ליוסף שפרינצק

“מלאכת הדיבוּר היא ענק חשוב ופנינה יקרה…”

[“שירת ישראל” למשה בן־עזרא]

א

אמנות־הדיבור או הדברנות היא מן הכשרונות המופלאים. מיום שעמד האדם על דעתו ובא במגע־ומשא עם בני־ביתו או בני שבטו או ידידיו, השתאה למראה יכולת זו להנות את הזולת, לשנות את דעתו ואת רצונו בכוח הדיבור הנאה והמושך. על כן ייחס סגולה זו לאֵלים המוּשלמים בכל המעלות, החוננים ונותנים מאוצרותיהם גם לבני־אדם. מי שזבד אותו אלוהים זבד טוב, נולד בכשרון הדיבור ונעשה אהוב למעלה ונחמד למטה, מתהלך עם הבריות ומשפיע עליהם כחפצו. עד היום הזה נראית אמנוּת־הנאום בעיני האנשים כמתת־אלוהים, וכך יגדירוּה אפילו קטני אמנה. ואין לתמוה על כך. אין אנו יודעים מנין סגולה זו באה ומה טיבה, איזה כוח־קסמים יצוּק בה ומה הם כלי תשמישה. על שום מה טוב חלקו של האחד והוא מדבר אמרי־שפר, ואילו גורלו של האחר איננו יפה והוא מדבר בשפת־עלגים, ולכל המוטב דיבורו רגיל ואינו כובש את אוזן השומע ולא את לבו, כחידה הדבר בעינינו.

אמנם אנחנו שומעים ורואים, כביכול, כמה אמצעים, שבהם משתמש הדבּרן ומדמים להבין מהיכן יוצאת השפעתו הגדולה. אנו שומעים קול יפה, שׂכל טוב, הגיון חותך, ניבים נאוים, אמונה גדולה, עובדות משכנעות, אמת וצדק והתלהבות; אף־על־פי־כן אין אנו מבינים את החזיון כהלכה. אנו מרגישים, שהצירוף עושה הרבה, אבל מי בא בסוד הצירוף? אותם הניבים עצמם ואותו הגיון ואותה אמת בפי איש אחר, מניחים אותנו צוננים ואדישים כפי שהיינו קודם לכן, בעוד שהלה, הנואם בחסד־עליון מלהיבנו ומפעימנו וגורפנו בנחשולי התלהבותו. ולא נתקררה דעתם של הבריות עד שאמרו, כי מין פלוּאידוּם, מין נוזל־קסמים, יוצא מדברי אמן־הנאום ומזדלף על השומעים, ומיד נעשים הנואם והשומעים בשר אחד ורוח אחת. מיץ חיוני זה אינו בראיה ואינו בשקילה, אבל הוא במורגש. בו דימו למצוא פתח־הסברה להשפעת־הגומלים הגדולה. אלא שהסבר זה אף הוא שאוּל מעולם המסתורין. כל אימת שקצרה דעתם של בני־אדם להבין איזה חזיון, הרי הם משלחים אותו לספירת המסתורין, ונמצא שהם מסבירים סוד בסוד ומאירים ערפל בערפל.

בחכמת־הנאוּם אנו רואים את תהליך ההשפעה ואת תולדות פעולתה, ואיננו יודעים עילתם כל עיקר. ניתנה רשות לפקפק, אם נפענח בזמן מן הזמנים את רזיה של אמנוּת־הנאום ומסתרי צירופה באדם אחד, כדרך שספק הוא אם יתגלו צינורות ההשפעה וקרקע־הקליטה הנפשית של האדם השומע. אנו משערים השערות ומדמים דמיונות, אך אין בידנו אות או מופת לאמיתותם. אף פסיכולוגית־המעמקים, שהעלתה כמה וכמה הכרות בתחום זה, לא גילתה את העיקר החבוּש עדיין באפלה. אילו ידענו את העיקר, היינו יודעים את ה“פּרוֹטוֹפלאזמה”, את אב־החומר, נכון יותר: את אב־הנפש, היסוד והבראשית, נושא החיים ותמציתם, והיינו יכולים להרכיב חיי נפש ולהפרידם, לבנות עולמות רוחניים ולהחריבם…

ב

הבה נתבונן באמנוּת־הנאום כמות שהיא, בגילוייה החיצוניים והפנימיים, בכיבושיה ובמפלותיה, בגדלותה ובחולשתה. כל עיקרה לא בא אלא להנות את הבריות, להניע לבבותיהם, לברר להם כוונה מסוּיימת, לעורר בהם רצון למשהו או מורת־רוח ממשהו, להביאם לידי נכונות להקריב קרבן ולהצטרף למטרה מסויימת. דוֹק ותמצא, שהנואם צריך בכל המקרים והמסיבות לשנות את נטיות שומעיו ולעקרם ממקום משכנם הרוחני. ולא עוד אלא שהוא נבחן בכוחו לשנות הלכי־רוח ומראות־דמיון. הנואם הגורם לשומע הנאה בלבד, השפעתו בת־חלוף וגדלותו מוגבלת. מה שאין כן נואם, שתפקידו להפוך לבבות, להחליף דעות ולעקור משפטים קדומים. אפשר לומר, שאחד ההבדלים בין המטיף הדתי לבין הנואם המדיני החילוני הוא בכך, שתעודת המטיף לחזק את הנטיות הקיימות, לעודד את האמונה הנטועה ולעורר לקיוּם מצוות. קהל השומעים מאמין באותה דת ומחייב אותן מצוות ומודה בסולם־הערכים המוסרי, שהמטיף או הדרשן תובעו להיות אדוק בהם. מה שאין כן הנואם המדיני החילוני. הלה ניצב לעתים קרובות לפני קהל, שהוא צריך תחילה לכבשו לאמונתו ולתפיסתו המוסרית והמדינית. כוחו של הנואם אינו בא לו מידי שמים, אלא מידי אדם, מידי מפלגה, או מדינה. מול דעותיו עומדות דעות אחרות, שהאדם רשאי להחזיק בהן או לדחותן. הקהל הוא בבחינת נבוּכדנאצר, שיש לומר לו את החלום ואת פתרונו כאחד. הנואם אנוס להשמיע באזניו את עולם־מושגיו, דיברותיו המוסריות, האני־מאמין המדיני שלו והדרכים להגשמה; עם זה חייב להוכיח לו, שכל אלה יביאו אושר לו ולמדינה כולה. לעתים רחוקות אירע, ששני מטיפים דתיים הזדמנו בכפיפה אחת והטיפו מדברותיהם לאותו קהל־מאמינים עצמו, באופן שמטיף אחד דיבר לטובת דתו ומטיף אחר לטובת דתו שלו. אך חזיון רגיל הוא, ששניים או שלושה נואמים יופיעו יחד, אם בזמן אחד ואם בזה אחר זה, לפני אותו קהל, כדי להשפיע עליו ולהטותו לצד דעותיהם. לפיכך די לו לדרשן שיהא קולו ערב ופרקו נאה ודבריו מחודדים, שכן הוא עודר את העדור וזורע על תלמי לבבות הנוחים לקליטה. אבל לא די באלה לנואם המדיני. הוא צריך לנצח את היריב, שאַף לו קול ערב ופרקו נאה ודבריו מחודדים. מטיף שלא הצליח אינו מסכן את הדת, שאליה הטיף לצאן מרעיתו. כשלונו כשלון אישי. אך נואם מדיני שלא הצליח, מכשיל עמו את כל המפלגה ואת כל המערכה שלטובתה יצא חוצץ. אין שלטון הדת מתחלף בן־יום, אבל השלטון המדיני עשוי להתחלף ביום־הבחירות מן הקצה עד הקצה.

