אם כי ריפוייה של השחפת בימינו התקדם במידה רבה מאד, עדיין רחוקים אנו מפתרון בעית השחפת, הן מבחינה אינדיבידואלית והן מבחינה ציבוּרית. אָכן, בארבעים השנים האחרונות חלה ירידה רבה בשיעור התמוּתה משחפת – ממאתים מקרי מוות בשנה על כל מאה אלף תושבים ירדה התמותה עד ל ־ 50 מקרים, ואפילו עד ל־34 (בדניה); גם האפשרות של אינפקציה בשחפת פחתה בהרבה ע“י גילוי מוקדם של חולי השחפת, המפרישים חידקים – בעזרת שכלול האיבחוּן (דיאַגנוסטיקה), שימוש מורחב בבדיקות רנטגן, רדיוגרפיה (במכשיר המיינוגראף) המונית, וכן תודות לפעולות החברות הצבוריות למלחמה בשחפת ושאר מוסדות בריאוּת, ריפוי פעיל מוקדם וכיו”ב.

ואעפי"כ ולמרות כל אלה עדיין מתים משחפת במלוא העולם כ־3–5 מיליון איש מדי שנה; ועדיין כל מקרה מות שלישי אצל נשים בגיל 15–24 – מקורו בשחפת, וכן עודנה מרובה התמותה משחפת אצל גברים בני 40–50 שנה. (אגב, טעוּת רבים היא הסברה, שגיל זה שבין 40 ל־50 נטוּל סכּנה הוּא לגבי השחפת; הנכון הּא רק שההידבקוּת בשחפת נדירה מאד בגיל המדובר, בעוד שהחלייה בשחפת והתמותה– נפרצות למדי). ואם בכל העולם כך – בארצנו על אחת כמה. וזאת בשל הגורמים דלהלן:

א) כל ארץ הקולטת הגירה, ואפילו תנאיה אידיאליים וכלילי־השלמוּת – מרובה בתוכה סכנת התפשטוּת מחלות מידבקות. ואי־ארץ בעולם שנתנסתה כארץ ישראל בנסיונות וביסורים כה קשים של העפלה, הברחת גבוּלות, טלטוּלי תלאות דרך, מחנות השמדה והסגר, למן דכאוּ ועד קפריסין ועד פּופּנדורף – דף ההעפלה והמאבק האחרון של “יציאת אירופה תש”ז"?…

ב) גורם שני חשוב לעניננו הם חבלי ההסתגלוּת לעבודה גופנית קשה ולאקלים שלנו.

ג) רגישות מיוחדת למהלך השחפת אצל אחינו מעדות המזרח.

ד) תנאים סניטריים לקוּיים בעיר ובכפר; העדר פיקוח היגייני־ציבורי במסעדות וכדומה.

ה) תנאי שיכוּן גרועים.

ו) הגיל הצעיר בממוצע של רוב מנין הישוב העברי והעולים החדשים.

מה מצב הדברים כיום הזה ואילו הן בעיותיו?

עם ירידת התמותה והאפשרוּת להידבקות בשחפת חלה תזוזה מסויימת בגיל ההידבקוּת ואוּלי גם באופן מהלך המחלה. בשטח זה נתוּנות רוב ארצות־התרבות בשלבי מעבר: בעוד שלפני כמה עשרות שנים הראו 89% מכל המבוגרים שלמעלה מגיל 18 תגובה חיובית לטוּבּרקוּלין (היינו שעברו את האינפקציה הראשונה בשחפת), הרי בכמה וכמה ארצות ירד שיעור זה עד 30–40 אחוז. הווה אומר שגיל ההידבקוּת בשחפת זז מתקופת הילדות לתקוּפת הבגרוּת. נמצאנו למדים שהמבוגר צפוּי כיום לסכנת אינפקציה חדשה יותר מאשר לפני כמה עשרות שנים, מאחר שלא רכש לעצמו בגיל רך את החיסון הטבעי שמנחילה אז ההידברות בשחפת.

מצב זה כמוהו כמו בכמה מחלות מידבקות אחרות. לדוגמה, יהודי מזרח אירופה היו במידה ידועה מחוסנים בפני שורת מחלות מידבקות כגון טיפוס־הבהרות, טיפוס הבטן וכו', משום שע"י אינפקציות סמוּיות או גלוּיות בילדוּתם רכשוּ לעצמם חיסוּן בפני מחלות אלוּ – ומשחלו בן היה מהלך מחלתם קל יותר.

