רקע
מרגוט קלאוזנר

א

כן, חתונה זו נועדה להיות חג ומועד גדול לכל הכפר כולו, והכל עתידים להשתתף בה, זקנים וילדים, נערים ומבוגרים. עתידים היו להרבות בריקודים ולא לקמץ, חרף צוק העתים, ביין ובעוגות. הפעם חידשו מנהגי־עם ישנים נושנים, החתן חטף את הכלה מבית אביה, ולאחר מכן שמה כל השיירה כולה את פניה אל ביתה.

מרובים גם מרובים היו טעמי השמחה בחתונה זו. המלחמה נסתיימה. אילנה חיכתה כמה וכמה שנים לשובו של אלישע מן החזית. והנה עתה הגיעה השעה ונתמלאו כל משאלות הלב.

החגיגה נפתחה בצהרי ראשון בשבת. השמים נתכסו ערפל חמסיני. השמש תלויה היתה כבדה כעופרת מעל פני הים, והרוח המערבית הרעננה לא נישבה כרגיל. האורחים נהרו אל הגג המקושט מנהג חג בשטיחים ובירק רענן. למועד הנכון בא הרב הצבאי וערך קידושין לאילנה ולחייל הצעיר אלישע, שטרם פשט את מדי הצבא. החתן שבר, כנהוג, את הכוס, שתו יין ואמרו דברי בדיחות. אחר כך הסבו אל השולחן הערוך, הגדול, ההורים ואחי הזוג הצעיר, וכן ידידים וקרובים, בסך הכל למעלה מעשרים וחמישה אנשים בריאים וחסונים, של שני בתי־אב. מלבד אלה הוזמנו עוד כמה ידידים ותיקים, מן הקרובים ביותר לשתי המשפחות, שבאו במיוחד לחתונה מכל קצווי הארץ. כן הוזמנו שני בני זוג קשישים מן הכפר בחינת באי־כוח סמליים לעדה כולה. הגבר – יצחק היה שמו, היה כבן חמישים וחמש, בעל סבר־פנים נוקשה של איכר חורש אדמתו. אשתו, שרה, זקנה למראה, לבושה היתה שמלת־עבודה כחולה שלא תאמה את מעמד השמחה. פניה היו קפואות ומבט עיניה כמבטו של עיוור. ראה ראתה עצמים ובני־אדם בלא שנצנוץ עיניה יעיד על כך, שהרשמים החיצוניים נשתקפו, אם ניתן לומר כן, גם בבבת עינה של הנפש. מאובנת היתה, ועם זאת השתדלה שאיש לא יבחין במוות השוכן בה.

אחיה של אילנה, דן הג’ינג’י, בן הארבע עשרה שאל:

“מי הם שנים אלה?”

וישעיה קריגר, אבי החתן, השיב:

“יצחק ושרה – הרי יודע אתה. בנם טבע באניית מלחמה בדרך ממאלטה.”

“כך… ובן כמה היה בנם?”

“אילו חי היה בן גילו של אלישע, אך הוא לא זכה לחוג את כלולותיו לפני מותו”.

“האין אתה סבור, ישעיה, שכל שיר אשר יושר כאן, כל כוס יין אשר נשתה מרים יהיו לחיכם?”, נכנסה לדבריהם לאה, אמה של הכלה.

ישעיה קריגר נמלך רגע בדעתו:

מידותינו שונות ממידותיכם. כוח סבלנו גדול משלכם, אנשי העיר. אגב, לא אנו יזמנו את בואם. הוא, יצחק רצה בכך. אמר כי חובתו היא, חובתו שלו דווקא".

שיחה יוצאת־‏דופן זו נפסקה כאשר החלו הקרואים להפציר בישעיה קריגר לקרוא באוזני הציבור את המגילה הבדוחה שחיבר לכבוד נשף־‏מועד זה. ישעיה לא חכך הרבה בדעתו. סיפר בניחותא כשהוא נוקט שמץ לגלוג כלפי עצמו, כיצד זימן יחדיו, מנהג אבות, את שני בני הזוג משראה שהם נועדו זה לזה מלידה; כיצד טיפח וריבה את אהבתם של עולי־הימים הללו, עד שנתלקחה כשלהבת אש, – ובזה הגיעה לסיומה בסימן טוב ובמזל טוב, המערכת החמישית של הפרשה. מחאו לו כפיים, כראוי לו, והלך־הרוח של הקרואים גאה כיאה בליל־כלולות.

