בקיץ 1935 ביקרתי בכמה ערים באיטליה, ובהן גם בג’ניבה שבאיטליה הצפונית. בעיר זו ראיתי כמה ארמונות ובנינים היסטוריים וגם את בית־העלמין, המצטיין במצבותיו המפוארות ובאנדרטאות־השיש שלו – עבודת פיסול של הפסלים המפורסמים ביותר. בשעת בקורי שם עברתי בכמה סימטאות צרות, שהרסו בהן שורות שלמות של בתים לשם הרחבת הרחובות והקמת בנינים חדישים יותר, אך באחת הסימטאות לעיר העתיקה ראיתי בית קטן מכוסה ירק רב ומטפסים פורחים, המסתירים את הבנין מעין רואים. בבית הזה לא נגעו. זה היה – כפי שסיפרו לי – הבית שבו נולד כריסטוף קולומבוס, המגלה של אמריקה. העיריה והתושבים שמרו על הבנין הקטן הזה מכל משמר.

בבקורי אותה שנה בלונדון, הלכתי אל הסיטי־אוף־לונדון לראות את העיר העתיקה, המשמשת מרכז החיים הכלכליים. בית העיריה, מן הבנינים העתיקים ביותר בעיר זו, היה נתון אז בתקונים. שנה־שנה – הסביר לי מורה הדרך שלי – בודקים את הבית, מחזקים ומתקנים אותו, כדי שימשיך להחזיק מעמד איתן גם בשנים הבאות, כי על־כן בנין עמוס־היסטוריה הוא זה. המלך בכבודו ובעצמו אינו נכנס אל בניני העיריה של הסיטי, בלי נטילת רשות מוקדמת מראש עירית סיטי.

בכל הדברים האלה נזכרתי, בשעה שהחלו בהריסת הבנין הצבורי הראשון של תל־אביב בשדרות רוטשילד – הבית שבו היה מכון־המים הראשון של השכונה, ואחר כך שימש שנים רבות בית הועד של השכונה, וגם של משרדי העיריה הראשונה, עד שמשרדים אלה הועברו בשנת 1925 לרחוב ביאליק.

הריסת הבית נעשתה בעצת מהנדסי העיר, לשם הסרת “מיפגע” שעמד באמצע שדרות רוטשילד וחסם את התנועה. מלחמה נואשת של ותיקי תל־אביב קדמה להריסה זו. הותיקים לא השלימו עם הריסת הבנין, שהיה כעין גוש־היסטוריה של תל־אביב, אך החיים גברו עליהם וניצחה ההנדסה את ההיסטוריה. את אשר הצליחו הערים העתיקות באיטליה ובאנגליה – שמירה על שרידים מעבר – לא הצליחה תל־אביב הצעירה.

בכאב־לב ראו ותיקי העיר את הריסת הבית הצבורי הראשון, ורצוני להציב בזה ציון־זכרון לבית, אשר זכר ממנו נשאר רק (גם זו לטובה!) בצלומים.

בראשית הווסד החברה לבנין בתים “אחוזת בית”, בתמוז תרס"ו, החליטו יוזמיה הראשונים להתקין במושב העירוני החדש הספקת מים משוכללת.

יותר משנתים התחבטו חברי הועד בפתרון הבעיה החיונית הזאת, ובאחת האסיפות הכלליות (בה' כסלו תרס"ט) שנתקיימה ביפו, נבחרה ועדה מיוחדת בת חמשה חברים לעניני הבנין.

בימים ההם לא היה בארץ שום מומחה לבנין ערים. על הזמנת מומחה מארץ אחרת לא חשבו אז, והסתפקו ב“ידענים” מאנשי המקום, אשר התנדבו למלא את התפקיד החשוב בלי לדרוש כל שכר חלף עבודתם.

מובן, שנעשו על־ידי חברי ועדת הבנין כמה וכמה שגיאות טכניות, שקשה היה אחר כך לתקנן, אבל כוונתם היתה רצויה, והם השתדלו במיטב ידיעותיהם למלא את שליחותם באמונה לפי השגתם והבנתם.

בא' שבט תרס"ט הוחלט בישיבת ועדת הבנין למסור את בנין הבאר הראשונה לקבלן יהודי, ומותנה תנאי מפורש, שהעבודה תיעשה בידי פועלים יהודים בלבד.

בתקופה ההיא נבנו כמעט כל הבארות בפרדסים של הערבים, ואפילו של היהודים, על־ידי פועלים ערבים, בגלל שתי סיבות: האחת, שאז חסרו בנאים יהודים, היודעים את מלאכת הבניה של בארות־המים, בעוד שהערבים התמחו היטב במקצוע זה.

