א    🔗

הקונגרס הציוני יעסוק בקביעת היחסים בין ההסת' הציונית והבלתי ציונים – ולמפעל הא“י חשובות גם שותפות החוגים בעלי היכולת אלה וגם השמירה על יסודות העבודה הציונית. הקונגרס יחפש דרכים להגברת עלית היהודים ארצה – ורבוי הישוב העובד הכרח הוא, בכל שעה ושעה, למפעל הא”י, ועל אחת כמה וכמה אחרי שלוש שנות ההסגר. על הקונגרס לעבד או על כל פנים לסמן את תכנית העבודה האי"ית לשנים הבאות: על הציונות לצאת מן הקפאון השורר עכשיו בהתישבות החקלאית והעירונית, ועליה לעשות זאת לא מתוך מקריות, אלא מתוך ראיית העתיד ומתוך שיטה. הקונגרס יתבע את ממשלת הארץ לאחריות בעד השתמטותה למלא אחרי התחייבויות המנדט – ויש יסוד להאמין שעם השנוי הפּוליטי שחל בלונדון יהיה משקל־יתר וסיכויים יתר לתביעה הציונית הזאת.

מרובות הן הפּרובלימות אשר לפני הקונגרס, ויש קובעים שאלה זו או אחרת כמרכזית. עם כל החשיבות הנודעת לכל שאלה ושאלה, אף אחת אינה כה נוקבת ברגע זה, כה מסכנת בהזנחתה, כה מבטיחה בפתרונה, כה מכרעת לדורות. כשאלת הקרקע האמצעים הכספיים שצריכים לבוא מידי הסוכנות המורחבת, היהודים העתידים לבוא אל הארץ לבנותה, התכנית המעובדת לכל פרטיה, עזרת הממשלה – לכל אלה ערך רב, כל אלה עלולים להעלות את עבודת בנין הארץ למדרגה אשר טרם הגענו אליה עד עתה – ואולם בתנאי אחד: אם הקרקע יהיה תחת רגלינו. קרקע ממש. ואם ישמט הקרקע, לא נדע מה לעשות בכל אותה העזרה, בכל אותם האמצעים והיהודים שיבואו. זאת ידענו תמיד – אמנם ידענו להלכה יותר מאשר למעשה. ישנם כרגע מומנטים בחיי הארץ המכריחים אותנו לדעת את האמת הקרקעית הזאת גם למעשה, וזאת אומרת: ישנם מומנטים המכריחים אותנו לפעולה, ישנם מומנטים המעמידים את שאלת הקרקע במרכז העבודה הציונית. יש שאנו משתמשים גם ללא צורך באותה נוסחה מסוכנת: “או – או”: “או נעשה עתה פעולה ידועה – או נגרום נזק לתנועה אשר לא תהיה לו תקנה לדורות”. הפעם ובשטח זה אין זו כלל הפרזה, אלא אמת מרה, הנובעת מהמציאות המתערערת.

הסבה העיקרית, העושה את פּרובלימת הקרקע ברגע זה לשאלת השאלות, שאלת כל המפעל הציוני, היא בהתפתחות הכלכלית של הארץ, ביחוד באיזור המטעים. במדה גדולה אנו בעצמנו גרמנו להתפתחות הזאת. רצינו בה. הציונות הכניסה סכומים גדולים לארץ עניה. הציונות עשתה בה פעולה “מלאכותית” מבחינה כלכלית. אנו חשפנו את האוצרות אשר באדמה הזאת. אנו למדנו – את כל אשר עינים לו ו“חוש עסק” – להעריך את “המדבר הזה” ואת “השממה הזאת”. הארץ האוכלת את יושביה התחילה לכלכל אותם. היו להתפתחות זאת גם גורמים אחרים – הכבוש האנגלי, ה“צפיפות” אשר הרגיש בה ההון הבין־לאומי בארצות מיושבות אחרי המלחמה – ואולם הציונות היתה לגורם העיקרי של הפריחה הכלכלית בא“י. אך ערכה המעשי של ההכרה הזאת – אפס הוא. הן לא בפריחה כשהיא לעצמה רצינו ולא אליה שאפנו. מה לנו ולפריחה הזאת אם לא תהיה לפריחת הארץ העברית? אם ההיסטוריון העתיד לבוא של א”י יכתוב כעבור שנים, בספר תולדות הארץ: “הציונות יש לה חלק רב בהתפּתחות הארץ, פּרובינציה כלכלית נדחת, אשר אלילי הון לא רצו בתחילה לשמוע עליה והתחילו לעבוד בה רק אחרי שהאידיאליזם הציוני סלל לפניהם את הדרך” – הרי תהיה זאת בשבילנו נחמה מרה מאד, נחמה אשר שמה אמתי יהיה יאוש. כי לא לשם כך קם בעם ישראל האידיאליזם הציוני לבעבור ישמש זבל להון המחפש לו רוחים. ההיסטוריה יודעת דוגמאות לא מעט, אשר כוח טהור, מחשבה טהורה, לב טהור, לא שימש אלא זבל לצמחי הניצול ולבצע ההון. גורל זה צפוי גם לציונות, אם לא תדע לעשות מפריחת הארץ את פריחתה היא ורק זאת בלבד. ואם לאו – יכול נוכל אחר כך לתבוע את התשלום המגיע לנו באשר “גילינו את הארץ” – ואולם ההיסטוריה תלעג לנו, ובצדק: היא איננה בשביל אלה שאינם יודעים לאחוז בגלגלי מרכבתה ומרשים שידיחום מדרך המלך לצדי הדרכים.

