אהבתי לשמוע את המוסף של ראש־השנה מהחזן של עיירתנו, ישראל שבתיל’ס. זה היה מלמד צנום, אבל קול עָרב היה לו. הוא לא היה שָר, ורק מטעים את המלים, והמלים היו חודרות מאליהן אל התוך, תוך הלב.
הנה הוא מטעים סדר מלכויות והנך מרגיש מלכות שמים בעולם: “מלכותו בכל משלה” — סדר ומשמעת: יום ולילה, אביב וסתיו, קיץ וחורף, המים נוזלים ויורדים, האדים מתנשאים ועולים, בַּכֹּל חוק קבוע, מלכות שמים בארץ. רק בני האדם קלקלו את הסדר. והנה אנחנו בני־ישראל בגולה, זהו לא סדר. אנחנו צריכים לשבת בארצנו ולעבוד את אדמתנו. בעבודת האדמה הננו מכירים מלכות השמים, הכל שם על־פי החוק הקבוע מששת ימי בראשית. אדם חורש, זורע, קוצר, מאסף. הכל עשה אלהים יפה בעתו; ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואנו סוחרים ומוכרים. נעים ונדים בארצות זרות, מקלקלים את חוקי הטבע ובעצמנו מתקלקלים. וישראל שבתיל’ס מתחנן וקורא: ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קדשך, תשרה נא מלכו שמים בארצנו האהובה על עם ישראל, השב לעבוד את אדמת אבותינו, ומלכות שמים זו תלך ותתפשט על האנושיות כולה, שבכל העולם, “וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה”. יחדלו בני האדם ממלחמות, מהריגות, מגאוה, משפלות… ישלוט גם ביניהם חוק קבוע, סדר ומשמעת, אהבה ואחוה…
והנה הוא קורא “זכרונות” וגעגועים עזים תוקפים אותך. לפניך עוברים כל הדורות וחליפות המאורעות שבהיסטוריה הקדומה שלנו: “זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולתיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, קודש ישראל לה' ראשית תבואָתה”. ה' כביכול מארש לו את כנסת ישראל וכותב לה כתובה — התורה שניתנה בסיני, משה ואהרן הם השושבינים, והעולם שמח. ואחר כך הלכו והלכו אל ארץ אבותם, אל הארץ אשר רק בה מצא אברהם אבינו קורת־רוח. זה כתוב בתורה ומפורש באגדת החכמים הקדמונים: בשעה שהיה אברהם מהלך בארם־נהרים ובארם נחור, ראה אותן אוכלין שותין ופוחזין, אמר: הלואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת, וכיון שהגיע לסולמה של צור (רס אן־נקורה) ראה אותן עוסקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר: הלואי יהא חלקי בארץ הזאת. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לזרעך אתן את הארץ הזאת (בראשית רבה ל"ט, סימן ח').
והנה ישראל החזן מגיע ל“שופרות”.
כאן קולו נעשה יותר צלול, תקיף; הוא איננו מתחנן, הוא תובע. די לישראל להתנוון בגולה, זמן הגאולה הגיע: “תקע בשופר גדול לחירותנו, ושא נס לקבץ גלויותינו, וקרב פזורינו מבין הגויים, ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ”. וישראל החזן מטעים כל מלה ומלה וכאילו אומר: רבונו של עולם! הגיעה השעה, כי גם עמך ישראל יחיה בסדר על־פי חוקי הטבע שלהם, כי יוכל לעשות לפניך את קרבנות חובותיו כמצווה עליו. עד מתי תהיה ההארמוניה האנושית העולמית פרועה ומקולקלת?
ויחד עם זה ישראל החזן בטוח, שעתידה הארמוניה לשלוט בעולם. בבטחון גמור ובוודאות גמורה הוא מטעים את הפסוק: “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים מארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים”. כן, יבואו האובדים, יבואו!
ובשיר של רקוד הוא מסיים: “היום תאמצנו”… ובהתרגשותו היה רוקע ברגל. כמה היינו רוצים לצאת אז במחול, אבל אין זה מן הנמוס לרקוד ביום הדין, השארנו הרקוד לשמחת תורה, שסוף־סוף לא אחרה לבוא.
בּשנת תרי“ד, בּכ”ד לחוֹדש שבט, נוֹלדתי בּעיר לאדי פּלך מוֹהילוֹב.
אבי צבי־הירש היה חוֹזר כּל השבוּע עם סוּסוֹ הדל על הכפרים לגבּוֹת מאת האיכּרים את חוֹבוֹתיו הפּעוּטים ולקנוֹת מעט מיבוּל אדמתם. כּמעט כּל השבוּע לא בּא מאכל חם אל פּיו, ויצא ידי חוֹבת אכילה בּתפּוּחי־אדמה צלוּיים וחתיכת מליח; ואך בּערב שבּת היה שב לביתוֹ.
קשים היוּ חייו וגדוֹל היה לחצוֹ, וּבכל זאת היה מתראה תמיד כּאיש אמיד, והיה נוֹתן נדבוֹת ביד רחבה וּמשׂבּיע עניים על שוּלחנוֹ. בּודאי היתה נפשוֹ מרה לוֹ על גוֹרלוֹ, אבל הוּא ידע למשוֹל בּרוּחוֹ והיה תמיד נוֹח לבּריוֹת וּמראה להם פּנים שׂוֹחקוֹת. בּשעה שהיה נח מעבוֹדתוֹ היה עוֹסק בּתוֹרה בּעיוּן וּבחשק נמרץ. אף כּי היה לו מקוֹם בּמזרח, עמד תמיד בּתפילתוֹ אצל התנוּר בּצד מערב, מכסה את ראשוֹ בּטליתוֹ וּמתפּלל בּחשאי וּברגש כּבוּש, כּי המצוה “והצנע לכת עם אלוֹהיך” היתה לוֹ למידה בּכל מעשׂיו.
ואמי גוֹלדה־חיה היתה לַמדנית גדוֹלה, בּקיאה בּכל הספרוּת האידית הדתית, יוֹדעת על־פּה את כּל התפילוֹת והבּרכוֹת וּבמכתביה היתה מערבת מלוֹת עבריוֹת רבּוֹת. היא סיפּרה לי, כּי בּהיוֹתה נערה היה מלמד יוֹשב ושוֹנה את תלמידיו בּבית אביה גמרא, והיא היתה יוֹשבת מרחוֹק ושוֹמעת, וּביוָם החמישי, כּשהיוּ התלמידים חוֹזרים לפני רבּם את פּרקם וּמתקשים בּאיזה ענין, – היתה היא מַזכּירתם.
גם היא היתה עוֹבדת תמיד עבוֹדה קשה, כּי היה עליה להכין מאכל לבני הבּית הרבּים, לפקח על הפּרה והעז, להגיש לאיכּרים הסרים בּימי השוּק אל הבּית מליחים מבוּשלים, ועם זה היתה מסתפּקת בּפת לחם קיבּר טבוּל בּציר דגים מלוּחים. וּביחוּד קשתה עליה העבוֹדה מעת שנתאַלמנה (אבי מת בּדמי ימיו, כבן ארבּעים ואחת) וכל פּרנסת הבּית היתה מוּטלת רק עליה; היא, האשה הקטנה והרזה, עמלה כּשבעה גברים להשׂבּיע את ילדיה וּלהשׂיא את בּנוֹתיה, עמלה כאילמת, בּלי התרעם על יוֹצרה וּבלי הרהר אחר מידוֹתיו, עד שיבש ליח עצמוֹתיה וּכשלוֹש שנים היתה מוּטלת כאבן על מיטתה, בּלי יכולת להניד יד אוֹ רגל, ורק מוֹחה לא חדל מעבוֹדתוֹ ושׂכלה היה בּריא ושלם עד שהשיבה את רוּחה הטהוֹרה אל האלוֹהים. כּשאני זוֹכר את חיי הוֹרי וּביחוּד חיי אמי, העשירים מצדם המוּסרי עוֹשר גדוֹל ונפלא והעניים מצדם החמרי לאין חקר, תזדעזע נפשי גם היוֹם והנני מרגיש איזוֹ התרוֹממות־הנפש יחד עם כּאב עצוּם.
לבּי עליכם, הוֹרי האוּמללים! ואתם הן לא יחידים הנכם בתוֹך עמנוּ הגדוֹל…
בּשנת תרכ"ז התחוֹלל בּעיירתנוּ החלירע וישׂם בּה שַמוֹת נוֹראוֹת. יוֹשבי העיירה היוּ כּנדהמים, נרעשים ונפחדים מפּני חרב המות, שגזרה על ימין ועל שׂמאל. היה בּעיירתנוּ “רוֹפא” אחד, ליזר, הוּא כּתב עברית יפה, – עד כּמה יפה אי אפשר, כּמוּבן, להגיד, – היה מוּחזק לבעל־לשוֹן והיה חוֹתם על “הצפירה”. ידיעתוֹ בּרפוּאה בּאה משעת היוֹתוָ משרת אצל רוֹפא אחד פּוֹלני בּעל־אחוּזה הסמוּכה ללאדי, צֶקרט, שבּוֹ האמין העם, כּי הוּא עוֹשׂה נפלאוֹת. בּימי שירוּתוֹ אצל צקרט רשם ליזר בּספר את המחלוֹת ואת הרפוּאוֹת. ואחר־כּך, כּשהיה לרוֹפא עוֹמד בּרשוּת עצמוֹ, מצא הכּל מוּכן לפניו והיה מרפּא על פּי הספר שבּידוֹ.
כּשהיוּ השנים כּתיקוּנן היתה ידיעתוֹ מספּיקה די והוֹתר, וחוֹלי עיירתנוּ היוּ מתרפּאים אוֹ מתים, כּנהוּג, בּמידה רגילה, ולא היה איש שיפקפּק בּמוּמחיוּתוֹ של ליזר, אבל בּעת המגיפה רפוּ ידי הרוֹפא המוּמחה הזה. המחלה היתה בּאה פּתאוֹם וכעבוֹר שתים־שלוֹש שעות הוּרד החוֹלה על הרצפּה… הרוֹפא, אמנם היה ממהר וּמכתת רגליו מבּית לבית, אבל לעזוֹר לא יכוֹל בּמאוּמה. “התפּללו לה'” – היתה תשוּבתוֹ האחת.
