רקע
מרגוט קלאוזנר
המרפא מסינקו

זו הפעם הראשונה בחיי, שמדיום מספר לי את סיפור חיי בגילגול קודם, כלומר, לפני אלפים שנה ומעלה. הדבר קרה בארץ מסתורין, בהרי הימליה, מדרום לטיבט. כאז כן עתה, שררו במדינה זאת ניגודים מעמדיים עצומים. עשירים מופלגים התגוררו בארמונות־שיש, אכלו ושתו מתוך כלים עשויים זהב וכסף, שטיחי צמר ומשי כיסו את הרצפות ועבדים ושפחות ציפו למוצא פיו של המהרג’ה.

המהרג’ה שלנו חי באחת הערים שבעמקים. הוא פיקח בעצמו על סדנאותיו ועל משלוחי הסחורות להודו השכנה. אך גם עיסוק אחר היה לו. בשעות הפנאי התמסר לאסטרונומיה או אסטרולוגיה (מדעים אלה היו מאוחדים אז לתורה אחת). מומחה גדול היה בחישוב מסילות וכוכבים, במיוחד כוכבי־הלכת. ביום, ידע לנבא רגע לידתו של פלוני, וחשב בדיקנות את מסלול השמש והלבנה לעשרות השנים הבאות. ידע מראש מתי יחול ליקוי חמה ואפילו מתי תתחולל רעידת־אדמה. הוא היה בעל גוף תמיר, ראש רזה, מוארך. עצור היה, מסתגר בד' אמותיו, שקוע כולו בטבלאותיו ומשקפותיו שבהן סקר את הכוכבים בלילה. ידיעותיו היו אוניברסליות. נתיניו לא אהבוהו ביותר אבל רחשו לו כבוד. אחר נשים לא נטה לבו אף שהיו לו מספר ידידות. נראה כי אהבתו היחידה והגדולה היתה נתונה לאשתו הראשונה אשר מתה בלדתה. היא ילדה לו בת יחידה, בבת עינו, והטיפול בה נמסר לידיה של אומנת. כשמלאו לה עשר שנים אירע לה אסון גדול. היא לקתה במחלת עיניים קשה. הרופאים אשר הוזעקו אליה לא יכלו לקבוע את סיבת המחלה, שמא ממים מזוהמים, מעקיצת־יתוש או אולי מן המשחה שהיו מרוחים בה את פניה. מחלתה נמשכה שנה רצופה. כאבים נוראים תקפו אותה. לבסוף, כשירד חומה היא נותרה במצב של עלפון וחולשת ראייה שגבלה בעיוורון. אסטרולוגים, קוסמים, מגידי־עתידות, הובאו אליה אולם איש מהם לא העלה לה ארוכה.

המהרג’ה והילדה – שמה היה אמירה – נתפסו למרה שחורה. יום אחד, כאשר מלאו לאמירה חמש עשרה שנה והיא נערה יפה להפליא הוגד למהרג’ה כי בהרים, במקום מבודד אשר שמו סינקו, חי מרפא עיניים עושה־נפלאות. המהרג’ה התכונן למסע ועמו פמליה גדולה. הוא הצטייד במזון, עצים, פרוות, אוהלים, זהב ועבדים. כן נלוותה לשיירה נערה־שפחה בת שתים־עשרה שהיתה קשורה בלב ונפש לאמירה. המהרג’ה ובתו רכבו על פיל, אפריון גדול מעל לראשם, מגן בפני קרני־השמש. מורי־דרך מנוסים הובילו את השיירה. בימים הראשונים התנהל הכל כשורה. הדרך לא היתה תלולה, השמש לא להטה מדי, ובלילה הקור לא היה עז. אבל ככל שהתקדמו כן גבר סבלם של האב ובתו שלא הורגלו למאמץ כזה. מקץ שבוע ימים הבחינו כי למעלה למעלה, גבוה בהרים, נטוי מאהל סביבו רעו עזים שחורות וכבשים לבנים. אמירה, נבצר ממנה לראות. אביה ראה את המחנה במשקפתו ותיאר לפניה את המראה שעיניו ראו. אף שמחוז־חפצם נראה קרוב למדי, היה עליהם ללון בדרך כי העריב היום.

אמירה נרדמה מיד. אביה ישב על טבלאותיו כדי להכין הורוסקופ למבצע אשר לפניהם. לאחר שעות של חישובים מייגעים נתגלה לו דבר מוזר. תחילה סבר כי טעות בידו, אולם לאחר שבדק וחזר ובדק את חישוביו נוכח לדעת כי נכונים הם. וכה אמרו הכוכבים: אמנם הגע הגיעו בשלום לסינקו ואל המרפא המיוחל, ואולם אמירה לא תעזוב את המקום לעולם, שאין ארוכה לה. הוא, המהרג’ה, עתיד לבקרה מדי פעם בפעם עד שלבסוף יישאר אף הוא שם עד סוף ימיו.

