מוקדש למר מרדכי קרישבסקי לאות אהבת אחים.
בבית עבוד העורות, אשר לגביר פ. א. רובלין קרה מקרה לא נעים: איש אחד זלמן טובמן שמו, אשר עבד שם בתור שכיר יום, נפל מעל הסולם ותשבר רגלו.
השמועה על דבר האסון הזה הממה כרעם את ראש זלאטה אשתו. היא הרגישה כי תוצאות האסון הזה רעות לה בהרבה יותר מאשר לו. הוא כי שבר את רגלו, ישכב לו למעצבה בבית החולים, שם יאכל וישתה ולא ישמע קול נוגש, עד שובו לאיתנו, אבל היא וילדיה מי יחוס עליהם? מי יפרנסם? היא מעודה לא השתכרה פרוטה, ולא ידעה איך להשתכר, ובכה תכלכל את בניה? איך תנהלם בלחם, ודמי דירה מאין תמצא? דמי דירה! הה, הדמים האלה לא יתנו דמי לה; היא חייבת לאדון הבית עוד בעד החודש העבר, ועתה חודש חדש הגיע, והנה צרה חדשה!… הוא יגרשנה, אותה ואת ילדיה. ואז תתגולל עמהם בראש חוצות.
הרעיון על דבר הדירה לקח את כל לבבה בשובה מבית החולים, עד כי שכחה, כי עוד לא טעמה מאומה כל היום, וכבר בא לילה. אך יללת הילדים העירתה ותדע, כי שאלת הדירה עוד לא נשאלה, ועליה לבקש מתחלה פתרון לשאלת הילדים, המבקשים אוכל כרגע. אך איך תמצא פתרון ודרך אחרת אין לה, כי אם לגווע ברעב?
אולם כרגע זכרה, כי “בריל המרקד” בקש ממנה להשכיר לו בדירתה פנה אחת. – מה מאוד לא חפצה זלאטה להביא שכנים אל תוך ביתה. היא לא חפצה כי ירא אחרים את עניותה המנוולת.
בזמן שאני לבדי – אמרה זלאטה אל לבה – אין איש רואה מאכלי ושקויי, אם יש לי מעט עצים – אבשל, ואם לא – ואכלנו פת חרבה; אבל בזמן אשר זרים בבית, עלי לתת דין וחשבון לפניהם, ומלבד זה, הדירה גם לי לבדי צרה מאוד, אך חדר אחד בה, ואיך אצמצם את נפשי עוד? אולם עתה כאשר בה הרעב לתבוע ממנה ומילדיה ביד חזקה, נאוֹתה להשכיר לבריל המרקד ולאשתו פנה בדירתה, ואולי גם למכור את מטתה בעד איזו פרוטות; ומסך הכסף, אשר תקבל מעד שכר הדירה ומחיר המטה, תתן שקל אחד לאדון הבית, והמותר יהיה לה ללחם ליום או ליומיים.
הלא כל בני שכונתי – חשבה זלאטה – ישכירו דירות לאחרים במעונותיהם ולעצמם כמעט לא ישאירו מאומה. הטובה אני מהם?
ותלך זלאטה אל בריל המרקד, ותאמר לו כי נכונה היא להשכיר לו פנה במעונה, אם אך ישלם בעד חודש למפרע. ובריל נאות וישלם לה, וגם קנה ממנה את מטתה לאשתו, וזלאטה שבה לביתה ברכוש גדול…
דירת זלאטה היתה ברחוב * * * הרחוק ממרכז העיר. שם נמצאים ע"פ רוב בתים שתבנית כלובים להם, קנים לבני דלת העם, אשר ידם לא תשיג לשכור להם דירה, כי אם חור לצאת בו ידי חובת שנה בלילה ולהסתיר בו את הילדים הערומים בימי החורף, לא מפני הצנה, כי הצנה חודרת גם שמה, כי אם מפני השלג. באחד החורים האלה אשר אשנביו היו נמוכים מקרקע הרחוב וכמו מביטים בתוגה אל העוברים לעורר עליהם רחמים, ישבה זלאטה ובניה. קירות הבית היו רטוּבים עד חצים, ובפנה אחת, הסמוכה לפתח, שם הטחב את צבעו המיוחד – כתם ירוק גדול… את הפנה ההיא השכירה זלאטה לבריל ולאשתו, וממחרת הביאו השכנים את מטלטליהם המעטים שמה. בילא עלתה בלילה על מטת זלאטה לשכב וזלאטה שכבה למעצבה על הארץ. בראשונה חרה לה על הדבר הזה, כי מעודה לא נסתה לשכב על הארץ, ומה גם בדירה כדירתה הסרוחה; אך כרגע הבינה כי מחשבותיה מחשבות אָון, כי תקנא ברעותה אשר עשתה עמה טובה, בקנותה ממנה את המטה. ותשתדל להרחיק מעליה את המחשבה הרעה הזאת, ולהפיס דעתה כי גם על הרצפה טוב לישון, אם אך לא יציק הרעב.
בריל המרקד ובילא נחשבו בשכונתם לאיש ואשה. זה כשנתים עברו מיום בוא בריל משוט בארץ ובילא עמו. תעודת רב לא היתה לו על נשואיו, אולם בריל לא היה אדוק במנהגים חיצונים, וכל תעודה היתה לו למותר. ולוּ ילדה לו בילא בנים ונכתבו בספר הנולדים בתור ממזרים, גם אז לא היה שם בריל לב לזה, כי גם הוא בעצמו לא התיחס אחרי אבותיו; אך בילא לא ילדה לו מאומה, ובריל לא ידע כל שטן וכל פגע רע.
הוא ואשתו היו מחזרים על הפתחים ומוצאים את פרנסתם ברוח. שניהם ידעו את אומנותם והתמחו בה, וגם הטבע בעצמו חלק להם מתנות טובות שבהן יוכלו לעורר חמלה וגועל נפש כאחד: פנים משונים ומלוכלכים. לא לבד ששערותיהם היו פרועות וסחבותיהם שעליהם מטונפות וקרועות מכל עבר, כי גם בתוי פניהם ובדבריהם לא היה סדר ומשטר: השנים, השפתים והעינים היו כמו להכעיס, משונות ומוזרות, והאף גם הוא שכח את מקומו ויתיצב מן הצד. ונוסף לזה חנן הטבע את בריל ברקודי וויט הקודש, ובלכתו היה מתפתל וכל אבריו רעדו, ולבילא נתן מנה אחת יפה: פה היודע להתחנן ולהודות תחינות ותודות עצומות לכל נדיב לב, ולהמטיר קללות איומות ונוראות לאלה שלא נתנו לה, עד כי רבים חלו ורגזו מקללותיה ולא העיזו לחשוך ממנה נדבתם.
____________
בריל לא התיחס אחרי אבותיו כי לא ידעם. בהיותו בן ארבע שנים עזבתו אמו על אחד הספסלים אשר לפני אחד הבתים. אנשי העיר רחמו עליו ויתנוהו על ידי אשה לפרנסו ויקבו לה שכרה מקופת לחם אביונים שני שקלים לחודש. האשה לא יכלה לשום עליו עין, כי מן הבוקר עד חצות הלילה ישבה בצריף קטן ותמכור מי סֶלְתֶּר. בימי הקיץ עוד מצאה לחם לפרנסתה, ובימי החורף לא הספיקה פרנסתה גם ללחם צר. לפעמים התחוללה מריבה בין פרנסי העיר, וחלוקת לחם אביונים נפסקה, ויחדלו גם משלם לאשה את שכרה, ואז רעבה לפעמים היא וביתה וגם בריל עמם. ונוסף לזה היה בריל נושא עליו עוון ראשי הקהל ומוּכּה וּמעוּנה על חטאתם, כי האשה במר נפשה שפכה חמתה על חניכה.
אמנם בכלל היו הימים ההם – הימים המאושרים בחיי בריל. ואף כי לפעמים היה רעב ותמיד היה מלא שחין ומכוסה חלאה, אבל חפשי היה כל הימים לעשות ככל העולה על רוחו… בבצה שבתוך החצר היה הוא ורעיו מטיילים יחפים באין מכלים דבר ומשתעשעים עם הצפרדעים ככל אות נפשם.
כאשר מלאו לו שש שנים בא בריל לבית ה“תלמוד תורה”.
בעת ההיא לא היה עוד בט. בית מיוחד ל“תלמוד תורה”, והנערים התאספו ללמוד בבית המלמד. מיסדי התלמוד תורה היו דוב הקצב וזאב הסנדלר. שניהם היו אנשים יראים ונדיבי לב ויקבלו על עצמם את הטורח לסובב בעיר פעם בחודש עם קופה, שעליה היה כתוב באותיות גדולות “צדקה לתלמוד תורה”, וכאשר אספו מעט כסף שכרו שני מלמדים ללמד את בני העניים חנם. אולם עד מהרה חדלו האנשים ההם מסבות שונות לסבב על פתחי הנדיבים, לקבץ נדבות בעד המלמדים, אבל התלמוד-תורה עוד לא חדל, כי המלמדים הלכו בכל שבוע בעצמם עם הקופה וקבצו את שכרם. גבאי חברה קדישא בחרו מלמדים כשרים עם פאות ארוכות, ומנעלים ופוזמקאות כדבעי, וילמדו באותה שיטה שלמדו הם אצל רבותיהם, והגבאים היו נהנים בלבם, כי בני העניים נכנסים לחדר ולומדים, ויש להם מן המוכן ילדים עניים שילכו לפני המטה ויקראו “צדק לפניו יהלך”… כשלושים נערים התקבצו אל חדר קטן, אשר בו שכן המלמד וביתו, באחד המרתפים. הנערים לא היו שוים בשנותיהם, כי מבני שש עד שלוש-עשרה שנה למדו אצל מלמד אחד; זה למד אלף בית וזה חומש עם רש“י, ושנים או שלושה למדו גמרא. מובן מאליו, כי הנערים לא הצליחו בלמודם, כי אי אפשר היה למלמד אחד ללמד שלושים נערים, שהיו לכל המעט נבדלים לשש כתות, ומה גם כי את הקטנים היה צריך ללמד כל נער לבדו. ועל כן קרה לעתים רחוקות, כי נערים למדו שלוש או ארבע שנים ולא ידעו גם קרוא ב”סדור" כהוגן. וכאשר גדלו הנערים והמלמד לא יכול עוד ללמדם “עברי” מיראה פן יהיה לקלס, למד אותם על פה איזו פרשה בחומש, למען אשר בבוא הגבאים – וראו כי הנערים לומדים חומש. אמנם הגבאים לא דרשו מהמלמדים גדולות, כי באמת למה להם לבני עניים לדעת תורה הרבה? הן לא להיות מורי הוראה מתעתדים, כי אם להיות יהודים…
אחדים מהנערים ישבו על יד השולחן ולמדו, והשאר ישבו, או שכבו על הרצפה, שנים שלושה מהנערים עזרו על יד אשת המלמד בעבודת הבית: זה קלף תפוחי אדמה, וזה הניע את ערש התינוק.
