רקע
מרגוט קלאוזנר
כהני איזיס

אני שרויה במצב של טראנס קל, זכרונות עבר רחוק עולים מן הנשייה. לנגד עיני מרחפת הכתובת “מצרים העתיקה”. שתי תמונות שונות זו מזו הולכות וקרבות אלי, אחת מהן מוכרת לי היטב, פעמים רבות ראיתיה.

דמות אחת נגלתה עלי בפעם הראשונה לפני עשרים שנה. באותם ימים שקדתי על לימוד הטכניקה של ראייה במראָה, בלילה. שני נרות דלקו לפניה. הבחנתי בקלסתר פניו של אדם קרח, כבן ששים ובעל זקן לבן ומטופח. יושב היה בכורסת שיש, מרפקיו שעונים על שני צדדיה. לבוש היה גלימה לבנה, וראשו הקרח נטה שמאלה מעט. עיניו היו חמות, ידידותיות, אוזניו קשובות. על פניו חלפו בזה אחר זה בני אדם שונים, איש איש מהם גולל לפניו את סבלו, את יסוריו וכאבו. שפתיו נתחייכו בהבנה. ולאחר ששמע את דבריהם עד תומם מלמל מלים ספורות בלבד. אחד קיבל תרופה כלשהי, שני זכה ללטיפה מידו, יש והשיא עצה, פעמים הביע דברי ניחומים, מלמל תפילה, יש והושיט מספר מטבעות לנצרך.

שמו הלך לפניו. הכל חיבבוהו, דרשו לפתחו. היום היינו רואים בו רופא או פסיכואנליטיקן, כוהן וידוי, אדם קדוש. אך הניח ידו על מקום הנגע ורפא לו לאדם.

כורסת השיש עמדה בגן מרהיב עין. ערוגות פרחים ביתרוהו לאורכו ולרוחבו. אגמים מלאכותיים התנוצצו במי כסף, ודגי זהב שטו על המים. פרחי לוטוס צפים היו, לבנים, הדורים. שני עצי דקל התנשאו מאחוריו. האיש ישב על מושבו ברגיעה, דומם, כמו זה מקומו מימי קדם.

מעולם לא עלה על דעת אדם לשאול מדוע לא ימוש ממקומו, מדוע לא יטול חלק בעבודת הכוהנים במקדש האלה איזיס הסמוך לו. כאמור, ראיתיו פעמים רבות, אולם רק עתה עמדתי על טיבו, רק היום עלה בידי לחדור לפני ולפנים של נשמתו. יודעת אני, צריכה הייתי לאזור עוז כדי להתגבר על המעצורים שבנפשי. ייתכן כי ביום מן הימים אדע את סיפור חייו הנסתרים.

ברגע זה ממש עומדת לנגד עיני הדמות השנייה. לראשונה ראיתי דמות זאת לפני שנה אחת בלבד. אירע הדבר בשעה שחזיתי בשורה ארוכה של עלילות שחלפו על פני כבסרט קולנוע שמהן הזדקרה אישיות אחת. בלעתי אז מנה זעירה של ל.ס.ד. – זאת בפיקוחו של רופא נודע. כבד היה עלי גופי, אולם רוחי נשתחררה מכבליה וריחפה בחלל הזמן. לפני נשתטח יאור, וביאור שטה סירה ובסירה נתרחשה סצינת הלויה. על גבי אלונקה מונחת על רצפת העץ של הסירה מוטלת היתה גופו של נסיך מחצר פרעה. נשים שכירות בכו, ייללו בקולי קולות, תלשו שערותיהן, הטיחוּ אגרופיהן בבשרן. ההצגה עשתה רושם כביר על המתאבלים האמיתיים, קרובי משפחה, שארי בשר, חרף הזיוף שבה. דממה עמדה על היאור, רוח לא נשבה ומפרשי הספינה תלויים היו רפויים כדגלים מתנופפים. המשוטים נעו בקצב אטי לעבר מטרתם – עיר המתים. פסלים רבי־רושם, עצומים, של איזיס ואוזיריס, ניצבו על הסיפון. לפניהם ערוך היה השולחן המסורתי של ההקדשה ועליו ענבים, יין רמונים, לחם ושוֹק גדול של פר. כוהן צעיר בעל שער חום, מתולתל, הממונה על הטקס, נע קדימה ואחורה בחינניות. הוא דיבר רכות אל האב, אל האם, אל אשתו הצעירה של המת, שקלסתר פניה כשל ילדה צעירה. רמון – זה היה שמו של הכוהן – היה ידידו של הנסיך. שניהם נמנו עם מלוויו של פרעה במסעו האחרון למלחמה בכנען. אולם חילותיו המהוללים ניגפו לפני העברים. רוב אבידותיהם היו בשדה הצוף הירקרק־כוזב אשר כיסה את הביצות שבקרבת הים. הנסיך נפל מסוסו, סוסים אחרים דרסוהו למוות. במאמץ כביר, אל־אנושי, הצליח רמון אשר רכב סמוך לו לחלץ את גופו המרוסק מתוך ערמות הפגרים של אדם ובהמה ולהחזירו רתום אל סוס לפניו לחצר פרעה. במו ידיו הטמין רמון את גופת רעהו הטוב בארון מתים נאה, וטרח לערוך לו הלוויה כיאות. בלעדי זה אין אדם בטוח בחיי האמת שלאחר המוות. הקא – ציפור הנפש שלו – אין בכוחה לשיש בלעדי זה. לבו, אם אין עושים לו חניטה כדין, לא יוכל להפיע לפני המשפט של אוזיריס ולשקילה. על הכוהן הצעיר רמון מוטל היה להציל את גווית ידידו ובכך להבטיח את שלום נשמתו.

