בקיץ 1935 ביקרתי בכמה ערים באיטליה, ובהן גם בג’ניבה שבאיטליה הצפונית. בעיר זו ראיתי כמה ארמונות ובנינים היסטוריים וגם את בית־העלמין, המצטיין במצבותיו המפוארות ובאנדרטאות־השיש שלו – עבודת פיסול של הפסלים המפורסמים ביותר. בשעת בקורי שם עברתי בכמה סימטאות צרות, שהרסו בהן שורות שלמות של בתים לשם הרחבת הרחובות והקמת בנינים חדישים יותר, אך באחת הסימטאות לעיר העתיקה ראיתי בית קטן מכוסה ירק רב ומטפסים פורחים, המסתירים את הבנין מעין רואים. בבית הזה לא נגעו. זה היה – כפי שסיפרו לי – הבית שבו נולד כריסטוף קולומבוס, המגלה של אמריקה. העיריה והתושבים שמרו על הבנין הקטן הזה מכל משמר.
בבקורי אותה שנה בלונדון, הלכתי אל הסיטי־אוף־לונדון לראות את העיר העתיקה, המשמשת מרכז החיים הכלכליים. בית העיריה, מן הבנינים העתיקים ביותר בעיר זו, היה נתון אז בתקונים. שנה־שנה – הסביר לי מורה הדרך שלי – בודקים את הבית, מחזקים ומתקנים אותו, כדי שימשיך להחזיק מעמד איתן גם בשנים הבאות, כי על־כן בנין עמוס־היסטוריה הוא זה. המלך בכבודו ובעצמו אינו נכנס אל בניני העיריה של הסיטי, בלי נטילת רשות מוקדמת מראש עירית סיטי.
בכל הדברים האלה נזכרתי, בשעה שהחלו בהריסת הבנין הצבורי הראשון של תל־אביב בשדרות רוטשילד – הבית שבו היה מכון־המים הראשון של השכונה, ואחר כך שימש שנים רבות בית הועד של השכונה, וגם של משרדי העיריה הראשונה, עד שמשרדים אלה הועברו בשנת 1925 לרחוב ביאליק.
הריסת הבית נעשתה בעצת מהנדסי העיר, לשם הסרת “מיפגע” שעמד באמצע שדרות רוטשילד וחסם את התנועה. מלחמה נואשת של ותיקי תל־אביב קדמה להריסה זו. הותיקים לא השלימו עם הריסת הבנין, שהיה כעין גוש־היסטוריה של תל־אביב, אך החיים גברו עליהם וניצחה ההנדסה את ההיסטוריה. את אשר הצליחו הערים העתיקות באיטליה ובאנגליה – שמירה על שרידים מעבר – לא הצליחה תל־אביב הצעירה.
בכאב־לב ראו ותיקי העיר את הריסת הבית הצבורי הראשון, ורצוני להציב בזה ציון־זכרון לבית, אשר זכר ממנו נשאר רק (גם זו לטובה!) בצלומים.
בראשית הווסד החברה לבנין בתים “אחוזת בית”, בתמוז תרס"ו, החליטו יוזמיה הראשונים להתקין במושב העירוני החדש הספקת מים משוכללת.
יותר משנתים התחבטו חברי הועד בפתרון הבעיה החיונית הזאת, ובאחת האסיפות הכלליות (בה' כסלו תרס"ט) שנתקיימה ביפו, נבחרה ועדה מיוחדת בת חמשה חברים לעניני הבנין.
בימים ההם לא היה בארץ שום מומחה לבנין ערים. על הזמנת מומחה מארץ אחרת לא חשבו אז, והסתפקו ב“ידענים” מאנשי המקום, אשר התנדבו למלא את התפקיד החשוב בלי לדרוש כל שכר חלף עבודתם.
מובן, שנעשו על־ידי חברי ועדת הבנין כמה וכמה שגיאות טכניות, שקשה היה אחר כך לתקנן, אבל כוונתם היתה רצויה, והם השתדלו במיטב ידיעותיהם למלא את שליחותם באמונה לפי השגתם והבנתם.
בא' שבט תרס"ט הוחלט בישיבת ועדת הבנין למסור את בנין הבאר הראשונה לקבלן יהודי, ומותנה תנאי מפורש, שהעבודה תיעשה בידי פועלים יהודים בלבד.
