מה הן צורות השחפת בארץ־ישראל?

השחפת המהירה לוֹבשת צוּרה של מחלה חריפה, כמו טיפוּס וכד‘. החולים הם לרוב אנשים, שלא חָלוּ בה מימיהם ולא קיימוּ מַגע עם חולי־שחפת ומשוּם כך לא רכשוּ לעצמם כל חיסוּן כנגדה והיא מַפּילה בהם חללים לרוב. אלה היוּ, בעיקר, אנשי־כפר שגוּיסוּ לצבא ובקסרקטין באוּ בקשר עם חולי שחפת, או אנשים בעלי אוֹרח־חיים פּרימיטיבי (השחפת היא “מחלת התרבות”!) כמו הפּראים הלוֹקים, על־ידי המגע עם כובשיהם האירוֹפּים, במחלות התרבוּת: שחפת, עגבת, מוֹרפיניזם, חשיש וכו’. במקרים כאלה מַהלך־המחלה הוּא בדומה לטיפוּס, ולפעמים גם קשה להבדילה מהטיפוּס והיא נמשכת חדשים אחדים ומסתיימת על־פּי־הרוב במוות. צורה זו נדירה בארץ. אין היא שכיחה גם בקרב היהודים בגולה, המחוּסנים, כרגיל, בפני השחפת.

הצורה השכיחה, המהלך הכרוני של המחלה, שהתפּתחוּתה היא: הילד מקבל את האינפקציה עוד בקטנוּתו. לרוב האינפקציה אינה קשה ביותר, אינה מאַסיבית. הוא נחלה בטוּבּרקולוזיס של הבלוטות על יד שער־הריאה. אם הילד אינו חי בתנאים קשים, נשארת האינפקציה מאוּתרת בשטח הבלוטות האלו או מתפּשטת על בלוטות אחרות (בלוטות הצואר). לפעמים חודרים חיידקים בודדים לתוך הדם ומשתכּנים במרוחק מן הריאה – בעור, בקרומי־העין וכד'. במה דברים אמורים, כשחדירת החיידקים היא אטית ובכמוּת קטנה; שאם לא כן – כלומר: אם האינפקציה היא מאסיבית, חולה הילד בצורה החריפה של דלקת קרומי־המוח – צורות מסוּכנות מאד הנגרמות כמעט תמיד במוות. אבל צורות אלו הן נדירות גם אצל הילד וברוב המכריע של המקרים הוא מתגבר על המחלה ומבריא. במצב כזה נמצאים כמעט כל האנשים, לאמור: 90 אחוּז מהם עברוּ את הסטדיוּם של האינפקציה הקלה, התגבּרוּ עליה והחלימוּ.

ברם, בהרבה מקרים הבראה זו היא רק מדוּמה. במוּבן האַנטומי עוד קיימת האינפקציה בגוּף האדם, פּירוּש הדבר: שהחיידקים אשר חדרו לתוך איזו בלוטה, אמנם נסתגרו בתוכה, ולפעמים חודרים אחדים מהם לתוך כלי הלימפה והדם – נסתגרו אבל לא מתוּ. הם ממשיכים עבודה מאוּמצת, על־ידי רעב, הרפתקאות ועוד) והם מתגברים, שיווּי־המשקל של הגוּף מוּפרע, החיידקים גוברים על הגוּף והאיש נחלה, לרוב בצוּרה של שחפת הריאוֹת. במקרה זה המחלה נגרמה על־ידי אינפקציה עצמית, כלומר: החולה לא נוּגע באינפקציה מבחוץ, מאיש אחר, אלא נדבק מחיידקי־עצמו, שהיו רדוּמים בגוּפו במשך שנים וּבבוא הזמן עברו מהבּלוטה אל תוך הריאה.

חוץ מזה יש, כמובן, גם אינפקציה מבחוץ, על־ידי נשימת החיידקים של שחפני. אבל גם כאן לפנינו אינפקציה שניה; את הראשונה קיבל כבר בילדוּתו. מחד גיסא יש בעובדה זו משום יתרון גדול: החיידקים משתכּנים בגוף, שיש בו כבר חיסוּן ידוע; ומאידך גיסא – יש גם משום חסרון בדבר, שהחיידקי־החוּץ מצטרפים לאלה הנמצאים כבר בגוּף והמחלה נעשית יותר קשה. הכל תלוּי בתנאים שבהם חי האיש בזמן האינפקציה.

בארצנו שולטים שני הטיפּּוּסים של ההתדבקות: גם האינפקציה העצמית וגם זו הבאה מן החוּץ.

הצורה הראשונה אינה ידועה כל כך בקהל ומזניחים אותה לגמרי. יש אנשים החשים בריאותיהם רבות בשנים. כמעט תמיד הם חולים, אבל מחלתם קלה. אלה הם האנשים החשים בחוד הריאה, פּליבריטיס, יבש או עם מים, הגוֹרם לכאבים בגב ובחזה. במשך שנים יש להם חום נמוּך 37⁰–37,2⁰–37,5⁰. הם אנשים רגישים, עצבניים, תאבונם אינו רב. החולה עובר גיל ידוע, הקאַטאַר של חוד הריאה מתיישן והפּצע מגליד, אלה הם האנשים שכולם מכירים אותם כ“חולי־ריאות”. ולהיפך, אנשים שהיו תמיד בריאים, עבדו כל עבודה קשה אך חיוּ חיים בלתי־מסוּדרים עד שהמחלה תקפה אותם לזמן קצר. דומה, שהאיש חלה באינפלוּאֶנצה או טיפוּס קל אחרי כן אינם מרגישים כמעט ולא כלום, מלבד מעט חולשה, שעוּל קל, לפעמים חום נמוך ולפעמים גם ללא חום. גם החולה וגם הרופא זוקפים את מצבו על חשבון ה“אינפלוּאֶנצה” או ה“טיפוּס”. וּּבינתיים מתפתחת אצלם שחפת קשה, המתפשטת על־פּני שטחים גדולים של הריאה עם התפוררות של המוקדים השחפניים והתהווּת מערות גדולות, מבלי שהחולה ידע מה גדולה הסכנה שבה הוא נמצא ובלי שהרופא יוכל לקבוע את האַבחנה בזמן הדרוש. הרפואה המודרנית גילתה את הצורה הזאת ומצאה גם שיטות ריפוּי שעוזרות במקרים רבים; היא למדה להכיר שה“אינפלוּאֶנצה” החשודה הזאת היא הרבה יותר מסוּכנת מ“קאַטאַר־חוֹד־הריאה” המפורסם, שכל כך פּחדו מפּניו. אין ברצוני להקל בו ראש – שהרי גם הוא יכול להיהפך לפעמים לצורה קשה של מחלת־ריאות – ואין להסיק מדברי, שכאילו כל אינפלוּאֶנצה או כל שיעוּל של איש בריא הם בחזקת שחפת. מַטרת הדברים האלה להרגיע את מאות ואלפי האנשים המהלכים עם חוד הריאה שלהם ואינם מעיזים לפתח את עבודתם וליהנות מן החיים מתוך פחד, שהוא לפעמים מוגזם; ומצד שני – לעורר את תשומת לב האנשים על הצורה החשאית של השחפת אשר קביעת האַבחנה בזמן היא בבחינת הצלת־נפשות ממש.

גם הצורה הנסתרת של המחלה יכולה להיגרם על־ידי אינפקציה פנימית או חיצונית. מן הראוי לייחס תמיד חשיבוּת רבה לתנאים החיצוניים של האדם העשוּי לחלות במחלה זו.

מה הם הגורמים המביאים לידי התלקחוּת המחלה בגוּף האדם? – בשורה ראשונה יש לחשוב את תנאי האקלים ותנאי העבודה והכלכלה. החמסינים הארצישראליים ממלאים כאן תפקיד חשוב. לא פעם אנו רואים את הרעת מצב החולים בימי החמסין. בימים אלה גם פּורצים שטפי הדם מן הריאה. השפּעת החמסינים יכולה להיות במישרין – גירוּי האויר החם והיבש של כלי הנשימה – וגם עקיפה – החלשת הגוּף כוּלו. בהתפּתחוּת שחפת־הריאות, החמסין בארץ הוּא גורם חשוּב כמו ההצטננוּת בחוּץ־לארץ; גם קרני השמש בימי קיץ רגילים עלולות להזיק הרבה. מפני החמסינים קשה להיזהר, אף כי במידה ידוּעה אפשר להימנע מהשפּעתם על־ידי ההסתגרוּת בחדר שאוירו רטוב (על־ידי שפיכת מים על הרצפה), ואילו מקרני השמש קל יותר להיזהר.

כל חוּלשת־הגוּף עלוּלה לגרום אחריה התלקחוּת המחלה. כל התנאים המביאים לידי חוּלשה כללית, כמו כלכלה גרועה או עבודה קשה או מחלות חריפות, מחלישים את הגוּף כנגד הארס שנמצא בתוכו וּמסַגל אותו לקליטה מהירה יותר של אינפקציה מן החוּץ.

מכאן תתברר ההופעה השכיחה מאד של התפּתחוּת המחלה אצל הפועל. העולה החדש שבא ארצה נפגש כאן במשך השנים הראשונות בכל התנאים הגרוּעים שתוארוּ לעיל: ההסתגלוּת לעבוֹדה, עצם העבודה הקשה, בשמש, חמסינים, הכלכלה הגרועה, המחלות החריפות שעוברות עליו – טיפוּס, דיזנטריה קדחת ואפילוּ הפּפטצ’י שכל כך מזלזלים בה. הייפלא, שרבים באופן יחסי הם הקרבנות בין האנשים הצעירים האלה? אַל נשכח שבגיל צעיר רגיש האדם מאד כלפּי השחפת. שמירה מפּני מחלות חריפות, כלכלה טובה, טעימה ומזינה, תנאי־עבודה נוֹרמַליים, זהירות מפני השמש וּבימי החמסין, הבראה מהירה ודחופה בתקוּפת חולשה כללית ואחרי מחלות חריפות – אלה הם האמצעים לשמירה מפּני התפּתחוּת השחפת.

עם זה אַל יחשוב הפּוֹעל הותיק, כי מוּתר לו להקל; גם עליו משפּיעים התנאים האלה, אם גם לא באותה המידה שהם משפּיעים על העולה החדש. לו יש עוד מינוּס אחד – גוּפו נחלש כבר במשך השנים הרבות של עבודה בארץ.

מה הם הגורמים להתפּשטות המחלה? אחד הגורמים העיקריים הוא חוסר בידוּדו הגמור של החולה המפרייש חיידקים, כלומר: חוסר אַשפּזת חולי השחפת. אין צורך להרבות הסברה, עד כמה החולה עלול להפיץ את המחלה בן בני־ביתו, קרוביו ומכיריו, במסעדה וברחוב ובקולנוע ובכל הזדמנּת אחרת. אמנם, לא כל שיעוּל מַדבּיק, ולא כל נשימת חיידקים אחדים גורמת לידי מחלה, שאלמלי כן יכול היה חולה אחד להדביק מאות אנשים. אבל המגע התמידי עם החולה עלול תמיד לסַכּן את קרובי החולה. היישוב העברי טרם למד להכיר את הסכנה הגדולה המרחפת עליו מצד אויב זה.

דירה צפוּפה היא אחד הגורמים החשובים ביותר להפצת המחלה. סטטיסטיקוּת גדולות לימדוּנוּ לדעת, שבאופן יחסי, עם הטבת תנאי הדירה בין שכבות העם, התחלואה בשחפת והתמותה ממנה פּוחתת והולכת. אמנם, דירה מרוּוחה פּירוּשה גם שכר־עבודה גדול יותר, רמת־חיים גבוהה יותר, כלכלה טובה וכו' – שגם הם מפחיתים את התחלוּאה, אבל עצם הדירה הצפוּפה הוּא קרקע נוח להתפּתחוּת מחלה זו. הֶֶרגלים בלתי־היגייניים כמו: יריקה על הרצפה, נשיקת ילדים, אבק וחוסר נקיון בכלל, גם הם גורמים להפצת המחלה. בבתי־חרושת ובמקומות־עבודה אחרים יש להקפּיד על תנאים סַניטריים מַתאימים, ביחּוד באותם המקצועות שבסביבתם הרבה אבק (פּועלי הנקיון וכו'). גם ההיגיינה בבתי־הספר ובגנים, נקיון החלב וכו' טעוּנים השגחה מעוּלה.

ביחוד רגישים כלפּי אינפקציה הילד והנוער, והם זקוּקים לשמירה קפּדנית ולהרחקתם ממקום זיהוּם זה. יש להתפּלא, שהיישוּב הצעיר, השומר בדרך כלל על הילד כעל בּבת־עינו, טרם למד להגן על תינוקות־דבית־רבּן, הנמצאים במשפּחות נגוּעות בשחפת, ולהקים מוסדות מיוחדים בשביל ילדים כאלה.

כמו בכל מחלה מדבקת, כן גם בשחפת דרוּשים פּרוֹפילקסה אישית (תנאי־דירה טובים, עבודה מתאימה, כלכלה, קרני־שמש ועוד), וגם פּרופילקסה ציבורית (אַשפּזת החולים המדביקים, מוסדות־ילדים, נקיון כללי, השגחה על בתי־החרושת, בתי־ספר, חנויות, מסעדות וכו'). הא בהא תליא, ואין לתאר אחד בלעדי השני. כמה אנחנוּ רחוקים משני הדברים גם יחד! ואַל נשכח, שהדאגה לחולה היא גם הפּרופילקסה הטובה ביותר לבריא.

1932

אם כי ריפוייה של השחפת בימינו התקדם במידה רבה מאד, עדיין רחוקים אנו מפתרון בעית השחפת, הן מבחינה אינדיבידואלית והן מבחינה ציבוּרית. אָכן, בארבעים השנים האחרונות חלה ירידה רבה בשיעור התמוּתה משחפת – ממאתים מקרי מוות בשנה על כל מאה אלף תושבים ירדה התמותה עד ל ־ 50 מקרים, ואפילו עד ל־34 (בדניה); גם האפשרות של אינפקציה בשחפת פחתה בהרבה ע“י גילוי מוקדם של חולי השחפת, המפרישים חידקים – בעזרת שכלול האיבחוּן (דיאַגנוסטיקה), שימוש מורחב בבדיקות רנטגן, רדיוגרפיה (במכשיר המיינוגראף) המונית, וכן תודות לפעולות החברות הצבוריות למלחמה בשחפת ושאר מוסדות בריאוּת, ריפוי פעיל מוקדם וכיו”ב.

ואעפי"כ ולמרות כל אלה עדיין מתים משחפת במלוא העולם כ־3–5 מיליון איש מדי שנה; ועדיין כל מקרה מות שלישי אצל נשים בגיל 15–24 – מקורו בשחפת, וכן עודנה מרובה התמותה משחפת אצל גברים בני 40–50 שנה. (אגב, טעוּת רבים היא הסברה, שגיל זה שבין 40 ל־50 נטוּל סכּנה הוּא לגבי השחפת; הנכון הּא רק שההידבקוּת בשחפת נדירה מאד בגיל המדובר, בעוד שהחלייה בשחפת והתמותה– נפרצות למדי). ואם בכל העולם כך – בארצנו על אחת כמה. וזאת בשל הגורמים דלהלן:

א) כל ארץ הקולטת הגירה, ואפילו תנאיה אידיאליים וכלילי־השלמוּת – מרובה בתוכה סכנת התפשטוּת מחלות מידבקות. ואי־ארץ בעולם שנתנסתה כארץ ישראל בנסיונות וביסורים כה קשים של העפלה, הברחת גבוּלות, טלטוּלי תלאות דרך, מחנות השמדה והסגר, למן דכאוּ ועד קפריסין ועד פּופּנדורף – דף ההעפלה והמאבק האחרון של “יציאת אירופה תש”ז"?…

ב) גורם שני חשוב לעניננו הם חבלי ההסתגלוּת לעבודה גופנית קשה ולאקלים שלנו.

ג) רגישות מיוחדת למהלך השחפת אצל אחינו מעדות המזרח.

ד) תנאים סניטריים לקוּיים בעיר ובכפר; העדר פיקוח היגייני־ציבורי במסעדות וכדומה.

ה) תנאי שיכוּן גרועים.

ו) הגיל הצעיר בממוצע של רוב מנין הישוב העברי והעולים החדשים.