כאשר ראיתי את רמון לראשונה, נדמה היה לי שאני מכירה אותו, אם כי לא זהיתיו. מאורח יותר נתברר לי מיהו, אף כי זכרתיו בדמות שונה לחלוטין. עיניו הגדולות, חן פניו שאין לתארו במלים, נותרו בו, ובמותו במאה העשרים, היתה דמותו מיובשת, צהובה, כשל חנוט מצרים. בפעם השנייה, בחיים ההם, ראיתיו בעיר המתים, בנקרופוליס. זו היתה מערה רחבה ואפלה, חצובה בתוך סלעים, בה חונטים היו את המתים. בתחילה חיתכו את גופו של הנסיך, פתחוהו והוציאו מתוכו את הלב ואת המוח. הלב הושם הצדה, ואילו הגוף הוטבל באמבטיות מחַטאות. תהליכים אלה ארכו ארבעים יום נוסחאותיהן של התערובות הכימיות נשמרו בסוד ונמסרו לכוהנים מדור לדור בשבועה שבשתיקה. גם בימינו טרם פוענחו אותן נוסחאות. גם עתה היה הכוהן רמון המנצח על המלאכה. הוא עמד בראש בית־מלאכה עצום אשר שיווה לגוף המת מראה של אדם חי. הפנים על פרטיו האנאטומיים כגון שיער, הבעה, צחוק, חייבים להישמר. לאחר מכן חזרו והלבישו על החנוט החבוש את לבושו. זה היה מראהו – חיים ומוות כאחד. סיימו בכה, נטלו את הגוף על קישוטיו ועיטוריו והשכיבוהו בארון שמכסהו החיצוני נשא את דיוקנו. ארון זה הושם לתוך שני, השני בתוך השלישי, השלישי בתוך רביעי, ואז נשאום והובילום בטקס מרשים אל גלוסקמת הקבורה. לבו החנוט של המת הוטמן בכד שבפינה. תכשיטים, עדיים, כלי־זין, חפצי בית שונים, אלה כולם באו על מקומם. על הקירות צויר סיפור חייו של המת, דבר לא נעדר. לבסוף סגרו את הגלוסקמא וחתמוה עד שבאו ליסטים, פרצו את הקבר וחמסו כל שהיה בו. אשר הותירו שודדי הקברים נטלו הארכיאולוגים. מכיוון שהפריעו את מנוחתו של הבר־מינן, מתו רבים מהם מוות מסתורי ולא יכלו ליהנות מן השלל.

ייתכן שהמצרים לא הגיעו להשארת הנפש, אך ציוו לנו את החיים, חיים ארוכים. מטקסי קבורתם יודעים אנו כיצד חיו וכיצד מתו.