הצחנה היתה תמיד גדולה בבית, אפס בהסיר המלמד את פוזמקאותיו וסמרטוטיו מעל רגליו, אשר הזיעו תמיד, כמעט נחנקו התלמידים מהריח הרע אשר התפשט בכל קצות הבית. נערים אחדים התפלאו: מדוע לא יברח “הרבי” למלט את נפשו מן הריח הנורא? הן הם יושבים בבית רק מפני כי אימת רבם עליהם, אבל ממי ירא הרבי כי ישב עמם? אולם לוּ התבוננו היטב, כי אז ראו שעד חטמו אין הצחנה מגעת, כי חומה היה לו תל הטבק שהיה צבור תמיד על שפמו.
אמנם לעתים קרובות היה הרבי מקטיר את מקטרתו, והעשן הסתיר איזה זמן את העפוש השורר בחדר, אך העשן היה חריף ומר מאוד וכמעט נחנקו בו התלמידים הרכים. רגזן וקפדן היה ה“רבי” עד מאוד, ואם אך מעט מאוד העניק לתלמידיו מתורתו, לעומת זאת הרבה להפליא להם מכות ומהלומות. הארגז, שתוכו נועד לטבק, היה גם לכלי חובלים בידו בעת קצפו, וישם בתלמידיו חברבורות ירוקות. אולם לשאר התלמידים עוד נשא פנים, כי בידם היתה לפעמים פרוטה, אשר נתנו להם אבותיהם, ויקנו בה מרבם פול מבושל, אשר בשלה אשת המלמד בכל יום סיר גדול. חלק גדול ממנו שמה בסל ותשא אל השוק לממכר, והשאר עזבה בסיר על יד אישה ה“רבי” והוא מכר במדה קטנה לתלמידיו; גם שנים, שלושה דגים מלוחים, חתוכים חתיכות קטנות על דף קטן, היו לפניו על השולחן וימכור כל חתיכה במחיר פרוטה. כאשר בא אחד הנערים לקנות פול או דג מלוח, וה“רבי” ראה את הפרוטה שביד תלמידו, נהרו פניו, וכשחוק מאוס ונבזה נראה על שפתיו הלבנות. הוא היה נכון אז לנשק את תלמידיו בעת החסד שהוא עושה עמו, ושעה שלמה היה מראה לו פנים שוחקות ונושא כל עוונותיו.
אך לבריל לא היתה פרוטה מעודו, ועל כן שנאהו רבו ויקצוף עליו כל הימים. אם נגנב הלחם מאיזה תלמיד, אז הטיל את האשמה על בריל וייסרהו למען יודה על חטאתו. אמנם לפעמים שלח בריל יד בלחם רעהו. אך לא מרוע לב עשה הדבר הזה, כי אם יען שבדברים העומדים לאכילה היה מבעלי הקומונה. הוא היה נכון תמיד לחלוק עם רעיו פרוסת לחמו שהביא אתו לפרקים, ולא חשב לו לעוון אם לקח מלחם חבריו מדעתם או שלא מדעתם.
באחרית ימי הקיץ כלכל בריל את כל חבריו בתפוחים, אגסים ושזיפים, כי היה אמן גדול לטפס ולעלות על הגדר הגבוהה ולבוא אל הגן להביא משם כל פרי, ואת גנבתו אשר הביא בחרף נפש, חילק בעין יפה לרעיו. לפעמים היה בן אדון הגן, נער נוצרי בן חמש-עשרה שנה, קורא לנערים העניים ומתנה עמהם, כי ישכבו על הארץ וגבם למעלה והוא יַדֶה באחד מהם תפוח, והיה התפוח ההוא לנער המוּכּה בשכר המכה אשר יסבול. אולם כולם מאנו לתת גבם למכות ואך בריל לבדו נאות לדברי הנער הנוצרי, לא מפני שרעבתנותו המריצה בו לשום את גוו למטרה, כי אם להראות, כי הוא ישחק למכות, וכל מהלומות ישא ויסבול, והתפוחים אשר קבל אכל עם רעיו יחדו.
אולם כעבור איזה זמן מצא בריל עצה במה לשחד את רבו, כי היה מלקט בחוץ את זנבות הפפירוסים המושלכים ומביאם אל הרבי, והרבי היה עושה מהם פפירוסים חדשים; ובזה כפּר את פניו ויפק ממנו רצון.
כה עברו שנים אחדות על בריל כמעט בלי כל שנוי, מלבד אשר גדל בקומתו ולמד לקרוא בשבושים רבים תפלות אחדות מתוך הסדור. והנה רוח אחרת באה בלב פטרוני העיר, אשר שמעו, ואחדים מהם גם ראו, באיזו ערים גדולות בתי תלמוד תורה בנויים לתלפיות, ולכבוד גדול יחשב שמה להתמנות במספר גבאי התלמוד תורה, ויועצו יחדו ויחליטו לעשות גם הם כעדות המתוקנות, שיהיה בית התלמוד תורה מתנהג כביכול במשטר וסדר, וידעו כל באי עולם, כי גם פרנסי עיר ט. אינם נופלים מכל פרנסי הערים הגדולות. אפשר, כי יחד עם אהבת הכבוד והמשרה נגעה גם מדת הרחמים בלבם על בני העניים, אשר יגדלו כפראים, ויבקשו לתת להם חנוך טוב. אך איש לא שאל לנפשו אם יודע הוא כיצד מחנכים? ולאיזו מטרה הם חפצים לחנך? כי מה לא ידעו גבירינו הבאים להתעסק בצרכי הצבור? וקל וחומר בעניני החנוך – סכל בור ועם הארץ חושב עצמו למומחה.
אז שכרו לתלמוד תורה בית גדול שחדרים מרווחים בתוכו וישימו למנהל ומורה ראשי את האדון גציל שמיסר. האדון גציל שמיסר היה מורה ומתנהג כבן תרבות, לבוש בגד קצר ומכנסים ארוכים ונעלים מגוהצים ברגליו, וחושן לבן על לבו וזקנו מעוגל ומשקפים על עיניו; בכל זאת גם הקנאים האדוקים לא התנגדו לו, יען כי ידעו האיש ההוא איננו חפץ מאומה כי אם למצוא שכר הגון, ולא ידיח את התלמידים למינות חלילה.
ואף אמנם לא נכזבו פרנסי העיר בשומם בטחונם בה' שמיסר. וכמו שכל מגמת הפרנסים היתה אך ליסד את בית הת"ת, למען יכּבדו בו ויתפרסמו בעתונים כעוסקים בצרכי צבור, כן היתה כל מגמת ה' שמיסר אך למצוא חן בעיני הגבאים, למען יהללו אותו על פעלו ואולי עוד יוסיפו על שכרו.
פה מצא ה' שמיסר בקעה רחבה לפעולתו מלפנים, בהיותו מלמד לבני “בעלי-בתים” ועשירים, חשב לחנך את תלמידיו על פי דרכו, דרך הדיסציפלין הנהוג בעבודת הצבא; אך האבות עמדו לו לשטן, כי צוו עליו לבל יכה את בניהם, והוא, המורה המומחה, לא ידע דרך אחרת להוציא חפצו לפעולה, כי אם על ידי שבטים. אולם פה, בבית הת"ת, הלא התלמידים מסורים בידו ואין רשות לאבות לחוות לו דעה, ומלבד זה רוב האבות טרודים הם בעניותם ולא יעיזו להרים ראש לעמוד לימין ילדיהם המעונים, וגם מחוסר דעת הם בעצמם מודים, כי המכות יפות הן לחנוך וכי אי אפשר בלתי זה.
– הילד העני – אמר אחד האבות העניים – מתחלתו לא נוצר אלא לקבל מכות. מתחלה יכוהו אביו ואמו, אחיו ואחיותיו, או שאר שכנים וקרובים; בבואו למזל טוב “לחדר” יכוהו “הרביים”, ואחרי כן יבוא ל“בעל הבית” ללמוד מלאכה ואז יכוהו “בעל הבית”, אשתו ועוזריו וכל החפץ לשלוח יד, עד כי יהיה לאיש, ואז יבוא הוא להכות. כן הוא הסדר מששת ימי בראשית עד סוף כל הדורות…
כבר נודע בעיר שעיקר גדולתו של ה' שמיסר הוא בלמודי דרך ארץ (שטאאט בלע"ז), שאין בין כל המורים כמוהו לזרוק מרה בתלמידים.
