מה הן צורות השחפת בארץ־ישראל?
השחפת המהירה לוֹבשת צוּרה של מחלה חריפה, כמו טיפוּס וכד‘. החולים הם לרוב אנשים, שלא חָלוּ בה מימיהם ולא קיימוּ מַגע עם חולי־שחפת ומשוּם כך לא רכשוּ לעצמם כל חיסוּן כנגדה והיא מַפּילה בהם חללים לרוב. אלה היוּ, בעיקר, אנשי־כפר שגוּיסוּ לצבא ובקסרקטין באוּ בקשר עם חולי שחפת, או אנשים בעלי אוֹרח־חיים פּרימיטיבי (השחפת היא “מחלת התרבות”!) כמו הפּראים הלוֹקים, על־ידי המגע עם כובשיהם האירוֹפּים, במחלות התרבוּת: שחפת, עגבת, מוֹרפיניזם, חשיש וכו’. במקרים כאלה מַהלך־המחלה הוּא בדומה לטיפוּס, ולפעמים גם קשה להבדילה מהטיפוּס והיא נמשכת חדשים אחדים ומסתיימת על־פּי־הרוב במוות. צורה זו נדירה בארץ. אין היא שכיחה גם בקרב היהודים בגולה, המחוּסנים, כרגיל, בפני השחפת.
הצורה השכיחה, המהלך הכרוני של המחלה, שהתפּתחוּתה היא: הילד מקבל את האינפקציה עוד בקטנוּתו. לרוב האינפקציה אינה קשה ביותר, אינה מאַסיבית. הוא נחלה בטוּבּרקולוזיס של הבלוטות על יד שער־הריאה. אם הילד אינו חי בתנאים קשים, נשארת האינפקציה מאוּתרת בשטח הבלוטות האלו או מתפּשטת על בלוטות אחרות (בלוטות הצואר). לפעמים חודרים חיידקים בודדים לתוך הדם ומשתכּנים במרוחק מן הריאה – בעור, בקרומי־העין וכד'. במה דברים אמורים, כשחדירת החיידקים היא אטית ובכמוּת קטנה; שאם לא כן – כלומר: אם האינפקציה היא מאסיבית, חולה הילד בצורה החריפה של דלקת קרומי־המוח – צורות מסוּכנות מאד הנגרמות כמעט תמיד במוות. אבל צורות אלו הן נדירות גם אצל הילד וברוב המכריע של המקרים הוא מתגבר על המחלה ומבריא. במצב כזה נמצאים כמעט כל האנשים, לאמור: 90 אחוּז מהם עברוּ את הסטדיוּם של האינפקציה הקלה, התגבּרוּ עליה והחלימוּ.
ברם, בהרבה מקרים הבראה זו היא רק מדוּמה. במוּבן האַנטומי עוד קיימת האינפקציה בגוּף האדם, פּירוּש הדבר: שהחיידקים אשר חדרו לתוך איזו בלוטה, אמנם נסתגרו בתוכה, ולפעמים חודרים אחדים מהם לתוך כלי הלימפה והדם – נסתגרו אבל לא מתוּ. הם ממשיכים עבודה מאוּמצת, על־ידי רעב, הרפתקאות ועוד) והם מתגברים, שיווּי־המשקל של הגוּף מוּפרע, החיידקים גוברים על הגוּף והאיש נחלה, לרוב בצוּרה של שחפת הריאוֹת. במקרה זה המחלה נגרמה על־ידי אינפקציה עצמית, כלומר: החולה לא נוּגע באינפקציה מבחוץ, מאיש אחר, אלא נדבק מחיידקי־עצמו, שהיו רדוּמים בגוּפו במשך שנים וּבבוא הזמן עברו מהבּלוטה אל תוך הריאה.
חוץ מזה יש, כמובן, גם אינפקציה מבחוץ, על־ידי נשימת החיידקים של שחפני. אבל גם כאן לפנינו אינפקציה שניה; את הראשונה קיבל כבר בילדוּתו. מחד גיסא יש בעובדה זו משום יתרון גדול: החיידקים משתכּנים בגוף, שיש בו כבר חיסוּן ידוע; ומאידך גיסא – יש גם משום חסרון בדבר, שהחיידקי־החוּץ מצטרפים לאלה הנמצאים כבר בגוּף והמחלה נעשית יותר קשה. הכל תלוּי בתנאים שבהם חי האיש בזמן האינפקציה.
בארצנו שולטים שני הטיפּּוּסים של ההתדבקות: גם האינפקציה העצמית וגם זו הבאה מן החוּץ.
