יש אשר יקרה כי בפוגשך אדם, ברי לך שאתה מכירו, או שנתקלת בו אי־פעם. אולם, אם אמנם לא ראית אדם זה מעולם, יהא לבך סמוך ובטוח כי אהבת איש זה בגלגול קודם של חייך, כי רעים הייתם. הוא הדבר לגבי בתים, רחובות ככרות, ערים, נופים וכיוצא באלה.
שנות חיינו גדושות פגישות. אין לך יום בלא היכרות חדשה. אמנם אדיש אתה לפגישות אלו, אבל ייתכן כי תחוש סימפטיה כלפיהן או שמא רתיעה פנימית. ברם תחושה זו שהצרפתים יבטאוה במלים deja vu תחושה זו תחלוף אותך אך ורק כשאתה מכיר לפתע, כמו מתוך מחשבת ברק, את ידידך מגלגולך הקודם.
אין הזיכרון פוקד אותנו תכופות. אתה מענה את נפשך ושואל: “מתי”? “איה”? אך לפעמים, בטרנס של רגרסיה היפנוטית. או בחזון, תוך צלילה בעבר הרחוק, אתה מבחין, כמו מבעד לדוק ערפל, הן בקווי פניו של האדם האהוב הן בדמותו כולה. כן יוסר הלוט מעל פני התקופה שבה נתרחש המאורע, ולפעמים תיחשף גם עלילת ההתרחשויות כולה.
מצויים עמים המאמינים כי בגלגול נשמות, האיש לעולם יחזור להיות איש, אשה תחזור להיות אשה, וכי כל אדם ישוב וייולד בקרב עמו, דוגמת הדרוזים. אולם כלל זה אינו חל על העולם כולו, על כל פנים כך הדבר במקרה שלי.
לעיני מתגלה הפדרה היום בדמותה של בת כפר צעירה, כבת חמש עשרה בגלגול קודם, ואילו אני נזיר במנזר הררי הסמוך למקומה. הדבר אירע במאה השתים־עשרה לספירתנו. הכפר שבו התגוררה הנערה שכן באי קאפרי והמנזר גופו ניצב על הר שמעל לכפר. שמה של הילדה מצלצל באוזני כמו אנטונטה. יפה היא להפליא, שערותיה שחורות, צמותיה ארוכות, עיניה גדולות, שקדיות, צבען חום כהה, עור פניה לבן, לחייה כעלי שושנים, שיניה לבנות כשלג. יחפה היא ועליה חולצה לבנה משוכה על גבי חצאית ארוכה־שחורה המכסה על תחתיות רבות.
שמי מיכאלה והנני כבן עשרים־ושלוש. אני עוטה תגה ארוכה של נזירים, חבל אזור למותני וסנדלים לרגלי. טבורו של קודקודי מגולח בצורת מעגל. זוהי הטונזורה של הנזיר, סמל התנזרותו. שערותי הבלונדיות עוטרות את המעגל סביב סביב בדומה לעלי חמנייה.
מנזרנו הקטן עומד, כאמור, על ראש ההר. התאים חצובים בסלע. כנסיית ה“קפלה”בלבד אשר נקראת “די לה מריה” מתנשאת באוויר בבקרים. בכל יום ראשון, בהישמע צלצול הפעמונים, באים בני הכפר לשמוע את המסה, לקבל את הסעודה הקדושה, להתוודות. בימי חג או ימי הולדת של הקדושים הם מביאים מתנות, מתייגעים בעלייה במדרגות הגבוהות והבלתי שוות שהובילו אל הכנסייה.
“פעם הראשונה פגשתיך אנטונטה כאשר ביקרתי את סבתך אשר שכבה חולה בביתה שבכפר הקטן. מדי יום ביומו היית יוצאת את בקתתך ופונה לעבר הנחל כדי לשאוב מים רעננים ממנו. כד גדול עשוי חמר נשאת בחן רב על כתפך השמאלית. עקבתי אחריך בסתר, במרחק־מה. הנחל פרץ מתוך יער עבות, ממנו. כד גדול עשוי חמר נשאת בחן רב על כתפך השמאלית. מים, ואילו את מצאת לך שביל נסתר בין השיחים המסתערים על הנחל ומכסים אותו באפיריון ירוק. עץ פרי נושא לימונים גדולים, צהבהבים־לבנים, הזדקר מבין השיחים. קרני שמש בודדות חדרו מבעד לענפים העבותים. גם בשעת הצהריים שרוי היה מקום זה באפלולית כמו היתה שעת דמדומים”.