זקנים וצעירים פתחו בשירה ובריקוד; אווירה נעימה של ידידות, ציפיה ואמון הדדי אפפה את המשפחה כולה וידידיה הרבים. זמר ומחול שימשו בערבוביה – ופתע החלו כל האמהות לסוב עם בנותיהן במעגל הוואלס. אֵם הכלה לאה סבבה עם אילנה, ואמו של אלישע עם גוזלה עדה. קטנה זו, רק עתה מלאו לה שתים עשרה שנה, ובניגוד לאמה המסורבלת בבשר היתה היא תמירה ושער ראשה צהבהב. אבריה רקדו כמו מאליהם, בקצבם שלהם, על פי מצב רוחה שלה. הבחורים הצעירים עמדו נבוכים וזועפים כלשהו. דן בן הארבע־עשרה עוד לא השפיל עצמו בדרך כלל עד כדי יציאה במחול; אכן, היה הדבר למטה מכבוד ארבע־עשרה שנותיו. אך גיסתו הקטנה, החדשה, נערת המחול הצהבנית מן הכפר, משכה את תשומת לבו והוא עקב אחר כל תנועה מתנועותיה. משעמדו האמהות הליאות ממחול הוואלס לפוש מעט, ניגן אלישע פולקה פרועה. עתה הרהיב דן עוז בלבו, הזמין את נערת המחול עדה, והשנים, דרך חירות של ילדות, הרקידו את גופותיהם ורחפו בסחרחרת קצובה. כמעט ולא נגעו זה בזה בריקודם. הסובבים אותם החרישו; האמהות חייכו אל נפשן.

יצחק ושרה, זוג האיכרים הזקנים ישבו בפינתם דמומים ועזובים לנפשם, ודעת הכל מוסחת מהם. הם לא הפריעו לאיש, ואיש לא הפריע להם, כמו נשכחו מלב. ומשחמקו להם זמן רב לפני שנתפזרו הנאספים, לא השגיח איש בדבר.

השעה לא היתה מאוחרת ביותר כשנתפזרה החבורה. רק כמה מבני המשפחה נשארו ערים. החמסין טרם חלף. קירות הבית שפעו חום רב, היין להט בראשי האנשים. שתי האימהות, רות ולאה, וכן דן, יוסף – אחיו הבכור של אלישע – ועמהם אילנה ואלישע, עלו אל גג הבית, להשיב את נפשם ברוח המערבית הקלה, שהתחילה מנשבת חרש; איש לא יכול להירדם. שקועים היו במחשבות. לאחר מכן פתחו בשיחה שנמשכה שעה ארוכה. הסהר עלה מאחרי הבתים.

כאשר יתגלגלו הדברים כרגיל בנסיבות כאלו, חזרו הנאספים וסיפרו במאורעות החתונה, גילו דעתם על המתנות ועל האורחים ודנו בעתידו של הזוג הצעיר. לבסוף נסבה השיחה גם על שרה ויצחק. מדוע היו פניהם של השניים כאבלות, חסרות חיים? שאלה זו שאלה את רות איכרה בעלת צורה מן הגליל, אם לשישה בנים, אשר עדיין עומדת וחולבת מדי יום ביומו את חמש עשרה פרותיה אף כי כבר הפליגה מעבר לשנות החמישים. על משפטה השקול של רות אפשר היה לסמוך.

לתמהון הכל לא השיבה רות תשובה קצרה, אלא פתחה בדברים בתחילה בהיסוס ולאחר מכן בהתרגשות גוברת והולכת:

“משהגיעתנו לפני שנתיים הידיעה על מות אמנון, בנם של שרה ויצחק, חששנו שמא לא יעמדו ההורים בשברם. אולם האב, יצחק, השתדל לנהוג כמנהגו, כמו לא נפל דבר. לא מירר בבכי, לא שפך קינה, והוסיף לקחת חלק באסיפותינו כרגיל. הסביר לנו – לא אנו לו, אלא הוא לנו – כי גורלו כגורל מיליוני אבות, – מה רב אפוא חסדו של הבורא, שכפרנו לא שכל עד הנה אלא אחד מבניו. אני בעצמי” הוסיפה רות, "שלושה בנים שלי ובעלי היו אז בחזית. דומם שומעים היינו את דבריו של יצחק. פחד היה בלבנו. עמידתה של שרה נראתה לנו יותר. היא בכתה, יבבה והתלוננה עלינו. ‘המנהיגים (אמרה ‘המנהיגים’, אך נתכוונה גם לנו), הללו אשמים במות בני. אדיקות התלהבותם למלחמה היא שהריצה את הנער הזה אל משרד הגיוס; אותן שעות קצרות של שכרון חושים, של סיפוק על מעשה גבורתו, תמורתן היה עליו, על הנער אמנון, לשלם בשנים של מפח־‏נפש. בן שמונה עשרה היה כשהתנדב למלחמה. ארבע שנים נשא סבל ותלאה, ולבסוף שקע במצולות ים. בכם האשם, בכם כולכם, המוסיפים לנהוג בשלווה כמנהגתם! לעולם לא אסלח לכם!’ – כך היתה מסיימת מפעם לפעם את טענותיה. שמענו והחשינו. השתדלנו להסביר לה פנים, אך לא הועלנו הרבה.

מעמד דברים זה נמשך כשנה. והנה חל שינוי.

