א

הפתגם הוא תבנית של יצירה עתיקת ימים. הוא קדם לכתב ולספר. הוא ספרות שבעל־פה, אֵם הספרות שבכתב. בתקופת השחרוּת של האנושות, שנים רבות לפני שהאדם ידע להביע את הלך־נפשו ואת מראה־עיניו בהרחב ובאריכות, הוא צרר אותם בפסוקים קצרים, שנמסרו כתמצית של חכמת־חיים מאבות לבנים ולבני בנים. אלה נתקדשו בקדושת המסורת ונעשו תורת־חיים ומסכת־חינוך, שהדורות הבאים נצטווּ לקיימן בחומרה יתירה. עליהם נבנו ברבות הימים תלי־תלים של פירושים והסברות ותורות. פלוטארך אמר על הפתגמים את הדברים האלה: “תחת מסווה המשפטים המוזרים הללו מוצנעים אותם נבטי־מוסר, שגדולי הפילוסופים פיתחום אחרי־כן ועשאום כרכים הרבה כל כך”. אין ספק, שהפתגם “יצר לב האדם רע מנעוריו”, קדם לספר “בראשית”, כדרך שהפתגם “לא על הלחם לבדו יחיה האדם” קדם לספר “דברים”.

הפתגם הוא חכמת־חיים כלולה במשפט ציורי אחד, שמחברו הוא עלום־שם או ידוע־שם, משפט, הנוח להחרת בזכרון בזכות קיצורו, חריפותו וסגנונו המיוחד. הפתגם, מגבש את הנסיון בחיי יום יום, מפענח את משמעותן של הליכות בני אדם וקורותיהם, ומצרף מן הקטנות אמת גדולה וצרופה, שהדבק בה יראה חיים טובים.

הפתגמים כפי שהם בידנו, שלושה מקורות־אב להם. מקור ראשון הוא “פי־העם”, כלומר, פתגמים שלא נודע שם מחברם ומקור לידתם, אלא הבריות משתמשים בהם שימוש חפשי, מפני שהם מבטאים את הרגשתם ואת נסיונם. הללו קרויים פתגמים עממיים. – מקור שני משמשות היצירות הגדולות, יצירות־המופת, המשופעות בפתגמים, שהתלמידים וקהל הקוראים משננים אותם לעצמם ומפיהם הם נמסרים לעם כולו. גם אלה נהפכו במרוצת הימים לפתגמי־עם, אף־על־פי שהכל יודעים מי מחברם. עם סוג זה נמנים המשלים שבתנ“ך, משלי בן־סירא, הומירוס, וירגיל, שקספיר, גיתה, וכיוצא בהם. – ויש מקור שלישי, הלא הם הפתגמים הנוצרים לעת־מצוא, לרגל מאורע, מסיבה, נאום או מאמר בעתון. אף אלה, הפושטים מהר בעם, אינם מועטים ומוצאם משתכח או נעשה מסופק. בתנ”ך יש לנו דוגמה מובהקת כיצד נוצר פתגם בהזדמנות מסויימת: כאשר שאול פגש בחבל נביאים ואף הוא התחיל מתנבא, היה הדבר לפלא בעיני אלה שהכירוהו כבן־איכר פשוט, ואחד מהם קרא בתמהון גדול “הגם שאול בנביאים?”, כלומר, כאשר ראו איש משנה פתאום דרכו ויוצא מגדרו, היו משתמשים בפתגם זה. הפתגם הוא איפוא מעין דראמה זוטרתא, עלילת־חיים בצמצומה.