יוון ורומי, שני בתי־יוצר לאמנות הדיבור, עמדו על כוחה של אמנות זו ועל התנאים להצלחתה. הן טיפחוה כמקצוע־שעשועים ועשאוה לפולחן. הדבּרן, אמן־המליצה וצח־הלשון, עלה בהן למדרגה עליונה בחברה ונהנה מזכויות יתירות והיה רב־השפעה על החיים המדיניים. בידו היה נתון גורל השלום והמלחמה, הנצחון או המפלה. שתי תכונות, אומר קיקאֶרוֹ, מעניקות לאדם כבוד עליון: חכמת המלחמה ואמנות הדיבוּר. ואמנם, שתי תכונות אלו היו לרוב מזוּוגות, שכן המצביא חייב היה לכבוש את צבאו בנאומיו ולהלהיבם למלחמה ולקרבנות. משום כך ראו ממשלות יוון ורומי חובה לעצמן שלא לסמוך על כשרון הדיבור הטבעי, הנטוּע בכמה אנשים בכל דור, אלא הם כוננו בתי־ספר לריטוריקה. הריטוריקה היתה ברומי המדע הראשון, שלטיפוחה נתנה הממשלה אמצעים ממלכתיים עצומים. ודאי, חכמת־הנאום היא סגולה מלידה; מי שלא הוקדש מרחם אמו לחצוב בקולו להבות אש בלבבות, לא יועילו לו המושכלות הריטוריים. אבל נבטי הריטוריקה הטמונים באדם ניתנים לגידול ולפיתוּח. הנאום משתפר על ידי אימון ושינון, והנואם מתגבר על קשיים ועל אימת הציבור על ידי תרגילי דיבור, חזרות וכללי סידור.

ג

חכמי־הנאימה של רומי הזהירו: “לפני הנצחון שמו האֵלים את הזיעה”. ובלשוננו נוכל לומר: בזיעת אפיך תנאם את נאומיך. גם בשדה זה צריך לחרוש, לזרוע ואחר כך לקצור. ופעמים שהחרישה והזריעה יוצאות לבטלה והבצורת יורדת על הנואם. כי המלאכה כשלעצמה לא תועיל, יש צורך בברכת שמים מעל. אבל הסומך על ברכת שמים בלבד, מעמיד את עצמו בסכנת כשלון.

עובדה היא: דווקא המוכשרים שבנואמים בכל הזמנים היו החרוצים בהכנת נאומיהם. דימוֹסתינס לא נאם בלי הכנה מדוּקדקת. כשניסה אחד מזריזי־הלשון באתונה להבזותו בעיני הקהל ולהטיח כנגדו, כי מנאומיו “נודף ריח המנורה”, כלומר, שהוא מתקין את דבריו בלילה לאור הנר, מיד הפך דימוסתינס את הגינוּי לשבח והודה, שהוא יושב שעות רבות ועובד בטרם יופיע לנאוֹם לפני העם. אולם – הוסיף – אני עושה זאת דוקא מתוך יחס כבוד לעם, שאין להגיש לו אלא מה שנערך והותקן כהלכה. וכל מי שאינו שוקד על נאומו, מעיד על עצמו שהוא יהיר ורוצה ליטול בערמה ובקלות את תשואות ההסכמה ולא לרכשן ביושר ובעמל!

הופעתו הראשונה של דימוסתינס נכשלה לחלוטין. הקהל ציפצף כנגדו והוא החליט שלא לעלות עוד לדוכן הנואמים. אז ניחם אותו ידידו: “התוכן של נאומך היה טוב, הלשון רבת־און; היה בו משהו מרוחו של פאֶריקלס, אלא שלא הצלחת להביא כל זה לידי הבלטה”. אולם דימוסתינס התגבר אחר כך על חוּלשותיו. בנה לו חדר תת־קרקעי בביתו, שבו היה יכול להתאמן באין מפריע. וכדי להפסיק את הרגלו הטרדני להניד שכם אחד, העמיד את עצמו בשעת האימון מתחת לחרב, שנשתלשלה וירדה מסיפון החדר ובשעת כל ניד־כתף היתה פוצעת אותו. כדי להסדיר את נשימתו, מילט מפיו בשעת טיפוסו על ההר משפטים ארוכים, וכדי לחזק את קולו, דיבר על החוף נוכח ים זועף ורועש. כדי לבטא את ה־ R, שם אבנים קטנות לתוך פיו.

אפשר שיש מיסוד האגדה בסיפורים אלה, אבל גם אגדה זו, שמקורה עתיק, מלמדת אותנו מה רציני היה יחסם של הקדמונים לאמנוּת־הדיבור וכמה הקפידו לסגל לעצמם את כל הסממנים של הדברנות.

וידוע כמה דיקדק קיקאֶרו בהכנת נאומיו. פעם אחת לא היתה לו שהוּת להתקין את עצמו כהלכה לנאוּם, שהיה צריך לשאת בבית־הדין, והיה מצטער והולך. והנה הודיעוֹ אחד מעבדיו, שישיבת בית־הדין נדחתה ליום אחד. קיקאֶרו שמח כל־כך שניתנה לו שהות לסדר את נאומו, עד ששיחרר את עבדו לאות תודה על הבשורה שבישר אותו.

ולא את תוכן הנאוּמים בלבד היו הנואמים אנשי־המופת מכינים להם קודם שהתייצבו לפני הקהל, אלא אף את קולם. גאַיוס גראַכּכוּס, שחי בערך 132 שנה לפני הספירה, היה מחזיק אצלו איש זריז, שבידו חליל עשוי שן־פיל. הלה צריך היה בשעת נאומו לעמוד מאחוריו ולהשמיע את הטון, שבכוחו עודד את קולו העייף או הוציא אותו ממתיחותו הרבה. על נאומיו אומרים, שהם חדרו ללבבות כחרבות חדות.

ולא הקדמונים בלבד עשו כך, אלא בכל התקופות הכינו הנואמים את דבריהם בקפדנות יתירה. אנגליה, ערש הפרלמנטריזם המוֹדאֶרני, טיפחה את אמנות־הנאום והעלתה אותם למעלה רמה. נאומי קרוֹמוול, שנישאו בשעה קודרת של מלכוּת בית סטיוּאַרט, וכן נאומיהם של המדינאים פיט ופוקס ושאֶדריאַן ואחרים, היו דוגמה לדברנות מעולה. אולם כל נאום משלהם היה פרי שקידה והכנה, כפי שמעידים כותבי תולדותיהם; היתה בו מזיגה של יגיעת־גוף והשראה, חריצות והתעוררות.