מה מצב הדברים כיום הזה ואילו הן בעיותיו?

עם ירידת התמותה והאפשרוּת להידבקות בשחפת חלה תזוזה מסויימת בגיל ההידבקוּת ואוּלי גם באופן מהלך המחלה. בשטח זה נתוּנות רוב ארצות־התרבות בשלבי מעבר: בעוד שלפני כמה עשרות שנים הראו 89% מכל המבוגרים שלמעלה מגיל 18 תגובה חיובית לטוּבּרקוּלין (היינו שעברו את האינפקציה הראשונה בשחפת), הרי בכמה וכמה ארצות ירד שיעור זה עד 30–40 אחוז. הווה אומר שגיל ההידבקוּת בשחפת זז מתקופת הילדות לתקוּפת הבגרוּת. נמצאנו למדים שהמבוגר צפוּי כיום לסכנת אינפקציה חדשה יותר מאשר לפני כמה עשרות שנים, מאחר שלא רכש לעצמו בגיל רך את החיסון הטבעי שמנחילה אז ההידברות בשחפת.

מצב זה כמוהו כמו בכמה מחלות מידבקות אחרות. לדוגמה, יהודי מזרח אירופה היו במידה ידועה מחוסנים בפני שורת מחלות מידבקות כגון טיפוס־הבהרות, טיפוס הבטן וכו', משום שע"י אינפקציות סמוּיות או גלוּיות בילדוּתם רכשוּ לעצמם חיסוּן בפני מחלות אלוּ – ומשחלו בן היה מהלך מחלתם קל יותר.

אנו חיים בתקופה של פיקוח מוגבר על התינוק והילד, בתקופה שבה “המבוגר משלם” – אם ניתן לומר כך – בעד בריאות הילד. כתוצאה מזה התפתחה בשנים האחרונות שיטת החיסוְן המלאכותי בפני מחלות מידבקות ע“י הזרקת תרכיבים שונים – כנגד טיפוס־הבהרות, טיפוס הבטן, דיפתריה וכו'. הנה כי כן, החיסוּן המלאכותי תופס יותר ויותר את מקומו של החיסון הטבעי – עד שהמחלות הנידונות תחלופנה כליל. ולא מקרה הוא, כנראה, שבזמן האחרון, עלתה שוב ברוב הארצות שאלת החיסון בפני שחפת ע”י תרכיב חיידקי שחפת שנוטריקון שלו הוא ב.צ. ג. B.C.G. בקשר לכך מתגלה בשנים האחרונות תופעה חשובה ומענינת – ריבוי מקרי הידבקות בשחפת בחוג המשפּחה. בשעה שנתגלה מקרה שחפת “פּתוחה” במשפּחה היינו רגילים, במשך שינם רבות, לבדוק בדיקה מדוקדקת את הילדים, ועפ“י רוב הזנחנוּ את בני המשפּחה המבוגרים הבריאים, היות והידבקות בעל מאשתו ולהיפך היתה מן הנדירות, שהרי רכשו לעצמם חיסון טבעי מלכתחילה, ואילו מן הנסיון שבידינו בארץ – וכן מתצפיות בחו”ל – אנו למדים שמקרי הדבקה של בני משפּחה מבוגרים הם כיום תופעות שכיחות יותר. לדוגמה: לפנים משנישאה בחורה צעירה לאיש נגוּע שחפת “פּתוחה”, הרי סכנת ההידבקות היתה מעיקרה פחותה, משום שהיתה טוברקוּלין־חיוּבית, רוצה לומר שהיתה בעלת חיסון טבעי מסוּיים, שהנחילה לה אינפקציה בילדותה. כיום רק 30–40 אחוז מן הבריות בגיל זה הם טוּברקולין־חיוּביים, ואילו השאר הם טוּברקוּלין־שליליים, לאמור – עלולים להידבק הידבקות ראשונה בשחפת. מכאן חשיבותה הגדולה של בדיקת כל בני זוג צעירים קודם נישואיהם.

היוצא מדברינו הוא – ויהא הדבר פרדוכסאלי כאשר יהא – שדוקא בימינו נודעת לבדיקה זאת יתר חשיבות מאשר בימים מקדם. וכאן מקום להדגיש, שבשטח זה נמצאנו מפגרים לעומת כל מקום אחר שהוּא.

עוד תופעה מענינת: בגיל הילדות לוֹקֶה אחוז מסויים באינפקציה זו שמקורה בחידק הבקר Typus Bovinus – מחלב ותוצרת־חלב בלתי מפוּסטרים. הידבקות זו אינה באה, איפוא אלא דרך המעיים; חידק־הבקר גורם לתחלואה קלה יותר – ברובה שחפת שמחוץ לריאה – והיינוּ: שחפת העצמות והפרקים וכו'. בעוד שהחיסון הנרכש ממנו הוא מלא, כמוהו כהידבקוּת מחיידק של אדם Typus Humanus. בכמה ארצות וביחוד באמריקה ביערו מכל הרפתות את הבקר נגוע השחפת, וכתוצאה מזה חלה ההדבקה בשחפת בגיל מאוחר יותר – לפי שבטלה שם האינפקציה מחלב מחיידק־הבּקר בגיל הילדוּת – והיינוּ, ע"י חיידק חריף יותר – חיידק האדם.

ושוּב אנוּ עומדים בשלב־מעבר: שחפת־האדם עשוּיה לדחוק רגלי שחפת־הבקר, ומַהלך המחלה הזאת עלוּל להחמיר יותר. הרופאים בסקנדינאביה קובעים, שמַהלכה החריף של המחלה, הגורם למוות מהיר, נעשה באופן בלתי צפוּי – שכיח יותר אצל מבוּגרים ונוער טוברקולין־שליליים.

ואמנם בשעת ביקוּרי במוסדות לנגוּעי שחפת בשבדיה, מקום שם שהוּ פּליטות יהודיות מהמחנות (בעיקר מברגן־בלזן), סיפרו לי הרופאים שבהגיען לכאן נמצאו הללו במצב חמוּר, שנשים שבדיות, למשל, לא היוּ מחלימות ממנוּ; ואילו החולות היהודיות החלימו יפה – וזאת בזכות החיסון הטבעי שרכשוּ לעצמן בילדותן.

הספרות המקצועית מרבה לדוּן בתופעה שנתגלתה בזמן האחרון בקרב הפרסונל הרפואי – רופאים ובפרט אחיות – והיא: ריבוּי מקרי אינפקציה שחפתית ראשונה, ושוב מהטעם הנ"ל, שגיל ההידבקות הראשונה “התקדם” מתקוּפת־הילדות לגיל שלאחר 18 שנה.

המסקנות הברורות שעליו להסיק מכל האמור הן, איפוא:

א) יש להגביר את הפרופילקסה ולקדם את פני הרעה ע"י פיקוח יתר על האדם המתבגר והמבוּגר כאחד;

ב) יש להמריץ את החיסון הפעיל המלאכותי ע"י הזרקת ב.צ.ג.

1947

עם קום המדינה היו בכל הארץ 700 מיטות, בערך, לחולי שחפת ולפי חישובים זהירים חסרו כבר אז כ־800 מיטות, למילוי מיכסת־המיטות המינימלית הדרושה. מאָז נכנסו לארץ כחצי מיליון איש.

לפי הבדיקות ההמוניות שנעשו ע“י קופ”ח לכל העולים, מצאוּ על כל מאה איש בתקוּפות השונות 0,8–0,2 אחוּז חולי שחפת פּעילה לאמור: על כל אלף איש נכנסוּ 2–8 חולי שחפת, הזקוּקים לטיפול והשגחה בבי"ח.

אם ננקוט שיעור של 5 לאלף כממוצע – וזו הערכה מינימלית, היינוּ צריכים, בשביל להכניס ארצה חצי מיליון עולים, להכין 2500 מיטות לחולי שחפת; ואם נוסיף על זה את הגרעוֹן של 800 מיטות מלפני קום המדינה נגיע לצריכה של 3300 מיטות. הבאנוּ במנין רק את אלה העולים חולי־השחפת הזקוקים למיטה בבי"ח מיד עם בואם, אבל מצויים עוד, בשיעור גדול פי ששה: מינימום שלושים לאלף – אנשים, שיש אצלם תהליך שחפתי בריאות במצב בלתי פעיל, אשר במשך השנים הראשונות להסתגלותם ולהתאקלמותם המחלה מחריפה אצלם ומתחדשת; אלה מונים רבות, ולא הבאנום בחשבון כלל.

מי ומי הזקוקים למיטות? הנה דוגמאות אחדות: –

צעירה בת 30 שנה מתהלכת במשך שנתיים עם שתי מערות בריאה. מפרישה חיידקים. גרה בקרבת משפחה בת 3 ילדים. גבר בן 35, עולה נשוי, אב לשני ילדים בגיל 2 ו־4 שנים באחת מריאותיו מערה גדולה, מַפריש חיידקים. בדיקת הדם הראתה, שהוּא נמצא בשלב חריף מאד של המחלה. גבר בן 28, רווק, בעבודתו הוא בא במגע קרוב עם חלב. תהליך טרי עם מערה בריאותיו. מפריש חיידקים. אם לא יתקבל לבית חולים, טוען הוא, יצטרך להמשיך לעבוד (במגע עם חלב!), כי אין לו ממה להתקיים. גבר בן 27, נשוּי אשתו בהריון. 5–6 מערות בריאוֹתיו מצד אחד ומערה אחת מצד שני. כל התהליך טרי, מצב מחלתו חריף מאד. גבר בן 23, נשוי, אב לילד בן 5 חדשים, עולה, חבר מושב, תהליך טרי בריאותיו. מפריש חיידקים. צעירה מתורכיה, בת 19, נשואה, עולה חדשה; בריאותיה מערה גדולה מאד מצד אחד ומערה שניה מצד שני. מפרישה חיידקים. מצב־מחלתה חריף. צעירה בת 20 מטריפולי, עולה חדשה, ריאתה האחת נגועה כולה, השניה בריאה עדיין. גבר מהונגריה, נשוי, אב לשני ילדים, עובד עבודה קשה, ריאה אחת נגועה כולה ומספר מערות בתוכה. אשה בת 50, עולה מעירק, אֵם לשלושה ילדים וסבתא לנכדים. כל הריאה הימנית אכולה. מפרישה חיידקים. עולה מתימן, בן 46, גר במושב חדש, אב לשני ילדים. שתי מערות גדולות וכמה קטנות בריאה אחת; השניה ברִיאה.

אני רואה את המקרים האלה ורבים כמוהם דחוּפים לא פחות ממקרה אפּנדיציטס חריף או שבר עצם, שאין חוֹלק על הצורך בטיפּוּל דחוּף בהם.

יכולתי להמשיך בדוגמאות כאלו לעשרות ולמאות. זהו כיום החומר הרגיל במרפאות קופת־חולים, הליגה למלחמה בשחפת ו“מלבן”. מאות חולים אחרים מחכים למיטה, אשר גם להם הכרחי לסַפּקה.

* * *

לשאלה זו שני אַספּקטים: ציבוּרי ואישי.

האַספּקט הציבוּרי כיצד? החולים האלה מסתובבים בצרכניות, במטבחים ציבוריים ובמסעדות, בקיבוצים ובמושבים, בחדרי־אוכל ובבתי־חרושת, ומפרישים חיידקים סביבם ובמשך תקופה מסויימת עלול איש אחד להדביק עשרה ולפעמים – למשל מורה, חלבן, וכד' – עשרות אנשים. אם נוסיף לכך את הצפיפות ואת תנאי הדיור של כל העולים, בין בשכונות החדשות ובמעברות ובין בערים, תהיה התמונה עוד יותר עגומה.

האספקט האישי כיצד? מבין אנשים אלה אפשר להציל רבים ולהחזירם לחיי־עבודה, גם אם מחלתם נמצאת בשלב מפותח למדי; אך במה הדברים אמורים? אם יקבלו את הריפוי הדרוש בזמן ובתנאים מתאימים. ההתקדמות הגדולה בשנים האחרונות בטיפול בחולי שחפת, הן על ידי התרופות החדשות – אנטיביוטיקה – והן על ידי שיטות הניתוח החדישות, מאפשרות ריפוי שלם של חולים רבים, אשר רק לפני שנים מספר ראינוּ אותם כנואשים. הזכרתי כמה מקרים, שריאה אחת כמעט כולה אכולה ונקובה מערות מערות ואילו הריאה השניה עדיין נקיה היא – גם מקרים כאלה אפשר כיום לרפּא ולהבריא תוך חדשים אחדים. אולם תנאי לכך – מיטה בבית־החולים המתאים ובזמן המתאים. מאידך גיסא, אם האיש מגיע לריפוי בבית־חולים בתקופה מאוחרת יותר, הרי תחת חדשים מספר, הוא תופס את המיטה לזמן ארוך. פּעמים הוא מצליח להתחמק מידי המלאך הרע ומַבריא במידה מסוּיימת ממחלתו, להפתעתם של הרופאים שכבר אמרו נואש.

העולים החדשים טענה אחת בפיהם: הסוכנות, הממשלה והג’וינט קיבלו על עצמם, כביכול, אחריות לסידורם ואינם מקיימים, כאילו, את ההבטחה. האנשים מתגוללים במחנות, במעברות, בשיכונים חדשים, בהתישבות חדשה ומצבם הולך ורע מיום ליום, תוך ציפיה למיטה בבית־חולים מסודר. ברם, על מוסדות־הציבוּר מוטלת אחריות גם כלפי הישוב הותיק. ע"י כך הבעיה מחריפה והולכת.

* * *

רבים יופתעו אם אגלה, כי הבעיה אינה כספית כלל. במשרד הבריאוּת הממשלתי וגם ב“מלבן” לא היה עד כה כל עיכוב בגלל חוסר כספים. הבעיה היא כעת רק במציאת בניינים מתאימים ובמידה ידועה חוסר בכוח־אדם.

אי אפשר להפוך כל צריף לבית חולים לחולי־ריאות; אין להקים בן־לילה מספר צריפונים ובלוקונים ולהשכיב שם חולים ולתת להם את הטיפול המודרני הדרוש להם. מאידך גיסא – הקמת בנינים חדשים ראויים לשמם אפשרית רק במשך תקופה של שלוש שנים ובינתיים צריכים להשתמש בבניני מגורים, בנינים מוכנים, ולהתאימם לצרכי בית־חולים.

ראשית כל, צריכה קופת חולים לדאוג לחבריה הותיקים והחדשים כאחד. יודע אני היטב, כמה העבודה הרגילה בקופת־חולים סובלת ממחסור בבנינים לבתי חולים ולמרפאות. אולם בעיית השחפת היא כעת כה חמוּרה שאין לפתור אותה בדרכים שיגרתיות. לקופת־חולים שמונה מוסדות הבראָה, ואפילו היו מספרם מוכפל, לא היו מספיקים למלא את צרכי חבריה. כן יודע אני היטב את ערכה הרב של הבראה בקיץ לאלפי חברים וחברות בקופת־חולים. ובכל זאת יש לי העוז לומר – וכל מי שמכיר היטב את בעית השחפת יסכים אתי – שקופת חולים חייבת למסור אחד הבנינים בצפת או בארזה או במקום אחר לחולי שחפת למשך תקופה קצרה, עד שיוקמו בנינים מתאימים לבי"ח לחולי־שחפת. אילו סידרנו מישאל בין המבריאים של אחד מבתי ההבראה והיינו מספרים להם את המצב כהווייתו בטוחני, כי שמונים אחוז של המבריאים היו מוותרים שנה אחת על הבראה במוסד והיו מסתפקים בהגדלת מנת־המזון שלהם בביתם למשך 3–4 שבוּעות על מנת לתת לחולי־שחפת להניח את ראשיהם במיטה נקיה בבית חולים מסודר. הבראה רגילה אפשרית בתנאים ידועים גם בבית – ראינו זאת בזמן המלחמה, כאשר הצבא תפס בנינים של קופת־חולים, – ואילו ריפוי יסודי של שחפת אפשרי רק בבית חולים מסוּדר; ועל אחת כמה וכמה כאשר אין באפשרוּתנוּ לסדר איזולאציה של החולים בבתים פּרטיים.