ההתפתחות הכלכלית בארץ יש לה כרגע מרכז מסוים: איזור המטעים. שמנת קרקעות א"י. איזורים אשר הכנסה – אם גם לא תמיד בגובה הנוכחי – מובטחת להם. איזורים אשר לפי מצבם הגיאוגרפי הם המכריעים בגורל המדיני של הארץ. איזורים – וזהו החשוב בשבילנו, העיקר בשבילנו – הנותנים אפשרות של התישבות צפופה, במדה שהיא מן הנמנע בשאר האיזורים החקלאיים. עשרות אלפי משפחות – מאות אַלפי אנשים – יכולים למצוא באיזורים האלה את קיומם הבטוח. בנו תלוי הדבר, אם יהיו מאות אלפים אלה עובדים יהודים. בנו תלוי הדבר, אם מפתח הארץ הזה יהיה בידינו ואם לא.

משני הצדדים באה עתה ההתקפה על האדמות האלה: התנועה הלאומית הערבית, ההון הערבי וההון הבין לאומי מצד אחד, וההון היהודי הפרטי מן הצד השני. אַל נתיחס בקלות ראש יתרה להתעוררות התנועה הערבית וההון הערבי לקראת אדמת המטעים. הוגלנו לכך שהתנועה הערבית נחנקת ברקבון המנהיגים ואדישות ההמונים. ואולם פעם יכול לבוא קץ למצב הזה. פעם יכולים המנהיגים להתחנך וההמונים להתעורר. הן התנועה הערבית צעירה היא וחולה ב“מחלות הילד” המציינות את השלב שעליו היא נמצאת עתה. ואין זאת אומרת שמעולם לא תעלה לשלב אחר. ואולם נניח שטרם בא הזמן הזה. הרי ישנו עוד צד אחר בהופעה המטרידה אותנו כרגע – ובו הסכנה. בפעם הראשונה מצאה לה התנועה הלאומית סיסמה אשר אינה דורשת מדרגה גבוהה מזו של הכרה לאומית אנושית. סיסמה אשר אינה קשורה בקרבנות ואין לה צורך להשען על שקר ועל דיבה כלפי היהודים, סיסמה המאחדת את הריוח הפרטי עם מלוי החובה הלאומית. כשהיו באים לערבים – לערבי פשוט, בעל־מלא־כח, פקיד או פלח – ואמרו להם שעליהם ללחום בציונות, היו שואלים: לשם מה? והתשובה היחידה – “לשם השחרור הלאומי” – לא היה בכוחה לעורר, בתנאי הערבים האי“ים, תנועה גדולה. והרווחה אשר התנועה הציונית הביאה לארץ בכללה ולהמון ערבים יחידים עמדה כנגד הסיסמה ההיא, הפּוליטית־הלאומית, וכוחה ניטל ממנה. מן הצד השני אין האפנדים שעמדו עד עתה בראש התנועה הערבית אנשים המסוגלים לקשור את השחרור הלאומי עם השחרור הסוציאלי – דבר אשר הפלח הערבי היה יכול להבינו הרבה יותר מ”מלחמה בציונות" לשמה בלבד. עתה, נשתנה המצב. כל ילד, בשני העמים, יודע עתה מה זה פרדס. הוא יודע אפילו יותר מאשר מוכח ע“י המציאות הכלכלית. בלי ספק תהיינה כאן גם אכזבות. ואולם אלו רחוקות הן – ואגדת הפרדס היא, כיום הזה, המציאות הפסיכולוגית של שני הישובים האי”ים. ועל כל האכזבה העתידה לבוא, נשאר הפרדס, נשאר תפוח הזהב היפואי, עסק, עסק טוב. ואם אפשר למלא את החובה כלפי הלאום ובו בזמן לעשות עסק טוב, מי יסרב לצירוף הנפלא הזה? ומשום כך אין להתיחס בקלות לתנועת הקרקעות בקרב הערבים, לא למועצה המושלמית ולא ל“בנק המצרי”.

