מערכת העתון “בוסתנאי” (“תעמולה ושכרה – גליון י”ג) פתרה באופן קל ופשוט את שאלת גאולת הקרקע ע"י הקרן הקיימת, שהוצגה בזמן האחרון על סדר היום של עתונות הפועלים בארץ: “נערי הסוציאליות”. אחרי איוך זה (איוך – קבליפיצירונג לפי נ. סוקולוב) מה יש עוד להתוכח? נערים לעולם נערים הם ואין דעתם ראויה לתשומת לב יתרה. ואם בכל זאת הקדישה המערכת לנערים גם אילו ראיות לסתור, הרי זה בא, כנראה, לא לכבוד הנערים עצמם, כי אם מתוך חשש, שמא ימצאו כאלה אשר יתעו לחשוב שיש להם עסק עם אנשים מבוגרים וירצו לשים לב לדבריהם.

ולא חדש הוא דרך ויכוח זה בישובנו. לפני כחצי יובל שנים, כשהופיעו שליחי תנועת העבודה הראשונים והתחילו לדרוש עבודה עברית, היו המחמירים שבישוב מכנים את דרישתם זו בשמות המסוכנים: סוציאליות, מלחמת מעמדות, מהפכנות; והמתונים, הליברלים, כביכול, התיחסו אל הדרישה ואל דורשיה ביחס של ביטול סולח והסתפקו רק בכנוי “מעשי ילדות”. וסופר חשוב אחד, מזקני חובבי ציון, הצליח אפילו לצרף את שני סוגי הכנויים לאחד: “מרכסיסטישע חדר־יונגליך”.

אמנם נמצאו אז בישוב יחידים, ומי שמשמש עתה אחד העורכים של “בוסתנאי”, מר משה סמיליאנסקי, היה הראשון ביניהם, אשר נתפסו ל“מעשי הילדות” של “הסוציאליסטים” בנוגע לעבודה עברית. אבל אלה היו בודדים. הרוב המכריע של הישוב ידע לעמוד איתן על “משמרתו” ולבדד את עצמו בפני “מפלצת” זאת: בסודם אַל תבוא נפשי.

והיה בויכוח זה בכדי להוציא מן הדעת. אתה בא וטוען: אם אין מקום לעבודה יהודית בישוב זה, במה הוא יהודי ומה ערך בו לציונות? והללו עונים לך: אתה סוציאליסט, אתה בא להלחם בנו מלחמת מעמדות ולהפוך את הקערה על פיה. אבל הטמטום הזה לא העביר אותנו על דעתנו, לא נרתענו לאחור ולא חזרנו בתשובה.

וכישצאו באי כוח תנועת העבודה למלחמה בפרזה “יצירת תנאים”, שעליה נמנמה ההסתדרות הציונית בשקט רב, והחלו לדרוש “יצירת מפעלים”, יצירת ישוב עובד – נשנה שוב אותו הפזמון: “תלמידים שלא שמשו די צרכם”, “אברכי משי”, “סוציאליסטים”, “מלחמת מעמדות” וכו' וכו', מכל ככתוב. חס לה להסתדרות הציונית לעסוק בכמו אלה. תשועת ישראל לא מעבודתם ולא מהאידיאולוגיה של הנערים תבוא, כי אם מהאיניצאטיבה הפרטית המבורכה. ומי לא דגל בשם האיניציאטיבה הפרטית? גם זה שהשקיע הון רב וחזר והשקיע וכרע ונפל שבע עד שהצליח לעמוד קצת על רגליו, וגם זה שלא השקיע פרוטה משלו ושאף פעם לא כפף את גבו ליום עבודה; שכל תפקידו לא היה אלא להעביר את כספי הברון, חובבי ציון, יק“א לידי הערבים, בעד עבודה ובעד צרכי אוכל – כולם, כולם היו לנושאי הדגל של האיניציאטיבה הפרטית. מתוך “למדנות” רבה נעשה בישובנו המושג איניציאטיבה פרטית למושג נרדף עם עבודה שכירה. כל מי שמקבל תקציב מפיק”א ועובד על ידי פועלים שכירים, וביחוד אם הוא עובד על ידי פועלים ערביים, הרי הוא בעל “יזמה” פרטית; אבל מי שקבל את תקציבו מקרן היסוד ואת הקרקע מקרן הקיימת ומשקיע את כל כוחותיו הגופניים והמוסריים במשקו, ואינו משתמש בעבודת אחרים – הלזה אינו בעל “יזמה” ומטבעתו פסולה.