אני חוזר ושואל: כלום אין להשיג בין כל בניני המשטרה וכל הבנינים והמחנות התפוסים על ידי הצבא ובין כל בניני הציבוּר, הישנים והחדשים, בכל הארץ – גוש בנינים ל־500 חולי שחפת, כדי למצוא פתרון לבעיה זו? – והרי גושי בנינים נמסרו לפקידים שונים: להוראה ולסמינריונים ולאולפן – אשר כשלעצמם הם בודאי חשובים – ולעולים חולי השחפת אנו נותנים להתגלגל במחנות ובמעברות ובמשך הזמן להפיץ את המחלה בין מאות ואלפים ילדים מבין העולים והישוּב הותיק.

גם העיריות והמועצות המקומיות אינן פּטורות מדאוג לחוליהן. בהתאמצות לא גדולה ביותר יכלה עירית תל־אביב להוסיף תוך זמן קצר 100 מיטות למוסד לשחפת של הליגה – “נוה און”. האם לא תראינה עיריות תל־אביב, חיפה וירושלים כאחד התפקידים הדחופים שלהן, לדאוג לחוליהן?

* * *

סידורים אלה, אם יוגשמו, הם רק פאליאטיב גרוע להצלת נפשות דחופה, ולא יהיה להם כל ערך, אם לא יגשו לאלתר להכין תכניות בנינים לשלושת אלפים מיטות לחולי־שחפת למשך שלוש־חמש השנים הבאות. אנו נמצאים במצב מוזר מאוד: מוסדות הבריאוּת הציבוריים סומכים על הממשלה וזו אינה עושה כי היא הלא שותף ל“מלבן” – ואת כל הכסף שנועד לתפקיד זה השקיעה בשותפות זו; ואילו “מלבן” אינו עושה תכניות לשנים הבאות בטענה, כי ההסכם בין השוּתפים הוּא רק לשנה ואין הוּא נוטל רשות לעצמו לעשות תכניות גדולות לעתיד. הכל צודקים, כביכול, והמצב מחמיר והולך משנה לשנה.

האם לא יזדעזעוּ הישוּב, הממשלה והמוסדות נוכח המצב החמוּר השורר כיום בארץ בשטח השחפת? תורכב ועדה ציבורית, ממשלתית או ועדה של הכנסת, ותינתנה לה כל הסמכויות להחליט תוך זמן קצר ולהפקיע בנינים מתאימים, שיותאמו במשך חדשים ספורים לסידורם של כמה מאות חולי שחפת.

1950

“ריפוּי”, פּירושו: נקיטת כל אמצעים מתאימים בתחום יכלתנו, לעזור לגוף החולה במלחמתו כנגד המחלה. והם רבים ושונים: תחבושות קרות וחמות, מנוחה, טיפול כללי בחולה, אויר צח, קרני־שמש, קרני רנטגן, ריפוּי פיסיקלי, התעמלוּת ריפוּי דיאטטי וכו'.

אחד האמצעים, ולא תמיד הראשון והעיקרי, היא ה“תרופה” – סַמי־המַרפּא הנמצאים בצמחים שונים או מוכנים במעבּדה כימית והניתנים לחולה בתמיסה, באבקה, בכדור, בזריקה וכו'. כל האמצעים הללו אינם שווים בערכם, אלא שונים לפי כל מקרה. אמנותו של הרופא – למצוא, מתוך כל האמצעים העומדים לרשותו, את המתאימים ביותר למקרה הנדון. האחד מסתמך על האינטוּאיציה והנסיון, השני – על הספרוּת והמדע. הצד השווה בהם – שימוש בכל האמצעים האפשריים, מבלי להתרכז רק באמצעי אחד ולא להעדיף את האחד על משנהוּ.

בתולדות הרפואה מציינים תקופות, בהן נטוּ לבכּר אמצעי זה או אחר ולהזניח את השאר. כך נוצרו שיטות שונות, אשר לכל אחת יתרונות המיוחדים לה, אבל החסרון העיקרי של כולן – חד־צדדיוּת.

לדוגמה: מחלות ידועות, הצום במשך ימים אחדים עוזר במידה רבה לריפוּין. אמצעי זה עומד, במקרים ידועים, בשורה הראשונה. אבל מקדשים אותו לשיטה – וכנהוּג מאָז וּמעולם אצל בעלי־השיטות: לשיטה אחת ויחידה, המועילה בכל המקרים ובכל הזמנים – מזיק הדבר גם לחולים גם לאמצעי, כי היא גורמת לחוסר־אימוּן באמצעי הטוב. החד־צדדיוּת, הקיצוניוּת והאמוּנה העיוורת של בעלי־השיטות משפּיעה השפּעה רבּה על הקהל וסוף דבר – כשלון. בכל תקוּפה משתלטות שיטות ידוּעות ואחרי זמן קצר מזניחים אותן כליל. רק כעבור מאות בשנים מוציאים לפעמים את הגרעין הטוב הטמוּן בה ורק אז היא מביאה תועלת.

דוגמה שניה: הטבעוניוּת. תורת הויטמינים גילתה, כמה מן האמת יש בשיטה הטבעונית; אולם חסידיה עושים רק רעה לשיטה הזאת אם הם מקדשים ואתה לדת, שכוחה יפה לכל הזמנים ובכל המקרים. פּלוני הטבעוני (מעשה שהיה!) שחלה במלריה וקיבל התקפות אחרי התקפות וּויתר על תרוּפה ספּציפית כמו כינין, לא קרא לרופא, אלא “התרפּא” בצנוֹן וחזרת – אינו אלא חסיד שוטה, אשר דמו בראשו.

דוגמה שלישית: תורת המים – שמוצאָה משבדיה – השימוּש במים קרים וחמים לריפוּי, וביחוד לחישוּל הגוף – היא בעלת ערך רב מאד ברפואה ותועלתה אינה מוּטלת בספק, אבל מהיותה לשיטה מקוּדשת, אבד חינה ונמוג זכרה. ועל זה יש להצטער, מכיון שעם הקליפה הולך לאיבוּד גם הגרעין האמיתי. תורה זו קמה לתחיה בכל תקופה, מפּני שיסודה נכון, אבל על־ידי ההפרזה והכלָלה היא מאַבּדת השפּעתה. אוּלי מן הראוּי להעיר כאן, כי השיטה הזאת בגלגוּלה החדש – הרחיצה בים – עשוּיה לסַייע להבראת תושבי הארץ, אם ידעוּ להשתמש בה במידה הנכונה – אחרת עלוּלה היא, כּכל הקודמים לה, לאַבּד את ערכּה במהירוּת, וחבל.

נקוֹט כלל בידך: במלחמה כנגד המחלה יש להשתמש בכל האמצעים האפשריים והמתאימים למקרה זה ולהימנע משיטות חד־צדדיות, כי אין שיטה בעולם שתתאים לכל המחלות ולכל החולים בכל שעה.

ועוד כלל אחד: בכל שיטה ראוי להשתמש רק בהדרגה ובהתאמה למקרה הקונקרטי. כל הפרזה – ויהי זה אמצעי פשוּט שבפשוּטים כמו מים, שמש, אויר – עלוּלה להביא נזק רב.

בתקוּפתנו – תקוּפת התעשיה – השתלטה התרוּפה – “הרצפּט”. מה ערכה האמיתי של התרופה?

יש ריפוּי ספּציפי, סיבתי, המכוּוָן כנגד סיבת המחלה, ויש ריפוּי סימפּטוֹמַטי המוֹעיל לסילוּק הסימנים שלה, אך אינו מסיר את המחלה עצמה וסיבתה.

מיום היות הרפואה המדעית בעולם, היא מחפּשת אחרי תרופות המשפּיעות במישרין על סיבת המחלה. אולם, לדאבוננו, מספּרן מועט מאד וגם הן צפויות למיעוּט ערכן, אם מזניחים את האמצעים האחרים. דוגמה בולטת לכך הוא הכינין. במקרה נודע לנו, שבקליפת עץ אחד¹ מצוּי חומר המשפּיע באופן ספציפי כנגד המלריה. לחומר הזה, המוּבדל מיתר החמרים של הקליפּה, קוראים כינין. על השפּעתו המרוּבה של הכינין על טפּילי המלריה, ניתן להיוָכח בכל הזדמנוּת כאשר בודקים את דמו של חולה מלריה בזמן ההתקפה, מוצאים שהוּא גדוּש מיליוני טפּילים המתנפּלים על הכדוריות האדוּמות של הדם. לאחר שהחולה בולע מנה מתאימה של כינין, נעלמים, במשך זמן קצר, כמעט כל הטפּילים מן הדם. ריפוּי כזה הוא ספּציפי וסיבתי. בזה אין אנו מתכוונים להוריד את חומו של החולה, או להקל על כאב־הראש שלו או לסלק את הצמרמוֹרת מגוּפוֹ. התרוּפה משפּיעה – במישרין או בעקיפין – על הטפּילים שבדם. על־ידי הסרת הסיבה, לאמור, על־ידי השמדת הטפּילים יורד החום מאליו וחולפים כאב־הראש ויתר ההופעות המלַוות את ההתקפה. אבל גם באמצעי בדוּק ומנוּסה כזה אין להזניח את יתר האמצעים כמו מנוחה, הזנה טובה וכו', שאם לא כן גם תרופה כזאת אינה יכולה להשפּיע השפּעה מוחלטת.

אבל כמה תרופות סיבתיות כאלה ישנן באוצר הרפוּאות שלנו? נער יספּרן סַלברסַן – לעגבת, אַמַטין – לדיזנטריה, סירום – לאסכּרה וכד'.

מהי התרופה הסימפטומטית? במחלות שאין לנו אמצעים ספציפיים כנגד סיבותיהן – ואלו הן, לדאבוננו, הרוב המכריע – אנו משתמשים ברפואות נגד ההופעות הבודדות של המחלה ולא נגד סיבתה. ערכן של התרופות מסוג זה הוא, כמובן, פּחות בהרבה מערכן של התרופות מהסוג הראשון. בימינוּ אין לנו, למשל, תרופה ספּציפית נגד השפּעת, זאת אומרת: תרופה שיהא בכוחה להשפּיע על הטפּילים מחוללי המחלה, כדוּגמַת הכינין על טפּילי המלריה, ולכן אנו מוּכרחים להסתפּק בתרופות המשפּיעות, פּחות או יותר, על הופעות בודדות המלַווֹת את המחלה, כגון: כאב ראש, כאב בגרון, שיעול וכד'. עוּבדה זו אינה ידועה, כנראה, ברבים, ומכאן ההפרזה הרבּה בשימוּש בתרופות וההערכה המוגזמת של התועלת הנובעת מהן. שכּן הערך המכריע של תרופה הוא רק, כשהיא משפּיעה על סיבת המחלה. אך אם יש בידינו להקל בהרבה על החולה על־ידי שמשחררים אותו מכאב־הראש – גם אז עלינוּ לעשות זאת. אוּלם על החולה לדעת שלתרופה הזאת ערך סימפּטומטי בלבד ואין להפריז בערכה.

זה הכלל: במלריה מחוּיב החולה לבלוע כינין, ואילו בשפּעת רשאי הוא להשתמש בתרופה זו או אחרת, אבל אם לא ישתמש בה, גם אז לא ייגרם לו נזק.

מהו הנזק לחולה הכרוּך בהערכה המוּפרזת של התרופה? דרך משל: ילד חָלה באדמת. ריפוי ספּציפי כנגד אדמת טרם נמצא: ולא עוד אלא גם מחולל המחלה הזאת נעלם מאתנו. כנגד זה ידוּעים היטב מהלך המחלה וסיבוּכיה. בתשעים למאה של המקרים אפשר לא להשתמש אף בתרופה אחת. ברם, יש לנקוט באמצעים, כדי למנוע את הסיבוּכים הכרוּכים במחלה. אחד האמצעים מן החשוּבים ביותר – אויר צח. נתאר לעצמנו, שקוראים לרופא במקרה אדמת והוא נותן הוראות מפורטות איך להתנהג בעניני ההזנה, נקיון הפּה, פּתיחת החלונות וכו', ועוזב את החולה בלי להשאיר אף רישום־תרופה אחד (אספּירין, משחה או תמיסה לשטיפת הפּה), ספק אם ידרשו לרופא זה שנית. היוצא מזה, כי את האמצעים החשוּבים מזניחים; החלונות סגוּרים ומסוגרים, “פּן יקררו את האדמת”, קו אור לא יחדור לתוך החדר, אולם את החולה מַשקים רפוּאות. התוצאות ידוּעות לרופאים: מחלה קלה, לפי הערך, כמו אדמת גוררת לעתים תמותה מבהילה אך ורק משום שהולכים שולל אחרי התרופה וּמזניחים את יתר האמצעים, שהם במקרה זה חשובים פּי כמה יותר.

או, לדוגמה, טיפוּס המעיים: למחלה זו מהלך ידוע; היא נמשכת שבועות אחדים, עם רפוּאות ובלעדיהן. אין אף תרופה בעולם שיכולה לקצר את המחלה ביום אחד או אפילו בשעה אחת. חלה אחד במשפחה ומזמינים רופא. אין סימנים ברורים של המחלה, צריכים לחכות עד קבועת האבחנה, אולם את הדרישה “הב רפואה” מעלים תיכף ומיד בביקוּר הראשון של הרופא. הרי לא יתכן להשאיר את החולה במשך שבוע ימים ויותר בלי “רפואה”? כמה פּרימיטיבית ובלתי־הגיונית הדרישה הזאת! הרופא אינו מכיר עדיין את המחלה על בוריה, אבל – “תן רפואה”. והרי תרופה אמיתית, סיבתית, אין למחלה זו. אבל צריכים להקפּיד על נקיון הגוף, מיטה מסוּדרת, מנוּחה גמוּרה ושקט ( מתי כבר ילמדו האנשים לשמור על השקט והמנוחה סביב החולה?!), השגחה על פּעולות המעיים, השגחה רפוּאית על פעוּלת הריאוֹת והלב. אוּלם כל אלה הם דברים שעושים אותם מקוּרבי־החולה כלאחר יד או מַזניחים כלל. האַשלַיה העצמית, שהנה עשוּ את הכל, קראו לרופא או לרופאים, הלגימוּ את החולה במשקאות שונים – אשר במקרה הכי טוב אינן מזיקות אולם תועלתן מוּטלת בספק רב – אַשליה זו גוֹרמת להזנחת הדברים ה“פּשוּטים”, שהם כל כך חשובים לחולה.

אולם יש והתרופה גם מזיקה, מפּני שהיא מפריעה לגוף במלחמתו נגד המחלה ומטשטשת לפעמים את כל התמונה של מהלכה. התרופה הסימפּטומטית נלחמת לעתים קרובות נגד הכאב. אולם לכאב זה יש לפעמים קרובות חשיבוּת רבה בקביעת האַבחנה והרדמתו עלוּלה להפריע בעד גילוּייה בזמן הדרוּש. אם קיים, למשל, חשד לאפּנדיציטיס והתרוּפה משקיטה את הכאב, יש שהאַבחנה איננה מתבררת על־ידי כך בזמן הדרוש והחולה יכול להינזק בגלל הוּמאניוּת הרופא ורגש־הרחמנות של קרובי־החולה אשר נתכוונוּ, מתוך טוב לב, להשקיט את סבלו שלא החולה.

במחלות נושנות (כרוניות) המצב מניח את הדעת עוד פּחות. מי שומר, למשל, בדייקנוּת על הדיאֶטה, על כמוּת השתיה, מלח הבישול וכד'? ורבים הם ה“כרוניים” האומללים אשר על דיאֶטה אינם שומרים, לשים בקבוק חם על הבטן אין להם סבלנות אבל מדייקים הם מאד להביט על השעון, אם לא הגיע הזמן של קבלת התרופה, “כף בכל שלוש שעות”. ואם תתן לו במקום בקבוק חם – “חשמל”, איזו מנורה אדומה או כחולה (המנורה הלבנה שפּעולתה אינה פּחותה מן “הצבעונית”, איננה אהובה על הקהל) יקבל אותה ברצון רב: א. מפּני שזו עולה בכסף; ב. משוּם שהיא בעלת צבע מיוּחד וגורמת טירדה מיוּחדת; ג. על שוּם שזה חדש ונוצץ וחשמל שמו – באלהים, קשה להתנגד לתרופה כזאת!