בתקופה ההיא נבנו כמעט כל הבארות בפרדסים של הערבים, ואפילו של היהודים, על־ידי פועלים ערבים, בגלל שתי סיבות: האחת, שאז חסרו בנאים יהודים, היודעים את מלאכת הבניה של בארות־המים, בעוד שהערבים התמחו היטב במקצוע זה.
הסיבה השניה היתה בהפרש מחירי עבודת היהודים והערבים בסכומים ניכרים למדי. מסביב לשאלה זו נתעוררו וכוחים ממושכים, ולבסוף היתה ההכרעה לצד מצדדי העבודה העברית.
בי“ח שבט תרס”ט נחתמה אמנה בין ועד אחוזת־בית ובין הקבלן קצלר בדבר בנין הבאר הראשונה – היא הבאר אשר בשדרות רוטשילד, בין רחוב הרצל ובין רחוב נחלת־בנימין. גם בנין מגדל־המים הראשון, הוא המגדל שעל אותה באר, ומסר לאותו קבלן.
בעד ההפרש שבין שכר פועלים יהודים לבין שכר פועלים זרים, הוסיף הועד פראנק וחצי לכל מטר בנין. וגם מכונות־ההנעה הוזמנו במקום, בבית־החרושת ליציקה ולבנין מכונות ל. שטיין ושותפיו ביפו.
בית־החרושת הזה העסיק אז למעלה ממאה פועל על טהרת העבודה העברית.
הוזמנו מנוע־נפט בן 4 כחות־סוס, משאבה שתפוקתה 15 מטר מעוקב מים לשעה, שני דודי־ברזל שהכילו 50 מטר מעוקב מים והותקנו כ־1300 מטר צנורות מקוטרים קטנים בני 2 עד 4 צול (כיום קיימים באספקת־המים העירונית 21 מנועים חשמליים בני 1500 כח־סוס, 21 משאבות המספקות 3700 ממ"ע מים, ורשת הצנורות משתרעת לאורך 138000 מטר והקוטר המכסימאלי עולה ל־14 צול).
למפקח על בנין הבאר ומגדל־המים נתמנה הארדיכל יוסף ברסקי, שהיה אז בעל־המקצוע היחידי בארץ. אחר כך ניהל הוא גם את עבודת בנין הגימנסיה העברית “הרצליה” בתל־אביב.
הבית הצבורי הראשון של תל־אביב. מכון־המים, בית הועד הראשון וכו'.]
לשמחתנו לא היה גבול, כשנתבשרנו באביב תרס"ט, שבבאר נמצאים מים בשפע רב, אשר יספק את התצרוכת לאלפי נפשות. בחירת המקום הצליחה, מפני שזאת היתה הגבעה הגבוהה ביותר בין ערימות החול. הגובה הטופוגראפי של הגבעה עלה למעלה מארבעים מטר מעל פני הים.
כאן חשבו, שזה הגבול הקיצוני לצפונה של השכונה, ואז לא שערו המייסדים הראשונים שעתידה תל־אביב לפרוץ מזרחה, צפונה ודרומה, ושבמרוצת הזמן ימצא מכון־המים הראשון בטבור העיר הגדולה.
העמק, שהשתרע בקירבתה של גבעת הבאר (בין מגדל המים ותחנת “אגד” של עכשיו), הוקצה לשדרות־העצים הראשונות, שנקראו אחר כך “שדרות רוטשילד”.
ההגרלה הראשונה של מגרשי הבנין לששים החברים הראשונים נתקיימה בב' ניסן תרס"ט (חול המועד פסח) בקרבת באר המים, במקום הזה בנוי עכשיו המוזיאון בביתו של דיזנגוף. רבים לא האמינו אז, שבעתיד הקרוב תקום ותיבנה כאן עיר ואם בישראל, הגדולה שבערי ארץ־ישראל.
מתחילה הוקם בנין קטן בשביל באר־המים, ולידו – מגדל־המים עם שני הדודים הקטנים. בתוך מכון־המים הוקצתה פנה קטנה למזכיר היחידי, שעבד כמה שעות ביום במשרד הועד, ושאר הזמן עסק בגבית המסים ופיקוח על הבנינים.
ישיבות הועד התקיימו בימים הראשונים בבתים של חברי הועד עצמם, ואחר כך הוסיפו נדבך על נדבך, עד שהוקמה מעל הבנין של מכון־המים קומה שניה בת 4 חדרים.