מאה וארבעים בחורים וביניהם אמנון טבעו באותה אנייה שירדה למצולות. אך היו גם כמה מאות ניצולים, וביניהם יוסף שלי. כשהתחילו כולם חוזרים קימעה קימעה, כתום המלחמה, החליטו לנטוע חורשה לזכר חבריהם שטבעו בים.

כשנודע דבר ההחלטה בכפרנו, השתדלנו שהיער יינטע אצלנו, שכן ציפינו – גם לא נחלנו אכזבה בצפייתנו – כי החורשה הזאת תהיה למקור נחמה לשרה וליצחק. וכך היה. בחרנו מקום מתאים לא הרחק מן הבתים, עקרנו כרם…"

רות לא יכלה לעצור את התרגשותה. נשאה עיניה אל בנה יוסף.

“אמא”, אמר, “האם גם היום עליך לענות את נפשך? והלא חוגגים אנו את כלולות בנך אלישע, אין אנו יכולים לשאת בכל עת תמיד את נטל יסוריהם של הרבים”.

יוסף נאנח ואחר כך המשיך:

יודע אני כי דברים כגון אלה אין מקומם במסיבת חג, אך אין אני יכול לעשות שקר בנפשי. מדוע דיחקו עצמם שרה ויצחק ובאו הנה באבלם? כאן, בעיר, בולטים הם לעין רב יתר מאשר בבית. הן היה עליהם להבין כי יפריעו לנו… תסלחו לי, יקירי, יום חם עבר עלינו והיין עולה אל הראש…

הוא פסע על הגג הנה ושוב פסיעות גסות.

“איני יכול להסיח מנגד עיני מראות אלו” אמר לפתע כמעט בקול צעקה. “רדוף ירדפוני המראות. הסתכלו נא בשמים שלווים אלה, מה יודעים אתם עליהם? הן רק כמה טייסים בלבד ראיתם כאן מעל לראשיכם… אל אלוהים! בטוחים ושאננים ישבתם במקום סתרכם – ועד מהרה חזר הכל לקדמותו. ואולם אותנו זיעזעו הדברים עד היסוד, לכל משך ימי חיינו. ואם מקווה מי בלבו כי ביום מן הימים יוכל לפטור עצמו מעקה זו ולשוב ולהיות לבן־חורין, הנה באים ומשתדלים בכל יכולתם לגרד בפצעיהם.”

רות הקשיבה בעינים אחוזות חלחלה לפרץ דבריו של בנה בכורה. היא היטיבה להכירו. לא ייתן מעצור לרוחו. שמחת הכלולות אשר הכל ציפו לה כמעט שהושבתה. מוטב היה להניח לדברים שישתלשלו כדרכם – הרהרה בלבה.

כן הרגישה גם לאה. היא כרכה את זרועה בזרועו של יוסף ומגעה האמהי הרגיעהו כלשהו. בחכמת לבה הובילתהו חזרה אל המסובים השרויים בשתיקה, וכמעט כלאחר־יד ביקשה ממנו:

“אם כבר נגעת בעניין אובדנה של האנייה, שמא תספר לנו כל הידוע לך על אותה פרשה עגומה.”

כה דיברה וחיבקה בשתי ידיה את אילנה ואת אלישע. רות הסתכלה בה בהכרת טובה. ויוסף פתח:

"היה יום שמש בהיר. הפלגנו ממאלטה (כל עיר־הסלעים הזו כולל הופצצה והפכה לעיי חרבות). הנסיעה עמדה בסימן סכנת המוקשים מתחת וסכנת המטוסים ממעל. מדי כמה שעות היה צופר האזעקה נותן קולו ביבבה, כדי להודיע על טייסי האויב הקרבים ובאים. היה באנייתנו סידור ביש־מזל, שבמעמד דברים זה נשקפה ממנו סכנה חמורה חלק גדול מצוות האניה. מחמת ההאפלה היו כל סיפוני האנייה, חוץ מן הסיפון העליון, חסומים בריקועי־פח כבדים, ומשום כך לא יכול אלא חלק מן הצוות להימצא בתור על הסיפון המגולה. מדי כמה שעות היינו עולים ויורדים, ואותם שהגיעו למעלה היו נושמים לרווחה. כבר נתנסינו בכמה וכמה התקפות מטוסים ויצאנו בשלום מהן, רוצה לומר, הפצצות נפלו בקרבת מקום הימה ורק טלטלו בכוח נפצם את אנייתנו. הערב קרב ובא. שולת המוקשים כיוונה דרכנו. המתיחות, העצבנות, החלו לפוג מעט. רק עניין אחד הדאיגנו ביותר, עורר בנו פסיכוזה: אלף הכושים הדרום־אפריקניים שהיו עמנו באנייה. הללו לא שמעו שום לשון זולת לשונם שלהם, בפעם הראשונה נמצאו בלב ים, בפעם הראשונה במדי צבא, פעם ראשונה במלחמה. מבולבלים היו ואחוזי פלצות. מדי הישמע הצופר, היו פורצים בצעקות, בקולות־ג’ונגל מוזרים. נופלים היו אפיים ארצה ומתפללים לאלוהיהם. ואנו, שבחפץ לב נוהגים היינו כמותם, אנו אנוסים היינו לאזור כל כוח ולחזק את לבנו כדי למלא כביכול את תפקיד מגיניהם בני־התרבות. כמה מבחורינו בבטן האניה החליטו להסיח דעתם מן הטייסים. הם נתכנסו בתאיהם, עלו על משכבם או שיחקו שאח, וכמובן – כולם חגורים חגורות־הצלה. השאר, אותם שהיו על הסיפון, ישבו מכווצים, שותקים.

