מכתב קבלתי היום שהביאנו לידי הרהורים… והנני נותנו בזה לפני הקוראים.
ידידי! היום עברה שנה מעת שנכנסתי במזל טוב לעבודה.
שבתי בערב שבור ורצוץ מעבודתי, המפרכת את גופי הענוג והחלש, ובשכבי על משכבי הקשה, אחרי אכלי את ארוחתי הדלה, התחילה אצלי עבודת המוח: מחשבות שונות התרוצצו בי, נלחמו והשתדלו להכריע אחת את השניה. עשיתי את חשבון הנפש.
שנה עבדתי, שנה עמדתי בנסיון קשה…
הן לא לעבודה נתחנכתי. אבותי ואבות אבותי לא ידעו מה זו עבודה, והתפרנסו שלא בצער, להיפך, ברווחה גדולה, בהיכלים מקושטים עם משרתים ומשרתות. אכלנו מעדנים ולבשנו מחלצות. והורי היו בטוחים כי גם אנכי אתפנק כמוהם, אחיה חיים טובים, ונתנו לי חינוך יפה, חינוך ממדרגה עליונה, עברתי את הגמנסיה הרוסית במדליה של זהב, נכנסתי בפוליטכניקה, סוף דבר: חינכוני שלא לעבוד, שאחרים יעבדו בשבילי.
ובטרם גמרתי את הקורס השלישי, בא המשבר, לא משבר חיצוני אלא פנימי…
ראיתי כי “לא זו הדרך”.
נטיתי אחרי הציונות, זו הדורשת פתרונים לשאלת בנין עמנו בארץ אבותינו.
וכשהתעמקתי בשאלה זו ראיתי, כי ראשית כל צריך לשנות את כל ערכי חיינו, שצריך להעמיד בתור עיקר העיקרים, שהיהודי חייב להיות עובד.
די לשבת ולהתפנק על שולחן אחרים וליהנות ממה שאחרים מכינים, איננו רשאים לחיות כך הלאה. לא יתנו לנו לחיות כך הלאה.
ואפילו עבודה זו, הנקראת פרופסיה “חפשית” גם היא פרזיטיות, מפני שהיא משתלמת יפה על חשבון העובד הרעב והיחף.
אנכי הצטיינתי תמיד במטימטיקה, והמחשבות הללו עמדו לפני בהירות כאמיתיות מטימטיות ולא נתנו לי מנוחה.
לעבוד בשביל העם אתה רוצה ובשביל לתקן את פגימות נשמתך, את קלקול הדורות של חיי הגולה, – אין לפניך דרך אחרת אלא דרך העבודה, העבודה הממשית.
ואם יצטרך העם לאינטלגנטים ולעבודה אינטלגנטית, מתוך העובדים יקומו ובתוך העובדים יחיו. הם לא יבקשו מותרות, בזמן שאין לעובד מותרות, לא יאכלו שוקולדה, בזמן שאין לעובד לחם לשובע…
מוכרחים אנו לרדת. וירידה זו צורך עליה היא. כי הירידה היותר שפלה, היותר בזויה, היא הפרזיטיות בכל צורותיה, ואפילו בצורת אינטליגנציה…
– הקולר תלוי בצוארך – חשבתי בלבי. – דוקא מפני שאתה אינטלגנט, בעל הכרה, ואתה מכיר באשמתך. לך והיה לעובד… הכנס לתוך שורת העובדים, סבול עמהם יחד!
ואני נכנסתי…
באתי לארץ ישראל ונהייתי לעובד. האם שמח אני בחלקי? – הן ולאו.
שמח אני שעזבתי את דרך הפרזיטיות, שאני יוצר דבר מה, שאני עוסק בבנין עמי וארצי.
אבל מהצד השני אני תמיד מרגיש, כי אנכי עלוב בקהל העובדים, כי לא נתחנכתי בעבודה וידי רפות, ובפרט בימי הקיץ החמים; וכשלפעמים עוד מזדמנת עבודה קשה, נדמה לי אז, כי גם אחרי כל התאמצותי, איני יכול לחשוב את עצמי כעובד גמור, וכשאני יושב לאכול יחד עם חברי, אני מרגיש כאילו אחרי כל התאמצותי ויגיעי, אוכל אני משלהם, יען כי לפי עבודתי לא מגיע לי חלק כחלק שאני מקבל, כי אינני שוה להם בעבודה. ולפעמים נדמה לי, שהם מביטים עלי ברחמנות (רחמנות ובוז הם שמות נרדפים): גם הוא, כביכול עובד! כאילו מרמזים זה אל זה. ויש שמראים את הגות לבם בפועל. היום כשעבדתי אחר הצהרים, נגש אלי אחד מחברינו הפועלים, הביט אל עבודתי והניע בראשו.
– מה? שאלתי.
הבה רגע את המעדר!
והוא לקח את המעדר והכה פעמים אחדות בקרקע, וראיתי מה בין זה שנתחנך בעבודה ובין זה שלא נתחנך בה ועובד רק לשם משאת נפש…
כן, אנכי אינני עובד גמור ואולי גם כל קהל ישראל. כולנו לא נתחנכנו, לא אנו ולא אבותינו, בעבודה. הרבו לפטם אותנו בידיעות מידיעות שונות, ממה שנעשה בשמי השמים ובתחתית השאול, מעמק רום ומשפל התהום, ואת כשרון העבודה לא פתחו בנו, ועכשיו כשאנו נגשים לבנות את בית חיינו, הננו עומדים עלובים, מלאי בושה וכלימה.
הנעזוב את העבודה הזאת לאחרים, לבני הנכר היודעים לעבוד יותר ממנו?
אולי כדאי באמת לשוב אל ה“עבודה החפשית” המפרנסת בכבוד ושבה בודאי אצליח יותר?
לשוב? למה? – לפרזיטיות, לכעור להשחתה מוסרית, לשוד ולחמס? – לא, לא אשוב. עכשיו אני עובד כמה שאני יכול, אבל עובד. את כל נפשי אני נותן בעבודה, יותר מזה אי אפשר לתת.
אבל כמה עלובים הם החיים הללו! – מנקרת במוחי המחשבה ואינה נותנת מנוח…
ענני, ידידי, שפוט נא אתה וענני, כי אכול ספקות אני…
ידידך…
* * *
עננו ה' עננו! הבה מכוחך הגדול לבני עמך החלש, הבא לבנות בידיו הרפות את דביר קדשך, את הארץ אשר בחרת בה. הצילהו מפקפוקים ואמץ את לבו, השואף לחיי צדק ויושר. “תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה”.
קונטרס. סוף שנת תר"פ
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.