נשמת ישראל היא הנבואה, על ידה נהיה לעם ובה הוא גדל ומתפתח.

השקפות שונות ורעיונות שונים מתחדשים ובאים בעולם, אלה צצים ואלה נובלים, והנבואה לעולם עומדת בגדולתה הנצחית. למודיה הנשגבים עמוקים לאין חקר ויחד עם זה פשוטים הם וברורים ותמיד באים “לחבש לנשברי לב… לתת להם פאר תחת אפר, שמן ששון תחת אבל. מעטה תהלה תחת רוח כהה”¹.

ובשעה שהיהודי מרגיש את עצמו נבוך ותועה בין המון המחשבות המתרוצצות וסותרות זו את זו, או בשעות הרעות שהוא רואה את עצמו נלחץ ונרדף (ומתי הוא אינו נלחץ ונרדף?) הוא פונה אל המעין הטהור, המפכה מהנבואה ושואב משם תנחומות אל. משיב את נפשו ומוצא מנוחה ודרך ישרה.

החזיון הנפלא של הנבואה אין דוגמתו בכל תולדות העמים האחרים, וגם בישראל היתה התגלותה רק בתקופה ידועה וחדלה. ואולם השפעתה אינה פוסקת לא לבד בתוך עם ישראל, אלא גם בכל עמי התבל, ובכל שיוסיפו בני האדם חכמה ודעת, כך יוסיפו להכיר יותר גדולת הנבואה וקדושתה,

גדרי הנבואה, כפי מה שאנו למדים מדבריהם וממעשיהם של הנביאים, אלה הם:

א. אמונה שלמה ועצומה בה' הבוחר בנביאו. אמונה זו ממלאה את כל נפש הנביא, הוא אינו צריך לראיות על מציאות האלהות, מפני שהוא מרגישה בכל רוחו ונפשו, כמו שנאמר: “כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך!”² בכח הוא רואה את האלהים: בקרב נפשו פנימה ובכל מרחבי הבריאה, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. ועל כן כשהוא מתבונן ביפי הטבע, הוא מתפעל לא מן הטבע בעצמו אלא מגדולת יוצרו³. ברור הוא שהיה הנביא מכיר את ה' בהכרה חזקה לא פחות מההכרה החושית שבנו, איך היה הדבר אין אנו יודעים, אבל מכל דבריהם ניכר שכך היה.

ב. שלמות מוסרית ממקור מדת הצדק הגמור והמוחלט, אלהי הנביא הוא אלהי הצדק, השלם בכל המעלות והמוסריות, וחובת האדם היא להדבק בה‘, כלומר: להשתלם השתלמות מוסרית עד שתהא הצורה דומה ליוצרה, כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה’ אלהיכם⁴. והנביא לא היה רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים כי עלה במדרגת המוסר למעלה היותר נשגבה. לא לחנם נקראו הנביאים בשם מלאכים, לא רק מפני שהיו שליחי המקום, אלא מפני שהיו משוללים כל פניה עצמית ומופרשים מכל תאות בשרים. לא שנדרו או קבלו עליהם נזירות, אלא שהתאוות החמריות לא תפסו כלל מקום בלבבם. ומהיותם כל כך טהורים וקדושים, על כן היתה תביעתו המוסרית של הנביא תביעה מחלטת, לא רצתה בשום פשרה ולא נתפייסה בשום אמתלא. תכלית שנאה הוא שנא את הרע בכל מקום שהוא, כל משוא פנים אין לפניו: עשיר או עני, עבד או מלך – הכל חייבים להכנע מפני ממשלת הצדק.

ג. אמונה ביחוד הלאומי של כנסת ישראל, בנצחיות הברית הכרותה בין ה' ובין עמו. בעיניהם של הנביאים איננה חשובה כל כך החסידות של אישים נפרדים, ואפילו אם יהיו חסידים גדולם וצדיקים, אלא דוקא החסידות של הקבוץ הכללי – של כנסת ישראל שנועדה להיות לאור גוים ולמופת לכל העמים בצדקתה ובטהרתה המוסרית עד סוף כל הדורות “עם זו יצרתי תהלתי יספרו”.⁵ ולפיכך הנביא דורש שכנסת ישראל בכללה תכיר, שאין חיים אלא חיים אלהיים, וחיים שאינם אלהיים אינם חיים כלל, ורק מתוך השקפה זו תסדר את כל סדרי חייה, המשפחתיים, המדיניים והחברתיים, שתהיה כולה מוטבעת בחותם של אלהות ובאחדות גמורה של כל השבטים, כי בזה תלויה הצלחתה הזמנית והנצחית של האומה.