בינתים הוקם במשך זמן קצר, בערך, משק חקלאי על קרקע הקרן הקיימת, שנותן תוצאות משמחות גם בחומר וגם ברוח. במשק זה התפּתח ומתפּתח עובד עברי למופת, המוכיח בזיעתו ובדמו, שיש יכולת בארץ להתפּרנס מחקלאות; המשמש מבצר לשפת העם, לרוחו ולתרבותו, והמשקיע את כל הויתו בהגדרת עצמו מפני יצרים רעים ובשאיפה להיות כולו קודש לבנין מולדת לעמו. ובאותו זמן עצמו נתגלתה פשיטת רגל מבהילה בשורה של מושבות ישנות, ילידות האידיאולוגיה של עבודה שכירה, מושבות, שאין בהן לא עובד עברי ולא לחם ל“מעביד”, לא תרבות עברית ולא סימן למה שרצינו לקרוא בשם תחיה לאומית – ישוב, שעלה אגב לברון, לחובבי ציון, ליק“א ולפיק”א הרבה יותר ממה שעלה הישוב הציוני בארץ ושכל תהלתו היא רק בזה, שאדמתו איננה שייכות ללאום ושתושביו אינם דוגלים, חס ושלום, באידיאלים (לא שכחתי, כמובן, שיש בכל מקום גם יוצאים מן הכלל), והאם השפיעה מציאות זאת בהרבה על הלך הרוח של המתישבים הראשונים? שאלו את פי אכרי קוסטינא, זכרון, ראשון, ימה, מסחה, מלחמיה, מטולה ועוד ועוד ויגידו לכם גם היום, שהם הם הנם בעלי ה“יזמה” המהוללה ולא דרכי ה“סוציאליסטים” דרכם. ומהו הלקח שלמדנו מ“אגודת נטעים” וחברות דומות לה שפשטו את הרגל? הלא גם אלה בשם “יזמה פרטית” ידגולו ובהתישבות הפועלים אבן יזרוקו.

וארשה לי להתעכב קצת יותר על מושבה אחת, שיש לנו חולשה יתר לזכרה – זו היא גדרה. עד תרס“ב הוציאו “חובבי ציון” על שלשה עשר מתישבים בה מאתים וששים אלף פרנק, לאמור שמונה מאות לא”י, בערך, על כל יחידה. אין צריך לשכוח שלפי ערך הכסף של אז שוה סכום זה היום לפחות לאלפים לא“י. באותה השנה – תרס”ב – מצא אחד העם את המתישבים האלה מדולדלים, חסרי כל ונתונים בעול קשה של מלוים ברבית ללא כל מוצא. הם נהלו אז משא ומתן עם יק“א ושבעה מהם הצליחו להשיג הלואה בסך שלשים וחמשה אלפים פרנק – מאתים לא”י על כל יחידה. בינתים באו אילו שנויים בהרכבה האישית, אחדים נעדרו ואחרים באו במקומם, ואין זה בכלל מעניני כאן לטפל ביחידים, כי אותי מענין בעיקר הכלל גדרה. וגדרה קבלה אחר כך במשך שנים רבות תקציב מ“חובבי ציון” להוצאות צבוריות, קבלה בימי מסירת המושבות מהברון ליק"א תקציב לעקירה ונטיעה. ואם אצרף את כל הסכומים האלה לא אגזים כלל, אם אומר, שיחידה התישבותית בגדרה עלתה (במספרים אבסולוטיים ממש ולא באופן יחסי לערכי הכסף של אז ועתה) יותר ממה שעלתה יחידה התישבותית בעין חרוד ובנהלל בימי היוקר הגדול. והתוצאה היא, שגם היום – אחרי קיום שלמעלה מארבעים שנה, עומדים אכרי גדרה ומתחננים: הצילו את אדמתנו שלא תפול בידי הנושים.