ואמנם נערי הת“ת חרדו ממנו כמפני דוב משחית. אם אמרו להסתר ממנו בחדרי שאול לשחק שם – הופיע פתאום האדון שמיסר וישם בהם את עיניו האמוצות ולא נותרה בהם נשמה. ולא לחנם יראו מפני המורה האדון שמיסר! הענויים הקשים אשר עינה בהם את תלמידיו עצמו מספור! אכן כל מלמדי הת”ת לא חשכו שבטם מתלמידיהם, כולם חרשו על גביהם כרוב “עוונותיהם”; אבל הם הכו הכאות פשוטות, בלי כל סדר ומשטר, פעם בראש ופעם בכתף, פעם תלשו בשערות ופעם מרטו לחי, ובעד עוון חמור “עיינו באחרונים”, בלי כל צירימוניה יתרה והכנות רבות. לא כן היה עושה המורה ה' שמיסר: הוא, כתלמיד מובהק לטורקווימדה, המציא תחבולות ומזמות נפלאות, ויפליא לתלמידיו מכותיו בשיטה מסוימה ובסדרים קבועים, עד כי גם לזכר המכות ההן אחזתם פלצות. היה מלקה עושה-פלא! ומלבד יסורי הרצועה, המציא האדון שמיסר לכל עוון ולכל חטאת, עוד ענשים קשים ומרים אשר עלו בערכם גם על הרצועה.
עיקר התורה שהורה ה' שמיסר הוא שיהיו בני העניים תמיד זעים וחלים, יראים ומפחדים מפני הכל: מפני רבם ומפני הגבאים, ובכלל מפני בני אדם; לברוח מכל מקום שבני אדם מתאספים שם, ויותר מהכל – להזהר בכבוד הגבאים. ובהופיע בת"ת איזה גבאי יעמדו כל התלמידים הכן בשורה ישרה כאנשי צבא ויקראו בקול אחד: צפרא טבא!
הראשון שעליו עלה הגורל “לטעום” את הרצועה, היה רעו של בריל. הנער ההוא היה “הגבור” אשר מפניו נחתו כל רעיו. עוונו לא היה גדול: באמצע הלמוד יצא מחוץ לשער החצר אל החנות הסמוכה ויקן שם עוגה. אולם ה' שמיסר רצה להראות הפעם את גדלו ואת ידו החזקה, למען יהיה לאות ולמופת לבני מרי. התלמידים היו בתחלה שמחים לאיש רעם, שהנחיל אותם תמיד מהלומות ככוחו וכגבורתו. וביחוד הרבה בריל לשמוח בלבו על מפלתו, כי הוא, כמובן, קבל ממנו מכות יותר מכולם. אך כשהחל ה' שמיסר להראות את נפלאותיו וכל אכזריות עינוייו נפלו פני כל התלמידים והלבינו. כולם עמדו כנציבי שיש ובלב חרד הביטו על רעם, המתפתל וצועק מעצמת מכאוביו, ועל מורם האכזר המניף את רצועתו ברוח קרה ובלב שוקט ועוד לועג לו בשברים בוטים כמדקרות חרב, בהתולים שנונים. גם בריל הביט בחרדה אל גב רעהו, שקוים ירוקים כתכלת נראו עליו, שמע את קול תחנוניו, את אנקותיו שיצאו ממעמקי הלב, ראה את פני מורהו העושה את מלאכתו – מלאכת תליון – בעונג והנאה רבה, ולבב בריל התחמץ ומעיו המו לרעו האומלל. הוא שכח אז את כל המכות שקבל ממנו מלפנים, סלח לכל חטאותיו; וכל העת כשהניף ה' שמיסר את הרצועה, חש בריל כאב עצום, כמו שנחה הרצועה על גבו הוא ועיניו מלאו דמע.
אולם אחרי שהמחזות האלה נשנו ונשלשו בכל יום, קהה רגש החמלה בלב בריל, ולא זה בלבד, כי עוד החל להלשין באזני מורו על רעיו למען ייסרם. מובן מאליו, כי כונתו היתה לעשות נחת רוח למורו למען יתחבב עליו וינצל מרצועתו.
ופעמים אחדות זכה באמת לשמוע תהלתו מפי ה' שמיסר, כי הוא עושה טובה בהלשינו על רעיו ואפשר לרוות שיהיה ברבות הימים לאדם הגון… אולם לא עברו ימים רבים ובריל נוכח, כי גם בזה לא ינצל עוד מיד מורו השומר לכל צעדי תלמידיו ואין לפניו משוא פנים, עד כי גם זכות המלשינות לא תגן בעדו.
לפעמים קרה, כי הלך בריל לשמוע מנגינת אנשי הצבא או לראות את למודיהם, ופתאום נתפס בידי מורו או חברו הלשין עליו באזני המורה (בת"ת היתה המלשינות מצויה אצל כל התלמידים). ואז שכח ה' שמיסר את כל זכויותיו, ובהעיפו בו את עיניו האמוּצות, צוהו ברוח שוקטה להכין את גוו למלקות.
ובריל הבין, כי ישנם מלשינים גם מבלעדו, ועל כן השתדל לנקום מהם. והיה אם לא מצא מה להלשין – ויתחכם ויקח את אחת החוברות אשר לרעהו ויכתמנה או עשה בה ציורים; ואחרי כן, בבוא המורה לבקר את החוברות, מצא את הכתמים ואת הציורים, ויענוש קשה את בעל החוברות.
השנה, אשר בה התחנך בריל בת"ת תחת השגחת האדון שמיסר נחרתה בזכרונות כל ימי חייו, אף כי בריל היה מאלה אשר כל מעינם אך בהווה, שלא יחשבו חשבונות העבר ולא ישימו לב לעתיד. ביחוד הוא זוכר את היום האחרון, יום תוכחה, אשר כמוהו לא עבר עליו מעודו. הוא הלך אז בבוקר לבית התלמוד-תורה כדרכו, והנה נער אחד לקראתו. שני הנערים הביטו זה אל זה ושניהם לדבר אחד נתכונו: להראות איש לרעהו את כוחו וגבורתו, מתחילה השמיעו איש באזני רעהו דברי חרפות, ואחר הדברים – דחיפה, ואחר הדחיפה – שריטת צפרנים, ואחר שריטת צפרנים – תלישת שערות, ואחר דחף בריל בכוח את הנער אל התעלה וילכלך אותו ואת בגדיו.
אז עבר הגבאי הראשי, הוא האדון רובלין, וירא את כל אלה, וידע כי חניך הת"ת עשה את הרעה, ויחר אפו על הנבלה הזאת… ויקצוף עליו קצף גדול, כמו באמת היתה חטאת הנער גדולה מאוד, אשר אך עונש קשה ימרק אותה.
אז בא האדון רובלין בחמתו ובקצפו אל בית הת"ת, ויוכיח בשבט פיו את האדון שמיסר, על כי יעזוב את תלמידיו לנפשם להשתובב בחוצות, עד כי יחסמו את העוברים ויעשו מעשים רעים “ושערוריות נוראות” נגד השמש.
– ואין לנו חפץ בתורתך – קרא רובלין בחמתו – עשה אותם לאנשים, למדם לדעת דרך ארץ! נחוץ ליסר אותם פשוט בשוטים! בלי זה אי אפשר, ובפרט לנערים פראים, ל“צבא היחפים” כנערי הת"ת. בעד זה אנחנו משלמים לך כסף ולא בעד תורתך. יש לנו רבנים גם מבלעדם, דרך ארץ!… דרך ארץ אנחנו דורשים מהם, כי יתנהגו כבני תרבות, ולא יותר!
המורה כבש את פניו באימה והכנעה לפני האדון הגדול. הוא רצה מתחלה להצטדק לפני הגביר, אך הגביר לא נתן לו לפתוח פה, כי היה טרוד להוציא כל כעסו באזני המורה, וככלותו את דבריו יצא בחרי אף. אז התהלך ה' שמיסר בחדרו הנה והנה, כנמר בסוּגר, ואחד עמד ויקרא: בריל… הנה!…
בריל בא. פניו חורים ושפתיו רועדות.
– שכב!
בריל פשט את בגדיו וישכב. והאדון שמיסר נתן חופש לרצועתו לשרטט את גב הנער היבש כשלד לארכו ולרחבו. אך בזה לא אמר עוד די. הוא חפץ לנקום ממנו בעד החרפה, אשר סבל מהגבאי, על כן צוה על המעונה לעמוד על ידיו ורגליו, ויקשור על גבו ספסל, ויאץ בו לרוץ בחדר במעגל, והאדון שמיסר הלך אחריו וילקהו ברצועתו. כל הנערים שחקו למראה הזה; אך בריל לא שחק, כי מלבד כובד הספסל ועקיצת הרצועה המתפצלת לכמה פצלים, עוד היה בספסל מסמר אשר קרע את בשרו; וכל פעם, אשר נטל עליו להניע יד או רגל, בא המסמר אל תוך הפצעים, ויגדל כאבו מאוד, וינהם הנער ויבך ויתחנן. אבל המורה לא ידע רחם, ובעמוד המעונה מלכת, הוסיף לנופף את הרצועה ולהפליא את מכותיו, עד כי נאנס לרוץ הלאה והמסמר העמיק הרחיב את פצעי גבו. אז ראה בריל כי אך לשוא תחנוניו וכי אחת היא אם ימלא מצות מורהו האכזר לרוץ במעגל, או יעמוד על מקומו ולא ימוש, ויאמץ את לבו, ויעמוד.