גילויים אלה היכו את המהרג’ה המלומד בתדהמה. אלמלא היתה ארץ סינקו קרובה פי עשרה מנקודת מוצאו, היה חוזר כלעומת שבא. אולם קול פנימי לחש לו שהדבר לא ייתכן. לא נותר לו אלא להיכנע לגזירת הגורל אשר נקרא “קארמה”.

בבוקר יום המחרת לא מלאו לבו לבשר לאמירה דבר מן הגילויים של אותו לילה. כברת הדרך האחרונה עברה ללא תקלות ופתאום מצאו עצמם בכיכר שלפני משכנו של הרופא מסינקו. המשכן כל כולו אוהל שחור, מרובע עשוי מעורות עזים ונטוי על ארבעה מוטות. על רצפת האוהל היה פרוש שטיח מאותם עורות ובשוליו מחיצות תפורות מאריג אפור־גס שהתנפנפו ברוח.

האוהל היה שומם מאדם. איש לא בא להקביל את פניהם כפי שהורגלו בכל מקום שהגיעו אליו, אכן נוהג היה המהרג’ה לשלוח רצים לפניו להודיע על בואו. חולים רבים התגודדו על הסלעים שמסביב לאוהל. כמה מהם עטו עורות עזים וכבשים. זה היה ערב רב של בני אדם מכל הגילים שנתקבצו הנה מקרוב ומרחוק. מחלותיהם היו שונות ומשונות, אך שני סוגי תחלואה בלטו ביותר: חולי עיניים ושיתוק. בין האוהל לבין המחנה זרמו מי מעיין. בקצהו האחד של המחנה נמצא מטבח משותף לכל ובקצהו האחר, במורד ההר ובמקום סמוי מן העין, היו תאי השרותים. עיניה החלשות של הנסיכה הצעירה לא הבחינו בכל אלה, אולם אביה ראה הכל ונרעד, שכן הכל היה ערוך ומסודר כפי שראה בחזונו בלילה הקודם. הוא נמנע כמובן מלשתף את בתו בחששותיו.

זורוע המרפא התהלך אנה ואנה בין החולים. יש והתכופף על השוכבים, נגע בידו של זה, בעינו של אחר או באבר מאברי גופו. לפעמים הוציא משרוולו אבקת־ריפוי והושיטה לחולה. הוא הבחין מיד בבואה של השיירה אך לא שב לאוהלו אלא לאחר שסיים את סיורו. בצעדים קלים וקצובים הוא קרב ובא, גבה־קומה, בעל גוף מוצק ושופע בטחון. המהרג’ה נראה היה דל ועלות לעומתו.

הבאים רחצו פניהם, ידיהם ורגליהם. עורם נתייבש עליהם בן־רגע באוויר הצח. המהרג’ה והמרפא החוו קידה זה לזה וישבו. המרפא ישב בשיכול רגליים והאורחים כרעו על כרים נמוכים שהציעו לפניהם נערים מעוזריו של המרפא. פתח האורח ואמר: “באנו לבקש ישועה והצלה למאור עיניה של בתי אמירה”.

“יודע אני” ענה זורוע, “הדבר הוגד לי בליל־אמש. שקעתי בהרהורים וראיתיך יושב על חישוביך האסטרולוגיים. הרשה לי נא לבדוק את בתך”.

הוא קם וקרב אליה. במרחק מטר ממנה כרע לפניה, ידו השמאלית מושטת לנגד עיניה, ואצבעותיה פסוקות. היתה שעת אחר־הצהריים מאוחרת והאור באוהל קלוש. אמירה פקחה עיניה לרווחה ומבטה היה כשל עיוורת. היא אמרה: “שומעת אני את קולך ורואה כתם שחור שממנו יוצאות חמש קרניים זוהרות בשלל צבעי הקשת המגיעות עד לעיני…”

אמרה ונשתתקה. אביה עוד הספיק לאחוז בה לפני שצנחה על הארץ בטראנס עמוק של שינה היפנוטית.

“תנוח לה” אמר זורוע “בינתיים אלך ואראה לאנשיך היכן להקים את אוהלם ללינת לילה”.

הוא הורה על מקום סמוך לאוהלו שלו, במרחק ניכר ממחנה החולים. עבדי המהרג’ה נצטוו להשגיח על אמירה ולהעבירה לאוהל לאחר שתתעורר. כן ציווה להשקותה תה שנחלט מצמחים.

שני הגברים פסעו במשעול צר לעברו של הר אשר מפסגתו נשקף נוף מרהיב עין. עדרים רעו סביב למחנה אוהלים, אך תחושתם היתה כי שום דבר לא נשתנה בנוף זה מיום בריאת העולם. השמש שקעה וירח עלה מן המזרח.