והלא גדרה זאת היא יצירת ביל“ו, אלה שאת מימיהם אנו שותים, אלה שהם בשבילנו בבחינת “אם הראשונים כמלאכים, אנו כבני אדם”, ומדוע עלתה להם ככה? ויודע אני כמה אורבים ארבו להם על דרכם להכשילם: מיעוט אדמה, חוסר נסיון, אדמה לא מוכשרה, אופטרופסות ועוד ועוד. אבל הסיבה המכריעה שהיתה בעוכרם ושבשלה לא יכלו להתגבר על שום מכשול, היא זו: הם מהרו ל”התפּכח" ולצאת מכלל “נערים”, לא יכלו לעמוד הרבה (ולא קל היה לעמוד) לפני “חכמתם” המעשית של ז. ד. ליבונטין וחבריו, אשר שבעים ושבע פעמים ביום גינו אותם בכל אותם הכנויים שגינו ומגנים גם היום את מחננו אנו. בעלות ביל“ו על במת ארץ ישראל התחילו בבירור הלכה, אם מותר לקנות אדמה טרם תהיינה מוכנות הידים העבריות לעבדה. כבר אז הרגישו, כנראה, באופן ערפלי אמנם, שהאדמה היא המסכת אשר עליה רוקם העם את יצירתו, בה הוא משקיע את נשמתו וממנה הוא קולט את הקוים לדפוסו הלאומי ולהויתו המוסרית. ואם כל יצירה רוחנית ראויה לשם זה של יחיד אינה יכולה להעשות על ידי שליח, על אחת כמה וכמה שיצירה לאומית של עם אינה יכולה להעשות על ידי אחרים. ככה תפסו אנשי ביל”ו, ובודאי גם רבים אחרים מהראשונים, את התחיה הלאומית בראשית הופעתם, בהיותם עוד “נערים”, אבל, כאמור, נסחפו מהר עם הזרם והתחילו לראות, כמו הכל, את האדמה כאוביקט של עסק, של חשבון ריוח והפסד, שרק הקומבינציות הכרוכות בעסק הן ענין לבעליו, אבל העבודה – זה המקור היחידי לכלכלתו החמרית של היחיד וליניקתו המוסרית של העם – צריכה להעשות בידי אחרים.

ומפליא הדבר. לפני עשרים וחמש שנה היה זה בינינו ויכוח עיוני. לפנינו עמדו אנשי נסיון בישוב, ואנחנו הטפנו את אשר הטפנו רק מתוך הכרה ציונית, מבלי שתהיה יכולת בידינו להוכיח את צדקתנו במעשים. ואף על פּי כן נמצאו אָז בישוב, ולו גם מעטים אשר אמרו: מתוך נקודת השקפה ציונית אתם אמנם צודקים, אבל החיים הם נגדכם. עתה, אחרי נסיון דוקר את העינים של פּשיטת רגל נוראה כזאת בחלק גדול של המושבות המיוסדות על עבודה שכירה, ואחרי הצלחה כה מזהירה (ביחס, כמובן, כי יודע אני שלא הכל ולא בכל מקום מזהיר אצלנו) בהתישבות הפּועלים; אחרי “זה מול זה” צועק לשמים של מושבות הגליל התחתון ההולכות ומתנונות ושל קבוצות כנרת, דגניות ובית ־זרע, הצעירות מהן בהרבה וההולכות ומתבססות משנה לשנה – עתה, אחר נסיון זה, חדלו גם להודות בצדקתנו מבחינה ציונית, ומפלוני בא־כוח החנונות העירונית, שאיננו יודע ישוב חקלאי מהו ושלא ראה בודאי מימיו משק של פּועלים בארץ, ועד האכר האלמוני, שאחרי עשרות שנים של אכרות “מצליחה” הוא מתהלך בעיר ומחפּש איזו פּרנסה – כולם שפה אחת ודברים אחדים בפיהם: הצילו את הישוב מיד הסוציאליסטים.