והנה נשמעה יבבת הצופר. וכשפגעה הפצצה בלב האנייה, מקצת הבחורים היו למטה ורובם על הסיפון העליון. אחת ושתיים והאנייה צללה תהומה… חלפו שלוש או ארבע דקות בלבד. אלא שהיו על הסיפון העליון הוטלו בכוח הדף האוויר הימה. הם איבדו את הכרתם. אותם שהיו בבטן האנייה נהרגו כולם. נהרגו כהרף עין. כפי הנראה לא ידעו כל עיקר מה קרה להם…"

לאה שאלה ברוח נפעמה:

“והאם ניצלו כל אותם שהוטלו הימה?”

יוסף כיחכח בגרונו והמשיך בסיפורו:

"מששבה אלינו הכרתנו מצאנו עצמנו בלב ים. תרנו על סביבנו לראות מי ומי עמנו ומי ומי הנעדרים. למרבה הרעה, לא היו כל סירות. רק כמה מרישים צפו על פני המים, שיכולנו להיאחז בהם, אלא שמיד בא אחד הכושים וגזלם מאתנו. אחת ידעו הללו: במותך אחיה! לא היה מאום מסביבנו זולת מרחבי המים, אשר כמעט לא נעו ולא זעו. למרבה המזל נשאונו חגורות־ההצלה שלנו להפליא על פני המים. אילו רק הקדים וגילה אותנו אחד הטייסים שלנו, או אחת מספינותינו שלנו, ודאי היינו נשארים בחיים. השמש התחילה שוקעת. עוד כמה שעות ואברינו יקפאו. כוחנו תש. וכמו להגביר אימתנו היו הכושים, אלה שהוטלו עמנו המימה, נותנים קולם ביללה חדגוֹנית בלתי פוסקת שקרעה את שארית עצבינו. מהם היו ניתלים בכוח־פרא בבחורינו, ואף על פי שהללו התגוננו מפניהם, שוקעים היו כמה מהם מצולות.

הקפטן הנישא עמנו על פני המים, מצווה עלינו לבל נזוז, לבל נשחה, כדי שלא תתפרד החבורה. היום הולך ומחשיך. בחצות הלילה ודאי יבוא הקץ. עור בשרנו כבר אכלוהו מי הים המלוחים. הקפטן נתן קולו בשיר. שעות ארוכות הוא שר אולם אין קולו ערב לאוזנינו.

לפתע זעקה! מעבר לנחשולי הגלים צפה ועולה אנייה – אנייה משלנו. אחדים מאתנו, הנועזים ואמיצי הלב שבכולנו, המעולים שבשחיינים, אוזרים שארית כוח רצונם ומתחילים לשחות לעבר האנייה. לשווא קורא אחריהם הקברניט לעצור. אין שומע לו. הם מרחיקים ושוחים עד שנעלמים מעינינו לעולמים. החשיכה מתעבה, קול קריאתם שוקע, עזובים הם לנפשם, אין איש משגיח בהם עוד. האנייה חולפת על פניהם בלי שים לב. לאחר שעה קלה מופיעה אנייה שנייה, שלישית, חשכת הלילה מתעבה והולכת, שוחים הם מאנייה לאנייה – עד שכולם טובעים אי־בזה איש איש לבדו.

אך משקרבה והגיעה אנייה אלינו, החילונו כולנו לצעוק בקול קם. שפעת גופינו העטופים בגלימות שחייה לבנות גדולה היתה כל כך, שאי־אפשר היה שלא להשגיח בה. ניצלנו, והרי אני כאן…"

סיים יוסף את סיפורו והחשה. קרואי החתונה נתפרדו והכל חשבו לב אחד: שרה ויצחק קלקלו לנו את שמחת החג. אם יוסף סיפר את סיפורו, הן לא עשה כן אלא בגללם. מוטב היה אלמלא באו.

ב

למחרת הבוקר הגיעו שתי מכוניות שעמדו להביא את משפחת החתן ומשפחת הכלה, וכן ידידים קרובים לכפר להמשך החגיגה.

