כשאתה עובר בסקירה אחת על הישוב בארץ ישראל מימי החרבן עד עתה, וראית תמונה נפלאה שאין דוגמתה.
שורה ארוכה, ארוכה של גבורים, עומדים על משמרתם. הללו נהרגים והללו באים תחתיהם, ואת המערכה אינם עוזבים.
הישוב נחרב ונבנה, נחרב ונבנה. היום מחריבו טיטוס, מחר אדריאנוס, ביצנצים, פרסים, ערבים, צלביים, מונגולים, מצרים, תורכים, דרוזים מחריבים ומחריבים, והישוב חוזר ונבנה. אין בתים, יושבים במערות; אין לחם, אוכלים עשבים. אי אפשר לשבת פה, הולכים לפנה אחרת. מרכזי התורה נודדים מירושלים ליבנה ומיבנה לאושא, לשפרעם, לבית שערים, לטבריה, לצפורי, לקסריה, לצדון, לצפת.
לאשרנו לא היתה הממשלה בא"י שוה באכזריותה בכל המקומות. תמיד היו בה “שלשים ואחד מלך” אם לא יותר. לכל מחוז ולפעמים לכל עיר היתה ממשלה לעצמה, הפקיד המקומי לא היה שם לב לפקודות הממשלה המרכזית, ולפיכך אם זה היה לוחץ יותר מדי, אפשר היה למצוא מחבוא כרגע תחת ממשלת פקיד אחר, כמובן בעד בקשיש הגון, צריך לדעת, כי היו זמנים שכל כסף החלוקה היה נכנס לתוך כיסי פקידים עלוקות וערבים מלוי ברבית!
ולפעמים כשהיה החרבן גדול מאד, כליה ממש, אפשר היה לחשוב שמעתה “ישכילו” היהודים ויחדלו מהארץ, שאין בה בטחון לחיות אפילו חיי צער. אבל באמת לא היה כך: העם נשאר נאמן לארצו. תחת הנהרגים והנגפים באו אחרים ושוב מתחילים לבנות את קנם ההרוס.
אגודת “השומר” היתה מבחינה זו חידוש סמל הישוב הישן, שכולו היה חבורה של שומרים, המופקדים על חומות ירושלים, חבורה שלא נתנה דמי לעם ישראל והיתה תמיד קוראת באזניו: זכור, אל תשכח את ארצך!
בהרגשה חיה, שלפעמים לא באה גם לידי הכרה,הרגישו שהקשר שבין עם ישראל ובין ארץ ישראל צריך להיות תמיד חזק, תמיד חדש. הרמב"ם אומר, שאם אין ישוב יהודי בארץ-ישראל אין קיום ליהדות בחוץ-לארץ, הוא אמנם אמר זאת מהצד הפורמלי (לענין קביעת החדש: שהתורה נתנה יפוי כח לקביעת החדשים רק ליושבי ארץ-ישראל, יהיו מי שיהיו) אבל אנו יודעם כי לפעמים תחת הלבוש הפורמלי צפון הגרעין האידיאלי.
הרבה מאד עשו השדר“ים להחיות תמיד את רגש חבת ציון בלב העם בכל מקומות פזוריו. רוב השדר”ים היו גדולי תורה ואנשי-רוח. די להזכיר את השמות ר' חזקיה די-סילוה, ר' חיים יוסף דוד אזולאי, ר' יוסף טאגי, ר' ישראל משקלוב, ר' יוסף שורץ – שמתוכם אפשר להכיר את היופי של השדרי"ם בכלל. אמנם היו גם קוצים בתוך הבר, שרלטנים וחמסנים, אבל הם היו רק מתי מעט, ואינם יכולים להעיב בחשכתם על זהר בני העליה המרובים.
צריך לדעת כי בימי קדם היתה הנסיעה בחזקת סכנה, כמו בים בספינת מפרשים וכן ביבשה, שהדרך היתה מלאה ליסטים, וכמה מהשדרי"ם נהרגו, ואף על פי כן כשראו אנשי הרוח שהישוב התמוטט, התאזרו חיל וסכנו את נפשם והלכו לארצות רחוקות. ובכל מקום בואם, הביאו עמהם לאחיהם דרישת שלום מארץ אבותם היקרה וחזקו את לבם בתקות הגאולה ושיבת ציון.
ביחוד נוגע עד הנפש יחוסם של אחינו המערבים שקבלו חלק ביסורי הגלות מנה אחת אפים והיו תמיד במצור ובמצוק, בחרדה ובפחד היו מקבלים את פני השדרי"ם, כקבלת פני מלאכים שלוחים ממרום, והיו שותים בצמא את דבריהם ונותנים להם את פרוטתם האחרונה.
ומה נתנו יושבי ארץ ישראל ושדרי"הם לעם ישראל?
הם נתנו את חבת ציון, זה סם המרפא, שחזק תמיד את הלב החלש לקוות ליום שארץ-ישראל לא תסתפק עוד בשומרים בלבד, אלא תבקש תפקידה בבנין שלם ובקבוץ כל אלה המחכים לגאולה.
ומי יודע? אולי הם, בני הגבורים של הישוב הישן, יכנסו בעובי הקורה גם בתקופת התחיה ויראו את התמסרותם אל העבודה הכשרה והפוריה; מי יודע דרך הרוח?…
קונטס, תר"פ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.