“במקום שהאֶקלקטיציזם נובע ויוצא מתוך טבעו הפנימי של האדם, הריהו טוב. כמה שכיחים הם האנשים, שלפי נטיותיהם מלידה הם חצים סטוֹאיקאנים וחצים אפיקוראים. לפיכך לא יהא הדבר מתמיה כל עיקר, אם אלה קולטים את עקרונותיהן של שתי השיטות, ולא עוד אלא שהם מבקשים לאחד אותן ככל האפשר”.

(גיתה)

כל שיטה, שתובעת זכות לעצמה להקיף עולם ומלואו ולהסביר כל תופעות החיים, מן הדין שתהא חשודה בעינינו. וכל נותן תורה או יוצר שיטה, המתאמר למצות את כל מעמקי ההווייה ומרחביה, ראוי שנטיל עליו ביקורת חמורה. משום שהחיים אינם חומר פשוט ושקוף, שאפשר לסקרו בבת־אחת, לעבדו על־פי מתכונת אחת ולצקת אותו בתוך דפוס של שיטה מעוגלת אחת. האדם הוא מסכת מופלאה של יצרים רעים וטובים, נטיות ונטיות־שכנגד, גירויי גוף ותגובות גוף, גירויי נפש ותגובות נפש; הוא כעין זירה להתנגשויות שאינן פוסקות, למעלות ולמורדות, לתבוסות ולנצחונות; הוא קולט לתוכו השפעות אקלים ותנאים, תורשה ותרבות, מחשבות וספרים, מאורעות־טבע וזעזועי־חברה; הוא כמין צומת של קווים ותחבורות סמויים וגלויים. וכך היא גם הווייתה של החברה: תצלובת של גורמים, גורמי כלכלה, מניעים אנושיים, דחיפות־רוח, רישומי־טבע, מסורת ומהפכה. כל אחד מהם הוא עילה ועלול, פועל ונפעל, משפיע ומושפע. התחומים יונקים זה מזה והרשויות נושקות זו את זו. כל מעשה־ניתוח בגורמים האלה יש בו כדי לקבוע עד היכן מגיע כוחו של גורם זה ומהיכן מתחילה פעולתו של גורם אחר. כל נסיון לכייל את שפע החזיונות, את עתרת המאורעות ואת ריבוי הגורמים ולהרכיב עליהם חוקים מוחלטים, נסיון־שוא הוא. אין חוקים כאלה להתרחשות האנושית והחברתית. מכל מקום עדיין לא נגלו לנו. מערכת העצבים של ההתרחשות החברתית היא כה דקה ומסועפת, שאין בידנו לפי שעה כל מכשיר ראיה ותפיסה, שבעזרתו נוכל לעקוב אחריהם בכל פיתוליהם ועיקוליהם בעבר ובהווה. וכל עוד נבצר ממנו לעשות זאת יהיו חוקים אלה מעין חוקים ולא חוקים ממש, אומדנות והשערות, שהנסיון מאשרן והנסיון מבטלן.