המחלוקת הנטושה בין מלומדים, אם גם אמרי־שפר של חכמים נודעים ראויים להכתב בספר הפתגמים, או שרק יצירות־העם האנונימיות מוכתרות במעלה זו – היא מחלוקת טפלה. פתגמים, שהם מתנת אנשי־רוח, סופרים ומטיפים, אם העם שומעם, ממזגם בדמו ומשגירם בפיו וחוזר עליהם, אינם פחותים בערכם, אלא פעמים שיתרון להם, שכן יש בהם נופך אמנותי. הבינה המגובשת, החכמה המנוסחת והצורה המקוצרת או המחורזת, הן שקובעות את ערך הפתגמים ולא מקורם ודרך התהוותם. כל מה שהעם מסגל ומאמץ לו, הרי זה ילדו החוקי, ואחת היא אם האב הוא אלמוני או נודע לשם ולתהילה.

ב

אוצר גדול של משלים ופתגמים גנוז ביצירה הישראלית. דומה, בזה היה כוחו וגבורתו של הגאון היהודי. לא משלי שלמה וקוהלת בלבד שופעים אמרי־חכמה ומשלי־עם ופתגמים חריפים, אלא בכל ספר וספר שבתנ“ך פזורים הם ומבהיקים באורם זה אלפי שנה. ואף אחרי חתימת התנ”ך נמשך תהליך היצירה בשדה זה. משלי בן־סירא, הספרים החיצוניים, התלמוד והמדרשים וספרות ימי־הביניים והספרות העברית החדשה – עדות הם לאותם נכסים גדולים וכבדים, שנצברו בבית הגנזים של האומה. משלי התנ“ך הם אבי־אבות המשלים ורק מעטים הם השרידים של עמים אחרים, המצטיינים בשפע, בשיטה ובכוונה עמוקה כפתגמי התנ”ך. עדיין לא היה בכוחו של שום חוקר לרדת לעומקם של אלה, לעמוד על זמן לידתם ולהתחקות על שורשי התפתחותם. עדיין חסר לנו המפתח לכך. אולם אין ספק, שמשלי התנ“ך קדומים הם ורבים כבר היו פתגמי־עם בטרם שובצו במקרא בידי סופרי התנ”ך והנביאים. אם בשמואל א' כתוב: “כאשר יאמר משל הקדמוני: מרשעים יצא רשע”, הרי ברור, שאין זה המשל הקדמוני היחיד שנשלב בתנ"ך, בחלק הסיפורי ובחלק הנבואי. ולא עוד אלא שכמה קובצי משלים, הנזכרים בפירוש, לא הגיעו לידנו ואבדו מתוך הקהל.

משלי התנ“ך ופתגמיו הִפְרו את כל האנושות בכל הדורות. אין לתאר את גודל השפעתו של התנ”ך, שתורגם עד היום לאלף לשונות. השפות האירופיות עוצבו, פותחו ושוכללו תוך כדי תרגום התנ“ך. ההשפעה אינה מתבטאת בזה בלבד, שפתגמי התנ”ך תורגמו כמות שהם והונחלו לכל העמים ונעשו נכסי צאן ברזל של כל תרבות, אלא גם בכך, שהעמים עשו כמתכונתם, שינו את צורתם, החליפו סדר המלים, המירו את הנושא – והפתגמים הישנים נראו כחדשים. הם יצקו מטבעות כדוגמתם. אולם הבקיאים ובעלי העין החדה מבחינים בהם את הגרעין התנ“כי, שעטפוהו קליפות זרות ונוצצות… קיצורו של דבר: מאוצרות המשלים שלנו נתפרנסו כל העמים מדעת ושלא מדעת, ברצונם ובעל כורחם, בברכת הנהנים ובקללת הנהנים. הכל לווּ ולוֹוים אצלנו עד היום הזה. ואם ממקורות אחרים נוטלים פתגמים בצנעא ובבושת פנים, כאילו יש בזה מעשה שטעון צידוק, הרי מן התנ”ך נוטלים בריש גלי, בשמחה ובגאון, כמי שנוטל מבית אבא שלו. כך נעשו פתגמי התנ"ך ומשליו קנין הרבים, קנין הכל.