ה' שמיסר נסה לעורר עליו את רצועתו, אך בריל שכב כפגר עם הספסל שעליו. אז השח המורה את ראשו להתבונן על הנער וירא והנה דם מטפטף, ויחרד, וימהר ויתיר את הספסל מעל הנער. בריל קם, פניו כוּסו ברפש מדמעותיו אשר התבוללו בעפר הרצפה, אשר הביא בידיו אל פניו, במחותו את דמעותיו, וגבו היה משורטט ברצועה, ובאיזה מקומות נראו פצעים זבי דם. אז ראה המורה כי הרחיק ללכת בדרך חנוכו, והשתדלותו היה יתרה ממדה הדרושה…
– מעתה לא תהיה עוד “שקץ” – אמר ה' שמיסר בקול שחציו גערה וחציו חנינה ועל שפתיו נראה כשחוק של חנופה. – קח את הסמרטוט וטבול במים וטהר את נגעיך מדם!… הנה ברכני ה' בתלמידים נגועים ומצורעים, קבצנים יחפים ו“שקצים” מאין כמוהם. אמור נא אתה בעצמך, בריל, האם כה ייטב לך בעולמך, ולא יחסר ממך מאומה מלבד להדוף את אחד הנערים אל התעלה? ובפני מי? בפני הגבאי הראשי, הגביר רובלין! ומה אעשה אני? הלא עלי לתת דין וחשבון על עלילותיכם. אתם תחטאו ואותי יאשימו; בעבורכם אוכל חלילה לגווע ברעב אני וביתי… האם לא תוסיף עוד להשתובב?…
בריל שתק ויאנל דום. אולם המורה לא שנה את שאלתו.
– רב לך, רב לך, בריל – אמר שמיסר בקול רך; – עתה לבש בגדיך ושב. “מאחר שקבלת עליך את הדין – אחינו אתה”.
________________
אז החליט בריל בנפשו, כי לא יוסיף עוד ללכת אל “חדרו”. בבוקר בבוקר היה בריל לוקח את פת לחמו, כורכו בסמרטוט והולך לו לשוטט בחוצות העיר עד הערב ובערב שב לביתו. והאשה, אשר התחנך אצלה, לא ידעה, כי חדל לבקר את בית הת“ת. כי עברו חדשים שנים, ימי אושר לבריל. לפעמים היה מוצא גם איזו פרוטה להשתכר, בנשאו תרנגולים אל השוחט לשחוט, ובפרוטה, אשר קבל בשכר טרחתו, קנה לו ממתקים וייטיב לבו. אך לאחרונה הוּגד הדבר לאשה, ותחקור, ותדרוש, ויודע לה, כי אמנם בריל איננו הולך ל”חדר" ובריל הודה על חטאתו, וגם הגיד לאומנתו את כל אשר קרהו, וירא את האותות אשר שם בו המורה, ותחמול האשה עליו, ותאמר: אכן, רב לך לשבת ב“חדר”, כי ברוך ה' גדלת ועתה תוכל לבוא לשרת לפני “בעל הבית”. טוב כי אבקש לפניך מקום בבית בעל-מלאכה, ולמדת שם להשתכר פרוטה. בעתות הרעות האלה, הפרוטה היא העיקר, ומי שיוגע להשתכר פרוטה – יודע הכל… מלבד זה קצה נפשי מבקש שכר מזונותיך מגבאי “לחם אביונים”; ובשמחה רבה אשא כפי לאלוהים, כאשר לא אצטרך להם עוד. והאשה קימה דבריה ובאותו היום מצאה לחניכה מקום בבית אהרן החייט ללמדו שם אומנות, בתנאי כי יעבוד אצלו חמש שנים רצופות.
אולם, כדרך כל האומנים, לא מהר אהרן להושיב את בריל חניכו אל שולחן התפירה, כי אם הפקידהו לשרת את אשתו בחדר הבשול. עליו היה להוציא את האשפה וסיר השופכין מהבית, לגנוב עצים מדיר השכן ולדלות מים מן הבאר, ללכת עם גברתו אל השוק ולשאת לפניה סל גדול מלא לחם וירקות, ואך לפרקים היה לומד את מלאכת התפירה, כלומר: לחמם את המגהץ או להוציא את החוטים המחברים לשעה את גזרי הבגד עד שיתפרו יחד כראוי.
אולם גם אם לא הרבה ללמוד את מלאכתו, אבל מכות קבל בריל הרבה.
אמנם אהרן אדונו הרים ידו עליו אך לעתים רחוקות; אבל פינחס עוזרו, אשר אך כלה שנות למודו, למד עתה ידיו לקרב, וישם לו למטרה את לחי בריל האומלל. פינחס היה עתה ל“איש”, מקבל חמשה ועשרים שקל לשנה ומזונות, ועליו עתה להראות את כוחו וגדולתו, כי עתה גם הוא יכול לעשות דבר; עתה איננו עוד חניך בעל-מלאכה, איננו עוד עבד נרצע לכל האדם, ובפני מי יראה פינחס את כל תוקף גדולתו וממשלתו אם לא בפני בריל? וגם בבית המבשלות לא הונח לו, כי שם משלה עליו ממשלת עריצים גֶלֶַה אשת אדונו. גלה היתה אשה עקרה, עבה וכעורה ובעלה לא אהב אותה, ויחרפנה בכל שמות של גנאי, ולפעמים הנחיל אותה גם מכות יד. ובהיותה שפלה בעיני בעלה ובזויה כרמש, היה לה חדר הבשול – המקום היחידי, אשר בו יכלה להראות את כוחה וגבורתה, כי גם היא איננה בטלה במציאות, כי גם היא בבחינת יש, כי פה ישנו נברא אשר ישפיל לעמוד בסולם החיים ממנה, והיא מושלת עליו ממשלה בלי מצרים.
פינחס המשרת מצדו וגלה העקרה מצדה השתדלו בשקידה רבה לחנך את בריל, כל אחד לפי שיטתו: ובריל לא ידע במה יתרצה אל מחנכיו אלה, ויהי נרדף ומעוּנה כל הימים. גם לאכול לא נתנו לא מככר אחד עם כל בני הבית, כי למענו בקשה גברתו ותמצא תמיד פתים יבשים ומגואלים, אשר הותירו היא ואישה.
אולם לעומת זה חפשי היה בריל מכל מצוה דתית ומוסרית, מתפלה וברכת המזון. בקחתו לפעמים את הסדור להתפלל באה גלה ותתן עליו בקולה, כי ימהר לעבודת הבית. וירא בריל ויבן, כי “בחסידות” לא ימצא חן בעיני גברתו, ויעזוב את הסדור, אשר גם בימים ההם, בשבתו בחדרו, לא היה חביב עליו הרבה; בימי השבת היה שופת את המיחם ומסיק התנורים תחת “גוי השבת”. כן לא כהה איש בבריל להשתובב בחוץ, בלכתו במלאכות אדוניו לקנות מהחנות, או להביא “עבודה” לבעליה, והיה רץ ומרקד, שורק בשפתיו ומתאבק עם כל הנערים שהוא פוגע בהם, ומקללם בשפת המדינה “ישר והפוך”, מושך בפעמוני כל הפתחים ומתופף בחלונות וזורק אבנים בכל כלב עובר ביד חרוצים; ובריל חש בנפשו כי הגדיל לעשות, כי גם הוא איננו נותר בתבל, כי הוא פועל גבורות ובעל מלחמות, וכל הנערים והכלבים יראים ומפחדים ממנו, וחולקים לו כבוד, בנטותם מפניו הצדה…
אדונו לא היה איש רע הלב, ולפעמים נכמרו רחמיו על הנער העזוב, ואז עלתה על לבו ללמדו אומנותו, אך לא יכול להוציא חפצו לפעולה; כי העבודה לא היתה אצלו תמידית, כי אם לעתים, לפני החגים העבריים, או הנוצריים, ושאר הימים ישב בטל. בימי העבודה אי אפשר לו להורות, כי כל רגע היה יקר בעיניו, ובעת אשר ישב בטל, היה קפדן גדול, כי דאגת הפרנסה הרגיזה אותו תמיד, וקשה היה לו למשול ברוחו ללמד את תלמידיו במתינות הדרושה ובאורך אפים. ועל כן היה דברו: עד אשר אלמד להחזיק המחט כראוי, אשלים אני עבודתי כולה… בהיותו מוּכה ונרדף כל הימים, למד בריל להכעיס את גברתו, אשר שנא אותה, ויבקש תמיד לקחת ממנה נקם. אם צותה להחם את המיחם בבוקר, אז היתה בטוחה, כי עד הצהרים לא ירתח; אם שלחה אותו אל החנות שב מדרכו אחרי שעה ארוכה והביא לה לא את הדבר שהיה דרוש לה. בשובו לפעמים עמה מן השוק, והוא עמוס סל מלא כל מיני מזון, נדחק במקום צר שבני השוק עמדו שם צפופים, וכמו בלי צדיה הפיל את הסל מעל שכמו וכל אשר היה בסל נפזר לכל רוח. ובריל היה שמח בלבו, כשראה את פני גברתו משתנים, וקצף עולה על שפתיה, והיא רצה כמשוגעה לאסוף קניניה הפזורים מתחת לרגלי העוברים. מובן הדבר, כי בעד הגדולות האלה קבל בריל מכות גדולות, אבל מהן לא ירא בריל עוד, כי כל כך היה רגיל בהן, עד אשר חדל להרגיש את מכאוביו.