אל נשיא את נפשנו לעזרת המקורות ה“בלתי ־טהורים” של התנועה הזאת – התחרות הספסרים ביניהם לבין עצמם, השאיפה להעלות את מחירי הקרקע, תאות השלטון של עסקני המועצה המושלמית, הרצון להראות “פעילות” לאומית לפני מבחן הבחירות וכו'. המקורות האלה עלולים אוי להכשיל את הצד העממי והלאומי אשר בתנועת הקרקעות הערבית. לנו חשובה כרגע רק העובדה שהצד המעשי – רכישת הקרקעות ע"י הערבים – דבר הוא שיש לו כל הסכויים להצלחה וגם להתפתחות. על הסכנה הגדולה הנובעת מן התופעה הזאת כלפי ההתישבות היהודית הצפופה בארץ – אין צורך להרחיב את הדיבור. אפשרויותינו וזכויותינו היו בשממת הארץ, ואם היא תהפך לפריחה – וזו לא תהיה שלנו – נעמוד לפני קיר אטום, או נצטרך לשלם מחירים, אשר המחיר הספקולטיבי הנוכחי כאין וכאפס לעומתם.

ב    🔗

הכוח השני המתקיף כרגע את אדמת המטעים הנו ההון היהודי הפּרטי.

התבשרנו, לפני כמה ימים, בשורת נצחון: היהודים קנו לרכושם הפרטי במשך 3 שנים האחרונות 60 אלף דונם אדמת מטעים. הנשמח? הנשמח שמחה שלמה? נכנסנו בתקופה פּסיכולוגית וצבורית כזאת, שהעמדת השאלה נראית בעיני רבים וכן שלמים בין הציונים הטובים כעין חלול השם. נכנסנו לתקופה, שגם העמדת השאלה – סימן היא ל“דוקטרינריות” ול“מעמדיות”, סימן למהלך הרוח “צר העין”, אשר מוטב לו שתשאר הארץ בשממותה מאשר תבנה לא לפי “השיטות הקולקטיביסטיות”. ובכל זאת נשאל: הלשמוח?

הפּרדסנות הפּרטית המתפּתחת בשנים האחרונות היה לה תפקיד ידוע – מוגזם בהרבה ע"י האידיאולוגים שלה – בשבירת המשבר. אולם העובדה הזאת כשהיא לעצמה איננה אומרת עדיין כלום על תפקיד הפּרדסנות הזאת בבנין הארץ למולדת העברית. הן גם העבודות הצבוריות עזרו לנו בשבירת המשבר – ובכל זאת טרם נכניס אותן לתכנית עיקרי הפּעולה של הציונות האמתית, טרם נתן להן את זכות הבכורה על יצירת המשקים החקלאיים. הן, לכאורה, יכול היה גם לקרות שההון הערבי היה עוזר לנו בהעסקת מחוסרי העבודה (ובמדה קטנה אמנם היה הדבר למעשה) – ובכל זאת לא היינו מונים אותו בין גורמי הציונות. המימרא הזאת השגורה עתה בפי הפּרדסנים: “הפּרדסנות הפּרטית הצילה את הציונות” היא, באבסולוטיות שלה, איננה נכונה, והיא אינה מוכיחה כלל שלפרדסנות הפּרטית נועד תפקיד חיובי במפעל הציוני.

יש לקבוע קודם כל עובדה אחת: הפרדנות הפּרטית הזאת שרכשה במשך שלש השנים האחרונות כ־60 אלף הדונם ההם, הנה התישבות יהודית רק במדה קטנה. בעלי הקרקע אינם באים ארצה כדי לעבד את האדמה. הם יושבים על פּי רוב בחוץ־לארץ. גם כאשר הם מופיעים הנה, הם אינם מתישבים חקלאים, ויהיה זה בצורת “המעמד הבינוני” המעסיק עבודה שכירה. הפרדסים האלה אינם במדה מרובה אלא אחוזות, לאטינפונדיות. לפנינו לא התישבות אלא “קפּיטליזציה” של תפּוח זהב. היהודים היושבים בניו־יורק ובלונדון מתאחדים לחברות ושולחים כסף לארץ לפּקידיהם ולנאמניהם כדי שישלחו להם – כשיבוא זמן הפּרי – את הרבית מההון שלהם. ומי שיכולת בידו עושה את הדבר הזה ביחידות: הוא שולח כסף ארצה, כדי לקבל רבית – בדיוק באותה הצורה, ללא הבדל כל שהוא, כמו שהיה עושה ובודאי ממשיך לעשות בעסק אחר טוב, באפריקה הדרומית או ברוסיה המועצתית. אם היהודים האלה עוד נהנים, נוסף לסכויי הרבית הטובה, הנאה מיוחדת מהכרת השתתפותם “במפעל לאומי”, הרי זאת היא תוספת חנם, והעסקנים הציוניים והעתונאים הציוניים העוזרים להם בהנאתם זאת עושים דבר רע וזול מאד המשפּיל את כבוד הציונות. השקעת כסף בארץ, לשם רוחים, ללא כל שנוי בחיי היהודי המשקיע את הכסף הזה – איננה שותפות במפעל. היא אינה אלא השקעת כסף ותו לא.