לאחר שהייתי עדה לתמורה שנייה זאת בחיי רמון, נתעוררתי לשאול מה ראה להקדיש את חייו לטיפול במת. התמונה השלישית אשר נכחתי בה כצופה נעלמה ואילמת התרחשה מחוץ למקדש איזיס. בפינת ימין של חומת המקדש, בסמוך לכניסה הראשית, הוקם מבנה קטן. חומת השיש הנמוכה היתה חצובה אצטבאות אצטבאות ערוכות בשתיים או שלוש שורות, שעליהן עמדו סירים, בקבוקים צבעוניים בגודל שונה, קצתם עשויים זכוכית, קצתם עץ, אבן או אלבסטרה, בהם נשתקשקו נוזלים, תססו אבקות זהב, עשבים מפוררים, מיובשים, כל דבר ודבר ערוך לפי סוגו ולפי מינו. ספסל שייש בצורת חצי גורן קבוע היה באדמה אל מול האצטבאות, מושב נוח למדי לקבוצת תלמידים שהקשיבה לתלמודו של רמון, הוא לימדם מה שמכנים היום פארמאקולוגיה, טוקסיקולוגיה ומינרלוגיה. תלמידים צעירים אלה היו רופאי העתיד של מצרים, אנשי האנאטומיה, הכימיה והחניטה. רמון עדיין צעיר הנהו, כבן עשרים ושמונה, קומתו תמירה ומראה פניו עצוב. עתה, בשוכבי כה על על ספתי, שרויה בטרנס, אני מנסה לגלות את הקשר שבין שני הכהנים. בהארת פתאם אני יודעת כי הגינה שבה מצוי הכהן הזקן – זו אני עצמי באינקרנציה קודמת – עומד ומקשיב לטענות אומללים, היא אותה גינה בה נתן רמון שיעורים לתלמידיו. מרחק קטן בלבד הפריד בין זה לזה, אך מספיק דיו כדי שקולו של רמון לא יפריע את השקט הדרוש לרופא הנפש, לקליטת התוכן הנסתר שמאחורי המלים של חוליו, אותם מלים אשר לפעמים אפילו לא הגו אותן בפיהם. שני הכוהנים מכירים אחד את רעהו מזה שנתיים ואולי שלוש. לאחר שהחליפו ביניהם פעמים רבות ברכת בוקר טוב וערב טוב וכן איחולים הדדיים לעבודה פורייה, החליטו יום אחד, זאת לאחר היסוסים רבים, לפתוח בשיחה זה עם זה. הרופא נשתוקק זה מכבר להאזין לקולו הערב של חברו הצעיר. הוא רחש אהבה נסתרת לרמון, אולם לא נאה היה לאדם קשיש לגלות את סימני התעניינותו לאיש הצעיר ממנו. מנהגי הנימוסים במסדר שלו היו נוקשים, והצעיר הוא שצריך היה לפנות אל הזקן תחילה.

רמון השקיף ממקומו בקנאת־מה על אלפי האנשים אשר זרמו אל הרופא כדי לפרק את הנטל שהעיק על לבבם. תמוה שלא איכפת היה להם, כנראה, להקשיב זה לוידויו של זה.

אותו יום חיכה אפוא רמון באורך רוח עד שהפציינט האחרון הלך לדרכו. השמש כבר שקעה ושערי המקדש והגן ננעלו. רמון קם ממושבו ופסע לאטו לקראת האיש הקשיש ממנו. רוח של ציפיה, התעלות הנפש, שמחה, אפפה את שניהם. רמון קד קידה עמוקה ובקול כנוע ורך פנה אליו ושאל:

“האם תאבה, אחי המכובד, לספחני אל עדרך?”

“בכל לבי” השיבהו חברו. “שוב נא אלי בעלות הירח מאחורי הארזים.”

שני הגברים הביטו זה בעיני זה לאורו האפל של ליל מצרים. וזה הסיפור אשר סיפר רמון לידידו נַכְט (רק עתה שמעתי את שמו לראשונה). זרם דבריו שטף במהירות גוברת והולכת, בהתרגשות, עד שהאיר השחר.

הנני בנו של רופא וחונט. אבי מת בהיותי כבן עשר. אצבעו נחתכה תוך כדי עבודה ורעל הגווייה נמהל בדמו. דינו נחרץ. שנים מספר קודם לכן לקחני עמו אל עיר המתים, ולאחר מותו הפכתי לשוליה שם. השתכרתי כדי מחייתי שלי ושל אמי. עד מהרה למדתי את מלאכת האנטומיה. ניתוחים שעשינו בגופות מתים סייעונו בכך. במו עיני ראיתי מה היתה מחלתם והייתי עד למותם בטרם זמן. ביצעתי ניתוחים באנשים חיים על כל המשתמע מזה, ובגיל צעיר ביותר הפכתי רופא מנוסה. שנים רבות עשיתי בבית מדרשם הנסתר של הכוהנים, ואף־על־פי שלא טיפסתי בשלבים הגבוהים של ההקדשה, עברתי בדרכי אש ומים מסתוריות ונתנסיתי בבחינות מכל הסוגים. עד הייתי לחיי מין שלוחי־רסן, אך אני עצמי לא נכשלתי בהם. הציעו לי שוחד ולא קיבלתי. מורי היתה להם קורת־רוח ממני וסיימתי לימודי בלא מאמץ יתר. יום אחד שיגר פרעה את רופאו האישי אל מורי וביקשם למנות מנתח צעיר אשר יהיה לו בן לוויה במסעו צפונה. הפור נפל עלי. עזבתי את עיר המתים וסופחתי אל צוותו האישי של פרעה. במהלך מסענו פגשתי באותו נסיך צעיר אשר נרדם תחת פרסות הסוסים ואשר את גופתו חילצתי והבאתי אל מקום מנוחתה האחרון בקבר המלכים. מאז הנני מטפל במתים בלבד.