הפתגמים משמשים בבוּאה לאופיה של האומה. הם מבטאים את דעותיה, נסיונותיה, סבלה, אמונתה, כפירתה, פקפוקיה ותקוותיה. הרדר אומר: “הפתגמים הם ראי להלך מחשבתו של עם”. והסקוטים אומרים על פי דרכם: “as the people so the proverb” (כעם כן פתגמו). ואם אומות העולם כך, עם ישראל על אחת כמה וכמה. שהרי משלי התנ"ך היו נר לרגלי העם כל הימים, לאורם חיו וחונכו דורות – ובעדם השקיפו על האלוהים ועל העולם. לא מליצות יפות היו אלו, שמתקשטים בהן בימי חג, אלא חטיבות אמונה וכללי חיים, הוראות דרך והלכות הנהגה.

ג

הפתגמים הם יצירות לאומיות וצומחות מתוך אדמת כל עם. גשם־הנדבות של הרוח הלאומית משקה אותם והסערות והקוצים של הגורל הלאומי מחשלים אותם. להנחה זו יש שתי הגבלות. הגבלה ראשונה: שני עמים השרויים בתנאי טבע דומים, וההוגים בנושאים דומים והמתנסים בנסיונות דומים, יכולים לבוא לידי מחשבות דומות, שיתבטאו בפתגמים דומים. והגבלה שניה: הפתגמים עוברים מעם לעם ומארץ לארץ. אין הם מקבלים עול מלכות ואין עליהם חובת תשלום מכס. שום מחיצה לא ידעו ושום גבול אינו מעכבם. כנפיים להם. הם מגמאים אלפי מילים בטיסה ובסוד קפיצת הדרך.

בני אדם קורצו בדרך כלל מחומר אחד. אֵל אחד בראם ואָצל להם מחכמתו: יש זהות בטבע האנושי. בני המזרח כבני המערב, הצבעונים והלבנים, שווים ביסודם. אהבה, רעב ואימת הקיום הם גלגלים המניעים את כל הנברא בצלם. ודאי, הסביבה התרבותית או הפראית מוסיפה נופך לגורמים אלה, אך שום ציביליזאציה אין בכוחה לעקור או לטשטש את יצרי־הבראשית של האדם. לפיכך באים חוקרי הפתגמים לידי מסקנה מפתיעה, שיש דמיון רב ביניהם. פתגם אחד, הנותן עצה טובה או מורה דרך־רפואה חוזר ומופיע בגירסאות שונות אצל עמים רבים, הרחוקים זה מזה מרחקים מופלגים.

הפתגמים עוסקים בנושאים רבים, בכל סעיפי החיים; מי ימנה מספר להם? חכמה וכסילות, אדם ובהמה, שמיים וארץ, חיים ומוות, עבודה ועצלות, אהבה ושנאה, קנאה וידידות, גבורה וחולשה, קסמי האשה ונכליה, אמת ושקר, חסד ורשע, חמלה ואכזריות, הצלחה וכשלון, נאמנות ובגידה, ענווה וגאווה, שיכרות ופיכחות, תאווה וראווה, עושר ועוני, יגון וששון, פזרנות וקמצנות, עולם הזה ועולם הבא, מלשינות ופטפוט, חטא וצדקה, עונש וסליחה, טוב ורע וכיוצא בהם – משמשים חומר לפתגמים. וכלום אין הענינים האלה מצויים בכל עת ובכל ארץ בשינויי תפיסה מסויימים? בכל מקום יש אהבה ואכזבה, מנחמים אבלים, מחזקים כושל, מייעצים לנבוך, משיבים נפש עייפה, מבדחים בעלי מרה שחורה, משככים אף ומתלוצצים בבטלנים; בכל מקום מבקשים ללמוד מן הנסיון כדי למסרו לדור הבא. אם כן, אין זה אלא מדרך הטבע, שאותם מוטיבים ממש חוזרים בפתגמיהם של רוב העמים ולפעמים אף ניסוחו של המוסר־השכל דומה. הפתגמים חובקים את כל ספירות החיים ולובשים את כל הצבעים של הוויית האדם והטבע. יש שהם מתגוונים בברקי גאונות או באבני־חן של שחוק והיתול; לפעמים צפונה בהם חכמת־אבות נצחית או מוסר־השכל של בנים ונכדים. לעתים קרובות הם מנחילים לנו בינה עמוקה בחיי המשפחה ופותחים לפנינו שער ללבות האנשים, וכמעט תמיד משמשים הם קישוטים ועיטורים לשיחות שבעל־פה ולדברים שבכתב. הפתגמים משווים את העמים זה לזה ומקרבים אותם.

