א

הקונגרס הציוני יעסוק בקביעת היחסים בין ההסת' הציונית והבלתי ציונים – ולמפעל הא“י חשובות גם שותפות החוגים בעלי היכולת אלה וגם השמירה על יסודות העבודה הציונית. הקונגרס יחפש דרכים להגברת עלית היהודים ארצה – ורבוי הישוב העובד הכרח הוא, בכל שעה ושעה, למפעל הא”י, ועל אחת כמה וכמה אחרי שלוש שנות ההסגר. על הקונגרס לעבד או על כל פנים לסמן את תכנית העבודה האי"ית לשנים הבאות: על הציונות לצאת מן הקפאון השורר עכשיו בהתישבות החקלאית והעירונית, ועליה לעשות זאת לא מתוך מקריות, אלא מתוך ראיית העתיד ומתוך שיטה. הקונגרס יתבע את ממשלת הארץ לאחריות בעד השתמטותה למלא אחרי התחייבויות המנדט – ויש יסוד להאמין שעם השנוי הפּוליטי שחל בלונדון יהיה משקל־יתר וסיכויים יתר לתביעה הציונית הזאת.

מרובות הן הפּרובלימות אשר לפני הקונגרס, ויש קובעים שאלה זו או אחרת כמרכזית. עם כל החשיבות הנודעת לכל שאלה ושאלה, אף אחת אינה כה נוקבת ברגע זה, כה מסכנת בהזנחתה, כה מבטיחה בפתרונה, כה מכרעת לדורות. כשאלת הקרקע האמצעים הכספיים שצריכים לבוא מידי הסוכנות המורחבת, היהודים העתידים לבוא אל הארץ לבנותה, התכנית המעובדת לכל פרטיה, עזרת הממשלה – לכל אלה ערך רב, כל אלה עלולים להעלות את עבודת בנין הארץ למדרגה אשר טרם הגענו אליה עד עתה – ואולם בתנאי אחד: אם הקרקע יהיה תחת רגלינו. קרקע ממש. ואם ישמט הקרקע, לא נדע מה לעשות בכל אותה העזרה, בכל אותם האמצעים והיהודים שיבואו. זאת ידענו תמיד – אמנם ידענו להלכה יותר מאשר למעשה. ישנם כרגע מומנטים בחיי הארץ המכריחים אותנו לדעת את האמת הקרקעית הזאת גם למעשה, וזאת אומרת: ישנם מומנטים המכריחים אותנו לפעולה, ישנם מומנטים המעמידים את שאלת הקרקע במרכז העבודה הציונית. יש שאנו משתמשים גם ללא צורך באותה נוסחה מסוכנת: “או – או”: “או נעשה עתה פעולה ידועה – או נגרום נזק לתנועה אשר לא תהיה לו תקנה לדורות”. הפעם ובשטח זה אין זו כלל הפרזה, אלא אמת מרה, הנובעת מהמציאות המתערערת.

הסבה העיקרית, העושה את פּרובלימת הקרקע ברגע זה לשאלת השאלות, שאלת כל המפעל הציוני, היא בהתפתחות הכלכלית של הארץ, ביחוד באיזור המטעים. במדה גדולה אנו בעצמנו גרמנו להתפתחות הזאת. רצינו בה. הציונות הכניסה סכומים גדולים לארץ עניה. הציונות עשתה בה פעולה “מלאכותית” מבחינה כלכלית. אנו חשפנו את האוצרות אשר באדמה הזאת. אנו למדנו – את כל אשר עינים לו ו“חוש עסק” – להעריך את “המדבר הזה” ואת “השממה הזאת”. הארץ האוכלת את יושביה התחילה לכלכל אותם. היו להתפתחות זאת גם גורמים אחרים – הכבוש האנגלי, ה“צפיפות” אשר הרגיש בה ההון הבין־לאומי בארצות מיושבות אחרי המלחמה – ואולם הציונות היתה לגורם העיקרי של הפריחה הכלכלית בא“י. אך ערכה המעשי של ההכרה הזאת – אפס הוא. הן לא בפריחה כשהיא לעצמה רצינו ולא אליה שאפנו. מה לנו ולפריחה הזאת אם לא תהיה לפריחת הארץ העברית? אם ההיסטוריון העתיד לבוא של א”י יכתוב כעבור שנים, בספר תולדות הארץ: “הציונות יש לה חלק רב בהתפּתחות הארץ, פּרובינציה כלכלית נדחת, אשר אלילי הון לא רצו בתחילה לשמוע עליה והתחילו לעבוד בה רק אחרי שהאידיאליזם הציוני סלל לפניהם את הדרך” – הרי תהיה זאת בשבילנו נחמה מרה מאד, נחמה אשר שמה אמתי יהיה יאוש. כי לא לשם כך קם בעם ישראל האידיאליזם הציוני לבעבור ישמש זבל להון המחפש לו רוחים. ההיסטוריה יודעת דוגמאות לא מעט, אשר כוח טהור, מחשבה טהורה, לב טהור, לא שימש אלא זבל לצמחי הניצול ולבצע ההון. גורל זה צפוי גם לציונות, אם לא תדע לעשות מפריחת הארץ את פריחתה היא ורק זאת בלבד. ואם לאו – יכול נוכל אחר כך לתבוע את התשלום המגיע לנו באשר “גילינו את הארץ” – ואולם ההיסטוריה תלעג לנו, ובצדק: היא איננה בשביל אלה שאינם יודעים לאחוז בגלגלי מרכבתה ומרשים שידיחום מדרך המלך לצדי הדרכים.

ההתפתחות הכלכלית בארץ יש לה כרגע מרכז מסוים: איזור המטעים. שמנת קרקעות א"י. איזורים אשר הכנסה – אם גם לא תמיד בגובה הנוכחי – מובטחת להם. איזורים אשר לפי מצבם הגיאוגרפי הם המכריעים בגורל המדיני של הארץ. איזורים – וזהו החשוב בשבילנו, העיקר בשבילנו – הנותנים אפשרות של התישבות צפופה, במדה שהיא מן הנמנע בשאר האיזורים החקלאיים. עשרות אלפי משפחות – מאות אַלפי אנשים – יכולים למצוא באיזורים האלה את קיומם הבטוח. בנו תלוי הדבר, אם יהיו מאות אלפים אלה עובדים יהודים. בנו תלוי הדבר, אם מפתח הארץ הזה יהיה בידינו ואם לא.

משני הצדדים באה עתה ההתקפה על האדמות האלה: התנועה הלאומית הערבית, ההון הערבי וההון הבין לאומי מצד אחד, וההון היהודי הפרטי מן הצד השני. אַל נתיחס בקלות ראש יתרה להתעוררות התנועה הערבית וההון הערבי לקראת אדמת המטעים. הוגלנו לכך שהתנועה הערבית נחנקת ברקבון המנהיגים ואדישות ההמונים. ואולם פעם יכול לבוא קץ למצב הזה. פעם יכולים המנהיגים להתחנך וההמונים להתעורר. הן התנועה הערבית צעירה היא וחולה ב“מחלות הילד” המציינות את השלב שעליו היא נמצאת עתה. ואין זאת אומרת שמעולם לא תעלה לשלב אחר. ואולם נניח שטרם בא הזמן הזה. הרי ישנו עוד צד אחר בהופעה המטרידה אותנו כרגע – ובו הסכנה. בפעם הראשונה מצאה לה התנועה הלאומית סיסמה אשר אינה דורשת מדרגה גבוהה מזו של הכרה לאומית אנושית. סיסמה אשר אינה קשורה בקרבנות ואין לה צורך להשען על שקר ועל דיבה כלפי היהודים, סיסמה המאחדת את הריוח הפרטי עם מלוי החובה הלאומית. כשהיו באים לערבים – לערבי פשוט, בעל־מלא־כח, פקיד או פלח – ואמרו להם שעליהם ללחום בציונות, היו שואלים: לשם מה? והתשובה היחידה – “לשם השחרור הלאומי” – לא היה בכוחה לעורר, בתנאי הערבים האי“ים, תנועה גדולה. והרווחה אשר התנועה הציונית הביאה לארץ בכללה ולהמון ערבים יחידים עמדה כנגד הסיסמה ההיא, הפּוליטית־הלאומית, וכוחה ניטל ממנה. מן הצד השני אין האפנדים שעמדו עד עתה בראש התנועה הערבית אנשים המסוגלים לקשור את השחרור הלאומי עם השחרור הסוציאלי – דבר אשר הפלח הערבי היה יכול להבינו הרבה יותר מ”מלחמה בציונות" לשמה בלבד. עתה, נשתנה המצב. כל ילד, בשני העמים, יודע עתה מה זה פרדס. הוא יודע אפילו יותר מאשר מוכח ע“י המציאות הכלכלית. בלי ספק תהיינה כאן גם אכזבות. ואולם אלו רחוקות הן – ואגדת הפרדס היא, כיום הזה, המציאות הפסיכולוגית של שני הישובים האי”ים. ועל כל האכזבה העתידה לבוא, נשאר הפרדס, נשאר תפוח הזהב היפואי, עסק, עסק טוב. ואם אפשר למלא את החובה כלפי הלאום ובו בזמן לעשות עסק טוב, מי יסרב לצירוף הנפלא הזה? ומשום כך אין להתיחס בקלות לתנועת הקרקעות בקרב הערבים, לא למועצה המושלמית ולא ל“בנק המצרי”.

