ידוע הוא שסוקרטס היה בימי שעבוד העבדים, אפשר איפוא לחשוב, ששעבוד העבדים גרם למציאותו של סוקרטס, וכדי שיהיה סוקרטס בעולם יש זכות הקיום לשעבוד העבדים. טולסטוי וטורגניב היו בני “פריצים”, החיים על שעבוד האכרים, ואם כן יש זכות קיום לשעבוד האכרים. מרכס ולסל היו בני סרסורים, ואם כן יש זכות הקיום לסרסרות. בגלות קמו אידיאליסטים נפלאים ולפיכך יש זכות הקיום לגלות.
כך יוצא לפי “ההגיון” של המטהרים את השרץ, המשתדלים להכניס עבודה זרה ופרזיטיות ביסוד בנין ביתנו הלאומי בארץ־ישראל.
אבל מי לא יבין שזה “הגיון” מהופך? שעבוד העבדים בודאי השחית את מדת המוסר של התקופה ההיא וכן שעבוד האכרים וכן הסרסרות וכן הגלות, אלא שהצד הטוב שיש באדם, הזיק האלוהי, שאינו נכבה לגמרי, לפעמים מתלהב ומתפרץ ועושה מהפכה שלמה. למרות הסביבה המקולקלה עולים אחדים, בעלי נשמה, ובהשפעתם המוסרית חותרים וחותרים מתחת היסוד הרקוב של זמנם, עד שהוא נופל מעצמו. ועכשיו אנו יכולים לומר בלי פקפוק: אין זכות קיום לשעבוד אכרים, אין זכות קיום לסרסרות ואין זכות קיום לגלות.
ואמנם מה שהיה מלפנים אי אפשר שיהיה עכשיו. הדעות נשתנו ולפי הדעות מוכרחים גם המעשים להשתנות. מלפנים לא הרגישו אבותינו את הכיעור שיש בפרנסות של “עושר וכבוד”, ומשם זה נמצא שהיו הרבה אנשים שהחזיקו בפרנסות הללו ואעפ“כ היו מצד אחר אידיאליסטים גמורים: רחמנים, נדבנים, בני תורה. אבל עכשיו נפקחו העינים, עכשיו הכל מכירים את הכיעור שיש בזה. שהאדם מתפרנס מזיעתו ודמו של חברו, רק מפני שבתחבולות שונות השיג את הצבת, שבה אפשר ללחוץ ולהוציא את הזיעה והדם, וכל אלה ה”בריות" הלוחצים והמוצצים, מכירים כבר בעצמם בעול שהם עושים ואומרים: אף על פי כן! הפרזיטים של דורנו הם “קולטוריים”, “בעלי הכרה”, ולפיכך אי אפשר שיהיו יחד עם זה אידיאליסטים, והם נעשים פרזיטים גמורים, בלי רחמנות, בלי נדבנות, בלי תורה ובלי דרך ארץ…
כמדומני שבזה הכל מודים, שכל הרעיון של בנין ארץ־ישראל הוא שאיפה לאידיאל נשגב, וכדי לשמור עליו שלא יזדהם, צריך שתתגבר יותר ויותר ההכרה, שהפרנסות הפרזיטיות הן מכוערות ובזויות, שעושר וכבוד הם “תרתי דסתרי” (אם לא עושר רוחני, שאליו בודאי כוון מיסד התפלה “יהי רצון”).
בזה יש כמדומני תשובה מספיקה למשיגי בה“עולם” שנה זו, מספר 42, שחותם בשם “הצופה”.
הסופר “הצופה” אומר: “הביטו אל המון האכרים הרוסים, חצי הבהמות וכו' ואלה הלא בודאי אוכלים יגיע כפיהם… התבוננו אל חיי הערבים, שאינם מרמים ואינם מנצלים, הרבה גדולה תמצא ביניהם וכו'?”
על זה אענה" הרע שיש באכר הרוסי, בפלח הערבי הוא רע, ואנו איננו צריכים ללמוד ממעשיו, אבל מה שהם אוכלים מיגיע כפיהם, זהו צד טוב מאוד, ואת זה צריכים אנו ללמוד מהם. וברור הוא, כי הסופר הנכבד “תלי תניא בדלא תניא”, כלומר לא העבודה הביאה אותם לידי קלקול המדות, אלא קלקול מדותיהם בא בסיבות אחרות לגמרי, למשל: העריצות שמשלה בהם, שלא נתנה להם להתפתח ועצרה בעד כל חינוך מוסרי, וכדומה.
לא צדק, כלל לא צדק ה“צופה” בהוציאו דבה על פועלי ארץ־ישראל “שהם–מלבד יוצאים מן הכלל– רק חובבי עבודה… עוסקים יותר בדבורים ובוכוחים מאשר בעבודה ממש” – הוצאת דבה שכזו אפשרית רק למי שהוא שיושב בלונדון וחולם חלום רע על ארץ־ישראל, או למי שיושב בארץ־ישראל ויש לו ענין לקטרג על עדת העובדים…
יפה הוא הפינל של ה“צופה”: “יבואו נא המונים במסחריהם ובכשרונוֹתיהם, במלאכתם ובסרסוריהם ויכינו להם פרנסה בארצנו”…
ממה? שואלים אנו. הכי לא יהיה זה מעין חליפין, שצוענים עושים ביניהם בעת היריד, בזמן שאין לפניהם את מי לרמות?…
כמדומני, גם אלה הסרסורים והספיקולנטים השונים צריכים להשתדל תחילה, שיהיה בארץ־ישראל קהל עובדים, שאז יהיה להם מה לסרסר…
ואנכי גם כן אומר: יבואו נא הנה המונים הסוחרים והסרסרים וכו', וישליכו את אליליהם, את פרנסותיהם הבזויות, ונלוּו גם הם על מחנה העובדים הכשרים, כי כשלנו בעווננו – די!
קונטרס אלול תר"פ
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.