סחרה הדל של לאדי העלוּבה שבת. אי אפשר היה לעסוֹק בּאיזה דבר בּזמן שמלאך־המות מבּיט לכל העבָרים בּאלפי עיניו החוֹדרוֹת. אנשי העיירה נעשׂוּ אגוּדוֹת ומשמרוֹת להתהלך בּרחוֹבוָת ולהכּנס לתוך הבּתים הנגוּעים, לשפשף את החוֹלה בּחרולים וּלהחם את בּשׂרוֹ בּבקבּוּקי מים רוֹתחים, והעיקר – לפקח על בּני המשפּחה של החוֹלה, בּשעוֹת שהם הלוּמים ואוֹבדי־עצוֹת. המשמרוֹת היוּ יוֹצאוֹת בּכל לילה לרחוֹבוֹת העיירה בּתוּפּים וכינוֹרוֹת כּדי לשׂמח את הלבבוֹת ולהסיר את הפּחד מקרב העם, וּבהשמע קוֹל זעקה מאיזה בּית, היו ממהרוֹת להכּנס שמה ולעזוֹר עד כּמה שיגן היתה מגעת.
וביחוּד היתה אז נוֹראה העבוֹדה של חברי ה“חברה קַדישא”. אבי ז"ל נמנה בּשנה ההיא לחבר בּחברה זוֹ ועליו היה לשמש שנה אחת, והנה עלה בּגורלוֹ לשמש דוקא בּשעת מבוּכה נוֹראה כּזו. והוּא עשׂה את מלאכתוֹ בּאמוּנה, לא נח ולא שקט לא בּיום ולא בּלילה. לפעמים מתוּ בּיוֹם אחד עשׂרה אנשים ויוֹתר. וזה בּעיירה קטנה כלאדי… היוּ בּתים שנתרוֹקנוּ לגמרי מיוֹשביהם.
צריך היה לבקש תרוּפות למחלה האיוּמה הזאת. אבל התרוּפוֹת היו מוּעטוֹת מאד. שׂמוּ לענה בּיין־שׂרף או פּשוּט במים, וּמַמשקה זה שתוּ בּכל יוֹם בּבּוֹקר או גם בּערב כּוֹס קטנה לחיזוּק הקיבה. זוּלת זאת השתמשוּ בּסגוּלוֹת. בּחוּצוֹת אספוּ צפיעי־בּקר וישׂימוּ בּהם אש, והאמינוּ כּי העשן מגרש את המגיפה. העמידוּ גם חוּפּה בּבית־הקברוֹת. החתן היה יוֹסקה־ליזר־ דגים’ס – בּריה משוּנה, שכּל ימיו לא פּסק מהתגרד, גמגם בּלשוֹנוֹ ודעתוֹ היתה קצרה מאד, – אידיוֹט ממש. לפני שנים אחדוֹת זכה שיקראוּהוּ לצבא, ו“המַרשל” הממוּנה על הקרוּאים לצבא, “פּאן” פוֹלני שרצה להכשיל חיל רוּסיה כּי יהיה כּוּלוֹ עיור וּפיסח, שׂמח מאד על הבּריה הזאת וקרא: "איש־חיל יוֹסקה זה, יעבוֹד את הקיסר ואת המוֹלדת בּאמונּה!.. וּכשבּא לגדוּד הצבא והתחיל להתגרד, מיהרוּ, כּמוּבן, לפטוֹר אוֹתוֹ ולהשיבוֹ לעיירתוֹ בּשלוֹם… עכשיו השׂיאוּ לוֹ איזוֹ יתוֹמה בּבית־העלמין, וכל חשוּבי העיר רקדוּ ואמרוּ “לחיים”, והתנקמוּ בּמלאך־המות נקמה רבּה. בּשׂמחה זוֹ לקחה חלק גדוֹל, כּמוּבן, הסַבתא שלי צירלי. היא אספה את הכּסף להוֹצאוֹת החתוּנה והיא יצאה ראשוֹנה בּמחוֹל על יד הקברים הרעננים…
ואוּלם מלאך־המות מיהר גם הוּא להתנקם בּה. בּשׂמחת־תוֹרה תרכ"ז חלה אישה, זקני ר' ניסן, בּמחלת החלירע.
כּששבתי אחרי ההקפוֹת מבּית המדרש מצאתי בּביתנוּ אנשים רבּים, שבּאוְ לשפשף את החוֹלה, והנה בּא גם ליזר־מרדכי הסנדלר, שהיה קצת למדן, יוֹדע גם דף גמרא, ועל פּי בּקשת זקני התחיל לקרוֹא לפניו בּקוֹל יללה “על חטא”. נזדעזענוּ כּוּלנוּ עד עוֹמק נפשנוּ כּששמענוּ את קוֹל הקוֹרא, וּבכיה עצוּמה מילאה את כּל הבּית. אחר־כּך בּירך זקני את כּוּלנוּ וגם אוָתי בּירך ואמר: “היֵה אדם ואז יִיטב לך”.
וּבאִיסרוּ חג בּבּוֹקר מת זקני. הוּא היה מחשוּבי העיר. אחת לשלוֹש שנים היה מסיים את הש"ס כּוּלוֹ. אנשי העדה התיעצוּ והחליטוּ לבחוֹר בּוֹ למליץ טוֹב בּעד עיירתוֹ האוּמללה. כּתבוּ פּתקה־בּקשה לדיין־האמת – כּי יסיר את ידוֹ הקשה מעל יוֹשבי לאדי, ואת הפּתקה הזאת שׂמוּ בּידוֹ אחרי שהוֹרידוּהוּ אל קברוֹ.
ואמנם רפתה המחלה, עד כּי חדלה כּולּה…
מהטיפּוּסים החשוּבים בּיֹותר, שאני זוֹכר מימי ילדוּתי, היא בּלי ספק, אֵם־אבי (“די בּאבּע צירלי”), ועל שמה נקרא גם זקני – ניסן צירליס, ואבי – הירשע צירליס. זאת היתה נשמת גבר תקיף שנתגלגלה בּגוּף אשה. היא היתה נעוּלה מגפים, על ראשה צנוּפה כּכדוּר מטפּחת־משי גדוֹלה, מעילה (“קאטינקע”) לבוּש רק על יד אחת והיד השניה של המעיל מתחת לבית־שחיה; בּידה האחת מקל עבה וּבשניה – קוּפסת־טבּק. והיא, הסבתה, תמיד הוֹלכת, תמיד טרוּדה.
ואמנם רבּוֹת טרדוֹתיה. מלבד שהיא היתה המפרנסת, וּמלבד שהיתה המיַלדת (רק לעת זקנה התירה לעצמה לקבּל שׂכר מיוֹלדוֹת אמידוֹת, לפי ראוּת עיני הנוֹתנוֹת) עוֹד היתה פּרנסת היוֹלדוֹת העניוֹת, היתוֹמים והיתוֹמוֹת וּסתם עניים וּקשי־יוֹם מוּטלת עליה.
– נוּ, נוּ, – היתה מזרזת, בּבוֹאה לאשה היוֹשבת על המַשבּר, – מהרי, בּתי, מהרי, אין פּנאי. לא צריך להתפּנק יותר מדי… אשה זריזה דוֹחקת קצת את עצמה אחת־שתים ויוֹלדת. רק לא התפּנקות, רק לא רשלנוּת!
וּכשבּאה לאשה אמידה לקבּל נדבה, גם כּן היו דבריה מקוּטעים ונאמרוּ מתוך זירוּז:
– אין פּנאי,עטרתי, תני צוּקר, תה, קצת כּסף מזוּמן… שם מחכּוֹת יוֹלדוֹת עניוֹת. בּודאי תמצאי גם כּוּתוֹנת ישנה נקיה. אין חיתוּלים. רק מהרי, עטרתי, אין פּנאי…
וּכשהיה צריך להכניס כּלה עניה לחוּפּה, אז גדלה חריצוּתה שבעתים. מלבד שׂמלוֹת לכּלה וטלית וּבגדים לחתן – היתה גם מבטיחה, שהזוּג יהיה סמוּך זמן־מה על שוּלחנה. אי אפשר להטיל את פּרנסת הבּית על הצעיר הנוֹשׂא אשה בּטרם שיבסס קצת את מעמדוֹ.
מעת שהכּרתי אותה לא ראיתי שׂחוֹק על שׂפתוֹתיה. תמיד היתה טרוּדה, תמיד בּוֹססה בּמגפיה את הבּוֹץ העמוֹק, מַקלה בּידה הימנית וקוּפסת־הטבּק בּידה השׂמאלית, וּמרוֹב טרדה לא היתה פּוֹתחת את הקוּפסה להריח בּה בּלתי אם לעתים רחוֹקות.
מפּניה היוּ יראים גם הגבירים, שאליהם היתה פּוֹנה כּשנצטרכה לנדבה הגוּנה. אחרי־כן, כּשבּא האדמוֹ"ר1 ר' זלמן (בּנוֹ של בּעל ה“צמח צדק”) לשכּוֹן בּלאדי, הכּיר גם הוּא לטוֹב את הסבתה והיא היתה האשה היחידה שהיתה נכנסת אל חדרוֹ לבקש ממנוּ נדבה וּתפילה בּעד החוֹלים.
היא היתה רחוֹקה מכּל מחלוֹקת, מכּל הקטטוֹת והמריבוֹת שמילאו את כּל עיירתנוּ העלוּבה. לנגד עיניה היוּ תמיד מרחפים החלכּאים, החוֹלים וכל המסכּנים הרבּים, שצריך היה להקל את צערם.
לקרוֹא בּסידוּר לא ידעה. לבית־הכּנסת לא היתה הוֹלכת אלא בּשבּתוֹת וּמוֹעדים, וגם זה לזמן קצר. שם היתה אֹומרת קדוּשה וּברכוּ מפּי איזוּ אשה למדנית ודי לה. היא עבדה את ה' בּמעשׂים טובים, לא בדבר־שפתים.