אל נשיא את נפשנו לעזרת המקורות ה“בלתי ־טהורים” של התנועה הזאת – התחרות הספסרים ביניהם לבין עצמם, השאיפה להעלות את מחירי הקרקע, תאות השלטון של עסקני המועצה המושלמית, הרצון להראות “פעילות” לאומית לפני מבחן הבחירות וכו'. המקורות האלה עלולים אוי להכשיל את הצד העממי והלאומי אשר בתנועת הקרקעות הערבית. לנו חשובה כרגע רק העובדה שהצד המעשי – רכישת הקרקעות ע"י הערבים – דבר הוא שיש לו כל הסכויים להצלחה וגם להתפתחות. על הסכנה הגדולה הנובעת מן התופעה הזאת כלפי ההתישבות היהודית הצפופה בארץ – אין צורך להרחיב את הדיבור. אפשרויותינו וזכויותינו היו בשממת הארץ, ואם היא תהפך לפריחה – וזו לא תהיה שלנו – נעמוד לפני קיר אטום, או נצטרך לשלם מחירים, אשר המחיר הספקולטיבי הנוכחי כאין וכאפס לעומתם.

ב

הכוח השני המתקיף כרגע את אדמת המטעים הנו ההון היהודי הפּרטי.

התבשרנו, לפני כמה ימים, בשורת נצחון: היהודים קנו לרכושם הפרטי במשך 3 שנים האחרונות 60 אלף דונם אדמת מטעים. הנשמח? הנשמח שמחה שלמה? נכנסנו בתקופה פּסיכולוגית וצבורית כזאת, שהעמדת השאלה נראית בעיני רבים וכן שלמים בין הציונים הטובים כעין חלול השם. נכנסנו לתקופה, שגם העמדת השאלה – סימן היא ל“דוקטרינריות” ול“מעמדיות”, סימן למהלך הרוח “צר העין”, אשר מוטב לו שתשאר הארץ בשממותה מאשר תבנה לא לפי “השיטות הקולקטיביסטיות”. ובכל זאת נשאל: הלשמוח?

הפּרדסנות הפּרטית המתפּתחת בשנים האחרונות היה לה תפקיד ידוע – מוגזם בהרבה ע"י האידיאולוגים שלה – בשבירת המשבר. אולם העובדה הזאת כשהיא לעצמה איננה אומרת עדיין כלום על תפקיד הפּרדסנות הזאת בבנין הארץ למולדת העברית. הן גם העבודות הצבוריות עזרו לנו בשבירת המשבר – ובכל זאת טרם נכניס אותן לתכנית עיקרי הפּעולה של הציונות האמתית, טרם נתן להן את זכות הבכורה על יצירת המשקים החקלאיים. הן, לכאורה, יכול היה גם לקרות שההון הערבי היה עוזר לנו בהעסקת מחוסרי העבודה (ובמדה קטנה אמנם היה הדבר למעשה) – ובכל זאת לא היינו מונים אותו בין גורמי הציונות. המימרא הזאת השגורה עתה בפי הפּרדסנים: “הפּרדסנות הפּרטית הצילה את הציונות” היא, באבסולוטיות שלה, איננה נכונה, והיא אינה מוכיחה כלל שלפרדסנות הפּרטית נועד תפקיד חיובי במפעל הציוני.

יש לקבוע קודם כל עובדה אחת: הפרדנות הפּרטית הזאת שרכשה במשך שלש השנים האחרונות כ־60 אלף הדונם ההם, הנה התישבות יהודית רק במדה קטנה. בעלי הקרקע אינם באים ארצה כדי לעבד את האדמה. הם יושבים על פּי רוב בחוץ־לארץ. גם כאשר הם מופיעים הנה, הם אינם מתישבים חקלאים, ויהיה זה בצורת “המעמד הבינוני” המעסיק עבודה שכירה. הפרדסים האלה אינם במדה מרובה אלא אחוזות, לאטינפונדיות. לפנינו לא התישבות אלא “קפּיטליזציה” של תפּוח זהב. היהודים היושבים בניו־יורק ובלונדון מתאחדים לחברות ושולחים כסף לארץ לפּקידיהם ולנאמניהם כדי שישלחו להם – כשיבוא זמן הפּרי – את הרבית מההון שלהם. ומי שיכולת בידו עושה את הדבר הזה ביחידות: הוא שולח כסף ארצה, כדי לקבל רבית – בדיוק באותה הצורה, ללא הבדל כל שהוא, כמו שהיה עושה ובודאי ממשיך לעשות בעסק אחר טוב, באפריקה הדרומית או ברוסיה המועצתית. אם היהודים האלה עוד נהנים, נוסף לסכויי הרבית הטובה, הנאה מיוחדת מהכרת השתתפותם “במפעל לאומי”, הרי זאת היא תוספת חנם, והעסקנים הציוניים והעתונאים הציוניים העוזרים להם בהנאתם זאת עושים דבר רע וזול מאד המשפּיל את כבוד הציונות. השקעת כסף בארץ, לשם רוחים, ללא כל שנוי בחיי היהודי המשקיע את הכסף הזה – איננה שותפות במפעל. היא אינה אלא השקעת כסף ותו לא.

מה היא התועלת למפעל הציוני בהשקעת הכסף הזה? הן התנועה הציונית איננה תנועת ילדים, אשר מותר להם להשתעשע בצעצועים וליהנות משלטים. “היהודי השקיע כסף במפעל הא”י“, “היהודי קנה אדמה בא”י” – שלטים אלה שכשהם לעצמם אין הם אומרים עדיין כלום על תוכן המפעל ועל השימוש באדמה. היהודי יכול להכניס כסף גם במפעלי המיסיונים בא“י – הנשמח לכך? היהודי יכול לקנות אדמה בארץ כדי למכור אותה מחר לחברה גויית – הנריע בנצחון על כך? וכלום לא ראינו כבר מקרים כאלה? השאלה בשבילנו איננה: מי הוא משקיע הכספים, שבהם נבנית א”י ועל שם מי נחתם הקושאן על אדמת א"י, השאלה היא בשבילנו: הכסף שהושקע והאדמה שנקנית – האם נכנסים הם לתוך מסגרת המפעל הציוני, או אינם נכנסים, האם מביאים הם תועלת להתישבות היהודים בארץ, או הם גורמים נזק לה?

הקפיטליזציה של תפוח הזהב ההולכת ומתהוה עתה נושאת בקרבה את כל החסרונות וכל הסכנות של אחוזות גדולות, של לטיפונדיות. לא לראותם – סימן הוא לקוצר ראיה מבהיל או לבורות מבהילה. מדינות עצומות – מימי רומה העתיקה עד ימי רוסיה הצארית – נפלו ונשברו לרסיסים בגלל צורת הבעלות הזאת על הקרקע. אצל עמים אחרים היתה צורה זאת פצע מדמדם במשך מאות שנים עד שהתגברו עליו בקושי וביסורים. ואילו לא היו מתגברים – סופם היה כסופה של רוסיה הצארית. אין בחיים כלכליים וסוציאליים קללה איומה יותר מאחוזה פרטית גדולה. אין לעם חפשי, הרוצה לבנות את חייו בכבוד, בחופש, על עבודת יושר, אויב יותר מסוכן ויותר חמור מאחוזה פרטית גדולה. הוא הדין אצל כל עם ועם – ואצלנו פי כמה וכמה, באשר אין אנו עם בנוי ואין אנו מדינה בנויה ואין אצלנו צבוריות כלכלית וסוציאלית חזקה, אין אצלנו עיר גדולה, הממשלה איננה בידינו – וזאת אומרת, שחסרים לנו כל המכשירים שהרשו לעמים אחרים להלחם במדת מה נגד הצרעת הממארת הזאת. ארץ קטנה היא ארצנו ואוצרות גדולים אין בה – לעת עתה תפוח הזהב הוא האוצר היחידי שלה. ומשום כל מי שיספיק להשתלט על חלק קטן זה של הארץ הזאת, הוא גם יהיה שליט הארץ כולה. מי שבידיו ימצא האוצר היחיד שלנו, הוא כבר, במדה רבה, המפקד עלינו. ואם הוא ישב בחו"ל – ועל פי רוב זאת היא העובדה כיום הזה – הרי הוא, גם מבחינה כספית פשוטה, מוציא מן הארץ את לשדה והוא כמובן לא יכניס את רוחיו אלה לענפים אחרים של עבודת הארץ (כלום לפלחה ילך?), אלא יפרה בכסף הארץ את המפעלים המכניסים באפריקה הדרומית או ברוסיה המועצתית.

