איני בטוחה אם כדאי הדבר וראוי שאספר את סיפור הכינור והאם. אין הוא שייך למאה שלנו. אולי אפשר לדמותו לסיפורי הופמן או לאגדות המיסטיות של באלזק, ואולם למאה העשרים של ישראל ספק הדבר. עם זאת אין ביכולתי להתעלם ממנו משום שנטלתי בו חלק כלשהו או שהייתי עדה להתרחשויותיו.

וזה סיפור המעשה: יום אחד, הציג לפני ידיד ותיק, מורה לכינור, עם יפה־תואר. סיפר לי, כי צעיר זה עתיד של גאון נכון לו, אלא שלפני זמן מה מתה עליו אמו שאהב יותר מכל, ועל כן מבקש הוא ממני כי אתן לעלם מחסה בביתי. זה היה לפני כעשרים שנה. בינתיים קנה לעצמו אותו כנר צעיר שם בינלאומי. מטעמים מובנים לא אקרא בשמו האמיתי. נכנהו לואיג’י.

חייו של אותו כנר צעיר היו טראגיים למדי. אביו נהרג במלחמת־האזרחים שלאחר המהפכה הרוסית. האם, זמרת אופרה וקונצרטים נודעת, נמלטה מרוסיה עם ילדה הקטן. זה היה בשנות העשרים הראשונות. שנות הרעב והסבל ברוסיה נתנו אותותיהם באם והיא חלתה בשחפת, מחלה ששוב אינה חשוכת־מרפא עקב התקדמות מדע הרפואה. אבל, מדאם מריה – זה היה שמה – סבלה עד יום מותה ונמנע ממנה להופיע בפומבי. תלמידים ספורים היו לה שאהבוה מאד. והיה לה הבן, שבהתפתחותו המוסיקלית שיקעה את נשמתה עד תום. בבריחתם מרוסיה לא הצליחה לקחת כמעט דבר, זולת כינור יקר אשר ירשה מאביה, כנר אף הוא.

הכינור לא היה מאלה ששמותיהם נישאים בפי כל – סטראדיוואריוס או גוארנירי, אלא כינור טירולי אשר נבנה לפני כמאתיים שנה בידי אדם אחד קלוץ שמו. על כינור זה פירט לואיג’י כבר מגיל ארבע עשרה. מורהו וכן אמו הבחינו מוקדם מאד בתכונתו של העלם להרטיט בנגינתו נימי נפש נסתרות. כאשר עצמו את עיניהם, שכחו כי נער הוא המנגן. פריטתו העלתה בהם זכרונות ורגשות חבויים, כמו טלטלם לעולם צלילים בו מצא כל אחד את נחלתו שלו.

לואיג’י ידע כי מחלת אמו אנושה וכי יום יבוא. והוא אינו רחוק, והיא תסתלק מן העולם. זה היה פחדו הגדול. פעם (כך התוודה לפני כשהתגורר כבר בחדר מעל לדירתי שלי) שפך את לבו לפני האם: “אמא, פחדי גדול ביותר שאיוותר לבדי. יודע אני בלבי כי את הנותנת לי כוח להרטיט את לב השומעים. בלעדייך איני אלא ככלי ריק, אפילו כינורי לא יוכל להושיעני”.

האם נתעצבה אל לבה ואולם השיבה בבת־צחוק: “גם לאחר מותי אהיה עמך תמיד, אך תיגע ידך בכינור תרגיש בנוכחותי”. דברים אלה יצאו מפיה של האם בוטחים והנער שוכנע מעט. זו היתה שיחתם האינטימית האחרונה.

חורף קשה שרר אז. האם הובאה לבית־חולים וזמן קצר לאחר מכן הובילוה לקבורה.