זמן מה לפני שאירע הדבר – כבן שמונה־עשרה הייתי אז – הטיל עלי פרעה להילוות אל קבוצה של קציני צבא שיצאו במצוותו בשליחות דיפלומאטית. למראית עין באנו כשליחי שלום ובאמתחתנו מתנות יקרות לרוב אשר נועדו לאחד ממלכי פלשתים. אולם מטרתנו שונה היתה. הוטל עלינו לתור את הארץ, לחקור אוצרותיה, לבדוק מבצריה, להכיר מקרוב את כלי זינם של הצבאות ולאמוד את כוח עמידתם. מאחר שהיינו אורחי המלך, כיבדנו להיות נוכחים באירוע מיוחד – הלא הוא טקס חג הפוריות של עמו. עמדנו והסתכלנו כיצד הם שוחטים כבשים, הורגים חזיר־בר וצולים בשיפודים את בשרם על האש. נאלצנו לאכול מבשר הכבשים, אבל מבשר החזיר לא טעמנו שאסור הוא על הכוהנים. הסעודה הדשנה היתה משופעת ביין כיד המלך ועלמות יצאו במחול בחן רב. הן היו ערומות למחצה. בתולות טהורות. אחת מהן חוללה לפני, למעני בלבד, כך נדמה לי. שמה היה ענת. כשהגיעה שעת חצות ופרשנו לאוהלינו נכנסה אלי ענת בסתר והתחננה כי אקחנה עמי. נתתי לה דברתי אמת כי אבקש חסד זה מאת המלך כשנחזור וניפגש. אולם פגישה זו לא התקיימה מעולם. למחרת היום, השכם בבוקר, נפל דבר אשר זיעזעני עד עמקי לבי. עשר שנים חלפו מאז, אולם טרם נשתחררתי מהרושם המבעית של אותו מעשה שהיה.

אך עלה אור השחר נקראנו אנו השליחים לחזות במחזה נורא מכל שראיתי בחיי. לפנינו עמדה נערה נאה תמימה כפותה בידיה וברגליה, כורעת ברך, עיניה פקוחות באימה וראשה נטוי לאחוריה. אדם קרב אליה ותער ממורט בידו. בהינף אחד התחיל חותך את צווארה והדם האדום פורץ מתוכו כאשר תזרום אש מהר געש. תוך דקות ספורות היא הפכה לנתח בשר מפרפר וכך היא הושלכה לתוך לוע של מפלצת עשויה אבן שמתוכה זינקו שלהבות. המלך, אנשיו וכל ההמון צהלו ושמחו, מעשה הקרבן הצליח למעלה ראש, השנה יפרחו שדותיהם, עדריהם ומשפחותיהם יפרו וירבו. לבי עמד מדפוק. נאלמתי. מבלי דבר דבר אל המלך או אל עמיתי, עליתי על סוסי ודהרתי אל המדבר, לאורך הים. יום ולילה רכבתי עד שהגעתי לפרברי טבי וחזרתי אל איזיס.

מילדותי חונכתי על הרעיון שאדם, במותו, צריך להישמר צלמו, חובה לקוברו ולשמור על צורתו. בטוחני, אחי האהוב, כי אתה, בתבונתך תדע איזו אהבה רחשתי לאותה עלמה. הדבר אירע בו ברגע שראיתי את ענת. עתה אני בן עשרים ותשע. מאז איני נוגע באשה אחרת, איני יכול. אין שלווה בלבי, מחפש אני אחריה כל העת. רבותינו לימדונו כי הקא – ציפור הנפש שלנו – אינו מסוגל לטוס אל עולם האמת עם גופו אינו שלם. שבור הייתי בגופי ובנשמתי. חדלתי לטפל בחולים, לא עסקתי בחניטות. גזרתי על עצמי מאסר מרצון בחדרי חדריו של מקדש איזיס. חזרתי אל לימודי, צמתי, התפללתי להארה עליונה, נכספתי למות.