ד. אמונה במעלת ארץ-ישראל, שבה בחר ה' בשביל עמו בחירו ורק בה יכולים בני ישראל לחיות חיי אושר, חיי קדושה וטהרה, ועל כן אין בעיני הנביא שכר טוב וגדול ותענוג נעלה מזה, שעם ישראל שלם במוסרו האלהי, יושב לבטח בארצו הנבחרת, ולהפך, אין בעיניו פורענות יותר גדולה מגלות עמו לארץ נכריה ותנודת ישראל בתוך עמים נכרים מקולקלים במעשיהם.

ולפיכך רבים יסורי הנביא וגדול הוא צערו, כשהוא רואה את עמו בקלקלתו המוסרית וצופה מראש את הפורענות העתידה לבוא עליהם, שסוף, סוף תקיא אותם הארץ בעונותיה ויהיו נודדים בארצות זרים, נתונים לשבי ולחרפה. מתוך אהבה וצער זה נובעים כל דברי תוכחתו של הנביא וזעמו הקשה, שהוא שופך על ראש פושעי עמו. אין ספק, שגם בזמן ההוא היה עם ישראל נעלה במדת מוסרו על העמים האחרים. כי אצל עמים אחרים היו נוהגים היתר בהרבה עבירות חמורות ולא עלה על דעת מי שהוא למחות כנגד זה. לא כן בעם ישראל. בהם נמצאו תמיד אנשים רבים שהכירו במעלתם של נביאי ה' והיו רחוקים מעבירות חמורות, אבל הנביאים, שתביעתם המוסרית,כמו שאמרנו, היתה שלמה, לא יכלו להסתפק בזה, שהעמים הנכרים גרועים מעם ישראל, כי הם רצו לראות את עמם בתור עם סגולה באמת, עם חכם ונבון,ממלכת כהנים וגוי קדוש.

ה. אמונה שלמה בשליחותו מאת האלהים. הנביא מאמין באמונה שלמה, כי כל מה שהוא מדבר אינו מדבר מדעתו, אלא במצות ה' וברוח קדשו. מתחיל הוא ב“כה אמר ה' " ומסיים “נאום ה' צבאות”. ולפי מליצת חכמים ז”ל: “השכינה היתה מדברת מתוך גרונם”. ובעבודתו זו הוא משלים את חובתו המוסרית, כי לכך נוצר. הוא מוכיח וחוזר ומוכיח, מבלי שים לב לתוצאות דבריו. אם ישמע העם ואם יחדל. איתן הוא ובטוח בכח ה' הנתון לו, אינו ירא מפני גערת ההמון, מפני קצף המושלים העריצים, ממלשינות נביאי השקר ומחמת כהני האון. וגם כשהוא יודע שחייו תלויים בסכנה, איננו כובש את נבואתו. אמנם צר לו על שהוא צריך להיות איש ריב לכל. הן על פי תכונתו הוא אוהב שלום ורודף שלום, אבל כשהוא רואה את הצדק נרמס ברגל ואת הקודש מחולל, אז אינו יכול לעצור ברוחו, חצי התוכחה מתמלטים מפיו, ובשביל כך הנביא מתאונן וקובל לפעמים: אוי לי אמי כי ילדתני איש ריב ואיש מדון לכל הארץ⁶.

ו. אמונה שלמה, כי כל מה שברא הקב“ה בעולמו הוא טוב מאוד, והרע אינו אלא מקרה שסופו לעבור ולא דבר שבעצם, ועל כן חזק הוא בבטחונו, שסוף סוף ינצח הטוב את הרע והאמת והצדק את הרשעה והשקר. אמונה זו אמצה את לב הנביא ולא נתנה לו לנפול ברוחו. ואף על פי שהיה רואה את קלקולי בני דורו ואת העונש הגדול הצפוי להם. מכל מקום לא בא לידי יאוש ולא בחר להתבודד מחוץ לחיים וחברת האדם המקולקלה, להפך, בלי חברת האדם אין חייו חיים, כי לא מנוחת נפשו הפרטית הוא מבקש, אלא טובת עמו, ובשבילו הוא מקדיש את עצמו כליל, כל עבודתו הוא לשם העם ובתוך העם, והחברה הצבורית היא לו בשביל כך מקום חיותו, והוא אינו פוסק מהאמין בכוחם הגדול של דברי אלהים חיים,להחזיר סוף סוף בתשובה אפילו דור שכולו חיב ושקוע במ”ט שערי טומאה וחטא.