עולמו של הנער חרב עליו. נחמתו היחידה היתה הפריטה על הכינור. מדי חודש בחודשו עלה וגבר כוחו. בהיותו בן שבע־עשרה הוזמן לפאריס וללונדון כדי להשתלם אצל כנרים ידועי־שם. מדי פעם בפעם יצא למסע קונצרטים ולאחר שחזר התארח בביתי. לא הניח את כינורו מידו אף לא רגע אחד, שמר עליו כעל בבת עינו.

יום אחד, או ליתר דיוק, לילה אחד, אירע אסון. הוא ניגן בעמק הירדן, וכדרכו הלהיב את שומעיו. ליל־‏קיץ היה, ירח במלואו, וחבריו החליטו לערוך סיור במכונית סביב הכינרת. הנהג, אחד מן החבריה, היה שיכור. הוא נסע במהירות של מאה ק"מ לשעה ובסיבוב לכביש יבנאל נתקל במכונית שירדה מולו מן ההר. נהגו של לואיג’י סטה הצדה והתנגש בעץ. הנוסעים הושלכו מתוכה, מכוניתם ניזוקה קשה. הנהג נהרג, שאר המטיילים נפצעו. לואיג’י, אשר ישב מאחורי מושבו של הנהג, לקה בזעזוע־מוח קל, אבל כינורו היקר נשבר לרסיסים. הפצועים הוחשו לבית־החולים פוריה. כעבור שעות מספר חזר לואיג’י להכרתו ושאלתו הראשונה היתה: “איפה הכינור”? הרופא והאחות ניסו להסתיר ממנו את אסונו, אולם האמת חדרה לתודעתו.

אני מתקשה להעלות על הכתב את סבלו של לואיג’י על אובדן כינורו. החלמתו היתה אטית וכאבי־הראש לא פסקו במשך חודשים רבים. הדבר הנורא מכל היה שהאשים את עצמו ב“מות הכינור”, כלשונו. יתר על כן, מחשבה עגומה השתלטה עליו. “אמא אמרה לי לפני מותה”, היה אומר וחוזר ואומר, “כי תמיד תלווני בנגינתי, צלילו המיוחד של הכינור ממנה הוא לי, ואילו עתה לא אוכל לנגן עוד, לא אוכל”.

הסברתי לו כי ידיעתו בנגינה נובעת מכשרונו ומשקידתו ואינה תלויה בכינור. פניתי לפסיכולוג ואף הוא ניסה לשכנעו ברוח זו אולם ללא הועיל. הרופא הבטיח כי הזמן יעשה את שלו ויעץ למצוא כינור אחר, משובח, תחת הכינור הראשון שאבד לו. אני סבורה הייתי כי אמצעי־מרפא אלה לא יועילו הרבה אבל הסכמתי, כמובן, לנסותם. המורה הזקן מירושלים וידידיו של הכנר פתחו בחיפושים ולאחר זמן־מה מצאו כינור בעל צליל ערב. הכינור נרכש והובא אליו חגיגית כאות להחלמתו הסופית, בצירוף ברכות לבביות לפרק חדש בחייו.

לואיג’י קיבל את הכינור באדישות. לא נגע בו כלל, לתמהון כולנו. זמן מה לאחר מכן הוזמן להשתתף בקונצרט חגיגי באחד הקיבוצים הגדולים בעמק יזרעאל בחג הסוכות. שישה שבועות בלבד נותרו לו עד לקונצרט. הוא לא נענה להזמנה ולא סירב. אנו נמנענו מלחקור בדבר כמו אין העניין נוגע לנו כלל. אולם מדי פעם בפעם שומעת הייתי כשהוא מכוון את הכינור, מתרגל עליו, ומקץ שבועיים ימים בערך פתח וניגן את השקון לבאך והסולו של פגניני האהוב עליו. שמחתי כמובן לחידוש פעילותו המוסיקלית, אולם גם מצרה הייתי לשמע פריטתו. זמן מועט חלף ושוב רכש את הטכניקה שלו, אך נגינתו היתה כשל תלמיד מצטיין ולא כשל וירטואוז. הבעתי דאגתי זו באוזני רופא אשר ניחמני כי הדבר ישתנה ברגע שלואיג’י יעמוד פנים אל פנים עם הקהל באולם.