-
אדוֹננוּ מוֹרנוּ ורבּנוּ: כּינוּי לרבּם של חסידים. ↩
אישים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
נתן וסילבסקי
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
נתן וסילבסקי נולד ונתחנך בפולטבה בבית הורים אינטליגנטים. אחיו הבכור של נתן היה ד"ר ומשורר ברוסית, ואחותו היתה עורכת־משנה לז’ורנל 3нaнie וגם הוא, נתן היה בעל כשרונות מצוינים, מהיהדות לא ידע כלום עד שנכנס למחלקה השביעית של הגימנסיה בפולטבה, ואז על ידי השפעת חבר אחד נתודע לאגודת הלאומיים וחובבי־ציון. התחיל ללמוד עברית ובמשך זמן קצר סגל לו את השפה העברית והשתתף בכל עבודות הלאומיים בהתלהבות. וגם בזה לא הסתפק והגיע לידי בקשת אלהי ישראל ובימי אלול בא לקרוא סליחות. הוא השתתף גם בחברות הצדקה של הקהלה כמו בבית התבשיל לתלמידי התלמוד־תורה וכדומה, ונתן שעורים חנם לתלמידים עניים.
לקונגרס הראשון נבחרנו שנינו, אני והוא, לצירי הציונים שבפולטבה. מלא תקוה הלך הצעיר וסילבסקי לבזל, הוא היה אז סטודנט באוניברסיטה שבאודיסה. התעניין בכל הזרמים הרוחניים שמשלו אז בבני דורו, וביותר לקחה אז לבו חבת־ציון.
זכורני את נאומו שנאם לפני הקהל בפולטבה בבואו לתת דין וחשבון על הקונגרס הראשון. הוא הקסים אז את הקהל בדבריו שנבעו מתוך תוכה של נשמתו.
אבל כעבור איזה חדשים באה ידיעה מאודיסה שהוא אבד את עצמו לדעת. בפתקא שהשאיר על שם אבותיו, שאותם אהב וכבד מאד, בקש סליחה על המעשה שהוא עושה, מפני שמרגיש את עצמו חוטא ואינו כדאי להשאר בחיים.
הוא שפט את עצמו למות כאילו היה בטוח שאחריו יהיה כבר דור שכולו זכאי…
גם היום, כשאני נזכר בצעיר הנלבב הזה לבי יבכה בקרבי, והוא הלא לא יחיד, צעירים רבים היו כמוהו, ודוקא מבעלי הנפש, שמרדו בחיים ואבדתם ניכרת מאד בתוך מחננו דל הכח…
אי אפשר שלא לכבד זכרו. הן הוא לא היה יכול לסבול כל פגימה בנפשו הוא (לאחרים בודאי שהיה סולח), ואיך אפשר שלא לכבד זכר צעיר טהר לב כמוהו? ואף על פי כן, רגש מר תוקף אותנו, בשמענו בת־קול מנהמת כיונה: יצאוני בני ואינם. את עצמם שחררו ואת עמם דלדלו…
“ספר הקונגרס” תרפ"ג
ר' יעקב פלוטקין ז"ל
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
יעקב פלוטקין היה סוחר חביב בעיר פולטבה שנים רבות ועסקן חרוץ בכל עניני הציבור. לא היה דבר חשוב אחד הנוגע לכלל ישראל או לקהלת פולטבה שפ. לא השתתף בו בכספו ובטרחתו ועבודתו היתה פוריה מאד. בתלמוד תורה, בבית החולים, בציוניות, באגודת שווי זכיות, בהגנה־עצמית – בכל דבר נטל פ. חלק בראש. ביחוד היה סדרן נפלא בכל חגיגה שנעשתה לשם תעמולה, לחבב על ידה כל רעיון טוב. בעת שהעבודה היתה דרושה, לא ידע הוא מנוחה ולא נתן לאחרים לישון. האנרגיה שלו לא ידעה כל גבול ממש. הוא ידע גם את הספרות העברית ואהב אותה והשתדל לחבבה גם על אחרים.
והאיש הזה עזב את עירו, שהיה בה חביב ונכבד וחי חיים של איש אמיד ובא לארץ־ישראל. מטרתו היתה להתאחז בה בתור אכר. אבל בשביל שידע את תנאי החיים פה, קבל על עצמו להיות מתחילה פועל פשוט.
הוא ידע, כי החיים של פועל מרים מאד ואף על פי כן קבל על עצמו באהבה את המשא הכבד הזה, אף על פי שכבר עברו עליו ארבעים ושלש שנה בתנאי חיים אחרים.
הוא בא לרחובות ועבד שם ביקב בשכר עשרה גרוש ליום. הסתפק בפת וירק ותבשיל של פולים שהיה מכין בעצמו. וגם את כותנתו היה כובס בעצמו.
הוא הראה את כשרונו להסתגל אל החיים של עניי העם, להסתפק בשכרו המועט ולהנעים את החיים עד כמה שאפשר על ידי בקיאותו בכל המלאכות, כמו במלאכת האנשים כן במלאכת הנשים.
מרחובות הלך הגלילה ובא לסג’רה ועבד שם בתור פועל אצל הפקידות של יק"א ולא משך ידו מכל עבודה קשה.
וכשהיו בני המושבות צריכים להגנה היה פ. הולך עם החלוצים בראש. כשהצטרכו לצאת ולחרוש בפעם הראשונה את אדמת אום אל ג’באל יצא גם פ. בתוך שאר הפועלים, והערבים פּצעוהו פצעים אנושים, וכאשר נרפא בפעם ההיא התנפלו עליו ערבים פעם שניה ופצעוהו עוד, וימים רבים היה מוטל על ערש דוי.
וכשנשמע בלילה שהערבים מתנפלים על המושבה, ראו את פ. עומד חבוש פצעיו וקנה הרובה בידו.
הוא נרפא וחשב להתאחז במושבה בתור אכר. הפקידות הטתה אליו רצון ונתנה לו תקוה טובה, אך אחר כך מצאה איזו מניעה (מפני שהוא כבר זקן), והוא הצטער על הדבר הזה מאד ובשני החדשים האחרונים היה עצוב רוח, כי הפצעים הכשילו כחו וביחוד בראותו כי תקותו נכזבה.
בה' בכסלו באה בשורה, כי הפקידות גמרה לתת לפ. נחלת שדה, אך היא אחרה מעט… הוא מת ביום ההוא.
יכו היה פלוטקין לחיות ברוחה גם בארץ ישראל הודות לכשרונותיו המצוינים. הוא היה מנהל מצוין לספרי חשבון, אדמיניסטרטור שמעטים כמותו, אבל הוא רצה בתחית עמו, ותחית העם אי אפשר אלא ע"י פועלים ממש, ובשביל זה הקריב את חייו. תהא נא נשמתך צרורה בצרור החיים יחד עם כל נשמות גבורי אומתנו שהקדישו בשבילה את חלבם ודמם.
“יזכור” תרע"ב
דוב ברוכוב בנעוריו
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
(משהו מזכרונותי)
ילדותו של ד. ברוכוב היתה בראשית ימי חבת ציון. אביו ר' משה אהרן ברוכוב (ה' יאריך ימיו) היה עובד חרוץ בתור מורה עברי בפולטבה וקנאי לשפה העברית, שהתחיל ללמד עברית בעברית ואפילו בבית ספר לבנות, למרות רצון המנהלות הגבירות שראו בדבר זה מין שגעון. יחד עם זה היה מאסף בחריצות את הנדבות לקופת חו"צ. גם אשתו, אם דוב הצעיר, היתה יהודיה עמלה, אוהבת עבודה. באטמוספירה שכזו נתחנך הילד. אבל מהרה באו זרמים חדשים שהציפו אותו. הוא נכנס אל הגמנסיה, הספרות הרוסית השפיעה עליו, ובתקופה ההיא היתה רבה תנועת הסוציאל־דימוקרטיה. כבעל כשרון מקורי היו לעתים קרובות התנגשות בינו ובין המורים הפדַנטיים. הוא כתב חבורים יפים, אבל לאו דוקא לפי התכנית שנתנו המורים. הוא התיר שאלות מסובכות במתימטיקה, אבל תמיד היה ממציא תיאוריות חדשות. והדבר הזה היה מכעיס את המורים, שהקפידו על כבודם וביחוד שלא יצאו התלמידים מהגבול שגבלו להם בשכלם המצומצם ולפי דרישת הממשלה הצארית.
בגמנסיה היו עוד תלמידים עברים וכולם היו קשורים יחד באהבת חברים נאמנה. זה היה הגרעין הלאומי של הדור העברי הצעיר בפולטבה. ביניהם גדלו חברינו יצחק בן צבי, יצחק קלוגאי ובני הרופא אליהו ועוד.
דרוש היה למצוא סינתיזה בין הזרם הסוציאליסטי ובין חבת ציון. דוב ברוכוב בהרגשתו הדקה ובהבנתו העמוקה הבין שבלב היהודי אפשר וגם מוכרח שיתמזגו שני האלמנטים האלה יחד על ידי העבודה הממשית היוצרת ודוקא בציון, והוא יצר את התנועה “פועלי־ציון”, שעל דגלה יחשבו רבבות צעירי ישראל בארץ ובחוץ־לארץ.
מהגימנסיה יצא ברוכוב עם “תעודת־זאב”, כלומר, קבל בעד הנהגתו ציון “שלשה”, ובזה נגדר בעדו הדרך לאוניברסיטה. אבל הוא התקדם בידיעותיו מתוך ספרים ומתוך עצם החיים.
יוסף ויתקין ז"ל
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
את הצעיר יוסף ויתקין ז"ל הייתי מבקר לעתים קרובות, אחרי שובו מוינה, ולא רק בשביל לקיים מצות ביקור חולים. לבי נמשך אחרי עדינות רוחו הנפלאה. ידעתי, כי הוא הקדיש את עצמו כליל בשביל אמו ואחיותיו, וכל שכרו היה מוציא עליהן, וכל זה עשה בצניעות נפלאה ולא החזיק לעצמו טובה. ידעתי, כי הוא חובב ציון, כי מסור הוא לעמו, לשפתו וכל מה שעשה היה בתמימות, בענות צדק, בקדושה ובטהרה.