הסיבה השניה היתה בהפרש מחירי עבודת היהודים והערבים בסכומים ניכרים למדי. מסביב לשאלה זו נתעוררו וכוחים ממושכים, ולבסוף היתה ההכרעה לצד מצדדי העבודה העברית.

בי“ח שבט תרס”ט נחתמה אמנה בין ועד אחוזת־בית ובין הקבלן קצלר בדבר בנין הבאר הראשונה – היא הבאר אשר בשדרות רוטשילד, בין רחוב הרצל ובין רחוב נחלת־בנימין. גם בנין מגדל־המים הראשון, הוא המגדל שעל אותה באר, ומסר לאותו קבלן.

בעד ההפרש שבין שכר פועלים יהודים לבין שכר פועלים זרים, הוסיף הועד פראנק וחצי לכל מטר בנין. וגם מכונות־ההנעה הוזמנו במקום, בבית־החרושת ליציקה ולבנין מכונות ל. שטיין ושותפיו ביפו.

בית־החרושת הזה העסיק אז למעלה ממאה פועל על טהרת העבודה העברית.

הוזמנו מנוע־נפט בן 4 כחות־סוס, משאבה שתפוקתה 15 מטר מעוקב מים לשעה, שני דודי־ברזל שהכילו 50 מטר מעוקב מים והותקנו כ־1300 מטר צנורות מקוטרים קטנים בני 2 עד 4 צול (כיום קיימים באספקת־המים העירונית 21 מנועים חשמליים בני 1500 כח־סוס, 21 משאבות המספקות 3700 ממ"ע מים, ורשת הצנורות משתרעת לאורך 138000 מטר והקוטר המכסימאלי עולה ל־14 צול). 

למפקח על בנין הבאר ומגדל־המים נתמנה הארדיכל יוסף ברסקי, שהיה אז בעל־המקצוע היחידי בארץ. אחר כך ניהל הוא גם את עבודת בנין הגימנסיה העברית “הרצליה” בתל־אביב.

הבית הצבורי הראשון של תל־אביב. מכון־המים, בית הועד הראשון וכו'.]

לשמחתנו לא היה גבול, כשנתבשרנו באביב תרס"ט, שבבאר נמצאים מים בשפע רב, אשר יספק את התצרוכת לאלפי נפשות. בחירת המקום הצליחה, מפני שזאת היתה הגבעה הגבוהה ביותר בין ערימות החול. הגובה הטופוגראפי של הגבעה עלה למעלה מארבעים מטר מעל פני הים.

כאן חשבו, שזה הגבול הקיצוני לצפונה של השכונה, ואז לא שערו המייסדים הראשונים שעתידה תל־אביב לפרוץ מזרחה, צפונה ודרומה, ושבמרוצת הזמן ימצא מכון־המים הראשון בטבור העיר הגדולה.

העמק, שהשתרע בקירבתה של גבעת הבאר (בין מגדל המים ותחנת “אגד” של עכשיו), הוקצה לשדרות־העצים הראשונות, שנקראו אחר כך “שדרות רוטשילד”.

ההגרלה הראשונה של מגרשי הבנין לששים החברים הראשונים נתקיימה בב' ניסן תרס"ט (חול המועד פסח) בקרבת באר המים, במקום הזה בנוי עכשיו המוזיאון בביתו של דיזנגוף. רבים לא האמינו אז, שבעתיד הקרוב תקום ותיבנה כאן עיר ואם בישראל, הגדולה שבערי ארץ־ישראל.

מתחילה הוקם בנין קטן בשביל באר־המים, ולידו – מגדל־המים עם שני הדודים הקטנים. בתוך מכון־המים הוקצתה פנה קטנה למזכיר היחידי, שעבד כמה שעות ביום במשרד הועד, ושאר הזמן עסק בגבית המסים ופיקוח על הבנינים.

ישיבות הועד התקיימו בימים הראשונים בבתים של חברי הועד עצמם, ואחר כך הוסיפו נדבך על נדבך, עד שהוקמה מעל הבנין של מכון־המים קומה שניה בת 4 חדרים.

קומה זו שימשה למשרדי הפקידות ולישיבות הועד והועדות. במרוצת הזמן נוסף בקומה הראשונה חדר אחד למשרד הדואר, שבו עבד רק פקיד אחד, והוא היה גם מחלק המכתבים.