ואילו, נניח שלשם “הבנין המהיר” היינו מקבלים על עצמנו את כל הסכנות הללו והיינו אומרים: אנו מותרים על ציוניותם של בעלי ־ההון “הבונים” את הארץ, אנו מותרים על כל הדרישה האישית ליהודי “המשתתף” בהקמת המולדת העברית, אנו משלימים עם זה שהוא לא יתקשר לארץ ־ישראל ולא ישנה את סדרי חייו, אנו מקבלים על עצמנו באהבה את שליטת היחיד – יהיה זה יחיד ממש או חברת מניות – על הארץ הזאת ועל חיינו בה, אנו למפרע מוכנים לסכסוכים סוציאליים קשים, אנו “נתגבר” על ההתמרמרות העוברת בנו כשאנו שומעים על יהודי היושב לו בלונדון והקונה, בכוח השיקים שלו, אלפי דונמים, שישמשו לו מקור רבית, בה בשעה שכאן, בארץ, ועל יד שעריה הולכות ומתנונות אלפי משפחות יהודיות אשר היו מוכנות לקנות את האדמה הזאת בזיעתם ובעבודתם למען לחיות עליה מיגיע כפיהם (האמנם צריך להיות סוציאליסט ולכבד את הדגל האדום, כדי להרגיש בהתמרמרות הלוהטת הזאת?). טוב. יהיה כך. “דם, עבדות ובוץ”. ואולם התהיה העבדות הזאת לכל הפחות עבדות עברית? הנשיג ע"י ויתורים כה כבירים, שנשמת הציונות תלויה בהם, הנשיג במחיר כה עצום, שהוא כל רכושנו הנפשי, את המטרה היחידה – את רבוי היהודים בארץ, ולו גם יהיו אלה עבדים עברים של בעלי אחוזות?

על השאלה הזאת אין תשובה ואינה יכולה להיות תשובה, כי אין בידינו אף מכשיר אחד שעליו נוכל לבנות בבטחה ובמנוחת־מה. מחוסרי־אונים אנו, שבויים אנו, כבולי יד ורגל ללא אפשרות כל שהיא של התנגדות ושל מלחמה. החוק לא מידינו יצא. השוטר לא לפקודתנו ישמע. ארגוננו חלש – ובמקרה זה, כשהתוצרת נועדה לחו“ל, גם בארגון פנימי חזק לא נשיג כלום. דעת הקהל – כאן בארץ ובחו”ל, העתונות, אספת הנבחרים, הקונגרס הציוני – אנו בעצמנו לועגים להם והרגלנו את כולם לזלזל בהם. ואילו היתה דעת הקהל שלנו בעלת משקל יותר – מה הוא המשקל הזה לעומת שלטון ההון המכסה על הכל. וכלום מאוחדת היא דעת הקהל שלנו בשאלה זאת? כלום אין גם בקרבנו, בקרב הציונים במאה אחוז, אנשים המגינים על “העבודה המעורבת”? כלום שולט בחקלאות העברית הפרטית אותו המשטר השולט בת“א? כלום הפרדסנים המחרימים את הפועל העברי, במאה אחוז או בשמונים אחוז או בחמשים אחוז, אינם מעיזים להעמיד את הקדידטורה שלהם לקונגרס הציוני, והישוב בוחר בהם והקונגרס סובל אותם בקרבו ושומע אותם ב”כובד ראש“? כלום “שאלת העבודה העברית” איננה גם בקרבנו “שאלה כלכלית” גרידא, אשר אך ב”אמצעים כלכליים" (קרי: בהורדת חיי הפועל העברי עד כדי הניבו של הפלח הערבי) אפשר לפתור אותה ואסור לגשת אליה מתוך נימוקי “הלאומיות הסנטימנטלית”? או על “ההכרה הציונית” של בעל ההון נבנה, על “כוונותיו הטובות”? ושוב: התנועה הציונית אינה תנועת ילדים, ואחרי נסיונה המר אסור לה להשתעשע בצעצועים. עול כבד ואחריות עצומה עליה, ולא מתוך תמימות יתרה תמלא את אשר הוטל עליה. הן ל“הכרה הציונית” ול“כוונה טובה” גם לא נשוה את אלי־הכסף שבלונדון ואפילו את השותפים הקטנים בפרדס גדול מניו־יורק לחלוצי המפעל, לאנשי ביל"ו. והן אלה נכשלו במקום הזה, איככה, איפוא, נצפּה כאן לנס?

וגם ב“פרוגרסיביות” של ההון הגדול, בהשואָה להון המסכן שהיה לנו עד עתה, לא נאמין. אֵין הפרוגרסיביות הזאת תכונה אמיננטִית שֵל ההון, אלא תוצאת הסביבה הסוציאלית והצבורית היא שבה הוא פועל. אותו ההון אשר הוא פרוגרסיבי באנגליה, באשר הטרייד־יוניונים הכריחו אותו להתחשב עם הפוֹעל ועם דרישותיו, ובמלחמה “חנכו” אותו לפרוגרסיביות שלו, אותו ההון יכול לגלות פנים אחרות לגמרי אצלנו, בסביבה הקולוניאלית, עם הצבא העצום של העובד הזול הבלתי מאורגן, העומד לשרותו של בעל האחוזה כדי שיוכל לשבור, כטוב בעיניו, את ה“טרידיוניונים” שלנו. ונניח שחזקה ואיתנה תהיה ההכרה הציונית הזאת של בעלי האחוזה או של נאמניהם בארץ. מה גילה של ההכרה הזאת? גיל חיי אדם. ימות בעל ההכרה ויסתלק הנאמן שלו שהיה נאמן לציונות, ויקום דור חדש, שם בלונדון ובניו־יורק, והוא דבר אחד ידע: הון מחייב ריוח, זהו “חוק הברזל”, זאת היא המציאות אשר אי אפשר לשנותה על ידי כל “אידיאולוגיות”. באזני מי נצעק אז, ממי נתבע? וכלום עד היום ההוא, עד שיקום דור חדש, כלום חפשים באמת בעלי האחוזות לעשות באחוזותיהם לפי הכרתם? כלום הם, תמיד ובכל מקרה, הנם בעלים לכל הכסף שהושקע באדמת הארץ? האין עליהם גם “אחריות” אחרת, מלבד האחריות הציונית? הנה אותו הנגיד הלונדוני ההולך ושם את ידו על כמה מענפי העבודה האי“ית, העברית והערבית, אותו “ציוני מאורגן” אשר גם עסק לו עם פלח ערבי וגם אדמת פרדסים בת אלפים דונמים בידו, וגם במלון הירושלמי חלק לו (אותו המלון שבו אך “מבטיחים” את העבודה לפועל העברי) – ושמועות נפוצות על עוד כמה וכמה עסקים – כלום רק את כספו בלבד הוא משקיע בא”י? כלום איננו שותף לאנגלים “טהורים” הרחוקים מן “הציונות המאורגנת” כרחוק מזרח ממערב והוא חייב להם דין וחשבון, מעשי מאד, כספי מאד, וברור שאם היום ומחר עוד “הולך הענין” איך שהוא, הן מחרתיים יתפוצץ בהכרח “ולא יהיה ביכלתו” (זאת היא הנוסחה) לעשות ולא כלום, אם גם ירצה, לשם ה“עקרון המופשט”, ויצטרך – הן גם הוא שבוי בידי הונו וביד הון האחרים – להכנע בפני “חוקי הברזל”.

ונגזלת אדמת א“י, אדמה זו שעליה יכול היה לקום ישוב עברי עובד, צפוף כמו שלא ראינוהו עד היום בארצנו; והאדמה הזאת נגזלת מן העם העברי ומתקותו האחרונה. הקושאנים על האדמה הזאת ירשמו על שמותיהם של יהודים, הריוח מן האדמה הזאת ישולח על פי כתובות יהודים בחו”ל והעם היהודי ישאר בגלות, כמו שהיה, בין שתהא הגלות הזאת בארצות נכר ובין שהיא תהא בארצו הוא – באשר ישאר גם פה משועבד לרצון אחר, ללא שליטה על חייו.

היש מציל?

ג

להסתדרות הציונית יש דרך ברורה, ישרה ובטוחה איך להציל את הרכוש הקרקעי הגדול אשר באיזור המטעים, הנועד להתישבות עממית ולא לשדה־רבית לבעלי הון. להסתדרות הציונית יש דרך בטוחה איך להציל את הישוב העברי מקללת האחוזות הגדולות ואיך להבטיח את העבודה העברית באיזור המטעים. הדרך הזאת היא: הקרן הקיימת לישראל. לא דיבורי שוא על “ההכרה הציונית” של בעלי ההון. לא התמימות היתרה, הבונה על מצפונו של פלוני ושל אלמוני המנהל כיום את עסקיהם הא“יים של בעלי ההון היושבים בחו”ל. כוח ממשי הוא, כוח יחידי שיכול להיות לנו. חוק, חוק יחידי אשר ביכלתנו לחקוק אותו – רכוש הלאום. רכוש הלאום הזה אינו קובע עדיין את צורת ההתישבות ואת נושא ההתישבות. מה שיחליטו האחראים לעבודת הלאום בא"י – כן יהיה. אם הפועלים, ואם המעמד הבינוני, אם מחוסרי האמצעים דוקא, ואם גם אלה המכניסים דבר מה מאמצעיהם הם, ואם רק בעלי האמצעים העצמיים; עם חוזים, בלי חוזים, עם רבית, בלי רבית, עם דמי־חכירה, בלי דמי־חכירה, התישבות כבדה או קלה, פרדס או משק עזר, קבוצה או מושב – על כל זה יבוא בירור לחוד. מה שיחליטו העומדים בראש הפעולה ההתישבותית והמנהלים אותה – כן יהיה. ואולם במסגרת המכריחה להכיר בכוח הלאומי, במסגרת המבטיחה את שמירת עניני הלאום – במסגרת הקרקע שהוא רכוש הלאום.