__________

מהי השאלה המעסיקה כיום את תנועת העבודה בארץ ושצריכה להעסיק כל ציוני הכואב לגורל מפעלנו בארץ? אָנו חיים עתה בתקופת ההגשמה הציונית. המציאות קצצה את כנפינו והעמידה אותנו בפני גבולות מסויימים. הארץ קטנה מהכיל בתוכה את כל עמנו, ובארץ הזאת יושב עוד עם, שלא יעזוב אותה. השטחים הבאים בחשבון התישבותנו מוגבלים מאד ביחס לצרכינו. רק בהתישבות צפופה עד קצה גבול היכולת ישנה תקוה שנוכל לאכלס את ישובנו בכמות בעלת ערך תרבותי־לאומי ובעלת משקל פּוליטי. אין, איפוא, ביכלתה של א“י הציונית לתת ליהודי מאות דונמים. פּשוט אין לה. המדות שלה הן כה קטנות, שבעל פּרדס של חמשים דונם נחשב אצלה כבר לבעל אחוזה גדולה, אם כי ידוע גם ל”נערים“, שבעולם הגדול המדות של אחוזה גדולה הן אחרות. המטרה שהציגה לפניה הציוניות מצריכה אוכלוסים רבים, ודונמים אדמה שיש ביכלתה להשיג מעטים הם. והנה בתוך השטחים הבאים בחשבון התישבותנו יש אילו מאות אלפים דונמים (לא הרבה מאות אלפים) למטעי־ציטרוסים, שעליהם אפשר, לפי דעת מומחים, להגשים התישבות צפופה בחלוקה של 15– 10 דונם למשפּחה עובדת. סוברים, שאפשר בשיטות רציונליות להושיב על שטחים אלה מחמשה עשר עד עשרים אלף משפּחות עובדות. אבל תכנית התישבותית כזאת אפשר להגשים רק אם העם יהיה בעל הקרקע והוא יהיה המחלק אותה. אם הקרקע הזה יפּול ח”ו בידי “בעלי רכוש שאינם רוצים לבוא לא”י ומושכים אותם בקמיע של הציונות" (מדברי אותו מאמר ב“בוסתנאי”) יש חשש, וחשש די מבוסס מתוך נסיוננו המר, שכאן יוצר מקום רחב לספּקולציה ולספסרות לקצת יהודים מחו“ל ומא”י ומקום עבודה לעשרות אלפים ערבים. כי לעת עתה רק במנדט צוין, שהיהודים רשאים לבוא לארץ מתוך זכות, אבל פּועל עברי למושבה עברית אינו בא מתוך זכות, כי אם מתוך נדבת לבו של האכר. אחרי עשרים וחמש שנים של עבודת “כבוש עבודה” יש לנו, כמדומה, הרשות להגיד, שהנידון הזה ידוע לנו במקצת. אבל אני מוכל להסתפּק בנסוחה של מערכת “בוסתנאי”: “מצד אחד פּרדסנים שהפּועלים אינם הכרח כלכלי בשבילם, כי אם חובה לאומית; ומהצד השני פּועלים, שתקיפותם אינה אלא החובה הלאומית הזאת של בעליהם”. ועל החובה הלאומית הזאת עומדים ומכריזים זה עשרות בשנים הפּועלים, הקונגרסים והמוסדות הציוניים, עד שהגענו סוף סוף לידי הודאָה במקצת, לידי הודאָה בעבודה מעורבת, שאף היא אינה מחייבת בכלום את מי שאינו רוצה בפועל עברי, והרוב הם אלה שאינם רוצים בו. והאמנם אפשר בכל שני וחמישי לזעזע את כל העולם העברי על מקום עבודה לפועל העברי במושבה? האפשר להמשיך בדרך כזאת עוד חצי יובל שנים ולא להתיאש? והיש ברשותנו עתה בעולם העברי חומר אנושי כזה, אשר יתרצה לראות את עצמו כמיותר, שמקימים בו מצוה לאומית? אשר יסכים לשמוע כל מיני זלזולים על עצמו, על הסתדרותו ועל מיטב שאיפותיו ולעמוד לשרות הפסידו־קפיטליסט היהודי. אשר יזרוק לו תמורת זיעתו את השכר הגבוה, כביכול, בתורת נדבה, כי על כן יש לו פּועל בעל שכר נמוך?