מה היא התועלת למפעל הציוני בהשקעת הכסף הזה? הן התנועה הציונית איננה תנועת ילדים, אשר מותר להם להשתעשע בצעצועים וליהנות משלטים. “היהודי השקיע כסף במפעל הא”י“, “היהודי קנה אדמה בא”י” – שלטים אלה שכשהם לעצמם אין הם אומרים עדיין כלום על תוכן המפעל ועל השימוש באדמה. היהודי יכול להכניס כסף גם במפעלי המיסיונים בא“י – הנשמח לכך? היהודי יכול לקנות אדמה בארץ כדי למכור אותה מחר לחברה גויית – הנריע בנצחון על כך? וכלום לא ראינו כבר מקרים כאלה? השאלה בשבילנו איננה: מי הוא משקיע הכספים, שבהם נבנית א”י ועל שם מי נחתם הקושאן על אדמת א"י, השאלה היא בשבילנו: הכסף שהושקע והאדמה שנקנית – האם נכנסים הם לתוך מסגרת המפעל הציוני, או אינם נכנסים, האם מביאים הם תועלת להתישבות היהודים בארץ, או הם גורמים נזק לה?

הקפיטליזציה של תפוח הזהב ההולכת ומתהוה עתה נושאת בקרבה את כל החסרונות וכל הסכנות של אחוזות גדולות, של לטיפונדיות. לא לראותם – סימן הוא לקוצר ראיה מבהיל או לבורות מבהילה. מדינות עצומות – מימי רומה העתיקה עד ימי רוסיה הצארית – נפלו ונשברו לרסיסים בגלל צורת הבעלות הזאת על הקרקע. אצל עמים אחרים היתה צורה זאת פצע מדמדם במשך מאות שנים עד שהתגברו עליו בקושי וביסורים. ואילו לא היו מתגברים – סופם היה כסופה של רוסיה הצארית. אין בחיים כלכליים וסוציאליים קללה איומה יותר מאחוזה פרטית גדולה. אין לעם חפשי, הרוצה לבנות את חייו בכבוד, בחופש, על עבודת יושר, אויב יותר מסוכן ויותר חמור מאחוזה פרטית גדולה. הוא הדין אצל כל עם ועם – ואצלנו פי כמה וכמה, באשר אין אנו עם בנוי ואין אנו מדינה בנויה ואין אצלנו צבוריות כלכלית וסוציאלית חזקה, אין אצלנו עיר גדולה, הממשלה איננה בידינו – וזאת אומרת, שחסרים לנו כל המכשירים שהרשו לעמים אחרים להלחם במדת מה נגד הצרעת הממארת הזאת. ארץ קטנה היא ארצנו ואוצרות גדולים אין בה – לעת עתה תפוח הזהב הוא האוצר היחידי שלה. ומשום כל מי שיספיק להשתלט על חלק קטן זה של הארץ הזאת, הוא גם יהיה שליט הארץ כולה. מי שבידיו ימצא האוצר היחיד שלנו, הוא כבר, במדה רבה, המפקד עלינו. ואם הוא ישב בחו"ל – ועל פי רוב זאת היא העובדה כיום הזה – הרי הוא, גם מבחינה כספית פשוטה, מוציא מן הארץ את לשדה והוא כמובן לא יכניס את רוחיו אלה לענפים אחרים של עבודת הארץ (כלום לפלחה ילך?), אלא יפרה בכסף הארץ את המפעלים המכניסים באפריקה הדרומית או ברוסיה המועצתית.

ואילו, נניח שלשם “הבנין המהיר” היינו מקבלים על עצמנו את כל הסכנות הללו והיינו אומרים: אנו מותרים על ציוניותם של בעלי ־ההון “הבונים” את הארץ, אנו מותרים על כל הדרישה האישית ליהודי “המשתתף” בהקמת המולדת העברית, אנו משלימים עם זה שהוא לא יתקשר לארץ ־ישראל ולא ישנה את סדרי חייו, אנו מקבלים על עצמנו באהבה את שליטת היחיד – יהיה זה יחיד ממש או חברת מניות – על הארץ הזאת ועל חיינו בה, אנו למפרע מוכנים לסכסוכים סוציאליים קשים, אנו “נתגבר” על ההתמרמרות העוברת בנו כשאנו שומעים על יהודי היושב לו בלונדון והקונה, בכוח השיקים שלו, אלפי דונמים, שישמשו לו מקור רבית, בה בשעה שכאן, בארץ, ועל יד שעריה הולכות ומתנונות אלפי משפחות יהודיות אשר היו מוכנות לקנות את האדמה הזאת בזיעתם ובעבודתם למען לחיות עליה מיגיע כפיהם (האמנם צריך להיות סוציאליסט ולכבד את הדגל האדום, כדי להרגיש בהתמרמרות הלוהטת הזאת?). טוב. יהיה כך. “דם, עבדות ובוץ”. ואולם התהיה העבדות הזאת לכל הפחות עבדות עברית? הנשיג ע"י ויתורים כה כבירים, שנשמת הציונות תלויה בהם, הנשיג במחיר כה עצום, שהוא כל רכושנו הנפשי, את המטרה היחידה – את רבוי היהודים בארץ, ולו גם יהיו אלה עבדים עברים של בעלי אחוזות?