אנטונטה כרעה ליד הנחל. גלים שובבים דילגו מאבן לאבן. לשווא ניסתה למלא את כדה. ידי החזקות סייעו לה והיא טרם הבחינה בנוכחותי. ומשהבחינה בי כמעט ונשמט הכד היקר מידה לולא חשתי לעזרתה. היא התחילה צורחת, אבל אני שמתי ידי על פיה. ניסתה לברוח אך עצרתי בה. לבסוף נרגעה ויחדיו ישבנו על הדשא הרך והחם. דיברתי אליה רכות, שאלתיה על מה ולמה פוחדת היא ממני, מדוע היא מביטה בי כהבט אל נערי הכפר. הלא נזיר אני, משרת אלהים, משרת הבתולה הקדושה מרים ובנה ישו.
מיד מצאנו לשון משותפת, בעיקר דיברנו על עניין הריפוי. לאחר פגישתנו זו, הראשונה, ביקרנו יחדיו בבתיהם של חולים. היא רחצה רגליהם וחבשה פצעיהם. אמרו כי מגע ידיה בלבד מביא הקלה. הוריתי לה באילו עשבים לבחור וכיצד להשתמש בהם. כן הוריתי לה על היום, החודש והשעה שיש לקוטפם – הכל לפי כוכבי הלכת במסילותם. המלאכה נעשתה יחדיו. יחד ייבשנו את העשבים, יחד טרחנו לרקוח מהם מרקחת שתייה לחולים, משחה לפצעים, רטיות, נכישות וכיוצא באלה. גם פגישותינו הנסתרות נמשכו. בלילות יצאנו ממקום סתרנו, דילגנו על גבעות, ירדנו גאיות וחמקנו בין חורשות וגנים. תוך כדי כך מצאנו את הצמחים שהיו דרושים לנו להכנת התרופות. קטפנו מהם והבאנום עמנו.
לפעמים ביקרה אנטונטה אצל החולים לבדה. היא שמרה על הוראותי בקפידה. התאמנה במדידת הדופק וקצות אצבעותיה למדו לחוש במעלות החום.
אנשי הכפר התרגלו לראותנו יחדיו והתפעלו מהתאפקותנו המוסרית ומן האחריות שבה מלאנו את חובתנו. מעשינו הטובים נטעו בנו רגש ביטחון. חשנו בחסד אלוהים עלינו.
פעם חזרנו ונפגשנו באקראי במקום האהוב עלינו, שם ראינו זה את זה לראשונה. שאלתיה אם אין היא מרחפת לעתים בחלומותיה בלילות ברחבי השמים. היא השיבה בגלוי לב כי אמנם חשה היא תכופות, ותוך היותה במצב של נים ולא נים, כאילו טסה היא מעל לים הכחול העמוק, מעל לשדות וההרים, בדרכה אל הכוכבים.
אז פנתה אף היא אלי בשאלה שנשמעה לי תמימה ביותר וספק בעיני אם היא ירדה לעומק משמעותה. שאלה: “אילו אתה ואני שוכבים היינו זה לצד זה, ישנים אחד בזרועות רעהו, האם גם נשמותינו היו מתרוממות מעלינו יחדיו גוף אחד נשמה אחת, במובן הרוחני, כמובן?” מרפקיה שעונים היו על העשב היבש, הצהבהב. חום היום חלף, רוח קרירה שיחקה בעלים שמסביב למקום סתרנו והפיחם לכל עבר.
לפני בואה הנה, קטפה אנטונטה מספר אשכולות ענבים מכרמה. עתה נטלנום בידינו, רחצנום במימי הנחל והבאנום לפינו. מתוקים היו הענבים, עסיסיים ונעמו לחכנו.
אושרנו רב היה. בינתיים נשתרר חושך, אך פניה קרנו באור פנימי. הרגשתי שמחת גן־עדן בתוכי, כאילו שרוי הייתי באמת באותו קן רווה, ולצדי חווה – חווה האחת והיחידה.