לכאורה, מי לא יכיר באמת הזאת להלכה? מי ציוני ולא יהיה מוכן לנאום נאום ולכתוב מאמר על הערך הרב של הקרן הקיימת? כלום זה מחייב לדבר מה – את הנואם ואת בעל המאמר ואת ההסתדרות הציונית אשר בשמה אומרים וכותבים את כל הדברים הטובים על הקרן הקיימת ועל ערכה הרב? הלא תיכף ומיד אחרי התשבחות הללו, טרם נסגר הפה שהוציא אותן, טרם התיבשה הדיו שכתבה אותן, ובא כבר פסוק הלוי המופרסם ההוא: “ואולם, לצערנו הרב (תמיד, ללא יוצא מן הכלל: לצערנו, ותמיד: לצערנו הרב), אין, כידוע, לקרן הקיימת האמצעים הדרושים לגאולת הקרקע – וכלום תרצו שתשאר הארץ בינתים בידי ערבים? על כן יבוא נא ההון הפרטי ויעשה מה שאין ביכולת הקרן הקיימת לעשות, ומבורך יהיה”!

אל נעשה נתוח עד כמה אמתי הוא “הצער הרב” ההוא. אַל נבדוק ואַל נבחון מה גדלה מדת הצביעות בקביעת העובדה “המצערת” הזאת אלא נשאל: למה מחייב הפסוק הזה? הן על “הערך הרב” של הקרן הקיימת ישנה הסכמה כללית. ועל כן, אילו היו לה אמצעים מספיקים לרכישת הקרקע במדה שאנו זקוקים לה, לא היתה כלל קיימת שום פרובלימה. לא היה שום צורך לברר ולהתוכח, לכתוב מאמרים ו“להרעיש עולמות”, אלא הקרן הקיימת היתה עושה את כל אלה בשקט וזה מועיל לה הרבה יותר. הפרובלימה מתחילה אך מן הרגע שאנו קובעים שאין לקרן הקיימת, בשעה זו, אמצעים מתאימים למלוי תפקידה בשלימותו. ומי שפותר את הפרובלימה המעשית הזאת, שהיא הפרובלימה העיקרית, בזה שהוא משלים עם המצב שנוצר והוא מוריד את הקרן הקיימת מכסא המונופוליון הקרקעי; מי שמברך את ההון הפרטי באשר “אין ביכולתה של הקרן הקיימת” וכו' – או צבוע הוא, השמח בסתר לבו לחוסר יכולת זה, כדי שיוכל להשליט את העיקרון ה“פרטי” בחיינו ובישובנו, או הוא איבד כל שמץ של הרוח הציונית היוצרת, המצוה תמיד על נאמניה להתגבר על המכשולים ולא להשלים אתם. אם הרכוש הפרטי על הקרקע עלול אמנם להמיט שואה על התישבות היהודים בא“י, הרי המסקנה מן העובדה של חוסר כסף לקרן הקיימת צריכה להיות אחרת לגמרי, הפוכה מזאת שהאידיאולוגים של הפרדסנות הפרטית מסיקים ממנה: “אם אין לקרן הקיימת אמצעים מספיקים לגאוֹלת הקרקע, ניצור אותם – על ידי ויתורים קשים, ע”י קיצוצים כואבים ובעיקר ע”י עבודה מאומצת, אבל ניצור. אַל ניתן להון הפרטי להשתלט על הקרקע הא“י. נהיה מוכנים – אם הכרח בכך – לסגת אחורנית בענף פלוני של עבודתנו, לקצץ סעיף אלמוני או למסור אותו לחברה פילנטרופית, לממשלת הארץ, להון הפּרטי. נהיה מוכנים – אם הכרח חותך בכך – להפסיק את פעולתנו לזמן מה, בענף זה או אחר, ואולם את קרקע העם אַל נוציא מידי העם!”

אילו היינו נגשים כך לפרובלימה של הקרקע, אילו לא היינו אומרים, תיכף אחרי “אין לקרן הקיימת כסף מספיק” – את השקר ההוא: “על כן ברוך יהיה ההון הפרטי”, אילו לא היינו מרשים למחשבה הזרה הזאת להשתלט על דעתנו, היינו כבר מזמן מוצאים דרכים להגברת כוחה של הקרן הקיימת במדה הנחוצה לנו. כי את האמת יש להגיד: עד עכשיו, למרות כל התשבחות, למרות כל החגיגות, למרות כל “הכרת הערך הרב” ו“הצער הגדול”, התנהגנו עם הקרן הקיימת כעם בת־חורגת. לשם בריאות ולשם חנוך, לשם ה“עבודה הפוליטית”, כביכול, ולשם האדמיניסטרציה היינו מוכנים לקיצוצים ולצמצומים בענפי עבודתנו העיקריים – בהתישבות ובעבודה. לשם קרן היסוד עשינו תמיד התאמצות גדולה והעמדנו לרשותה את הכוחות הכבירים ביותר שישנם להסת' הציונית. ביחס לחברות ציוניות מסוג “הדסה” היינו מלאי נמוס והתחשבות ולא הרשינו לעצמנו “התערבות כל שהיא בעניניהן הפנימיים” ונתנו להן שדה תעמולה ופעולה ללא גדרים. אולם הקרן הקיימת – שאני. לאמתו של דבר לא עבדנו מעולם בשבילה בהתאמצות הנובעת מהכרת האמת של חשיבותה המכרעת בעתידנו.

כאן מוכרח לבוא שנוי יסודי, שנוי בהכרה ובמעשים. על כל ציוני וציוני לדעת שברגע זה אין לתנועה הציונית תפקיד קדוש יותר, אחראי יותר ואקטואלי יותר מגאולת הקרקע (גאולה ולא קניה! באיזו רשות משתמשים דברי הפרדסנות הפרטית במלה הזאת כלפי הלאטיפונדיות שהם עוזרים ליצור אותן בארצנו?) ועל כל ציוני וציוני – החל מנשיא ההסת' הציונית ועד צעיר הנערים אשר באגודת הספורט – לדעת שעליו להקדיש את כוחותיו קודם כל להרמת הקרן הקיימת ולהתאים את מעשיו לקראת הגברת כוחותיה. וזאת אומרת: בראש ההסת' הציונית אינם יכולים יותר לעמוד אנשים שלבם אינו שלם עם הקרן הקיימת, שאינם מאמינים בה באותה אמונה השלמה או אינם רוצים בה באותו הרצון הכביר הנחוץ לנו כיום הזה. אינם יכולים לעמוד בראש התנועה הציונית אנשים אשר “משק” ו“קהילת¹ ציון” והון קרקעי פרטי נראים בעיניהם “רציניים” יותר מהקרן הקיימת, והם מכריחים אותה להסתגל ליצורים קרקעיים אלה המביאים תקלה לנו. כמו כן לא יתכן יותר, שהאנשים העומדים בראש התנועה הציונית, אם כבר רצונם בכך להיהפך לבעלי פרדסים, יטעו את פרדסיהם על הקרקע הפרטי שלהם וע“י כך יהיו סותרים בהתנהגותם הפרטית את כל מה שההסת' הציונית מטיפה במשך עשרות בשנים ל”יהודי הפשוט“. לפנינו לא שאלת “חיים פרטיים” שאסור להתערב בהם, אלא עלבון קשה לאמתיותה של התנועה שחובה עלינו להסירו. מי שרצון ויכולת לו לנטוע פרדס, עליו למסור את הקושאן לקה”ק. הדרישה הזאת צריכה להיות דרישה חמורה, כללית, של התנועה הציונית כולה ושל הישוב כולו, כלפי כל יהודי ויהודי המתימר להיות “ציוני טוב”. כמו שאין ציוני טוב המחרים את הפועל העברי, כן לא יתכן ציוני טוב אשר הקושאן שלו – על שמו הוא, ולא על שם הקרן הקיימת (והן יודעים אנו שאך ההרגשה הפסולה של “בעלי ביתיות” מפריעה להעביר את הקרקעות על שם הקרן הקיימת, באשר העברה זאת אינה גורמת שום נזק חמרי ואינה עומדת כשטן בדרך כל פעולה פיננסית הנעשית בקרקע). והסת' העובדים, כשם שחוקתה אוסרת על חבריה להשתמש בעבודה שכירה, כן צריכה חוקתה לאסור על חבריה את הקנין הפרטי על הקרקע.

בסידור המגביות צריכה להנתן זכות בכורה לשנים הקרובות לקרן הקיימת. חופש יתר צריך להנתן להנהלת הקרן הקיימת לסדר את עניניה התעמולתיים. המצב המבייש ההוא, כשסגרו לפני הקה"ק את שערי אמריקה, אל יחזור. הכוחות התעמולתיים הטובים ביותר שישנם בהסתדרות הציונית, החל מנשיאה, קודש הם בראש וראשונה לקרן הקיימת. כל המכשירים הכספיים של הציונות – הבנק, קרן היסוד, וכו' – עליהם להתאים את הפוליטיקה שלהם ואת הפעולה שלהם לצרכי הקרן הקיימת, עד כדי השתמשות בלחץ פיננסי על בעלי הקרקע הפרטי ועד בכלל. הרעיון שעמד לפני שנתיים על סף הגשמתו, רעיון ההלואָה הבנקאית הגדולה לקרן הקיימת, יש להוציא אותו מקברו ולטפל בו, בכל המרץ ובכל הרצינות, בעזרת כל הכוחות – עד הגשמתו. בסידור החברה הקרקעית על ידי הסוכנות המורחבת, יש להבטיח בכל תוקף לקרן הקיימת את עמדת הפריבִילגיה האיתנה, שאין לערער אותה בשום אמתלאות.