על השאלה הזאת אין תשובה ואינה יכולה להיות תשובה, כי אין בידינו אף מכשיר אחד שעליו נוכל לבנות בבטחה ובמנוחת־מה. מחוסרי־אונים אנו, שבויים אנו, כבולי יד ורגל ללא אפשרות כל שהיא של התנגדות ושל מלחמה. החוק לא מידינו יצא. השוטר לא לפקודתנו ישמע. ארגוננו חלש – ובמקרה זה, כשהתוצרת נועדה לחו“ל, גם בארגון פנימי חזק לא נשיג כלום. דעת הקהל – כאן בארץ ובחו”ל, העתונות, אספת הנבחרים, הקונגרס הציוני – אנו בעצמנו לועגים להם והרגלנו את כולם לזלזל בהם. ואילו היתה דעת הקהל שלנו בעלת משקל יותר – מה הוא המשקל הזה לעומת שלטון ההון המכסה על הכל. וכלום מאוחדת היא דעת הקהל שלנו בשאלה זאת? כלום אין גם בקרבנו, בקרב הציונים במאה אחוז, אנשים המגינים על “העבודה המעורבת”? כלום שולט בחקלאות העברית הפרטית אותו המשטר השולט בת“א? כלום הפרדסנים המחרימים את הפועל העברי, במאה אחוז או בשמונים אחוז או בחמשים אחוז, אינם מעיזים להעמיד את הקדידטורה שלהם לקונגרס הציוני, והישוב בוחר בהם והקונגרס סובל אותם בקרבו ושומע אותם ב”כובד ראש“? כלום “שאלת העבודה העברית” איננה גם בקרבנו “שאלה כלכלית” גרידא, אשר אך ב”אמצעים כלכליים" (קרי: בהורדת חיי הפועל העברי עד כדי הניבו של הפלח הערבי) אפשר לפתור אותה ואסור לגשת אליה מתוך נימוקי “הלאומיות הסנטימנטלית”? או על “ההכרה הציונית” של בעל ההון נבנה, על “כוונותיו הטובות”? ושוב: התנועה הציונית אינה תנועת ילדים, ואחרי נסיונה המר אסור לה להשתעשע בצעצועים. עול כבד ואחריות עצומה עליה, ולא מתוך תמימות יתרה תמלא את אשר הוטל עליה. הן ל“הכרה הציונית” ול“כוונה טובה” גם לא נשוה את אלי־הכסף שבלונדון ואפילו את השותפים הקטנים בפרדס גדול מניו־יורק לחלוצי המפעל, לאנשי ביל"ו. והן אלה נכשלו במקום הזה, איככה, איפוא, נצפּה כאן לנס?

וגם ב“פרוגרסיביות” של ההון הגדול, בהשואָה להון המסכן שהיה לנו עד עתה, לא נאמין. אֵין הפרוגרסיביות הזאת תכונה אמיננטִית שֵל ההון, אלא תוצאת הסביבה הסוציאלית והצבורית היא שבה הוא פועל. אותו ההון אשר הוא פרוגרסיבי באנגליה, באשר הטרייד־יוניונים הכריחו אותו להתחשב עם הפוֹעל ועם דרישותיו, ובמלחמה “חנכו” אותו לפרוגרסיביות שלו, אותו ההון יכול לגלות פנים אחרות לגמרי אצלנו, בסביבה הקולוניאלית, עם הצבא העצום של העובד הזול הבלתי מאורגן, העומד לשרותו של בעל האחוזה כדי שיוכל לשבור, כטוב בעיניו, את ה“טרידיוניונים” שלנו. ונניח שחזקה ואיתנה תהיה ההכרה הציונית הזאת של בעלי האחוזה או של נאמניהם בארץ. מה גילה של ההכרה הזאת? גיל חיי אדם. ימות בעל ההכרה ויסתלק הנאמן שלו שהיה נאמן לציונות, ויקום דור חדש, שם בלונדון ובניו־יורק, והוא דבר אחד ידע: הון מחייב ריוח, זהו “חוק הברזל”, זאת היא המציאות אשר אי אפשר לשנותה על ידי כל “אידיאולוגיות”. באזני מי נצעק אז, ממי נתבע? וכלום עד היום ההוא, עד שיקום דור חדש, כלום חפשים באמת בעלי האחוזות לעשות באחוזותיהם לפי הכרתם? כלום הם, תמיד ובכל מקרה, הנם בעלים לכל הכסף שהושקע באדמת הארץ? האין עליהם גם “אחריות” אחרת, מלבד האחריות הציונית? הנה אותו הנגיד הלונדוני ההולך ושם את ידו על כמה מענפי העבודה האי“ית, העברית והערבית, אותו “ציוני מאורגן” אשר גם עסק לו עם פלח ערבי וגם אדמת פרדסים בת אלפים דונמים בידו, וגם במלון הירושלמי חלק לו (אותו המלון שבו אך “מבטיחים” את העבודה לפועל העברי) – ושמועות נפוצות על עוד כמה וכמה עסקים – כלום רק את כספו בלבד הוא משקיע בא”י? כלום איננו שותף לאנגלים “טהורים” הרחוקים מן “הציונות המאורגנת” כרחוק מזרח ממערב והוא חייב להם דין וחשבון, מעשי מאד, כספי מאד, וברור שאם היום ומחר עוד “הולך הענין” איך שהוא, הן מחרתיים יתפוצץ בהכרח “ולא יהיה ביכלתו” (זאת היא הנוסחה) לעשות ולא כלום, אם גם ירצה, לשם ה“עקרון המופשט”, ויצטרך – הן גם הוא שבוי בידי הונו וביד הון האחרים – להכנע בפני “חוקי הברזל”.

