בא חסיד אחד לפני המגיד ממזריטש וסח באזניו פגעי זמנו המרובים. אמר לו המגיד ז"ל: הכנס לא ר' זוסיא מאניפולי, הוא יגיד לך עצתו. נכנס החסיד אל ר' זוסיא והוא יושב עם משפחתו בדירה צרה, והעניות בולטת מכל פינה, סיפר לו החסיד, כי הרבי שלחו אליו, והרצה לפניו את כל מצוקותיו. ר' זוסיא שמע בתשומת לב רבה את כל דברי החסיד, ואחר כך לחץ בכתפיו ואמר: אינני יודע למה שלח הרבי אותך אלי? אנוכי, ברוך השם, מעולם לא ידעתי מה המה חיים רעים.

פתגמי חסידים

הבושה היא מדה יפה, אשרי מי שאינו זקוק לה.

*

אין חנופה יותר גסה ומסוכנת מאותה שאדם מחניף לעצמו.

*

לא די להיות בעל כשרון. אם הלב נפתל, הכשרון רק מפיץ רעל. ולפיכך אנו מתפללים: “וטהר לבנו”.

*

בל"ב מידות האגדה נדרשת. רמז הוא, כי לדרשן מלבד לשון חדה נחוץ גם לב יהודי טהור.

*

אין דבר יותר מזיק מאשר הריקנות המחוצפת.

*

העולם – גולם; כשרוח הקודש שורה עליו הוא יוצר ובונה, ואם רוח הטומאה – הוא משחית ומסרס.

*

יש יהודים המתאמרים לחפשים, והם בורחים מאחיהם, אבל היהודי שבהם לא נותן להם מנוחה, הוא רודף אחריהם ומשיגם גם כשהם בין זרים.

*

חפשי הוא מי שיש בו כוח לכבוש את יצרו, ואם לאו הריהו עבד היצר.

*

“חרטה אינה מעשה סוחר”. מזה אנו למדין, כי היהודים מטבעם אינם סוחרים, אחרי שהם תמיר מתחרטים וקוראים שלוש פעמים ביום: “סלח לנו אבינו, כי חטאנו”.

*

יש צמאון שמרווה את הנפש והוא – “צמאה נפשי לאלהים, לאל חי”. וכשאין צמאון זה – הנפש מתישבת ומתפוררת.

*

“ולכל בני ישראל היה אור במושבותם” (שמות י' כ"ג) אל כל מקום שיהודי נכנס – אור נכנס עמו.

*

האמונה היא חוש ששי באדם; המשולל חוש זה הריהו בעל מום.

*

אמונת ההבל היותר גסה היא האמונה, שאפשר לו לאדם בלי אמונה.

*

פתי יאמין לכל דבר וכן הכופר בכל דבר

*

הכפירה היא סגולה ללטוש את האמונה, אבל אין מחליפין אמונה בכפירה, כמו שאין ממירין את האבן הטובה בכלי המלטש אותה.

*

בכל הדורות ובכל העמים צמאו בני האדם לדעת, או, לכל הפחות, לקנות איזה מושג על דבר ראשית המטרה של החיים ואחריתה. באה האמונה והאירה להם את הדרך והורתה את הקשר המקשר את כל בני האדם באהבה ואחוה, אחרי שכולם ממקור אחד חוצבו. וחובה אחת לכולם בחייהם ומטרה אחת בסופּם.

*

האמונה באה בעיקר לענות על השאלה התוססת: למה אני חי ואיזה יחס יש לי לעולם הסובב אותי ושאין לו סוף.

*

אם תחשוב שמטרת חייך הוא האושר, תווכח מהרה שהיא מחשבת הבל. ואז תבין, כי מטרת החיים לעשות את רצון הבורא ששלחך הנה. ורק אז תמצא שיש טעם בחיים ויש שמחה אמתית בחיים.

*

האידיאל שטובי האנושיות שואפים אליו, כי ישפוך ה' את רוחו על כל בשר וייעשו כולם אגודה אחת לשלום, לאהבה ולעבודה כשרה, האמונה הטהורה היא תנאי ראשי להתגשמותו. הדעה שבני האדם יהיו תמיד רעים וחטאים ושהם יוסיפו גם בעתיד להתנהג כמו שהם מתנהגים עכשיו – הוא המכשול הראשי להתקדמות האנושות ולהתגשמות האידיאלץ

*

ראשית חכמה טהרה מוסרית, ואחרית שלות הנפש.

*

אנשים ישרים דואגים למלא חובתם המוסרית יותר מאשר לשלום גופם.

*

גם כשאנו מרגישים עצמנו חלשים יכולים אנו להיות גבורי רוח.

*

חכמה בלי טובת לב היא מרמה ובגד.

*

יש אידיאות בעולם שנושאות עליהן שלט של אהבה והן מביאות את האדם לידי פירוד, שנאה ומלחמות דמים.

*

הויכוחים גורמים להאפיל על האמת. האמת נגמלת בחשאי, ואז היא מתקבלת על הלב בלי ויכוח.

*

הזהר מויכוח. בויכוח לא תעביר איש על דעתו. להפך הויכוח מחזק אותה ומכניסה לתוך עומק הלב. הדעות הן כמו מסמרים. כל מה שאתה מוסיף להקיש עליהם הם מוסיפים להכנס לעומק.

*

אם אינך יכול לשכך חמתך, אבל יכול אתה לבלום את פיך.

*

דרושה גבורה לעשיית הטוב ויותר מזה לכבישת היצר הרע.

*

לא טוב להיות זקן – אמר הר"נ מברצלב – ואפילו לא צדיק זקן. האדם צריך להתחדש תמיד, אולם אין צורך בהפקרות. כלומר אין אדם צריך להפקיר עצמו ולהנזר מהעולם. אפשר להיות יהודי כשר בלי הפקרות.

*

אם נכשלת, בן אדם, ונפלת כמה פעמים אל תיואש, התחזק ושוב תתחזק, כי ימין ה' תמיד פשוטה לקבל שבים

*

בכל יום אדם מת, כי היום שעבר לא ישוב עוד, ורק המעשים הטובים שאדם עושה בכל יום הם נותנים חיי-עד לכל הימים. ולפיכך נאמר על אברהם: ואברהם זקן בא בימים (בר' כ"ד, א'), לומר לך, כי על אברהם אבינו לא עבר יום אחד שלא עשה מצוה, איזה מעשה חסד ורחמים.