אילו היינו עושים את כל זה, אילו היינו מרימים את הקרן הקיימת בכוח, בעקביות ובמסקניות, לאותו הגובה שלו היא ראויה לפי תפקידיה ברגע זה, היינו, בלי ספק, משיגים את מטרתנו. ואם לא, נשיג – ותשאר לנו עוד דרך כואבת יותר, אולם דרך אשר גם מפניה אסור לנו, במצבנו הנוכחי, להרתע; זאת היא דרך הגברת כוחה של הקה"ק על חשבון ענפים אחרים של עבודתנו. ואולם רק אחרי שנעשה כל מה שביכלתנו לעשות לשם הגברת כוחה של הקרן הקיימת – ולעת עתה עשינו מעט מאד – רק אז תהא לנו הרשות להשתמש במימרא ההיא: “אין ביכלתה של הקרן הקיימת, ועל כן” וכו' וכו‘. המימרא הזאת שקר בה, כל עוד ההסת’ הציונית ומנהיגיה לא נתנו לקרן הקיימת את המגיע לה. וההסת' הציונית ומנהיגיה לא נתנו – מתוך ההנחה הפסולה והטפלה, כי הן ישנו גם הון פרטי מבורך, שהוא “יגאל” לנו את האדמה המכניסה – לקרן הקיימת את הכוח ואת היכולת הדרושים לה.

וזהו העיקר ברגע זה ובזה תבחן התנועה הציונית – אם תדע לשמור על יסוד היסודות, על קרקע א"י, למען יהיה לברכה לכל העם ולא יהפך למקור בצע לבעלי הון, ולקללה לעם כולו.

מערכת העתון “בוסתנאי” (“תעמולה ושכרה – גליון י”ג) פתרה באופן קל ופשוט את שאלת גאולת הקרקע ע"י הקרן הקיימת, שהוצגה בזמן האחרון על סדר היום של עתונות הפועלים בארץ: “נערי הסוציאליות”. אחרי איוך זה (איוך – קבליפיצירונג לפי נ. סוקולוב) מה יש עוד להתוכח? נערים לעולם נערים הם ואין דעתם ראויה לתשומת לב יתרה. ואם בכל זאת הקדישה המערכת לנערים גם אילו ראיות לסתור, הרי זה בא, כנראה, לא לכבוד הנערים עצמם, כי אם מתוך חשש, שמא ימצאו כאלה אשר יתעו לחשוב שיש להם עסק עם אנשים מבוגרים וירצו לשים לב לדבריהם.

ולא חדש הוא דרך ויכוח זה בישובנו. לפני כחצי יובל שנים, כשהופיעו שליחי תנועת העבודה הראשונים והתחילו לדרוש עבודה עברית, היו המחמירים שבישוב מכנים את דרישתם זו בשמות המסוכנים: סוציאליות, מלחמת מעמדות, מהפכנות; והמתונים, הליברלים, כביכול, התיחסו אל הדרישה ואל דורשיה ביחס של ביטול סולח והסתפקו רק בכנוי “מעשי ילדות”. וסופר חשוב אחד, מזקני חובבי ציון, הצליח אפילו לצרף את שני סוגי הכנויים לאחד: “מרכסיסטישע חדר־יונגליך”.

אמנם נמצאו אז בישוב יחידים, ומי שמשמש עתה אחד העורכים של “בוסתנאי”, מר משה סמיליאנסקי, היה הראשון ביניהם, אשר נתפסו ל“מעשי הילדות” של “הסוציאליסטים” בנוגע לעבודה עברית. אבל אלה היו בודדים. הרוב המכריע של הישוב ידע לעמוד איתן על “משמרתו” ולבדד את עצמו בפני “מפלצת” זאת: בסודם אַל תבוא נפשי.

והיה בויכוח זה בכדי להוציא מן הדעת. אתה בא וטוען: אם אין מקום לעבודה יהודית בישוב זה, במה הוא יהודי ומה ערך בו לציונות? והללו עונים לך: אתה סוציאליסט, אתה בא להלחם בנו מלחמת מעמדות ולהפוך את הקערה על פיה. אבל הטמטום הזה לא העביר אותנו על דעתנו, לא נרתענו לאחור ולא חזרנו בתשובה.

וכישצאו באי כוח תנועת העבודה למלחמה בפרזה “יצירת תנאים”, שעליה נמנמה ההסתדרות הציונית בשקט רב, והחלו לדרוש “יצירת מפעלים”, יצירת ישוב עובד – נשנה שוב אותו הפזמון: “תלמידים שלא שמשו די צרכם”, “אברכי משי”, “סוציאליסטים”, “מלחמת מעמדות” וכו' וכו', מכל ככתוב. חס לה להסתדרות הציונית לעסוק בכמו אלה. תשועת ישראל לא מעבודתם ולא מהאידיאולוגיה של הנערים תבוא, כי אם מהאיניצאטיבה הפרטית המבורכה. ומי לא דגל בשם האיניציאטיבה הפרטית? גם זה שהשקיע הון רב וחזר והשקיע וכרע ונפל שבע עד שהצליח לעמוד קצת על רגליו, וגם זה שלא השקיע פרוטה משלו ושאף פעם לא כפף את גבו ליום עבודה; שכל תפקידו לא היה אלא להעביר את כספי הברון, חובבי ציון, יק“א לידי הערבים, בעד עבודה ובעד צרכי אוכל – כולם, כולם היו לנושאי הדגל של האיניציאטיבה הפרטית. מתוך “למדנות” רבה נעשה בישובנו המושג איניציאטיבה פרטית למושג נרדף עם עבודה שכירה. כל מי שמקבל תקציב מפיק”א ועובד על ידי פועלים שכירים, וביחוד אם הוא עובד על ידי פועלים ערביים, הרי הוא בעל “יזמה” פרטית; אבל מי שקבל את תקציבו מקרן היסוד ואת הקרקע מקרן הקיימת ומשקיע את כל כוחותיו הגופניים והמוסריים במשקו, ואינו משתמש בעבודת אחרים – הלזה אינו בעל “יזמה” ומטבעתו פסולה.

בינתים הוקם במשך זמן קצר, בערך, משק חקלאי על קרקע הקרן הקיימת, שנותן תוצאות משמחות גם בחומר וגם ברוח. במשק זה התפּתח ומתפּתח עובד עברי למופת, המוכיח בזיעתו ובדמו, שיש יכולת בארץ להתפּרנס מחקלאות; המשמש מבצר לשפת העם, לרוחו ולתרבותו, והמשקיע את כל הויתו בהגדרת עצמו מפני יצרים רעים ובשאיפה להיות כולו קודש לבנין מולדת לעמו. ובאותו זמן עצמו נתגלתה פשיטת רגל מבהילה בשורה של מושבות ישנות, ילידות האידיאולוגיה של עבודה שכירה, מושבות, שאין בהן לא עובד עברי ולא לחם ל“מעביד”, לא תרבות עברית ולא סימן למה שרצינו לקרוא בשם תחיה לאומית – ישוב, שעלה אגב לברון, לחובבי ציון, ליק“א ולפיק”א הרבה יותר ממה שעלה הישוב הציוני בארץ ושכל תהלתו היא רק בזה, שאדמתו איננה שייכות ללאום ושתושביו אינם דוגלים, חס ושלום, באידיאלים (לא שכחתי, כמובן, שיש בכל מקום גם יוצאים מן הכלל), והאם השפיעה מציאות זאת בהרבה על הלך הרוח של המתישבים הראשונים? שאלו את פי אכרי קוסטינא, זכרון, ראשון, ימה, מסחה, מלחמיה, מטולה ועוד ועוד ויגידו לכם גם היום, שהם הם הנם בעלי ה“יזמה” המהוללה ולא דרכי ה“סוציאליסטים” דרכם. ומהו הלקח שלמדנו מ“אגודת נטעים” וחברות דומות לה שפשטו את הרגל? הלא גם אלה בשם “יזמה פרטית” ידגולו ובהתישבות הפועלים אבן יזרוקו.

וארשה לי להתעכב קצת יותר על מושבה אחת, שיש לנו חולשה יתר לזכרה – זו היא גדרה. עד תרס“ב הוציאו “חובבי ציון” על שלשה עשר מתישבים בה מאתים וששים אלף פרנק, לאמור שמונה מאות לא”י, בערך, על כל יחידה. אין צריך לשכוח שלפי ערך הכסף של אז שוה סכום זה היום לפחות לאלפים לא“י. באותה השנה – תרס”ב – מצא אחד העם את המתישבים האלה מדולדלים, חסרי כל ונתונים בעול קשה של מלוים ברבית ללא כל מוצא. הם נהלו אז משא ומתן עם יק“א ושבעה מהם הצליחו להשיג הלואה בסך שלשים וחמשה אלפים פרנק – מאתים לא”י על כל יחידה. בינתים באו אילו שנויים בהרכבה האישית, אחדים נעדרו ואחרים באו במקומם, ואין זה בכלל מעניני כאן לטפל ביחידים, כי אותי מענין בעיקר הכלל גדרה. וגדרה קבלה אחר כך במשך שנים רבות תקציב מ“חובבי ציון” להוצאות צבוריות, קבלה בימי מסירת המושבות מהברון ליק"א תקציב לעקירה ונטיעה. ואם אצרף את כל הסכומים האלה לא אגזים כלל, אם אומר, שיחידה התישבותית בגדרה עלתה (במספרים אבסולוטיים ממש ולא באופן יחסי לערכי הכסף של אז ועתה) יותר ממה שעלתה יחידה התישבותית בעין חרוד ובנהלל בימי היוקר הגדול. והתוצאה היא, שגם היום – אחרי קיום שלמעלה מארבעים שנה, עומדים אכרי גדרה ומתחננים: הצילו את אדמתנו שלא תפול בידי הנושים.