ונגזלת אדמת א“י, אדמה זו שעליה יכול היה לקום ישוב עברי עובד, צפוף כמו שלא ראינוהו עד היום בארצנו; והאדמה הזאת נגזלת מן העם העברי ומתקותו האחרונה. הקושאנים על האדמה הזאת ירשמו על שמותיהם של יהודים, הריוח מן האדמה הזאת ישולח על פי כתובות יהודים בחו”ל והעם היהודי ישאר בגלות, כמו שהיה, בין שתהא הגלות הזאת בארצות נכר ובין שהיא תהא בארצו הוא – באשר ישאר גם פה משועבד לרצון אחר, ללא שליטה על חייו.

היש מציל?

ג    🔗

להסתדרות הציונית יש דרך ברורה, ישרה ובטוחה איך להציל את הרכוש הקרקעי הגדול אשר באיזור המטעים, הנועד להתישבות עממית ולא לשדה־רבית לבעלי הון. להסתדרות הציונית יש דרך בטוחה איך להציל את הישוב העברי מקללת האחוזות הגדולות ואיך להבטיח את העבודה העברית באיזור המטעים. הדרך הזאת היא: הקרן הקיימת לישראל. לא דיבורי שוא על “ההכרה הציונית” של בעלי ההון. לא התמימות היתרה, הבונה על מצפונו של פלוני ושל אלמוני המנהל כיום את עסקיהם הא“יים של בעלי ההון היושבים בחו”ל. כוח ממשי הוא, כוח יחידי שיכול להיות לנו. חוק, חוק יחידי אשר ביכלתנו לחקוק אותו – רכוש הלאום. רכוש הלאום הזה אינו קובע עדיין את צורת ההתישבות ואת נושא ההתישבות. מה שיחליטו האחראים לעבודת הלאום בא"י – כן יהיה. אם הפועלים, ואם המעמד הבינוני, אם מחוסרי האמצעים דוקא, ואם גם אלה המכניסים דבר מה מאמצעיהם הם, ואם רק בעלי האמצעים העצמיים; עם חוזים, בלי חוזים, עם רבית, בלי רבית, עם דמי־חכירה, בלי דמי־חכירה, התישבות כבדה או קלה, פרדס או משק עזר, קבוצה או מושב – על כל זה יבוא בירור לחוד. מה שיחליטו העומדים בראש הפעולה ההתישבותית והמנהלים אותה – כן יהיה. ואולם במסגרת המכריחה להכיר בכוח הלאומי, במסגרת המבטיחה את שמירת עניני הלאום – במסגרת הקרקע שהוא רכוש הלאום.

לכאורה, מי לא יכיר באמת הזאת להלכה? מי ציוני ולא יהיה מוכן לנאום נאום ולכתוב מאמר על הערך הרב של הקרן הקיימת? כלום זה מחייב לדבר מה – את הנואם ואת בעל המאמר ואת ההסתדרות הציונית אשר בשמה אומרים וכותבים את כל הדברים הטובים על הקרן הקיימת ועל ערכה הרב? הלא תיכף ומיד אחרי התשבחות הללו, טרם נסגר הפה שהוציא אותן, טרם התיבשה הדיו שכתבה אותן, ובא כבר פסוק הלוי המופרסם ההוא: “ואולם, לצערנו הרב (תמיד, ללא יוצא מן הכלל: לצערנו, ותמיד: לצערנו הרב), אין, כידוע, לקרן הקיימת האמצעים הדרושים לגאולת הקרקע – וכלום תרצו שתשאר הארץ בינתים בידי ערבים? על כן יבוא נא ההון הפרטי ויעשה מה שאין ביכולת הקרן הקיימת לעשות, ומבורך יהיה”!