כאמור, נעוץ הדמיון שבפתגמים אלה לא בשוויון התנאים ומערכי הלב בלבד, אלא גם בהשפעת הגומלים. לפתגם יצר־נדידה מפותח. הוא עובר ארחות ימים, מתיישב במדבריות, מבקר באהלי בידואים ומתייצב בעת ובעונה אחת בחצר מלכים ורוזנים. יש לו כושר הסוואה. אף על פי שהוא יוצא מבית היציקה הראשון כמטבע בעל פרצוף, הריהו מוכשר לשנות קצת את חותמו וללבוש גם פנים אחרות. בבואו לארץ חדשה, הריהו מתאקלם מהר ומחליף את בגדיו. לעולם אינו מגיד את עמו ואת מולדתו. אולם נבון־דבר יכיר את מוצאו ויסיר מעליו את מסווהו.

ולא תמיד עובר הפתגם מרשות לרשות בחשאי ובדרך עקיפין. יש שמוליכים אותו לחופה זרה בכבוד גדול, בתופים ובמחולות. ותרגום התנ“ך לאלף לשון איננו הראיה היחידה לכך. עמים שניצחו או נוצחו הביאו לידי מחזור של פתגמים. נישואי תערובת גרמו לא רק עירוי־דם ועירוב גזעים, אלא גם עירוי פתגמים ועירוב פתגמים. ההעתקה נעשית גם בכוונת מכוון. הסיפור על סינדרלה (לכלוכית), דרך משל, “נלקח” ע”י ששים וארבע אומות, וכל אחת עשתה בו שינויים והתאימה אותו על פי דרכה. המגע בין עם לעם ובין תרבות לתרבות מביא עמו פתגמים חדשים, שהם בתחילה בחינת אושפיזין, אך במרוצת הזמן הם נעשים אזרחים רעננים ונכבדים. כך עשו היוונים, הרומאים, העמים הנוצרים, וכך עשינו גם אנחנו. אם ביחס למשלי התנ“ך אין אנו יכולים לבדוק כמה חלו בהם השפעות־חוץ, הרי בפתגמי התלמוד והמדרשים וספרות ימי־הביניים, אנו מכירים יפה את מנת ההשפעה הגדולה, המושקעת בהם. ודאי, יש כאן פעולת־גומלים, הסתגלות הדדית, נתינה ולקיחה, הלוואה והחזרתה בריבית; אבל שוב איננו בחינת מעניקים בלבד, אלא אף קולטים משל אחרים. בתלמוד אנו מוצאים פתגמים, המצויים גם בברית החדשה, וקשה לקבוע בודאות, מי נטל אצל מי ומי קדם למי. האומרים, שישוּ ותלמידיו נטלום מבית המדרש אינם בחזקת טועים, אבל גם הטוענים את ההיפך, לא תוכל לסתור את טענתם. לדוגמה: “אם אמר לו: טול קיסם מבין שיניך, יאמר לו: טול קורה מבין עיניך” (ערכין ט"ז). נוסח זה ישנו גם במתי ז‘, ג’. הוא הדין בפתגם “השבת נתונה בעבור האדם ולא האדם בעבור השבת” (מרכוס ב'), ובמסכתא יומא פ”ה כתוב: “השבת מסורה בידכם ולא אתם מסורים בידה”. וכאלה רבים. הפתגם של פאולוס: “חברת אנשים רעים תסלף ארחות ישרים”, נמצא ככתבו וכלשונו בכתבי מחבר הקומדיות היווני מנאנדר, שנולד 352 שנה לפני ספירת הנוצרים.

