חשוב חשבנו: הנה באים היהודים לארץ אבותם לעבדה עבודה ממשית, עצמית, יוצרת. בודאי שכל העמים שבארץ ושבחוץ־לארץ יעזרו לדבר הזה, כי מי יכול להתנגד לדבר כשר שכזה?
אבל טעינו: דוקא מפני שהדבר כשר הוא לגמרי, ימצאו לו מתנגדים הכי תקיפים. המתנגדים הללו הם העומדים בראש החברה הקיימת, אלה שחיים חיים טובים מעמל אחרים, הם יתיצבו לנו לשטן.
ואם אתם רוצים, הצדק עמהם. הלא העובדים באים להביא שינוי ערכין גמור, להוכיח לכל באי עולם, שלא אלה, שבתחבולות שונות עולים לרכוב על העם, הם בחירי ההשגחה. טובי העם והאנושיות הם אלה העובדים הכשרים, המעשירים את החיים ביצירותיהם. והשאר טפילים הם, הניזונים ממה שאחרים מכינים.
ואיך אפשר שהאפנדים והפוליטיקנים וסרסרי הדתות יראו בחילול כבודם וישתקו? נכונים הם לקבל בזרועות פתוחות את כל יהודי ספיקוליאנט, היודע לעשות עושר מעמל אחרים, כי בו יכירו חבר ורע, ולו יחלקו כבוד ויקר, ועליהם נאמר: “לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב, אלא שבן מינו הוא”. עם יהודים שכאלה הם יכרתו ברית שלום, והיהודים האלה ידעו להוקיר את בעלי בריתם ולחלק עמם בשלל.
אבל היהודים החלוצים, שהעבודה הכשרה היא להם אידיאל מרומם והמביטים בבוז על החמסנים, המתכבדים “משוד עניים, מאנקת אביונים” – הם אלמנט כלל לא רצוי ואותם צריך לבער מן הארץ.
והחברייא הזאת יודעת לשים מכשולים על דרך העובדים הכשרים, כי יש להם הרבה כסף ויש להם הרבה ימים בטלים, שבהם יוכלו להמציא המצאות שאול להרחיק את השנואים עליהם. דבר מובן הוא, שלא אלה הרוצחים שירו ביהודים ודקרו בהם, הם האשמים העיקריים, אלא הראשים עושי הפוליטיקה, המסכסכים עמים בעמים, כדי לצוד דגים במים עכורים. ואילו היתה אפשרות בידם, כי אז בודאי שהיו משסים את היהודים בערבים.
לפני איזה שנים, עוד בימי התורכים, זכורני, שאחד מהקונסולים אמר ליהודי, שפנה אליו לבקש עזרה נגד ערבי שהתנפל עליו ושדדו: למה אתם באים להתאונן על הערבים? ולמה אינכם עושים כך, שיבואו הערבים להתאונן עליכם, אז יהיה הרבה יותר טוב בשבילכם?! אבל, כנראה, קשה הוא ללמד את בני ישראל דרכי ליסטים. ולהפוליטיקנים לא נשארה דרך אחרת, אלא להסית בנו את ההמון הערבי, שהם תלמידים יותר מקשיבים בתורת הליסטנות. וכמובן, אם אחר כך מי שהוא מעושי דברם נלכד ברשת המשפט לא יצטערו הרבה, כי תחת האחד ימצאו עוד עשרות… ולא לחנם רוב הנהרגים ביפו היו ממשפחת העובדים החלוצים, עם משפחת יצקר וברנר בראשה, והסנדלרים פלהנדלר, האב והבן. כי רק המה העובדים הם השנואים על הפוליטיקנים והחמסנים, שרואים במציאות העובדים מחאה אלמת נגד הטפיליות.
ואת כל זה צריכים העובדים לדעת ולהכיר. אל יחשבו כי רק עצם תנאי העבודה קשים הם, בפרט לאנשים שהם במידה ידועה אינטליגנטים, וקל וחומר לאינטליגנטים יהודים, שעל פי סבל ירושתם רחוקים הם מעבודה גופנית; לא רק זאת – אלא מה שיותר קשה – זהו שהם מסוּבבים פוליטיקנים, השוזרים רשתות ומכמרות כאן ובאירופה, וקשה לפעמים להבחין ולהכיר את הפרובוקציה, הטמונה בליטוף של יד בוגדת, ובאמרה יפה של פה חנף.
אבל העובדים הכשרים, בעלי ההכרה, מכיון שברור להם, שאין להם דרך אחרת אלא דרך העבודה הכשרה, ואין להם פינה בעולם לגשם את האידיאל שלהם אלא בארץ־ישראל, הם ימשיכו את עבודתם למרות כל הקושי שבה, למרות כל הסכנה שבה. קדושים תהיו ואפילו אם בשביל זה תמותו מות קדושים! התרחקו מהפוליטיקנים ומהפוליטיקניות, שיכולים להשחית את נפשותיכם בערמה ובזיופים, דרככם היא אחת – דרך העבודה הכשרה על אדמת האבות.
ויהי נועם ה' עליכם, אחי הכשרים, בחייכם וברגעי גסיסתכם על קדושת העבודה. אל תפחדו מפני המות, כי דרככם דרך אל־מות.
“גליון”, סיון תרפ"א.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.