ואף נואמי המהפכה הצרפתית, שאימתו את המקרא המפורש, כי המוות והחיים ביד הלשון, בעשותם את ניב־השפתיים כלי־מפץ או כלי בנין – הניחו אחריהם נאומים, תקצירים, ראשי־פרקים ותמציות, המוכיחים כמה עמלו להכשיר את ביטוי מחשבותיהם בפומבי. ובני דורם של ז’ורס ולאַסאַל מרבּים לספר על העמל הרב שהשקיעו אלה בנאומיהם. דה־ברוקר אומר: “ז’ורס נשא את נאומיו מקרבו; הוא חשב בלי הרף עליהם. הוא כתב, כדי לברר את מחשבותיו ולשכלל את מה שהאיר לרוחו. הוא בחן אצל ידידיו את נימוקיו, ששוֹטטו במוחו. לפעמים היה משמיע את תוכן נאומיו בפארלאמנט באזני חברים, כדי לראות איזה רושם הוּא עושה”.

ועל לאַסאַל אומר בראַנדס, כי “הרצאותיו הארוכות, שמעולם לא היו אימפרוביזאציה, הרצה מלה במלה כפי שכתבן, בלי שיהיה הכתב לנגד עיניו. העבודה הספרותית עיצבה אותו לנואם, וכנראה, שזוהי האסכולה הטובה ביותר”. ובמקום אחר יאמר: “סגולה משותפת לכל נאומי־הסניגוריה של לאַסאַל היא אותו ריבוי תעודות כלפי נקוּדת־ריב אחת”. לאסאל היה הוגה בכל נאום, מחזקו במופתי־הוכחה ובחומר עוּבדתי מוּסמך, לוטשו ומשחיזו במימרות־היתול ובדבר־שנינה. בהיותו מחונן בכוח זכרון שאינו מצוי, היה די לו בכך, שסידר את תוכן נאומו במחשבתו או העלה אותו על הכתב בלי לקחתו עמו לאסיפה או לבית־הדין. אבל תבנית נאומו היתה ערוכה מראש ולא סמך על כוח זכרונו או השראתו, שמא יכזיבוהו.

ד

מהוּתו של הנאום הכובש לבבות עטופה סוד. אבל ניתנו בו כמה סימנים וסממנים הנראים לעין, שמקצתם נקנים ורובם מוטבעים בנפש הנואם. ולא נחזור כאן על המפורסמות והמוסכמות, אלא לשם שלימות הענין. הנואם צריך להיות בעל־צורה, שתואר לו והדר לו, שקולו ערב ועמידתו עושה רושם. אופן דיבורו, גון־קולו, נגינתו, תנועות ידיו וגופו, צחות לשונו וכיוצא בזה, יש בהם כדי להאדיר את השפעתו או לדללה. לא פחות מהם חשובה הכשרת הקהל להופעתו של הנואם ולקליטת דבריו. אם כת־חסידים מרוממתו ומסלסלתו וקושרת כתרים לראשו, הצלחתו מובטחת. ולא איכפת כל עיקר אם כנגדה קמה כת־כופרים הממעטת את דמותו. אדרבה, עצם ההתנצחות מוסיפה ואינה גורעת. השתיקה יש בה כדי להמית, הפולמוס מחיה. נואם, הנכנס בחשאי לתחומה של עיר, סופו לצאת בחשאי. הציפיה לנואם מכשירה את תנאי הנפש להקשבה דרוּכה. לפיכך היו כל הנואמים מימות עולם ועד ימינו שוקדים לא רק על לימוד גינוני־נואמים־ונאוּמים, אלא גם על טקסים ועל מעמדי־התעוררות. שלושים יום לפני הופעת הנואם צריך המבשר להודיע: פלוני בן פלוני עומד לעלות לדוכן. היכונו לקראתו. כיבוש הקהל לסמכותו קודם לכיבוש אוזן הקהל לנאומו.

אמצעי־האדרה אלה כבר גלויים וידועים לכל ונעשו מדרש לרבים. אבל ישנו טכסיס אחד קטן, שלא שמו אליו לב די הצורך והוּא בונה אב להצלחת הנואם או למפלתו. הכוונה למה שמכנים בשם קריאת־ביניים. לכאורה לידתה בשלילה ודרכה להזיק ולהפריע. אך לאמיתו של דבר צפון רז גדול בקריאת־הביניים. היא עשויה לחולל מיפנה לנואם ולנאומו ולהוליד תולדה עמוקה ביותר. היא סם־חיים לאמן וסם־מוות לשאינו־אמן. הגע בעצמך: קהל רב יושב או עומד ומאזין בדחילו ורחימו לדבריו של נואם. הוא מסכים לו ונהנה ומעודדו בתשואות־הסכמה. והנה קם היריב ומטיל לפתע דיבור של נזיפה או הכחשה תוך כדי הצלחתו של הנואם להלהיב את הקהל ולכבשו. קריאת־ביניים זו משסעת את אוירת ההקשבה, מבלעת את הקודש, מסיטה את הנואם מן הנושא, מפיגה את התרגשות השומעים ומתישה את כוח־קסמו של הנואם. הנואם ש“רכב” על רגשי־הקהל ושכלו, יורד מעל מרכבתו. הקשב מתרופף. החום נעשה פושר. הצינה זולפת ללבבות. היחס נעשה חילוני. ביחוד יפה כוחה של קריאת־ביניים לנואם נכבד וידוּע־שם, ששותים את דבריו בצמא ורבים מקיפים אותו כענן־כבוד. לגבי שכזה עצם ההעזה להפסיק את חוּט נאומו ממעטת את דמותו ומקדרת את הרוחות. יש בזה חילול מכוּון המעורר רוגזם של החסידים ומנחיל נצחון ראשון ליריבים.

אלא שזה נצחון מדומה. קריאת־הביניים היא חרב פיפיות בידי היריב. כשם שהיא עלולה להפריע ולחלל, כך היא עשויה להועיל לנואם ולהאדיר את כוחו. אם הנואם “המשוסע” הוא חריף ויודע להשיב מניה־וביה, רגע כמימריה, כי אז אפשר שהיריב ייחתך על ידי תשובתו השנונה של הנואם ויפול בנופלים. ולא עוד אלא שיש נואמים, המגיעים לידי גבורתם רק לאחר שמתייצב לפניהם בר־פלוגתא מוחשי ודורסני. כל זמן שהלה רק מרחף בחלל האוּלם ואינו נראה לעין ואינו נשמע לאוזן, הריהו נאבק עם כוח מופשט בלי התעוררות מיוחדת; אך משהבליט עצמו המתנגד על ידי קריאת־ביניים והופיע בצלמו ובדמות גופו, מיד מתלקחים בנואם הכוחות הרדומים ומסתערים על האויב הממשי בכל עוז. פתאום נדלקת אש בנפשו והיא מבעירה תבערה גם בלב השומעים. ומי גרם לכך, אם לא אותה קריאת־ביניים פשוטה וחד־פעמית, שנפלטה באַקראי או במתכוון מפי המתנגד? אש זו היתה גנוזה בנפשו של הנואם, כדרך שהיא גנוזה באבן, אך חסר היה המכה המפיקה, והנה בא “המשסע” וחצב להבות שלא בטובתו.