אי־שם בחושך ניצת לימון ירקרק באור הירח. הלאה משם נצנץ רימון, שלחתי ידי בלאט וקטפתיו בלי שים לב לסכנה האורבת לי מעץ הדעת הלזה. הרהורים חלפו במוחי. מאחר שמודים בקיומם של טוב ורע, מדוע אפוא לא נשתה ממעיינו של אותו אילן? מה פשע טמון במעשה זה? האם אין זו אנטונטה שהעלתה את המחשבה להיצמד יחדיו, להיחבק כשני גוזלים תמימים ולהתעלות מעל לגעגועינו הגופניים? ולמה לא נרחף בקוסמוס, בספרות הכוכבים היישר למרגלות אלוהים? אם אכן יתקיים בנו הדבר הזה, הרי לבטח חכמה ודעת יבורכו, יתקדשו, ויהיו טהורים.
הרגשתה של אנטונטה תאמה את הרגשתי. היא הניחה ראשה על כתפי הימנית ונרדמה. אני לא עצמתי עין. סערה נעלמה מלאה את כל ישותי, כמו שמים וגיהינום חברו יחד. התפתלתי נטול מנוחה על הקרקע ובלבי תפילה כי תאיר ההשגחה דרכי לפני. פתאום אפפה אותי דומייה רבה. חשתי כי מתנשא אני מן האדמה, מתרומם מעל אמירי העצים. אהובתי קרובה קרובה היתה אלי, נישאת עמי לעבר השמים העמוקים, הגבוהים, הכחולים, בהם נוצצו עשרות אלפי כוכבים. כנפיים ארוכות צמודות היו לכתפי, לא כאלו של מלאכים, שכן סוככו על הנערה, הליטו כשכמייה עבה את גופה כדי לגונן עליה מפני הקור ששרר בגבהים. עם זאת הבחנתי כי הננו שרועים שנינו, צמודים וחבוקים על הקרקע שמתחתנו. נפלאות הרבה חזו עיני בדרך מסענו, אנשים רבים אשר הלכו לעולמם מכבר פגשונו, כן שוחחנו עם רבים אחרים אשר לא ידענום קודם לכן. פתאום אחזנו כוח עצום, משכנו עמו ארצה במהירות רבה וכהרף־עין חזרנו לקדמותנו. במשך כל המסע הנפלא הזה ער הייתי בכל חושי ואילו אנטונטה שקועה היתה בשינה עמוקה. היא רק חלמה את המסע. כאשר פקחה את עיניה פתחנו בשיחה על חוויותינו ועל הנס אשר אירע לנו. ידענו כי שנינו ראינו ושמענו אותם דברים. עדים להם היו רמזיה. היה זה כאילו אפשר להם לאיש ולאשה לאהוב זה את זה מבלי לגעת אחד ברעותו. מעולם לא אהב אדם עלי אדמות כשם שאהבנו אנחנו. כך, לפחות, האמנו שהרי לא יכולנו לשער כי קיימת אהבה בעולם זולת אהבתנו.
אנטונטה קפצה פתאום על רגליה וקראה בקול: “רואה אתה, נס אירע לנו, נס אירע”, והתרחקה ממני. לבדי הייתי ונרדמתי. בשנתי חשתי כעין התעלות, אולם קצת לא בנוח. מאושר ואומלל הייתי כאחד.
למחרת בבוקר, חזרתי ועליתי אל מנזרי, פרוש בתאי הבודד. שלושה ימים לא בא אוכל אל פי, זולתי מים להרוות צמאוני. פרשתי כפי לאל בתודה על כי לא העמידני בניסיון והרחיקני מחטא. אולם, מחשבות סוערות הטרידוני. במיוחד הציקתני שאלה אחת, אשר שאלתי וחזרתי ושאלתי את עצמי ואת המלאך השומר עלי מכל רע וכן את אלוהי: “מה יהא עלי עתה?” ביקשתי לתנות דאגתי לפני אבי המנזר, כוהן הווידויים שלי, אולם לא הרהבתי עוז. רציתי כי סודי הקדוש יישאר גנוז עמי בלבד. אף־על־פי שנצחוני על תאוותי היה מזכני בהערכתו של אב המנזר. מקשה הייתי על עצמי, ואומר: "האם אין כל יצור אנוש משתוקק לחזור ולחיות אותה חוויה יפה שפקדה אותו פעם? כלום אין אנו מתפללים בוקר בוקר בכל יום תמיד על הטל ועל הפרח בפריחתו? כלום אין הנאתנו מן השמש ומן המטר, הנאתנו מטעמו של תפוח, מלחם טרי או ממי נחל זכים, הנאה של קבע? מה זאת “אהבה”? האם אין פירושה קרבה היצמדות אל האהוב, ממש כשם שהננו חשים את השמש עם עוּרנו ואת התפוח בין שיננו? אותן מנגינות ערבות, האם אין אנו משתוקקים לחזור ולהאזין להן השכם והערב? ומעל לכל – רצוננו זה העקשן לכבוש את האשה אשר נועדה לנו, לעשותה חלק מנשמתנו, מגופנו.