הצורה הראשונה אינה ידועה כל כך בקהל ומזניחים אותה לגמרי. יש אנשים החשים בריאותיהם רבות בשנים. כמעט תמיד הם חולים, אבל מחלתם קלה. אלה הם האנשים החשים בחוד הריאה, פּליבריטיס, יבש או עם מים, הגוֹרם לכאבים בגב ובחזה. במשך שנים יש להם חום נמוּך 370–37,20–37,50. הם אנשים רגישים, עצבניים, תאבונם אינו רב. החולה עובר גיל ידוע, הקאַטאַר של חוד הריאה מתיישן והפּצע מגליד, אלה הם האנשים שכולם מכירים אותם כ“חולי־ריאות”. ולהיפך, אנשים שהיו תמיד בריאים, עבדו כל עבודה קשה אך חיוּ חיים בלתי־מסוּדרים עד שהמחלה תקפה אותם לזמן קצר. דומה, שהאיש חלה באינפלוּאֶנצה או טיפוּס קל אחרי כן אינם מרגישים כמעט ולא כלום, מלבד מעט חולשה, שעוּל קל, לפעמים חום נמוך ולפעמים גם ללא חום. גם החולה וגם הרופא זוקפים את מצבו על חשבון ה“אינפלוּאֶנצה” או ה“טיפוּס”. וּּבינתיים מתפתחת אצלם שחפת קשה, המתפשטת על־פּני שטחים גדולים של הריאה עם התפוררות של המוקדים השחפניים והתהווּת מערות גדולות, מבלי שהחולה ידע מה גדולה הסכנה שבה הוא נמצא ובלי שהרופא יוכל לקבוע את האַבחנה בזמן הדרוש. הרפואה המודרנית גילתה את הצורה הזאת ומצאה גם שיטות ריפוּי שעוזרות במקרים רבים; היא למדה להכיר שה“אינפלוּאֶנצה” החשודה הזאת היא הרבה יותר מסוּכנת מ“קאַטאַר־חוֹד־הריאה” המפורסם, שכל כך פּחדו מפּניו. אין ברצוני להקל בו ראש – שהרי גם הוא יכול להיהפך לפעמים לצורה קשה של מחלת־ריאות – ואין להסיק מדברי, שכאילו כל אינפלוּאֶנצה או כל שיעוּל של איש בריא הם בחזקת שחפת. מַטרת הדברים האלה להרגיע את מאות ואלפי האנשים המהלכים עם חוד הריאה שלהם ואינם מעיזים לפתח את עבודתם וליהנות מן החיים מתוך פחד, שהוא לפעמים מוגזם; ומצד שני – לעורר את תשומת לב האנשים על הצורה החשאית של השחפת אשר קביעת האַבחנה בזמן היא בבחינת הצלת־נפשות ממש.
גם הצורה הנסתרת של המחלה יכולה להיגרם על־ידי אינפקציה פנימית או חיצונית. מן הראוי לייחס תמיד חשיבוּת רבה לתנאים החיצוניים של האדם העשוּי לחלות במחלה זו.
מה הם הגורמים המביאים לידי התלקחוּת המחלה בגוּף האדם? – בשורה ראשונה יש לחשוב את תנאי האקלים ותנאי העבודה והכלכלה. החמסינים הארצישראליים ממלאים כאן תפקיד חשוב. לא פעם אנו רואים את הרעת מצב החולים בימי החמסין. בימים אלה גם פּורצים שטפי הדם מן הריאה. השפּעת החמסינים יכולה להיות במישרין – גירוּי האויר החם והיבש של כלי הנשימה – וגם עקיפה – החלשת הגוּף כוּלו. בהתפּתחוּת שחפת־הריאות, החמסין בארץ הוּא גורם חשוּב כמו ההצטננוּת בחוּץ־לארץ; גם קרני השמש בימי קיץ רגילים עלולות להזיק הרבה. מפני החמסינים קשה להיזהר, אף כי במידה ידוּעה אפשר להימנע מהשפּעתם על־ידי ההסתגרוּת בחדר שאוירו רטוב (על־ידי שפיכת מים על הרצפה), ואילו מקרני השמש קל יותר להיזהר.
כל חוּלשת־הגוּף עלוּלה לגרום אחריה התלקחוּת המחלה. כל התנאים המביאים לידי חוּלשה כללית, כמו כלכלה גרועה או עבודה קשה או מחלות חריפות, מחלישים את הגוּף כנגד הארס שנמצא בתוכו וּמסַגל אותו לקליטה מהירה יותר של אינפקציה מן החוּץ.