בשעת הנסיעה שרו האורחים במקהלה שירים ישנים וחדשים, כאשר יעלה על הדעת; החום המעיק של החמסין שנתחדש נתקבל בלא שום טענות ומענות כתכונה טבעית של האקלים הארצישראלי.

סמוך לשתים־עשרה הגיעו האורחים לכפר. חדר־האוכל הציבורי המה בשעת הסעודה. בלא שום טקס מיוחד הושבו האורחים, המחותנים והזוג הצעיר בין אנשי הכפר. השיבו מעט את נפשם במים צוננים, ואחר כך העבירו רות, ישעיה קריגר ואלישע את האורחים לחדרים שונים, כדי שינוחו מעט מטרחת הנסיעה. שרה ויצחק לקחו חלק, מחרישים ומשוקעים בתוך עצמם, בנסיעה ושוב לא נראו בכפר.

בארבע אחר הצהרים, בערך, החל החום המעיק לפוג מעט; הכל שבו ונועדו יחד לכוס תה. העירונים שיבחו את טעם הלחם ממאפה הכפר ואת הריח המיוחד של הריבה אשר בני הכפר הכינו מפירותיהם שלהם. אז הציעה רות לאורחים הנבוכים מעט ואובדי־העצות לצאת לטיול בכפר; שוטטו דרך שדירת עצי הדקל עד שהגיעו לשפת האגם, חזרו משם אל הרפתות, מקום שאבוסיהן של הפרות המדושנות, בנות דמשק והולאנד מולאו אותה שעה מספוא, ורות ציינה כל פרה ופרה בשמה, על שלשלת־היוחסין שלה ותכונותיה.

במדשאה הקצורה למשעי שלפני בית־הספר התעמלה כיתה של נערים ונערות בני עשר בליווי קולו הקצוב של תוף ערבי. אשר למוזיאון־הטבע של הכפר, לא ארכה רוחם של האורחים עד כדי לבקר בו, שכן הכל נשתוקקו לנוח לרווחה במקום מצל, עד שיבוא הערב ותימשך החגיגה.

רות סרה לחורשה קטנה, צעירה, שבאמצעה עמד אגן־מים של אבן ובו שושני ים נאות. טוב ונעים היה לשבת כאן. הרוח הניעה את צמרות העצים הצעירים שמעליהם, והצללים המבליחים בנחת, תחת להשרות עליהם מנוחה, כרצוי, החרידו מעט את לבבם. כשנכנסו לחורשה, השגיחו בשרה שחמקה משם. טורי האילנות החיצוניים הושקו זה עתה; ברוש שהיה גבוה מצמרתו ומעלה מכל שאר העצים, עמד בדל מן הציבור – זה היה עץ־הזכרון לאמנון.

לא ייפלא שרות ראתה הכרח לעצמה לספר את תולדותיה של חורשה זו. היה הדבר כהמשך ערבו של יום אתמול, – כאילו שומה עליה לדבר על כך, כאילו נגזר כי דמויות יצחק ושרה ואמנון ילוו חגיגת נישואים זו מתחילתה ועד סופה. חורשה זו ניטעה לזכר מאה וארבעים המתים. ושוב היתה לאה, אמה של אילנה, האשה שהרהיבה עוז להביע את אשר שאל איש איש בלבו: “כיצד נתגלגלו הדברים?”.

דומה היה, כמעט, שרות אסירת תודה על בקשה זו. שכן השתפכות הנפש מסייעת לעמוד ביסורים. היא פתחה לאמור:

"אשתדל לספר לכם דברים כדיוקם. הטקס עתיד היה להתגלגל כך: הצעירים החוזרים לביתם, וכן אנו, זקני הכפר, נוטעים את הנטיעות – כל אב וכל אם, גם כל זוג לחוד, נוטעים עץ. ברם אנו, זקנים בעלי ניסיון, לא ידענו מה פירוש מאה וארבעים אבות ואמהות המבכים בציבור את בניהם.

נאמר לנו כי טקס הנטיעה ייערך בעשר בבוקר. כיוון שכבר קרבה ראשית הקיץ והחמה ליהטה בשעות שלפני הצהרים, העמדנו במדשאות כדי מים גדולים, למען יוכלו הצמאים לרוות את צמאונם. השכם בבוקר החלו זוגות ההורים לבוא לכפר, ולגורל חרדתנו ראינו והנה כל ההורים כולם חיים וכולם באו. הן רבים היו בחזית בני בלי בית, יתומים מאב ואם, ודווקא אותם בחורים שטבעו בים הניחו הורים שכולים. משישבו הכל דומם על המדשאה, אחזתנו חלחלה. כולם מראה אחד היה להם, או למען האמת – כולם דומים היו למראה. לכולם אותו מבט קפוא, כזה שראינו אמש בעיניה של שרה. עור בשרן של הנשים שחור היה. אולי מדומה היה לי כן, כי מחמת בכי ולילות־נדודים נעטרו עיני כולן קמטים וחריצים. אך תלמים שחורים אלה הטביעו חותמם כה עמוק בפרצוף כולו, שלא נראו אלא החורים השחורים בלבד. גם האבות כולם דומיעם היו ליצחק. גם הם התאמצו כמוהו התאמצות שבעווית לעמוד בתחומם.