שיחתם נסבה על רזי עולם שכל אחד מהם ראה טפח מנקודת־מבטו שלו. לבסוף פנה המהרג’ה אל המרפא ושאל:

“מה סיכויי בתי להבראה?”

זורוע נתהרהר רגע והשיב: “בתך מחוננת בראיית־הנסתר, שאילולא כן לא היתה מבחינה בצבעי הקשת שבקרני אצבעותי. מכאן שתוכל לחוש ולראות בעיני רוחה מחלות שונות ולאחר שתגיע לאבחנתן תוכל היא עצמה לרפא אותן. אמנם לכוח הריפוי שהוענק לי לא תגיע… אבל…”

“ומה בדבר עיניה?” שיסע את דבריו האב המודאג.

“ראייתה תשתפר אולם לא תהיה כשל בני־אדם אחרים. לעולם תהיה זקוקה לבן־לוויה או מקל”.

“האם עלי להשאירה אצלך?”

“הדבר אינו תלוי ברצונך” ענה המרפא “שהרי יודע אתה כי היא לא תוכל לעזוב מקום זה לעולם… וגם אתה עתיד לחזור לכאן וסופך להישאר פה עולמית”.

“וכיצד עוברים עליהם חודשי החורף הקרים?” שאל המהרג’ה מודאג. “הלא החולים חולים המה, ואילו העונה החמה פה, למעלה, קצרה מדי. אין למצוא כאן עץ להסקה, דבר אין זולת המים והמזון היבש שמביאים החולים עמם. בתי רכה ומפונקת ומורגלת לטיפול מעולה.”

זורוע הצטחק. הוא הרגיע את חברו באומרו כי בקרוב יועברו החולים לעמקים ואלה אשר טרם החלימו חלקם ישוב בשנה הבאה.

“האם גם בתי תשוב?” שאל האב.

“איני בטוח” השיב זורוע. “הדבר תלוי בה וביכולתה לחדור לסודות הטבע. גם עלי מוטל להתקיים בשלג ובכפור, שהרי איני יכול לשקוע בתרדמת־חורף כדרכן של חיות היער.”

השניים ירדו מן ההר ונכנסו אל האוהל. בינתיים הכינו העבדים והשפחות ארוחה כיד־המלך. אמירה היתה שרויה במצב־רוח מרומם. נרות השמן אשר הביאו עמם הפיצו אור. השלושה ישבו לסעוד לבם ושוחחו עד מאוחר בלילה.

זורוע חזר לאוהלו ועם שחר קם למלאכתו. אמירה ישנה שנת־ישרים ואילו אביה לא עצם עין כל הלילה. זורוע עשה עליו רושם חזק. בלא שיידע את סיבת הדבר הוא חש שבתו מאושרת כפי שלא היתה מעודה. היא לא תיפרד מעל זורוע, בפעם הראשונה ניתן תוכן של ממש לחייה. לימודיה, עזרתה לחולים ולדוויים שילומים יהיו על העושר וחיי התפנוקים שיימנעו ממנה פה.

עתה החלה הנערה ללוות את זורוע בביקוריו אצל החולים. היא הבחינה כי שיטותיו שונות. לפעמים ישב עמהם והתחיל שר. השירה בצוותא רוממה את נפש החולים ובריאותם נשתפרה. לפעמים סובב אתה בשדה. ליקט עשבים ולימדה כיצד להבדיל ביניהם. כן לימדה כיצד מייבשים את הצמחים, כיצד מפוררים וממיינים אותם וחולטים מהם תמציות לשתייה וחבישה. המפתיע שבדבר היה בעצם ידיו ובלא כל חומר פיסי מעין אבקה שריח מיוחד נדף הימנה והוא חילקה בין החולים וגם לאמירה נתן לשימה צורי על עיניה. חלפו ימים ספורים ואמירה חשה שכמו נולדה מחדש. אביה הודיעה כי בדעתו לשוב הביתה עם העבדים ולעסוק בענייני מלוכתו, אך לתמהונו היא קיבלה את הודעתו בשוויון נפש. בקשה היתה בפיה כי ישאיר אצלה את הנערה וכי ישוב ויבקרנה לפני העונה הקרה. כן ביקשה להביא לה מלבושים לחורף. תקווה עמומה קיננה בלבו של האב. שמא בכל זאת תאות לשוב עמו לפני עונת השלגים. הדבר הרגיעו מעט. הוא נפרד מעליה אולם הדאגה לא סרה מלבו.

הימים עברו על אמירה ביעף היא למדה להכיר כל אבן וכל שיח בסביבה. יכלה לפעמים לצאת לבדה מבלי להסתכן, אם כי טרם נשתפרה ראייתה.