לנו קרה האָסון בעורק של תחיתנו הלאומית – בחקלאות. וכל זמן שנגע זה של התישבות חקלאית על יסוד עבודה שכירה קיים, לא נחדל, כמובן, לצעוק השכם והערב: עבודה עברית. אבל איננו עוד נעים. חשבון עולמנו עשוי מכבר וממנו אין אָנו מסיחים את דעתנו אף לרגע. יש לנו בנידון זה שלשה נתונים, שעלינו לקבלם כמו שהם, כי אין ביכלתנו לשנותם. נתון א' – שטחים מוגבלים שרק ע“י שליטה מלאה של העם עליהם ובתכנית מכוונת של “סוף מעשה במחשבה תחלה” אפשר להגשים עליהם בית לאומי, נתון ב' – פסידו־קפּיטליסט מסוגו של הפּרדסן בפּ”ת ושל הסרסרים ב־Real estate באמריקה ובנירות ערך בבורסאות העולם – קפּיטליסט, שהשגותיו הסוציאולוגיות־לאומיות הן של ספסר קרתני ותאבונו לניצול הוא של פּלאנטטור קולוניאלי, כי על כן “הקריב” את עצמו ובא לאסיה. כמובן, שבין עשרה כאלה ימצא גם אחד עם שאיפות לאומיות באמת, אשר תעמודנה לו זמן ידוע, עד שיתבטל בפני הסביבה ויבולע בתוכה. נתון ג' – דור צעיר, יליד תקופה הרת מהפּכות גדולות, אשר רק חלק ממנו, ולא הגדול ביותר, הצליח להתגבר על הסביבה ולחנך את עצמו בשביל א“י. בין דורנו ההולך ובין הדור הזה הבא עתה לארץ יש הבדל יסודי: אנחנו הגענו מתוך התרבות העברית ומתוך תחית עם ישראל בא”י לרעיון העבודה. הוא הגיע מתוך רעיון העבודה לא“י ולתרבות העברית. יניקתו בלתי האמצעית של הדור הזה היא מתוך רעיון העבודה בתור ערך אנושי־עולמי והמלווים הלאומים של רעיון זה הם א”י ותרבות עברית. אין אני בא לתת ציונים למי שהוא לטוב או לרע. אני רק מציין את הנתונים כמו שהם. ודור צעיר זה, לפי הכשרתו הנפשית, אם ינתנו לו תנאים לעבוד וליצור לעצמו, יהיה הוא השליח הנאמן ביותר לעם ולתחיתו, ויחולל את אשר לא חולל עוד שום עם בתנאים דומים. אבל אם יעמידו אותו לשרות הפּסידו־קפּיטליסט שלנו, שיראה את בעליו עושה מסחר בתחיה הלאומית ומכניס אלפים לשנה, ועליו יוטל לוותר על מיטב שאיפותיו ולהשקיע את כל כוחותיו הגופניים כדי להשיג בתורת נדבה 17 גרוש וחצי ליום, ולהסתפק במאתים ימי עבודה לשנה, בלי כל תקוה לאכול פעם לשובע ולהקים משפּחה – הוא לא יגיד “שישו בני מעי”, אני ופלוני בונים יחד בית לאומי, כי אם יתמלא משטמה ובוז ליצירה הזאת וליוצריה גם יחד. וכאן, על קרקע זה, במקום שחלמו נביאי ישראל להקים ממלכת צדק, תתפּתחנה שתי תנועות: פאשיסטית ובולשביסטית. איני צריך להוסיף, שמדת הצדק שוה בשתיהן (אגב, הראשונה חוגגת כבר את נצחונה בגרון נטוי וממלאה את רחובותינו בלהגה), ושני אלה יחריבו את הבנין עוד לפני הבנותו.

הבחירה בנידון זה איננה, איפוא, כל כך חפשית. הישוב החלקאי שהפּועלים הוגים בו הוא גם היחידי שיכול להבנות ושיהיה לו ערך מבחינה לאומית. כל ישוב אחר – או שלא יבנה כלל, או שיבנה בניגוד גמור לשאיפותינו הלאומיות.

אלו הן השאלות, שעליהן חלים מנהיגי תנועת העבודה ושלזכרן תוקפת אותם אימה וחרדה. ואפשר שאין עליהן תשובה, כמו שאין תשובה על הרבה שאלות מחרידות שבני אדם מתחבטים בהן. אבל לענות עליהן בזלזול ולהעמיד את שואליהן כילדים חסרי אחריות, שלא הציונות מענינת אותם, כי אם מלחמת מעמדות וסוציאליזם – הרי זה, אם להשתמש במבטא עדין, מדה לא תרבותית ביותר.

ואמנם הפועלים הם לא רק ציונים, כי אם גם סוציאליסטים, ואמנם הסוציאליזמוס אף הוא שואף לכך, שהעובד עצמו יהנה מפרי עבודתו ולא ינוצל על ידי אחרים. אבל מה לשאלה זאת שהועמדה כאן ולסוציאליזמוס? מדוע אין הפועלים דורשים, שכספי הקרנות יוצאו ליצירת אינדוסטריה בעיר? “כיון שאנו משחקים משחק סוציאליסטי” (כמבטאם של עורכי “בוסתנאי”), היש לך מקום יותר הוגן ל“משחק” זה מאשר הקמת בתי חרושת גדולים בעיר עם עשרות אלפים פועלים? למה לנו להשקיע את עצמנו ביצירת קבוצות ומושבים, אשר תושביהם – ימחלו לי באשר הם שם – הם קונסרבטורים במאד־מאד, והרדיקלי שביניהם איננו מגיע ברדיקליותו אפילו לקרסוליו של הפועל האינדוסטריאלי בעיר? אלא שהאמת היא, כי “המשחקים בסוציאליסמוס” הם עד עתה המתנגדים לדרכי העבודה של הפועל. הללו עיניהם נשואות להון הפרטים שהוא יגאל. ואולם לשם פוליטיקה ולשם רכישת סימפטיה גם מהעולם הסוציאליסטי נוח להם להצביע: הנה גם לנו יש סוציאליסמוס, יש לנו קבוצה, קרן קיימת, חלוצים ועוד ערכין דומים לאלה. ומשום כך די לגבם, שהקרן הקיימת תתפרנס מקרנבל בפורים ומקערות בערב יום הכפורים – לשם דיקורציה זה מספיק די והותר. אבל הפועל החלוץ אין לבו נתון כלל למשחק זה – אילו רצה רק בו היה יכול למצוא שדות יותר רחבים לכך. לא“י הוא בא אך ורק להקים בית לאומי לעמו. אלא שאין הוא יכול להיות נתעה בשוא ולהאמין, שבורסא לספסרות בקרקעות ובתפוחי זהב בא”י מהוה בית לאומי יותר, מאשר הבורסאות לספסרות בשטרי ערך ובנכסי דלא ניידי באמריקה ובפולין. הוא מאמין שהעם יקום לתחיה אך ורק ע"י עובד חפשי על אדמת המולדת, ואם את זה לא ימצא כאן – אין בשבילו כאן ולא כלום.