קומה זו שימשה למשרדי הפקידות ולישיבות הועד והועדות. במרוצת הזמן נוסף בקומה הראשונה חדר אחד למשרד הדואר, שבו עבד רק פקיד אחד, והוא היה גם מחלק המכתבים.
בשנת תרפ"א הוגדל בנין העיריה בקומה השניה, ולאחר זמן־מה נוספה קומה שלישית, שעל חזיתה הותקן השעון העירוני הראשון מנדבתה של משפחת גולדשמידט.
הוזמנו כמה עשרות פקידים ועשרות פועלים לשרותים צבוריים, והבית הקטן נעשה למוסד העליון של העיר תל־אביב.
בבית זה אירעו כמה וכמה מאורעות חשובים, אשר גרמו להתפתחותה המהירה של תל־אביב: בבנין קטן זה נערכו התקנות הראשונות של תל־אביב, אשר נתקבלו באסיפה הכללית של שנת תרע"ב (בימים ההם היו כל החלטות הועד טעונות אישור סופי באסיפה כללית של תושבי תל־אביב), לפי התקנות הללו התנהלו עניני תל־אביב שנים רבות, עד שנעשתה לעיריה בעלת זכויות מוניציפאליות.
פה, בבנין הזה, תוכנו התכניות הראשונות לבנין העיר, פה דנו בכל הבעיות המדיניות והכלכליות, בשאלות החינוך, התרבות, האמנות ובכל מה שנוגע לביסוסה ולפיתוחה של תל־אביב מכל הבחינות.
ב־11 במאי 1921, נתפרסמה הפקודה הראשונה שנחתמה בידי הנציב העליון, לפיה נעשתה שכונת תל־אביב לעיריה בעלת זכויות מסוימות. מאז בא מיפנה חשוב בהתפתחות תל־אביב, שהיתה כפופה עד אז לגמרי לעירית יפו.
בי“ג אייר תרפ”א החליטה עירית תל־אביב ליסד משטרה עירונית בת 25 שוטרים, ולכסות את הוצאות המשטרה מתקציבה.
זאת היתה המשטרה העברית הראשונה (המשטרה ביתר ישובי הארץ היתה ממשלתית, ומעורבת משוטרים יהודים ולא־יהודים), בעלת חשיבות גדולה מבחינת הבטחון הצבורי. בקיץ 1925 עברה העירית לבית ברחוב ביאליק, והבנין בשדרות רוטשילד נמסר כולו לצרכי המשטרה.
בית ועד תל־אביב בתרפ"ה (1925).
על הגזוזטרה בבית ועד תל־אביב בשדרות רוטשילד, מימין לשמאל: הבארון בנימין אדמונד רוטשילד ורעיתו. ביניהם – מ. דיזנגוף. משמאל לבארונית – נחום סוקולוב.
בחשון תרפ"א הואר בפעם הראשונה בנין העיריה בשדרות רוטשילד במאור חשמלי של האינסטלציה העירונית.
בבנין זה נערכו על־ידי העיריה קבלות פנים רשמיות לוייצמן, לנציב העליון הראשון הרברט סמואל, ללורד אלנבי, לוינסטון צ’רצ’יל, ללורד בלפור, לאחד־העם, לנחום סוקולוב, לבארון אדמונד רוטשילד, לנדבן נתן שטראוס, לבארון פליכס די מנשה, למזכיר האזרחי הראשון של ממשלת א"י גנרל דידס, למזכיר הפינאנסי קולונל ברון, לאלפרד מונד (אחר כך: לורד מלצ’ט), ללורד מילנר ועוד ועוד.
אחרי כל אלה מובן, שותיקי תל־אביב רגשו בראותם כיצד הורסים את הבנין הזה, שבו קשורה התהוותה של העיר והתפתחותה עד 1925. במקום הזה הוקמה מצבת־זכרון שעליה חרותים שמות ששים וששת הבונים הראשונים של תל־אביב, וכן תבליט סמלי של תל־אביב בשלשה שלבים, לפי תכניתו של הפסל א. פריבר. מצבה זו חונכה בשנת תשי"א במלאת ארבעים שנה לייסוד תל־אביב ותשעים שנה להולדתו של אבי העיר מאיר דיזנגוף.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.