אחרי הנתוח הקשה שנעשה לו בוינה, מיהר לשוב לארץ־ישראל, חרד היה פן ימות ויקבר בארץ העמים. ופה ביקש שיקברוהו בראשון־לציון, במקום שהעמיד תלמידים חביבים.
לפעמים חשבתי: גידולים כאלה מאין הם באים?
אנכי ידעתי שהוא אינו דתי. אמנם, הוא היה מבקש את ה', כך אמר לי, אבל מבקש בדרך שאי אפשר למצוא, בדרך רציונלי, ויהי נבוך בחיפושיו ואומלל מאוד.
אומלל הוא האדם בלי אמונה גם כשהוא בריא, וקל וחומר כשהוא חולה ויודע, כמו שהתודה לפני, שגופו חלש והמיקרובים מתרבים ומשחיתים את הגוף, והוא צועד אל המות והכליון באין תקוה. “אנכי סובל יסורים יותר גדולים מאלה של איוב, אמר לי פעם, לאיוב היה, לכל הפחות, על מי להתרעם”. והצעיר הזה, הבלתי מאמין, הקריב את כל נפשו בעד החסד והטוב, בעד קניני עמו.
מאין שאב את הכוח הזה, כוח של מסירת נפש?
פעם אחת גילה את הסוד הזה.
– “אני הייתי מלפנים רחוק מהיהדות לגמרי. מושפע הייתי מרעיונות אחרים ומאידיאלים אחרים ואת קניני עמי כמעט שכחתי, אבל דמות דיוקנו של אבי נצבה תמיד לעיני, והיא משכה אותי בכוחה הרב אל עמי, והיא שגרמה לי להקדיש את עצמי לעבודת ישראל וארצו. הוא היה שו”ב בקורסק, עניו וצנוע, אבל לב גדול היה לו, לב יהודי גדול. הוא היה גם מאמין גדול. הרבה יסורים נוראים סבל בחייו, שגם המה היו קצרים, אך הוא התחזק ומתמימותו לא הרפה ואת ארץ־ישראל אהב באמת".
תרע“ב. בהקדמה ל”מבחר כתבי י. ויתקין".
ר' יצחק הורביץ ז"ל
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
כשאני הכרתי אותו היה כבר שבור בגופו.
זה היה בימי המלחמה, בחורף שנת תרע"ד. עיניו היו טרוטות, פניו חיורים וכל גופו כחרס הנשבר. אבל רוחו היתה במדה ידועה עוד אמיצה. הספרות העברית, וביחוד העתיקה, והשפה העברית היו תוכן חייו, ובהן היה כל שיחו והגיגו. ור' יצחק הורביץ היה כל ימיו איש מלחמה. ירושלים ילדתו ובה התחנך ובישיבותיה למד. הרוח המחניקה שהיתה שוררת בעיר מעוזנו, שבה התבצרו בטלנים ושנוררים ושפכו את ממשלתם על הכל, לא נתנה להורביץ הצעיר להתפתח כראוי, אבל כצעיר בעל שאר רוח, לא היה יכול להסתפק במה שהושיטו לו רבותיו. מרחוק נודע לו שיש עוד עולמות של אידיאות ומחשבות אחרות, והוא חיפש ומצא וקרא בספרות העברית החדשה בגניבה כנהוג, וכל מה שקרא נקלט בקרבו וגרם לתסיסה רוחנית.
אבל המבצר שהוא היה אסור בתוכו, חזק היה מאד, גם על המחשבה הושמו כבלים. ואוי לו למי שהיה מעיז לחשוב קצת אחרת, ומכל שכן להקל באיזה פרט קטן! והורביץ הצעיר היה צריך להלחם תמיד בתוך עצמו ובעצמו: להחביא את המחשבות התוססות בקרבו ולראות גם את העול והחושך והזוהמה שמסביב, מבלי לעקם את השפתים ולקבל הכל – אם לא באהבה – בשתיקה.
שמח היה יצחק הורביץ כשהתחילה תנועת הישוב החדש בארץ. צפרים חדשות וזמירות חדשות. והוא מכין את עצמו שגם הוא יבוא בין חלוצי הבונים ויכהן בתור מורה במושבה חפשית ויטע בלב תלמידיו הרכים אהבה לתורה, לדעת ולשפתם הלאומית. הוא למד וידע היטב את דקדוק השפה וכתב בסגנון יפה ומדויק, וגם דיבר עברית צחה ומדויקת.
והנה הגיע הזמן, והוא נתקבל למורה בבית־הספר שבזכרון־יעקב. מה ידמה לאשרו! צעיר ירושלמי, חניך “עץ חיים” יהיה לא מלמד עלוב, אלא מורה בבית־ספר מודרני של מושבה עברית מהישוב החדש.
אבל רבות מחשבות בלב צעיר.. והחיים הולכים בדרכם הם ומקצצים את הכנפים.
בית־הספר היה מיסודו של האיליאנס, והמנהל היה מטיפוס מיוחד, טיפוס אליאנסי, זה שגדל לנו הרבה בוגדים לאומיים…
הוא לא רצה שהמורה ילמד את התלמידים לדעת עברית. לפי דעתו די יהיה אם התלמידים ידעו קצת לפטפט צרפתית ולקרוא קצת עברית. ולפיכך כשראה את התלהבותו של המורה הירושלמי הצעיר ומסירותו לשפה העברית, בזהו בלבו ותמיד השתדל לעצור בעדו, שלא ירבה ללמד ומה שהוא מלמד לא יביא פרי.
ובאו ימי עינויים קשים, עינויים מוסריים, שנטלו את כל כוחו של יצחק הורביץ. לא די היה לו למנהל שקבע איזו תכנית משונה שהלימודים העבריים לא יביאו ברכה כי גם, למשל, בשעות שהתלמידים היו פנויים מכל עבודה מחוסר מורה היה משיב את הורביץ לפקח עליהם אבל אסר עליו באיסור חמור שלא ילמד אותם עברית וגם לא יכנס עמהם בשיחה, שמא יערים להכניס בשיחתו איזה ענין של לימוד. והורביץ היה צריך לסבול את היסורים הללו; ואם העיז לעשית איזה דבר קל שלא כרצון המנהל, מיד היה מעניש אותו בעונש כסף וגורע משכרו, מלבד מה שהיה מחרף ומגדף אותו כאחד הריקים.
ומה לעשות? לשוב לירושלים לישיבה? בודאי שלא היו מקבלים אותו, אחרי שמרד באופן גלוי ויצא להיות מורה באסכולי; ומה יעשה שם אם ישוב? ועל אפו וחמתו נשאר בזכרון וסבל חרפה למדי ונתענה תחת העול הכבד, ששם עליו הפקיד האליאנסי, עד שכהו עיניו, ואז קצבה לו היק"א תמיכה קטנה חדשית, כחמישים פרנק. ומזה היה חי בדוחק ובצמצום בירושלים עד שפרצה המלחמה.
בימי המלחמה, שהקצבה המועטה לא היתה בשום אופן מספיקה לכלכלת ביתו, בא ליפו. כאן מצא קצת עזר והמשיך את חייו העלובים.
בדברי עמו על־דבר הנחיצות לשפר את ספרותנו העתיקה ע"י הוצאה מודרנית עם באורים מודרניים, עם מפתחות ומבואות, קיבל הוא על עצמו לעשות מפתחות לרבות (מלבד לבראשית רבה, כי כבר קיבל אחר לעשות לספר זה מפתח), ולמרות שעיניו היו חלשות מאוד הכין את המפתחות ונעשו בטוב טעם ודעת, והעיקר ברצון ובחשק גדול לעזור לתחית ספרותנו.
בזמן הגירוש מיפו גלה גם הוא לפתח־תקוה. ואנכי הלכתי הגלילה. בבקרי את פתח־תקוה בראשית שנת התרע"ה ראיתיו שם. הוא כבתחילה המשיך את קיומו העלוב במצור ובמצוק.
אז היה הגירוש מפתח־תקוה. אנכי שבתי הגלילה והוא נשאר בפתח־תקוה. שם איך שהוא לא נתנו לו מכיריו לגווע ברעב. אך הנה המשטרה התורכית הרגישה בו והגלתו והוא הלך ירושלימה. שם לא נמצא מי שיעזור לו והוא, פשוט, גווע ומת ברעב בחורף תרע"ח. אלה הם קצות חיי חכם ירושלמי מסכן, חיי אדם ישר, שביקש כל ימיו לעבוד עבודה מועילה ולא מצא ואיבד את כוחותיו במלחמות נגד המכשולים הרבים והעצומים. עד שבאה המלחמה עם הגלות והרעב, ושמו קץ ליסוריו.
יהי שמך וזכרך ברוכים, אח אובד ונענה!
הפועל־הצעיר חוב. ח–ט. ניסן תרע"ט
האדם עץ השדה
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
(עפ"י לינוי)
לזכר ר' ראובן שרגורודסקי ז"ל
שלום רב לך, אילן עתיק ימים, כסוי אזוב ונבוב בטן! רואה אני, כי רבים יסוריך, יסורי זקנה; אבל עדת דבורים עמלות קננו בך, והן ממתיקות לך את מרירות החיים. עפות הנה, הזריזות לכָּר, לאחוּ, ובשמחה תשובנה אליך, בהביאן לך פרי פרחים – דבש מתוק וצלול.
הה, אילן! הנך מזכירני זקן אחד, זקני החביב, שאליו הייתי קשור בכל נימי נפשי, בימים שאנוכי בעצמי הייתי עוד נטע רך…
כמוך, אילן, היה זקני דל וצנוע, וכמוך היה לו אוצר דבש מתוק. לבו־כורתו היה מלא חכמה מתוקה, ועדת דבורים היתה לו – מחשבות טסות כברקים, עפות בחלל הבריאה ומביאות לו צוף דבש, תמצית תבונה.