פעמים רבות במשך שנה זאת דיברנו על כך, כמה הולמים, לפרקים, שמות בני־אדם את בעליהם. יצחק – שדרכו לצחוק! ובכן, כל הגברים דיברו בקול רם רחוקים מנשותיהם בתחילה, כבדרך מקרה, אך משהתחילו בטקס, חזר כל אב לאם בנו.

כבר איני זוכרת היום, מי הוא שקבע את סדר החגיגה. אין לנו, כמובן, כל מסורת וכל ניסיון בעניינים כגון אלה; גם לא מן הראוי היה, שנארגן ונערוך הכל בדעה מיושבת בעוד שלאמיתו של דבר אין אנו יודעים כיצד להתחיל. תמיד מבקשים אנו להעמיק את הרגש שבנו בין בשמחה בין באבל. עם זאת יש בנו מין תכונה מאזוכיסטית. כשאנו מענים את נפשותינו, עושים אנו כן בשלימות וללא דופי.

אם אני מדברת בהתמרמרות רבה כל כך על סדר החגיגה הזאת, הריני מתכוונת בכך לפרט אחד, שגרם להשתלשלות המדכאה של כל הטקס כולו.

ברור היה שיבוא רגע ותפרוץ חוצה רגשת לבם העצורה של מאה וארבעים זוגות ההורים שנאספו הנה.

לאחר שנטענו, אנו והחיילים את השתילים הראשונים הגיע תורם של ההורים השכולים. איש איש מהם נעץ בידיו את השתיל הקטן בבור שנכרה וכיבש את העפר התחוח מסביב לו. אז צץ נער קטן, בן תשע, שעלה ארצה לפני חדשיים מברגן־בלזן, ופתח בקדיש לנשמת מאה וארבעים החללים שנקברו זה עתה בזה המקום. מי הוא שהגה רעיון קטלני זה? והלא אין אנו אדוקים ואין לנו צורך בתפילות־אשכבה. מלבד זאת הן אפשר היה לחזות מראש, שקולו של הנער עתיד היה, מטבע הדברים, לערער כל צורה וכל סדר. הצעקות והבכי ניסרו ללא מעצור. נשים וגברים הציפו, פשוטו כמשמעו, את השתילים הרכים בזרמי דמעותיהם. אמהות אחדות מיהרו אל כדי המים העומדים בסמוך, גררו אתם אל עצי־הזכרון של הבנים, ניפצום עד שנשתפכו המים שלוליות שלוליות, נסתפגו באדמה וזיהמו את בגדי הכורעים. ‘כן שברת את חיינו,’ קראה אחת האמהות, ‘כן נשפכו חיינו…’ ‘בני, בני,’! מיררה אם שנייה בבכי. ושרה, שרה הזקנה שלנו, ליטפה את הברוש הצעיר אשר נטעה והיתה מדובבת ככל העולה על לבה: ‘סוף סוף שבת אלי, בני. שוב לא אתן כי יקחוך ממני. מעתה תחיה עמנו ותקח חלק בכל אשר יתרחש כאן…’

נטיעת האילנות נסתיימה בערבוביה מדאיבה.

חורשת עצי הזיכרון היתה לתוכן חייה של שרה. שניהם, האב והאם, נחה עליהם דעתם כלשהו משהחלו הנטיעות לגדול. אפשר דבר של מקרה הוא – אולם ברושו של אמנון, הוא הרם והחסון שבכל האילנות. אולי מרבה שרה להשקותו. רוב דאגה גורמת היא לנו", סיימה רות, “בייחוד בימים כגון יום זה.” ומשסיימה, פנתה דומם מן האורחים לחזור לבדה אל החצר. החבורה נשארה בחורשה עד שהחשיך, והפעמון הכריז על פתיחת החגיגה.


ג

הכל פנו אל המדשאה הרחבה. מעליה נפרשה רשת של פנסי חשמל, שעטפה את משטח הדשא הרך ואת האילנות הרמים שמסביב לו באור ירקרק, אגדי. בקצהו האחד סגרה עליו חלקת שושנים העומדת במלוא תפרחתה. ארבעה שולחנות ארוכים הוצבו בתווך, ובצד חלקת השושנים עמד שולחן קטן יותר, שאליו הסבו המשפחות והמחותנות.