ודאי, מדעי הנפש האנושית ומדעי החברה עשו רבות וגדולות; הם פיענחו אותיות סתומות בחיי האדם ובפעולותיו; הם הטילו אלומת אור לתוך אפלת הפרט והקיבוץ, צברו נסיונות רבים, הקישו היקשים, הסיקו מסקנות, הסבירו כמה וכמה כוחות ואף התקינו כללים הרבה לאותו הילוך מופלא של חיי אדם ומפעלותיו. ברם, עצם ריבויין של משנות והסברות, שכל אחת נוטלת לעצמה רשות להקרא שיטה מוחלטת וממצה הכל, מעיד, כי עדיין אף אחת מהן לא זכתה להגיע לאורחא דמהימנותא. כל שיטה, כל משנה, הוסיפה לחידה, אם פתרון מן השטח ואם פתרון מן העומק. אך לשום אחת מהם לא נתגלתה האמת המוחלטת, שאין עליה עוררין. השקערוריות והזיזים שבחיי הנפש והחברה, המוזר והמשונה, הפתאומי והמקריי, החד־פעמי והבלתי־נשנה, בדיבור אחד: כל מה שקרוי בשם “יוצא מן הכלל”, הם כל כך שכיחים בהם, עד שבדין נוכל לראות כל טענה למיצוי וכל תביעת זכות להחלטיות כהתרברבות, כשכרון עצמי ואולי גם כתעתועים. כל משכיל אנוס על פי דרישת מצפונו ועל פי ידיעתו את מצב התרבות והמדע של ימינו, לשוות ערך יחסי לשיטות ולתגליות המתחדשות בעולם הרוח. בסימנה של יחסיוּת זו שרויים המארכסיזם, המאטריאליזם, האידיאליזם, הפרוּדוּניזם, הברנשטייניזם, הפרוידיאניזם, הלניניזם וכיוצא בהם. ותורה, הבאה לבסס ביסוס אחרון ומוחלט את הסוציאליזם בדרשה קבלת עול הנחותיה ומסקנותיה העיוניות ללא פירכה, צריכה להיות נדונה ברוח היחסיות. אין תורה בלי חידוש, וכל אחת מאירה פינות מפינות האישיי או הקיבוצי, מגלה חלק מן האמת ונותנת תרומה מרובה או מועטת לעיון עולמנו, אך אפילו כולן כאחת עדיין אינן האמת כולה, קל וחומר שכל אחת לחוד אינה בעלת האמת המוחלטת.

לפיכך ראוי לדבר בשבחו של האֶקלקטיציזם או הברירה. בן־חורין הוא האדם לברור לו מתוך שיטות שונות את הנכון ואת הנבון בעיניו ולשפוך על תורה מבוררת זו מרוחו וממחשבתו העצמית. בירור וניפוי אלה שומרים את האדם מהשתעבד שעבוד גמור לבעל־סמכות אחד ומלהיות חסידו או מתנגדו המושבע. הוא יורד לתוך שיטה ובורר לעצמו את המיוחד שבמשנה מסויימת, שהקנתה לנו אי־אלו הכרות חדשות, ואינו משגיח במי שגילה את האמת החלקית. בחינת “קבל את האמת ממי שאמרה”. אורח כזה בלימוד ובהשתלמות יהא משחרר אותנו מדיקטאטוּרה רוחנית של איש אחד, שהתלמידים הופכים אותו לעריץ רוחני, וייפסק מסע־הצלב כנגד המסרבים לקבל דעותיו והפוגעים, כביכול, בכבודו של הנערץ המקודש.