אני מדגיש: אין להסיק מדברי אלה, כי צריך לזלזל בתרוּפה או בריפוּי פיסיקלי, אבל לדיאֶטה ולבקבוּק חם ולאויר צח ולקרני־השמש ערך לא פחות חשוּב, אף כי הם עולים בזול. כדאי לזכור, כי ישנה תעשייה המעונינת בהערכה המוּפרזת של התרופה והמטפּחת את הרגש הזה על־ידי פּרסומת יקרה.

ואם בפירמות חשוּבות ותרוּפות ממדרגה ראשונה הדברים אמוּרים – מה רב הבזבוּז באלפי ה“תרוּפות” החדשות הנזרקות חדשים לבקרים לתוך השוק – בשמות מצלצלים ובקבוּקים מזהיבים – אשר אין להן שום יתרון מַעשׂי על התרוּפות הפּשוּטות, העולות בזול, או שאפשר בלעדיהן.

לעתים קרובות שומעים: הרופאים אשמים. מדוע הם כותבים כל כך הרבה רצפּטין וּמשתמשים בתרוּפות יקרות? אין ברצוני להצדיק זאת; גם הרופאים נתפּסים בקלוּת יתירה לפרסוֹמת וּמקבלים הרבה דברים בלי ביקורת. אבל דא עקא: אם יחשוב מישהו, שהרופא הוא השולט בחולה ועושה בו כרצונו ולפי מצפונו, אינו אלא טועה. בזמננו, ביחוד בארצנו, אין הרופא שולט בחולה, אלא החולה ברופא. הלא יקרה לעתים קרובות, שהחולה מַכתיב לרופא את אופן הריפּוּי, מפּני ש“לשכנוֹ עזרה ה’תרוּפה' באופן נפלא”. ואם סבלנוּת לך לעקוב אחרי הדבר תיוָכח: א. השכן חלה במחלה אחרת לגמרי, אלא שהסימפּטומים דומים; ב. גם לשכן לא עזרה התרופה, אלא הוּקל לו לזמן קצר; ג. השכן לא השתמש בכלל בתרופה זו, אלא בתרכובת אחרת לגמרי.

מכאן נובעת גם השאיפה לפעילוּת להקמת רעש סבב החולה. רופא זה ורופא שני, רפוּאה דא ורפואה הא, שיטה פּלונית ושיטה אלמונית, זו אחרי זו וזו בתוך זו, לפעמים אחת סותרת את השניה. העיקר ש“עושים דבר מה”. “רק לא לשתוק”. מה טוב היה לוּ נתנו לחולה מנוחה לימים אחדים, עד שיתברר מה אפשר לעשות. אבל אין שקט לחולה ואין זמן לרופא לחשוב על המחלה. מורידים אותו למדרגה של כותב רצפּטים. מאותה סיבה חביבה בימינו – וגם פּה אפשר להוסיף: בארצנו – הזריקה. הערבי קורא לזו איברה (מחט). ה“מחט” היא פסגת־הרפואה. “עשו גם זריקות”, כלומר עשו את כל מה שאפשר היה לעשות. ומה עוד דרוש? אין לזלזל בזריקה במקרים ידועים. אבל במקרים רבים אין לה שום יתרון על אופן השימוּש הרגיל בתרופה הניתנת בדרך הפּה.

לסיכּום: אין לזלזל בתרופה, אלא יש להעריכה כדבעי. התרופה היא לרוב סימפּטומטית, ולא סיבתית; היא אחד האמצעים ולא האמצעי היחיד והראשון במלחמתנו כנגד המחלה. לעתים קרובות התרופה הפּשוּטה ביותר היא גם הטובה ביותר.

1931

בכל יום באים חולים אל הרופא עם פּצע או סריטה קלה ודורשים שני דברים: תחבושת וזריקה. את היוֹד כבר מרחוּ, במידה הגוּנה, בבית. הדעה הרוֹוַחת היא: התחבושת מרַפּאה והזריקה מקדמת את ההרעלה. לא דא ולא הא. אין התחבושת מרפּאה ואין הזריקה מבטחת מהרעלה.

מה תפקידה של התחבושת? תפקידה העיקרי – ובימים הראשונים של המחלה תפקידה היחיד – לכסות על הפּצע שיהא נקי, שלא יזדהם על־ידי לכלוך וחיידקים מן החוץ. שכּן לרפּא את הפּצע יכול רק הגוף עצמו. הדם מוּזרם למקום הפּצע ועל‏־ידי זה הוּא ניזון יותר משאָר רקמות, הכּדוּריוֹת הלבנות שבדם מתוספות ו“אוכלות” את החיידקים. הרקמות מתחברות לאט לאט, זו לזו והפּצע מַגליד וּמַבריא. איך תוּכל חתיכת בד או גזה, או כל מישחה שהיא לעשות כל זאת? לפעמים יכולים, אם יש צורך בכך, לגרות, על־ידי תמיסה או מישחה, את מקום הפּצע כדי להגביר את זרם הדם אל המקום הנגוּע או להיפך – להשקיט את המקום, כדי להקטין את זרם הדם; כל זה הוּא בבחינת עזרה קלה לכוחות הגוּף. ברם, עיקר הריפּוּי תלוּי בכוחות הגוּף עצמם. לעוּמת זה יש לתחבושת חסרון רב, שהיא גוזלת מן הפּצע שני גורמים חשובים: האויר והשמש, ואין טוב משני אלה להחשת ריפּוּיוֹ.

היוצא מזה: אם אפשר להבטיח את הפּצע מזיהום, מוטב שלא להשתמש כלל בתחבושת, אלא להשאירו מגוּלה וּפתוּח לאור ושמש. ולמעשה משתמשים בשיטה זו אצל חולים קשים עם פּצעים גדולים ועמוקים, כשכוחות הגוף ירוּדים והפּצעים אינם נגלדים מהר. במקרים כאלה משאירים את הפּצע פּתוּח לשמש ומכסים אותו רק בחתיכת רשת, כדי לשמור עליו מפּני זבוּבים. לעתים קרובות מביאה שיטה זו לתוצאות נפלאות. אנו רואים גם בחיי יום־יום, שילדים נפצעים או נסרטים ואינם שמים לב לפצע ובמשך זמן קצר הוא מגליד בלי כל טיפוּל. לא כל פּצע זקוּק לתחבושת, ולא כל סריטה צריכה אספּלנית. וּבודאי שהיוֹד המפורסם כל כך, לדאבוננו, אינו מועיל ולעתים קרובות אף מזיק. אם הפּצע הוא נקי, או ניקו אותו היטב במים מן הברז ואין סימנים של דלקת – אסור למרוח ביוֹד והתחבושת היא על־פי־רוב מיוּתרת.

הוא דין שוררים מוּשׂגים מעורפלים לגבי הזריקה. חוץ ממקרה אחד יוצא מן הכלל, אשר עליו נדבר, אין בכלל בעולם זריקות מקדמות כנגד הרעלת הדם. אדם שנפצע ופצעו נזדהם בחיידקים שונים, מיד מתהווה מוגלה במקום הפּצע והחיידקים יכולים לחדור לתוך הגוּף פּנימה. אם חדרו לתוך הדם וזיהמוּהוּ – מתהווה הרעלת־הדם. אולם בגוּף כוחות פּנימיים רבים, הנלחמים כנגד חדירת החיידקים לתוך הדם. בידינו לעזור לו במלחמתו רק על־ידי שמירה על נקיון הפּצע, ולפעמים על־ידי פּתיחת המורסה, כדי לתת למוגלה לצאת החוצה, ועל־ידי מתן מנוחה לאבר הפּצוע. ואם יש חום – לגוּף כולו. בזה נגמר כמעט כל תפקידנו. יש רק חַיידק אחד, הוא המעורר את המחלה צפדת (טטנוס), אשר טבעוֹ לשלוח את ארסו לאורך העצבים, עד המעיים (רק לשמירה מפּני התהווּת המחלה המסוּכנת הזאת יש זריקות שבמקרים ידועים משתמשים בהן). חיידק זה חי בעיקר בזבל ובאדמה, ואינו סובל את החמצן שבאויר. הוא יכול להתקיים רק עמוק מתחת לעור, מקום שאין האויר חודר לשם. ואם בשעת הפּציעה נתלכלך הפּצע בזבל ובאדמה ואם הפּצע איננו שטחי ופתוח לאויר אלא עמוק – יש לחשוש שמא נכנס לשם חיידק־הצפדת, ואילו כנגד הרעלת דם רגילה אין הזריקה הזאת מועילה ולא כלום. ואין זו אשמת הרופא, אם ימים אחדים אחרי הפּציעה עולה חומו של החולה או מתהווה הרעלה־דם, בין שקיבל זריקה זאת ובין שלא קיבל אותה.

המסקנות מכל האמוּר הן:

א. האמצעי הבטוח ביותר לשמירה מפּני הרעלת הדם היא הזהירוּת מפּצעים. תורה זו פּשוּטה מאד ומוּבנת מאליה, ואף־על־פי־כן רואים לעתים קרובות את החצרות מלאות קרשים, שחוֹדי־מַסמרים מבצבּצים מהם; לא פּעם אפשר לראות אֵם נרגזת, כי הילד שלה נפצע שוב במסמר מוּחלד. היא רוגזת על הילד, על החובשת ועל הרופא, ואם תצא מחר אל החצר תמצא שוב אותו קרש עם המסמר הבולט, מזוּמן לקרבן שני ושלישי. ומי מטריח עצמו להסיר מן החצר שברי־זכוּכית, שלא ייפצעו הילדים המתהלכים יחפים כל היום?

ב. פּצע שטחי או סריטה קלה צריך לנַקות במים פּשוּטים (היוֹד הוא מיוּתר!) ולהשאירו פּתוּח לאור השמש, אם אפשר להיזהר מלכלוּך.

ג. פּצע יותר עמוק, או המגלה סימנים של דלקת (אודם סביב הפּצע וכו'), צריך לחבשוֹ.

ד. אם הפּצע מלוּכלך באדמה או זבל והוא עמוק, יכול הרופא להזריק זריקה נגד צפדת, ואולם הזריקה הזאת איננה שומרת על הגוף מפּני הרעלת דם רגילה.

1934

עיר עיר ומזלה. לעיה"ק צפת טרם שׂיחק המזל. גלי־העליה אינם מכים על שעריה, גם מגרשים אין מחפּשים בה. רק פּה ושם, בסניפי הליגה למלחמה בשחפת, רבות הדרישות לעליה לצפת, והתור ארוך ויש שמחכים שנים עד שזוכים “לעלות” לאותה מחלקה מיוּחדת אשר בבית־החולים בצפת. ומשנכנס החולה למחלקה זו, מיד הוא מתערב עם החברה, אשר לעיניה רק שאיפה אחת ורצון אחד – להבריא ולשוב לחיות בין הבריאים.

מעניין הדבר, עד כמה עשוּיה התקדמוּת המדע להשפּיע על הפּסיכולוגיה של החולה. ידוע מקדמת דנא, שחולי־השחפת היו מצוּיינים באופּטימיזים. החשאיוּת של המחלה גורמת, שהחולה אינו מכיר את מצבו לאמיתו; קורת־הרוח שלו היתה ביחס הפוּך למצב האובּייקטיבי של מחלתו, והיתה נחשבת כאחד הסימנים של המחלה. אולי היה בזה הרבה מן היאוש: “אם המחלה אינה ניתנת להירפא, למה לי להצטער עליה?” היה בזה גילוּי של רצון עז ליהנות מן החיים.

משהתקדם המדע והוּברר שהמחלה הזאת ניתנת לריפוּי, נעלמה אופּטימיוּת זו ופסימיזם מוּפרז בא במקומה. שוּב ביטוּי לאותו רצון לִחיות. לחולים ב“מחלקה המיוּחדת” הנמצאים זמן רב בצותא חדא נהירים, כמובן, כל שבילי הריפוּי מהזריקות השונות ועד ל“חזה־אויר” ולניתוּחים הרציניים בחזה. והקהיליה המיוּחדת הזאת עוקבת בתשוּמת־לב מרוּבה אחרי מצבו של כל חבר גם לאחר צאתו את בית־החוֹלים.

עוד תופעה סוציאלית חשובה: כל עוד נחשבה השחפת מחלה חשוכת־מרפּא, היתה מיוּתרת כל דאגה לעתידו של החולה. כשהתעוררה התקוה שהחולה יכול להבריא, מיד החלו לדאוג לסידורו בעבודה. אך חדל מקצת השיעול המטריד, החום ירד, ובדיקת־הכיח שלילית בפעם השניה או השלישית, ואף ניכרת הוספה במשקל והחולה יורד מהמיטה וּמַתחיל כבר לעזור קצת בסדרנוּת – מתחילה לנקר במוח השאלה: אָנה אני בא? לעבודה קשה אני טרם מסוּגל, לחיות מחסדי אחרים רע ומר, לוּ נמצאה איזו עבודה לא קשה ביותר לתקופה של חדשים אחדים עד שאסתגל לאט לעבודה! מי יעזור – המוסדות? האנשים נתייאשו מהם מכבר.

כלום אפשר לתת לבן־אדם לעבוד עבודה קשה סמוך לצאתו את בית־החולים, או להשאירו בלי עבודה כלל? היעמוד שוב בתור חדשים רבים בסניפי הליגה ושוב יחזור למחלקה המיוחדת? לא ייתכן, מצוֹא ימצא מוסד או ועד שיקח על עצמו את התפקיד הזה, לדאוג לחולים האלה הזקוּקים לעזר וסעד במשך זמן קצר עד אשר יוכלו לעבוד וליהנות מן החיים כּכל אדם.

מדוע, איפוא, אין להתחיל בעבודה קונסטרוּקטיבית זו בתוך כתלי בית־החולים? פּרוון זה או נגר זה שעומד להבריא, אלא הרופא אוסר עליו את העבודה במקצועו, מחשש האבק – מדוע לא יוכל לנַצל את שהוּתו בבית־החולים ללימוד מקצוע מתאים שיוכל להתקיים בו ולחיות מיגיע־כפּיו, ולא ליפּול למשא על קרובים ומוסדות? הלא עצם העבודה בבית־החולים משמשת גם שיטת־ריפּוי במחלה זו בתקופות ידועות ומקצרת את זמן־המעבר מהשכיבה בבית־החולים לחיי־עבודה.

התימצא אוזן קשבת לדרישה זו שבאה מצד החולה ומצד הרופא כאחד?

* * *

משנכנס אדם לבית־החולים הרי הוא פטוּר מכל דאגה לגשמיוּת. מיטה נקיה, אויר צח, אוכל לא רע. רק חסר המזון הרוחני. לא טוב הדבר, שנמצאים עשרות חולים כל היום וכל הלילה במשך חדשים ומדברים כל הזמן רק במחלתם. הלא ההתבּדרוּת והרמת מצב הרוח הן גורם חשוב לריפוּי. לוּ היו מביאים בכל פּעם ספרים חדשים (לפי בחירה), לוּחות פּטיפון, קונצרט, הרצאה מעניינת, פּנס־קסם, הצגה וכדומה – מה טוב היה הדבר וכמה היה משפּיע על מהלך הריפּוּי. אבל צפת שוכנת לבדד לרגלי הר־כנען, רחוקה משאון כרכים ורק לעתים רחוקות מאד יקרה בה מאורע כזה. לאנשי הכרך אין זמן, ואם בא מישהוּ, הרי הוא עובר בחפּזון, ממהר לחזור הביתה. בטוחני, לוּ נמצא רק איש אחד שידאג למזון רוחני היה מוצא גם ספרים, לוּחות פּטיפון וגם אנשים שיקדישו מעט מזמנם לקהיליה זו.

גם קופת עזרה קטנה יש שם, קטנטונת ולבבית. דומני, שאין לה אפילו שם רשמי. “מעמקא דלבּא” הייתי קורא לה. יקרה כי חולה יוצא והוּא זקוּק למעות קטנות בשביל הימים הראשונים, אחרי עזבוֹ את המחלקה; לפעמים יש צורך פּשוט בהוצאות הדרך. יסדה לה הקהיליה הזאת קופה לעזרה הדדית, אשר גם עובדי בית־החולים תורמים לה את חלקם.

והן החולה הנמצא כבר במחלקה המיוחדת בצפת הוא ה“מאוּשר”. והרי לעומתם מאות חולים עדיין מחכים עד שיגיע תורם לזכות במיטה בית־חולים זה? – –

היכיר פּעם היישוב את כל עומקה של שאלת השחפת?

