יש לפעמים שאני פוגש פה ושם בצעירים בני טובים, אברכי משי, שקשה מאוד להכנס אתם בדברים, מפני איסטניסותם, מפני שהם משתדלים להטמין את צערם ויגונם.
צעיר שכזה פגשתי היום במקרה, השתדלתי לבוא עמו בשיחה, התחלתי לשאול אותו דבר מה, והוא התחיל לגמגם. הוציא איזה מלות קטועות, איזה רמזים, ומיד פנה והלך בצעדים מהירים, כאילו ירא פן ארדוף אחריו…
ואמנם מתוך המלים הקטועות, מתוך הרמזים המועטים הספקתי, כמדומני, להכיר למדי את עברו של הצעיר הזה ואת מצבו בהוה. מה מאוד אני רוצה לחזקו במה שאפשר לי וביחוד להצילו מרגש הבדידות, שכנראה מעיק עליו יותר מהכל.
אבל איך אפשר לעשות זאת, אם דברי הפשוטים והתמימים מתקבלים אצלו כעלבון, כאילו אני רוצה סתם, משום סקרנות גרידא, להכנס אל תוך דביר נפשו, אל תוך רגשותיו הכמוסים? ובלב כואב אני מתרחק ממנו, והוא מתרחק ממני, אולי גם כן בלב כואב. הלא בודאי גם הוא מרגיש שרעות וידידות דרושה לו, וסוף סוף אין לאדם ידיד יותר נאמן מהאדם.
מצטער אני על שחדל ממנו אותו היחס הפשוט והתמים שהיה בין יהודי וחברו בימי קדם. צעיר זר נכנס לבית המדרש, מיד סובבים אותו אחיו, תוקעים לו את היד ב“שלום עליכם”, שואלים אותו: מנין יהודי? מה עסקו בעיר זו? והוא היה עונה על הכל גם כן בתמימות ובפשטות, והיה מוצא עזר וסעד בקול וגם בממון, בעצה טובה ובטרחה, ולא היה בודד.
ומה מאוד צריכים אנו ליחס שכזה עכשיו בארץ ישראל. יחס של אחוה פשוטה ותמימה, אבל היא לצערי איננה.
ומשום כך אמרתי לנפשי טוב כי אדבר בכתב. יקרא מי שיקרא, אפשר שיקרא גם אותו הצעיר שאליו מכוונים דברי יראה שלא כל א"ה שפגש כאן זרים הם לו. ידע שגם כאן נמצא חבר נאמן, ידיד ואח בצרה…
בכתב מותר לי לדבר קצת על אודותיו. את שמו לא אגלה. ובודאי שלא ימצא את עצמו נעלב על ידי דברי.
אבותיו היו עשירים גדולים וחסידים. והוא היה כמו שנאמר “אמון עלי תולע”. בהיותו תלמיד מקשיב למד תורה במדה הגונה ובתור פרפראות למד חשבון, שפת המדינה. בקיצור: בחור מושלם.
בעת שהתחילה המלחמה ברח מרוסיה מפני פחד הגיוס, ובא לארץ ישראל, אי אפשר לומר לשֵם ארץ ישראל, אלא, איך שיהיה, המקום היחידי ליהודי הוא ארץ ישראל. אבל כאן אי אפשר היה לו לשבת. הוא ירא פן בימי המלחמה ינתק הקשר בינו ובין אבותיו, ומאין יקח כסף למחיתו? ועל כן יצא לאלכסנדריה וישב שם עד כלות המלחמה, ואחר כך שב לארץ ישראל.
והנה בעיר מגורי אבותיו היתה מהפכה בולשביסטית, והם נהפכו פתאום ויהיו לעניים, ובעינם הלכה האם לעולמה ואחריה האב, ומכל המשפחה לא נשאר רק הוא הצעיר הבודד, גר עני, סובל יסוריו בצניעות, אינו מבקש עזרה ואינו מחכה לעזרה, אינו שופך שיחו ואינו קובל על גורלו.
הוא אמנם מרגיש שצריך היה לעשות איזה דבר, שצריך הוא ללחום על קיומו. אבל אינו יודע איך. היבקש משרה? ממי יבקש? מי צריך לו? – עבודה? אנה ילך לבקש עבודה? הילך אל הפועלים, והם הלא רחוקים ממנו כרחוק מזרח ממערב – הוא צעיר אדוק, ירא שמים בסתר ובגלוי, והם – אפיקורסים גמורים…
אמנם הוא איננו קנאי. מה לו ולהם? ילכו המה בדרכם והוא ילך בדרכו הוא. אבל איך אפשר לו ללכת אליהם. הלא הוא יהיה לשחוק וללעג בעיניהם…
כך מצאתי את הצעיר הזה, כך הוא, נדמה לי, הלך מחשבותיו, שלמדתי מתוך איזה דברים קטועים שנתמלטו מפיו. מתוך איזה רמזים.