___________

עורכי “בוסתנאי” מוצאים בכל זאת לנחוץ גם להרגיע אותנו במקצת: “אותו “הדוב” הגדול בעצמו (מוסב על לורד מלצ’ט – י.א.), אשר בשמו מפחידים את כל הילדים, בונה את תכניותיו על נטיעוֹת פרדסים ומכירתם חלקים־חלקים קטנים למתישבים חדשים “בתשלומים לשעורים”. ובכן – הרגעו! התכנית באמת מצוינת, אבל הדברים בכל זאת אינם מרגיעים. יפוי־כוח רשמי להודיע הודעות בשם הלורד מלצ’ט אין בידי עורכי “בוסתנאי”. ואילו גם היו מודיעים את אשר הם מודיעם על יסוד יפוי־כוח רשמי, אף אז לא היינו נרגעים. כי אנשים גדולים, בכלל, אינם מצווים לשמור את מוצא שפתותיהם, ביחוד כשהענין נוגע לציונות. והלורד מלצ’ט, עד שלא נוכח שיש בארץ ישראל מקום לעשות עסקים מכניסי רוחים גדולים, כמו בכל קולוניה אחרת, לא מצא ענין בה. וכשבא – בא להרויח כסף, ולהרויח לפי השגותיו הוא. ודונם פרדס של הלורד יהיה מוקף מנהלים ועוזרים ומשגיחים ומשרתים ומשרתי משרתים וסתם סרסרים ופרזיטים בלי גבול. וכדי לכלכל את כל אלה מתוך העסק עצמו, צריך יהיה לחפש את החסכון בשכר העבודה. והיות ותעודתנו בארץ ישראל – לפי דעת הלורדים היהודים (הגויים חושבים קצת אחרת) – הוא: להיות השכבה העליונה, השולטת בפיננסים ובהמצאות הטכניקה ובתרבות העליונה, והעבודה הפשוטה צריכה ויכולה להעשות על ידי אחרים, הרי שזה יהיה מותאם לגמרי ל”תעודתנו", אם יובאו פועלים זולים מסודן או מעבר הירדן. ואת הלורד מלצ’ט לא תלמדו פרק בהלכות ציונות ולא תטיפו לו מוסר. זהו אחד מעשרות אדירי הקפיטל בעולם, שבשבילם אינו קיים עוד שום מוסר אחר ושום תרבות אחרת מלבד המוסר והתרבות של הקפיטל והניצול.

אילו באמת היה רוצה בעל יכולת זה לעשות דבר־מה לבית הלאומי שלנו, היה בוחר לו דרך אחרת, אף היא, לא דרך של נדבות, אבלא לא דרך של קפיטל. היה מוסר את הקרקע לקה"ק בתשלומים לשיעורין למספר שנים, והיה מקים מוסד כספי או מתקשר עם מוסדר כספי קיים, על מנת לתת הלואות בתנאים ידועים לעובדים, שיבנו להם בעצמם, בעבודתם, משק קטן. בנין כזה לא היה מצריך אדמינסטרציה עם בעלי משכורות של אלפים לירות, לא היה מצריך מלחמה על עבודה עברית ועל שכר עבודה הוגן, לאמור – מלחמת מעמדות, אותו הדבר הנורא, שגם אני וגם משה סמילינסקי רואים אותו כאסון לבניננו, והיה יכול באמת להחשב למפעל לאומי ממדרגה ראשונה.