1933

כרופא בבית־חולים צבאי במלחמת־העולם הראשונה, 1915

כאשר חילופי האויר תוכפים וההבדל בטמפרטוּרה בין היום והלילה נעשה גדול יותר, אנו עומדים בפרק ההתקרויות.

מה טיבה של ההתקררות? וראשית כל: האם מחלה רצינית היא?

אמנם, אם נמוד את ההתקררות בקנה־המידה של התמותה אין זו מחלה רצינית, או מסוכנת, אבל יש גם קני־מידה אחרים. התקררות רגילה עלוּלה לגרור אחריה סיבוך קשה, והעיקר: כמה רכוש לאומי יורד לטמיון ע"י איבוד ימי־עבודה בגללה? במובן זה ההתקררות היא אחת המחלות הקשות ביותר, כי בסיכומה הכללי היא גורמת להפסד של מאות אלפי ימי־עבודה.

להלכה אין “דבר פשוט” זה ידוע עדיין על בוריו, אך למעשה אנו יכולים לציין שלושה גורמים עיקריים: א) הגורם האינפקציוני, ב) הגורם האקלימי, ג) הרגישוּת.

בימים הראשונים לתקוּפה של גילוּי תורת החיידקים ראוּ את הסיבה לכל מחלה באיזה חיידק נסתר. גם בהתקררוּיות השונות רצוּ למצוא חיידק. מפורסם הוּא החיידק של פפייפר בשפעת. ברם. גם חיידק תלוּי במזל. לא רבוּ הימים והכירו שאין זו האמת כולה, אם גם מידה גדולה של אמת יש בתורה זו. כל התקררות היא בעצם מחלה מידבקת, אבל אין פירוש הדבר הזה, שאם נפגשת עם חולה נזלת, עליך מהר ולברוח מפּניו… אדם מבוּגר בריא ובלתי־מפונק אין לו לחשוש מפני הידבקות מהירה. יש עוד גורמים אחרים שבלעדיהם אין החיידק יכול להזיק כלל. אמנם, בתינוק יש ויש להיזהר, ביחוד בתקופת מגיפה. ומדוע בתקוּפת מגיפה דוקא? כי התקררוּת נגרמת ע"י חיידקים שונים השוכנים ברוּבם תמיד באדם הבריא, אלא שבתקוּפות ידוּעות הם מתגבּרים וארסיוּתם גדלה. חיידק זה שבימים כתיקנם אין בו כדי להזיק גם לתינוק, הופך לארץ מסוּכּן בתקוּפת אֶפּידמיה.

* * *

השינויים האקלימיים משפיעים מצד אחד על התגברות החיידקים ותוקפניותם, ומצד שני הם מכשירים את הגוף לקליטת המחלה. לא החום האַבּסוֹלוּטי ולא הקור האַבּסוֹלוּטי מכריעים כאן, אלא המעבר ממצב אחד למשנהו. משוּם זה שכיחים אצלנוּ מקרי־התקררוּיות גם באמצע הקיץ הלוהט ובימי החמסין. ושוּב: לא המעבר מקיצוניות אחת לשניה – מחום גדול לקור גדול – הוּא המכריע כאן, אלא דוקא השינויים הקלים בכמה מעלות חום. יכול אדם להתקרר לפעמים בקיץ ממקלחת רגילה, לעומת זה – אדם שישב באמבטיה חמה, יצא ממנה ויתקלח בקרים, אין זו סיבה להתקררוּת. להיפך. דבר זה שומר על האדם מהתקררות, כי אחד הגורמים האקלימיים העיקריים הוא הרוח. אם התחמם הגוף והוא רטוב, הרי כל רוח קרירה גורמת להתנדפות מהירה של הזיעה עוד בטרם הספיק הגוף להתגונן מפני הקירוּר הדם הנוזל בכלי־הדם שעל פני שטח העור, והתנדפות זו היא הגורמת להתקררות. אדם שיצא מאמבטיה חמה וטרם הספיק להתנגב כראוּי וּלפתע נשבה עליו רוּח קרה – נתון לסכּנת התקררוּת אוּלם הסכנה תמעט אם לאחר האמבטיה החמה יתקלח בקרים, כי אז יספיקו כלי־הדם להתכווץ. המים הקרים משמשים כעין אזהרה לגוף שיאחז בכל אמצעי השמירה הדרושים בפני התנדפוּת המים. ראינו, איפוא, כי מים קרים אחרי מים חמים אינם מזיקים. אויר קר אחרי מים חמים עלוּל להזיק. ולא זו בלבד: גם אויר חם על גוּף רטוב חם יכול להזיק, אם מהירות הרוּח היא גדולה (התקררות בימי חמסין). מכאן, שמיד לאחר הרחיצה צריך להתנגב, כדי שהגוף יהיה יבש.

מי שנוטה להצטננות, ייטיב לעשות אם ישתמש במקלחת קרה אחרי אמבטיה חמה – כאמצעי עזר. המפחד – יכול לקרר את מי המקלחת בהדרגה. למקלחת הקרה יש גם השפעה מעודדת מצויינת על כל הגוּף, כי היא מרחיקה את העייפות שנגרמה ע"י האמבטיה החמה (מי שמשתמש באמבטיה חמה כבאמצעי מרגיע, מיישן לפני השינה – אינו צריך להתקלח בקרים).

ועוד גורם חשוב: הטמפרטורה השונה בחלקי הגוף השונים. אפשר בנקל להתקרר באמבטיה חמה, אם זו אינה מלאה והאויר בחדר־הרחצה הוּא קר. חלק הגוף השרוּי במים חמים – כלי הדם מתרחבים בו, והחלק העליון של הגוף הנמצא באויר קר – כלי הדם צריכים להתכווץ בו. לעומת זה, אם הגוף כולו מכוסה, למשל, בשמיכה – מותר לו להימצא באויר קר מאד. שוב הוכחה שלא החום והקור האבסולוטי מכריעים, אלא ערבוב התחומים, המעברים השונים, והעיקר – הקומבינציה של מים חמים (או זיעה חמה) עם אויר קר. גם הצירוף: אויר קר אחרי אויר חם, מזיק. כשאדם מפונק מתהלך בסתיו כמו שהורגל בקיץ, מתחמם בשמש ומזיע, הרי לאחר שקיעת השמש והצטננות האויר, הוּא עלוּל להתקרר, אם לא ילבש בגד חם לשם הגנה על הגוּף אוּלם גם בחורף, כשהטמפרטוּרה של האויר היא יציבה ואין בה שינוּיים גדולים, יכול אדם להתקרר אם יצא מחדר מחומם ביותר, או אם התלבש בבגדים חמים יותר מדי. הבגד החם לא רק גורם להזעה (ואת תפקידה של הזיעה החמה בהתקררוּת כבר ראינוּ לעיל), אלא הוא גם מפנק ומעדן את הגוּף ונוטל מכושר־תגובתו בשעת סכנת התקררות. כאן הגענו לגורם נוסף אחד, חשוּב לא מעט, והוּא מצב רוּח. אדם בריא ורענן שהמישחק ההדדי של אברי גוּפו הוא הרמוני, יכול לצאת מאויר חם לאויר קר, לקפּוץ למים קרים ולהלך בבגדים קלים בגשם ובבוץ, ושום דבר לא יזיק לו. תגובתו מהירה, כוחות־הגנתו מלאים. הוּא מסוגל להתאים את עצמו בן רגע למצב החדש. ולהפך: אדם עיף, מרוּשל, מדוּכא ועצוּב – תגוּבתו איטית, וכל רוח מצוּיה מפילה אותו למשכב.

* * *

הרגישוּת היא צוּרת תגוּבה של הגוּף על גורמים מסוּיימים. דוּגמה אחת: מיליוני אנשים אוכלים ביצים להנאתם, ואחד מני אלף, כשהוּא רק טועם כזית של ביצה, מיד הוּא לוקה בפריחה על הגוּף, שקוראים לה “סרפדת”, הרגישוּת היא פרי הפינוּק.

אשר לגורם האינפקציוני, הרי יש להיזהר מהדבקות ע"י אדם אחר רק בתקופת מגיפה, שאז ביקורים באסיפות, בקולנוע, ואפילו ישיבה באוטובוס יכולים לגרום לאינפקציה. התפרצוּת מגיפה תלוּיה במידה רבה ממדרגת התרבוּת ההיגיאֶנית של הארץ. עשרים אנשים הנוסעים באוטובוּס ציבורי קשה עליהם להיזהר, אך להחולה האחד שביניהם קל לשמור על בריאוּתם של שאר האנשים ולכסות את פיו במטפחת בשעת השעול והעיטוּש וכדומה. זהירוּת מיוחדת דרוּשה ביחס לתינוקות.

גם בהזדמנות זו יש להריע על המנהג בבתי התינוקות בקיבוּצים, שההורים באים אל הילדים על מנת להשתעשע עמם ולהשכיבם לישון. בית בית תינוקות יש בו, נניח, 30 ילדים, זוכה באופן כזה לביקוּר של 60 עד 100 איש ביום. דבר זה בודאי שאינו משמש תריס בפני התפּשטוּת מחלות…

את הגורם האַקלימי אין בידנוּ לשנות, אבל יש ביכלתנוּ, לסַגל את עצמנו לאקלים ע"י הלבשה מתאימה, על הרגלים שתהיינה יבשות, נשימה באף ולא בפה (האף מחמם את האויר ומטהרוֹ מאָבק לפני כניסתו לשבילי הנשימה).

עיקר ההסתגלוּת היא במלחמה בגורם השלישי – הרגישוּת.

ראינו, שהרגישוּת שונה היא אצל בני האדם. אם אתה צפוּי להתקררוּת מכל רוּח מצויה, הרי לא תועיל אם תיזהר מפני כל רוּח. להיפך, עליך להתרגל בהדרגה לרוּח ולאויר קר עד גבוּל ידוע, שגם הוּא אינדיבידוּאלי לכל אדם ולכל גיל וכדומה. יש להתגבר על הקור בחוּץ ע"י תנועה והרגלת העור לַתגוּבה מהירה. שפשוּף העור במים קרים וניגוּב חזק אחריו הוא אחד האמצעים לכך. אין גם להסיח את הדעת משאר הגורמים המסייעים, כמו: עייפוּת, חוסר שינה, מצב־תזונה ירוד, דכאון וכו'. יש המאמינים בהשפעתם הטובה של הויטאמינים על עמידת הגוף בפני התקררות. ארצנוּ עשירה בפירות ובירקות. נלמד להשתמש בתפריטנו יותר בתפוזים, באשכוליות, בעגבניות ובמיציהם.

זהירות והתגברוּת, חינוּך עצמי ושמירה גם על הזולת; הכרת גבול היכולת העצמית – אלה הם הדברים היכולים במידה רבה לשמור על כל אחד מהתקררות ומנטיה להתקרר.

1939

מעל דפי העתונות הובעו ספיקות, אם מוצדקת החרדה המופרזת לילדינו, המכניסה בהלה לבית בכל מקרה של מחלה קלה וכו'; מתריעים גם על המנהג הרע שנשתרש בקרבנו לשריין את תקציב הילד – גם במשפחת הפועל וגם בקיבוץ – עד למותרות, אפילו אם המצב במשפחתו או בקיבוץ מחייב חסכון קפדני וצמצום מזונם של הבוגרים. לעומת זאת יש הרואים את פולחן הילד, שהתפתח אצלנו בארץ, למוצדק מסיבות אלו: תריס בפני תחלוּאה בקרב תינוקות והירידה בילוּדה במשפּחה היהוּדית.

נכון הדבר, שרבות הן המחלות האורבות לתינוק – ביחוד באקלימה של ארצנו – ודרושה זהירות, ביחוד בחדשי הקיץ, וידיעה בטיפול בתינוק. במוּבן זה ממלאות התחנות לטיפּוּל בתינוקות תפקיד חשוב מאד. אף כי קשה להגיד, אם פיתוח התחנות בארץ הוא הגורם העיקרי למיעוּט תמותת הילדים. בל נשכח, שהרבה מחלות אפידמיות (אדמת, שנית, אסכרה, שעלת וכו') המהוות אחוז גדול בתמותת הילדים, עוברות בארץ הרבה יותר קל מאשר בחוץ־לארץ. אף אחד לא ישלול מהאֵם את הזכות הטבעית להיות חרדה על בריאות ילדה. טענתנוּ היא, שהחרדה הזאת מעבירה את האם שלנוּ על דעתה, עד כי יאבד לה החוש הטבעי להבחין מתי הילד חולה ומתי הוא בריא, או יותר נכון: מתי הוא מרגיש את עצמו רע ומתי לא.

אם תשאלו אותי: תינוק שיש לו 37.3 ̊, הצריכים להבהיל אליו את הרופא או לא – לא אדע תשובה ברורה לשאלה זו. אפשר שלפנינו התחלה של מחלה רצינית המתפתחת במהירות, ואפשר שלעליה קלה זו של חום אין כל ערך. אבל האֵם הטבעית, המכירה היטב את תינוקה, מרגישה את רגשוֹתיו ומַבחינה כל שינוּי קל במצב גוּפו ורוּחו – יודעת קודם לרופא, אם מתרחש דבר רציני אצל תינוקה. האינסטינקט הזה אָבד לנו.

נזכרתי במקרה אחד, שקרה לפני זמן־מה עם אֵם בידואית אחת. אשה זו הביאה את ילדה פצוע על־ידי מכונית. בכיות ויללות, כרגיל. ובכל זאת לא איבדה את כל חוּשיה. כשהשכיב הרופא את הילד עזרה לו בזה, כדי שהילד ירגיש פחות כאבים, ובעוד הרופא מתחיל לטפל בפצעים, היא חשה להביא מעט מים קרים. ובזמן שהרופא טיפל בפצע הגדול אשר על רגל הילד, הרי היא עצמה קבעה דיאגנוזה נכונה, שגם הזרוע שבורה ותמכה את זרוע הילד, כדי להקל על מכאוביו. וכשהרופא התחיל לטפל בזרוע וידי האשה השתחררו, הריהי – בידואית אשר אנטומיה לא למדה מימיה ולא ביקרה אפילו את הקורסים של המוסד הפדלוגי – עוברת ביד רכה על כל הצלעות של אותו צד, צלע אחרי צלע, צלע אחרי צלע, מתוך מחשבה נכונה, שאם נשברה הזרוע, עלוּלה גם אחת הצלעות להישבר. כמה כיבדתי אשה זו במעמד זה וחשבתי: לוּ קרה כדבר הזה אצל אֵם שלנו, הדרישה הראשונה היתה: קונסיליום. את המים הקרים לא היתה מביאה לילד, כי אם היו צריכים להביאֵם לה. והילד בראותו את האם צועקת ומתעלפת, לא יישאר גם הוא שקט. הטיפול בפצע ובשבר־העצם היה קשה פי שלושה, מתוך התרגשוּת האם והילד והרופא גם יחד. לא פעם יארע, שאין הילד מקבל את הטיפול הדרוש מרוב התרגשוּת ופזיזות. אמנם, האם הבידואית הזאת חסרה הרבה מאד: אין לה השכלה ולא ההבחנה הדרושה, אינה יודעת כלל לפנות לרופא, אבל בדבר אחד חוֹננה: באינסטינקט האמהי הטבעי, דבר שהאמהות שלנו חסרות אותו. לצערנו, אין המדחום יכול למלא את מקומו של האינסטינקט הזה, מפני שבכלל אין לנו קני־מידה נכונים לכל מה שמתרחש בתוך הקומפלכס המסובך הזה – גוף האדם.

לפני עיניה של האם שלנוּ עומד תמיד כמפלצת “המקרה ההוּא”. הנה שם קרה פעם מקרה, שאיזה ילד חלה, כאילו, במחלה קלה ולבסוף התברר שהמחלה רצינית. מספּרים מפּה לאוזן, מתוך הגזמה, והשמוּעה מהלכת. ואני שואל, האפשר לסדר את החיים עפ"י מקרה אחד שקרה פעם? והלא בעינינו אנו רואים יום יום את התוצאות החינוכיות אצל הילדים. אין אני עוֹיין, חלילה, את האמהות שלנו. תשאלנה ברופאים כמה שתרצינה. אבל מוכרח להיות גבול לדבר. כל שלשול קל וכל הקאה קלה יכולים להיות “הרעלת הקיבה”, כל כאב־גרון – אסכרה, ודוקא קשה (שוב אותו המקרה!) וכל כאב ראש – דלקת מוחj. לאָן נגיע? האם באופן כזה נחנך דור חסון שיוכל לעמוד נגד סבלות החיים?