ולפעמים היו מחשבותיו־הדבורים מרחיקות לעוף מעבר לימים ואיים רחוקים ומגיעות עד אותם הפרחים הנפלאים, שגם בסתיו אינם נובלים, כי רוח האביב של הנצח נושב בם. ומגן העדן תביאנה לזקני עסיסי טוהר, ואז זוהר של שלוה והשקט האירו פניו העדינים, הקמוטים; ותקות חיי־עד שעשעה את רוחו הזכה, הרכה.
לזכרון עובד כשר ואמיץ לב
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
קראתי בעתון את הידיעה, שחיים יעקב העגלון נהרג בנפלו מעל האוטומוביל שנהפך בדרך נסיעתו מירושלים ליפו.
זה היה אחד הטיפוסים הנעלים האידיאליסטים, שקמו מבני ההמון שלנו. לפני שבע שנים בערך שכבתי בבית החולים “שערי צדק” בירושלים ועל ידי הניחו במיטה חולה, שהובא במצב קשה, בלי הכרת עצמותו. אבל אחר זמן קצר שבה בינתו אליו, אך מכאוביו היו עצומים, אף על פי כן ביקש מקרוביו שבאו לבקרו להביא לו עתונים אמריקאיים.
נכנסתי עמו בדברים, והנה זה היה חיים יעקב העגלון, “זקן העגלונים”, ומתוך שיחה קצרה הבנתי, שיש לי עסק עם איש מפותח, קצת בר־אורין ויודע את העולם.
לפני שלושים שנה לא היה חיבור דרכים בין ירושלים ובין יפו, היו עוברים רק על חמורים ברכיבה. והנה העיז האיש הזה להיות עגלון והעביר נוסעים בעגלה מירושלים עד יפו ובחזרה. הדבר הזה היה חידוש גדול, דרוש היה אז אומץ לב מיוחד, שיהודי יעבור בדרכים בימים ההם לבדו ולא יפחד מפני שודדים ויבטח, כי עגלתו תעבור בשלום.
והוא עשה והצליח. עושר אמנם לא עשה, אבל הראה, שאם יש רצון אז אפשר גם בארץ־ישראל להתגבר על מכשולים ולעשות דבר מה.
והדבר היה חשוב מאוד. עם עגלון יהודי היה תמיד יותר נוח לנסוע. והעיקר, שאין צורך לסמוך תמיד על זרים, שהם יעשו הכל בשביל היהודים, וליהודים אין עבודה אחרת, אלא לפתוח את הכיס ולשלם.
וביחוד היה הדבר מפליא, שחיים־יעקב זה הוא יליד ירושלים, למד בישיבות, והוא מאס בחלוקה ובחר להיות נוהג בסוסים.
מחלתו באה לו במקרה. כשעבר בלילה לא רחוק ממוצא במדרון נבהל אחד מסוסיו ומשך את הסוס השני ואת העגלה אל המדרון ונפלו כולם למעמקים. ומריסוק אבריו היה מחוסר הכרה. במקרה עבר שם ערבי מכירו, והוא מיהר ובישר לאשת חיים יעקב ואז הובא לבית־החולים.
שמעתי אחר כך, בשובי מהגליל, בגמר המלחמה, שהוא, חיים יעקב העגלון הזקן התנדב לגדוד העברי. לא התפלאתי. ידעתי את טבעו להראות את אומץ לבו ופרט במקום שכבוד עמו דורש. עמו משך אל הגדוד גם את בנו הצעיר בן השבע־עשרה. חיים יעקב בן הששים התחרה עם הצעירים בעבודה וקיבל את כל עניני הגדוד באהבה.
עכשיו בא אסון פתאומי ויטרפהו: – יהא זכרונך ברוך, עובד חרוץ ואמיץ לב!
על קבר רענן
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
בשבוע שעבר נכנס לבית החולים שבירושלים מר זלמן אפשטיין, עשו לו ניתוח ובעוד שלושה ימים נקבר בהר הזיתים…
לפני איזה חדשים נפגשתי בו ברחובות תל־אביב הולך עם הילדות הקטנות של הד“ר ג. פניו האציליים הסבו אליו את תשומת לבי, ואני קרבתי אליו, ברכתיו בברכת “שלום עליכם” ושאלתיו לשמו – והוא ענה: אנוכי זלמן אפשטיין – לא הסופר. ומי האדון? אנוכי אמרתי לו שמי. אם כן אנו מכירים זה את זה מימים קדמונים, הוסיף הוא, אבי ז”ל היה מוליך אותי תמיד לעיר מולדתך. ללאדי, להראות לפני הרבי, ר' זלמן שניאורסון, ואחר כך גם אל בנו של הרבי ר' בר.
נזכרתי. כשהיה אביו, שמואל ליב, בא ללאדי היתה העיירה מקבלת צורה חגיגית: אפשטיין בא! והוא לא היה בא בגפו, אלא מביא עמו את בנו זלמן הקטן, שיתחנך ברוח החסידות וגם איזה תריסר חסידים עניים, שהיו נוסעים עמו על חשבונו. למרות עסקיו הגדולים של אפשטיין האב ביערות, באחוזות ובקבלנות היה שקוע בחסידות בכל גדולת נפשו ובאמת לאמתו. זה היה אחת מחידות היהדות, שלמרות כל התנאים החיצוניים החמריים והרחוקים מכל חפצי הרוח, היה יכול בכל זאת לשמור על אש הקודש שבנפשו פנימה: עסק בתורה ובעבודה ובגמילות חסדים, ואת העסקים הרוחניים הללו חשב לעיקר, לתוכן החיים. והשאר, מילא, אי אפשר בלאו הכי. אבל זה הכל תפל…
ובדרך אבותיו הלך גם בנו, אף על פי שהוא היה כבר איש משכיל: יהודי היה, אוהב את היהדות אהבת נפש ומסור לעמו ולכל קניניו. אביו הנחילהו עשירות מופלגת. אך בעשרו לא גבה לבו, ותמיד היו עניים, ביחוד מאנשי הרוח, בני ביתו. עוד בשנים האחרונות, בעוד שהרובל הרוסי היה רובל ממש, נתן פעם נדבה לצרכי התרבות במוסקבה שלושים אלף רובל, ולכל דבר טוב היתה נדבתו ראשונה, ואוצר ספרים גדול היה לו מכל סוגי הספרות, והיה קובע עתים להגות בהם.
אבל כשבאו הבולשביקים החרימו את כל נכסיו והוא נמלט מידם כמעט בעור שיניו. פה סבב את הארץ כל הזמן, את הארץ, שראה תמיד בחלומו בהיותו בגולה; ובשובו מהגליל השיב את נשמתו היקרה, העדינה לאלהים אשר נתנה.
לכל הפחות מצאת לך, ידידי, קבר בארצנו, ולא היית טרף ברוסיה לחיתו אדם. זו היא נחמתנו.
– הוי, נחמה!
הפועל הצעיר 24–25 ניסן תרפ"א
על ברנר
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
נהרג ברנר, הלוחם היחידי, גבור האמת…
חידה סתומה היית ברגשותיך העמוקים לאין חקר, שהתפרצו מלבך כלַּבָּה מהרי געש.
מלא רחמים היית. נפש ברנר נקשרה בילד שכנו, וכשחלה הילד, מרט ברנר את שערות ראשו… לא בדרך גוזמא, אלא מרט ממש את שער ראשו…
וכשברנר היה נותן את פרוטתו האחרונה לכל קשה יום, זהו מן הדברים שאין כדאי אפילו לדבר עליהם. הלא הוא אהב את האדם אהבה ברנרית, עמוקה כשאול. גם את הערבים אהב, אותם הערבים שהרגוהו, שהרגו את ברנר, החסיד שבאדם…
ויחד עם זה היה לוחם לאמת, ובמלחמתו זו היה אכזרי כמות. לא חס על עצמו ולא חס על אחרים. לא חס גם על המקובל והקדוש במקום שחש נדנוד של זיוף, של רמאות, של שקר. האמת המריצתו להניף לפעמים את גרזנו על המוסר, על האמונה, על הציונות, על הכל, על הכל… בַּקשוּ אמת!
אבל כשהוא בא לדבר על עלובי העולם, אז הוא טובל את עטו בדם לבבו ובמלים אחדות, ברנריות, מגלה את העומק של הצער, המחלחל בלבו כארס. קמצן הוא אז בדבורים, ירא הוא, כנראה, שלא יתגנב אל תוכם הזיוף, האורב לכל סופר במלאכתו.
“ושמעו האילנות הגבוהים באותה שעה הד קול מכות אטומות, וקול בכי רפה וללא הועיל מן התל הסמוך” (ברנר בספורו “שנה אחת”).
והציור הקצר הזה שאין דוגמתו לטרגיות הוא הוא שאנו מקשיבים מרגעיו האחרונים של ברנר ושל חבריו שהומתו עמו במקום בודד.
לא רצית שיצילו אותך אם לא יצילו עמך את כל הנפשות שישבו עמך בבית. וכאשר אי אפשר היה להציל את כולם (לא היה מקום מספיק באוטו) בחרת למות עם כולם יחד, ועטרת במותך את חייך האידיאליים.
קונטרס תרפ"א
לזכר זאב ברזלי
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
(כ“א סיון תרפ”ב).
הבריק – ואיננו.
עברה שנה מאז אשר זאב ברזילי (איזנברג) באביב ימיו נטבע בירקון ומת. ליודעיו ומכיריו עוד לא חדל צער אבדתו.
כשנאבד צעיר סתם מלא כח עלומים, קשה להתנחם, ובפרט צעיר כז. ברזילי.
בן אנשים אמידים בוורשה, אינטלגנט מהמדרגה הראשונה (לא עפ"י כמות ידיעותיו אלא על פי איכות תכונתו), דברן מצוין, ועל כל אלה בעל לב עברי גדול.