פגישותיה התכופות עם המורה לימדוה דברים רבים וחדשים והיא נתקשרה אליו בכל נימי נפשה. הקור בלילות התחיל להציק. שום כיסוי לא יכול לחמם גופה. ערב אחד שאלה את זורוע אם גם הוא סובל מן הקור, וכיצד ניתן להתגבר על הקרה השלג המכסים כל הר וכל בקעה. זורוע לימדה לבד מתורת הרפואה והצמחים גם תרגילי־נשימה רבים, ריכוז והרפיה. הוא הזהירה שלא תסמוך על עיניה ואסר עליה להתרחק מן המחנה ללא מלווה. במיוחד הזהירה מפני השביל התלול שבו העפילה בערב הראשון לבואה.

עד לשובו של המהרג’ה אירעו שני מאורעות חשובים בחייהם של אמירה וזורוע. ערב אחד, לאחר תרגילי נשימה והרפיה, פתח זורוע בדברי הסבר כיצד מתקיימים בכפור של הרי ההימליה. מעולם לא הצליחה אשה ללמוד שיטה זאת, העיר, לפיכך ביקש מאביה לשוב לכאן בטרם יבוא החורף.

המורה ותלמידתו ישבו זה מול זה באוהל, ברכיהם מקופלות תחתיהם.

“עכשיו, שכבי על גבך” אמר, “עצמי עינייך ונסי לדמיין לעצמך ארבע שמשות בגודל של ביצה. העבירי כל ביצה בדמיונך לארבעה מקומות בגופך. שתיים לבתי השחי, אחת לפה ואחת על הטבור. לאחר שתעשי כן תני לי אות בידך הימנית”.

חיכה עד שאמירה נתנה לו את האות והמשיך:

“עתה תחושי כי השמשות מתחממות אט אט וגופך מתחיל להתלהט ולהישטף בזיעה. בעוד חצי שעה אשוב אבדוק את מצחך וכן את ידייך ורגלייך. בינתיים אל תמושי ממקומך”.

זורוע התחיל שר מנגינה מוזרה אשר חזרה על עצמה והעבירה את אמירה לטראנס עמוק. חלפו דקות ואגלי־זיעה התחילו מבצבצים על מצחה. אז הניח זורוע את ידו הצוננת על מצחה ואמר: “הצלחת כראוי, ילדתי, די להיום. תחזרי על תרגיל זה בעונת הכפור. אז קרח ושלג יימסו”.

אמירה קמה ואמרה: “מאחר שעמדתי במבחן, הניחני ואשאר עמך”.

“עדיין לא,” ענה המורה והובילה אל אוהלה. אותו לילה ישנה ללא תחושת קור בגופה.

הם חזרו על ניסויים אלה ערב ערב במשך חודש ימים. חרף הצלחתה עדיין נותרו ספקות בלב המרפא. בואו של אביה צפוי היה בימים הקרובים אך לא הזכירו את הדבר.

הלילה היה אפל. ירח מאוחר עלה. כוכבים נוצצו במרחקים. אמירה לא יכלה שאת את המתח בלבה. לפני הפרדם פתחה את לבה לפניו ואמרה:

“הלא אתה ידעת את נפשי, מורי ורבי, שלך אהיה עדי עד, בשלג ובכפור. אך דבר נא ואדע אם מוכן אתה לקבלני?”.

זורוע לא השיב, אולם לאחר מכן אזר עוז ואמר:

“אמירה יקירתי, בחיי לא ידעתי אשה. נדר נדרתי, מתנזר אני כדי שכוח הריפוי שבי יישמר עד סוף ימי. שקלתי, האבקתי, ביקשתי הכרעה משמיים, אולם מענה לא בא”.

“ואם ביום מן הימים תזכה למענה המיוחל?” שאלה אמירה ברטט.

“לעולם לא יבוא מענה, כך הוגד לי”, אמר וליווה אותה עד פתח אוהלה.

השחר עלה, השמש זרחה. החולים התכוננו לירידה מן ההר. זקוקים היו לעצה, לרפואה. אמירה לא נמצאה במקומה הרגיל ליד זורוע.

תחילה חשב שנרדמה. נכנס לאוהלה ומצאו שומם. חיפש אחריה בכל מקום ולא מצאה.

בת לווייתה לא זכרה מאומה. לבסוף פנה אל המשעול הצר המוביל אל פסגת ההר. בעיקומו של שביל חד, מתפתל, גילה עקבות צעדיה, אולם אלה נעלמו על שפתה של שוחה עמוקה. נראה שעיניה התעוה והיא נפלה תהומה.

זורוע חזר לאוהל. שיבה זורקה בשערו.

אותה שעה הגיע המהרג’ה עם פמלייתו ושמע מפי המרפא את הבשורה הנוראה. הוא לא חזר עוד אל ביתו לעולם.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50102 יצירות מאת 2767 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21350 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!