והלא גדרה זאת היא יצירת ביל“ו, אלה שאת מימיהם אנו שותים, אלה שהם בשבילנו בבחינת “אם הראשונים כמלאכים, אנו כבני אדם”, ומדוע עלתה להם ככה? ויודע אני כמה אורבים ארבו להם על דרכם להכשילם: מיעוט אדמה, חוסר נסיון, אדמה לא מוכשרה, אופטרופסות ועוד ועוד. אבל הסיבה המכריעה שהיתה בעוכרם ושבשלה לא יכלו להתגבר על שום מכשול, היא זו: הם מהרו ל”התפּכח" ולצאת מכלל “נערים”, לא יכלו לעמוד הרבה (ולא קל היה לעמוד) לפני “חכמתם” המעשית של ז. ד. ליבונטין וחבריו, אשר שבעים ושבע פעמים ביום גינו אותם בכל אותם הכנויים שגינו ומגנים גם היום את מחננו אנו. בעלות ביל“ו על במת ארץ ישראל התחילו בבירור הלכה, אם מותר לקנות אדמה טרם תהיינה מוכנות הידים העבריות לעבדה. כבר אז הרגישו, כנראה, באופן ערפלי אמנם, שהאדמה היא המסכת אשר עליה רוקם העם את יצירתו, בה הוא משקיע את נשמתו וממנה הוא קולט את הקוים לדפוסו הלאומי ולהויתו המוסרית. ואם כל יצירה רוחנית ראויה לשם זה של יחיד אינה יכולה להעשות על ידי שליח, על אחת כמה וכמה שיצירה לאומית של עם אינה יכולה להעשות על ידי אחרים. ככה תפסו אנשי ביל”ו, ובודאי גם רבים אחרים מהראשונים, את התחיה הלאומית בראשית הופעתם, בהיותם עוד “נערים”, אבל, כאמור, נסחפו מהר עם הזרם והתחילו לראות, כמו הכל, את האדמה כאוביקט של עסק, של חשבון ריוח והפסד, שרק הקומבינציות הכרוכות בעסק הן ענין לבעליו, אבל העבודה – זה המקור היחידי לכלכלתו החמרית של היחיד וליניקתו המוסרית של העם – צריכה להעשות בידי אחרים.

ומפליא הדבר. לפני עשרים וחמש שנה היה זה בינינו ויכוח עיוני. לפנינו עמדו אנשי נסיון בישוב, ואנחנו הטפנו את אשר הטפנו רק מתוך הכרה ציונית, מבלי שתהיה יכולת בידינו להוכיח את צדקתנו במעשים. ואף על פּי כן נמצאו אָז בישוב, ולו גם מעטים אשר אמרו: מתוך נקודת השקפה ציונית אתם אמנם צודקים, אבל החיים הם נגדכם. עתה, אחרי נסיון דוקר את העינים של פּשיטת רגל נוראה כזאת בחלק גדול של המושבות המיוסדות על עבודה שכירה, ואחרי הצלחה כה מזהירה (ביחס, כמובן, כי יודע אני שלא הכל ולא בכל מקום מזהיר אצלנו) בהתישבות הפּועלים; אחרי “זה מול זה” צועק לשמים של מושבות הגליל התחתון ההולכות ומתנונות ושל קבוצות כנרת, דגניות ובית ־זרע, הצעירות מהן בהרבה וההולכות ומתבססות משנה לשנה – עתה, אחר נסיון זה, חדלו גם להודות בצדקתנו מבחינה ציונית, ומפלוני בא־כוח החנונות העירונית, שאיננו יודע ישוב חקלאי מהו ושלא ראה בודאי מימיו משק של פּועלים בארץ, ועד האכר האלמוני, שאחרי עשרות שנים של אכרות “מצליחה” הוא מתהלך בעיר ומחפּש איזו פּרנסה – כולם שפה אחת ודברים אחדים בפיהם: הצילו את הישוב מיד הסוציאליסטים.

__________

מהי השאלה המעסיקה כיום את תנועת העבודה בארץ ושצריכה להעסיק כל ציוני הכואב לגורל מפעלנו בארץ? אָנו חיים עתה בתקופת ההגשמה הציונית. המציאות קצצה את כנפינו והעמידה אותנו בפני גבולות מסויימים. הארץ קטנה מהכיל בתוכה את כל עמנו, ובארץ הזאת יושב עוד עם, שלא יעזוב אותה. השטחים הבאים בחשבון התישבותנו מוגבלים מאד ביחס לצרכינו. רק בהתישבות צפופה עד קצה גבול היכולת ישנה תקוה שנוכל לאכלס את ישובנו בכמות בעלת ערך תרבותי־לאומי ובעלת משקל פּוליטי. אין, איפוא, ביכלתה של א“י הציונית לתת ליהודי מאות דונמים. פּשוט אין לה. המדות שלה הן כה קטנות, שבעל פּרדס של חמשים דונם נחשב אצלה כבר לבעל אחוזה גדולה, אם כי ידוע גם ל”נערים“, שבעולם הגדול המדות של אחוזה גדולה הן אחרות. המטרה שהציגה לפניה הציוניות מצריכה אוכלוסים רבים, ודונמים אדמה שיש ביכלתה להשיג מעטים הם. והנה בתוך השטחים הבאים בחשבון התישבותנו יש אילו מאות אלפים דונמים (לא הרבה מאות אלפים) למטעי־ציטרוסים, שעליהם אפשר, לפי דעת מומחים, להגשים התישבות צפופה בחלוקה של 15– 10 דונם למשפּחה עובדת. סוברים, שאפשר בשיטות רציונליות להושיב על שטחים אלה מחמשה עשר עד עשרים אלף משפּחות עובדות. אבל תכנית התישבותית כזאת אפשר להגשים רק אם העם יהיה בעל הקרקע והוא יהיה המחלק אותה. אם הקרקע הזה יפּול ח”ו בידי “בעלי רכוש שאינם רוצים לבוא לא”י ומושכים אותם בקמיע של הציונות" (מדברי אותו מאמר ב“בוסתנאי”) יש חשש, וחשש די מבוסס מתוך נסיוננו המר, שכאן יוצר מקום רחב לספּקולציה ולספסרות לקצת יהודים מחו“ל ומא”י ומקום עבודה לעשרות אלפים ערבים. כי לעת עתה רק במנדט צוין, שהיהודים רשאים לבוא לארץ מתוך זכות, אבל פּועל עברי למושבה עברית אינו בא מתוך זכות, כי אם מתוך נדבת לבו של האכר. אחרי עשרים וחמש שנים של עבודת “כבוש עבודה” יש לנו, כמדומה, הרשות להגיד, שהנידון הזה ידוע לנו במקצת. אבל אני מוכל להסתפּק בנסוחה של מערכת “בוסתנאי”: “מצד אחד פּרדסנים שהפּועלים אינם הכרח כלכלי בשבילם, כי אם חובה לאומית; ומהצד השני פּועלים, שתקיפותם אינה אלא החובה הלאומית הזאת של בעליהם”. ועל החובה הלאומית הזאת עומדים ומכריזים זה עשרות בשנים הפּועלים, הקונגרסים והמוסדות הציוניים, עד שהגענו סוף סוף לידי הודאָה במקצת, לידי הודאָה בעבודה מעורבת, שאף היא אינה מחייבת בכלום את מי שאינו רוצה בפועל עברי, והרוב הם אלה שאינם רוצים בו. והאמנם אפשר בכל שני וחמישי לזעזע את כל העולם העברי על מקום עבודה לפועל העברי במושבה? האפשר להמשיך בדרך כזאת עוד חצי יובל שנים ולא להתיאש? והיש ברשותנו עתה בעולם העברי חומר אנושי כזה, אשר יתרצה לראות את עצמו כמיותר, שמקימים בו מצוה לאומית? אשר יסכים לשמוע כל מיני זלזולים על עצמו, על הסתדרותו ועל מיטב שאיפותיו ולעמוד לשרות הפסידו־קפיטליסט היהודי. אשר יזרוק לו תמורת זיעתו את השכר הגבוה, כביכול, בתורת נדבה, כי על כן יש לו פּועל בעל שכר נמוך?

