קראתי בעתון את הידיעה, שחיים יעקב העגלון נהרג בנפלו מעל האוטומוביל שנהפך בדרך נסיעתו מירושלים ליפו.

זה היה אחד הטיפוסים הנעלים האידיאליסטים, שקמו מבני ההמון שלנו. לפני שבע שנים בערך שכבתי בבית החולים “שערי צדק” בירושלים ועל ידי הניחו במיטה חולה, שהובא במצב קשה, בלי הכרת עצמותו. אבל אחר זמן קצר שבה בינתו אליו, אך מכאוביו היו עצומים, אף על פי כן ביקש מקרוביו שבאו לבקרו להביא לו עתונים אמריקאיים.

נכנסתי עמו בדברים, והנה זה היה חיים יעקב העגלון, “זקן העגלונים”, ומתוך שיחה קצרה הבנתי, שיש לי עסק עם איש מפותח, קצת בר־אורין ויודע את העולם.

לפני שלושים שנה לא היה חיבור דרכים בין ירושלים ובין יפו, היו עוברים רק על חמורים ברכיבה. והנה העיז האיש הזה להיות עגלון והעביר נוסעים בעגלה מירושלים עד יפו ובחזרה. הדבר הזה היה חידוש גדול, דרוש היה אז אומץ לב מיוחד, שיהודי יעבור בדרכים בימים ההם לבדו ולא יפחד מפני שודדים ויבטח, כי עגלתו תעבור בשלום.

והוא עשה והצליח. עושר אמנם לא עשה, אבל הראה, שאם יש רצון אז אפשר גם בארץ־ישראל להתגבר על מכשולים ולעשות דבר מה.

והדבר היה חשוב מאוד. עם עגלון יהודי היה תמיד יותר נוח לנסוע. והעיקר, שאין צורך לסמוך תמיד על זרים, שהם יעשו הכל בשביל היהודים, וליהודים אין עבודה אחרת, אלא לפתוח את הכיס ולשלם.

וביחוד היה הדבר מפליא, שחיים־יעקב זה הוא יליד ירושלים, למד בישיבות, והוא מאס בחלוקה ובחר להיות נוהג בסוסים.

מחלתו באה לו במקרה. כשעבר בלילה לא רחוק ממוצא במדרון נבהל אחד מסוסיו ומשך את הסוס השני ואת העגלה אל המדרון ונפלו כולם למעמקים. ומריסוק אבריו היה מחוסר הכרה. במקרה עבר שם ערבי מכירו, והוא מיהר ובישר לאשת חיים יעקב ואז הובא לבית־החולים.

שמעתי אחר כך, בשובי מהגליל, בגמר המלחמה, שהוא, חיים יעקב העגלון הזקן התנדב לגדוד העברי. לא התפלאתי. ידעתי את טבעו להראות את אומץ לבו ופרט במקום שכבוד עמו דורש. עמו משך אל הגדוד גם את בנו הצעיר בן השבע־עשרה. חיים יעקב בן הששים התחרה עם הצעירים בעבודה וקיבל את כל עניני הגדוד באהבה.

עכשיו בא אסון פתאומי ויטרפהו: – יהא זכרונך ברוך, עובד חרוץ ואמיץ לב!