משמע: קריאת־הביניים עלולה להוריד את הנואם לבירא עמיקתא ולהביאו לידי נפילה שאין אחריה תקומה. דבר זה יֶארע למי שנאומו ערוך ומתוקן מראש ואין בו מיסוד ההפתעה וההשראה. הלה הולך למישרים כל זמן שאין לפניו כל מכשול, אך כשהוא נתקל באבן־נגף אינו יכול לסלקה או לעקפה, ודינו כשלון חרוץ. אולם היא מסוגלת גם להעלותו לאיגרא רמה. הנואם המנוסה והעילאי, שמטמונים לו בנפשו והוא דולה ומשקה מבארות עמוקות, מתפלל בלבו למעצור, שכן זה מעוררו לגבורה עליונה. וככל שקריאת־הביניים חריפה וחדה כן היא משחיזה את להב־תשובתו וכן היא מפליאה למלט מפיו חצים שנונים, הקולעים אל המטרה ואינם מחטיאים.

מוֹנטין מספר על סיבּרוּס קאַסיוּס, “שהיה מיטיב לדבר דווקא כשלא נמלך בדעתו תחילה; כי לטובה יצא לו אם הפריעוהו באמצע דיבורו וכי מתנגדיו היו מתיראים לקנטרו בדברים, פן תפעל חמתו להגדיל את כוח דיבורו”.

יש שהנואם ממית את קריאת־הביניים, ביחוד כשהיא בלתי מוצלחת, בשתיקה. דרך זו מעניקה עליונות לנואם המופרע, בתנאי שהקהל ירגיש, כי לא מחולשה עושה זאת הנואם, אלא מגבורה. ושוב מספר מוֹנטין על מצביא ונואם באתונה, פוקיון שמו, שהופרע פעם באמצע נאומו על־ידי איש שהתחיל לגדפו ולהשליך עליו שיקוצים; “הנואם רק פסק מדיבורו ונתן למעליבו שהוּת לשפוך את כל חמתו; ואחר־כך המשיך את נאומו מן המקום שהפסיק, ולא הזכיר את דבר ההפרעה אפילו ברמז. אין לך תשובה כה בוטה ודוקרת, כבוּז כזה”.

אולם קריאת־הביניים, שהיא אמצעי הגנה והתקפה פסיכולוגי בדוק ומנוסה, ואין לדרשה לגנאי כלל ועיקר, יצאה בתקופתנו לתרבות־רעה. היא, שכל חכמתה היתה בקיצורה ובחידודה, נהפכה למפלצת. יש שקוראים לה בשם אובּסטרוּקציה ויש שקוראים להן בשם “פיליבוסטר”. תחבולת־שטנים זו נתחדשה בסוף המאה הקודמת בסינאט בארצות־הברית. ענינה בכך, שנציג או נציג מיעוט בבית־הנבחרים נוטל את רשות הדיבור ונואם נאומי־אורך, הנמשכים שעות ואף ימים, כדי להכריח את הרוב לוותר על הצעתו או על חלק ממנה. אין נאומי האובּסטרוקציה באים להורות או להוכיח או להיטיב או להנות את השומע, אלא תפקידם להפריע, להמאיס, להשחית זמן ולצרום את האזניים. הנואם מסוג זה אינו שם לב לא לצורה ולא לתוכן, לא לאחריות ולא לדיוק. זוהי, אם הורשינו לומר כך, אמנוּת הנהוּם. הנוהם מביא דברי ראשונים ומשבץ דברי אחרונים, שואל ומשיב, מותיב ומפרק. כאן הגיע חילוּל הדיבור ופיגול הלשון לשׂיאם. וטוב שהחוק והנוהג הגבילו את אפשרות השימוש באמצעי־חבלה זה. אבל הפצעים והמומים, שהטילה אותה מפלצת באמנות־הנאום, לא הגלידו.

ה

נמצאנו למדים, שדווקא מפני שאמנות־הנאום היא אמנות דקה וענוגה והיתה תמיד אחד מתשמישי־החיים החשובים בכל הזמנים, היא היתה צפויה לסכנת התנוונות וירידה. ככל שמעודן הכלי כן נוח הוא להפסל וכן טעון הוא שמירה מעולה. כפשׂע בין הנשגב והנלעג, ובין הקליפה והקדוּשה – כחוט־השׂערה. לפתח הנבואה האלוהית רבצה נבואת־השקר; המשיחיות הולידה משיחי־שקר; בר־כוכבא נהפך לבר־כוזיבא; ואמנות־הדיבור, זו תשורת־האלים לבני אדם נבחרים, נתלשה ממקום החיבור ונתגנתה לא־פעם על הציבור. הריטוריקה נתגלגלה בסופיסטיקה. המליצה נרתמה למטרה מפליצה. יעודו של הנאום נעשה פגום. אש זרה יקדה בהתלהבות. בחיר־העם נעשה שכיר־פה. בעלי־מַלאכות נהפכו לבעלי־מלאכה.

על מדוכה זה ישבו גדולי עולם בכל הזמנים, גם בימים שחכמת־הנאום היתה תפארת האמנויות, מפני שסימני הקלקול נראו בראשית גדולתה. סוקרטס ואַפלטון כינוה: “אמנות החנופה והמירמה”. ו“גורגיאס” מפרק אמנות זו לחוליותיה ומגלה בה את נקודות התורפה. טאקיטוס אמר בשעתו:

“אילו היתה מצוייה מדינה, שבה אין איש עובר עבירה, כי אז היה הנואם מיותר בין החפים־מפשע, כדרך שהרופא מיותר בין הבריאים. כשם שחכמת־הרפואה באה לכלל שימוש מועט ואינה זוכה אלא לכבוד מועט אצל אותם העמים, שבריאותם מתמדת מאד וגופם מושלם ביותר, כך קל כבודם של הנואמים וזוהרם אינו גדול בין אנשים, שמידותיהם משובחות והם סרים מרצון למשמעת ממשלתם. שהרי לשם מה כל אותה הסברת־דעות ארוכה בסינאַט, בשעה שהמעולים מגיעים מהר לכלל הסכמה? ולאיזה צורך נאומים רבים לפני העם, אם גדול־החכמים משמש מדריך בעניני המדינה ולא חסר־הנסיון?”

1500 שנה בערך לאחר מכן חיווה מונטין בצרפת את דעתו על אותו ענין בזו הלשון:

“אמנות־הדיבור הריהי מכשיר שהומצא כדי לעורר אספסוף ולהלהיבו וכדי להשתלט על ציבור פרוע ולהטותו לחפצו; ומכשיר זה משמש רק למדינות חולות, בדומה לסמי־רפואה. במדינות שבהן יכלו ההמונים, יכלו הנבערים מדעת, יכלו הכל לעשות ככל העולה על רוחם, כגון באתונה, רוֹדוֹס ורומי; ומקום שם הענינים היו כמרקחה תמיד, שם נתרבו הנואמים וגם עשו חיל. ואמנם לא מצינו בריפובליקות הללו אלא אנשים מעטים שהעפילו והגיעו למעלת־כבוד גבוהה בלי עזרת הדברנות”.

ועל מפתן התקופה החדשה קם באנגליה תומאַס קארלייל ואמר על חכמת־הנאוּם:

“אם הלשון היא שטר להון־השכלה פנימי, להבנה ולערכים אנושיים נאצלים, כי אז רבת חשיבות היא, וחכמת־הנאום ראויה לכבוד!… בהיות הלשון שכלוּל אחרון של החינוך והתרבות האנושית, של ערך אנושי והישגים אנושיים, הרי חכמת־הנאוּם היא נאצלת ואפילו אלוהית”.