לנו קרה האָסון בעורק של תחיתנו הלאומית – בחקלאות. וכל זמן שנגע זה של התישבות חקלאית על יסוד עבודה שכירה קיים, לא נחדל, כמובן, לצעוק השכם והערב: עבודה עברית. אבל איננו עוד נעים. חשבון עולמנו עשוי מכבר וממנו אין אָנו מסיחים את דעתנו אף לרגע. יש לנו בנידון זה שלשה נתונים, שעלינו לקבלם כמו שהם, כי אין ביכלתנו לשנותם. נתון א' – שטחים מוגבלים שרק ע“י שליטה מלאה של העם עליהם ובתכנית מכוונת של “סוף מעשה במחשבה תחלה” אפשר להגשים עליהם בית לאומי, נתון ב' – פסידו־קפּיטליסט מסוגו של הפּרדסן בפּ”ת ושל הסרסרים ב־Real estate באמריקה ובנירות ערך בבורסאות העולם – קפּיטליסט, שהשגותיו הסוציאולוגיות־לאומיות הן של ספסר קרתני ותאבונו לניצול הוא של פּלאנטטור קולוניאלי, כי על כן “הקריב” את עצמו ובא לאסיה. כמובן, שבין עשרה כאלה ימצא גם אחד עם שאיפות לאומיות באמת, אשר תעמודנה לו זמן ידוע, עד שיתבטל בפני הסביבה ויבולע בתוכה. נתון ג' – דור צעיר, יליד תקופה הרת מהפּכות גדולות, אשר רק חלק ממנו, ולא הגדול ביותר, הצליח להתגבר על הסביבה ולחנך את עצמו בשביל א“י. בין דורנו ההולך ובין הדור הזה הבא עתה לארץ יש הבדל יסודי: אנחנו הגענו מתוך התרבות העברית ומתוך תחית עם ישראל בא”י לרעיון העבודה. הוא הגיע מתוך רעיון העבודה לא“י ולתרבות העברית. יניקתו בלתי האמצעית של הדור הזה היא מתוך רעיון העבודה בתור ערך אנושי־עולמי והמלווים הלאומים של רעיון זה הם א”י ותרבות עברית. אין אני בא לתת ציונים למי שהוא לטוב או לרע. אני רק מציין את הנתונים כמו שהם. ודור צעיר זה, לפי הכשרתו הנפשית, אם ינתנו לו תנאים לעבוד וליצור לעצמו, יהיה הוא השליח הנאמן ביותר לעם ולתחיתו, ויחולל את אשר לא חולל עוד שום עם בתנאים דומים. אבל אם יעמידו אותו לשרות הפּסידו־קפּיטליסט שלנו, שיראה את בעליו עושה מסחר בתחיה הלאומית ומכניס אלפים לשנה, ועליו יוטל לוותר על מיטב שאיפותיו ולהשקיע את כל כוחותיו הגופניים כדי להשיג בתורת נדבה 17 גרוש וחצי ליום, ולהסתפק במאתים ימי עבודה לשנה, בלי כל תקוה לאכול פעם לשובע ולהקים משפּחה – הוא לא יגיד “שישו בני מעי”, אני ופלוני בונים יחד בית לאומי, כי אם יתמלא משטמה ובוז ליצירה הזאת וליוצריה גם יחד. וכאן, על קרקע זה, במקום שחלמו נביאי ישראל להקים ממלכת צדק, תתפּתחנה שתי תנועות: פאשיסטית ובולשביסטית. איני צריך להוסיף, שמדת הצדק שוה בשתיהן (אגב, הראשונה חוגגת כבר את נצחונה בגרון נטוי וממלאה את רחובותינו בלהגה), ושני אלה יחריבו את הבנין עוד לפני הבנותו.

הבחירה בנידון זה איננה, איפוא, כל כך חפשית. הישוב החלקאי שהפּועלים הוגים בו הוא גם היחידי שיכול להבנות ושיהיה לו ערך מבחינה לאומית. כל ישוב אחר – או שלא יבנה כלל, או שיבנה בניגוד גמור לשאיפותינו הלאומיות.

אלו הן השאלות, שעליהן חלים מנהיגי תנועת העבודה ושלזכרן תוקפת אותם אימה וחרדה. ואפשר שאין עליהן תשובה, כמו שאין תשובה על הרבה שאלות מחרידות שבני אדם מתחבטים בהן. אבל לענות עליהן בזלזול ולהעמיד את שואליהן כילדים חסרי אחריות, שלא הציונות מענינת אותם, כי אם מלחמת מעמדות וסוציאליזם – הרי זה, אם להשתמש במבטא עדין, מדה לא תרבותית ביותר.

ואמנם הפועלים הם לא רק ציונים, כי אם גם סוציאליסטים, ואמנם הסוציאליזמוס אף הוא שואף לכך, שהעובד עצמו יהנה מפרי עבודתו ולא ינוצל על ידי אחרים. אבל מה לשאלה זאת שהועמדה כאן ולסוציאליזמוס? מדוע אין הפועלים דורשים, שכספי הקרנות יוצאו ליצירת אינדוסטריה בעיר? “כיון שאנו משחקים משחק סוציאליסטי” (כמבטאם של עורכי “בוסתנאי”), היש לך מקום יותר הוגן ל“משחק” זה מאשר הקמת בתי חרושת גדולים בעיר עם עשרות אלפים פועלים? למה לנו להשקיע את עצמנו ביצירת קבוצות ומושבים, אשר תושביהם – ימחלו לי באשר הם שם – הם קונסרבטורים במאד־מאד, והרדיקלי שביניהם איננו מגיע ברדיקליותו אפילו לקרסוליו של הפועל האינדוסטריאלי בעיר? אלא שהאמת היא, כי “המשחקים בסוציאליסמוס” הם עד עתה המתנגדים לדרכי העבודה של הפועל. הללו עיניהם נשואות להון הפרטים שהוא יגאל. ואולם לשם פוליטיקה ולשם רכישת סימפטיה גם מהעולם הסוציאליסטי נוח להם להצביע: הנה גם לנו יש סוציאליסמוס, יש לנו קבוצה, קרן קיימת, חלוצים ועוד ערכין דומים לאלה. ומשום כך די לגבם, שהקרן הקיימת תתפרנס מקרנבל בפורים ומקערות בערב יום הכפורים – לשם דיקורציה זה מספיק די והותר. אבל הפועל החלוץ אין לבו נתון כלל למשחק זה – אילו רצה רק בו היה יכול למצוא שדות יותר רחבים לכך. לא“י הוא בא אך ורק להקים בית לאומי לעמו. אלא שאין הוא יכול להיות נתעה בשוא ולהאמין, שבורסא לספסרות בקרקעות ובתפוחי זהב בא”י מהוה בית לאומי יותר, מאשר הבורסאות לספסרות בשטרי ערך ובנכסי דלא ניידי באמריקה ובפולין. הוא מאמין שהעם יקום לתחיה אך ורק ע"י עובד חפשי על אדמת המולדת, ואם את זה לא ימצא כאן – אין בשבילו כאן ולא כלום.

___________

עורכי “בוסתנאי” מוצאים בכל זאת לנחוץ גם להרגיע אותנו במקצת: “אותו “הדוב” הגדול בעצמו (מוסב על לורד מלצ’ט – י.א.), אשר בשמו מפחידים את כל הילדים, בונה את תכניותיו על נטיעוֹת פרדסים ומכירתם חלקים־חלקים קטנים למתישבים חדשים “בתשלומים לשעורים”. ובכן – הרגעו! התכנית באמת מצוינת, אבל הדברים בכל זאת אינם מרגיעים. יפוי־כוח רשמי להודיע הודעות בשם הלורד מלצ’ט אין בידי עורכי “בוסתנאי”. ואילו גם היו מודיעים את אשר הם מודיעם על יסוד יפוי־כוח רשמי, אף אז לא היינו נרגעים. כי אנשים גדולים, בכלל, אינם מצווים לשמור את מוצא שפתותיהם, ביחוד כשהענין נוגע לציונות. והלורד מלצ’ט, עד שלא נוכח שיש בארץ ישראל מקום לעשות עסקים מכניסי רוחים גדולים, כמו בכל קולוניה אחרת, לא מצא ענין בה. וכשבא – בא להרויח כסף, ולהרויח לפי השגותיו הוא. ודונם פרדס של הלורד יהיה מוקף מנהלים ועוזרים ומשגיחים ומשרתים ומשרתי משרתים וסתם סרסרים ופרזיטים בלי גבול. וכדי לכלכל את כל אלה מתוך העסק עצמו, צריך יהיה לחפש את החסכון בשכר העבודה. והיות ותעודתנו בארץ ישראל – לפי דעת הלורדים היהודים (הגויים חושבים קצת אחרת) – הוא: להיות השכבה העליונה, השולטת בפיננסים ובהמצאות הטכניקה ובתרבות העליונה, והעבודה הפשוטה צריכה ויכולה להעשות על ידי אחרים, הרי שזה יהיה מותאם לגמרי ל”תעודתנו", אם יובאו פועלים זולים מסודן או מעבר הירדן. ואת הלורד מלצ’ט לא תלמדו פרק בהלכות ציונות ולא תטיפו לו מוסר. זהו אחד מעשרות אדירי הקפיטל בעולם, שבשבילם אינו קיים עוד שום מוסר אחר ושום תרבות אחרת מלבד המוסר והתרבות של הקפיטל והניצול.

אילו באמת היה רוצה בעל יכולת זה לעשות דבר־מה לבית הלאומי שלנו, היה בוחר לו דרך אחרת, אף היא, לא דרך של נדבות, אבלא לא דרך של קפיטל. היה מוסר את הקרקע לקה"ק בתשלומים לשיעורין למספר שנים, והיה מקים מוסד כספי או מתקשר עם מוסדר כספי קיים, על מנת לתת הלואות בתנאים ידועים לעובדים, שיבנו להם בעצמם, בעבודתם, משק קטן. בנין כזה לא היה מצריך אדמינסטרציה עם בעלי משכורות של אלפים לירות, לא היה מצריך מלחמה על עבודה עברית ועל שכר עבודה הוגן, לאמור – מלחמת מעמדות, אותו הדבר הנורא, שגם אני וגם משה סמילינסקי רואים אותו כאסון לבניננו, והיה יכול באמת להחשב למפעל לאומי ממדרגה ראשונה.