מכאן תתברר ההופעה השכיחה מאד של התפּתחוּת המחלה אצל הפועל. העולה החדש שבא ארצה נפגש כאן במשך השנים הראשונות בכל התנאים הגרוּעים שתוארוּ לעיל: ההסתגלוּת לעבוֹדה, עצם העבודה הקשה, בשמש, חמסינים, הכלכלה הגרועה, המחלות החריפות שעוברות עליו – טיפוּס, דיזנטריה קדחת ואפילוּ הפּפטצ’י שכל כך מזלזלים בה. הייפלא, שרבים באופן יחסי הם הקרבנות בין האנשים הצעירים האלה? אַל נשכח שבגיל צעיר רגיש האדם מאד כלפּי השחפת. שמירה מפּני מחלות חריפות, כלכלה טובה, טעימה ומזינה, תנאי־עבודה נוֹרמַליים, זהירות מפני השמש וּבימי החמסין, הבראה מהירה ודחופה בתקוּפת חולשה כללית ואחרי מחלות חריפות – אלה הם האמצעים לשמירה מפּני התפּתחוּת השחפת.
עם זה אַל יחשוב הפּוֹעל הותיק, כי מוּתר לו להקל; גם עליו משפּיעים התנאים האלה, אם גם לא באותה המידה שהם משפּיעים על העולה החדש. לו יש עוד מינוּס אחד – גוּפו נחלש כבר במשך השנים הרבות של עבודה בארץ.
מה הם הגורמים להתפּשטות המחלה? אחד הגורמים העיקריים הוא חוסר בידוּדו הגמור של החולה המפרייש חיידקים, כלומר: חוסר אַשפּזת חולי השחפת. אין צורך להרבות הסברה, עד כמה החולה עלול להפיץ את המחלה בן בני־ביתו, קרוביו ומכיריו, במסעדה וברחוב ובקולנוע ובכל הזדמנּת אחרת. אמנם, לא כל שיעוּל מַדבּיק, ולא כל נשימת חיידקים אחדים גורמת לידי מחלה, שאלמלי כן יכול היה חולה אחד להדביק מאות אנשים. אבל המגע התמידי עם החולה עלול תמיד לסַכּן את קרובי החולה. היישוב העברי טרם למד להכיר את הסכנה הגדולה המרחפת עליו מצד אויב זה.
דירה צפוּפה היא אחד הגורמים החשובים ביותר להפצת המחלה. סטטיסטיקוּת גדולות לימדוּנוּ לדעת, שבאופן יחסי, עם הטבת תנאי הדירה בין שכבות העם, התחלואה בשחפת והתמותה ממנה פּוחתת והולכת. אמנם, דירה מרוּוחה פּירוּשה גם שכר־עבודה גדול יותר, רמת־חיים גבוהה יותר, כלכלה טובה וכו' – שגם הם מפחיתים את התחלוּאה, אבל עצם הדירה הצפוּפה הוּא קרקע נוח להתפּתחוּת מחלה זו. הֶֶרגלים בלתי־היגייניים כמו: יריקה על הרצפה, נשיקת ילדים, אבק וחוסר נקיון בכלל, גם הם גורמים להפצת המחלה. בבתי־חרושת ובמקומות־עבודה אחרים יש להקפּיד על תנאים סַניטריים מַתאימים, ביחּוד באותם המקצועות שבסביבתם הרבה אבק (פּועלי הנקיון וכו'). גם ההיגיינה בבתי־הספר ובגנים, נקיון החלב וכו' טעוּנים השגחה מעוּלה.
ביחוד רגישים כלפּי אינפקציה הילד והנוער, והם זקוּקים לשמירה קפּדנית ולהרחקתם ממקום זיהוּם זה. יש להתפּלא, שהיישוּב הצעיר, השומר בדרך כלל על הילד כעל בּבת־עינו, טרם למד להגן על תינוקות־דבית־רבּן, הנמצאים במשפּחות נגוּעות בשחפת, ולהקים מוסדות מיוחדים בשביל ילדים כאלה.
כמו בכל מחלה מדבקת, כן גם בשחפת דרוּשים פּרוֹפילקסה אישית (תנאי־דירה טובים, עבודה מתאימה, כלכלה, קרני־שמש ועוד), וגם פּרופילקסה ציבורית (אַשפּזת החולים המדביקים, מוסדות־ילדים, נקיון כללי, השגחה על בתי־החרושת, בתי־ספר, חנויות, מסעדות וכו'). הא בהא תליא, ואין לתאר אחד בלעדי השני. כמה אנחנוּ רחוקים משני הדברים גם יחד! ואַל נשכח, שהדאגה לחולה היא גם הפּרופילקסה הטובה ביותר לבריא.
1932
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.