אני הייתי אופטימית פחות ולא מלאני לבי להיות נוכחת בקונצרט. נשארתי אפוא בבית וחיכיתי לשובו. ידעתי, שאם יצליח, יישאר ללון במקום. אם ייכשל ישוב בו בלילה אל ביתו. חיכיתי לו במצב של נים־ולא־נים. בעיני רוחי ראיתי את כל המתרחש בקונצרט ולפתע נתקפתי מעין ודאות שהוא נכשל, שנגינתו אף כי היתה יפה, נקייה, אולם נעדרת נשמה וצליליה לא העבירו למאזינים את עוצמת היצירה.

בשלוש לפנות בוקר נשמעו צעדים ליד הדלת. הוא הגיע בלוויית מספר ידידים ומיד ניחשתי מה שאירע. הקהל נשאר אדיש, כאדישותו לטרטור של מטוס החולף מעל ראשם. זו לא היתה שירת־כינור. חבריו נחפשו ללכת. אני הכינותי לו דבר־מה לאכול ולשתות. הוא ביקש שארשה לו לשכב בספרייה, על הספה. פחד להישאר לבדו. הרגעתיו, ישבתי למראשותיו עד שנרדם. למחרת בבוקר הוטב לו. הוא לא התאונן, לא דיבר, חזר לחדרו ולא נגע עוד בכינור. שוב נועצתי ברופא, אבל גם הוא היה חסר־אונים. יעצני שלא להניחו לבדו.

חלפו ימים מספר ולא חזרנו לדבר בעניין. בוקר אחד העירני משנתי השכם ומיד ניחשתי כי נפל דבר. שפתי כוס קפה וישבנו זה מול זה על המרפסת.

“עלי לספר לך משהו” פתח ואמר בבהילות־מה, “הלילה, זו הפעם הראשונה באה אמא אלי בחלומי. היא דיברה אלי, אמרה משהו שלא יכולתי להבינו. טרם הספיקה להגות את דברה נעלמה. מהו שעלי לעשות עתה, והלא צריך אני לדעת מה היה ברצונה לאמור לי”.

לואיג’י היה נרגש ביותר. קולו נשבר כמעט, דמעות חנקו גרונו.

“אל אלהים”, הרהרתי בלבי, “כיצד לעזור לו להבין, לקלוט, מה שהיה ברצון האם לאמור לו”?

נטלתי מחברת לבנה, הנחתיה על לוח השולחן לפני ועט ביד ימיני. אמרתי לו: “לואיג’י, ברצוני לנסות את הכתיבה האוטומאטית, שמא אוכל להוציא בדרך זו מפיה של מריה את מה שהיה ברצונה להשמיע. רגילה אני לשיחות מעין אלו”.

ואלה הדברים אשר שמעתי מפיה של מריה ככתבם וכלשונם ללא כל הכוונה מצדי.

“בני אהובי! האם לא ידעת שדברי אז משל היו ולא אמת לאמיתה? אמרתי לך שאילווה אליך, עם כינורך, ואילו אתה, טיפשוני החמוד, האמנת כי נשמה בו בכלי־עץ זה. אני, אמך, לידך אהיה לעולם, אך הכינור כלי־עזר הוא בלבד, כלי־עזר לך ולי. ועתה, שני דברים עשה, בני. מחה דמעה מעיניך, שכב ותישן שינה רגועה. אמך מריה.”

דוּחי הגיע לסיומו. לואיג’י בכה ארוכות. לאחר מכן שכב וישן. הוא נרגע, הבריא, ומאז מצלצל כינורו וצוהל, בוכה ומתרונן, והגיע לשיאים, אשר לא ידעם מעולם.