אנו חיים בתקופה של פיקוח מוגבר על התינוק והילד, בתקופה שבה “המבוגר משלם” – אם ניתן לומר כך – בעד בריאות הילד. כתוצאה מזה התפתחה בשנים האחרונות שיטת החיסוְן המלאכותי בפני מחלות מידבקות ע“י הזרקת תרכיבים שונים – כנגד טיפוס־הבהרות, טיפוס הבטן, דיפתריה וכו'. הנה כי כן, החיסוּן המלאכותי תופס יותר ויותר את מקומו של החיסון הטבעי – עד שהמחלות הנידונות תחלופנה כליל. ולא מקרה הוא, כנראה, שבזמן האחרון, עלתה שוב ברוב הארצות שאלת החיסון בפני שחפת ע”י תרכיב חיידקי שחפת שנוטריקון שלו הוא ב.צ. ג. B.C.G. בקשר לכך מתגלה בשנים האחרונות תופעה חשובה ומענינת – ריבוי מקרי הידבקות בשחפת בחוג המשפּחה. בשעה שנתגלה מקרה שחפת “פּתוחה” במשפּחה היינו רגילים, במשך שינם רבות, לבדוק בדיקה מדוקדקת את הילדים, ועפ“י רוב הזנחנוּ את בני המשפּחה המבוגרים הבריאים, היות והידבקות בעל מאשתו ולהיפך היתה מן הנדירות, שהרי רכשו לעצמם חיסון טבעי מלכתחילה, ואילו מן הנסיון שבידינו בארץ – וכן מתצפיות בחו”ל – אנו למדים שמקרי הדבקה של בני משפּחה מבוגרים הם כיום תופעות שכיחות יותר. לדוגמה: לפנים משנישאה בחורה צעירה לאיש נגוּע שחפת “פּתוחה”, הרי סכנת ההידבקות היתה מעיקרה פחותה, משום שהיתה טוברקוּלין־חיוּבית, רוצה לומר שהיתה בעלת חיסון טבעי מסוּיים, שהנחילה לה אינפקציה בילדותה. כיום רק 30–40 אחוז מן הבריות בגיל זה הם טוּברקולין־חיוּביים, ואילו השאר הם טוּברקוּלין־שליליים, לאמור – עלולים להידבק הידבקות ראשונה בשחפת. מכאן חשיבותה הגדולה של בדיקת כל בני זוג צעירים קודם נישואיהם.

היוצא מדברינו הוא – ויהא הדבר פרדוכסאלי כאשר יהא – שדוקא בימינו נודעת לבדיקה זאת יתר חשיבות מאשר בימים מקדם. וכאן מקום להדגיש, שבשטח זה נמצאנו מפגרים לעומת כל מקום אחר שהוּא.

עוד תופעה מענינת: בגיל הילדות לוֹקֶה אחוז מסויים באינפקציה זו שמקורה בחידק הבקר Typus Bovinus – מחלב ותוצרת־חלב בלתי מפוּסטרים. הידבקות זו אינה באה, איפוא אלא דרך המעיים; חידק־הבקר גורם לתחלואה קלה יותר – ברובה שחפת שמחוץ לריאה – והיינוּ: שחפת העצמות והפרקים וכו'. בעוד שהחיסון הנרכש ממנו הוא מלא, כמוהו כהידבקוּת מחיידק של אדם Typus Humanus. בכמה ארצות וביחוד באמריקה ביערו מכל הרפתות את הבקר נגוע השחפת, וכתוצאה מזה חלה ההדבקה בשחפת בגיל מאוחר יותר – לפי שבטלה שם האינפקציה מחלב מחיידק־הבּקר בגיל הילדוּת – והיינוּ, ע"י חיידק חריף יותר – חיידק האדם.

ושוּב אנוּ עומדים בשלב־מעבר: שחפת־האדם עשוּיה לדחוק רגלי שחפת־הבקר, ומַהלך המחלה הזאת עלוּל להחמיר יותר. הרופאים בסקנדינאביה קובעים, שמַהלכה החריף של המחלה, הגורם למוות מהיר, נעשה באופן בלתי צפוּי – שכיח יותר אצל מבוּגרים ונוער טוברקולין־שליליים.

ואמנם בשעת ביקוּרי במוסדות לנגוּעי שחפת בשבדיה, מקום שם שהוּ פּליטות יהודיות מהמחנות (בעיקר מברגן־בלזן), סיפרו לי הרופאים שבהגיען לכאן נמצאו הללו במצב חמוּר, שנשים שבדיות, למשל, לא היוּ מחלימות ממנוּ; ואילו החולות היהודיות החלימו יפה – וזאת בזכות החיסון הטבעי שרכשוּ לעצמן בילדותן.

הספרות המקצועית מרבה לדוּן בתופעה שנתגלתה בזמן האחרון בקרב הפרסונל הרפואי – רופאים ובפרט אחיות – והיא: ריבוּי מקרי אינפקציה שחפתית ראשונה, ושוב מהטעם הנ"ל, שגיל ההידבקות הראשונה “התקדם” מתקוּפת־הילדות לגיל שלאחר 18 שנה.

המסקנות הברורות שעליו להסיק מכל האמור הן, איפוא:

א) יש להגביר את הפרופילקסה ולקדם את פני הרעה ע"י פיקוח יתר על האדם המתבגר והמבוּגר כאחד;

ב) יש להמריץ את החיסון הפעיל המלאכותי ע"י הזרקת ב.צ.ג.

1947