על כל התלאות האלה שפכתי לבי לפני כוהן זקן וחכם. האם לא אשוב ואמצא אותה עלמה בעולם הנשמות אפילו נקרע גופה לגזרים? אותו כוהן זקן, עיוור היה עשרות שנים, על כן הפך משורר ומוסיקאי. הוא ניגן בחליל ופרט עלי כינור. כשישבתי לפניו חשתי כי עיניו הריקות חודרות לתוך נפשי, לתוך ישותי. מלותיו ונגינותיו לא הקלו את יאושי. אז הוא תפס בידי ואמר: נצא לדרך. נסענו אל הפירמידה של קיאפס. מסענו היה ממושך. שטנו על פני היאור בסירת מפרש, הלכנו ברגל לאורך החוף. בהגיענו אל הכניסה הנסתרת של הפירמידה העצומה, הכניסנו כוהן פנימה. לספינקס חקר אותי בעיניו הבולשות. ההכנות והטרדות להקדשה העליונה ארכו זמן רב. במשך אותה תקופה לא ראיתי את אור השמש, את הכוכבים ואת הירח, לא טעמתי בשר, שפתי לא נגעו ביין. התכוננתי לבחינה הקשה. האוויר במנהרות הארוכות ובחדרים התת־קרקעיים שבתוך הפירמידה היה טהור, שלא כאוויר השורר בקברים. בראות הכוהנים את תמיהתי השכילני לדעת כי צינורות אוויר עולים ויורדים מן הפנים אל החוץ בכל שטח הפירמידה. עוד נאמר לי, להפתעתי, כי שום מלך או אדם כלשהו לא נקבר מעולם בפירמידה זו. היא נועדה להקדשה בלבד. ועוד סוד נגלה לי שלא ידעתיו קודם לכן. אותה כניסה נסתרה שהזכרתיה עמדה בגובה שווה לזה של חולות המדבר. הורידוני חזור והורד אל חדריו של מרחב עצום זה שמתחת לרמת הכניסה. מדריכי הסביר לי כי פירמידה זו כפולה היא. בסיסה בגובה המדבר, פסגתה ברום הרקיעים, ואילו עומקה מגיע למימד פסגתה ברקיעים. במרכז הפירמידה נשתטח אולם רחב ורם. ריק היה פרט לצלב עצום העשוי אבן שהיו מונח על רצפתו.

איני יודע אילו סמים מהל הכומר במשקה, שהוגש לי לפני ההקדשה. זכור לי כי לאחר מכן נכנסתי לטרנס קל. אז נטלוני והובילוני אל הצלב, השכיבוני פרקדן וידי על צלעותיו. הכוהנים פצחו רינה. חשתי כי גופי הולך ומתאבן, כמו אין בי רוח חיים, והוא מתאחד ומתמזג עם הצלב. האגו שלי, תודעתי, נטשו אותי בזמן הטיסה, והקא שלי, אשר נוצותיו היו כחולות זוהרות, חדר ללא התנגדות מבעד לחומות העבות של הפירמידה. עתה חשתי שהנני משוחרר, אושר ללא גבול אפפני. הרגשתי שאין בי רצון לחזור לעולם אל בית הכלא של גופי הפיזי. חגתי באוויר, סובב סובב מעגלים מעגלים גבוהים. מעל הפירמידה נראו הכוכבים קרובים אלף אלפי פעמים, נוצצים ומאירים יותר מאשר אי־פעם. וכל אותה עת נשאר מורי האהוב לידי, לא קא, כמוני, כי אם בצורתו האנושית. אלא שגופו נראה היה עשוי מחומר קל ערפילי אשר צבעו אפור כסף. טסנו אל שביל החלב, חלפנו על פני אזורים נרחבים, עברנו ספֵרות וזרמי קור וחום.

לאחר מכן ירדנו אל העיר טבי. המונים הומים ראינו סביבנו, וביניהם אנשים מיודעים. מחשבותיהם היו גלויות לפני, כן גם שאיפותיהם ופחדיהם. דבר לא נעלם. יתרה מזו: דומה כי הכל נראה כפי שהיה בעבר, הכל ידוע לי מכבר, מחיים קודמים. עם זאת, מעל ומעבר לנגלה נסתתרה מציאות שנייה. הם, בני התמותה, לא הבחינו בה, אבל אני ראיתיה. יקשה מאד לתאר את אשר נתרחש. החלל מעלינו ומסביבנו היה מלא המוני המונים של נשמות אשר ליוו את מעשיו של כל אדם ואדם, בעבודה, במנוחה, בסעודותיהם, יומם ולילה בכל עת תמיד ובכל מקום ומקום.

עתה נתחוור לי מה ראה מורי להביאני הנה. ואלה דבריו: אם אי־פעם אימתי תתאווה למצוא את ענת, אזי חפשנה פה, ואם תמצאנה רשאי אתה להיוותר עמה ולחיות אתה בעולם זה לנצח. אולם אם לא תמצאנה, משמע שהאני שלה הושמד בלהבותיו של בעל, ואז מוטל עליך לשוב אל גופך ולחיות את חייך עלי אדמות כפי שנגזר.

כה דיבר אלי מורי. לאחר מכן עזבני. פתחתי בחיפושי אחר ענת. טסתי לארץ כנען, סמוך למקום הולדתה, הגעתי עד פרס, סוריה, למקורות היאור, אפריקה השחורה. מצאתי עצמי בקרטגו, מרסיליה, מקום שם התיישבו אחינו, אשר, בדומה לנו, היו אף הם צאצאי אטלנטיס. פניתי צפונה, דרומה, ימה וקדמה. הסתכלתי בפניה של כל נשמה, הן בחייה והן באלמוות, אבל ענת לא נמצאה לי.

