א    🔗

קיימא לן: העם היהודי הוא אמן החידודים וההלצות. הוא מיטיב לספר הלצות על עצמו ועל אחרים, על אסונו וששונו, על המקודש ועל המוקצה, על דברים שבין אדם למקום, שבין אדם לחברו ושבינו לבינה. אין תחומים לשנינותיו ולבדיחותיו ואין נסתר מחמתן ומלעגן. דומה, כאילו מעגל האיסורין, הלאוין, החומרות והסייגים, שהקיף כחישוּק את חיי בית ישראל במשך דורות רבים, נפרץ אי־אז במקום אחד, ודרך הפתחון הצר הזה התחילו שוטפים ועוברים נחשולי חיים ללא השגחה על טהרתם. ברם, כל כמה שמלמדים זכות וגומרים את הלל על החידוד היהודי, אין לבך שלם עמו, וכל כמה שגוזזים ומצחצחים אותו, עדיין דבוק בו חומר עכור רב. טוֹל את ספרי דרויאנוב, שהלצות, מהתלות ועיקומי כתובים מבדחים חוברו בהם יחדיו באהבה ובחוש אמן, ותתחוור לך צדקתה של הרגשה הזו. אפילו מבעד למחלצות־החג של הלשון העברית, שדרויאנוב היטיב להלביש בהן את ילקוט החידודים היהודיים, מתגלית ערוותם של רוּבם. הם כאילו לא הגיעו לגמר לידתם, אלא נתונים, כביכול, תמיד בשפיר ושיליה. יש בהם חריפות, אך אין בהם מתיקות; יש בהם משום הפתעה של קירוב משל ונמשל רחוקים, אך אין בהם שיעור מספיק של אהבה, שאף היא מקרבת רחוקים. הדבר המשמש נושא לחידוד כאילו נתגרש תחילה מלבו של בעל החידוד והוא מעמידו מחוצה לו או למטה ממנו, אבל לא בתוכו. קיצורו של דבר: יש בהם הכל מלבד הוּמור. והיסוד המכריע שבהם הוא ההיתול פרי הביטול, ואילו ההוּמור נאצל מן האור. הוא מור ולבונה זכּה.

הקדמונים שלנו כבר תפסו בתחושתם העמוקה, כי היהודים שטופים בליצנות, ולפיכך גזרו עליה והחמירו בה. ואף הרצל, שבדרך כלל היו מנהגי ישראל וארחות רוחו זרים לו, הרגיש מיד, כי מידת הליצנות מקובלת על היהודים והציג תעודה לתנועת התחיה: לגאול את עם ישראל גם מן הליצנות. ודאי, סיבות רבות, מהן ידוּעות ומהן שאינן ידוּעות, עיצבו קו זה באופיו של עמנו. ומי שיבוא ויסביר היכן נעוצה הסיבה לחסרון חוש ההומור בישראל, יתרום תרומה נכבדה להכרת הנפש הפרטית והקיבוצית שלנו. אולם לא נייחד את הדיבור על כך, אלא נסתפק בציון בלבד, שחסרון הוּמור בתוכנו הוּא עצם ולא מקרה, פגם־אופי ולא שגגת־עראי. היו ויש בינינו אמני שנינה, מהתלים, אנשי סארקאזם, מוּמוסים, בדחנים, רבי־אירוניה, ליצנים, עמקנים, חריפאים וממשלי משלים, אולם מועטים עד כדי יוקר־המציאות הם בעלי ההוּמור בקרב היהודים הן ביצירה הספרותית והן בחיים הציבוריים. אחד בספרות ושניים בעסקנות תמצאם, וגם שם אינם מוערכים כהלכה, הואיל וכנגד המחסור בברוכי הוּמור מכוּון המחסור במוכשרים ליהנות מן ההוּמור. מחסור לעומת מחסור ברא הטבע הלאומי.

מחמת העדר ההוּמור לקה אצלנו גם חוש ההבחנה בין הומור לליצנות ולשאר הסממנים והסוגים, המגרים את הטחול השוחק. אתה מוצא אפילו בקיאים ויודעי דבר, שמערבבים מין בשאינו מינו ומחליפים הוּמור בהיתול, בשנינה או בסאטירה. הללו סבורים בתמימותם, כי כל מה שמעורר צחוק בלב השומע או הקורא, הריהו בגדר הוּמור. וכשהם מטיפים להוּמור, הם מסרסים מניה וביה את טיבו, רוחו וצביונו, ומגישים לפנינו פרקי־מופת של אנטי־הוּמור, ובמקרה הטוב ביותר: תחליפי הוּמור, נובלות־הוּמור. הם מדמים בנפשם, כי תכונה חדשה ירכיבו בנו וכי בשׂמי־הוּמור יזלפו על ראשינו, ולבסוף מתברר, שהם מחזקים בנו את התכונה הותיקה, תכונת הליצנות היהודית, החזקה בלאו הכי.