כארבע מאות איש מסובים היו לשולחנות שהיו ערוכים יין, פירות, עוגות. בסמוך לעצים עמד פסנתר פתוח, ומקהלה של נערים ונערות לידו. ילדים לבושי לבנים התרוצצו שובבים בין המבוגרים. אחד מהם העמיד על השולחן את קערת הלחם והמלח שנמסרה לכלה בבואה לכפר. שררה דריכות של אושר ושמחת ערב חג. הכל קיוו בלבם, שערב זה ישאיר רושם עמוק לא רק בלב הזוג הצעיר, אלא גם בלבם של כל הקרואים. קבלת הפנים לכלה במלח ולחם, השולחן הערוך, השירה, נאומי המשתה – הן לא נשתנו כמלוא נימה מדורי דורות. ועוד דבר הוא מעניינה של חגיגה רבת־קרואים: “דבר” זה לא נעדר גם כאן – המנצח על הטקס.

הכל תאבים היו לדעת מי יהיה האיש. והנה הופיע פתע יצחק שב־השיער ליד שולחן החתן והכלה, הקיש בכוס והודיע כי הוא הוא שר־הנשף. לא אמר כי ברצונו לנצח על התכנית, על הזמירות, על המחולות ועל נאומי־הברכה – אלא כי הערב יהיה הוא נגיד ומצווה והכל חייבים לשמוע בקולו.

המסובים התחילו רוטנים כיוון שאין הם אוהבים מעשה כפייה. חפצם כי ישתלשלו הדברים כטבעם, בלי משים, מאליהם. ומלבד זאת, האם דווקא יצחק הוא האיש הראוי למשימה זו? ייתכן שיצחק הוא האיש היחיד שאינו ראוי לכך. ודאי לא יעצור כוח לכבוש בקרבו את קנאתו הנסתרה והעצובה בחתן. כיצד הוא מעז להטיל את צלו העגום על השמחה? השמועה עברה בין כל האורחים ובלית ברירה ניאותו לו הכל בדומיה. מי יכול לערוב את לבו להשיב ריקם משאלת לב אדם השרוי בייסורים כמוהו?

בתחילה היה במנהגו קורטוב זרות ועצבנות. הוא לא בחר לו מקום־קבע, אלא מדבר היה אגב הילוך. בין שולחן החתן והכלה לבין שולחנות הקרואים היה רווח קט, ובו מהלך היה כל הזמן נרגש ונפעם. בראשית דבריו בירך בחום לב את החתן והכלה, נוסח ישן, בפשטות. אחר־כך רמז למקהלה לשיר זמר־כלולות, וזו שרה את הזמר בהשתדלות יתירה. לאחר מכן ציווה למלא את הכוסות ולשתותן, ומשהרטיב היין, תוצרת המקום, את גרונותיהם היבשים של האורחים, מסר יצחק את רשות־הדיבור לישעיה קריגר. מנעימת קולו נשתמעה גאוותו על פעלם הרב, מאבקיהם וחייהם של בני הכפר והמשפחה. הנישואים, חיווה דעתו, מקדשים את החיים, והוא הסתכל בלי משים על רות.

“וסגולות הרבה מן ההכרח שיהיו מחוננים בהן הבעל ואשתו, להצלחת הנישואים. אך את האחת בעיקר יעלה על כוס,” המשיך ואמר, “את אמנות האהבה, את כשרון האהבה! מתת זו, אין הכל מחוננים בה מבטן ומלידה. אך גם אותם שנתברכו בה חייבים לטפחה, כאשר יטפחו את היקרים שבגידולי גנם. וזאת יעלה וירומם בכוס ברכתו: את כשרון האהבה, את ידיעת האהבה!”

הדברים נתקבלו בתשואות־עוז. יצחק רמז, בלא שום שהיית־בינים, לכנר, זה התחיל לנגן בכינורו ניגוני מחולות־חתונה ישנים, נודעים. זה היה מורה הנגינה של בית הספר, מוסיקאי מוכשר, שהוא עצמו חיבר את הפופורי הזה. לצדו ניצב בן לוויה שלו באקורדיאון, לפני העצים הירוקים, ועורר בלבות הזקנים זכרונות על עיירתם ברוסיה, על הבדחן ועל כנר־החתונה שם. הניגונים אשר ניגן פשוטים היו ונלבבים; קרואי החתונה, יש ולבם נתרכך שלא מרצונם ונעצבו אל נפשם, ויש שפחד ורחב לבבם משבקעו קולות הפרא של ניגון חתונת הדיבוק. מחול־הקבצנים זה ילווה את המחזה הבלתי־נשכח, אשר בו תרקד לאה עם הקבצנים ותרהיב עוז, למראה הדמויות הללו מן העולם התחתון, להזמין גם את האם ועוד מי – את חנן המת – לחתונה.

שוב נתרככו צלילי הכינור. ניגוני מחול עליזים וקלים עלו וכל המסובים נשתוקקו בלבם כי צלילים אלה יוסיפו ויזרמו ללא הרף. וגם הכנר שאלה נפשו כן, והוא שפך במיתרי כינורו את אהבתו שלו העצובה – מי לא ישמור בלבו אהבה כגון זו? הוא ניגן והוסיף, עד שפסק לבסוף, בשעה מן השעות…

איש לא דיבר דבר, כסיימו את ניגונו, ורק יצחק קרא בקול רם אשר השבית את הדממה: “יין לכוסות!”