אל נעשה נתוח עד כמה אמתי הוא “הצער הרב” ההוא. אַל נבדוק ואַל נבחון מה גדלה מדת הצביעות בקביעת העובדה “המצערת” הזאת אלא נשאל: למה מחייב הפסוק הזה? הן על “הערך הרב” של הקרן הקיימת ישנה הסכמה כללית. ועל כן, אילו היו לה אמצעים מספיקים לרכישת הקרקע במדה שאנו זקוקים לה, לא היתה כלל קיימת שום פרובלימה. לא היה שום צורך לברר ולהתוכח, לכתוב מאמרים ו“להרעיש עולמות”, אלא הקרן הקיימת היתה עושה את כל אלה בשקט וזה מועיל לה הרבה יותר. הפרובלימה מתחילה אך מן הרגע שאנו קובעים שאין לקרן הקיימת, בשעה זו, אמצעים מתאימים למלוי תפקידה בשלימותו. ומי שפותר את הפרובלימה המעשית הזאת, שהיא הפרובלימה העיקרית, בזה שהוא משלים עם המצב שנוצר והוא מוריד את הקרן הקיימת מכסא המונופוליון הקרקעי; מי שמברך את ההון הפרטי באשר “אין ביכולתה של הקרן הקיימת” וכו' – או צבוע הוא, השמח בסתר לבו לחוסר יכולת זה, כדי שיוכל להשליט את העיקרון ה“פרטי” בחיינו ובישובנו, או הוא איבד כל שמץ של הרוח הציונית היוצרת, המצוה תמיד על נאמניה להתגבר על המכשולים ולא להשלים אתם. אם הרכוש הפרטי על הקרקע עלול אמנם להמיט שואה על התישבות היהודים בא“י, הרי המסקנה מן העובדה של חוסר כסף לקרן הקיימת צריכה להיות אחרת לגמרי, הפוכה מזאת שהאידיאולוגים של הפרדסנות הפרטית מסיקים ממנה: “אם אין לקרן הקיימת אמצעים מספיקים לגאוֹלת הקרקע, ניצור אותם – על ידי ויתורים קשים, ע”י קיצוצים כואבים ובעיקר ע”י עבודה מאומצת, אבל ניצור. אַל ניתן להון הפרטי להשתלט על הקרקע הא“י. נהיה מוכנים – אם הכרח בכך – לסגת אחורנית בענף פלוני של עבודתנו, לקצץ סעיף אלמוני או למסור אותו לחברה פילנטרופית, לממשלת הארץ, להון הפּרטי. נהיה מוכנים – אם הכרח חותך בכך – להפסיק את פעולתנו לזמן מה, בענף זה או אחר, ואולם את קרקע העם אַל נוציא מידי העם!”

אילו היינו נגשים כך לפרובלימה של הקרקע, אילו לא היינו אומרים, תיכף אחרי “אין לקרן הקיימת כסף מספיק” – את השקר ההוא: “על כן ברוך יהיה ההון הפרטי”, אילו לא היינו מרשים למחשבה הזרה הזאת להשתלט על דעתנו, היינו כבר מזמן מוצאים דרכים להגברת כוחה של הקרן הקיימת במדה הנחוצה לנו. כי את האמת יש להגיד: עד עכשיו, למרות כל התשבחות, למרות כל החגיגות, למרות כל “הכרת הערך הרב” ו“הצער הגדול”, התנהגנו עם הקרן הקיימת כעם בת־חורגת. לשם בריאות ולשם חנוך, לשם ה“עבודה הפוליטית”, כביכול, ולשם האדמיניסטרציה היינו מוכנים לקיצוצים ולצמצומים בענפי עבודתנו העיקריים – בהתישבות ובעבודה. לשם קרן היסוד עשינו תמיד התאמצות גדולה והעמדנו לרשותה את הכוחות הכבירים ביותר שישנם להסת' הציונית. ביחס לחברות ציוניות מסוג “הדסה” היינו מלאי נמוס והתחשבות ולא הרשינו לעצמנו “התערבות כל שהיא בעניניהן הפנימיים” ונתנו להן שדה תעמולה ופעולה ללא גדרים. אולם הקרן הקיימת – שאני. לאמתו של דבר לא עבדנו מעולם בשבילה בהתאמצות הנובעת מהכרת האמת של חשיבותה המכרעת בעתידנו.