ד

אף־על־פי־כן יש יחוּד לאומי בפתגמים, אם לא בתוכנם הרי בצורתם, באופן ניסוחם. כל אומה חוזה את חכמת החיים מבשרה והיא מסננת אותה ומסגננת אותה על פי דרכה. הדימויים, ההשאלות, הסמלים והדוגמאות מקוריים הם ומעוּגנים באדמת כל אומה. כראות העברי שאדם עושה מלאכה לבטלה, בהביאו משהו למקום שיש בו הרבה ממין זה, הריהו שואל: “תבן אתה מכניס לעפריים”? כלומר, עפריים זו, שיש בה כל כך הרבה תבואה לשם מה אתה מכניס עוד תבן לתוכה? ואילו האנגלי אומר על כך: “מכניס פחמים לניוקאסל”. והגרמני: “מכניס ינשופים לאתונה”.

העברי אומר: “פירצה קוראת לגנב”, או: “לאו עכברא גנב אלא חורא גנב”. ואילו האנגלי אומר: “ההזדמנות עושה הגנב” Opportunity makes the thief העברי מדבר בשפת הממש (“חור”, “פירצה”), ואילו האנגלי והגרמני מדברים בשפה מופשטת (ההזדמנות) ואין זו דוגמה יחידה.

העברי אומר: “נכנס יין יצא סוד”. הרומאי אומר In vino veritas (ביין – האמת), ואילו הספרדי גורס: Elvino no trae brages (היין איננו לובש מכנסיים). כלומר, כשהאדם משתכר הריהו דומה למי שנתערטל כולו ומגלה את ערוותו ברבים. – אי אפשר שלא לראות הפרשי טעם בשינוי הנוסחאות האלו.

העברי אומר: “יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, ילבש ויתכסה כמה שיש לו”, ואילו הצרפתי אומר: “טובה ארוחה שמנה ממלבוש נאה” (Mieux vaut bon repas que bel habit), ובצוואת ר' יהודה אבן תיבון כתוב:

“חַסֵּר מִבִּטְנְךָ וְתֵן עַל גַּבֶּךָ.”

מקור אחר ליחודם הלאומי של הפתגמים משמש אופיו של הנוף ותנאי הסביבה הטבעית. כאשר היפאני אומר: “אין לפזר ערפל במניפה”, הרי עלינו לדעת, כי העם היאפאני רואה לפניו תמיד ערפילים, ביחוד בחוֹפה של יאפאן, וכי החל מגיל חמש נושאים שני המינים תמיד מניפות עמהם.

השראה מיוחדת מקבל הפתגם הלאומי מסגולות הלשון הלאומית. לענין זה כמה פנים: א) לשון נופל על לשון או משחקי מלים, כגון, “בשלושה דברים אדם ניכר: בכוסו, בכיסו ובכעסו”. או: “אכול בָצָל וְשֵב בַצֵל”, כלומר הסתפק במועט. הדוגמאות מסוג זה מרובות אצל כל עם. הגרמני אומר: Ehestand, Wehestand בעברית: הנישואים אסון. או: Neukommen, willkommen היינו: כל חדש – מבוקש. וכן באנגלית: Money makes the man (הממון עושה את האדם). וכן אמרו חז"ל: “הממון מעמיד רגליו של בעליו”; או No mill, no meal (אם אין עבודה, אין סעודה). ב) פעמים שהחריזה מייחדת את אופיו הלאומי של הפתגם. כגון: “אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו”. ובגרמנית: Muss ist eine harte Nuss (ההכרח הוא אגוז קשה). ובאנגלית: No pains, no gains (אם אין עמל, אין גמול).