כה עברו עליו שנה ומחצה בבית החייט, עד אשר מלאה סאתו, כי פעם עלה על לבו לנקום בגברתו נקמה גדולה, ויקח את ערדליה החדשים, אשר עוד לא עבר הברק מעליהם, וישליכם אל התנור, וממחרת בהסיקה את התנור, מצאה באפר פליטת אבדה, ותדע את אשר עשה לה בריל, ויכוהו ויפצעוהו ויגרשוהו מן הבית…
בריל יצא מהבית, אשר היה כבית-כלא בעיניו. הוא יצא עתה לחפשי. עתה אין עוד מושל עליו, ובידו לעשות כל מה שלבו חפץ, ואיש לא יכהה בו. הוא עמד ברחוב, והנה השמים המרווחים לאין קץ עליו נטויים, והרחוב עם בתיו הגדולים והקטנים ארוך מאוד, ובריל יודע, כי שם בסוף הרחוב נמצאו שדי תבואות ויער של בית מקלט הנזירים; אך המרחב הגדול והחופש המוחלט הטילו עליו אימה. וכמו אך עתה חש בנפשו את קטנותו ואת מעוט ערכו בתבל הגדולה אשר לפניו, עד כי איננו נחשב גם בעיניו למאומה. הוא אשר היה תמיד מחונך במתג ורסן ושוט, הוא, אשר מראשית בואו לחדרו המיתו בו כל רצון חפשי ויגישו את רוחו לנחוּשתים – הוא חרד עתה בראותו, כי אין אדון לו, אשר יטנו לכל אשר יחפוץ, והוא צריך להשען על עצמו… הוא פנה לימין ושמאל לראות מאין יבוא עזרו, מי יאספהו עתה הביתה – ואין איש. רבים עוברים ושבים בחוץ ואליו לא ישימו לב. לוּ קראו אותו לשוב אליהם, כי עתה היה נכון לעשות כל אשר יצוו עליו, והיה סובל כל יסורים קשים. גם לו קראהו המורה שמיסר לשוב ולהתענות תחת ידו בתלמוד תורה – גם אז טוב היה לו מעתה; כי אז ידע לכל הפחות שיש עין פקוחה הצופה עליו לרגעים, ויד מושלת תטהו ימין ושמאל, ועתה גלמוד הנהו. אמנם הוא חפשי, אבל איננו יודע מה לעשות בחופשו, איך ישתמש בו… הוא למד להיות רק עבד נכנע בגלוי ומתפרץ בסתר, אך לא לחיות חיי אדם חפשי, היודע לשקול בפלס כל דרכיו ואיננו צריך לאפוטרופסות.
שומם ונעזב עומד בריל שעה רבה על מקום אחד, ואחר הרים את פעמיו וילך אל עני אחד עיור, אשר גר בשכונתו. את העיור הזה נהג כמה פעמים בחוץ, ובעד טרחתו קבל לפעמים פרוטה.
בריל בא אל העיור ויספר לו את מצבו, והעיור, לשמחת לבב הנער הנעזב, נאות לקחתו לו למנהיג תמידי, ובשעה מוצלחת החל בריל לסבב יחד עם העיור על פתחי יושבי העיר לקבץ נדבות.
שבועות אחדים עברו על בריל והוא עבד עבודת מנהיג באמונה. אמנם לא קלה היתה העבודה, כי העיור היה נוח לכעוס ומקפיד על כל דבר קל; וגם מזון לשׂוֹבע לא נתן לו, כי העיור היה קמצן מאוד וקשה היה לו, לא לבד להוציא פרוטה מכיסו למזונות, כי גם חס על הפרוסות שנתנו לו הנדיבים, כי אותן מכר בזול למאכל בהמה. אך בריל נשא וסבל את תלאותיו וישמח בחלקו, כי נמצא לו מורה להועיל, עד כי ידע את אומנות הקבצנות לאשורה, ואז אזר בריל כגבר חלציו, ויצא מתחת אפוטרופסות הזקן העיור לרשות עצמו. עתה לא היה עוד בודד בעולם, כי העולם כולו היה שלו: אל כל מקום שהלך מצא מזון ובגדים, אך הבגדים היו לו למותר וימכרם בשוק הסחבות, ובסמרטוטים התיפה ויתפאר, כי היו כשלט לאומנותו, ועל ידם עורר רחמים בעיני כל רואיו. במשך שנים אחדות קנה לו נסיונות רבים באומנותו ויעש חיל… ובלכתו למסעיו, נזדוגה לו בילא בת גילו ותהי לו לאשה. בריל לא אהב אותה, אך לגרשה לא היתה לו כל סבה, כי מה ממנו יהלוך אם שמו נקרא עליה? הן מזונותיה לא עליו, כי היא בעצמה בקשה ומצאה את מזונותיה. ואולם בילא אהבה את בריל בלבה, אף כי תמיד המטירה עליו קללות ונאצות נוראות, ולא התפרדה ממנו, מעת אשר נזדוגה לו. ובריל שמע את קללותיה וחרפותיה ולא התקצף, ואף לפעמים השיב לה קללות כפולות ומכופלות, לא בקצף וכעס, כי אם בדרך שיחה בטלה.
_______________
זה הוא הזוג אשר בא לשבת במעון הצר אשר לזלאטה טובמן בשכר שקל אחד לחודש. קשה היה לזלאטה לשמוע את קללותיהם וחרפותיהם, כי מעודה לא התקוטטה עם אישה גם קטטה קטנה, ומאוס היה בעיניה לראות איש ואשה נצים יחד ומקללים זה את זה; אך כעבור שנים שלושה ימים, הסכינה מעט את שכניה ותחדל לשית לב לקללותיהם, וגם נוכחה זלאטה כי בריל איננו רע הלב, אף כי פיו דובר נבלה וחדודים גסים, השורטים באזניה. תמיד בשובו בערב “מצידו” הוא נותן לבניה עוגות או פרוסות לחם ומיני מטעמים. גם את זלאטה כבד לקחת מצידו, אך היא לא תחפוץ לגעת בו, כי לא תוכל לאכול מאשר קבץ בריל בתור נדבה. ומאוד מאוד יכאב לבה על כי בניה אוכלים מזון כזה; אבל איך תחשוך את ילדיה הרעבים לבל יהנו מציד בריל? בימים האלה מצאה זלאטה במה להשתכר, כי היתה למבשלת בחתונת אחד העשירים, אך גם הימים האלה עברו, והכסף אשר השתכרה אזל מכיסה, וישארו האשה וילדיה בלי משען לחם.
– לכי היום אל חדר הקהל – יעץ לה בריל – ובקשת מאת הגבאים לתת לך לחם אביונים.
– טוב למות ברעב מפשוט יד לקבל נדבה – אמרה זלאטה.
– הוי, פתיה! – קרא בריל וישחק בכל פה – האם משלהם אתּ באה לבקש? הלא משלך! משלך, מהכסף אשר שלמת מכס הבשר. הם לקחו ממך בחזקה בכל יום מס בעד העצמות שבשלת בקדרתך, עתה בצר לך דרשי, כי ישיבו לך את כספך.
– החשבון הוא כך, – אמרה זלאטה – אבל בכל זאת חרפה גדולה היא ללכת לעמוד שם בשורה עם כל העניים, יסלח לי ה' בעד דברי אלה, הן גם איש נכבד אחד לא ילך שמה לקבל מיד הגבאים נדבה.
– אשה סכלה את, ומה אדבר עמך? – ענה בריל חציו מתקצף וחציו מהתל; – אדרבה, הנכבדים המה הלוקחים חלק בראש מלחם אביונים. הרב מקבל שני אלפים מלחם אביונים, החזן עם משורריו מקבלים שכר רב מלחם אביונים, הדיינים והשמשים מקבלים גם כן מלחם אביונים, המשגיחים על כל מצות מקבלים מלחם אביונים; וגם כל המוסרים והמלשינים וכל תקיפי העיר לוקחים חלקים נכבדים מלחם אביונים ולא יתבוששו; ואת, אשה אומללה, גוועת ברעב עם ילדיך הקטנים, תבואי ללכת לבקש את המגיע לך. לו הייתי במקומך, כי עתה כל שניהם עקרתי פיהם, ונתנו לי כסף. המה באים להיטיב לעניים כאילו מכיסם יוציאו כסף; אבל אנחנו הלא נדע כי כסף מכס הבשר כסף עניים הוא, ומשלהם הם נותנים להם, אחרי לקחם תרומה גדולה לתתה לטובים בעיניהם ביד רחבה. הנה הגביר רובלין יושב שם בראש המחלקים, הוא היה לאב רחמן לכל דל ועני… העניים מברכים אותו, והוא שמח בלבו שמחה כפולה: שמח כי הוא קנה לו שם איש חסד, פועל צדקות ועוסק בצרכי הצבור, ויחד עם זאת שמח הוא כי מכיסו לא יוציא מאומה לצדקה. אל נא תכלמי, זלאטה, מפני הגאיונים ההם, יכנס הרוח באבי אביהם! עמהם נחוץ לדבר בשפה אחרת, בלי בושה וכלימה, ולפעמים גם בחוצפה ועזות מצח, ואז תצליחי, כי קול תחינה ובקשה לא ישמעו, ואך אם תאמרי להם: רוצחים! יכנס הרוח באבי אביכם! את כספי השיבו לי! ואז ידעו ויבינו את דבריך, וימהרו להשלים חפצך, למען תחדלי מהם והלכת לביתך.
דברי בריל באו סוף כל סוף אל לב זלאטה ויאמצוה ללכת לבקש משען מקופת לחם אביונים.
– לו הייתי לבדי – אמרה זלאטה אל לבה להצדיק את נפשה – כי עתה לא הלכתי שמה, כי אם גועתי ברעב; אבל עתה ילדי יסבוני ומבקשים לחם, וקול יללתם פולח כבדי, דרך אחרת אין לי כי אם אפשוט יד, או לשום קץ לחיי, לבלי שמוע אנקת הילדים ותרעומותיהם… לשום קץ לחיים… אמנם מרים הם החיים מאוד; ענויי נצח, שפלות ובוז – כל אלה כבד מאוד לשאת, אבל המות נורא הוא מאוד, נורא הוא חושך הקבר ונוראים הם חבלי הגיהנום!… ומה יעשו הילדים בלי אם? אמנם גם עתה כשאני חיה, אין לאל ידי להושיע להם, להאכילם ברעבם, אבל בלעדי עוד ירע להם מעתה, וגם את אישי ארחם מאוד: יסורים גדולים יסבול מרגלו השבורה והבצקה כחבית ובבית החולים לא ישיתו אליו לב, כי אך לעתים יביאו אליו את מזונותיו (מזונות אשר לפעמים הם רעים מאוד גם לבריא) וליתר צרכיו לא ידאגו, הסדין והכותנות שחורים כפיח והמצעים קרועים והקש מבצבץ מבין הקרעים; וכן ישכב שם תמיד זלמן למעצבה, ואך בשעה שאני באה לבקרו, תחיה רוחו ועיניו תתנוצצנה באור שמחה. ובמותי תכלה גם שארית נחמתו בעניו. חייבת אני לחיות ולשאת את סבל משר צרותי! הבה אאמצא את לבבי ואלכה. אולי ימצא בין הגבאים אחד, אשר ישים לב לדרוש ולחקור את מצבי כמו שהוא ולהושיט לי יד עזרה. הוי, אלי! חזקני נא ואמצני ותן בלב הנדיבים רחמים לרחמני אותי ואת עוללי!…
ועיני זלאטה נפתחו כמעינות, ודמעותיה שטפו את לחייה הצנומות.