וכיוון שאיש לא נע ולא זע למלא את בקשתו, חזר וקרא בקולי קולות:

“עשו כאשר ציוויתיכם! הערב אני המצווה!”

המסובים הסתכלו נבהלים איש ברעהו ונזדרזו לעשות את בקשתו. לאחר מכן הניח יצחק שעה קלה את האורחים לנפשם; הללו שוחחו בנחת, ומהם גם נתנו פה ושם קולם בזמר קל.

אך הנה החלו פקודותיו של יצחק לבוא בזו אחר זו: נאום, זמר, שוב ושוב נאומים, נגינת פסנתר, דיקלום, אשר הלאו מעט את המסובים. ואם גם דיברו הנואמים בקצרה ובלבביות, קשה היה לעצור בעד בני הנעורים. הללו ביקשו לרקוד ולא להיות כפויים זמן רב לישיבת־שולחן משעממת. וכה קצרה רוחם, שהפסיקו כמה וכמה פעמים את אחד הנואמים האחרונים, אשר לא נחשב ביותר עליהם, בשירת מקהלה סוערת שלא כתכנית. יצחק נזף בהם על הפרעתם שלא כנימוס.

הכל נשמו לרווחה משהרפה מעט המנצח הקפדן מכובד־הראש שלו. הוא ביקש מיוסף, החייל אשר שב מן החזית, כי יספר משהו על המשימות הקשות של לוחמי החזית בשובם הביתה, בעיותיהם, אכזבותיהם וכו'. הוא רמז לו אפוא בסבר דברים יפים, מוטעמים הטעמה אירונית קלה, שלא ישא נאום תעמולה על אידיאלים ואידיאולוגיות, אלא ישמיעע אילו דברים קלים של בדיחות, כדרכם של חיילים, למען יפרוץ סוף סוף פרץ המשובה והעליצות, אשר היו כבושות שעות רבות כל כך. הנתבע תפס בזריזות את כדור־המשחק אשר הוטל אליו, עלה ברוב רוממות על כסא, ולא שעה בכוונה אל אותות החרדה אשר אותתה אליו רות.

“סבורני כי יהא הדבר לי לכבוד גדול וכי גם איטיב לדבר על המשימות המוטלות עלינו אם אכריז בזה הרגע, כי עד כאן דיברנו ארוכות על המלחמה ועל הלוחמים, וכי מעתה יקפצו כל המסובים, זקן ונער, על רגליהם שדבקו לקרקע וייצאו בריקוד נמרץ!”

משולחן בני הנעורים בקע רקע מחיאות כפיים. אך בו ברגע שביקשו הנערים והנערות לצאת במחול, נסתבר פתע לחייל יוסף וכן לכל אנשי הכפר והאורחים, כי נעשה כאן משגה טראגי. הולם הלב הראשון, שכל איש ואיש הרגיש בו, היה לדבר של וודאות משהסבו הכל בלי משים את פניהם אל יצחק המסכן.

פניו נאבנו בקמטיהם האפורים. הוא לא הוציא הגה מפיו. אך שתיקתו דבקה קמעה קמעה בכל מאות המסובים. דומיית־מוות נשתררה. יוסף נגע שלא מדעת בפצע העמוק ביותר שבלב האב. יוסף כמו נמצא קורא לאמור: “הניחו למתים, שלום לעפרם! מה רב אושרנו כי בחיים אנו. פועל ידינו הוא. המתים מתים הם, לדאבון הלב…” עם זאת לא היה ראוי יוסף בשום פנים לנזיפה, שהרי יצחק עצמו נקט בדבריו האחרונים נעימה אירונית עליזה. ואף־על־פי־כן, ודאי ציפה המסכן שלא מדעת כל שעות הערב לכך, שלפחות אחד ממאות המסובים – ידידו שלו, או חברו של בנו, יעלה במסיבת־חג זאת את זכר החתן המת ודמותו. מי יודע… אפשר דווקא משום כך טרח טרחה יתירה להתמנות לכהונה זו של מנצח על המשתה, בהאמינו, שתוך כדי כך יכול יוכל כבדרך אגב להעלות את זכר בנו המנוח. שרה, אשתו הפשוטה, הזהירתו מפני זה. גם לא ראוה בין המסובים כל שעות הערב. ודאי ישבה שוב בעיניים יבשות, נסמכת אל גזע עץ הזכרון של בנה, ולא קמה ממקומה אלא כדי להטות את קילוח המים אל צלחת אחד העצים.

צדוק צדקה שרה, זו האשה הפשוטה. הנשף קרב לקצו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50102 יצירות מאת 2767 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21350 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!