אבל לא מפינו, “הילדים”, ואף לא מפי עורכי “בוסתנאי” ילמד בינה הלורד מלצ’ט. את דרכו לניצול אדמת א"י ימצא בלעדינו. ומי חכם ויגיד מראש את אשר יעשו יורשיו באדמה זאת?

­­­­­­­­­­­­­­­­­­__________

והנה באים ושואלים: בשביל גאולת האדמה דרוש סכום של חמשים מיליון לירות, היכן נשיג אותו, אם לא ע"י ההון הפרטי? ועל זה אני עונה: גם אם אין תשובה בפי על שאלה זו הנוקבת ויורדת עד התהום, אסור לי להעלים עין מהעובדה המחרידה, שאדמה זאת, אשר היתה לאבותינו אדמת קודש ושאנחנו, בניהם, נאחזנו בה כבעוגן ההצלה האחרון לקנות לנו על ידה את הזכות להויתנו המוסרית בעולם – אדמה זאת הולכת ונטמאת עתה בידי חבר סרסרים שהתנפלו עליה כחיתו טרף. והלא בכלל אי אפשר לפתור שאלות בדרך כזאת: היות ואין לנו אפשרות לבנות בית לאומי מיוסד על “עבודות הגוף וטהרת הנפש” (הגדרתו של אחד העם), הבה ונבנה אותו על יסוד של ניצול וטומאה. אין זו תשובה ממין הטענה. בודאי גם זה בנין, אבל לא יותר חשוב לעם מאשר הבנין בארגנטינה, בקרים או באיזה מקום שהוא – בית לאומי, שאליו נשאנו את נפשנו, אין בזה.

אבל עצם השאלה הזאת בדבר חמשים מיליון הלירות הדרושות לגאולת הקרקע הועמדה במקום זה, כדי – אם להשתמש בסגנון השואלים – “להפחיד את הילדים”. כי דעתם של עורכי “בוסתנאי” בשאלות ארץ ישראל ידועה לנו לא רק מתוך מאמר זה. ודעתם היא, שהקרן הקיימת צריכה לקנות את האדמה הכבדה, כי ההון הפרטי לא ילך שמה. והצדק אתם. סתם יהודי מחפש עסקים, שיש לו אלף וחמש מאוד לירות במזומנים, לא ילך להתישב בכפר יחזקאל או בנהלל, במקום שיצטרך לעבוד הוא ומשפחתו ארבע עשרה – שש עשרה שעות ביום ולחיות חיים מצומצמים, או לעבוד בעבודה שכירה ול“שבר את ראשו”, בשעה שהוא יכול בכסף זה להסתדר כמלוה ברבית בתל אביב והיות אדם הגון בחברה וגבאי חשוב בכל מוסד תרבותי. אותם השטחים הגדולים, בערך, שלגאולתם דרושים עשרות מיליונים אין להם, איפוא, גואלים בין בעלי ההון הפרטי, אף לדעת עורכי “בוסתנאי”, לעומת זה גאולת השטחים המשמשים עתה בורסה להון הפרטי, אינה דורשת עשרות מיליונים ואף לא מיליונים במספר רבים. אם תוכל הקרן הקיימת במשך חמש – שש שנים להשקיע רבע מיליון לירות לשנה – וגאלה כמעט, את כל אשר אפשר לגאול באזור זה במשך השנים האלה. גם סכומים אלה אינם קטנים לפי מצב הקרן הקיימת כיום, וביחוד אינם קטנים אם נביא בחשבון שהקהק"ל אינה רשאית להעלים עין אף לרגע גם משטחים אחרים. ואף על פי כן, לא בשמים הוא, ואל יפחידונו בחמשים מיליון. עורכי “בוסתנאי” יודעים בודאי עוד יותר ממני את הפרוצס של קנית קרקעות בארץ ישראל, וכמה שנים דרושות כדי להשקיע בקניה זו עשרות מיליונים, לו גם היו המיליונים מונחים מוכנים באיזה בנק.