אבל לא מפינו, “הילדים”, ואף לא מפי עורכי “בוסתנאי” ילמד בינה הלורד מלצ’ט. את דרכו לניצול אדמת א"י ימצא בלעדינו. ומי חכם ויגיד מראש את אשר יעשו יורשיו באדמה זאת?

­­­­­­­­­­­­­­­­­­__________

והנה באים ושואלים: בשביל גאולת האדמה דרוש סכום של חמשים מיליון לירות, היכן נשיג אותו, אם לא ע"י ההון הפרטי? ועל זה אני עונה: גם אם אין תשובה בפי על שאלה זו הנוקבת ויורדת עד התהום, אסור לי להעלים עין מהעובדה המחרידה, שאדמה זאת, אשר היתה לאבותינו אדמת קודש ושאנחנו, בניהם, נאחזנו בה כבעוגן ההצלה האחרון לקנות לנו על ידה את הזכות להויתנו המוסרית בעולם – אדמה זאת הולכת ונטמאת עתה בידי חבר סרסרים שהתנפלו עליה כחיתו טרף. והלא בכלל אי אפשר לפתור שאלות בדרך כזאת: היות ואין לנו אפשרות לבנות בית לאומי מיוסד על “עבודות הגוף וטהרת הנפש” (הגדרתו של אחד העם), הבה ונבנה אותו על יסוד של ניצול וטומאה. אין זו תשובה ממין הטענה. בודאי גם זה בנין, אבל לא יותר חשוב לעם מאשר הבנין בארגנטינה, בקרים או באיזה מקום שהוא – בית לאומי, שאליו נשאנו את נפשנו, אין בזה.

אבל עצם השאלה הזאת בדבר חמשים מיליון הלירות הדרושות לגאולת הקרקע הועמדה במקום זה, כדי – אם להשתמש בסגנון השואלים – “להפחיד את הילדים”. כי דעתם של עורכי “בוסתנאי” בשאלות ארץ ישראל ידועה לנו לא רק מתוך מאמר זה. ודעתם היא, שהקרן הקיימת צריכה לקנות את האדמה הכבדה, כי ההון הפרטי לא ילך שמה. והצדק אתם. סתם יהודי מחפש עסקים, שיש לו אלף וחמש מאוד לירות במזומנים, לא ילך להתישב בכפר יחזקאל או בנהלל, במקום שיצטרך לעבוד הוא ומשפחתו ארבע עשרה – שש עשרה שעות ביום ולחיות חיים מצומצמים, או לעבוד בעבודה שכירה ול“שבר את ראשו”, בשעה שהוא יכול בכסף זה להסתדר כמלוה ברבית בתל אביב והיות אדם הגון בחברה וגבאי חשוב בכל מוסד תרבותי. אותם השטחים הגדולים, בערך, שלגאולתם דרושים עשרות מיליונים אין להם, איפוא, גואלים בין בעלי ההון הפרטי, אף לדעת עורכי “בוסתנאי”, לעומת זה גאולת השטחים המשמשים עתה בורסה להון הפרטי, אינה דורשת עשרות מיליונים ואף לא מיליונים במספר רבים. אם תוכל הקרן הקיימת במשך חמש – שש שנים להשקיע רבע מיליון לירות לשנה – וגאלה כמעט, את כל אשר אפשר לגאול באזור זה במשך השנים האלה. גם סכומים אלה אינם קטנים לפי מצב הקרן הקיימת כיום, וביחוד אינם קטנים אם נביא בחשבון שהקהק"ל אינה רשאית להעלים עין אף לרגע גם משטחים אחרים. ואף על פי כן, לא בשמים הוא, ואל יפחידונו בחמשים מיליון. עורכי “בוסתנאי” יודעים בודאי עוד יותר ממני את הפרוצס של קנית קרקעות בארץ ישראל, וכמה שנים דרושות כדי להשקיע בקניה זו עשרות מיליונים, לו גם היו המיליונים מונחים מוכנים באיזה בנק.

אחרי קנית הקרקע צריך יהיה הון עצום להתישבות. התישבות זאת רק בחלקה תוכל להעזר בקרנות. ברובה יהיה עליה להשען על קרדיט בנקאי, על עבודת המתישב וגם על כספו של המתישב, במדה שימצאו מתישבים מסוג זה. ויהודי שיש לו מאות לירות אחדות וירצה לחכור מאת הקרן הקיימת שטח אדמה לנטיעת פרדס, יקבלוהו ברצון ולא ידרשו ממנו, חס וחלילה, תעודה על היותו סוציאליסט. ידרשו ממנו רק, שיואיל בטובו להשקיע את עצמו ואת משפחתו בעבודה ושיסתפק בשטח הדרוש לעבודת המשפחה ולפרנסתה, לא פחות מזה אבל גם לא יותר מזה. ואין זה מן הנמנע, שיש עוד בעולם מעט יהודים פשוטים כאלה, אשר אינם חושבים, כי מצות היהדות היא קפיטליסמוס וספסרות, וההמנעות מזה היא חטא נגד היהדות, ויבחרו להם בדרך התישבות כזאת. אם גם מעט זה לא ימצא לנו, ואנחנו נצטרך לגייס את כל מאת האחוזים של המתישבים רק מתוך שורות של החלוץ מווסר האמצעים, ימשך בודאי פרוצס ההתישבות זמן יותר, אבל באין לפנינו נגע הספסרות בקרקע תהיה לנו סבלנות לחכות. את הכוחות לסבלנות נשאב מתוך הכרה, שטובה לתחיה הלאומית מושבה אחת מיוסדת על קרקע לאומי ועבודה עצמית, מעשר מושבות מיוסדות על הספסרות והניצול של ההון הפרטי. כאן יסוד לתחיה לאומית, וכאן – לקולוניה של פּלנטטורים ועבדים.

ולעבודת גאולה זו נקראת עתה הקרן הקיימת. עליה קודם כל להציל אותם השטחים הצפויים להיות טרף לשני ההון הפרטי. זוהי גזרת השעה. יחד עם זאת עליה לחפש דרכים ואמצעים לגאולת כל השטחים הניתנים להגאל בכל אזור שהוא. ולא קל, לגמרי לא קל, למצוא אמצעים מרובים כאלה על ידי התנדבות. אבל אם המחשבה הציונית תהיה נתונה רק לכוון אחד, אם היא לא תתן להטעות את עצמה ע“י קריאות “סוציאליסטים עליך, ישראל!”, כי אם תבין שבפתרון שאלת הקרקע ע”י הלאום תלוי גורל הציונות לחיים ולמות, אז יושגו גם האמצעים לכך. עד כמה יש עוד איננטינקט בריא בעם ביחס לקרן הקיימת, אפשר להוכח מזה, שלמרות מה שבעלי טובתה סגרו אותה בגבולות צרים מאד ואסרו עליה מס עצמי, מגביות, נדבות גדולות, במלה אחת: אסרו עליה לחיות ולפעול, למרות כל אלה היא מכניסה גם עתה כרבע מיליון לירות לשנה. אפשר, איפוא, להאמין, שבחוסר כל ההגבלות ובהפצת הדעה האמתית בעם על דבר הקשר בלתי הנפרד בין קרן זאת ובין תקוות תחיתנו, תגדלנה הכנסותיה פי כמה וכמה. אבל צריך שהעם ידע את האמת לכל עומקה הטרגית על הערך השלילי שיש להון הפרטי בקנית הקרקע. וצריך, שהמתישבים על הקרקע של הקרן הקיימת ידעו לא רק להטיף לטובתה, אלא גם לשלם דמי חכירה. רק הרשלנות והיחס הקל לעצם הפרובלימה הביא לידי מצב משונה זה, שהמתישבים רואים את עצמם פטורים מעול של דמי חכירה; את הדבר הה צריך ואפשר לשנות. בשעה שאת ההלואה להתישבות אין המתישב יכול להתחיל לשלם אלא כעבור מספר שנים, לאחר שמשקו התבסס למדי, הנה דמי חכירה בעד הקרקע – ולו גם בהדרגה אטית – עליו להתחיל לשלם מהיבול הראשון. הקרן הקיימת, בבואה לחפש הלואה, צריך שתהיה לה היכולת להראות, שיש לה שטחים מוחכרים בחוזי חכירה המכניסים לה בשנה סכום כזה וכזה, וככל שיגדלו השטחים תגדלנה ההכנסות. הכנסות אלו ערכן הממשי בשנים הראשונות יהיה קטן מאד ביחס לערכן הממשי של ההכנסות מנדבות, אבל בשוק הכספּי ינתן להן ערך גדול מאד, כי ע"כ הן קבועות ומתבססות על הרכוש שישנו בעין. אם ככה תכוון עבודתנו, אם לא נתלה את תקותנו בכל עליה מקרית של אילו עשרות ספסרים – הנה הגואלים! ונדע לעמוד בכל התקופות והזמנים על הכרתנו הציונית, מבלי לנטות ימינה ושמאלה ומבלי לשכוח אף לרגע את חיי העולם בפני חיי השעה, אז נוכל להגיד בפה מלא: עוד לא אבדה תקותנו.