איני זוכר כמה זמן נמשך מסעי, ואולם, דומני, כי שבועות רבים חלפו מאז יצאתי לדרך. התעוררתי והנה זקן ארוך צימח על פני. מדריכי היו אדיבים ונחמדים. סייעוני לטבול בשרי, לגלח זקני, נתנו לי מזון, עד שחזרתי אט אט למצב הרגיל של תודעתי. בשובי הנה, למקדש איזיס, לא חזרתי אל עיר המתים, וכפי שנוכחת בעצמך הפכתי מורה לצעירים. ואולם עדיין מחפש אני ללא הרף אחר אותה נערה אשר נלקחה ממני. יודע אני כי לי בלבד היא נועדה. בינתיים עולים כל מאמצי בתוהו, אולם טרם ויתרתי."

כוכב השחר עלה ונכט הוסיף ואמר: “הלילה תופיע הלבנה במאוחר, או אז תשוב אלי, רמון”.

בשעה הקבועה ישבו שני הכוהנים שנית זה מול זה. נכט, שקוע בהרהוריו, כביום אתמול פתח ואמר:

“תשובותי לשואלים באות לקראתי. איני יכול לאמור שהתשובות ידועות לי, הן ניתנות לי. דומה הדבר לענף עץ גדוש פירות המתנועע וזע לקראת מגע ידי. הפרי מתבקש להיקטף. על זה הדרך מגיעה אלי גם תשובתי לך. אמנם טרם גמלה בלבי, עוד עליה להתבשל בקרבי, אולם חוזר אני ושואל את עצמי האם תשובתי זו נכונה היא? יקר אתה לי, ידידי רמון”.

“אל הרגע הזה התפללתי ימים רבים” ענה רמון חלושות.

הביטו זה בעיני זה. אהבה עמוקה נתלקחה לפתע ביניהם, אהבה לאורך ימים. נכט תפס בהיסוס ביד ידידו רמון ודיבר קטועות;

האם כבר נמלכת בדעתך אימתי להיות פסל? גוף האדם נהיר לך כפי שרק מעטים יודעים עליו. דמות דיוקנה של ענת נישאת בלבך, יום יום אתה רואה אותה, תווי פניה חרוטים עמוק בזכרונך. במרחק מטרים ספורים מכאן ניצב ארז בן מאתיים שנה. מתיר אני לך לגדוע את גזעו התמיר ממנו תעצב את פסלה. עיני תפקחנה עליך. זו תהיה איזיס וענת כאחת. ולאחר שתסיים, תעמדו אתה וחבריך ותתפללו למראה סמל האהבה האמהית, סמל היופי והרחבת הדעת. או אז תגיע אל השלווה. ידידתך תהיה ואף אולי…"

נכט קטע את דבריו ורמון אמר: “מנחש אני מהו שעמדת להגיד, אבל אסור הדבר, כמובן.”

היה זה כאילו נגע נכט בציפור הנפש של רמון. לפתע נתגלה לרמון כי זוהי משימתו היחידה בעולם.

לא עברו אלא שבועות מעטים בלבד, ואיזיס צעירה ונפלאה ניצבה בטבורו של המקדש. עיניה היו עשויות זכוכית כהה־כחולה, צבעי פניה עדינים, גלימתה מצרית. עם זאת, זהות אסייתית טבועה היתה ברורות מעל פסל נפלא זה של איזיס.

לאחר זמן מועט התחילו נשים רבות פונות אליה בתפילה ותחינה, מייחלות לברכתה כי יפקוד אלהים את רחמן. תשורות הובאו אליה, פרחים, פרי שדה וגן. נסים רבים נתרחשו.

רמון הפך משרתה וכוהנה. כל היום כולו סייע לעולי הרגל. בלילה שכב למרגלותיה. בלבו סערה תחינה אחת: “ענת אהובתי, שובי לחיים”. נכט עמד מרחוק על המתרחש בין רמון לבין פסל האלילה. הוא לא נקף אצבע אף־על־פי שידע מהי הסכנה המרחפת מעל ראשו של רמון. שנים חלפו ורמון עודנו משרת במסירות נפש את האלה איזיס ואת ענת. נכט הזקין ונחלש. בלילות פרש יצועו על ספסל בגן, בין כורסת השיש שלו לבין פסלה של ענת איזיס. הכוהן הצעיר ישב לידו תכופות, מנסה לשווא להקל את מכאוביו בתרופות שהיו באמתחתו.

“פצע זה ישן הוא”, התוודה נכט כאשר תכפו עליו יסוריו, “בידי עשיתיו לי. אין מרפא לחוליי. אין אני חי אלא למענך, חובתי לדאוג לך, רמון”.

“דואג אתה לי?” הקשה רמון, כיוון שידוֹע ידע למה נתכוון נכט בדברים שאמר: “כל עוד כיסופיך אינם באים על סיפוקם, בטוח אתה, אולם אוי ואבוי לך אם איזיס תיעתר לך ותמלא משאלתך.”