ז. התנגדות נמרצה נגד אלה הצבועים, שמדקדקים באיזה מצות לעיני ההמון להתראות על ידי זה כיראי אליהם, בעוד שבלבם תוך ומרמה, גם אלה שמכבדים את אלהים בפיהם ובשפתם, ולבם רחק ממנו, נחשבים בעיני הנביא כמחללי קודש, ומכל שכן אלה שעושים מעשים רעים ואחר כך באים לבית הקדש לפרוש כפיהם בתפלה ולהקריב קרבנות. אמנם יקרות היו בעיני הנביא מצות התורה, מבלי הבדל בין המצות השמעיות ובין המצות השכליות⁷ אבל אם נעשו שלא לשמן, אלא לשם איזו פניה גסה, העירו בלב הנביא קנאה כמו לחלול הקדש, ואז שפכו את לעגם המר והקשה גם על מעשה הקרבנות – העבודה היותר חשובה.

ח. הנביא אינו מאלה “הלוקחים לשונם ונואמים נאום”, לשם תפארת המליצה והדבור בלבד. הוא אינו מנבא אלא מתוך התעוררות פנימית, כשהוא מלא רוח ה'. צופה הוא לבית ישראל, צופה, שעומד על משמרתו הקדושה יומם ולילה ומתריע על כל סכנה שמתרגשת לבוא. בשביל כך אין דרך הנביא ליפות ולקשט את דבריו בכונה. העיקר בעיניו התוך ולא הקליפה, ואולם רוח הנבואה מאליה נגלתה בלבוש הוד – בשפה ציורית נפלאה ובשירים מדודים לא במדה חצונית, כמשפט שירי העמים אלא במדה פנימית, שאינה דוחקת את הרעיון, כמו גלי הים, המתנשאים זה אחר זו בשורות, שורות, לא במדה מלאכותית, אלא טבעית וחפשית. זוהי מדת ההקבלה (פרלליזמוס), הנובעת מתוך עצם טבעה של השירה העברית. חפשית היא שירה זו מכבלי כבלים חיצונים, כמו הרוח המתגלה בה.

הנביאים לא היו כתה מיוחדת וגם לא בני שבט אחד: כל מי שפעמה בו רוח ה' היה לנביא. תלמידי הנביא “שיצקו מים על ידו”, לפי מליצת הכתוב, נקראו “בני הנביאים”. יש שהנביא או תלמידו היה כותב תחילה את דברי הנבואה על ספר וקורא אחר כך לפני העם. פעמים עלו בספר רק תמציתם של דבריהם או גם קטעים מהם, ובצורה מקטעת זו באו לידי מסדרי כתבי הקדש, ויש שאנו מוצאים בכתבי הקדש שנים שלשה קטעים של נבואות שונות אפילו בפרק אחד. בכלל הרבה מדברי הנביאים אבדו במשך הזמן. לפי המסורה קמו לישראל ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות. ובני הנביאים היו הרבה מאות, ואולם בסך הכל נשארו לנו שלשה ספרים גדולים: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, ושנים עשר ספרים שמפני קטנותם בכמות נתחברו לספר אחד – תרי-עשר. בכלל הרבה מדברי הנביאים נאבדו במשך הזמן, ויש שנביא אחד נבא כמה וכמה שנים, ומכל נבואותיו המרובות לא נשארו אלא פרשיות אחדות, או שלא נשאר מהם כלום, ורק במקרה נשאר שמם לזכרון בדברי חבריהם או תלמידיהם.

סדורם של ספרי הנביאים בכתבי הקדש אינו לפי סדר הזמנים, אלא פי מה שנזדמנו לידי המסדר ראשון, ראשון. וחכמי הדורות הבאים לא רצו לשנות מן הסדר המקובל. ואולי היו גם טעמים טכניים לסדור זה. וכבר העירו גם חכמי התלמוד ז"ל, כי לפעמים נשתרבבו פסוקים אחדים מדברי נביא אחד לתוך ספרו של נביא אחר. ואולם אנו איננו רוצים להכניס את עצמנו בהשערות, ובפרט שהעיקר הוא אצלנו החקירה במהות הנבואה ולמודיה הנשגבים. וכלל גדול הוא בידינו, כי רוח הנבואה שממקור אחד מוצאה אחת היא, לפיכך אין מחלוקת בין נביא ובין נביא, אלא שהאחד משלים את דברי השני. ואם יש שני כתובים הנראים כסותרים זה את זה, תמיד אפשר למצוא כתוב שלישי, שיכריע ביניהם ויוכיח, כי אלו ואלו דברי אלהים חיים.