בשנת תרפ"א הוגדל בנין העיריה בקומה השניה, ולאחר זמן־מה נוספה קומה שלישית, שעל חזיתה הותקן השעון העירוני הראשון מנדבתה של משפחת גולדשמידט.

הוזמנו כמה עשרות פקידים ועשרות פועלים לשרותים צבוריים, והבית הקטן נעשה למוסד העליון של העיר תל־אביב.

בבית זה אירעו כמה וכמה מאורעות חשובים, אשר גרמו להתפתחותה המהירה של תל־אביב: בבנין קטן זה נערכו התקנות הראשונות של תל־אביב, אשר נתקבלו באסיפה הכללית של שנת תרע"ב (בימים ההם היו כל החלטות הועד טעונות אישור סופי באסיפה כללית של תושבי תל־אביב), לפי התקנות הללו התנהלו עניני תל־אביב שנים רבות, עד שנעשתה לעיריה בעלת זכויות מוניציפאליות.

פה, בבנין הזה, תוכנו התכניות הראשונות לבנין העיר, פה דנו בכל הבעיות המדיניות והכלכליות, בשאלות החינוך, התרבות, האמנות ובכל מה שנוגע לביסוסה ולפיתוחה של תל־אביב מכל הבחינות.

ב־11 במאי 1921, נתפרסמה הפקודה הראשונה שנחתמה בידי הנציב העליון, לפיה נעשתה שכונת תל־אביב לעיריה בעלת זכויות מסוימות. מאז בא מיפנה חשוב בהתפתחות תל־אביב, שהיתה כפופה עד אז לגמרי לעירית יפו.

בי“ג אייר תרפ”א החליטה עירית תל־אביב ליסד משטרה עירונית בת 25 שוטרים, ולכסות את הוצאות המשטרה מתקציבה.

זאת היתה המשטרה העברית הראשונה (המשטרה ביתר ישובי הארץ היתה ממשלתית, ומעורבת משוטרים יהודים ולא־יהודים), בעלת חשיבות גדולה מבחינת הבטחון הצבורי. בקיץ 1925 עברה העירית לבית ברחוב ביאליק, והבנין בשדרות רוטשילד נמסר כולו לצרכי המשטרה.

בית ועד תל־אביב בתרפ"ה (1925).

על הגזוזטרה בבית ועד תל־אביב בשדרות רוטשילד, מימין לשמאל: הבארון בנימין אדמונד רוטשילד ורעיתו. ביניהם – מ. דיזנגוף. משמאל לבארונית – נחום סוקולוב.

בחשון תרפ"א הואר בפעם הראשונה בנין העיריה בשדרות רוטשילד במאור חשמלי של האינסטלציה העירונית.

בבנין זה נערכו על־ידי העיריה קבלות פנים רשמיות לוייצמן, לנציב העליון הראשון הרברט סמואל, ללורד אלנבי, לוינסטון צ’רצ’יל, ללורד בלפור, לאחד־העם, לנחום סוקולוב, לבארון אדמונד רוטשילד, לנדבן נתן שטראוס, לבארון פליכס די מנשה, למזכיר האזרחי הראשון של ממשלת א"י גנרל דידס, למזכיר הפינאנסי קולונל ברון, לאלפרד מונד (אחר כך: לורד מלצ’ט), ללורד מילנר ועוד ועוד.

אחרי כל אלה מובן, שותיקי תל־אביב רגשו בראותם כיצד הורסים את הבנין הזה, שבו קשורה התהוותה של העיר והתפתחותה עד 1925. במקום הזה הוקמה מצבת־זכרון שעליה חרותים שמות ששים וששת הבונים הראשונים של תל־אביב, וכן תבליט סמלי של תל־אביב בשלשה שלבים, לפי תכניתו של הפסל א. פריבר. מצבה זו חונכה בשנת תשי"א במלאת ארבעים שנה לייסוד תל־אביב ותשעים שנה להולדתו של אבי העיר מאיר דיזנגוף.

א

לפני הבנות השכונה “אחוזת בית” היו נוהגים בשכונות היהודיות והערביות ביפו לשאוב את המים מן הבארות הקטנות והמזוהמות, שהיו קיימות כמעט בכל חצר סמוך ל“בית הכסא” הפשוט.

מי הבארות הללו היו דלוחים, מלוחים ומלאים כל מיני שרצים, רמשים ותולעים, סמרטוטים וכלי־פח מוחלדים.