דרך האֶקלקטיציזם כפויה עלינו, למעשה, גם מטעמים אחרים. התפצלותם של המדעים למקצועות אין קץ הביאה עמה את ההכרח, שכל אדם יתמחה באחד המקצועות ויהיה בחינת בור או דילטאנט ביחס ליתרם. לשעבר, היתה קרויה הפילוסופיה בשם “מלכת המדעים”. היא היתה מעין שופט עליון ואליה הביאו כל דבר קשה. היא היתה הים, שלתוכו נשתפכו כל זרמי המחשבה והמדעים. בתקופות מסויימות ביקשו להושיב את התיאולוגיה על כס־המלוכה. אולם בימינו נעשתה הפילוסופיה מקצוע, אחד מני רבים, ושאר המדעים הספיציאליים שוב אינם מקבלים את מרותה ואינם שואלים את פיה, אם כי משתמשים בשיטותיה ובהישגיה. ולא עוד אלא שנערכת מלחמה כבדה על עצם נושא הפילוסופיה. שכן אפילו תורת ההכרה, שהיתה נחשבת לכאורה לנושאה המוסכם של הפילוסופיה, אינה מוסכמת עוד, וסוציולוגים ופסיכולוגים מטפלים בה על דעת עצמם כאילו היתה מיועדת להם מששת ימי בראשית. נמצא, שמן הנמנע הוא בימינו להיות יודע־הכל, איש־אשכולות, חכם כולל, הבקי בכל המכמנים של מדעי הטבע, הרוח, החברה והנפש. בימינו הכרח הוא להיות עשיר במקצוע זה ועני במקצועות אחרים. תופעה כגיתה, זה האיש שהעניק גלגל ההשכלה, המדעים והספרות של זמנו – שהיה חידה גם בדורו – מי יודע אם אינה מן הנמנעות בדורנו מבחינה אובייקטיבית. שהרי מאז ואילך נסתעף המדע סעיפים סעיפים, חל בו פילוג אברים, נתרבו התגליות והטכניקה נתייחדה יחוּדים יחוּדים. הכל נתפרט ונתפצל, ושנות חייו של מי יספיקו כדי לעסוק בכל אלה ולקנות שוב בהם דעת עמוקה ובקיאות וכושר שימוש? אפילו בעל התפיסה המהירה והחריפה ואיש האינטואיציה זקוקים לתקצירים, למשנה־תורה, ללקט של עיקרים, לבירור מסקנות ותוצאות של כל שיטה. גם הללו לא יוכלו, אפילו ירצו בכך, לצלול לתהומה של כל תורה עיונית ושימושית ולהעלות מתוכה בעצמם את האמיתות. הם מוכרחים ללמוד בדרך קצרה ומתוך כלי שני ושלישי, כדי להקנות לעצמם לפחות מושג באותם מקצועות המדע והרוח, הנעולים בפניהם. ביסודה של התנהגות כזאת מונחת בהכרח איזו אמונה ברוחו הישרנית של החוקר או הסופר, שיעשה כל מה שביכלתו כדי למצוא בתחום חקירתו את האמת לאמיתה. האֶקלקטיקן המוכשר יהיה בן־חורין לברור גופי תורה ולשקעם כנדבכים בהשקפת עולמו או לפסלם כבלתי מתאימים לרוחו ולתפיסתו. לאו כל אחד מוליד. ובעולם הרוח מנין המולידים מצומצם ביותר. להללו אין דרך אחרת אלא לאמץ להם וולדות רוחניים משל אחרים, לטפחם באהבה ולקרוא שמם עליהם.

מכאן אנו למדים, שכל אחד הוא בעל כרחו אֶקלקטיקן, גם אם נדמה לו, או שהוא מעמיד פנים, כאילו מלבו חצב את השקפותיו. אלא שאי־הודאה זו באופי הליקוטי של דעותיו ושבועת־האמונים לשיטה מן השיטות מביאות את האדם לידי קנאה וקנאות, לידי פולחן הרב ולידי יחס חרדי לכל הדקדוקים והכוונות והפרטים של אותו רב. כך חודר ונכנס יסוד זר, יסוד הדיקטאטוּרה האישית, לתוך נפש האדם, וכל מה שהתורה אמרה לתקן עוד מתקלקל שבעתיים. האיולת הזאת הקשורה בלב רבים, הכורעים ברך לפני יוצר שיטה ואף שואפים להבריך לפניו את כל העולם על ברכיו, היא אבי־אבות הרע. היא גרגיר־הנפץ הראשון, הבלתי מוסרי, הגנוז בשיטה, העתיד להחריב אותה ואת המחזיקים בה. עלינו לחנך השכם וחנך על ברכי הדעה, כי כל אדם עלול לשגות, כי גם יוצר שיטה כלכלית או חברתית אינו בן־חורין מטעויות, וכי יחס של אדיקות והערצה עיוורת אליו או אמונה בנצח תורתו שלא ישקר, אינם אלא עֵדוּת לעניות דעת ועניות רגש וסירוס העצמיות. ודאי, לא ביום אחד תיעקר מידה רעה זו, משום שהיא נטועה במעמקי הנפש ואינה כפופה לטעמי בינה ושיקול. אך לפגוע בה, להחלישה, להוכיח את סכנתה – אפשר ואפשר. יש איפוא צורך פדגוגי לגבש יחס נונקונפורמיסטי לדעות ולתורות. שמא נוכל בדרך זו להתקין משקל־שכנגד רגשיי לאותו צורך־בראשית נפסד לעבוד אלילים, להעריץ נותני תורה, להרוג וליהרג על שמירת כבודם ולהפיץ דעותיהם באש ובחרב.