“נושא זה כאוב הוא ואל נא ניגע בו” ענהו רמון, “כך נגזר עלי מן השמים. ושמא תאבה, אחי היקר, לספר לי מה סיבת כאבך?”

פתח נכט ואמר: "אירע הדבר לפני חמשים שנה ומעלה. צעיר הייתי וחולם, עז היה רצוני לדעת את סודות הבריאה. כן סקרן הייתי להכיר את אורחות החיים של עמים אחרים. נשתוקקתי לדעת האם גם להם אלים, כיצד ישקו את אדמתם באין להם יאור כשלנו. מורה הייתי, נע ונד, מסַפר אגדות עמנו ומלמד מדעים. באותה תקופה כבר למדתי להבין את לבטיהן של הבריות, ידעתי לפתור חלומות, וכאשר אזלה שפתי, נמצא לי תמיד מתורגמן אשר סייע לי.

יום אחד הגעתי בדרך מסעותי לארץ מופלאה אשר שכנה לחוף ים שהיאור משתפך לתוכו. עיר בירתה של אותה ארץ היתה גדולה וחומה גבוהה סביב לה. אזרחיה כולם, החל במלך ושריו וכלה בתושביה הפשוטים היו לבושים בגדים יקרי־ערך. שם העיר היה טרויה. הנביאים ניבאו לה כי תתפרסם באחד הימים אולם סופה ליהרס. באותה תקופה עמדה העיר בשיא פריחתה, מוקפת פאר רב. עד שלא ראיתי את טרויה לא שיערתי כי יש עוד עיר קסומי ונהדרת כטבי שלנו. סביב סביב לעיר נשתטחו כרמים, שדות חיטה, מטעי זיתים, שקדים ורימונים, ועוד פירות אחרים אשר מעולם לא טעמתי את טעמם. מקורותיה של אותה תרבות מעוררים בי פליאה. עברתי ימים וארצות והנני מכיר ערים רבות אשר קמו בערך באותה תקופה, קמו מן האין כגון קארטגו, מרסיליה, כרתים. ברצוני להיות גלוי־לב לפניך. רבות פעמים ביקשתי לגלות את מקורה של תרבותנו שלנו אולם לא נמצאה לי אחיזה שתניח דעתי. הפירמידה של קיאופס, אשר הזכרת קודם לכן, היא בת אלף שנה לכל היותר. האם ייתכן כי כל המדעים שלנו, אסטרונומיה, אסטרולוגיה, אגריקולטורה, ארכיטקטורה, אנטומיה התפתחו בתקופה קצרה זו? ידוע לי כי לחוף הים, בקרבת הדלתא, סמוך לזאיס, ניצב עמוד אבן עליו חרוטות תולדותינו הקדומות. מסופר כי אבותינו פליטים היו ומוצאם מאי גדול בלב האוקיאנוס המשתרע הרחק מערבה, עד אל מעבר צר דרכו חולפות אוניותינו אל הים הפתוח והנעלם. אי זה, קוראים לו אטלנטיס. הנני סבור, ידידי רמון, כי כל הערים הנפלאות בתבל ותרבויותיהן המפותחות מקור אחד להן: האי אטלנטיס אשר נעלם ואבד בעמקי הים.

בטרויה שהיתי זמן ניכר. אנשים פנו אלי לעצה וביקשו עזרה מאתי. למדתי לדבר בשפתם, טוב היה לי שם עד שביום בהיר אחד…" במקום זה הפסיק נכט את סיפורו ושקע בזכרונות.

רמון מסוקרן ביותר, פצר בו. “המשך, ידידי נכט, המשך”.

מעומק לבו של נכט בקעה אנחה והוא המשיך:

"טרם הזכרתי את אליליה של טרויה. פסלים לא ראיתי בה. אף לא מקדשים. כל אשר ראיתי היה המון רב של כוהנים ששערותיהם ארוכות וקלועות להם צמות צמות כדרכן של נשים. שובלי גלימותיהם נשרכו אחריהם על האדמה. למי הם עובדים? שאלתי את העם ברחוב, אולם איש לא אבה להשיבני תשובה. למזלי התיידדתי זמן מה לאחר מכן עם אחד הכוהנים והוא סיפר לי בלחש כי האלה שלהם מצויה הרחק מן העיר, על ההרים, מקום פולחנם של הכוהנים. ביקשתיו כי יקחני עמו והוא נעתר לי. הוא השאיל לי גלימה הדומה לזו שלו וכן נתן בידי מטה ארוך כדי שיסייע לי בעלייה התלולה בהרי עד. פתחנו אפוא בעלייתנו הרת הגורל אשר ארכה ימים ולילות רבים. לבסוף הגענו. פסל עצום עשוי מאבן אחת שחורה קידם את פנינו ובירכנו מעל הפסגה. זו היתה האלה השחורה בכבודה ובעצמה. אריות מאולפים שיחקו סביבה. זאבים וכלבי ענק משכו את מסעותיה על פני הארץ כולה. אגדה התהלכה כי לאחר אלף שנה תעתיק האלה מקומה אל אוניה אשר תעבירנה את הים ותביאנה אל עיר העומדת על שבע גבעות אשר דורות מאוחרים יקראוה רומא. זמן רב ישבתי לפני האלה השחורה, מסתכל בעיניה הפקוחות לרווחה. עוצמתה זו מניין לה? תהיתי בלבי. ועל שום מה יאמרו עליה כי איומה היא – שאלתי את פי הכוהנים. ענוני: ‘אלת הפוריות היא, אחראית לצמיחתו של כל צמח וכל פרי בארצנו. היא ייסדה את עירנו זו ומגוננת עליה.’ המשכתי ושאלתי: ‘מדוע כה מרובים שדיה, ומבטיה, אה, כה שתלטנים?! איזיס שלנו אותן משימות לה, ואף־על־פי־כן נעימה היא ורכה.’