בערים, כמו: ירושלים, חברון, חיפה, צפת, טבריה ועוד, היו אוגרים את מי הגשמים בבריכות ובבורות, שהיו בנויים בתוך האדמה ומתחת פני האדמה, ומים אלה שימשו מקור יחידי לכל ימות השנה, מעונת־הגשמים האחת לעונת־הגשמים של השנה הבאה.

גם מים אגורים אלה לא הצטיינו בנקיונם המופתי, ואילו מיסדי תל־אביב הראשונים, בהתחלת תיכון התכנית לבנין פרבר־גנים מודרני, הבינו היטב את הערך הרב של הספקת־מים מסודרת לגבי התפתחות הנקודה הישובית החדשה.

ימים על ימים התחבטו היוזמים הראשונים בפתרון הבעיה החשובה, ולאחר התיעצות עם מומחים מקצועיים באו לידי החלטה מסויימת.

המומחים של הימים ההם חשבו ומצאו, שלשם הספקת־מים סדירה לששים הבתים הראשונים יספיק מכון־מים אחד.

באדר תרס"ט (מארס 1909), הוחל בעבודת הקידוח בשביל הבאר הראשונה בעומק 15 מטר, על יד המקום שנועד לשדרות אשר נקראו במרוצת הזמן – שדרות רוטשילד, על־שם הבארון, “הנדיב הידוע”, מפאריס. נבנה מגדל בגובה 10 מטר, על גבעת חול, שגבהה על פני הים היה 30 מטר, ועל המגדל הוקמו שתי גיגיות־ברזל, שגבהן 6 מטרים ונפחן היה חמשים מטרים מעוקבים. ברחובות הותקנו צנורות בני "2; “3 ו־”4 לאורך 1300 מטר.

המכון הקטן, שהוקם בפרבר “אחוזת בית”, היה למופת בישוב העירוני, וסיפק מים בשפע רב לכל השכונה. בשנה הראשונה להתישבות הבונים הראשונים – חשון־כסלו תר“ע – היו ב”אחוזת בית" 300 נפש.

מכון־המים הראשון השביע את רצון כולם על הצד היותר טוב, ושמם הטוב של מי הפרבר הלך ונפוץ בכל הסביבה.

המים היו מי־תהום טהורים וטעימים, וזה היה אז הישג גדול בישוב העברי העירוני, שעד כה לא השתמש במכון־מים כזה.

תושבי השכונה השתמשו במי המכון לא רק לשתיה ולצרכי בישול, אלא גם לרחיצה בחדרי מקלחות ואמבטיות, לחדרי הנוחיות, לכביסת לבנים, להשקאת גינות הפרחים, העצים והירקות, להרבצת הרחובות והמדרכות וכל יתר המיצרכים.

המים הטובים והזכים של “אחוזת בית” שימשו גורם חשוב להתפתחות השכונה. עם רבוי הבנינים ועם גידול האוכלוסיה הוחלף מנוע־הנפט בן 4 כחות־סוס במנוע־נפט בן 9 כחות־סוס, והמשאבה בעלת תפוקה של 15 ממ“ע הוחלפה במשאבה בעלת תפוקה של 35 ממ”ע מים לשעה.

כן הוחלפו שתי הגיגיות בנות 50 ממ“ע – בשתי גיגיות בנות 150 ממ”ע מים. באופן כזה הוגדלה תפוקת מכון־המים הראשון פי שנים ויותר תוך השנתיים הראשונות.

עם הרחבת תחומי תל־אביב בשנת תרע"ג (1913), הוקם מכון־מים שני על החולות (כיום רחוב אלנבי), עם מנוע־דיזל בן 25 כח־סוס ועם משאבה בעלת תפוקה בשעור 75 מטר מעוקבים מים לשעה.

בתקופת מלחמת־העולם הראשונה (תרע“ד–תרע”ח) נפסקה תנועת הבניה, הוגלו כמה מאות תושבי השכונה, וממילא הוקטנה גם תצרוכת המים.

בגמר המלחמה חודשה תנועת הבניה, עקב שיבת הגולים וחידוש העליה מן החוץ. השכונה נתרחבה והאוכלוסיה רבתה, והוברר ששני מכוני־המים הקיימים אין בהם כדי לספק את כמות־המים הדרושה לישוב המוגדל. בסוף שנת תר"פ גדלה האוכלוסיה פי שנים, ובמקום 2000 בראשית השנה מנתה תל־אביב בסוף השנה 4000 נפש. גם תצרוכת־המים גדלה בהתאם לרבוי התושבים. מכוני־המים החלו לעבוד 14 שעות ליום. ועד תל־אביב פנה למומחים, שיתכנו תכנית להגדלתה של אספקת המים, מתור הכרח שבעית המים היא אחת הבעיות החיוניות ביותר לעתידה של תל־אביב.