אין למהר במדידת החום. ע"י דחיה לחצי שעה אין עלולים לאחר כלום. במקרים רבים תהיה מדידת החום כעבור שעה מיותרת לגמרי. בינתיים ילמד הילד לדעת, שההורים אינם נבהלים כל כך, כשיש לו כאב ראש או כשהקיא, חס וחלילה.

יש אשר בהלת האם משפיעה על הרופא וגם הוא מתחיל להיות מוּשפע ממנה; ראיתי מקרים, שאמהות הציקו לרופאים עד שהגיעוּ לידי ניתוחים קשים, שלא היה צורך בהם! במקרה כזה האם באה על סיפוּקה: “עשוּ את הכל”. רק נשאלת השאלה אם אמנם מוּכרחים בכל מקרה “לעשות את הכל”?

מה שחסר אצלנוּ – האינסטינקט הטבעי של האם – ושקט…

1933

סח לי חבר: “שכבתי לפני 30 שנה באחד מבתי החולים המפורסמים ביותר בעיר־בירה אירופּית ששימשה אז מרכז רפואי לעולם כוּלו, ולפני זמן מה נזדמן לי לשהות בתחוּמי בי”ח מפוּרסם במחקר ובמדע בניוּ־יורק. מה עצוּם ההבדל! מה עלוּבים המכשירים הדיאגנוֹסטיים מאז – הסטטוסקופ המפורסם (מכשיר ההאזנה הרפואי) מד־לחץ־הדם ולעתים הרחוקות מכונת הרנטגן – כלפי המכשירים דהאידנא, מעבדה עשירה, מכונות רנטגן מודרניות, אק“ג, שיטות־הרדמה שונות, ציוּד חדר הניתוח, עירויי הדם ועוד. ואמנם הניתוח שלי עבר יפה, בלי כאב ובלי סיבוכים, אבל” – כאן נאנח החבר אנחה עמוקה – “מה התגעגעתי לימים ההם! מהרגע הראשון שהוכנסתי לחדר החולים נשבה בפני איזו זרות, איזו קרירות, הרגשה מוזרה שה”אני" שלי נתבטל לגמרי. הסתובבו סביבי, יותר נכון: סביב כיס המרה שלי, העומד להינתח, אנשים רבים. כל אחד עושה חתיכת מלאכה – זה לוקח דם וזה מודד חום; זו סופרת את הדופק, וזה מודד את השתן; זו חוקרת על פעולת המעיים וזו נותנת תרופות. כל זה נרשם באיזה מקום, ושם במעבדה – במטבח הרפואי – מתבשל דבר מה, מסתכם איזה דבר ואני כאילו נמצא מן הצד. אין שואלים לשלומי, אין דואג אם אני אוכל או שותה, אם אני ישן ומה הרגשתי. כאילו כל הדברים הללו וכל הבדיקות הרבות אינן נוגעות כלל לי אלא לכיס המרה שלי…

נקיון המיטה והחדר ושאר דברים “קלי ערך” כאלה – מי מתענין בהם? עשרות פּעמים ביום עוברים רופאים ראשיים ושניים ושלישיים, אחיות ראשיות ושניות, סניטרים, עובדות משק, ורואים את הלכלוּך המשווע – רואים ואינם רואים. מה איכפת כיום הזיהום גם אם יחדור לתוך הפצע! עוד כמה מאות אלפים יחידות פּניצילין יתקנו את המצב. אחד מכניס צינור, השני שואב במשאבה, השלישי מוציא צינור ואין פּלוני יודע מה אלמוני עושה. אתה שואל ואינך מקבל תשובה; אין גם את מי לשאול וממי לקבל תשובה. המנהל עסוק מאד; עבודה פּרטית וניתוחים ועוד עסקים כאלו. וכשהוא נכנס – אין הוא רואה אותך כלל אלא נותן עין בפצע. “טוב, טוב מאד”, ודי. גם אם לא ישנת כל הלילה מרוב הכאב והלכלוּך ואי השקט והצעקות וההתנהגות הגסה של הפרסונל – הנח, עזוב אותנוּ לנפשנו. כיס המרה הוא בסדר גמוּר, הניתוח הצליח ואתה לא תמות, והרי זה העיקר. הסטטיסטיקה שלנו לא תיפגם ושמנו הטוב יעלה מעלה־מעלה, ומה לנוּ יותר? יתכן ששם, באיזה מקום, קורא מישהו את תוצאות כל הבדיקות הללו (ויתכן שלא). יתכן שאי־שם, באיזו מעבדה ידונו בכובד ראש על כיס המרה שלי ויחליטוּ מה שיחליטוּ, אך “אני” אינני קיים לגביהם.

לפעמים, בשכבך במיטה כל הלילה ללא שינה, תוקפת אותך הרגשה מוזרה שאתה וכל אלה ששוכבים כאן במחיצה אחת בחדר, וכל אלה המאות והאלפים שבכל הקומות בבית הזה – אינם אלא שפנים למחקר מדעי, שהוציאוּ מהם את כיס המרה, את הריאה, קטע־מעי ועושים בדיקות מענינות מאד של האברים הללוּ. מי מתענין מהי הרגשתו של השפן בשכבו בכלוב? רק דבר אחד מענין אותם, ששפן זה לא ימות חלילה, שהרי אז יהיה האכספרימנט לשוא, ואני – שפן מן השפנים – שפן מספר 35. וקרה מקרה שעובדת אחת לא ידעה להבחין מי אני מספר 34 או 35? לאמור: כיס מרה או כליה נודדת? נזכרתי בסיפור על מסיבת רופאים ששוחחו וצחקו על רשימה של איזה רופא במאה השבע עשרה ביומן העבודה שלו: “ראיתי את אשת נגר פּטר ששכבה במיטה בחום”. צחקו הרופאים על הדיאגנוזה “חום”. היום יודעים יותר להגדירו, כטיפוס או מלריה, או דלקת ריאות וכד‘. צחקו הרופאים המודרניים הללו ושכחו דבר אחד חשוב ברשימה זו: הוא, הרופא במאה השבע עשרה, ראה את אשר הנגר פּטר והם, הרופאים, הספּציאליסטים המוֹדרניים, רואים את הכבד ואת הריאה, ואת אשת הנגר אינם רואים כלל. אתם כרופאים יודעים היטב, שאם ישנם במחלקה 10 אנשים חולים בדלקת ריאה הנגרמים על ידי אותו מחולל, מהלך המחלה שונה אצל כולם, כי חשוב לא רק האורגן החולה, אלא גם האינדיוידוּאוּם על תכונותיו, סגולותיו, תורשתו, חיסונו, תגובתו, עצביו המרכזיים, בקיצור האישיוּת, לאמור: אתם חייבים להכיר ולראות את אשת הנגר פּטר על תולדות חייה, משפּחתה, סביבתה, אופן חייה. גדולה מזו: אַתה, הרופא, אינך יכול לעמוד על טיב המחלה אם אינך יודע את האיש בהיותו בריא. ואותו רופא מהמאה ה־17 הכיר את אשת הנגר, בעלה וילדיהם, את כל הבית וכל סביבתם במשך 30־20 שנה. ואילו אתם רואים רגע אחד את תמונת הרנטגן, את תוצאות בדיקת הדם ורוצים להגיע לידי מסקנה. אמנם אתם מגיעים לידי מסקנה אנטומית, אך למסקנה נפשית לעולם לא תוכלו להגיע בשיטות־עבודה מקוטעות כאלו. לא לחינם התחילו בזמן האחרון לשוחח הרבה על פסיכו־סומטיקה. את הסומה – את הגוף – עוד מסוגלים אתם לראות; את הפּסיכה – את נפש החולה לא תכירו לעולם. במלים אחרות: האיש איננו רק: כבד+ריאה+מעיים+לב+מוח+כליה וכו’ אלא יש איזה חוט מקשר, דבר המאחד את כולם והנקרא אינדיוידוּאוּם, ועדיין אינני יודע למי היתרון, אם לזה שראה את תמוּנת הרנטגן מכיס המרה של אשת הנגר פּטר, או לזה שראה את כל מערכת האברים וכל האישיוּת של אשת הנגר פּטר, אפילו לא ראה את תמונת הרנטגן של כיס המרה, שהרי אז רנטגן טרם היה. אין כל ספק, שאת המחלה אתם מכירים היטב וביתר מהירות ויסודיות, אבל את החולה על רגשותיו וחויותיו הכיר הרופא ההוא יותר מכם. וזהו גורם חשוּב עד למאד!

דוּגמה מאַלפת: נעשוּ ניסוּיים בכלב והוציאוּ את בלוּטת הלבלב (פּאַנקראֶאַס) שלו והנה התפתחוּ אצלו סימנים של סוּכּרת. מכאן הסיקוּ מסקנות נכונות וזכינו לתגלית החשובה ביותר של האינסולין – הפֶּרֶש של הבלוטה הזאת. הכל נכון. אבל אצל האיש החולה בדיאַבּטס לא כרתו את בלוּטת הלבלב אלא ישנן כאן השפעות מבלוטות אחרות והשפעות פסיכיות הגורמות אצל האדם להתהוות מחלת הסוכר. הענין הוא, איפוא, לא כל כך פשוט כמו אצל אותו כלב, ואם אתה רוצה לרפא איש כזה, עליך לעקוב אחרי כל הסיבות הפּנימיות. אולם בזה לא התקדמה הרפואה בהרבה מהמצב לפני 50 שנה ואוּלי היתה כאן עוד נסיגה אחורנית, מפני הגישה האנטומית היבשה של הספּציאליסטים המודרניים המוגבלת לאורגן אחד, בלי לדעת ובלי להתאמץ להכיר את הפּסיכיקה של החולה.

אמנם ניכרים סימני חרטה, שאיפה להחזיר את הגלגל אחורנית.

ג’מס מאָקאָנזי, רופא מפורסם למחלות לב בלונדון, עזב את הפּרקטיקה שלו בלונדון, הלך לעיר אוניברסיטאית קטנה בסקוטלנדיה ויסד שם מכון למחקר קליני תוך שאיפה לחקור בעיר קטנה אוכלוסיה קבועה במשך זמן ארוך וע"י כך להכיר יותר על סיבות התהווּת המחלות.

ובשכבי בלילה ההוא על מיטתי, שפן בין מאות שפנים, ובזכרי את בית החולים ההוא מלפני 30 שנה, כשהרופא ניגש למיטתי, מדד את החום, ספר את הדוֹפק, ישב על מיטתי, נכנס בשיחה עמי, שאל לפרטים, ניחם והשקיט – התגעגעתי מאד על אותו הרופא, הידיד, ואמרתי בלבי: אילו יכולתי לאחד את המעבדה ואת הטכניקה עם האוירה של חדר החולים מלפני 50־30 שנה, ולוּ יכלו הרופאים למצוא אפשרות של הכרת המחלה ובו בזמן גם להכיר את החולה – כמה היו מתקדמים במדע הרפואי!".

הקשבתי למוֹנוֹלוֹג וחשבתי בלבי: האם תוּכל ארצנוּ ליצור מזיגה כזאת?…

1949

מטבעו של חולה להתלונן, כי רע לו באשר חולה הוא. יש אומרים, שהחולים שלנו מרבים להתלונן יותר מדי. אולי זה נכון. ובמידה שהמחלה מתגברת ונשקפת סכנה לחולה, מתערבים גם קרובי החולה, כי הלא בשר מבשרם הוא והם חרדים לשלומו ולבריאותו. אבל כאן ישנה הפרזה רבּה ולא לתועלת הענין כלל.

הדברים אמוּרים בחולים השוכבים בבתה"ח:

שני סוגים לתלונות. הסוג הראשון הן התלונות נגד הזנחה בטיפול ונגד הסדרים הכלליים. רשאי החולה לדרוש: שהמיטה שלו תהיה נקיה ומסודרת; שרחיצת גוּפו תיעשה בקפדנות; שיוּגש לו האוכל בזמן ובצורה הדרושה; שלא יצטרך לצעוק או לצלצל זמן רב עד שתבוא האחות להגיש לו מעט מים; שגם הרופא יסביר לו פנים בשעת הביקור (לעתים קרובות שוכחים הרופאים, איזה ערך יש לזה לעצם הריפוי!); שתוקדש לו תשומת־הלב הדרושה. וקרובי החולים רשאים לדעת את מצבו של החולה, שלא יצטרכו לחכות שעות על יד שער הברזל, כדי לקלוט לבסוף שתי מלים חטופות מאת הרופא, שבעצם אינן אומרות ולא כלום – הלא אפשר לסדר שעה קבועה, פּעמים אחדות בשבוע, לשם קבלת הקרובים והסברת מצבם. רשאים הם גם לדרוש עזרה מהירה בשעת הצורך. תלונת אלו הן במקומן ומביאות את התועלת הדרושה.

אבל יש גם תלונות על עצם שיטת־הריפוּי, וכאן יכולה בקורת בלתי־מתאימה להביא לידי תוצאות הפוּכות. טבעי הדבר, שבשעת סכּנה נעשים הקרובים רגישים, עצבניים ובלתי־סבלניים. כל דבר קטן נראה בעיניהם כדרך להצלה, ואם לא עשו מה שלפי דעתם היו צריכים לעשות, הרי הם רואים בזה מיד הזנחה והאָשם הוּא, כמוּבן, הרופא המטפּל. הם שומעים, שלפעמים מַזריקים אַדרנַלין לתוך הלב, כדי להציל בן אדם ממוות. ראשית כל, אין זה אמצעי בדוק ומנוּסה. אבל העיקר, מתי משתמשים בזה? כאשר יקרה מקרה־אסון פּתאומי, כמו מקרה טביעה או הפסקת פעולות הלב על־ידי זרם חשמלי וכד', רק אז מנסים לחזק את פּעוּלת הלב – הבריא כשלעצמו – עד שתתחלנה לפעול הפוּנקציוֹת של כל האוֹרגנים. אבל מי ומתי עשוּ זריקה כזאת במקרה מוות הבא ממַחלה ממוּשכת? ומה יועיל, אם הלב כה נחלש ע"י המחלה, שאין בכוחו למַלא תיפקוּדוֹ הרגיל?

שומעים, שבשעת העברת דם מאיש בריא לחולה קשה, בודקים תחילה את דמם של הבּריא ושל החולה, כדי לראות אם הדם של שניהם שייך ל“קבוּצה אחת”. אבל מתי עושים זאת? – כשמעבירים כמוּיות־דם גדולות לתוך הוריד, אבל זריקות לתוך השריר נעשות יום־יום בכל בתי־החולים בלי בדיקה קודמת, חוץ ממקרים של חשד בעגבת. גם אם היה מנַדב הדם חולה בעגבת, אין הפּעולה באה לידי גילוּי אלא אחרי שבועות וחדשים, וגם אז לא בצורת מוות מהיר על־ידי “רעלים נסתרים”. האב המסכן מאשים את עצמו, אולי היו בתוך דמו רעלים נסתרים שהמיתו את ילדו. באסונו הגדול הוא חושב שהוּא חטא בזה, שלא מיהר להביא אחות פּרטית לילדו, כאילוּ זה יכול היה להציל. הוא מאשים את הרופא, שאיחר בעשרה רגעים. אינני מצדיק את הרופא כּלל וּכלל, אבל לא זה גרם לאסון שקרה את ההורים; גם לא סיבה אחרת. אם חלה הילד – על פי האַבחנה שבתשוּבת הרופא – במחלה אשר רק לעתים רחוקות מאד הוא נציל משיניה. האם על סמך זה יכול איש נבון, ולוּ גם בשעת צערו וסבלו, להגיד שהפקיד בעצמו את התינוק בידי האסון בזה שמסר אותו לבית־החולים? ולואי שמספר המיטות בכל המחלקות, ועל אחת כמה במחלקת הילדים, היה די לקלוט את כל הילדים החולים במחלות קשות! היינו יכולים אז להציל ממוות הרבה נפשות צעירות.

