אבן הבוחן לכל רעיון היא, שהמחזיקים בו נכונים למסירת נפש בעדו. מסירות נפש עדות היא שיש שרשים עמוקים לרעיון הנלבב בנפש, ונוח לו לאדם להפרד מחייו מאשר לבגוד במשאת נפשו.

ארץ־ישראל היתה תמיד משאת נפש של בחירי האומה, שהיו נכונים להקריב את עצמם על מזבח אהבתה. כשאנו עוברים בסקירה אחת על פני כל המאורעות של הדורות שעברו, אנו נפגשים תמיד בקדושים שמסרו נפשם על חיבת הארץ.

ועל קדושי ארץ־ישראל נלוו הצעירים הגבורים, הרוגי תל־חי, ואפשר לומר בבטחה שאיזה זוהר מיוחד הולך ומקרין מאור הקדושים האחרונים.

כל הקדושים הראשונים בקשו בעד עינוייהם ומותם חלק לעולם הבא, העונג הפרטי שיש לכל נפש דתית, אמונתו ותקותו המאזרות אותו חיל. אמנם הענין של עולם הבא הוא גם כן שאיפה אידיאלית, אעפ"י שהיא פרטית. הקדוש במסירות נפשו אינו מתכוון חלילה להנאה פשוטה, אלא הנאה של דבקות במקורו העליון, כמליצת החכמים “צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה”, אבל בכל זאת יש בה בהנאה זו, משום פרטיות.

לא כן קדושי תל־חי. לא לשם עצמם הפרטי מסרו את נפשם. בפרפורי גסיסתם לא חשבו אפילו על דבר חלקם בגן־עדן. זה לא היה מענין אותם אם יהנו שם בעולם הבא או לא יהנו – העיקר שיחיה עם ישראל ותהיה הארץ בנויה. “טוב למות בעד המולדת”, היתה קריאתו האחרונה של יוסף טרומפלדור. מחשבתם של הקדושים הללו היתה מרוכזת רק בעם ישראל וברכישת המולדת על ידי עבודה כשרה ויוצרת, ואם יש צורך נכונים ומזומנים למסור את נפשם על זה.

את החזיון הזה ראינו בעינינו, ואנחנו עומדים ומשתאים לו ותמהים: “אלה מי גדל”, מאין צצו לנו מלאכי מעלה כאלה, אשר בלבם אש יוקדת וכנפים להם, להתרומם מעלה מעלה אל שיא־מרומים, שאותו לא השיגו הקדושים שקדמום? ממי ירשו את הטוהר הנפשי לדאוג רק דאגת עמם וארצם, ולהרחיק מקרבם כל פניה פרטית ואפילו העדינה שבעדינות?

יש, כנראה, גרעינים כאלה הצפונים בעם עמוק, שאינם נגלים אלא בשעה שהשעה צריכה להם.

האירו לנו, אתם קדושי עליון, בזוהר פניכם את דרכנו הקשה ותנו עוז לכל אחיכם הצעירים.

קונטרס, אדר תרפ"א