אולם קאַרלייל מתריע על הסכנות שבמילוליות:

“אל תיעשה נואם ציבורי, אתה בריטי צעיר, שברצונך להיות עכשיו משהו! אל תיעשה נואם עממי, אם ביכולתך להימנע מזה! אהב את השתיקה מן הדיבור בזמנים טראַגיים אלה, שמרוב דיבור נעשה קולו של איש אחד בלתי מובן לחברו, והלבבות ניצבים זה מוּל זה, תוך כדי אותו להט קולני, כשהם אפלים ואלמים”.

לא הבאנו מראי־מקומות אלה אלא כדי להוכיח, שבכל התקופות היו דווקא אנשי המופת ומחנכי הדור, אלה המוֹקירים את המלה הכתובה והמדוברת, שקראו תגר על הפסולת שבנואמים, אף־על־פי שלא נתעלמה מהם חשיבותה של הדבּרנות בחיי הציבור והמדינה. אולם הם טעו בגינוי עצם אמנות־הדיבור. אין שומרים נשק חד מפני שימוש־שלא־כהלכה על ידי שמסרבים ללמוד בכלל את אופן־השימוש בו. הסכנות המרובות מן השימוש הנפסד בחכמת־הדיבור תימנענה רק אז, אם תלמידיה ובעליה יהיו הישרים באדם, שגמרו אומר לשמש את הציבור בנקיון־שפתם ובנקיון כפיהם, והם יהיה נזהרים שלא לסלף ולא לעקם את האמנות הזאת. שהרי גם הכתיבה עלולה להסתרס ולהשתבש בידי סופרים שאינם כשרים; גם היא אינה מבוטחת מפני השתלטות המליצה המילולית והכוונה הפסולה. כלום נבוא לגזור גם עליה, כדרך שאפלטון גזר על השירה ועל הדברנות?

אף־על־פי־כן, יש לראות בעין פקוחה את סכנתה של הדבּרנות ולשמוע את אזהרותיהם של גדולי־אדם מימות עולם.

המשטר המדיני החפשי לכל צוּרותיו היה תמיד אבי הריטוֹריקה. אסיפות העם ביוון והסינאַט ברומא וריפובליקות־הערים באיטליה והפארלמאנט באנגליה, טיפחו בהכרח את אמנות הדיבור והשיכנוע. דימוקראטיה בלא חכמת הדיבור כגוף בלא נשמה. גם במשטר של דיקטאַטורה יש צורך בריטוֹריקה, אולם שם איננה חפשית, מפני שאין חופש קיים כל עיקר; שם ישנה אמנוּת־ההטפה, כדוּגמת ההטפה הדתית. שכּן במשטר כזה אין שני נואמים בעלי השקפות מדיניות שונות יכולים להופיע לפני הקהל ולהתנצח בפומבי על צדקת דעותיהם; שם ישנה רק השקפה מוסמכת אחת ורק היא מותרת לבוא בקהל. תפקידו של הנואם הוא כתפקידו של “המגיד” במשטר דתי. הוא חייב לחזק את האמוּנה הרשמית ולצייר להם עולם שכולו טוב. בשעה שהאזרחים החפשים נהפכים לנתינים, הרי חובתם הראשונה היא לשמור על השקט; כלומר: לשתוק. במצב זה רשאי נואם רק להסכים, אך חס לו להתנגד למשהו או למישהו מן השלטונות. וכל הממעט לדבר הרי זה משובח.

מה שאין כן במשטר הדימוקראטי. בבתי־הנבחרים ישנם נציגי מפלגות שונות, שדעותיהם חלוקות. דברי כל אחד ואחד מתפרסמים בציבור. הם מותחים בקורת על הממשלה ומוכיחים, שדרכה נלוזה ומוֹליכה לתוהו. הם חייבים להראות לציבור הבוחרים, שיש להם דרך ישרה וטובה יותר. זה מביא אותם לידי חידוּד השכל ולידי השחזת הטעמים והנימוקים. בדרך זו מתפתחת אמנוּת־הדיבור ואף עלולה להתנוון.

ו

האַרכי־אויב של אמנוּת־הנאוּם הריהו הדימאַגוֹג. בעלותו על הבמה מיד הוא רותם למרכבתו את היצרים הנמוּכים, הרגשנות והמשפטים הקדומים. תמיד יפנה אל חולשותיו של השומע, מסלסל בתאוותיו ומפנקן. אמצעיו החביבים – ההגזמה וגדישת הסאה. הפאַטריוטיזם שלו כפול־שמונה. חטאי היריב קשים כשאול. הסבל של ההמונים עולה על כל שיעור. ההווה שחור משחור. ההבטחה של היריב היא לשון תהפוכות, בעוד שהבטחתו שלו – זהב טהור. האמת כולה ברשותו ואילו השקר הוא נחלת מתנגדו בלבד. משגה קל של הבר־פלוגתא נעשה כעין חטא קדמוני. מעילה אמיתית או מדומה נהפכת לאבי־אבות הטומאה והפורענות. משבר רגיל מתואר על־ידו כרעש־אדמה וחורבן הארץ. הוא כולו מידת הדין כלפי יריבו, ממוללו בדבריו וטורפו בהבל־פיו, אבל תובע מידת הריתוּי והמתקת הדינים כלפי עצמו. מה שהוא כקורת בית־הבד כלפי אחר, אינו אלא כזנב הלטאה לגבי גופו שלו. הוא פוקח, כביכול, את עיני הקהל לראות את הצללים שבמחנה השני, אבל מַכה אותו בעוורון לבל יראה את צלליו הוא. דורש ממנו עין נשר לראות מומי בעל־דבבו, ועושה אותו כעטלף לגבי מומו עצמו. מעורר את חשדנות שומעיו וחששנותם ביחס לדברי איש־ריבו, ומרדים אותם בסם־שינה ביחס לדבריו שלו. מנפץ אלילי אחרים ובה־בשעה הוא מושיט לו אלילים מעשי ידיו. מתאר את היריב כפחדן, שגבשושית קטנה דומה עליו כהוֹר־ההר, ואת עצמו או את מפלגתו יתאר כעשויים לבלי־חת, שלבם לב־אריה ונאזרים בגבורה.

הדימאַגוגוס חש את תנועת־הנפש ואת ההיפעלויות של שומעי־דבריו, והריהו מגרה אותם גירוי אחר גירוי. הוא מפרנס את התרגשותם באש־תמיד. בהרגישו שהשמן אזל ויש חשש שמא יצטנן הקהל, הריהו מוציא ממדורו התחתון חומר־דלק חדש, שהוא בחינת שמן למדורה. ההפוּגה היא אויבו של הדימאַגוג. בשעת ההפסקה יכול חלילה הקהל להתעשת ולחזור לזיווֹ השׂכלי ולשקול את דבריו במאזני הביקורת העצמית. לפיכך מכה הדימאגוג בקוּרנס על ראשו בלי הרף ומחשל את הגוש האנושי בעודנו חם. כאשר הקהל הוא כים נרגש, יכול הוא לשוט באניתו בין הגלים ולהראות את עצמו כקברניט מומחה, אך במים השקטים לא יאמין.