קול הלב הפסיקני: “ואתה, האם לא כבשת את נערתך, האם לא הצמדת אותה אל גופך? האם לא עזבת את גופך הפיזי יחדיו טסתם אל עולם הרוח?”.
אמנם נכון, מלמלתי, נכונים דבריו של הקול שבקרבי. ואילו הקול ממשיך ולוחש: “ומדוע לא תישנה חוויה נפלאה זו? אם האירה לך ההצלחה פנים פעם אחת, לבטח תצליח בשנית”.
חלף שבוע. שוב משוטטים היינו על פני הגבעות. לילה. כשחזרנו למקום סתרנו ליד הנחל כבר התחילו הכוכבים כבים. התיישבנו על הקרקע כדי למיין את העשבים אשר קטפנו. אנטונטה חשה עייפות. אמרה: “הבה ונשכב זה ליד זה כשם שעשינו קודם לכן, אולי נצליח לטוס שנית אל הבלתי נודע”. עמוק בלבי ידעתי כי נסיוננו לא יצלח הפעם, אולם בשעה זו של קץ הלילה טרם בוקר לא עצרתי כוח לדחות את רצונה.
בתחילה התנהל הכל למישרין. אנטונטה הניחה את ראשה על כתפי וישנה שנת ישרים. אני ער הייתי והתחלתי לחזור לחוש בתוהו ובוהו ההולך ומשתרר בקרבי. זה היה הפתח למשאת הנפש, כפי שאומרים אנו היום. כהרף עין ואנו ניתקים מן האדמה ומרחפים אל על. פתע עצרתי את טיסתנו. חושש הייתי שמא לא אוכל למצוא את דרכי חזרה ארצה.
שכבתי בלי נוע על הקרקע. הכל ניטשטש סביבי, ותחת משא־נפש שטף אותי נחשול תשוקה פיזית שלא היה בכוחי לעוצרו. גהרתי על אנטונטה, חדרתי לתוך גופה הרך והחם, אילצתיה לקבלני. היא נאבקה עמי כחיה טורפת ואולם לאחר מכן נכנעה ונענתה לי בתשוקה עצומה כהר געש פורץ.
מעתה ואילך שוב אין פנינו כתמול שלשום, מבטינו תוהים זה על זה לא כבעבר, פגישותינו אינן כפי שהיו. הכל נשתנה. עתה ידעתי כי עזה כמוות אהבה. געגועינו זה לזה, תשוקתנו להימצא יחד יום ולילה, להישאר צמודים בגופנו ובנשמתנו ללא הרפות, הפכו לכאב פיזי.
אולם, זה היה צד אחד של המטבע. בצדו השני חקוק היה באותיות אש: פשע, שבועה, וידוי, אב קדוש, אם קדושה. בעיני רוחי ראיתי את בני הכפר כולו קמים עלינו. אוזני המו דבריהם, דיבותיהם, השמצותיהם. חשתי את עין הרע בגופנו, את הגיהינום. כן, חיינו תלויים היו בין שני ניגודים, שמים ושאול.
תיקון לרוחנו מצאנו בעצם היותנו שרועים מתחת לכוכבים הנוצצים. מסתכל הייתי ללא הרף בפני המלאך שלה. שלווה ושלום ירדו עלי. היום מאמין אני כי אותו שלום מאלהים בא. ראה אלהים את עומק אהבתנו, את אהבתנו אליו, את אהבתנו זה לזה, אהבתנו לסובלים ולחולים, אהבתנו לטבע ולכל ברואיו. אולם מאבקנו, האקסטזה שלנו, לא נמשכו ימים רבים. החורף בא ועמו סערות, גשמים, ולאחר מכן נפל שלג רב פי כמה יותר מבשנים קודמות. נמנע מאתנו להיפגש. רוב הזמן הייתי לבדי. צמתי, התפללתי וקיוויתי כי יסולח לי, כי יאיר האל נתיבות לבי. אני טרם פתחתי את פי לפני אב הכסייה. מבכר הייתי לעמוד תחילה פנים אל פנים עם אלוהי, לשוחח עמו.
