת כי גנבה אני, אבל באמת גם אתה גם אני לא שלחנו ולא נשלח ידינו בגנבה.

מה קשה היה לשמואל להסתיר את סודו מעדה! הוא היה רגיל תמיד לגלות לפניה את כל מסתרי לבבו, כאשר יאתה לשתי נפשות הקשורות יחד באהבה, וההעלמה היתה בעיניו כקיר ברזל, אשר לא נתנה לו להתקרב אל אהובתו התקרבות גמורה. על כן סרה רוח שמואל, וישכון עליו תמיד ענן התוגה, ולפעמים שאלהו אדונו איזה דבר פעם ושתים והוא לא שמע, ויען מענה שלא ממין השאלה.

והגביר ראה כל אלה, גם ראה כי שמואל ועדה נוחים זה לזה ומתלחשים לפעמים יחד, והחשד התגבר בלבבו…

ויהיה היום ושמואל בא לחשוב איזה חשבון ויקח פנקס בידו ויבט בו שעה ארוכה ולא הבין מאומה, ואדונו ישב על ידו, התבונן בו, ויתן בשחוק קולו. אז נפקחו עיני שמואל וירא, כי הספר הפוך לפניו, ראשו למטה ושוליו למעלה.

– אמנם ל“בעל-מחשבה” היית – שחק הגביר; – אני זה כבר אמרתי לדבר עמך…

אין זאת כי אם יודע הוא ומבין כי אני גנבתי הכסף – חשב שמואל בלבבו ויחרד, ופניו הלבינו עוד יותר מאשר הלבינו בעת אשר נאנס לשקר שאבד הכסף.

– שמואל! – דבר האדון רכות – הן מלאו לך עשרים שנה ועת לך לקחת אשה.

לב שמואל שקט בשמעו את דברי אדונו, ויחרש ויט אוזן לשמוע.

– והנני להיות לך לשדכן. הלא ידעת את עדה בת דודת אשתי… אם מצאה חן בעיניך ונתתי לה אלף כסף נדה. ואז אם תחפוץ תשאר לעבוד בבית מסחרי. מובן מאליו כי אוסיף על שכרך, ואם לא, תוכל לעשות לך מסחר לבד. כי איש ישר וחרוץ אתה, ועם סך כסף כזה תמצא מחיתך בכל אשר תעשה.

שמואל עלה פתאום עד כסא הכבוד…

– במה אודך, אדוני, על גודל חסדיך? – הוציא שמואל בעמל משפתיו, כי לבבו היה מלא שמחה וגדוש, עד כי לא מצא במה להביע ולהבין את רגשת שמחתו לפני מיטיבו.

– אין לך להודות לי, כי שאר-בשר היא לי עדה ועלי להשיאה לאיש, וטוב כי אתננה לך, כי אותך ידעתי משנות ילדותך כנער ישר וחרוץ ולא עם-הארץ. הנני עתה לאמור שבחך בפניך, כי עבדתני כל הימים באמונה. ואם פעם אחת הסכלת לעשות, אין זאת אלא מעשה נערות… האין זאת, שמואל?

הגביר הביט אליו בשחוק קל במבט חודר. שמואל השפיל עיניו לארץ.

– אמנם כן, רק מעשה נערות היה עמך. אמרת כי תקח מאוצרי חמש מאות שקל ותקח לך את עדה, ואפשר כי אמרת בלבבך כי אחרי שיעזור לך ה' תשיב לי את הכסף. ואולי עדה בעצמה השיאתך לעשות כאלה!…

– חלילה, חלילה! – קרא שמואל ברגש – מחשבה כזאת לא תוכל גם לעלות על לבבה הטהור.

– אל תאמר כי לחטא אחשוב לך, אך סכלות היא, מעשה נערות. ולא יותר. יש גנבה ויש גנבה: יש גנבה, שהגנב עושה אותה כמשלח ידו, לשם עסק, ואז היא ראויה לעונש: ויש גנבה שאיננה אלא דרך ארעי, ואי אפשר לקרוא לזה בשם גנבה… אולם עתה אחרי ששמעת מפי את אשר אני אומר לך, ואנוכי אמלא לך עוד חמש מאות שקל. הישר הדבר בעיניך?

לב שמואל נמס כדונג מדברי אדונו. ערך נפשו שפל עתה בעיניו מאוד ויאמר בלבו, כי איננו ראוי לטוב אשר אדוניו חפץ לעשות עמו, איננו ראוי להיות בעל לעדה התמה והישרה. – הגנבה פגול היא ותועבה, ומה גם באופן גס כזה – חשב שמואל בלבבו; – לו ידעה עדה את אשר עשיתי כי אז בצדק ירקה בפני, ואיך אני אמרתי להוסיף גנבה על גנבתי – לגנוב גם את לבבה, לכחש ולהעלים בפניה את מעשי הרעים… לא! חפץ אני להיות אדם ישר וגם אם אובד בצדקי! אשיב לו כרגע את כספו, ארחץ בנקיון כפי אולי אנקה…?

– אמנם שגיתי מאוד! – קרא שמואל בתוּמו: – הנני להשיב לך את הכסף כרגע, ואתה עשה כחפצך: אם תסלח לי ותקיים דבריך – טוב, ואם לא – לא אבקש ממך מאומה, וגם לעדה אנא תאמר, כי מאוד, מאוד צר לי על אשר עשיתי על העלימי ממנה את מעשי.

לב הגביר פחד ורחב, כי בלי עמל הצליח לגלות את גנבתו, ויקם וילך עם משרתו הנכלם אל המקום אשר הכסף טמון שם.

– מה היה? – שאלה הגבירה את אישה בשובו הביתה.

– הוא השיב את הכסף ואני גרשתיו.

– הלא אמרתי לך תמיד, אישי, כי ה' יעזור לנו, ואנחנו נעבוד אותו תמיד. רכושנו הלא בא אלינו בעמל ויגיעה, רכוש כשר הוא בידינו, ועל כן הנוגע בו לא ינקה, עוונו ישא בעולם הזה ובעולם הבא, וה' יוסיף לנו כהנה וכהנה, כי הוא חייב לעזור לנו…

– כאשר תשמע עדה את הבשורה כי גורש בחירה תקרא לבכי ולמספד – חמד הגביר לצון; – לפי דעתי גם ידה היתה עמו לגנוב את הכסף. ועל כן טוב היה להשיבה אל אביה.

– ומה תגנוב ממני? – ענתה זלפה; – הן לא על אוצר הכסף היא מופקדת. לא, תשאר נא לשבת עמנו בבית. לא טוב אם יאמרו הבריות כי לא נאבה להחזיק בביתנו את קרובתנו העניה. אמנם היא לא זכתה במעשיה לשבת עמנו, ועבודתה איננה שוה גם את הלחם אשר היא אוכלת, אך אל נכון ה' יעזור לנו… אולם מאוד יצר לי על אשר לא שמת את “הבחור היפה” בבית הכלא. גנב כזה ראוי לעונש קשה: אנחנו השקינוהו, גדלנוהו, והוא משלם לנו כאלה!…

– לא חפצתי למסור את ישראל לערכאות… ילך לו לעזאזל אחרי אשר קבלתי את הכסף, וידי לא תהיה בו – ענה האיש.

– אולי הצדק אתך – אמרה זלפה. – ב“אשר לא רחצתי ידי” נבטח, כי הוא בעצמו יענישהו, הוא בידו החזקה יראה לנו נקמות בכל אלה אשר אמרו לעשות עמנו רע, ואותנו יברך על אשר נכנסנו עמו לפנים משורת הדין…