הדימאגוג הוא שחקן רב־תחבולות. תחבולה אחת הפכית לחברתה. פעמים יהנן קולו ונעימתו לירית ומאופקת, ופעמים ירעים בקול צרחני הרוצע את האוזן. הכל לפי הצורך. ברצותו לכבוש את הלבבות על ידי תיאור רומנטי או על ידי מעשה מזעזע, הריהו ממתיק את קולו ולוחשו לאזני השומעים. אותה שעה הוא משתדל להשרות דממה, דממת הקשבה ודממת קליטה. אך ברצותו לתאר תועבה אמיתית או מדומה, הריהו שואג בקול אדיר המרעיש את תוף האוזן. על־ידי כך הוא מדהים את השומע והוממו. ההגיון מיטמטם ושערי המוח ננעלים בפני נימוקים של טעם. הוא מחריש בתכלית הפשטות את קול השׂכל ומאַבּן את כוח השיפוט. וגדול כוחו של הקול המהפנט, בין אם הוא מתקתק וזוחל לתוך האוזן דרך חנופה וחלקלקות ובין אם הוא צורמני ודוֹקרני הנוקב את חוש־השמע בחמת־רעם.

גם האזהרה וההפחדה מאביזרי הדימאַגוגיה הן. הדימאגוג הוא צייר גס־קווים וּבעל דמיון מגושם. הוא נוטל את שומעיו ומנשאם על גלי דמיונו בתארו לפניהם בקווים גסים את הזוועות העתידות לצאת מן המצב, אם בר־פלוּגתיה ידו תהיה על העליונה והוא יעצב את גורל העם. כל שבעת מדוֹרי הגיהינום הם כאין וכאפס לעומת העינויים והתלאות, הצפויים להם ממנו.

כנגד זה הוא מערסל את שומעיו במחזות שוחקים ובתמונות־עתיד מאירות, אם יאבוּ וישמעו בקולו וילכו אחריו. הוא יאכילם את הלויתן וישקם מן היין המשוּמר וירפד לפני בניהם את העתיד במצע שושנים. הוא יביא את המשיח וישים קץ לכל הצרות והיגונים. אין הוא צריך אלא להסכמתם של השומעים. אם הם יאמרו “הן”, מיד ישלח ידו ויעלה לפניהם מציאות חדשה בקסמיו.

חליפות אלו ברוחם של השומעים – זהו סודו של הדימאַגוג. הוא מטלטלם מדמיון לדמיון, משמחה לעצבות, מתקוה ליאוש, מהשתפכות נפש להשתפכות זעם, מחג לחגא. גלגולי מחילות אלה צורך הם לו, כדי ליטול נשמתם ולעשותם גוש אפור של אלפי פרצופים נילושים כאחד ואלפי גרונות קוראי הידד. לאמת צבע אחד ומעיל אחד ואינה חוששת, אך השקר אנוס להתלבש בצבעים רבים ולהיות “מעניין”, שאם לא כן יבחלו בו.

הדימאַגוג הוא מלאך־המוות של הנואם. הוא מחלל את חכמת־הנאום ומפַגלה. הוא משתמש בטכסיסיו הכשרים של הנואם ואף עולה עליו בדקות ובשכלול. מה שהדברן־האמן עושה בטהרה, עושה הדימאַגוג בכוח “הקליפה”. הוא טובע מטבעות נוצצים כאמן האמיתי, אבל אוזן דקה תבחן צלילם המזוייף. והואיל ואזניים דקות לא ניתנו אלא ליחידי־סגולה, הומיה הדימאגוגיה בראש־חוצות ורבים חושבים אותה לאמנות־הנאום, נהנים ממנה ומכבדים אותה. אמנות־הנאום היא, לפי הגדרת אֶמרסון, הכוח לתרגם את האמת לשפה המובנת לגמרי לאותם האנשים, שאליהם פונה הנואם בדבריו. אולם דא עקא: שגם הדימאגוג מדבר בשם האמת, ואף הוא מתרגם אותה לשפה המובנת, ופעמים שהוא עושה זאת ביתר כשרון מילולי וזריזות־פה. והלא כך אמר סוקראטס ב“פידרוס”: “וכי לא כך הוא, שמי שמשתמש באמנות זו יעשה, שאותו הדבר עצמו ייראה לאותם האנשים עצמם פעם צודק ופעם, לכשירצה בכך, לא צודק?” הדימאַגוגיה מפרכסת איפוא את השקר ואת הצביעות בפוך של אמת, ועל־ידי כך חתרה חתירה תחת אמנות־הנאום ועוררה דאגה בלב בחירי האדם לגורלה של זו. היא פרשה רשת לרגלי האנושות ולוכדת בה מפקידה לפקידה חלקים גדולים ממנה. היא הצל המלווה את אורה של הריטוריקה הנאצלת.

ז

אמנות־הנאום היא אמנות טראַגית, כאחותה אמנות־המשחק, מפני שהיא בת־חלוף. כל עוד הנואם עומד על הבמה ונושא את מדברותיו, הריהוּ קוסם ומלבב ומשפיע על הקהל. השומעים נהנים ממנו והולכים אחריו שבי, מתפעלים ומתרגשים ומעניקים לו תשואות־חן. אך משירד הנואם מעל הבמה, בטל קסמו וחלף כוחו. אפשר ששלפי חוויה משתיירים גם לאחר זמן וקצת רשמים מעומעמים מטיילים בזכרון, אך הופעתו של אמן־הדיבור והנאת השומע הן חד־פעמיות. אם הסופר כותב לשעתו ולדורות הבאים, ואין כל מניעה שאחרי מאות שנים יהיו דבריו מאירים ושמחים כנתינתם והקורא יהא נהנה מהם הנאה שלמה, הרי לא כן הנואם. הוא חי חיים בני יומם, כדי שלא לומר חיי רגע. הוא נדלק ומדליק – וכבה. אש־התמיד היוקדת בלבו נאכלת קימעא־קימעא ואינה משאירה אחריה אלא רמץ ואֵפר. אפילו הנואם המובהק ביותר, שלשונו צחה וטעמי נגינתו נעימים והופעתו כובשת, אין כוחו אלא בפה. אם תעלה את מיטב הנאומים על הכתב, יפסידו את חיותם וחין־השפעתם. נאומים וכתב הם דבר והיפוכו. רק לאחר שהם מצטננים, אפשר לצקת אותם באותיות עופרת. הנואם הגדול דומה להר־געש, הפולט לבות, בעוד שנאומיו הכתובים הם לעתים קרובות מעין הר־געש כבוי. דבריו נהפכים למין אפר מקלה, תרמילים של כדורים שנוֹרוּ. עצמתם של הנאומים בסגולתם להרעיד נשמות. בן־לוויתם – הצליל. הם נוצרים בסוד ההפראה ההדדית של השומע והנואם. הם זקוקים לאזניים מקשיבות ולעיניים נוצצות ולבבות פועמים. אפילו נואם, שמתקין את עצמו ומכין לו את הכפתורים, הציצים והפרחים של נאומו, זקוק למגע חי עם הקהל. ויש שבמעמד הקהל מתמסמסים ראשי־הפרקים המוכנים עמו והוא מתמלא מתיחות של יצירה חדשה, שלא חזה מראש, והוא חוצב מתוך נפשו פסוקי דזמרא בלתי משוערים, המפליאים אותו עצמו.