– למה תבכי, פתיה? – קרא בריל – לכי ואל תיראי. אמנם אוכלי אדם הם, אבל אותך לא יאכלו, כי גל עצמות את.
– ובכל זאת תמצאנה העצמות היבשות חן בעיניך – התלוננה אשת בריל, אשר התקנאה בזלאטה על כי אישה מרבה לדאוג לטובתה, ובדעתה כי אישה הוא מהחשודים ויש בהם…
– רדי שאולה, נבלה סרוחה! – אמר בריל בשחוק. –
זלאטה לא שמעה את דברי הריב, כי טרודה היתה בשאלה החמורה: ללכת או לחדול, ואחרי שפכה דמעותיה אמצה את לבה ותתכס במטפחתה הגדולה אשר מראה נהפך ירוק ותלך לחדר הקהל.
חדר הקהל היה מלא אנשים ונשים; ביחוד רבו שם הנשים עם ילדיהן על זרועותיהן ובחיקן, אשר הביאו עמהן לעורר רחמים.
לפנים מהגדר, המפסיקה בין המבקשים ובין הנותנים, יושבים הגבאים עשירי העיר, אדירי הכסף, ובראשם העשיר הישיש ה' רובלין.
העניים מתפרצים בכוח לבוא אל שער הגדר. כל אחד משתדל להתיצב לפני הגבאים קודם חברו. ומקול הצעקות והקללות תחרשנה האזנים. הגברים אשר כוח להן יסולו להם דרך בזרוע עוזם, והנשים היודעות להטות את לב מיכאל השמש בשוחד – תתנה לו עוד בבוקר פרוטות אחדות, והוא בהגיע העת יפנה לפניהן הדרך לגשת עד הגבאים. בכלל, מיכאל השמש הוא מהמניעים היותר גדולים בעניני הצדקה, כי הוא המעיד על המבקשים, אם נצרכים הם באמת ועל דבריו יסמוכו; והעניים יודעים, כי ברשות מיכאל הם עומדים ומשתדלים למצוא חן בעיניו, להחניף לו ולכפר פניו במנחה, ויותר מאשר יתכחשו ויחליקו לשון לפני הגבאים, יבקשו פני מיכאל ויחניפו לו, כי ידעו שהכל תלוי בו.
וזלאטה עמדה מנגד ולא ידעה מה לעשות במהומה הגדולה אשר לנגד עיניה. אך בעמדה זמן רב בתוך ההמון הדוחק איש את אחיו נדחקה גם היא, עד כי נגשה בלי רצונה אל פתח הגדר, אשר שם מיכאל השמש עומד וכמעט נחנקה מריח היי"ש אשר נדף מפיו.
– אויה! אויה! – צעקה האשה, כי מיכאל השמש הדפה בכוח לאחור, עד כי כמעט התפרקו כל עצמותיה. – הה, רחמוני נא, הה, רחמוני! עוללי גוועים ברעב!… תנו לי לדבר דברים אחדים…
– חכי מעט – ענה מיכאל בלעז ובוז – הראיתם רבנית באה?… פנו לפניה דרך לבוא ראשונה!..
אחדים מהעניים העומדים קרוב למיכאל שחקו מעט לעשות לו נחת רוח…
זלאטה נהדפה לאחור. וברוב עמל עלה בידה לצאת תוך הדוחק: ראשה כאב עליה מאוד, ברכיה כשלו וכמעט התעלפה.
היא יצאה החוצה ותשב על הספסל שלפני השער. הלילה היה ליל שוקט וקר. האויר הקר השיב מעט את רוחה. היא ישבה שעה שלמה ותחשוב בלבה איך לעשות: אם לשוב הביתה בידים ריקניות, או לבוא עוד הפעם אל חדר הקהל, אולי יצליח חפצה בידה הפעם לדבר אם הגבאים ולבקש מלפניהם רחמים על ילדיה הרעבים. ואחרי שהרבתה לחשוב מחשבות, באה עוד הפעם אל חדר הקהל. והנה ההמון הולך הלוך וחסור. גם מקרב מיכאל השמש פג מעט היין, וקולו הצרוד לא היה עוד איום כבתחילה. הגבאים עיפו וימהרו לכלות את מלאכתם. בפחד ורעדה נגשה זלאטה עוד הפעם אל פתח הגדר, ותבט במורך לב אל השמש.
– מה לך, עבריה? – שאל אחד הגבאים, אשר עמד קרוב אל הגדר ויבט אל זלאטה בעינים בוחנות…
– רחמוני נא, אדוני! – קראה זלאטה ודמעותיה פרצו מעיניה – אישי מוטל בבית-החולים, ואנוכי גוועת עם ילדי ברעב.
– תן לה, מיכאל להכנס, – צוה הגבאי. מיכאל פתח לפניה הדלת, וזלאטה באה ותתיצב לפני הגבאים, אשר הביטו אליה במבט חודר.
– רחמוני נא! תנו לי לכלכל את ביתי… שני רובל לחודש שכר דירה… מזונות לארבע נפשות… הסקה… העצים יקרים מאוד.
הדמעות שמו מחנק לצוארה ולא יכלה לדבר.
– התכיר את האשה הזאת, מיכאל? – פנה הגביר רובלין אל השמש.
– בודאי אני מכיר אותה, – ענה השמש – היא חוזרת אל הפתחים…
– אני חוזרת אל הפתחים?! – קראה האומללה – לוּ תשברנה רגלי טרם אלך לעמוד על בפתחים… שאלו נא כל שכני ויאמרו, כי מעולם לא פשטתי ידי לבקש נדבה…
– בילא המרקדת הגרה עמך הגידה לי, כי חוזרת אתּ עמה על הפתחים, – אמר השמש בהביטו אליה בחציפות.
– שקר דברה! עדים הם כל השכנים. היא שונאה אותי ובוֹדה מלבה כזבים… היום עוד לא היה פרור בפי… ומה אעשה בילדי?…
– תנו לה חמשים פרוטות, – אמר הגביר רובלין – אשר מהר לכלות את עבודתו ונפשו קצה בדרישות וחקירות אשר עצרוהו פה.
הגביר הושיט לאשה איזו מטבעות כסף; וזלאטה, אשר עיניה חשכו ולא ידעה מה עמה, פשטה ידה, ותקבל מבלי לדעת מה קבלה, ותצא.
– מה נתנו לך? – שאל בריל בשובה הביתה.
– גם אנוכי אינני יודעת עוד.. הבה אמנה – ענתה האשה.
– חמשים פרוטות ובתוכן אסימון שנפתחה צורתו, – אמרה זלאטה, ולבה כמו נקרע לקרעים מכעס. – אך לחבל נתנו לי להתלות בו ולא יותר. מה אעשה בפרוטות האומללות האלה? האתן שכר דירה אם אקנה עצים להסקה או לחם?
– לו נתנו לי כזאת – אמר בריל – כי אז השלכתי את נדבתם בפניהם. הוי, אשה נבערה! מה זאת לקחת? הלבעבור זאת ישבת שם כל הלילה? לוּ סבּוֹת בעת ההיא על פתחי הבתים, כי עתה אספת כסף משנה… שמעיני נא, זלאטה, וייטב לך: מחר נלכה ונעשה את המבחן הראשון לחזור על הפתחים, וראית, כי אין פרנסה טובה ויפה מזו: עקימת החוטם והנה פרוטה… וגם אם לא תעקמי את החוטם לא ימנעו ממך את הפרוטה ואך כדי לצאת ידי חובתך טוב, כי תראי להם פנים מעוררים רחמים. חי נפשי כי אין דבר, כי מאומה לא יכאב לך מעבודתך זאת… “כפּרתנו” יהיה הגביר רובלין עם כל בית מסחרו נגד המסחר שלנו. לוֹ אך בתים אחדים וחנויות אחדות, ואני בעל כל הבתים שבעיר הזאת ושבכל עיר ועיר וכל החנויות – חנויותי המה…
ובתארו לה את כל הטוב הצפון בעסק הקבצנות בחום וברגש, לא ראה כי זלאטה התמוגגה בעת ההיא בבכי, בראותה כי כל תקוה לה – אין, ולא שתה לבה להצעתו.
– התלכי עמי מחר? – אמר בריל בראותו את דמעותיה. – רב לך, סכלה, לבכות! לכי עמי וראית עולמך בחייך: כל ימיך כחג אחד ארוך יהיה.
– ללכת? לאן אלך? שאולה? אל תהום הקבר? – התיפחה זלאטה ותפרוש כפיה.
– הראית את הגבירה הגדולה? – קראה בילא בלעג, כי חרה לה על זלאטה הממאסת באומנותה, אומנות הקבצנות… – לו היה איש אחר פה, כי עתה אמור בלבו, כי באמת מיוחסת גדולה היא, נשמה מפונקת ועדינה, ולא נאה לה לחזור על הפתחים…
– האתון פתחה את פיה – אמר בריל בשחוק מר; כי אף שהיה בריל איש חפשי: לועג לכל קודם ולכל מדה טובה, בכל זאת גדלה בעיניו נפש זלאטה, ולבבו התחמץ, בשמעו את אשתו מקילה בכבודה, וכמעט נכון היה לצאת עמה למלחמת-כפים. – אל תשיתי לב, זלאטה, לאשר תדבר הנבלה הסרוחה באזניך – הוסיף בריל בקול רך – חדלי לבכות, אל תראי! עוד לא ראיתי איש גווע ברעב… שמעיני, אשה סכלה! הן בעל כרחך את חיה, ואי-אפשר לך להריק את נשמתך מקרבך ברוק פיך ועל כן למה תחבלי את נפשך?… יש אתי מעט משקה מתוק, ממנו תשתי, והתחזקת, גם חתיכת כרכשת שמורה עצמי וסעדת לבך… אל תהיי אשה סכלה, זלאטה! “הרבי לך לשמוח”!