“אין אדם נתפס על צערו”, אבל חלילה לנו מלהגיע לידי מסקנות כאלו!

לפנים היו נוהגים להגיד במקרה אסון: “ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך”, וכשהבריא החולה זקפוּ זאת על חשבון הרופא; בימינוּ הסדר הפוּך: אם הבריא החולה, הרי זה בגלל המדע הרפואי המשוּכלל, ואם מת – הרופֵא הוא האשם.

בקורת על הסדרים הלקוּיים היא רצוּיה ואילו בקורת רפוּאית שיטחית – מזיקה ומרחיבה עוד יותר התהום שבין הרופא ובין החולה.

1935

בשנים האחרונות העלוּ גלי־העליה קצף רב. מארצות שונות ומקטבי־עולם שונים נגרפוּ אל חופי ארצנוּ אלפי אנשים רדופי־סער ולמוּדי־תלאות, סחוּפים ודוויים ממגלב הנוגש. רבים מהם, חסרי־ממון או שלא נתברכו במקצוע, נאחזו באותו ענף־מחיה הנפוץ מאד בארץ של הגירה: הרוכלות. הללוּ קונים ומוכרים מכל הבא ליד ויונקים את פרנסתם מי בקלות ומי בקושי, הכל לפי תכוּנוֹתיהם האישיוֹת.

כל זמן שהמרכולת היא סבון־גילוח, מסרק ושרוכי־נעלים – אין בכך משוּם סכנה לציבור. אדרבה: מצא יהוּדי את פרנסתו בכגון דא – תשרה הברכה בפעלו. אוּלם יש רוכלים שלבם מואס בסכיני־גילוּח והם מתאווים לאיזמל הניתוּחים דוקא. הללוּ קובעים את דירתם בטבורו של הכרך, תולים שלט עם כתובת לטינית ארוכה ו…חותכים יבלות. אין כאן עוד רוכלות נודדת במיני סידקית, אלא דרגה גבוהה יותר: רוכלות יציבה. סגוּלתה של רוכלות זו שהיא גלויה: אתה רואה לפניך איש עטוי גלימה לבנה עם איזמל ביד, רצונך – תפקיד בידו את יבלתך, אם כי כבר בשלב זה אַתה עלוּל לקנות לך הרעלת־דם, רצונך – אל תפקיד.

ברם, מסוכנת ממנה היא הרוכלות הנסתרת, המבוססת על אדני המדע, כביכול, והרצופה מסתורי־אשפים. רוכלים מסוּג זה ממציאים תרופה מסתורית לכל מיני מחלות ודוקא למחלות כרוניות שמהדע הרפוּאי טרם העלה להן ארוכה. תמיד מוכנה ומזומנה אצלם תרוּפה בדוקה לכל מחלה החל בנשירת־שערות ואקזמה וכלה בקצרת וסרטן. רופאי־אליל אלה – מהם גם שגמרוּ אסכולה רפואה – מחוננים בכל הסגוּלות של רופא מפורסם: ארשת־פנים רצינית, מבט חודר, לפעמים גם זקן ארוך ששיבה זרקה בו, גלימה לבנה וכו'. יצורים אלה – עם או בלי תואר “דוקטור” – כבר החלו צצים בתל־אביב ורבים צובאים על פתחם. יש כבר “מאמינים” ואפילו – מסַפרי־נסים: פלוני החזיק בחורה צעירה בצום 30 או 40 יום, הרי לך נס, היא נשארה בחיים.

“ספּאֶציאליסטים”

יש רוכלי־רפואה המכנים עצמם “ספּאֶציאַליסטים”. לא כל מחלה יוכלו לרפא. כוחם רק במחלה מסוּיימת, כמו: כיב־הקיבה (אולקוס). במכון דיאגנוסטי מיוחד אין צורך. צילום רנטגן – מאן דכר שמיה. (אחד מאלה ענה לחולה על שאלתו אם כדאי לראות את צילוּם הרנטגן בהאי לישנא: צלם־רנטגן הוא כמו פרק מהרש"א שאתה רשאי לפרשו כרצונך…) הוא – הרוכל ברפוּאה – פטור מכל התאמצות ומכל פירושים. הכל גלוּי ויודע לפניו. הדיאגנוסטיקה שלו פשוטה כי אינו נזקק לשום דיאגנוזה. הוא מרפא – אי (אם?) אפשר לקרוא לזה ריפוּי – את הסימפטום ולא את המחלה. כיב הקיבה, סרטן או דלקת כיס־המרה יש להם סימפטומים משוּתפים: מיחוּשים במקום מסויים. הדיאגנוזה של המחלה היא קשה, לפעמים קשה מאד. ריפוי המחלה שונה בהתאם לדיאגנוזה. ריפוּי הסימפטום – קל, והחולה מרוצה, היה כאב ואיננו עוד. אחרים טיפלוּ שבועות וירחים, חיפשו ארוכה ולא מצאו והא ראיה: הכאבים לא חלפוּ, ו“ההוא” לא חיפש ומצא, והר ראיה: אחרי זמן קצר¹ נגוז הכאב.

ריפוי סיבת־המחלה או ריפוּי סימניה – מה עדיף?

יש ריפוּי סימפטומטי ויש ריפוּי אטיולוגי (סיבתי). במידה שהרפואה מתקדמת, בה במידה דוחק הריפּוּי האטיולוגי את הריפּוי הסימפטומטי. האחרון אינו צריך למכשירים דיאגנוסטיים, למעבדות ולמכוני רנטגן. ואם הרופא נזקק, לפעמים, למכשיר מסויים הרי זה למראית־עין בלבד, כי פטור בלא כלום אי־אפשר. הריפוּי הסימפטומטי גם מצליח תמיד, כי יש תרוּפות למכביר לרפּא – ולוּ רק זמנית – כל סימפּטום שהוּא. ריפּוּי אטיולוגי צריך למכשירים ולבדיקות, כי מגמתו לחשוף קודם כל את הסיבה: מה הגורם לכאב – סרטן או דלקת כיס־מרה? שאיפתו אינה לרפּא את הסימפטום – הכאב – אלא את סיבתו.

רופא־אשף מתנגד, לרוב, לכל טיפוּל כירורגי. הוא אינו יודע מה, היכן ואיך לנתח כי אין לו דיאגנוזה. ובעצמו של דבר: כירורגיה למה לו? את הכיב, או הסרטן יש לנתח, אך את הסימפטום, הכאב, אין מנתחים אלא משקיטים. זוהי אחת הסיבות שהקהל נחפז אל בעלי־האוֹב כי החולה אינו נוטה לניתוח ואם מבטיחים לו ריפוּי והרגעת־הכאב בלי שימוּש באיזמל – ומצא לו.

אם אין דעת – הבדלה מנין?

אין צורך לומר עד כמה מסוּכנת תפיסה זו. המדע הרפוּאי בימינוּ אינו מסתפק בקביעת הדיאגנוזה בלבד, הוא שואף לדיאגנוזה מוקדמת, שפירושה: ידיעה עמוקה בסימפטומטולוגיה, בטיב המחלות ובסימניהן הראשונים. רוב המחלות הכרוניות נתונות לריפוי אם הדיאגנוזה נקבעת בסטדיה מוקדמת. מחלות רבות יש להן סימנים משותפים. כאב־בטן מתחת לצלעות מימין יכול לבוא מכמה סיבות: חוסר או עודף חומץ בקיבה, כיב־הקיבה, כיב־התריסריון, סרטן, דלקת כיס־המרה, דלקת־הכבד, אבני כיס־המרה, אבני־כליות וכו' וכו'. כל רופא מצוּוה ללמוד את המחלה כדי לקבוע דיאגנוזה מבדלת (בין מחלה למחלה) אולם מי שאינו נזקק לשום דיאגנוזה – דיאגנוזה מוקדמת ומבדלת מנין לו? אין זה אלא ויתור על שפעת הישגיו של המדע הרפוּאי במשך מאות שנים. הסימפטום נעלם, הכאב הושקט לזמן־מה, אך המחלה מפעפעת ומתפתחת עד שהיא מגיעה לדרגה כזו שאין לה עוד תרופה.

מעשי אוב וידעוני

רופא־קוסם מוכרח להסתגל לרוח הזמן וכדי להעלים את בוּרוּתו ברפואה הוא מסתייע בלהטי־מסתורין. עתים יליט את פני החולה במטפחת, כדי שלא יראה באפסותו של הרופא. פעולות מסתוריות הן אמצעי טוב מאד לטיפוּל תירפויטי. רבים מנוכלי־הרפוּאה משתמשים בכל מיני מכונות־טיפול כדי לעשות רושם. אמצעים חיצוניים, בצוּרות משוּנות ומדהימות, באים לחפות על נביבות־התוכן. לא כל הרוכלים רמאים הם. יש המאמין באמת ובתמים כי שיטת הריפוּי שלו היא הבדוקה ומשזכה לאימוּן הקהל תגבר אמוּנתו בעצמו שבעתיים. זו חוזרת ומשפּיעה השפּעה סוּגסטיבית על הקהל וחוזר חלילה. וכך יצאוּ לו מוניטין עד שלפתע ידעך אורו. כשלונותיו מתרבים במידה כזו שהקהל מתחיל להוקיר רגליו ממנו. אך בינתיים – בתקוּפת “הזוֹהר” הקצרה – כבר הספּיק לעשות שַמוֹת בין חולים רבים. הכרת המשבר (המשגה?) באה אחרי זמן־מה אך לרוב – גם מאוּחר מדי.

סימני־ההיכר של רופא קוסם

מה הם סימני ההיכר של רופא־קוסם? איך יבחין הציבוּר בין רמאי לבין רופא אמיתי?

א. כל טיפוּל רפוּאי, דיאגנוסטי או תירפויטי, המלווה פעולות מסתורין צריך מיד לעורר חשד. רפוּאה המליטה את פּניה – אינה רפוּאה. המדע הרפוּאי אין לו במה להתבייש ואין לו מה להסתיר ואינו נזקק לשוּם הסוואה.

ב. כל “רופא” הקובע דיאגנוזה מניה־וביה, ביחוּד במחלות האברים הפנימיים, בלי להזדקק לבדיקות נוספות, הוא בחזקת נוכל. מעבדה, רנטגן וכיו“ב הם כיום אמצעי־עזר חשוּבים, שבלעדיהם לא תיתכן דיאגנוֹזה נכונה. כל רופא נזקק לעתים קרובות לסידוּר החולה בבית־חולים, כי יש בדיקות וטיפוּלים שמן הנמנע לעשותם באופן אמבולטורי. רופא־אליל מוּכן כמעט תמיד לרפא את החולה בביתו ואם הוּא מייעץ לו להיכנס לביה”ח סימן שרצונו להתחמק ממנוּ. הדוגמה של החזקת צעירה בצום של חודש ימים ומעלה מוכיחה מה טיבו של בר־נש זה. רופא ישר־לב לא יטול על עצמו אחריוּת כה רבה. אגב, לפנים הסתייעו בצום במקרי כיב־הקיבה – ויש הגיון־מה בשיטה זו: אם יש פצע בקיבה נשמרים מלגרותו על־ידי מאכלים. אך בינתיים צעד המדע הרפוּאי קדימה והמציא אפשרות להזנת החולה בדרכים אחרות (בעזרת חוֹקן או באמצעוּת מְחדֵר לתוך התריסריוֹן) מחוּץ לקיבה. העקרון: לחוס על הקרוּם־הרירי של הקיבה נשמר והחולה אינו צריך לרעוב. אבל גם זה מיוּתר. הוכח שהזנת החולה בחלב, על פי שיטה מסויימת, אינה מגרה את הפצע. להיפך: החלב מקטין את הפרשת החומצה בקיבה ומסייע לריפוי. הנוכלים או שאינם יודעים זאת או שמתעלמים מזה במתכוון ובלבד לנקוט אמצעים “רדיקליים” ולעשות רושם.

ג. רופא המבטיח גדולות: “מאה אחוז ריפוּי” וכדומה – מעורר חשד. כל טיפוּל רפוּאי – אפילוּ הבדוּק ביותר – תוצאותיו תלוּיות מן התגוּבה האינדיבידוּאלית של החולה, ואי־אפשר להבטיח מראש ריפוי גמוּר, פרט למקרים יוצאים מן הכלל.

ד. שיטת־ריפוּי אחת שמסתייעים בה בכל המקרים, אין בה כדי להביא תועלת. טיפוּל אינדיבידוּאַלי והתאמת הריפוּי לגוּפוֹ ולנפשו של החוֹלה, הם כלל חשוּב ברפוּאה. רופא־ידעוני מרפא בשיטה אחת את כל החולים במחלה מסויימת ולפעמים גם במחלות שונות.

אלה הם סימני־ההיכר העיקריים שלפיהם ידע הקהל לגלות את נוכלי־הרפוּאה.

החולה היהודי נוהג מנהג בקורת ברופאו, ינהג נא מידה מסוּיימת של היסוּס ורתיעה ביחס לרופא־קוסם – כי בנפשו הוּא.

1941

בעיה עיקרית וחשוּבה עומדת לפני שלטונות הבריאוּת בארץ, בין מרכזיים ובין מחוזיים ועירוניים – היאך להחדיר לתוך הציבור את חשיבות ההיגיינה, בית־החולים, המרפאה, תחנת הטיפוּל בתינוקות וכד'. כרגיל אין איש מרגיש צורך בהם, אלא אם כן הוּא נזקק להם.

כיום רחוק הציבוּר מאד מהכּרת כזאת, וּבמוּבן זה אין הבדל גדול בין ותיק ועולה חדש, עוסק בעבודה רוחנית או עובד עבודת־כפיים, יוצא פולין או רוּסיה, ספרדי או תימני. בימינוּ מתעניין ציבוּרנוּ, ללא הבדל מעמד או עַדה, קודם כל בבעיות מדיניות, בענינים מפלגתיים, ובעיקר נתון כל איש ואיש לעניניו הפרטיים ואינו שׂם לב לבעיית המלריה, הטיפוּס וכד‘. רק אם תפרוץ מגיפה גדולה של דֶבר או שיתוּק ילדים – הוא מראה בה התעניינות־מה וגם זה לתקוּפה קצרה בלבד. הציבוּר אדיש לא רק לגבי עניני בריאות בעולם או אפילו בארץ, אלא גם לגבי בעיות־בריאות מקומיות, אשר לכאורה היוּ צריכות לעניין אותו. אסיפת־הסברה על נושאים היגייניים מבוקרת ע“י חוג מצוּמצם של אנשים בלבד, אלא אם כן מסדרים משפט ציבוּרי שריח סנסציה נודף הימנו. עסקני הליגה למלחמה בשחפת – בעיה כה רצינית – רובם ככולם הם רופאים, אחיות, חולים ועסקניות ציבוריות. פה ושם קים בית־חולים עירוני ובראשו ועד־מנהל, היושב בחדרי חדרים ומחליט החלטה בלי שהציבור יתענין וידע מה נעשה בבי”ח זה ובלי שיוכל להשפיע על מהלך הענינים בו. כאשר יחלה איש או בן משפחתו ויזדקק לבי"ח זה – ירגיש היטב במחסור במיטה, במחסור בצוות מקצועי או בסדרים הנהוגים בו. אולם משירווח לו, ימהר לשכוח את התקלות הללו וגם לא יתלונן, אם מפני אדישות ואם בגלל החשש, שלא ישעו כלל לתלונותיו. אמנם, קיימת מחלקת־בריאות עירונית וגם לשכת־בריאות ממשלתית, אלא שבעיני הציבור תפקידם של מוסדות אלה, כנראה, רק להציק ולגזור גזירות והוּא – האזרח – צריך רק להתחכם, איך לעקוף אותן. התלישוּת הזאת היא בעוכריו והיא לפי דעתי, הסיבה העיקרית למצב היגייני ירוּד ברחוב, בשוּק, במסעדה, בחנוּת, בחצרות וכו’.