בעת שהרבה צעירים איטליגנטים לא רצו בעבודה, אלא הסתפקו בדברי עיון בתיאוריות שונות: סוציאליות מחוסרת בסיס (בשביל עם אוירי כעמנו) או ציוניות חיורת, מחוסרת דמים, וחשבו, שבזה יצאו ידי חובתם, חובת יהודי אידיאלי, ויכולים לטפוח על כרסם ולומר: שישו, בני מעי שישו…
ברזילי לא הלך עמהם. הוא ראה שבמעשי האינטליגנטים הללו צפונה שוב צרעת הפרזיטיות הנושנה, המכלה את כל תאי הויתנו, לא בספרים ולא במאמרים ולא בשירים ולא בנשפים ולא בחגיגות ולא בדרשות מסוג זה או מסוג אחר יקום עם, אלא בעבודה גופנית ויוצרת. ההשתמטות מעבודה גופנית ויוצרת, עבודת כפים, וההתמכרות לעבודות קלות ולשיחות בטלות (ואפילו יפות), הן הן בעוכרינו. כל אחד שואף להיות “פריץ” במובן זה או במובן אחר ומתחכם בכל מיני התחכמויות שלא לעבוד עבודת כפיים.
זאב ברזילי אמר: האינטליגנט צריך לעזוב את פרנסותיו הקלות, יחדל מהיות פרזיט, יכנס לחברת העובדים ויעבוד עמהם ביחד עבודה גופנית יוצרת, מבלי להתפנק. אמנם בחוץ־לארץ לעולם לא יגיע היהודי למשאת נפשו זו, מפני שאין בסיס תחת רגליו. ובשביל זה ביחוד דרושה לנו ההתישבות בארץ־ישראל. הטעמים האחרים טובים הם רק כשיש העיקר.
ולפיכך עלה ברזילי לארץ־ישראל. ולמרות שהיה צעיר מפונק, “אמון עלי תולע”, בחר כאן בעבודה קשה, ויהי מה.
וכשגופו הענוג והעדין לא יכול היה לנצח את הקושי שבעבודה, חלה וישכב איזה שבועות ב“הדסה”. ובקומו מחליו ואי אפשר היה לו לשוב לעבודתו הקשה, קיבל עליו עבודה משרדית, שעבד בה כדרכו בהבנה ובמסירות. אבל מיד כשהרגיש שהבריא, עזב את המשרד, כי לא בזה ראה את תכלית חייו, ונתחבר לקבוצת הבנאים בשכונת בורוכוב, ששם עבד עד יום מותו.
שמעתיו פעמים אחדות מדבר באספות: עיניו לוהטות, מפיצות רשפים, דיבורו שוטף ועז, ומתוכו נראה גם פקחיות מעשית. הפקחיות שלו היתה תמיד לכלי שרת בידו להוציא לפעולה את האידיאל, שאליו נשאה נפשו. זו היתה פקחיות אידיאלית, שאינה מצויה בשוּקנו…
ואולם אם קצרים היו ימיו, הוא הספיק להתוות את הדרך, וחבריו בה ילכו ולא יכשלו.
לזכר יוסף בוסל
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
"בגדים פשוטים נלבש, בגדי בד,
חיים פשוטים נחיה – על עבודתנו נחיה"
(מדברי בוסל).
בתקופות שונות הופיעו אנשי סגולה, שבעיניהם הפקוחות ראו את סמל החיים והנהו דל ומאוס…
הנה לפניהם שדה רחב ידים ועליו המון אדם רב. באמצע השדה עומד עמוד גבוה, גבוה, ועל ראשו מתנוסס איזה שטר, מעין רובָּל רוסי, שטר שהוא לכאורה שוה כסף, והאנשים כולם מזדרזים, דוחקים את עצמם בכל כחם, הודפים בצד ובכתף את חבריהם; כולם מתאמצים לגשת אל העמוד, לטפס ולעלות עליו ולזכות בשטר המתנפנף מלמעלה ברוח…
והנה אחד בכחו פורץ לו דרך, הוא מגיע אל העמוד, תופסהו בידו ובשעה טובה מטפס ועולה, ופניו מבהיקים מאור התקוה המשחקת לו: הוא יזכה בשטר, בודאי הוא ולא אחר…
אך לאסונו אחר ממהר אחריו, גם הוא תופס בעמוד, מטפס אחריו ומבקש להפיל את הראשון. אבל הראשון בועט ברגליו בראש השני, והלז מתגלגל ויורד.
נפטר הוא ממתחרה אחד, אבל הנה אחר יותר זריז עולה ומטפס אחריו, והוא גם מבורך בשנים חדות וחזקות; הוא מגיע עד עקביו של הראשון, ובטרם שהראשון הספיק לבעוט בו וזה נשך ברגלו נשיכה חזקה. קול צעקה מתפרץ מלב הנשוך, והוא נופל, ואבריו מתרסקים.
ואחרי השלישי ממהרים אחרים שמוסיפים להלחם בידים, בשנים, ובלבם אש קנאה בוערת: הזה יזכה בשטר? היה לא תהיה!
והנה אחד מאושר! הוא הזריז, האמיץ, שלא עצרוהו נשיכות והדיפות, עולה ועולה. הנה עוד מעט ויגיע עד מרומי העמוד. הנהו כבר מושיט ידו לחטוף את השטר, אבל באותו רגע כוחו עזבוהו, והוא נמשך ונופל ארצה, ופושט ידיו הריקות: מאום לא נשא בעמלו.
היקחו אחרים מוסר? לא ולא! עוד רבים מוסיפים לטפס, עוד הם נלחמים, מוסרים את נפשם, עוד מעט יגיעו…
והשטר מתנפנף מלמעלה, רומז וקורא: התאמצו, בני אדם! סוף הכבוד לבוא…
רואים זאת יחידי סגולה בעיניהם הפקוחות ואומרים: אין רצוננו בכך. מאוסה עלינו השאיפה הזאת והעבודה הזאת; דרכנו בחיים צריכה להיות אחרת לגמרי…
אין אנו רוצים בהתחרות, אין אנו רוצים להלחם איש באחיו, אנו רוצים לעזור איש לאחיו. והם הלכו ויסדו את הקומונה – חבורה של אחים עובדים.
אחד מיחידי הסגולה היה יוסף בוסל.
הוא ראה שגם בארצנו השוממה, השואפת לתחיה, באים “חובבים” ומשתדלים להקים את העמוד הגבוה עם השטר המנפנף מלמעלה בתור אידיאל שאליו צריך האדם לשאוף בכל כוחו ומרצו. אז קרא יוסף בוסל לחבריו ואמר:
– הבה, אחים, נפרוש לקרן זוית. שם בעמק הירדן נטה אהלנו ונחיה חיי אחוה; נעבוד יחד עבודה כשרה ונעזור איש לרעהו. והיינו למופת לעולים החדשים וידעו איך צריכים לחיות בארץ־ישראל.
יוסף בוסל ידע אמנם שהמלחמה הארוכה, שהאנושיות נלחמה – במשך אלפי, אלפי דורות, פִתחה בלב בני האדם התחרות וקנאה, צרות עין ושנאת הבריות, הוא ידע כי “האדם לאדם – זאב”, אבל אם צריך להלחם – נאה יותר להלחם נגד היצר הרע שבאדם, נגד “הזאב” שבו, ולנטוע בקרבו אהבה, חסד ורחמים.
יוסף בוסל ידע שהמלחמה הזאת קשה היא מאד, אולי הרבה יותר קשה ממלחמת המטפסים אחר השטר האומלל המתנפנף באויר, אבל הוא לא נסוג אחור. הוא החליט שבשביל מטרה כזו כדאי יותר העמל ואפילו למסור את הנפש.
והיו לבוסל רגעים קשים מאד. לא כל החברים הגיעו להכרתו. אבל הוא, בוסל, היה אדיר אמונה, ובאמונתו האדירה בצד הטוב שבאדם, בתמימות נפשו הזכה והברה, ידע להשפיע על חבריו שיתגברו גם הם על עצמם וימשיכו את עבודתם הכשרה באהבה ובאחוה.
וגדולה היתה עבודתו לטובת אחיו הגולים בזמן המלחמה העולמית, שאז לא ידע מנוח ושקד תמיד בכל כוחו ובפקחיותו המעשית להקל את גורל האומללים.
תהי נא רוחך, חלוץ יקר, שרויה בתוכנו לעולם ועד.
הקדוש אייזיק צינדלר ז"ל
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
אותו הכרתי בשבתי בשנת תרע“ז בסג’רה בימי גירוש יפו. הוא היה מהראשונים שהתישבו בסג’רה. המקום היה מוכן לפורעניות. מסביב כל כך הרבה שודדים. אבל מי ישים לב ל”קטנות" שכאלה. צריכים לכבוש את המקום הזה ויהי מה.
ועם ישראל שלם בעד סג’רה לא רק במיטב כספו אלא גם בדם בחוריו הפועלים־השומרים – שמעון מלמד, דוב שווייגר, ישראל קורנגולד, אברהם יוסף ברל, צבי ברטונובסקי, שנזכרו בקובץ “יזכור” שיצא לאור בשנת תרע"ב.
ובכל זאת החזיקו האכרים והפועלים מעמד והמושבה סג’רה הוקמה.
ובין האכרים החלוצים היה היהודי הכשר, העובד התמים אייזיק צינדלר. הוא היה גבור גם בגופו ולא ידע פחד. הפרדה היותר עקשנית היתה נכנעת מפניו כשהוא תפס בראשה. לא היה כמוהו אכר יודע להרים אבן שנפגשה במחרשה. ובעל רחמים היה: בימי המלחמה כשהיה אנוס להוביל חנם עצים בשביל הצבא, ובדרך מצא איזו אשה עניה או סתם זקן ההולך ברגל לטבריה, היה מבקש כי יעלו על העגלה ולא רצה לקבל בעד זה שכר. ואף על פי שהיה חי חיי עוני לא נשמע מפיו קול תלונה. די היה בשבילו שיש לו אפשרות להשתתף בבנין הארץ.