קול בריל לא היה עתה גס כפעם בפעם, כי רוך ונעימות וחן נשמעו מתוכו, ועל כן חדר אל לב זלאטה. ואחרי הפצרות רבות נאותה לסעוד לבה באוכל אשר הגיש לה בריל.
לאט לאט הסכינה זלאטה את בריל ותחדל מהתבושש לקחת מאתו להנות מהמטעמים אשר הביא. גם דברי הנבלה אשר השמיע בריל לא שרטו עוד באזניה שרטת כמאז, כי אם העירו בה שחוק. בכל ערב היה מביא נרותיו אשר גנב מעל העמוד בבית-התפלה, ובמעון הצר היה אור, והילדים גם הם היו ששים ושמחים לקראת בריל, כי גם להם הביא מנחה וישתובב עמהם.
ככה עברו שבועות אחדים. זלאטה השתכרה מעט ואת החסר השלים בריל. בילא התרעמה אמנם על זה, חרפה וגדפה את אישה ואת שכנתה צרתה, אך גם בריל, גם זלאטה הסכינו את תרעומותיה. וכמעט התנחמה מעצבונה. גם אישה התרפא, ובעוד ימים אחדים היה נכון לצאת מבית-החולים, ואז, כי יעזור ה' להם, וישבה היא ואישה וילדיה לבדם במעונם, ובריל ואשתו יצאו מהבית הזה… אמנם צר לה, כי בריל יפרד ממנה, הוא נחשב כקרוב לה, כידיד ביתה!… ערבות מהתלותיו, וחקוייו שהוא מחקה אחרים מעוררים שחוק, עד כי גם בילא הזועפת תשחק שחוק גדול, והילדים אוהבים אותו מאוד: “דודם” בריל יקר בעיניהם יותר מאמם. אמנם לא טוב, כי לא יזהר בלשונו ומלמד אותם לדברי נבלה. היא הוכיחה אותו, אך הוא לועג לתוכחתה. היא יודעת, כי אין הצדק עמו, אבל אי-אפשר לה להתוכח עמו, כי על כל שאלה שהיא שואלת הוא מוצא מאה תשובות, ובחדדו את לשונו יגדיל לדבר דברי נבלותו, והילדים עונים אחריו. ובשמעו את יענקל הקטן מגמגם אחריו בפטפוטי ילד דברי נבלה, ישמח שמחה גדולה וישחק בכל פה…
– איש חיל הוא יענקל! – אמר בריל וימחא כף. – הוא יגדל והיה לאיש, וכל הנשים בו תתברכנה… הגידה, יענקל, עוד הפעם…
יענקל עושה רצון בריל, ובריל שוחק שחוק גדול, וגם זלאטה שוחקת עמו, אך שחוקה מהול בתוגה. היא מרגישה שאין הדבר יפה.
לבריל היתה מטרה אחת בחיים – להתענג בכל התענוגים שתשיג ידו, אחת לו אם בהיתר ואם באיסור, אם יעשה בזה טובה לרעהו או רעה, אם ינחל מזה כבוד או בזיון. רגש הבושה כבר עבר ובטל מלב בריל, כל הנבלות שעשה בחייו עשה בנפש שוקטה, וגם אם נתפש לא שת לב לחרופים ולדברי בוז. מטבעו היה בריל חד השכל וידע לרדת לעומקו של דבר ולשפוט לא לפי המראה החיצון, כי אם על פי התכונה הפנימית. וכאשר בחר לו את עסק הקבצנות למד את תכונות בעלי הטובה, את טוב מוסדות הצדקה, את מעללי העשירים, ויבן כי גם הם, העומדים בראש העדה, הם, הרמים והנישאים והנכבדים, אינם טובים ממנו, התולעה, הרמש, גם במשהו. אמנם איזה ברק חיצוני יש להם מה שאין בו, אבל בתוכם, בפנימיותם גם הם אינם עולים הרבה עליו ובכמה פעמים עוד גרועים ממנו; ומדוע יבוש הוא מעשות איזה דבר למלא תאות נפשו, יען שיש אומרים, שהדבר ההוא מגונה? הנה, למשל, בחזרו על הפתחים, נותנים לו אך פרוטות, והפרוטות ההן אינן מספיקות לכל צרכיו, צרכי אוכל ומשקה ערבים; ועל כן אם יקרה לגנוב איזה כלי קטן: סכין, כף, מטפחת וכדומה, הנוחים לבוא אל הצלחת, הוא גונב ואיננו מרגיש, כי הוא עושה בזה עול; אדרבה, הוא שמח מאוד, כאיש שמצא מציאה, וכל מה שהוא קובץ, מדעת הבעלים ושלא מדעתם, הוא מוציא בערב על הפרוטה האחרונה לממתקים ויין טוב, מבלי לדאוג דאגת מחר, והרי הוא שמח ומשמח אחרים עמדו. וכה דברו תמיד: “אני אינני כשאר הקבצנים הצוברים כסף ולא יאמרו די. דרך זו שנאה נפשי. אם אמצא די לאכול ולשתות היום למה אדאג? הלא העולם לא יחרב גם מחר, ואם רגלי תהיינה אתי ולשוני לא תמק בפי – אמצא גם מחר מה שמצאתי היום”.
ויהיה בערב אחד ובריל הביא ציד רב עמו ובדירתו הצרה היו אור ושמחה. הפעם לקח לב הנשים בחדודיו ובמשליו ותשתינה אתו, והמשקה היה מתוק ויורד כשמן אל הושט ומשם הוא בא ונבלע בתוך כל האברים ומחמם אותם ומשמח את הלב באופן נעלה. וכה אחרו שבת עד אשר תקפה עליהם השינה, וזלאטה הלכה ותשכב אצל ילדיה על הרצפה, ראשה סבב עליה כגלגל ועד מהרה נרדמה תרדמה עזה…
______________
זלאטה קמה בבוקר, ראשה כבד עליה ויגון נורא לחץ את לבה… איזה שברי חלומות עלו עתה על זכרונה, צללים כהים, שאי-אפשר לה לתפוס אותם בדיוק. אך ככל אשר הוסיפה להתבונן בצלים ההם ולהעמיק חקר בשברי החלומות אשר לא נמחו מזכרונה, כן הוסיפו הצללים להתיצב לפניה בתמונה יותר מורגשת ומוחשית… הנה בריל וזלמן אישה מתקוטטים יחד. על מה ולמה הם מתקוטטים? זלאטה איננה יודעת מאומה, הקטטה הולכת ורבה וגם בילא הרימה את קולה ותקלל, ותחרף את הכל, והילדים צועקים ובוכים, וזלאטה יראה וחרדה מאוד וברכיה כושלות וכולה רועדת… אישה מביט עליה בזעם והיא מכירה, כי עשתה דבר נגד רצונו, וכי על הדבר ההוא הם מתקוטטים יחד, אך בשום אופן לא תוכל לזכור את אשר עשתה… אחרי כן החלו האנשים להתאבק יחד ולהכות איש את רעהו והמבוכה עוד גדלה בבית… פתאום התנשא בריל כזאת משחית. מבטי עיניו היו נוראים מאוד, ויך בגרזן ויפוצץ את ראש זלמן ויקרב אל זלאטה הרועדת ויאמר לחבקנה. היא פשטה ידיה להרחיקהו מעליה, אך ידיה רפו. היא חפצה להרים קולה, אך קולה נחבא, ובלי כוח היא מוטלת בזרועותיו, ועיניה סגורות, כי יראה מהביט אל עיניו האיומות… ובפתחה את עיניה והנה חושך סביב לה ודממת קבר, אין עמה איש, וראשה כבד עליה…
זלאטה בקשה פתרונים לדברי החלום, העמיקה לחשוב אולי היה גם דבר אמת בחלום הנורא אשר חלמה, כי נראה אשר לא שוא היה כולו; ופתאום נודע לה כי אמנם חוּלל כבודה בלילה הזה ותתן קולה בבכי.
– למה תבכי, זלאטה? – שאל בריל בהקיצו משנתו ובהתגרדו בחשק נמרץ…
– מה עשיתי לך, כי גמלתני רעה גדולה? – אמרה זלאטה ותתמוגג בדמעות.
– החסר ממך דבר, אשה כסלה? – ענה בריל בלשון – הן ב"ה בריאה ושלמה את וכל מום אין בך…
– אבל הלא עבירה חמורה היא – התיפחה זלאטה; – הלא אבדתי נשמתי לנצח.
– רב לך, פתיה, להתיפח! – אמר בריל. – אך אנשי מרמה בדו מלבם, כי ישנם מעשים שאינם רצויים בעיני ה', להניא את העם מהתענג בחייהם, והם בעצמם עושים כל האסור ושולקים בלבם לתמימות המאמינים בהם. הגביר א. רואה חיים עם אשת הגביר ב. והרב יודע את הדבר ובכל זאת הוא מרבה להחניף לגביר א.; לו ראית איך חרד הרב לקראת בואו ומחבק את ידו באהבה וכמעט נכון לשרת לפניו כאחד הסרסורים… אין זאת, כי הרב יודע שמותר להנות ולהתענג, ובפרט בדבר שזה נהנה וזה לא חסר, ואף לעניים יחשב לעוון. לעשיר מותר הכל, לו כל הזדונות כזכויות נחשבו, ולנגדו אין פוצה פה ומצפצף; ומדוע לא נהנה גם אנחנו ממה שתשיג ידנו? הוי, אשה סכלה, ירקי נא על הכל ואל תפחדי מהבליהם.