לפיכך משוך חוט של טראגיות על אמנות־הנאום. מצד אחד היא מצריכה מאמצים כבירים, מאמצי־יצירה, ויש שהיא נבראת יש מאין; אך מצד שני הריהי שרוּיה במזל של עראיות. בשעה שקולה נפסק, פעולתה משתתקת ורישומיה בטלים. מי שאינו שומע את קולו של הנואם ואינו רואה את דמותו ואת עוויותיו, כיצד יתפעל מנאומים דוממים?

מספרים על אֶסכינס, שהיה נואם מובהק ושימש סניגור במשפט גדול באתונה כנגד דימוסתינס; בהפסידו את המשפט, פרש לרוֹדוֹס. אמנות־הדיבור היתה אז נערצה מאד על הבריות ושופטי המקום הזה, בשמעם שיש לו העתק מנאומו של דימוסתינס, ביקשו ממנו לחזור לפניהם על שני הנאומים, שלו ושל דימוסתינס. לאחר שהשמיע להם את נאומו שלו קרא באזניהם גם את נאומו של יריבו. האנשים הביעו את התפעלותם משני הנאומים, וביותר מנאומו של דימוסתינס, “אם אתם נרגשים כל כך”, אמר, “רק למשמע הדבר שאמר אותו נואם גדול, מה רבה היתה התרגשותכם אילו ראיתם אותו נואם בדברו? מפני שכל השומע את דימוסתינס ואינו רואהו, מפסיד את החלק המשובח בנאומו”?

אולם רק מעטים זוכים להיות במעמדו של הנואם ולשמעו במו־אזניהם. נמצא, שהוא עמל כל ימיו למען אנשים מעטים ולזמן מועט. אולם במקום קיפוחו שם גם שכרו. בעוד שהסופר כותב ביחידות והשפעתו באה לאחר זמן ואף גמולו מתאחר לבוא, אין מלינים את שכרו של הנואם. הקהל מברך ברכת הנהנין לאלתר, והשפעתו ניכרת תוך כדי דיבור. אין הוא צריך לנחש את הערכת הקהל, כדוגמת הסופר, אלא הערכה זו מוגשת ומוקטרת לו בלבונה זכה של מחיאות־כפיים ותשואות־הסכמה ואותות חיבה ויקר. תכיפות־השילומים היא פיצוּי־מה להשתכחותו המהירה.

אף־על־פי־כן טראַגית היא, כי עם הנואם תמות חכמת־הנאוּם, וספק הוא אם אפילו אפשר להעמיד תלמידים ולמסור להם את המסתורין של חכמה זו וסוד צירופיה… מכאן אותה תשוקה גלויה וסמויה של הנואם לכתוב את נאומיו, לפרסמם ולקבעם לזכרון עולם. הרגשה היא בו, שאין מעותדים להם חיים ארוכים. אולם גם תחבולה זו אינה מועילה הרבה. ספרי הנאומים מונחים בקרן זוית, ורק מפקידה לפקידה יתעורר תלמיד, שהציקתהו תשוקתו להיות נואם, ויעיין בעלים בלים אלה. לרוב הוא נפטר מהם כשדעתו קצרה ומשתומם על המוניטין שיצאו לבעליהם כנואמים גדולים. הוא אינו חש בגדולתם כל עיקר…

ח

מימות עולם היתה חכמת־הדיבור כוח־איתנים, שהניע גוי ואדם לגדולות ולנצורות, חוֹלל חליפות ברוחם, הכשירם ללכת לקראת המוות בשמחה וברצון וקבע גורלם לשבט או לחסד. ביחוד מתגלים כוחה וגבורתה בתקופות נסערות, כשרעיונות חדשים וכבירי־יצירה כובשים את הלבבות וארובות־השמיים נפתחות לפני האנשים והם רואים חזונות גאולה. אז נבראים או נחרבים עולמות בעשרה מאמרות, המשתלשלים ויוצאים ברוב־עזוז ובצבעי־הדר מפי נואמים, המשמשים שופרות לדור, למאווייו ולתפילותיו. בשעה שרגש עמוק, או דת גדולה, או חירות נכספת, או פדות־עם, או שחרור מעמד, מנסרים בחלל העולם ותרים, כביכול, אחרי נושא נלהב ומתמכר – עולים על הבמה מטיפים, דוברי־צחות, קוסמי לבבות, תוסברנים גאונים, המלכדים חבורות ומעמדות ועמים ומכשירים אותם לעשות ענינים אלה כקנינם וליתן את נפשם עליהם.

אותם רגשות ורעיונות וסיסמאות הופצו תחילה על ידי סופרים וספרים, על ידי תורה שבכתב. אולם לאחר שהבשילו בקרב העידית של העם, הריהם נעשים תורה שבעל־פה. רוּסוֹ, ווֹלטאֶר ואחרים ניסחו בספריהם את הרעיונות של המהפכה הצרפתית והתסיסו בהם את טובי הדור, אך בבוא המהפכה הצרפתית הם עברו לידי אורטורים וחכמי־דיבוּר. הספר הוא נחלת־מעטים ואילו הנאום הוא נחלת הרבים, מפני שהוא שווה לכל נפש ומובן לרבים. מבחינת חיי־עולם יפה כוחו של הספר, אך מבחינת חיי השעה יפה כוחו של הנאום. ספר דורש התייחדות בחדר והתבודדות, עיוּן ודיון, ואילו הנאום מכוּון להמונים צמאי־מעש, היוצאים מחדריהם אל תחת כיפת־השמיים ומשפיעים זה על זה התלהבות. הספר הוא סוד שיח לבבות, ואילו הנאום הוא כפטיש יפוצץ סלע, שבנות קולו אדירות ונוקבות.

גם בחיי עמנו מצוּי אותו חזיון. רעיון תחית־האומה ושיבת־ציון נתנסה ונתגבש תחילה בספרים. דורות שקדו להעמיקו ולגוונו. הספרות העברית החדשה היתה מורת־דרך לעם. היא שרה את שירת התחיה בכל סולם הקולות והצלילים והמלים. היא נטלה את חלום הדורות לעצמאות והלבישתו מחלצות ספרותיות מפוארות. אולם משבאה תקופת ההגשמה, כשהרעיון היה זקוק לנושא אנושי מסור וקנאי, חלשה דעתה, והשלטון עבר לידי מנהיגים מדיניים ונואמים. כזה היה מאכּס נורדאו בעל שאגת־אריה. כזה היה ז’אבּוֹטינסקי, שמימיו הראשונים ברוּסיה, קודם שאסר את מרכבתו לכת של פורשים, היה בין מעוררי שחר הציונות וכובשי הלבבות. כזה היה שמריהו לוין, שהיתה בו מעין מזיגה של הדרשה העברית המסורתית, בנוסח המגיד מדוּבנא, ושל נאוּם מודאֶרני השׂשׂ בגוניו התרבותיים; כזה היה חיים אַרלוזורוב, שידע לקרב לדעתו של כל איש את הרעיונות והענינים המורכבים ביותר. וכזה הוא, יבדל לחיים ארוכים, דוד בן־גוריון, המפליא תמיד להשחיל בלבבות רעיונות נועזים ולהעמיד נושא להגשמתם. כל מי שרוצה לעמוד על כוחו זה, יעיין יפה בתקופה, שראשיתה “תכנית בילטמור”, אמצעיתה מלחמת השחרור והמשכה בימינו אלה.