וזה מעט מהרבה.

ואל תשתאה למראה הסתירות שבפתגמים. אלו היו מצויות במאמרי החכמים וההדיוטות של כל הדורות והעמים. כתוב אחד אומר ב“משלי”: “אל תען כסיל כאוולתו”, וכתוב סמוך לו אומר: “ענה כסיל כאוולתו”. בפרקי אבות שנינו: “הווה זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים”, ואילו בירושלמי סנהדרין פ“ד כתוב: מתלא אמרא: “הווה ראש לשועלים ולא זנב לאריות”. בבבא מציעא נ”ט נאמר: “כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהינום”, ושם, באותו עמוד, כתוב: איתתך גוצא גחין ותלחוש לה" (אם אשתך נמוכה – שחה אליה ותדבר באזניה), כלומר, חייב אדם להמלך בדעת אשתו ואפילו הדבר גורם לו טירחה.

סבתן של סתירות אלו נעוצה בעצם החיים המלאים תהפוכות וחליפות. הפתגם הוא מיצוי נסיונו העשיר של האדם; ולפי שכל אחד קונה לעצמו נסיון אחר, השונה לפרקים משל חברו תכלית השינוי, ממילא הוא מסיק ממנו מסקנה אחרת ומלבישה לבוש של פתגם מנוגד בתוכנו ובניסוחו. אדם שזכה לחכמה, לעושר ולכבוד, משקיף בעיניים אחרות על החיים ועל העולם, ומגבש מה שראה והרגיש בפתגמים מאירים ושמחים. מה שאין כן אדם שגורלו המר לו, ונתייסר בבנים רעים, או לקה במיחושים, או סבל חרפת רעב, או נתאכזב מידידיו; הלה אם ניחן בכשרון ללטוש את חוויותיו במימרות נאות, יהא יוצק את מרי־שיחו ורוע־מזלו בפתגמים זועפים ורואי־שחורות.

ויש שהבדלי ההשקפה והלקח, היוצאים מפתגמים שונים על נושא אחד, מקורם בהבדלי גישה לשאלות חברה ואדם. דרך משל: עם, הרואה את הגבר והאשה שווים בערכם, בחובותיהם ובזכויותיהם, יעצב את פתגמיו על האשה בהתאם לתפיסתו זו, וחילוף הדברים בעם, המדכא את האשה ושולל את שוויון ערכה. ופעמים שאותו עם עצמו שינה במרוצת הזמנים את דעותיו או את יחסו לחזיונות חיים ולענינים מסוימים, באופן שהסתירות המצויות בפתגמים מסתברות בכך, שקצת מן הפתגמים מביעים דעות שהיו רוֹוחות בתקופה הקדומה. צירופם של ניגודי תוכן ומוסר־השכל בספר אחד משקף את השתלשלות המידות, האמונות והדעות של אותו עם.

מכל מקום, הפתגמים עם כל הפכיהם נובעים מבאר ההווייה, המושכת דליי צער ושמחה. אביהם־מחוללם הוא הנסיון הרוטט והמפרפר של היחיד או הקיבוץ, ואפשר לומר עליהם: אלו ואלו דברי בני אדם חיים. הסתירות מוסיפות צבע ודם לאמת החיונית המגולמת בהם. ובין שהם אמרי־נועם, הערבים לאוזן גם בתוכן לקחם וגם בלבושם, ובין שהם משלי־עוצב, שצורתם ערבה ותוכם מר, לעולם אין לקפח שכר פתגם נאה וממולח.

ההגייה בפתגמים שכרה רב. כל פתגם הוא בחינת מפתח לאחד מחמישים שערי הבינה. בסיועו אנו עומדים על אופיין של האומות השונות ושל האדם. ששורש־נשמה אחד לו בכל מקום תחת השמים.

תשי"ב