– מה לי ולהרב? – אמרה האשה ותמרר בבכי. – אנוכי יודעת כי הבאת עלי צרה גדולה וחרפת נצח… אמנם לא אתה לבדך אשם, כי גם אני אשמתי, כי הרשיתי לעצמי לשתות עמך יין; כל אשה כשרה בישראל לא תעשה כזאת, ועל כן באה עלי כל הרעה הזאת. אנוכי אשמתי בכל אלה, אויה לי! ואיך אשא עתה פני אל זלמן אישי?
– איפה היא בילא? – שאל בריל, בראותו כי המטה ריקה ובלי סדרים, וניכר היה, כי בילא מהרה לעזוב את מטתה ותלך, וכבר עברה עת רבה והיא לא שבה. – אלכה נא לבקשנה, כי לפי הנראה דבר לאט עמה. הי ערומה כנחש, אבל אנוכי עוד ערום ממנה! אמנם לא אקצוף עליה אם היא מבקשת למצוא לה תענוגים כלבה, אבל למה להסתיר ממני?
בריל לבש את סחבותיו ובלי נטילת ידים עזב את הבית, כי לא נעים היה לו לשבת עם זלאטה הבוכיה. לא מאשר חמל עליה, כי לא הבין ערך העלבון הגדול אשר עלב אותה, ולא ידע את מכאובה הנורא; אך, פשוט, כי לא נעים היה לו לראות דמעות ולהקשיב קול בוכים. וזלאטה לבדה ישבה על מצעה על הרצפה ותקונן על כבודה המחולל. –
הילד הקטן הקיץ משנתו ויתגעגע אל אמו.
– הה, בני, בני! לו לא היתה לך אם, לו מתי בעת ילדתיך. כי מה תסכוך לך אם בעלת-חטא, אשה מבישה ושפלה?… אתה עוד תאהבני, ילדי, ואנוכי אשה בזויה ומחוללה!…
הילד ראה את אמו בוכיה ויבך גם הוא.
– בכה, ילדי, בכה הרבה בכי, כי מתה אמך הכשרה, מתה לנצח, עתה זונה בזויה תהיה לך אומנת. הבה, ילדי, נגוע בבכי.
בעת ההיא ומיכאל השמש נראה בבית.
– הרב צוה להביא אותך אל ביתו – אמר מיכאל בקולו הגס והצרוד, וריח של יי"ש נדף מפיו.
זלאטה הרגישה, כי לבבה נתק ממקומה, ופניה הלבינו כמת.
– איך אלך עתה, וילדי עוד לא הקיצו משנתם? ומי יאכילם וישקם אם אלך מאתם?
– אם כשרה וצנועה.. – אמר בלעג – אך לילדיה היא דואגת… אל תיראי! ממזריך לא ימותו גם אם תעזבים שעות אחדות בלי מאכל ומשקה.?
פני האשה נפלו מאוד. היא הכירה את כל שפלות מצבה ולא יכלה לענות דבר ולתבוע עלבון בניה מהשמש.
– הבה נלכה – אמר השמש. – האשב פה לחכות לך?
– אנוכי לא אלך עתה. הנני לבוא בעצמי אל הרב בעוד שעה – ענתה האשה.
– אם לא תלכי עמדי ברצון וסחבתיך בשערות ראשך – אמר מיכאל בקול מושל, ולבו מלא עונג בשוותו לעצמו איך יראה להאשה המסרבת את ידו הקשה ויסחבנה בחוץ לעיני המון רב… אמנם גם מיכאל בעצמו לא היה צדיק גמור, בימי נעורי היה סרסור באחד מבתי המלון; אך זה היה כבר, ועתה היה מיכאל דנן לירא שמים. להכות לחי איזה “בעל חטא” נחשב לו לעונג נפלא, ומה גם ליסר בשבטים את “בעלת החטא” למען תודה על חטאתה. מיכאל נאנח מרה על אשר, בעוונותיו הרבים, נאסר מטעם הרשות ליסר בשוטים “בעלת חטא”: אבל בכל זאת עוד נשאר לפניו כר נרחב להראות את קנאתו לה' אלוהי ישראל במכות לחי, בתלישות שערות וכדומה מן הענויים שאין רשומם ניכר כל כך…
זלאטה ראתה כי אי-אפשר לה למרות את פי השמש האיום ותעזוב בנפש מרה את הילדים ותלך.
– ואיפה הוא בריל אהובך? – שאל מיכאל.
– הוא לא אהובי, ולא ידעתי אנה הלך – ענתה האשה.
– עוד חזון למועד. אנוכי עוד אפתח פיך והגדת לי הכל, לא תעלימי ממני דבר – אמר מיכאל בשחוק התולים אשר הכעיס את לב האשה תמרורים.
– לי הגידו, כי נטמאת! – אמר הרב אל זלאטה בקול מרגיז לב. – תני תודה ואל תכחדי את האמת.
– אמנם, רבי, – קראה האשה ותבך – אמנם חטאתי חטאה גדולה. חטאתי לאלוהים.
חטאתי לאישי, לילדי. תן לי רבי, תשובה חמורה. כל אשר תצוה על אעשה.
– תשובה אתן לך אחרי כן, – ענה הרב ועתה תתגרשי מאישך.
– להתגרש מאישי? להפרד ממנו, מילדי? פסוק ראשי בפעם אחת ולא תענה נפשי לאורך ימים.
– הנני אומר כי צריכה את להתגרש מאישך, כי כן הוא הדין, וכל הטענות והדבורים לא יועילו לך מאומה.
– אנוכי לא אקבל גט – קראה האשה בהחלט ותפן את שכמה לצאת. מיכאל השמש ראה, כי עומדת היא לצאת, ויאחז בבגדה. אך היא בחוּמה נתקה מידו והבגד נקרע וסמרטוטיו סרחו על הרצפה. אז תפש מיכאל אותה בידה, אך היא, כצפור הנאחזת ברשת, התמרמרה ותשתדל בכל מאמצי כוחה להתנתק מידו; וכאשר ראתה כי חזק ממנה, נשכה את ידו נשיכה עמוקה. מיכאל מהר להסיר את ידו והיא אמרה לנוס, אך כרגע תפסה עוד פעם, והיא החלה לבעוט ברגליה, ליבב ולהתפרפר בכל אבריה.
– עזוב אותה – אמר הרב. – אותה אפשר לגרש שלא בפניה ובעל כרחה, על-ידי שליח להולכה…
מאוד צר היה למיכאל לעזוב את טרפו מידו, טרם עשה בו נקמתו כחפצו, אך חזקה עליו מצות הרב ויעזוב את האשה, והיא נסה כרגע החוצה.
זלאטה נמלטה מיד מיכאל השמש ותנס החוצה. מטפחתה צנחה מעל ראשה ותגלינה שערותיה הפרועות. קרעי בגדה, אשר קרע מיכאל בתפשו בה, סרחו על הארץ מאחריה, עיניה יצאו מחוריהן ותתעינה אל כל עברים, שפתיה עוד לחשו בדממה דברים מקוטעים. רבים חשבוה למשוגעה, ורבים, אשר נודע להם כל הנעשה, שחקו עליה, ונשים “צדקניות” קללוה קללות נמרצות, ותחרפנה אותה ותירקנה בפניה; אך היא כמו לא שתה לבה לכל אלה ותלך הלוך וקרב אל ביתה.
בבואה אל הבית, ראתה, כי הפנה אשר בה עמדה מטת בילא ריקנית היא, כי היא מהרה לצאת מהבית, ותקח את כל אשר לה, וגם את הכר האחרון אשר היה לזלאטה קרעה ותוציא ממנו נוצותיו ותשים בכרה, אך זלאטה לא הרבתה לחשוב אודות זה, כי מחשבות אחרות לקחו את לבה.
הילדים ראוה וימהרו אליה בקול בוכים… גרון פנחס הקטן כבר נחר מבכי, כי לא חדל לבכות מעת יצאה אמו עד שובה.
– מה אעשה לכם, ילדי? – אמרה זלאטה בחבקה את בניה – מה תסכּוֹן לכם אם בזויה ושפלה כמוני? אנוכי אומללה לנצח, חרפתי לא תמחה לעד, וגם אתם אומללים תהיו על ידי, כי מה יאמרו הבריות? הנה בני “בעלת החטא!” ואיש לא ירחם אתכם, כאשר לא ירחמו עלי. רב לי, בני! חיי הגיעו על גבול, הנה הקצה האחרון… סבלתי רעב, קור וכל מחלה, ועתה הנה גם כבודי חוּלל, והנני למשל ולשנינה. הנני חרש נשבר של עביט, חרפה וקלסה לכל הארץ. גם לזלמן אישי אך למשא אהיה. הלא תמיד יזכור את עווני, ואם לא יגיד לי בפני, אבל בלבו לא ישכח עווני לנצח. היו שלום, בני!…
היא פתחה את החבל הדק, אשר בו קשרה את בגדה על מתניה, ותבט אל תקרת הבית, והנה שם תקוע וו חזק אשר עליו היה תלוי ערש בנה. ותעמד ספסל נוכח הוו ותעל עליו. היא הביטה בחלון – והנה היום היה יפה מאוד, השלג המכסה את הרחוב האיר לנוגה ברק השמש, וילדים החליקו על פני הקרח בשמחה רבה… יפה היא התבל!… –אמרה זלאטה אל לבה, בשומה בפעם האחרונה את עיניה בחלון – אבל לא לנו היא, לא לנותרים כמוני. לנו היא נותנת אך יסורים לשׂבוֹע וחבל להפטרה.
______________
כעבור שעה מצאוה תלויה ורוח אין בקרבה. שמע מיכאל השמש ואמר: “ברוך המקום שהרגה”…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.