וכעין סיום יפה לחייו הכשרים היה מותו, מות גבור העומד על המשמר. ב“מחנה ישראל” קבל על עצמו תפקיד שומר. הסג’ראי הזה ידע כי גם סביב “מחנה ישראל” יש שודדים למדי ולדמי ישראל יארובו. אבל אייזיק צינדלר לא ידע פחד. שום דבר לא יבעתהו. וכשם שאחרי הריגת השומרים בסג’רה לא נמנעו חבריהם שנשארו בחיים לבוא תיכף ומיד ולהתיצב במקומם, כך היה אייזיק צינדלר בטוח, כי אם יפלח כדור מות את לבו בעמדו על המשמר, “מחנה ישראל” לא תשאר בלי שמירה. אין דבר! אנחנו בחזית, וממקומנו לא נזוז.
והוא מת מות גבורים קדושים. ביום הרביעי ב' אייר תרפ"ז.
ומותך, אייזיק על קדושת ארצנו יתן אומץ לבחורים הרעננים להמשיך את המלחמה בעד כבוד ישראל והרמת קרן העבודה הכשרה בארץ האבות.
ר' לוי יצחק לוין
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
עצם גדולתו של אדם לא תמיד מתגלה לעין השמש. חבויה היא בעומק הלב עד שיבוא הרגע המוכשר, ואז תופיע זהרה. לפעמים אתה רואה לפניך אדם סתם, שהולך בקטנות, כתרנגולת קצוצת כנפים, מסתפק במועט גם במובן הרוחני, אין מעוף ובעת חשבון הנפש הוא שואל לעצמו: מה אני ומה חיי? רמה ותולעה! ופתאום והנה לפני האיש הזה נגלה כוכב חייו, אותו האידיאל שבשבילו כדאי לחיות ולעבוד במסירות נפש, ולבו נמשך אחריו, ואז האדם משתנה לגמרי, הוא נעשה לבריה חדשה. באדם הפשוט הזה מתגלה גדלות שלא כל אדם זוכה לה. בתוכנו ישב שנים רבות ר' לוי יצחק, המורה לחשבון וכמעט שלא היתה מציאותו ניכרת, לא רק לחבריו אלא אולי גם לעצמו. והנה פתאום נגלתה לפניו הקרן הקיימת, וירא כי היא האידיאל, אשר לו הוא צריך למסור את נפשו. היהודי התמים הזה הבין והרגיש, שהקרן הקיימת הוא ענין רם ונשגב מכל מה שאפשר להמציא בשביל תחיתנו הלאומית, שהיא ורק היא יכולה להביא לנו לא רק ברכה לאומית אלא גם ברכה אנושית: לפדות את הארץ בשביל העם. והרי ביחוד חשוב הדבר לנו, כמו שאמר כבר אחד מחכמינו: “להנחיל ארץ בלי עם לעם בלי ארץ” – ור' לוי יצחק לוין החלש נעשה לגבור והגבורה שלו היתה בלי פרטנזיות, אלא התבטאה בשקדנות שאין דוגמתה, היה ממציא תמיד המצאות להגדיל את הכנסות הקה"ק, מאסף פרוטה לפרוטה, מזרז את חבריו, משתדל וקונה לב הצעירים והצעירות להשתתף עמו בעבודה, ואינו מזניח אף רגע, שבו יוכל להביא תועלת למוסד היקר והקדוש הזה.
פעם דברתי עמו על אודות העבודה בקרן הקיימת, ובשמחתו אמר לי: איני יכול לתאר לפני אדוני, מה נותנת לי הקרן הקיימת. הן היא נותנת לי את טעם החיים, ולא רק טעם חיים, אלא עצם החיים. העבודה בשביל הקה"ק מנחילה אותי אושר אין קץ. ברוך ה' שזכיתי לה. לא גדולה אני מבקש ולא כבוד – עבודה אני מבקש, עבודה שתהיה מזון לנשמתי ואותה אני מוצא בעבודתי לקרן הקיימת. כל פרוטה ופרוטה שאני רוכש בשבילה מוסיפה לי טעם חיים.
ועיני ר' לוי יצחק נוצצו באור של שמחת מצוה, שבה נחנו החסידים הקדמונים, כמו ר' לוי יצחק הברדיצ’בי שבשמו נקרא ר' לוי יצחק שלנו ואז נגלתה לפני גדולתו של העובד החרוץ הזה.
יצחק וייסיל
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
ישנם בתוך עמנו אנשים רבי פעלים, שלא נתפרסמו, ורק במקרה ירָאה מי שהוא מהם על במת הספרות ויוָדע לקהל מי הוא האיש ומה פעל.
האחד שזכיתי להכיר אותו הוא ר' יצחק ב“ר אברהם וייסיל, שביום א' חנוכה ה־תר”ץ מלאו לו שמונים שנה. כנהוג איש לא ידע מזה, וגם הוא לא חשש להודיע, כי לא עלה על דעתו שיש לו במה להתפאר. בתוך עמו הוא יושב. יהודי זקן שחי תמיד בדוחק, לפעמים גם בדוחק גדול וכן המשיך לחיות עד מותו. ומה שהוא פעל ועשה לא התכוון להתגנדר, אלא לשם שמים.
מעת בואי לארץ־ישראל הכרתי את ר' יצחק וראיתי, כי אמנם שאר רוח לו, ואם הוא לא רדף אחר הכבוד, עלי החובה לספר את מעשיו בקהל.
הוא נולד לאביו ר' אברהם ז“ל בשנת תר”י, בפלך וילנה, בעיר וילייקי. אביו עסק במלמדות ולמד אומנות מוהל, ויצחק בנו היה הראשון שעליו הראה את אומנותו, והמוזמנים קראו בשמחה “וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים”. כשהיה יצחק ילד קטן נדד עם אביו ומשפחתו לאוקראינה וישב בקרמנצוג ובלוחוביץ. כאשר מת אביו ירש ר' יצחק את כסא המלמדות ויהי מלמד בישראל, ויחד עם זה ידע גם אמנות סת"ם (–ספר תורה, תפילין, מזוזות) והתפרנס בדוחק.
כדי להנצל מעבודת הצבא הצליח להשיג פספורט תורכי; ואולם בשנת תרמ"ו קשתה יד הממשלה הרוסית על נתיני חוץ־לארץ, ור' יצחק נאלץ לעבור לקושטא, וישב שם עשר שנים. במרצו הספיק שם ליסד תלמוד תורה והיה לאחד המלמדים בו.
בשנת תרנ“ז עלה לארץ־ישראל. מתחילה התישב בירושלים ועבד שם במלמדות שמונה שנים וחצי. ב”ימין משה" מצא, שהחסידים מתפללים בקומה התחתונה ושם זוהמה וחורבן, ור' יצחק השתדל לעשות סדרים בבית הכנסת וניקה ופאר אותו. וכל אלה שראוהו מתחילה בחורבנו לא האמינו למראה עיניהם, בראותם בנין מחודש ומפואר ומסודר.
בשנת תרס“ו עבר מירושלים ליפו, כי בניו התישבו ביפו, וגם בה שקד על תקנת בית הכנסת חב”ד. וכאשר נוסדה חברת “אחוזת בית” היא תל־אביב, נחה עליו הרוח ליסד שכונה חדשה. היא שכונת “מאה־שערים”. זה היה בשנת תרע“ב. עפ”י הצעתו ושקידתו נאספו מאה חברים וכל אחד הכניס במשך שמונה חדשים סך שלשים נפוליון (נפוליון – עשרים פרנק – ארבע חמשיות הלירה) ונקנו מתחילה מאה אלף פיק, ואח"כ קנו עוד קצת מחברת גאולה ונבנתה השכונה (רחוב יונה הנביא), השכונה נקראה “מאה שערים”, מפני שמספר מיסדיה היה מאה איש, ויחד עם זה יש לזה רמז – ויזרע יצחק… וימצא “מאה שערים” (בר' כ“ו י”ב). בשכונה הזאת עוד קיימים החיים הפטריארכליים והוגים שם בתורה ביום ובלילה.
ובחודש אלול תרע“ג יסד ר' יצחק חברה לשכונה חדשה, ארבעים וחמשה חברים נועדו יחד והכניסו כל אחד ארבעים נפוליון וקנו שטח אדמה ששים ושנים אלף אמה וחלקוהו לחמשים מגרשים. אחרי המלחמה בשנת תר”פ בנו ארבעים בית. את השכונה קראו “נחלת יצחק” על שם מיסדה.
הוא מת בשנת תרצ“א בתל־אביב ונקבר בירושלים על פי צואתו. תנצב”ה.
אברהם בנימין סום
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
(לזכר ידידי הערירי)
בשנת תרל"ט בערך נפגשתי עם אברהם בנימין סום במוסקבה, והיה אז כבן חמש עשרה. אביו ר' יעקב היה מקפוסט (פלך מוהילוב), חסיד נלהב, יושב תמיד על התורה ועל העבודה, והמפרנסת היתה אשתו שעסקה באפית לחם. אין צורך לומר שאברהם לא ראה מותרות, וביחוד בימי ילדותו.
נפגשנו והוא נעשה כרוך אחרי, וגם אנכי אהבתיו והכנסתיו אל פרוזדור ההשכלה: למדתיו שפת רוסיה ודקדוקה. הוא הלך והתפתח ורכש לו ידיעות הגונות וחשב גם לעמוד בבחינת הגמנסיה הרוסית, אבל סוף סוף משך ידו מזה. התנועה הלאומית הציונית השפיעה עליו, ולבו נמשך לציון. מטבעו היה אברהם ענו, לא נראה באספות, וגם כשהשתתף באיזה אספה, היה רק שומע מה שאחרים מדברים, אבל מה שהחליט בלבו זה קיים, והוא הקדימני לבוא לארץ־ישראל, כמעט בשבע שנים: היינו בשנת תרנ“ח או קרוב לזה עלה לארץ־ישראל, מבלי חשוב מה יהיה שם עמו ואיך ימצא לחמו. רוצה הוא לשבת בא”י ויעבור עליו מה.
אבל הוא מצא בא"י מה שבקש. הוא נתקבל למורה בבית הספר בגדרה ועבד שם יותר מעשרים שנה. והוא היה מורה לא רק מפני ההכרח, אלא מפני שאהב את ההוראה, הוא בקש בכל לבו למסור לתלמידיו את ידיעותיו (בין הידיעות הכלליות הצטיין ביחוד במתימטיקה) ואת אהבתו הטהורה לארץ ישראל ולתרבות הישראלית.