*

כדי לעניין את הציבור בבעיות בריאות, הכרח להגיע לכל עיר ומושבה, לכל שכוּנה ורחוב ולכל בית ובית. כל רשוּת מקומית צריכה להיות תא בריאותי במדינה, בתיאוּם־פעולה בין הרשוּיות המקומיות לבין עצמן ובינן לבין השלטונות המרכזיים. על יד כל מחלקת־בריאוּת עירונית צריך להיות ועד או מועצה רחבה, אשר בה יהיוּ מיוּצגים כל שכבות הציבוּר מכל שכונות העיר. אם לא ישוּתפוּ כל חלקי הציבור בדרך דמוקרטית, אין תקוה לתוצאות רציניות. בי“ח עירוני אינו צריך להיות קנינו הפרטי של ועד מנהל ממונה מלמעלה, אלא עליו להיות מנוהל ומבוקר ע”י ועדה ציבוּרית, אשר גם תשמיע דברי־בקורת והצעות לתיקוּנים ולשיפוּרים. תחנת־טיפול בתינוקות, מעון־יום לילדים או מרפאה עירונית, אינן צריכות להיות ענינו של הרופא או של האחות הציבורית בלבד, אלא מן הדין שהציבוּר כוּלו יהיה מעונין בפיתוח המוסדות הרפוּאיים והסוציאליים בעיר; חשוּב ביותר כי ישוּתף בהיגיינה ובתברוּאה, שהצלחתן המלאה תלוּיה בהבנתו וברצונו הטוב.

*

עניני הבריאות בשטח מוּניציפלי מסויים, מן הראוּי שיאורגנוּ, לפי דעתי, בצוּרה דלקמן: המועצה העירונית ממַנה את מנהל מחלקת הבּריאוּת העירונית ואת כל הצוות הדרוש. מנהל מחלקת הבריאות העירונית יעמוד במגע תמידי עם משרד הבריאוּת המרכזי, באמצעות לשכת הבריאוּת העירונית. מאידך גיסא, עליו להימצא בקשרים אמיצים עם הציבור באמצעות מועצת־הבריאוּת העירונית, הצריכה להיות מוּרכבת מבאי־כוח הציבוּר שיבחרוּ בשכוּנות ובאזורים שונים בעיר. מנהל מחלקת הבריאוּת, הממונה מטעם המועצה העירונית, ישמש כיושב ראש מועצת הבריאוּת, וכמוּבן – בהסכמתה; פּירוּש הדבר, שמבחינה אדמיניסטרטיבית הוא כפוּף למועצה העירונית, אולם במינוּיו יש להתחשב עם דעת הציבוּר. יו"ר מועצת הבריאות העירונית צריך להיות איש מוכשר ומעונין בתפקידו ולא כנהוג אצלנוּ, שאחרי חלוקת כל התפקידים השונים לפי מפתח מפלגתי ונשאר עוד מי שלא בא על סיפוּקו, מוסרים לו – את תיק הבריאות.

*

על מועצת הבריאות לטפל בשלושת ענפי־פעולה עיקריים: א) עזרה רפואית במוסדות סגורים (בתי־חולים) ופתוּחים (מרפאות); ב) רפואה מונעת (תחנות טיפוּל בתינוקות ובנשים הרות, מלחמה בשחפת ועוד); ג) תברואה והיגיינה. לכל אחד מענפי הפעולה הנ“ל בוחרת המועצה בועדות־משנה. את יו”ר הועדות האלו צריכה לאַשר המועצה העירונית וכך אפשר יהיה להעניק לועדות אלו סמכוּיות רחבות – שאינן, כמובן, אדמיניסטרטיביות, אלא נתונות אך ורק בידי המועצה העירונית. לועדות אלו לא תינתן הרשוּת למַנות צוות־עובדים או לפטר עובד; אבל תינתנה להן סמכוּיות רחבות לחוות־דעת, לפיקוּח ולבקורת.

במידה שועדות אלו תראינה פעילוּת, תגדל השפעתן על מהלך־הענינים. לדוגמה: ביה“ח העירוני או המחוזי ינוהל ע”י מנהל ממונה מטעם העיריה, אבל הפיקוח עליו והבקורת יהיוּ בידי ועד מנהל, המשמש כועדת־משנה של מועצת הבריאות הנבחרת. תלונה על סדרים מסוּיימים בביה“ח העירוני או הצעה להרחבת מחלקה בבי”ח וכד' יובאוּ לפי ועדה ציבוּרית זו, שתבחון אותן ותגיש את מסקנותיה לפני שלטונות העיר ומועצתה, אשר בודאי יתחשבו בדעתה.

כאמור, נודעת לצוּרת־ארגוּן זו חשיבוּת מיוּחדת לגבי דרישות ההיגיינה, שע"י כך ישוּתף הציבור שיתוּף מלא ולא יישאר, כמו עד כה, פּסיבי כלפּיהן, משוּם שהוא רואה בהן מעֵין צו־מלמעלה.

במועצות הבריאוּת ישתתפוּ נציג לשכת הבריאוּת הממשלתית וכן באי־כוח גוּפים ציבוּריים רפוּאיים, כמו: קוּפת־חולים, מגן דוד אדום וכו'.

*

באי־כוח מועצות־הבריאות, העירוניות או המחוזיות, מכל הארץ יחד עם באי־כוח מוסדות הרפוּאה הארציים, יהווּ את מועצת הבריאות הארצית שע"י משרד הבריאות הממשלתי. כך תרוּתק שלשלת, אשר כל חוליותיה תשולבנה זו בזו – הציבור הרחב, המועצות העירוניות ומחלקות הבריאות שלהן, המוסדות הרפוּאיים והשלטונות המרכזיים. רק אם ננקוט בארגוּן כזה אפשר יהיה לקווֹת שלאט לאט ייגמל הציבוּר מאדישוּתו כלפי בעיות־בריאוּת וכי תיווצר אפשרוּת של תיאוּם בין כל המעוּנינים בדבר.

1951

סח לי פּעם פּרוֹפיסור אחד, נוצרי, רופא ידוּע במקצועו, על דבר ההבדל בין החולה הנוצרי לבין החולה היהודי. הנוצרי, אשר ניתחתי אותו בהצלחה, כשהוא נפגש בי ברחוב אחרי שבועות אחדים, אינו מכיר אותי ואינו דורש בשלומי; אבל אותו יהודי גליצאי אשר ניתחתיו לפני עשרים שנה, כשהוּא נפגש בי בטראם או באוטובוּס, הוּא פּוֹרס בשלומי מתוך חיוּך־הודאה על השפתיים ומזכיר לי שבשנה זו וזו נוּתח על ידי, מעלה את כל הפּרטים ומוציא גם את הרצפּט אשר נתתי לו. “אותך לא אשכח לעולם” – הוּא מוסיף, ובאמת אינו שוכח.

זה היה בתקופה הרומנטית ברפואה, כאשר היחסים בין הרופא לבין החולה לא היו רק מסחריים, בבחינת “תן לי ואתן לך”. התקופה הזאת חולפת, ולצערנוּ – לרעת החולה. לא מזמן היינוּ עדים להופעה מיוּחדת במינה: חבר קופת חולים תבע שני רופאים של הקופה לדין לפני משפט חברים, והדגיש כי הוא דורש משפט פומבי דוקא. האולם היה מלא מאות אנשים סקרנים.

וזה עיקר המעשה: ילד התעורר באמצע הלילה תוך כדי הקאה מרוּבה. קראוּ לרופא. הרופא נבהל ממצב הילד ובמשך שעתיים וחצי טיפּל בו באינטנסיביוּת, הזריק לו זריקות שונות, עד שהילד גם לתחיה ממש. במשך כל הזמן הזה היוּ ההורים והרופא גם יחד נדהמים, ורק כאשר המצב הוּקל קצת התפּכחוּ והתחילוּ לדרוש קוֹנסיליוּם. קראו לרופא; וכאשר קראוּ אחרי־כן לרופא שני, שלא היה רצוּי לקודמים, פּרץ סכסוּך בין ההורים והרופאים ועתה עומדים הרופאים לדין. האָב התחיל בהודאה לרופא על שהציל את הילד, אך מתאונן בנאוּם ארוך על “יחס” וכו'.

אם צדק הרופא או לא – זה ענין לשופטים, ובטוחני שהם יוציאוּ משפּט צדק. מעניין רק דבר אחר. נניח שהופא אָשם, שגה, אבל בכל זאת ברוּר – והכל מודים – שבמשך שעתיים וחצי טרח הרופא באמצע־הלילה, תוך מתיחוּת־עצבים מרוּבה והוּא הוּא שהציל את הילד מצפּרני המות. ברי, שבכל יום־הוּלדת של הילד יזכרו ההורים את הלילה ההוּא ואת הרופא הזה, אשר תפס במהירוּת מפליאה את שורש המחלה ועבד בשקט עבודת הצלה ממש, יחידי, מרוכז, חותר לקראת המטרה. ברי, שבשוב ההורים הביתה אחרי המשפּט הסנסציוני הזה יקחוּ את הילד העליז על הזרוע ובהצטחקו ובהשתובבו, יזכרו ההורים, יצטרכו לזכור, שלולא הרופא הזה – הנתבע בפוּמבי לפני קהל ועדה – לא היה הילד הזה מצטחק בזרועות הוריו…

נניח, אפילו, שהרופא אשם בהתנהגות לא נכונה, האם לא נשאר בעולם הפּרוֹזאי הזה, רגש מה של הכרת תודה, ואיך יכולה אֵם – בכל התנאים – להופיע כתובעת נגד רופא שהציל לפני ימים מספר את חיי ילדה?

אחת הטענות של התובע היתה: הלא אני חבר לקופת חולים, משלם את מסי בסדר והרופא הלא מחוּיב היה לעשות מה שעשה, ורק לאחר שמילא את חובתו תמורת השכר שהוא מקבל מקופת חולים ראוי הוא לעונש. חבל שלא היה גם עורך דין מצד התובע; הוּא היה מבטא זאת במלים פשוּטות יותר: הזמנתי אצלך זוּג נעליים, הנעליים הן יפות מאד והמחיר, כנראה, גם כן לא יקר. אולם אחרי גמר הקניה פרץ איזה סכסוך בין התובע והנתבע. אמנם, הקניה היתה מוּצלחת ואין, חלילה, מה להתאונן, אבל בעבוּר זה הלא שילם התובע במיטב כספּוֹ ועתה הוּא דורש משפּט צדק.

*

הגישה הזאת של יחס “מסחרי” לרופא בתוך כתלי המוסדות הציבוריים יש לה גם תוצאות בצורה של משפטים מסחריים ותביעות כספּיוֹת כלפּי המוסד בעבור שגיאות מדיציניות, אמיתיות או דמיוֹניוֹת. הטעוּת העיקרית היא בסברא, כאילו אסור לרופא לשגות, כאילו המדע הרפואי בנוי על יסודות מתימטיים ומהלך הריפוי וכיווּנו נמדדים לפי חשבונות סטאטיים. למעשה, רחוק עוד המדע הרפוּאי מהמדעים המתימטיים כרחוק מזרח ממערב, וחשבונות סטאטיים אין בכלל ברפוּאה, כי החולה עצמו אינו סטאטי; כל אחד מגיב על אותה סיבה לפי חוּקים קונסטיטוּציוניים שלו. ברוב המכריע של מקרי שגיאה, אין הרופא אשם כי אם המדע הרפואי, אשר לא התקדם עד כדי כך, שהרופא יוּכל לדעת מראש, איך יגיב החולה במקרה זה או אחר. גם הדיאגנוסטיקה הרפואית נמצאת עדיין בחיתוליה, ובמקרים רבים מתקשים הרופאים בקביעת דיאגנוזה נכונה, ואם אין דיאגנוזה נכונה – רפוּי נכון מנין? אם יועמד לדין ויתבעו ממנו פיצויים כספיים – ברוב המקרים תשפוט האכספּרטיזה לטובת הרופא מהסיבות האמורות לעיל. אבל בינתיים יפסיד החולה מהגישה העסקית הזאת, כי דבר זה עלוּל להביא לידי כך, שהרופא יסתלק מהאחריוּת: בכל מקרה מסוּכן יתחמק מלעשות פעוּלות נועזות היכולות להכריע לטובת החולה, יקרא רופאים אחרים להתיעצוּת, לא מפּני הכרת ההכרח שבהתיעצוּת, כי אם כדי לחלק את האחריות הכספית עם רופאים אחרים, והוא גם יסתתר מאחורי חברות ביטוּח כדי לבטח לעצמו את הסיכוּן הכספּי. לא המחלה תהיה לנגד עיניו של הרופא ולא ההתענינות במצב החולה תכריע לצד פעולה זו או אחרת, כי אם קנה־המידה הכספי והשאלה הראשונה תהיה תמיד: בכמה כסף אני יכול להיות אחראי, כאשר אעשה את הזריקה הזאת או כאשר אתחיל בטיפול זה או אחר?

לא מקרה הוא, שמשפטים מסוג זה מתרבים והולכים בארץ הביזנס – באמריקה. שם צצות כפטריות גם חברות ביטוח לבטח את הרופא מפני התוצאות הכספיות של שגיאותיו.

השאיפה להגנה עצמית אצל הרופא עלולה לשחרר אותו כליל מכל אחריות אישית, נפשית, וגם כל פעוּלה ופעוּלה מצד הרופא תימדד על פי האחריות הכספית שלו. ומי ידאג לחולה עצמו? מי ירצה להכניס את ראשו במקרה מסובך, המצריך התאמצות ואחריות וגם העזה? למי תהיינה שאיפות מדעיות ומי מעשה פעוּלות מחקר אשר אינן נמכרות בשוק הכספים בשוה כסף?

הנה דוגמה: באחד המושבים חָלה ילד בטיפוס החוזר; בו ביום חלוּ עוד שמונה ילדים באותה מחלה. הרופא החקלאי חקר ומצא את הסיבה: ביום בהיר אחד החליטו ילדי הכפר לערוך טיול בסביבה, מצאוּ מערה, נכנסו ושהוּ בה כמה ששהוּ, עשוּ תגליות שונות וכל אלה שהיוּ במערה חלוּ אחרי ימים אחדים. מה מצוי במערה זו? המחלה ידועה בארץ וידועים גם כמה מקרים של אינפקציה בטיפוּס החוזר על ידי לינה במערה. זה מזמן ידענו, כי צורת מחלה זו בארץ היא בלתי־טיפוסית וכי, כנראה, מעבירי המחלה הן הקרציות. כדי להוכיח זאת בראייה החותכת התחברו שני רופאים של קופת חולים וחוקר אחד מהאוניברסיטה, סיכנו את עצמם ונכנסו לתוך המערה, זחלו על הידים והרגלים ויצאוּ עם מאות סימני נשיכה. כולם חָלוּ, כאשר היה ידוע מראש, במחלת הטיפוס החוזר, אולם תפסו את הקרצית המעבירה את המחלה בארץ – אומרים שזהו מין מיוחד, שלא היה ידוע עד כה – ומכאן ואילך יש תקוה, שנצעד צעד חשוב קדימה במלחמתנו בארץ נגד מחלה זו.

הבה ניגש לשאלה זו מנקודת־השקפה מסחרית ונשאל, מה היה הרופא “מחויב” לעשות במקרה זה בעד משכורתו שהוא מקבל מקופת חולים. “חובתו” היתה לבדוק את דמם של החולים, ובמצאו את הסיבה, היה צריך לתת את הריפוי הנכון, המקובל. כלל וכלל לא היה “מחויב” לעקוב אחרי סיבת האינפקציה, לטלפן למקומות השונים, אשר בהם נמצאו ילדים אחדים שהשתתפו בטיול זה, כדי להזהיר את הרופאים ולהודיע להם את הדיאגנוזה לפני בוא המחלה – וזו שהתאמתה אחר כך בכל המקרים – ובודאי ששלושת הרופאים הללו לא היו “מחוּיבים” לזחול לתוך מערה אפלה כדי “לרכוש” להם מחלה העלולה לסכּן את בריאוּתם ואת חייהם. ולוּ היינו רוצים “לשלם” בכסף לרופאים הללוּ בעד פעוּלותיהם אלו, היינו מתקשים מאד־מאד כמה צריך לשלם; וייתכן שהם היוּ מוותרים לגמרי על הפעולה וגם על התשלום ולא היו רוצים כלל לסכּן את עצמם בגלל הכסף.

העסקיות הזאת המתחילה להתפשט גם בארץ (כבר מייסדים והולכים חברת ביטוח למקרים של שגיאות הרופאים) עלולה להעכיר את היחסים בין הרופאים לחוליהם, ויש להזהיר עליה בעוד מועד.

1935