כאן מוכרח לבוא שנוי יסודי, שנוי בהכרה ובמעשים. על כל ציוני וציוני לדעת שברגע זה אין לתנועה הציונית תפקיד קדוש יותר, אחראי יותר ואקטואלי יותר מגאולת הקרקע (גאולה ולא קניה! באיזו רשות משתמשים דברי הפרדסנות הפרטית במלה הזאת כלפי הלאטיפונדיות שהם עוזרים ליצור אותן בארצנו?) ועל כל ציוני וציוני – החל מנשיא ההסת' הציונית ועד צעיר הנערים אשר באגודת הספורט – לדעת שעליו להקדיש את כוחותיו קודם כל להרמת הקרן הקיימת ולהתאים את מעשיו לקראת הגברת כוחותיה. וזאת אומרת: בראש ההסת' הציונית אינם יכולים יותר לעמוד אנשים שלבם אינו שלם עם הקרן הקיימת, שאינם מאמינים בה באותה אמונה השלמה או אינם רוצים בה באותו הרצון הכביר הנחוץ לנו כיום הזה. אינם יכולים לעמוד בראש התנועה הציונית אנשים אשר “משק” ו“קהילת¹ ציון” והון קרקעי פרטי נראים בעיניהם “רציניים” יותר מהקרן הקיימת, והם מכריחים אותה להסתגל ליצורים קרקעיים אלה המביאים תקלה לנו. כמו כן לא יתכן יותר, שהאנשים העומדים בראש התנועה הציונית, אם כבר רצונם בכך להיהפך לבעלי פרדסים, יטעו את פרדסיהם על הקרקע הפרטי שלהם וע“י כך יהיו סותרים בהתנהגותם הפרטית את כל מה שההסת' הציונית מטיפה במשך עשרות בשנים ל”יהודי הפשוט“. לפנינו לא שאלת “חיים פרטיים” שאסור להתערב בהם, אלא עלבון קשה לאמתיותה של התנועה שחובה עלינו להסירו. מי שרצון ויכולת לו לנטוע פרדס, עליו למסור את הקושאן לקה”ק. הדרישה הזאת צריכה להיות דרישה חמורה, כללית, של התנועה הציונית כולה ושל הישוב כולו, כלפי כל יהודי ויהודי המתימר להיות “ציוני טוב”. כמו שאין ציוני טוב המחרים את הפועל העברי, כן לא יתכן ציוני טוב אשר הקושאן שלו – על שמו הוא, ולא על שם הקרן הקיימת (והן יודעים אנו שאך ההרגשה הפסולה של “בעלי ביתיות” מפריעה להעביר את הקרקעות על שם הקרן הקיימת, באשר העברה זאת אינה גורמת שום נזק חמרי ואינה עומדת כשטן בדרך כל פעולה פיננסית הנעשית בקרקע). והסת' העובדים, כשם שחוקתה אוסרת על חבריה להשתמש בעבודה שכירה, כן צריכה חוקתה לאסור על חבריה את הקנין הפרטי על הקרקע.

בסידור המגביות צריכה להנתן זכות בכורה לשנים הקרובות לקרן הקיימת. חופש יתר צריך להנתן להנהלת הקרן הקיימת לסדר את עניניה התעמולתיים. המצב המבייש ההוא, כשסגרו לפני הקה"ק את שערי אמריקה, אל יחזור. הכוחות התעמולתיים הטובים ביותר שישנם בהסתדרות הציונית, החל מנשיאה, קודש הם בראש וראשונה לקרן הקיימת. כל המכשירים הכספיים של הציונות – הבנק, קרן היסוד, וכו' – עליהם להתאים את הפוליטיקה שלהם ואת הפעולה שלהם לצרכי הקרן הקיימת, עד כדי השתמשות בלחץ פיננסי על בעלי הקרקע הפרטי ועד בכלל. הרעיון שעמד לפני שנתיים על סף הגשמתו, רעיון ההלואָה הבנקאית הגדולה לקרן הקיימת, יש להוציא אותו מקברו ולטפל בו, בכל המרץ ובכל הרצינות, בעזרת כל הכוחות – עד הגשמתו. בסידור החברה הקרקעית על ידי הסוכנות המורחבת, יש להבטיח בכל תוקף לקרן הקיימת את עמדת הפריבִילגיה האיתנה, שאין לערער אותה בשום אמתלאות.

אילו היינו עושים את כל זה, אילו היינו מרימים את הקרן הקיימת בכוח, בעקביות ובמסקניות, לאותו הגובה שלו היא ראויה לפי תפקידיה ברגע זה, היינו, בלי ספק, משיגים את מטרתנו. ואם לא, נשיג – ותשאר לנו עוד דרך כואבת יותר, אולם דרך אשר גם מפניה אסור לנו, במצבנו הנוכחי, להרתע; זאת היא דרך הגברת כוחה של הקה"ק על חשבון ענפים אחרים של עבודתנו. ואולם רק אחרי שנעשה כל מה שביכלתנו לעשות לשם הגברת כוחה של הקרן הקיימת – ולעת עתה עשינו מעט מאד – רק אז תהא לנו הרשות להשתמש במימרא ההיא: “אין ביכלתה של הקרן הקיימת, ועל כן” וכו' וכו‘. המימרא הזאת שקר בה, כל עוד ההסת’ הציונית ומנהיגיה לא נתנו לקרן הקיימת את המגיע לה. וההסת' הציונית ומנהיגיה לא נתנו – מתוך ההנחה הפסולה והטפלה, כי הן ישנו גם הון פרטי מבורך, שהוא “יגאל” לנו את האדמה המכניסה – לקרן הקיימת את הכוח ואת היכולת הדרושים לה.

וזהו העיקר ברגע זה ובזה תבחן התנועה הציונית – אם תדע לשמור על יסוד היסודות, על קרקע א"י, למען יהיה לברכה לכל העם ולא יהפך למקור בצע לבעלי הון, ולקללה לעם כולו.