ובבקשו להרבות את ידיעות התלמידים יסד בגדרה ספריה הגונה ותמיד השתדל להגדילה לטובת כל בני המושבה וביחוד לטובת תלמידיו. הוא היה מחליף עמי מכתבים ופעם שלח לי מתנה – מכתב אלי מאחד מתלמידיו הקטנים – הוא מר עמרם חזנוב, שקבל את ראשית ידיעותיו מאברהם סום.
מגדרה עבר לפני אחת עשרה שנה לתל־אביב ונתקבל למורה לבית הספר לבנות בהנהלת מר י. יחיאלי, וגם פה התמסר בכל לבו ונפשו להוראה. בהפסקות היה משוחח עם התלמידות שנגשו אליו לשאול איזה דבר שלא היה מובן להן כל צרכו. ולפעמים היו באות אחר השיעורים אל דירתו ושם היה מסביר להן בהסברה יותר רחבה מה שהיה נחוץ להסביר להן. סוף דבר: הוא היה תמיד מורה באהבה, במסירות ובהבנה עמוקה בתורת ההדרכה הפדגוגית. ואעפ"י שהיה תמיד איש חלש (ומשום כך לא נשא אשה) היה עובד חרוץ בהוראה בלי ליאות. את התלמידות העניות היה תומך מכספו וגם בזמן שלמדו אחר־כך בסמינר למורות.
בשנת תרפ“ג קרה לאברהם סום אסון גדול: תלמידה מצוינת שלו, הילדה לאה סטופניקר, נעקרה בעקב מצב הוריה מארץ ישראל ונסעה לאמריקה, ועל אי הדמעות, יצאה נפשה הטהורה. על הדבר הזה לא יכול אברהם להתנחם, והוא הוציא לזכרה “קומץ עלים”. שבו באו רשימות המנוחה ז”ל ורשימות חברותיה מה שכתבו על אודותיה. הקובץ הקטן הזה “קומץ עלים” פנינה יקרה בתוך מחרוזת ספרותנו האלגית. וה' אברהם סום לא ציין על השער שהוא המוציא לאור, אבל אנו הקרובים אליו ידענו.
והנה אחרי מחלה ממושכה בי“א אב תר”ץ הלך למנוחות.
את הכסף שהשאיר אחריו הקדיש (מאתים וארבעים לא"י) לקרן הקיימת לישראל וחמשים לא“י לספריה של בית־הספר לבנות, וכן את הספריה הפרטית שלו. תנצב”ה.
לזכר אסתר מרגולין
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
(ליום השלושים למותה כ“ט ניסן, תרנ”ד)
את משפחת ר' מרדכי מרגולין ז“ל הכרתי עוד בשנות תרמ”ד – תרמ“ח בשבתו בבילגורוד פלך קורסק. זו היתה משפחה יהודית אצילה, שעליה אפשר לומר: “עם לבן גרתי ותרי”ג מצוות שמרתי”, כי אעפ"י שהיו מחוץ לתחום המושב הקבוע ליהודים, בכל זאת נשמר בקרב המשפחה הזאת האופי היהודי הטהור והנעלה.
מבני המשפחה הזאת הצטיינו שני האחים ר' משה ואליעזר, הראשון יושב עדיין בלניגרד ועובד שם כחבר במערכת האנציקלופדיה הגדולה הרוסית (עמו, בהיותו סטודנט, למדתי את הספר דור דור ודורשיו של א"ה וייס בהיותו בימי הקיץ בבית אביו), והשני מר אליעזר, הוא הקולונל מרגולין, שעבד בגדוד העברי בכיבוש ארצנו. וכמוהם הצטיינה בשכלה ובמסירותה לעמה אחותם אסתר ז“ל. היא לא ידעה ולא חפצה לדעת מתענוגי העולם הזה, כי כולה היתה מסורה תמיד לענינים אידיאליים ולעזרת אחים. היא היתה מילדת ורוקחת כל ימיה. אבותיה באו לא”י עוד קודם המלחמה וקנו להם חלקת אדמה ברחובות ושם מתו ונקברו, והיא עברה לראשון לציון עם אחיה דוד הסומא, שהיה מנגן יפה בכנור ואציל הרוח. היא טפלה בו כאם רחמניה עד יום מותו. והוא נקבר בראשל"צ ועל ידו כרו גם לה קבר. היא היתה כבת שבעים במותה.
וזה מה שכתבה לי ידידתה הסופרת החשובה מרת נחמה פוחצ’בסקי, (גם היא כבר ז"ל): "אחרי מותה מצאנו מכתבי פרידה אחדים ממנה (לאחיה ועוד), ומכתב כללי אחד וזה לשונו: "משה ואליעזר האהובים והיקרים שלי, ואתם כולכם אהובי, גם אתם הידידים היקרים! אל תצטערו במותי, אל תאמרו צר לנו, ימיה הבודדים עברו כיום סגריר חרפי, נפתוליה ויסוריה בערפל עטפוה.
הלא ביחד עם זה היתה בלבי גנוזה אהבה עמוקה ועזה לכם אהובי היקרים, לעמנו ולארצנו, היא האירה וחממה את הבדידות ונתנה גם אושר.
אל תצטערו על מותי, עיפה נשמתי"…
אשריה שיכלה לכתוב צואה כזו לפני מותה.
עוד דברים אחדים הוסיפה מרת נ. פוחצ’בסקי לאמור: אסתר חיתה חיי נזירים ואת כל פרוטותיה שלחה חודש חודש לקרוביה ברוסיה, וביקשה את היורשים, שהם ימשיכו תמיכה זו ולא יפסיקו, אבל בתנאי: לא לקומוניסטים ולא למומרים.
עד רגעי גסיסתה האחרונים היתה צלולה בדעתה ולבה נתון לזקוקים לעזרתה.
המקום ינחם את אחיה, ידידי היקרים, ויהי רצון שאזכה לראותם כאן בארצנו.
נעילה
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
(הרהורי וידוי של שריה הסופר)
אהבתיך, אלהי, ידידי הנאמן!
בטרם בואי לעולם עמי היית, ובצאתי ממנו ידך תנחני.
*
אמנם היו רגעים שבהם בקשתי להחלץ מידידותך.
לחרות שאפתי ואפן לאלהים אחרים, כי ישחררוני:
חמדת נשים, רדיפת בצע, הוללות ואון.
ובמתנה היקרה, שהנחלתני אלהי־ידידי, – כשרון סופר – השתמשתי למשוך עון בחבלי שוא, לכתוב ספורי עגבים.
ובחפזי אמרתי: יכולתי! נביא החרות אני, משוּחרר ומשַׁחרר…
מכנורי השתפכו מנגינות מודרניות ואהי – מאושר?
לא! מאוּשר לא הייתי, אבל צוהל ומתבדח, כגבר עֲבָרוֹ יין.
ופתאום תקף אותי שעמום ודבק בי כצרעת ממארת.
הכל נדמה לי ריק ושומם, בחלה נפשי בעולם,
כֻּלו היה לי לזרא.
נסיתי למלא ריקנותי בשביבי אידיאלים –
אלה שברי לוחות, שהם ככסף סיגים מצוּפה על חרש.
אולם מהרה בחלה נפשי גם בהם. שעמום, שעמום!
ומרה מהכל היא הבדידות. אין רֵע להתרועע.
נפסלו בעיני כל בני האדם, חֶבֶר קניבלים הם כּוּלהֶם.
אין אהבה ואין ידידות. הכל כזב ושקר.
לפני מי אשפוך שיחי? ומי יבין, מי ירצה להבין הגיגי?
בודד אני בעולם, הכל זר לי ואני זר לכל.
עוברים ושבים אלפי בני אדם, סוסים, גמלים, חמורים –
מה לי ולהם?
ואל השמים אשא עין: לבנה חורת, כוכבים קרים –
מה לי ולהם?
אין שום קשר ביני ובין העולם שמסביב לי.
בודד אני בעולם…
ובאפלולית הלילה ראיתי את השטן עומד משמאלי, חורק שן, משרבב לשון וקורא:
הנה המשוּחרר!…
ויחר לי עד מות. בושה וגועל ושעמום.
אין דרך אחרת אלא אבוד עצמי לדעת. יבוא מהרה הקץ לתעתועי חיי!
ובעמדי על סף הכליון הגיע לאזני חרש קול רך ומלטף, מלא רחמים וחנינה:
שובה, חביבי, שובה אלי, אנכי אלהיך, ידידך הנאמן.
– איך אשוב וכל כך התרחקתי? גדורה בעדי דרך התשובה.
– טעות הוא בידך, שריה חביב. – חושב אתה שהתרחקת ממני ואני התרחקתי ממך. שנינו לא התרחקנו זה מזה ולא נפרדנו. קשורים אנחנו בעבותות אהבה נצחית, אהבה אלהית, שאין לה שינוי ותמורה. רחם ארחמך, שריה האומלל!
אז פקחתי את עיני וארא עולם חדש לפני, עולם מלא זוהר ויופי ושמשות חדשות האירו לי, שמש אהבה וחמלה, שמש אמונה ובטחון, שמש גבורה ותפארת, קדושה ומלכות.
אהבתיך אלהי, ידיד נפשי הנאמן.
בטרם בואי לעולם עמי היית ובצאתי ממנו ידך תנחני.
תודתי נתונה לכל ידידי וחברי שעזרו להוציא לאור את הכתבים המקובצים בג' הכרכים בדפוס – האדונים א. ברש, י. ל. גולדברג, י. בן־מאיר, ד“ר מ. גליקסון, ב. כצנלסון, ד”ר יהודה קופמן, י. רבינוביץ (מנהל אשראי), זלמן רובשוב, ד. שמעונוביץ, ד. קלעי ועוד חברים שהשתתפו בעלום שמם.
בברכת אריכות ימים וגאולת עמנו
א. ז. רבינוביץ
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.