אחרי קנית הקרקע צריך יהיה הון עצום להתישבות. התישבות זאת רק בחלקה תוכל להעזר בקרנות. ברובה יהיה עליה להשען על קרדיט בנקאי, על עבודת המתישב וגם על כספו של המתישב, במדה שימצאו מתישבים מסוג זה. ויהודי שיש לו מאות לירות אחדות וירצה לחכור מאת הקרן הקיימת שטח אדמה לנטיעת פרדס, יקבלוהו ברצון ולא ידרשו ממנו, חס וחלילה, תעודה על היותו סוציאליסט. ידרשו ממנו רק, שיואיל בטובו להשקיע את עצמו ואת משפחתו בעבודה ושיסתפק בשטח הדרוש לעבודת המשפחה ולפרנסתה, לא פחות מזה אבל גם לא יותר מזה. ואין זה מן הנמנע, שיש עוד בעולם מעט יהודים פשוטים כאלה, אשר אינם חושבים, כי מצות היהדות היא קפיטליסמוס וספסרות, וההמנעות מזה היא חטא נגד היהדות, ויבחרו להם בדרך התישבות כזאת. אם גם מעט זה לא ימצא לנו, ואנחנו נצטרך לגייס את כל מאת האחוזים של המתישבים רק מתוך שורות של החלוץ מווסר האמצעים, ימשך בודאי פרוצס ההתישבות זמן יותר, אבל באין לפנינו נגע הספסרות בקרקע תהיה לנו סבלנות לחכות. את הכוחות לסבלנות נשאב מתוך הכרה, שטובה לתחיה הלאומית מושבה אחת מיוסדת על קרקע לאומי ועבודה עצמית, מעשר מושבות מיוסדות על הספסרות והניצול של ההון הפרטי. כאן יסוד לתחיה לאומית, וכאן – לקולוניה של פּלנטטורים ועבדים.

ולעבודת גאולה זו נקראת עתה הקרן הקיימת. עליה קודם כל להציל אותם השטחים הצפויים להיות טרף לשני ההון הפרטי. זוהי גזרת השעה. יחד עם זאת עליה לחפש דרכים ואמצעים לגאולת כל השטחים הניתנים להגאל בכל אזור שהוא. ולא קל, לגמרי לא קל, למצוא אמצעים מרובים כאלה על ידי התנדבות. אבל אם המחשבה הציונית תהיה נתונה רק לכוון אחד, אם היא לא תתן להטעות את עצמה ע“י קריאות “סוציאליסטים עליך, ישראל!”, כי אם תבין שבפתרון שאלת הקרקע ע”י הלאום תלוי גורל הציונות לחיים ולמות, אז יושגו גם האמצעים לכך. עד כמה יש עוד איננטינקט בריא בעם ביחס לקרן הקיימת, אפשר להוכח מזה, שלמרות מה שבעלי טובתה סגרו אותה בגבולות צרים מאד ואסרו עליה מס עצמי, מגביות, נדבות גדולות, במלה אחת: אסרו עליה לחיות ולפעול, למרות כל אלה היא מכניסה גם עתה כרבע מיליון לירות לשנה. אפשר, איפוא, להאמין, שבחוסר כל ההגבלות ובהפצת הדעה האמתית בעם על דבר הקשר בלתי הנפרד בין קרן זאת ובין תקוות תחיתנו, תגדלנה הכנסותיה פי כמה וכמה. אבל צריך שהעם ידע את האמת לכל עומקה הטרגית על הערך השלילי שיש להון הפרטי בקנית הקרקע. וצריך, שהמתישבים על הקרקע של הקרן הקיימת ידעו לא רק להטיף לטובתה, אלא גם לשלם דמי חכירה. רק הרשלנות והיחס הקל לעצם הפרובלימה הביא לידי מצב משונה זה, שהמתישבים רואים את עצמם פטורים מעול של דמי חכירה; את הדבר הה צריך ואפשר לשנות. בשעה שאת ההלואה להתישבות אין המתישב יכול להתחיל לשלם אלא כעבור מספר שנים, לאחר שמשקו התבסס למדי, הנה דמי חכירה בעד הקרקע – ולו גם בהדרגה אטית – עליו להתחיל לשלם מהיבול הראשון. הקרן הקיימת, בבואה לחפש הלואה, צריך שתהיה לה היכולת להראות, שיש לה שטחים מוחכרים בחוזי חכירה המכניסים לה בשנה סכום כזה וכזה, וככל שיגדלו השטחים תגדלנה ההכנסות. הכנסות אלו ערכן הממשי בשנים הראשונות יהיה קטן מאד ביחס לערכן הממשי של ההכנסות מנדבות, אבל בשוק הכספּי ינתן להן ערך גדול מאד, כי ע"כ הן קבועות ומתבססות על הרכוש שישנו בעין. אם ככה תכוון עבודתנו, אם לא נתלה את תקותנו בכל עליה מקרית של אילו עשרות ספסרים – הנה הגואלים! ונדע לעמוד בכל התקופות והזמנים על הכרתנו הציונית, מבלי לנטות ימינה ושמאלה ומבלי לשכוח אף לרגע את חיי העולם בפני חיי השעה, אז נוכל להגיד בפה מלא: עוד לא אבדה תקותנו.