הגידה לי שאהבה נפשי, איכה תרעה
איכה תרבי בצהרים? (שה"ש א' ז').
הסטיריקן הגדול הרוסי, שצדרין־סלטיקוב, ספר כדברים האלה: מעשה היה באחד הפריצים העשירים שישב לו בארמון הקיץ שלו על ספל קהוה עם סיגרה מפיצה ריח טוב והביט בהנאה רבה דרך החלון על יופי הקיץ, וראה את האכר איבן עומד בשעה שהשמש לוהטת, והוא מניע בחרמש שבידו תנועות יפות ומדודות, והעשבים נופלים לרגליו גלים, גלים.
– נעים מאוד, איבן, לעבוד בשעה שכזו בשדה! – קרא הפריץ ברגש. – הנני חושב שאין תענוג יותר גדול מזה… מרחב, אור עבודת שרירים… נחמד!…
– נסה נא אדון! השיב איבן.
הספור הזה משום מה עלה על לבי עכשיו…
אכן, נעים מאוד במושב רעים, בשיחת חברים לדבר על כוס תה, ומכל־שכן על כוס יין, על הגאולה, לשמוע נאומים נלהבים מעורבים בפסוקים יפים של נחמה. הגאולה כשהיא לעצמה היא כל כך חשובה, כל כך נשגבה ואין תענוג יותר גדול מאשר לדבר ולחזור ולדבר בה, לשכוח ולהעלים עין מכל אשר יוכל להזיק לנחת רוח הכללית שתוקפת את כולנו, את כל עסקנינו הטובים ואת כל סופרינו היודעים להקטיר קטורת ניחוח באף הגואלים, גדולי אומתנו וקברניטיה.
ובאמת מי יכול לחשוב אחרת? גאולה היא מלה מקסימה. עם גולה ונדח. בזוי וכבול, ופתאום – הנה הוא נגאל. היש נס גדול מזה? היש שמחה גדולה מזו?
ואף על פי כן יש שמחשבות נוגות עולות על לבבי, מחשבות שיכולות כנטפי מרה לקלקל את כל חבית הדבש שלנו…
ולצערי איני יכול להעלימן אעפ"י שגם אנכי הייתי רוצה לשיר בקול אחד עם כל המהללים והמשבחים והמפארים…
הגאולה צריכה לבוא, אבל מי יגאל?
אין גואל אחר אלא הצעיר העובד, הסולל כבישים, החופר בורות, המסיע אבנים, המיבש בצות, אם הוא לא ילך לעבוד, אין גאולה לנו, וכל הנאומים, וכל הדקלרציות, וכל השירים והתשבחות – הבל המה.
והעבודה אינה קלה כלל. ביחוד קשה היא לאלה שבאים באמצע הקיץ, שלא הספיקו להתאקלם, וחסרים הם תנאי חיים היגיינים: אין מקומות לינה, אין שמלות נקיות ואין מזון בריא ומספיק. מרמים החלוצים הצעירים את עצמם שיוכלו לפתור את כל השאלות האלה בשה“י ופה”י, בהתלהבות של אידיאה ושאיפה לאידיאל. אבל הגוף הוא בעל גבול, ובוכהלטריה מדוקדקת ישנה לכל הכנסותיו והוצאותיו. הכל נכתב בספר; כלומר בתוך אברי הגוף, ואם ההוצאות רבות על ההכנסות ובאה הקדחת, ובאה המלריה ובאה הדיזנטריה עם כל המרעין בישין ומפילות את הגבורים, עושות אותם ל“לא־יוצלח”ים, שוללת מהם את החיים ואת טעם החיים.
אחריהם אמנם יבואו גדודים חדשים, וגם הם יכרעו ויפולו ועד אשר תבוא הנחמה, תצא הנשמה…
והחומר הוא יקר מאוד, חומר אנושי הוא, ואנו יהודים, על ברכי התורה חונכנו, בנשמתנו נשתרשה הדעה ש“כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא”: נפש האדם – עולם מלא, לא כמו שנחשבו הפועלים החינאים בעיני הינקים שבאמריקה, שאם רבבות מהם יפולו וימותו – מי ישים להם לב? העיקר שהעבודה תעשה, וחיי האדם לא נחשב לכלום.
לא כן אנחנו, אין אנו יכולים לשמוח בגאולה שתבוא ע"י התנונות ומפלת עובדים חלוצים. כנסת ישראל צריכה לחוס על חיי האדם מאיזה עם שיהיה ומכל שכן על חיי בנינו ובנותינו, אחינו ואחיותינו. הדאגה לקיומם, לבריאותם צריכה להיות ראשונה לכל מי שדוגל בלאומיות ישראל. יהודי שאינו דואג לחיי הפועל היהודי – אינו יהודי כלל, ומכל שכן שאינו לאומי…
ההגירה באה, ההגירה תבוא. גדולה כשטף נהרות. עבודה אולי תמצא לעובדים – אף כי גם זה… מי יודע? – אבל האם יכשירו את תנאי החיים שלא יכשלו המהגרים בעבודתם הקשה? עסקן פלוני הוא בודאי ציוני טוב, אבל יחיד, מהו יכול לעשות? פה צריכה הסתדרות גדולה, אמיצה וביחוד מטובי העולים בעצמם יחד עם החברים הנמצאים במקומם, להכין הכל מראש לשמור על החומר האנושי שיהיה תמיד רענן ומסוגל להמשיך עבודתו.
מדרך המצביאים להביא יחד עם הצבא את כל הדברים הנחוצים: אהלים, מזונות, רופאים, רפואות, ורק על ידי זה הם מקוים לנצחון… וגם אנו במלחמתנו בעד גאולתנו צריכים לדאוג ראשית כל על בריאות הצבא, שיהיה הכל מוכן בשבילו מראש: מזון ודירה ורפואות. ורק אז נוכל להשתעשע בזמירות הגאולה היפות.
הנה טובי עמנו מתאספים יחד לועידה ציונית. על כל לשון נשא שם הגאולה. אל נא ישכחו רגע את גורל הגואלים האמתיים, את הפועלים העובדים, ויקדישו את כל תשומת לבם להכשרת העבודה ולהגנה על העובדים, כי זה עיקר הכל, ומבלעדו אין ואפס.
קונטרס. תמוז תר"פ
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.