ואם גם הוא איננו כזה, אבל הלא בודאי אפשר ואפשר שיהיו כאלה. אנחנו, בעמדנו עכשיו בהתחלת הגירה גדולה, צריכים להיות מוכנים לקבל גם פני אורחים כאלה.
ובאמת צער הצעירים האלה אין לשער. הם עקורים מעולם אחר, מסביבה אחרת, מתנאי חיים אחרים לגמרי וכשהם נכנסים אל תוך רשות הרבים של עולם זר ומוזר, הם אינם מוצאים את ידיהם ואת רגליהם, והם גועים בסתר.
ולבי הומה עליהם ביחוד מפני שאני מכיר רבים מהם שהם בעלי נפש טהורה, נשמתם חצובה מכסא הכבוד, הם יוכלו להיות תפארת עמם ועלולים לקלוט כל מה שיש טוב ויפה בעולם.
אל נא תאבדנה הנפשות החביבות הללו מתוכנו!
ובשבילם אני בא בדברים האלה. לעודדם עד כמה שאפשר לי ולהורות להם את הדרך. חובתי היא ואעשנה. אינני חושב שיש בזה משום יוהרא…
א. ראשית כל יחדלו נא צעירי־משי הללו לחשוד בצעירים הילידים, שהם מתיחסם בבוז אליהם. מפני שהמה נאמנים לדת זוהי חשדנות מבלי כל יסוד. מלפנים אמנם היו קנאי ההשכלה ששנאו את “מורדי האור”, אבל התקופה ההיא כבר חלפה. הצעירים העובדים בארץ ישראל מעריצים את העבודה העברית וקניניהם הלאומיים, ומה שנוגע לעניני הדת הם מתיחסים לא רק בסבלנות אלא גם בכבוד. אם הם רואים שמי שהוא ירא שמים בתמימות הריהו גם חביב עליהם. סוף סוף הלא גם אני אינני מה“חפשים”, ואף על פי כן נוכחתי שאפשר לי לחיות בכפיפה אחת עמהם, אלא להרגיש את עצמי ביניהם כאח בין אחים, ואני משתתף בצערם ובשמחתם באמת ובתמים. סוף סוף עניני הדת הם דברים המסורים אל הלב, צריך לתת בזה חופש גמור לכל אחד ואחד שילך על פי הכרתו הפנימית ואם לאו– אפשר להפוך את גן העדן לגיהנום, ושוב תקפוץ הצביעות ותעלה בראש, ושאפי בצע וממשלה יסכסכו את בני עמנו זה בזה.
נקבר נא את קנאת הדת יחד עם החשדנות והיתה לנו הרוָחה.
ב. נחדל נא מהתפאר בזה שאבותינו היו עשירים ואכלו צימס גם בימות החול. אין בזה כל תפארת. ר' יהושע בן חנניה היה פחמי קבצן, ובשום אופן אין מעלתו פחותה מר' אליעזר בן חרסס העשיר. ואם נבוא לחטט בעושר, אז בודאי שנצטרך לסתום את חטמנו יפה יפה. לכל הפחות, להתפאר בזה לא כדאי. ולי נדמה, כי מי שזכה להפטר מכבלי העושר, ובפרט אם הוא צעיר, שיכול להסתגל לחיים יותר מוסריים, צריך לברך בפה מלא: ברוך שפטרני!
ובמה יתהלל המתהלל בזמן הזה? בעבודה, ביגיעת כפים ממש בכלל ועל אדמת ישראל בפרט. העבודה הכשרה צריכה לרומם את הנפש, לשמח את הלב ולהכניס זרם של חיים חדשים, יפים וטהורים בכל המובנים.
ואני כבר ראיתי כאן צעירים תלמידי חכמים, בני רבנים, ששלשלת היוחסין נמשכת אחריהם מתקופות קדמוניות, לובנים לבנים, חופרים בורות, הולכים אחר המחרשה, וקומתם זקופה, ועיניהם מאירות. אין שמחה יותר גדולה, ואנכי הייתי אומר: אין עבודת ה' יותר גדולה, מזו של העבודה הכשרה, שהיא מתקנת את הגוף ואת הנפש יחד.
ג. וכשצעירי משי הללו באים כאן לתקן את פגימות חייהם ע"י עבודה כשרה, חלוצים יעבדו יחד עם שאר אחיהם העובדים, שכם אחד ועבדו באחוה וברעות. לא יתנכרו ולא יתבודדו. התקון יבוא רק על ידי קשר פנימי של רגש אחוה. יעבדו יחד עם אחרים, ישוחחו יחד, יתוכחו, ידונו. בודאי ימצאו גם הם מה להגיד לאחרים, ידלו גם הם מפנימיות נשמתם את הפנינים האצורות שם ויושיטו באהבה לאחיהם, ומאחיהם יקבלו מה שהם מושיטים להם באהבה. – אל תחשדו, אל תתבודדו, חדלו מקונן על העבר – עבדו וחיו!
קונטרס, ניסן תר"פ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.