לא הזכרנו כאן אלא אחדים מגדולי נואמיה ומנהיגיה של תנועת התחיה, אם כי היתה חבורה מלוכדת בכמותה ובאיכותה, שעשתה שליחות גדולה באומה, שהיתה שרויה בתנאים מיוחדים. התנועה הציונית היתה ענין של רשות והעליה לארץ־ישראל היתה תלויה ברצונו של כל איש, ותשלום המס הלאומי היה מעשה התנדבות, וחובת ההגשמה החלוצית היתה חובה שבלב, וכל מאמץ אישי וקיבוצי לטובת הארץ היה פרי בחירה חפשית – ולפיכך היה צורך לעשות נפשות לרעיון, לחנך, להעמיד תלמידים, להכשיר חלוצים, להפעיל המונים ולאסוף סכומים עצומים לבנין הארץ. וטבעי הוא, שתנועת־עם כזאת שכוחה בחופש ההכרעה, העלתה מתוכה פמליה של מטיפים ונואמים גדולים, כובשי לבבות ומוחות, שנתחבבו על העם וחיבבו עליו את מצוות התחיה והעליה. המשטר הדימוקראטי הנלבב: החיים הציבוריים התוססים, המוסדות הנבחרים, הקונגרס הציוני והועידות המקומיות והארציות, סייעו לגידולו של הנואם העממי.

אולם כל אלה היו מעין פתיחתא. במידה שאפשר להבחין באותות, עדיין נשקף עתיד גדול לחכמת־הנאום בישראל. ודאי יחולו בה שינויי אופי ומבנה וחילופי מגמה. אינם דומים חיים ממלכתיים עצמיים לחיי גולה. משטר־של־חובה אינו משטר־של־רשות. כנסת איננה קונגרס ציוני. צבא נבדל מ“הגנה”. מפלגות, הנאבקות לכיבוש השלטון במדינה, שונות ממפלגות המתכנסות בועידת שוקלים. אבל אחת ברורה: אמנות־הדיבור וחכמת־השיכנוע ותורת ההטפה יהיו תשמישיהם של חיינו המתרקמים.

המציאות הממלכתית אַליה וקוץ בה בשביל אמנות־הנאום. היא תזרזף לתוכה נסיוּב של ברזל ותחסן אותה, אבל מאידך גיסא יינטלו ממנה אותם תום ואומן, שנואמי התחיה והקונגרסים היו מצויינים בהם. כל הרוצה לראות את רמזי התפתחותה של אמנות־הדיבור בישראל, ילך לכנסת ויאזין לנואמיה. אמנם כמה סממנים, שהם מגופי הריטוריקה, חוזרים ונמזגים בנאומי הכנסת. לעתים קרובות משתלבות בהם נעימות של הוּמור, משחקי לשון, שנינה והיתול. אבל בדרך כלל הם קרוּצים מחומר קשה, וחוט של אכזריות משוך עליהם. עוד לא נתגבש נוסח ישראלי, אלא ישנו עירוב של סגנונות ובליל של טעמי דיבור ונגינות. יפי צורתם של הנאומים ותואם המיבנה הם עדיין נחלת מעטים. תרבות הלשון אינה מטופחת, וכשרון־הדיבור המוטבע ידו על העליונה, בעוד שחכמת־הנאום כוללת גם חלק הנקנה באימון וביגיעה ובנסיון. רוב הנואמים יודעים יפה גינוני פאַרלאַמנטריזם, כי לכך נתחנכו גם בתנועה הציונית ובאסיפות הנבחרים, אבל חכמת־הנאום על כל הסתעפויותיה עדיין רפה בפיהם.

אמנות הנאוּם בדרגתה המעוּלה היא סוג של יצירה, שיש לו חוקים וכללים משלו. המשתמש בה זקוק להשראה. ככל יוצר, כשם שהוא זקוק לתירגול והתאמנות. עם השרוי בתסיסה מדינית וחברתית צריך לאותה אמנות, שהיא לו אחד מאמצעי קיומו. אולם השטן מקטרג על נואמים טובים ורוצה בכשלונם. אורבת להם סכנת ירידה. דרכם להפוך את אמנותם מטרה בפני עצמה ולתלשה מן האקלים הלאומי והחברתי. ישנה לא רק “אמנות לשם אמנות”, אלא גם “נאום לשם נאום”. הנואם המצליח, לאחר שהגיע למדרגה רמה וחסדו של הקהל מוּבטח לו, שואף להתעצמאות. הוא מתנאה בנאומיו, מסתכל בבבואתו ומתאהב באופן עמידתו על הבמה, בצורת דיבורו ובגון קולו. אולם ככל יצירה דורש גם הנאום ריחוק מסויים, מידת־מה של אובייקטיביזאציה. מלבד זה נראים אצלנו פרחי דימאגוגיה, המעידים על מחלת שרשים מסויימת. הדימאגוגיה והסופיסטיקה הן שני אותות־אזעקה, שני גילויים, המראים את חכמת הנאום בניווּנה. שכן כל עיקרן של אלו, שמתקשטות בנוצותיה של חכמת־הדיבור הטהורה, החצובה מתחת כסא־הכבוד, לשם תכלית בלתי טהורה. בהיותה מחוסרת רסן, הריהי מתירה לעצמה מה שהראשונה אוסרת על עצמה. היא מספרת למה כלה נכנסת לחופה, והוגה את השם המפורש על כל אותיותיו, ומגלה מה שאמרה בת־הקול מאחורי הפרגוד ועוסקת במעשה־מרכבה. האמן הטהור חושש להרים יותר מדי את המסך ולהציץ, שמא ייפגע. אבל הדימאגוג אינו חושש. אין לו יראת־כבוד. הכשרון מדבר מתוך גרונו, אבל לא שכינת המוּסר. לפיכך הכל שרי לו. לדאבון לבנו נראו פעמי הדימאגוג בבית ישראל.

אמנות־הדיבור היא אמנות כשרה גם לנו. אלוהי ישראל העניק אותה מתת גם לבני ישראל. יש אֵם לחכמה זו באומה. הנבואה אף היא היתה בביטויה החיצוני מין חכמת־דיבור, הגדת עתידות, הטפת דבר ד'. וכמה חוקרי לשון סבורים, שהיא נגזרה משורש “ניב”. עלינו לאמץ לנו אותו סוג של יצירה, לטהרו ולקדשו. אפשר שתתגלגל זכות על ידינו וניב־שפתיים חדש ייברא בישראל. הן דורות רבים הוציאה האוּמה נוֹאמים מקרבה, שהניבו לשון זרה וטיפחו נגינה זרה ופסקי טעמים לועזיים. עכשיו אֵרשׂנוּ לנו שנית את הלשון העברית, שהיא כאותה מגרפה בבית־המקדש שהיתה משמיעה עשרות מיני זמר, ואין כמותה בת־זוג נאה לאמנות־הנאום.

אמנות־הנאום הישראלית עתידה להיות מזיגה מופלאה של שפת עשרת הדיברות, הניב הנבואי, דיוקה של המשנה, חריפותה של ההלכה, חמימותה של האגדה, תבלינה של הדרשה ותמימותו של הנואם הציוני. היא תהיה שונה מהם במראה ובקול, אבל קרובה אליהם קרבת־נשמה.

תשי"ב