כשאני הכרתי אותו היה כבר שבור בגופו.

זה היה בימי המלחמה, בחורף שנת תרע"ד. עיניו היו טרוטות, פניו חיורים וכל גופו כחרס הנשבר. אבל רוחו היתה במדה ידועה עוד אמיצה. הספרות העברית, וביחוד העתיקה, והשפה העברית היו תוכן חייו, ובהן היה כל שיחו והגיגו. ור' יצחק הורביץ היה כל ימיו איש מלחמה. ירושלים ילדתו ובה התחנך ובישיבותיה למד. הרוח המחניקה שהיתה שוררת בעיר מעוזנו, שבה התבצרו בטלנים ושנוררים ושפכו את ממשלתם על הכל, לא נתנה להורביץ הצעיר להתפתח כראוי, אבל כצעיר בעל שאר רוח, לא היה יכול להסתפק במה שהושיטו לו רבותיו. מרחוק נודע לו שיש עוד עולמות של אידיאות ומחשבות אחרות, והוא חיפש ומצא וקרא בספרות העברית החדשה בגניבה כנהוג, וכל מה שקרא נקלט בקרבו וגרם לתסיסה רוחנית.

אבל המבצר שהוא היה אסור בתוכו, חזק היה מאד, גם על המחשבה הושמו כבלים. ואוי לו למי שהיה מעיז לחשוב קצת אחרת, ומכל שכן להקל באיזה פרט קטן! והורביץ הצעיר היה צריך להלחם תמיד בתוך עצמו ובעצמו: להחביא את המחשבות התוססות בקרבו ולראות גם את העול והחושך והזוהמה שמסביב, מבלי לעקם את השפתים ולקבל הכל – אם לא באהבה – בשתיקה.

שמח היה יצחק הורביץ כשהתחילה תנועת הישוב החדש בארץ. צפרים חדשות וזמירות חדשות. והוא מכין את עצמו שגם הוא יבוא בין חלוצי הבונים ויכהן בתור מורה במושבה חפשית ויטע בלב תלמידיו הרכים אהבה לתורה, לדעת ולשפתם הלאומית. הוא למד וידע היטב את דקדוק השפה וכתב בסגנון יפה ומדויק, וגם דיבר עברית צחה ומדויקת.

והנה הגיע הזמן, והוא נתקבל למורה בבית־הספר שבזכרון־יעקב. מה ידמה לאשרו! צעיר ירושלמי, חניך “עץ חיים” יהיה לא מלמד עלוב, אלא מורה בבית־ספר מודרני של מושבה עברית מהישוב החדש.

אבל רבות מחשבות בלב צעיר.. והחיים הולכים בדרכם הם ומקצצים את הכנפים.

בית־הספר היה מיסודו של האיליאנס, והמנהל היה מטיפוס מיוחד, טיפוס אליאנסי, זה שגדל לנו הרבה בוגדים לאומיים…

הוא לא רצה שהמורה ילמד את התלמידים לדעת עברית. לפי דעתו די יהיה אם התלמידים ידעו קצת לפטפט צרפתית ולקרוא קצת עברית. ולפיכך כשראה את התלהבותו של המורה הירושלמי הצעיר ומסירותו לשפה העברית, בזהו בלבו ותמיד השתדל לעצור בעדו, שלא ירבה ללמד ומה שהוא מלמד לא יביא פרי.

ובאו ימי עינויים קשים, עינויים מוסריים, שנטלו את כל כוחו של יצחק הורביץ. לא די היה לו למנהל שקבע איזו תכנית משונה שהלימודים העבריים לא יביאו ברכה כי גם, למשל, בשעות שהתלמידים היו פנויים מכל עבודה מחוסר מורה היה משיב את הורביץ לפקח עליהם אבל אסר עליו באיסור חמור שלא ילמד אותם עברית וגם לא יכנס עמהם בשיחה, שמא יערים להכניס בשיחתו איזה ענין של לימוד. והורביץ היה צריך לסבול את היסורים הללו; ואם העיז לעשית איזה דבר קל שלא כרצון המנהל, מיד היה מעניש אותו בעונש כסף וגורע משכרו, מלבד מה שהיה מחרף ומגדף אותו כאחד הריקים.

ומה לעשות? לשוב לירושלים לישיבה? בודאי שלא היו מקבלים אותו, אחרי שמרד באופן גלוי ויצא להיות מורה באסכולי; ומה יעשה שם אם ישוב? ועל אפו וחמתו נשאר בזכרון וסבל חרפה למדי ונתענה תחת העול הכבד, ששם עליו הפקיד האליאנסי, עד שכהו עיניו, ואז קצבה לו היק"א תמיכה קטנה חדשית, כחמישים פרנק. ומזה היה חי בדוחק ובצמצום בירושלים עד שפרצה המלחמה.

בימי המלחמה, שהקצבה המועטה לא היתה בשום אופן מספיקה לכלכלת ביתו, בא ליפו. כאן מצא קצת עזר והמשיך את חייו העלובים.

בדברי עמו על־דבר הנחיצות לשפר את ספרותנו העתיקה ע"י הוצאה מודרנית עם באורים מודרניים, עם מפתחות ומבואות, קיבל הוא על עצמו לעשות מפתחות לרבות (מלבד לבראשית רבה, כי כבר קיבל אחר לעשות לספר זה מפתח), ולמרות שעיניו היו חלשות מאוד הכין את המפתחות ונעשו בטוב טעם ודעת, והעיקר ברצון ובחשק גדול לעזור לתחית ספרותנו.

בזמן הגירוש מיפו גלה גם הוא לפתח־תקוה. ואנכי הלכתי הגלילה. בבקרי את פתח־תקוה בראשית שנת התרע"ה ראיתיו שם. הוא כבתחילה המשיך את קיומו העלוב במצור ובמצוק.

אז היה הגירוש מפתח־תקוה. אנכי שבתי הגלילה והוא נשאר בפתח־תקוה. שם איך שהוא לא נתנו לו מכיריו לגווע ברעב. אך הנה המשטרה התורכית הרגישה בו והגלתו והוא הלך ירושלימה. שם לא נמצא מי שיעזור לו והוא, פשוט, גווע ומת ברעב בחורף תרע"ח. אלה הם קצות חיי חכם ירושלמי מסכן, חיי אדם ישר, שביקש כל ימיו לעבוד עבודה מועילה ולא מצא ואיבד את כוחותיו במלחמות נגד המכשולים הרבים והעצומים. עד שבאה המלחמה עם הגלות והרעב, ושמו קץ ליסוריו.

יהי שמך וזכרך ברוכים, אח אובד ונענה!

הפועל־הצעיר חוב. ח–ט. ניסן תרע"ט