אֶקלקטיציזם אין משמעו לקט דעות ותורות מן הבא ביד ללא רוח חיים, ברירת משפטים וקטעים של השקפה ללא קשר מאחד. הסובר כך טועה ומזלזל במחשבתו העצמית של האדם. כל משכיל, ההוגה דעות ושואף תיקונים, הוא, כאמור, אֶקלקטיקן. אפילו המחדש הגדול אינו מחדש אלא על יסוד הרכוש הקיים שקנה לעצמו מן המוכן ועומד. אולם לכל הוגה דעות אַמת־מידה משלו, מרכז נפשי משלו, מצרף משלו, הדוחה תפיסות ומקרבן, מכשירן ופוסלן. בלי כוח בורר, המעכל את הראוי והמפריש את הלקוי, אין עצמיות. ואותו טיפוס, שהוא בחינת גראמופון, הפולט מה שהוא קולט בלא תוספת ומגרעת, אינו מעניננו כל עיקר. ולא עוד אלא שהלה אחת היא לו – וגם לנו – אם קלט תורה שלמה של יחיד וכבולעה כך פולטה, או שקלט פסוקים וחלקים משל כמה שיטות. לנו יש ענין באדם, שניחן בשיעור מועט או מרובה של כוח־עיכול, היודע להבר ולזרות והמשעבד את דעותיו ואמונותיו הנרכשות והמקוריות לאיזו נקודה מרכזית חיה, החולק להן אור וחום מאישיותו והקושרן קשר של טעם ותכלית. בלא נקודה כזאת, בלא אותו כוח החותך: דין הניין לי, יתהון לא הניין לי, הרי כל הידיעות והדעות, נכסי ההשכלה והתרבות אינם אלא גבב, מין תוהו ובוהו שאין רוח אלוהים מרחפת על פניהם. וכי מי לא נתקל בימינו באותם שנתפטמו ב“איזמים” עד כדי חוסר נשימה. ישנם פרוידיאנים, שמוחם נתבלבל במיני מושגים ומוצגים, תסביכים ותהליכים, פיקסאציות וקומפנסאציות. ואין האשם תלוי במשנתו של פרויד, זו כשלעצמה סדוּרה וברורה והנחילה לנו הכרות חדשות ועמוקות, אך תלמידיה הקנאים, שאינם מסירים אף שעה קלה את משקפי הפסיכולוגיה מעיניהם, הם שעושים אותה פלסתר. הוא הדין במארכסיסטים, שמפיהם משתלשלים ויוצאים תמיד מאטריאלים וקפיטאלים, גורמים מניעים ומכריעים, חוקי ברזל ודיקטאטורה של הפרולטריון, שיש להם טעם בתוך משנת מארכס, הבנויה יפה, אך הם רופפים ותופפים בפי רבים, העושים רושם של תוכיים עלובים. וכאן הלא לפנינו אנשים, שנדבקו בשיטה אחת ואין למנותם בין האֶקלקטיקנים. סימן, שלא בכך תליא מילתא, אם השקפותיו של אדם לקוחות מכמה מקורות או ממקור אחד, אלא באישיות תליא מילתא. יש קונה דעותיו מאת מורה אחד ובעל שיטה אחת ואף־על־פי־כן אין הן מעוכלות בקרבו כראוי, אלא צפות איברים איברים, כביכול; ויש קונה השקפתו פרודות פרודות, פרוטות פרוטות, ואף־על־פי־כן היא כולה מיקשה אחת, יפה בפנים ומרהיבה עין בחוץ ומאירה את הדרך בחיים. העיקר הוא, איפוא, כשרון המיזוג הפנימי, המביא את חלקי ההשפעה לידי ברית ואחדות. האֶקלקטיקן רשאי, למשל, ליטול ממשנתו של מארכס את חידושיו והישגיו בשיטת חקירתו את הגורמים הכלכליים בהיסטוריה ובחברה, בלי שיחוייב על־ידי כך להיות מארכסיסט. אין הוא מוכרח לראות בכך חזות־הכל ויוכל להסתייע גם בדרכי ההסברה והניתוח של האידיאליזם. ואם בסופו של דבר יגיע לידי סינתיזה בתפיסת העולם והחברה, הרי זה ממש מה שמבוקש על ידו.

תש"א