ב    🔗

א. ביילין מטיף להוּמור. מתקנא הוא באנגלים ורוצה שנתדמה אליהם. אולם במאמרו “חוכא ואיטלולה” (ב“דבר”) נתן שעור־לדוגמה מה איננו הוּמור. הוא מדמה בנפשו שגונב אליו שמץ מה“סאֶנס אוֹף יוּמור” של האנגלים, בעוד שאליבא דאמת שולט בו עדיין ה“סאֶנס אוֹף ליצנות” של היהודים. לא שמאמרו כתוב בלי כשרון; הוא כתוב בכשרון. לא שחסרות במאמרו פיסקאות מעוררות צחוק; יש כמה וכמה פיסקאות כאלה. ולא שמאמרו אינו ראוי לדפוס ולמקרא. ואף־על־פי־כן גורם המאמר מורת־רוח תחת קורת־רוח, שהמחבר רצה בוודאי לגרום לנו. הוּמור אין בו, אבל דברי היתול וביטול יש בו, וקוראים רבים נהנו בלי ספק ממנו הנאה רבה.

לא מקרה הוא, שקוראים, אשר נשאלו לדעתם על המאמר, הצביעו בצחוק־נהנין מיוחד על אותה פיסקה, העוסקת בסופרים, היינו, העושה אותם חוּכה ואיטלולה. טבע הוא באדם להתענג על מחזה, שבו מערטלים לפניו אותם האנשים, המדברים עמו משפטים, הכופים עליו יחס רציני לשירה ולמחשבה, הלבושים איצטלא דרבנן והמייצגים ערכין עליונים. לראות את אלה בהוללוּתם, בחולשתם ובהתבסמותם – הרי זה אחד מששים שבגן עדן. ואם אינו יכול לראותם כך במציאות, הרי לפחות בכתב, בדמיון. ואמנם אין לך דבר קל מאשר ליטול אדם רוחני, סופר, אמן או הוגה דעות ולעשותו כמין חומר מבדח. כי כשם שבין ה“קליפה” ובין הקדושה חוצץ רק כחוט השערה, כך יש רק פסיעה קלה בין החגיגי והרציני לבין המגוחך וקלות־הראש. אולם אם איש המסיר את המחיצה הזאת מחונן בהוּמור דק ובטוּב טעם וריח, הרי זה משעשע את כולם ונוגע־ואינו־פוגע באיש. משום שאין ניכרים רישומי צפרניים, אלא עוקצין דקיקין, הבעיטה מצטמצמת בשריטה והצחוק הופך לבת־שחוק. ההוּמור משיב עלינו רוח של כיפורים וסלחנות, ממתיק את המרור ומרכך את הקשה. אך אם אותו איש לא ניחן בסגוּלת ההוּמור, מיד נהפכים דבריו להלצות ולנאצות, לחידודים ולקידודים. בעל כרחו הם נעשים כאלה. אמנם, גם סוג ספרותי זה אינו פסול ואפשר להגיע בו לידי הישגים גדולים, אלא שצריך לכנותו בשמו המתאים ולא לייחס לו חידושים שאינם הולמים אותו.

ג    🔗

ההטפה להוּמור אינה עשויה להעניק לנו אפילו טיף־טיפּה הימנו. הוּמור ישנו או איננו, אך אין מרכיבים אותו. הוא מין פלואידוּם, שמורגש ואינו נראה. הוא איכות אישית ולאומית. הוא מזג נפשי. הוא נקודה שבדם. אם נכונה ההנחה, שהגלות הניסה את ההוּמור מקרבנו, הבה נקווה, כי עם תשובתנו לחיי מולדת, לאחריות מדינית וליצירה כלכלית ורוחנית, יוחזר לנו מעט מעט גם חוּש ההוּמור. אך אַל תעירו ואַל תעוררו. זירוּזים מלאכותיים אינם מועילים. הנה ביקש א. ביילין ללמדנו פרק בהלכות הוּמור ונכשל ב“חוּכא ואיטלולה”, ותחת לתת בידנו מפתח־הזהב להוּמור הטוב, הוא קובל על “שלא השתלטו ליצים על העולם” ועל שאין אנוּ להוטים אחרי ה“האֶפּי אֶנד” לא בחיים, לא בספרות ולא בתיאטרון. לפי מושגיו הוּמור ורצינות הם תרתי דסתרי, בעוד שההוּמור הוא עצמו בחינה של רצינות. על כן יצא ביילין לחפש את ההוּמור ומצא את ההיתול.

אין ספק, שקריאתו לשעשועים והילולה עתידה להישמע והד יענה לעומתה, וזוהי הסכנה. כי בסופו של דבר לא סילון זך של הוּמור נכסף יפכפך בחיינו, אלא גל עכור של ליצנות, שהמחבר ודאי לא נתכוון לו.

כל עוד לא פקד אותנו ההוּמור האמיתי, נהיה את אשר הננו ואַל “נהמר” את עצמנו לדעת. “הבה נתעצבה” איננה מידה טובה, אך גם “הבה נתהמרה” איננה כזאת.

ת"ש