‘השאר עמנו מספר ימים, השיבני הכוהן ויתחוורו לך הדברים.’

נשארתי. בינתיים התחילו גברים ונשים באים מן העיר ומן הכפרים סביב כדי לחלוק לה כבוד. הכוהנים היו מכרכרים סביבה לקול מצהלות תופים. כברק פתאום נצנצה בשורתם לחסידיהם החדשים. ‘אם רוצים אתם, כי תעניק פוריות לעדריכם, לשדותיהם, אזי עליכם להעלות קורבן את עצמכם, להסתרס, להשמיד את כוח הגברא שלכם. אתם, הגברים, זרעכם קורבן יהיה, ואילו אתן, הנשים, את שדיכן העלו עולה. עליכם לוותר לעולמי עד על ילדים משלהן, נזירים ונזירות תהיו לעולם, ואילו היא צעירה לעולם, פוריה ו’כל יכולה.’ שירת הכוהנים גאתה ועלתה, סכינים ארוכות החזיקו הנאספים בידיהם וחתכו חתכים חתכים בבשרם. דלי־כוח שביניהם, איש או אשה נתקפו אורגיה היסטרית, על־טבעית, מזוגה קדושה וטומאה. רבים מהם סירסו עצמם לעיני הצופים בו במקום.

גם אני נתפסתי לאקסטזה, חטפתי סכין מאחד המחוללים, אולם את המעשה הנורא לא היה בכוחי לעשות. נעצתי את הסכין לתוך כבדי. לבטח אמות מפצעי – עברתני המחשבה. נתקפתי חרטה עמוקה וברחתי על נפשי. חזרתי אל איזיס שלי. היא היתה ותהיה האלה שלי לעולם"…

נכט עצם עיניו. עייף ויגע היה. ואילו רמון נראה כמדובב אל עצמו: “אולי תיעתר לי איזיס שלנו, טובה היא ותשעה אל אלה המפילים תחינתם לפניה”.

נכט התעורר מנמנומו ועקב בעיניו אחר רעהו אשר היה קרב והולך בצעדים פזיזים אל פסלו האהוב. רמון נפל על ברכיו וחבק את רגלי האלה בידיו. “איזיס, אם האהבה” קרא בנהמת לבו “שעי־נא לתפילתי, הפיחי רוח חיים בענת”.

כל אותו לילה כרע רמון על ברכיו. החום היה קשה מנשוא והאוויר דחוס. סערת ברקים עלתה לאט. מאוחר יותר זכר נכט כיצד קם הפסל והיה ליצור חי שעה שרמון היה חובקו בזרועותיו.

בדומית הלילה הבזיק ברק אור מן השמים. הברק פגע באיזיס ענת העשויה עץ וחצה אותה לשניים. אש אחזה בה וכהרף עין לא נותר ממנה אלא אפר יוקד. רמון, כנראה, נפח נפשו מן ההלם. תנוחתו לא נתחלפה. הוא מת ואהבתו עמו.

עוד היתה שהות בידי נכט לקום ממושבו ולעצום את עיניו של רמון בטרם יביאו את גופתו לעיר המתים. לאחר מכן חזר והשתרע על הספסל בגינה, לוגם מדי פעם בפעם מעט מים מגביע. הוא החל דועך כנר עד שכבה כליל. ארונו העשוי שיש הועמד בניגוד לכל מסורת תחת הדקלים וחוליו הוסיפו לבוא אליו לייחל לישועתו.

בזה תם חזונו, חזונו של נכט ושל רמון. הקא של ה“אני” השני שלי, נכט, עזב כנראה את גופו לאחר שידידו נלקח ממנו. הוא לא מצא עניין עוד בחיים עלי דמות1.



  1. כך במקור. אולי הכוונה אדמות הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50102 יצירות מאת 2767 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21350 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!