בתחילת האביב, נפל אב המנזר, הפריאור, למשכב. עלי הוטל להקשיב לווידויים בכנסייה ועוד תפקידים אחרים שהיו בסמכותו. ביום מן הימים באה אנטונטה. את פניה לא ראיתי אבל הכרתי את קולה. הפשלתי את הווילון הקטן אשר היה תלוי בין שפתיה הרועדות לבין אוזני המקשיבה. היא התוודתה לפני שהיא הרה. כבר נודע הדבר להוריה והם משתוקקים לגלות מיהו האב. היא סרבה להשיב להם, ואולם, ראה זה פלא, הוריה לא התאכזרו אליה, נהגו בניגוד למנהגם של בני הכפר. השכנים חשד עלה בלבם ואף הם לא הטרידוה.
בעונת הקיץ חזרנו ונפגשנו לפעמים בבתיהם של חולים. אנטונטה שבעתיים יפה היתה בהריונה, את משאה נשאה בגאווה, בכבוד. בלילו של יוני חם ילדה בן זכר. המיילדת בישרה לי את הדבר ואני טרם ביקרתיה.
שבועות מספר לאחר מכן עולה היתה תהלוכה קטנה במדרגות התלולות המובילות אל כנסייתנו. אנטונטה, בנה והוריה. הטבלתי את בנה, היא נתנה לו את השם מיכאלה.
עברו שנים. אני הייתי אב מנזרנו הקטן. עולי רגל באו מקרוב ומרחוק ופנו ללינת לילה בתאים הריקים שליד כנסייתנו. נוהג הייתי להשגיח על שנתם וכשגיליתי שכמה מהם חולים, נגעתי בהם בידי ונרפאו. מאושר הייתי בעבודתי. ברבות הימים הכביד עלי עול המנזר, זקן הייתי. בנה הצעיר של אנטונטה היה לי לעזר. באותם ימים בנינו בית־חולים קטן ובית־מרגוע בשביל כל אותם חולים אשר באו אלינו. נזקקנו לאשה שתסעד את הנשים החולות והיתה זו אנטונטה שבאה לעזרתי. לאחר מות הוריה היא עזבה את הכפר והתגוררה בבקתה קטנה בסמוך לכנסיה. עתה, בהיזכרי באותן שנים, אסיר תודה אני לאלוהי אשר השפיע עלי חסד ואושר כה רבים. אף־על־פי שפשענו נגד הכנסייה והפרנו את חוקי החברה ברך נתברכנו. זכייתנו הגדולה היתה בננו מיכאלה, אשר ירש מאתנו את אמנות הריפוי והטיפול בחולים, ברבות הימים הוא הפך נזיר כמוני.
המוות בא עלי פתאום. אני זוכר היטב את נסיבות מותי. מוט עץ אשר תמך בפעמון הכנסייה נשבר לפתע. אותה שעה עומד הייתי מתחת לפעמון, מושך בחבלים, קורא כבכל יום חג את הקהילה אל המסה. אף־על־פי שנפצעתי פצעי מוות וכל אברי נתרסקו לא חשתי כאב. נגע ללבי עד מאד כאב אבלם של אנטונטה ומיכאלה. מיכאלה לא הכזיב; הוא נטל לידיו את כבלי הפעמון והמשיך במקום שהפסקתי. המסה התקיימה, הסעודה הקדושה נערכה כמנהג. נערי המקהלה שרו את שיריהם. בידיים חרדות נשאוני ממגדל הפעמון והביאוני למנוחות עולם במדרון הגבעה. מאז משוחח הייתי לילה לילה עם אנטונטה עד שגם היא כבתה כנר ונשמתה עברה אלי, אל עולם האמת.
בננו מיכאלה חי חיים ארוכים ומרובים בטובה. במותו קראו לכנסייה סאן מיכאלה דה מריה. עם זאת איני בטוח אם העריכוהו כקדוש. על זהותו האמיתית נודע לו רק פה, אצלנו, בעולם האמת.
סיפורי תם. לבי שקט. חזרתי ומצאתי את דמותו של אותו אדם באחד הגלגולים הקודמים של חיי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.