הוכנה תכנית בשביל אוכלוסיה בת 10,000 נפש, בזמן שמספר התושבים בתל־אביב היה כארבעת אלפים נפש.

לפי התכנית ניתנה האפשרות להגדילה במרוצת הזמן עד 25,000 נפש.

בימים ההם היתה זאת העזה גדולה לחלום על ישוב כה עצום במשך הזמן.

ובעוד ועד תל־אביב עסוק בעיבוד התכניות להגדלת הספקת־המים לעתיד הקרוב, פרצו מאורעות־הדמים בסוף ניסן תרפ"א (מאי 1921), אשר פגעו הרבה בשכונות היהודיות שביפו. ואז פנו יהודי “נוה־שלום” והשכונות הערביות הקרובות בבקשה למועצת תל־אביב לספק להם מים ממכוני־המים, הקיימים בתחומי תל־אביב.

באותו פרק־זמן, יצאו מאות משפחות יהודיות מיפו ושכונותיה, והתישבו במאות אהלים וצריפי־עץ בתוך תל־אביב וסביבתה.

ב

עקב הגדלתה של תצרוכת־המים, החלו המכונים לעבוד יומם ולילה בלי הפסקה. אולם מאמץ זה לא הספיק למלא את דרישת האוכלוסיה המוגדלת.

בינתים נתארגנו כמה קבוצות, שהתכוננו לגשת לבנין שכונות חדשות.

אחדות מהן אמרו להתקין לעצמן מכוני־מים נפרדים מחוץ למפעל־המים הקיים בתל־אביב.

יש להודות, כי חלק חשוב מן הקבוצות הבין, כי הפירוד וההתבדלות מצד קבוצים קטנים יביאו לידי הפסד ממון רב וגם לא יתן את הספוק הדרוש לצבור צרכני המים.

בארצות המפותחות נהוג, שכל השרותים הצבוריים, ובפרט הספקת המים, מרוכזים במוסד אחד, אפילו בערים הגדולות ביותר מרוכזים מפעלי־המים בשלטונות המוניציפאליים, לשם הקטנת הוצאות ההחזקה ולשם הקלת הפיקוח הסניטארי על מקורות המים וכו'.

כדי להמנע מזה, שכל רחוב או כל שכונה קטנה יתקינו לעצמם בארות, מגדלי־מים ורשת צנורות, העלולים לגרום להסגת גבול, לפיזור הכחות ולסכסוכים בלתי־פוסקים, הציעה מועצת־העיר לממשלה, שתאשר לה זכות מונופולין שיש לכל עיריה על השרותים הצבוריים.

מושל־המחוז הסכים לכך, ובשנת 1921 הרשה, בהתאם לסעיף ד' של חוקת תל־אביב, לפרסם חוק־עזר שלפיו כל השרותים להספקת מים ומאור, וכן לתעול, נקיון וכו‘, הם מונופולין וחובה לעיריה בתוך תחומיה. שום איש פרטי או חברה אינם רשאים להוציא אל הפועל מפעלים כגון אלה, בלי רשיון מיוחד בכתב מצד העיריה, שבתחומיה נמצאים המגרשים או הבתים, שלהם אומרים לספק את המים וכו’.

עם פרסום חוק־העזר היה ברור לתושבים, כי למועצת העיר תל־אביב, כלכל העיריות, יש זכות מונופולין על סדור האינסטלציות והשרותים הצבוריים, ועל סמך זה הודיעה עירית תל־אביב לאמור:

א) כל בעלי המגרשים, הרוצים לקבל מים ממפעל־המים, הקיים בתל־אביב, צריכים לבוא בדברים עם הנהלת ההספקה ולשלם מה שיושת עליהם לפי מרחק המקום וקוטר הצנורות.

ב) לאחר שתיערך תכנית כללית לתעול ולביוב ולהספקת מים של כל העיר, יוכרח כל בונה בית להתאים את תכנית הבנין שלו אל תכנית התעול ותכנית מפעל המים העירוני.

ג) אסור למישהו למכור מים לאחר, או לסדר הספקת מים בלי נטילת רשות ממועצת־העיר.

ד) אסור לכל קבוצה של קוני מגרשים לסדר לעצמה הספקת מים בלי הסכמה מוקדמת שיל מועצת העיריה.

מלבד זה נתפרסם חוק־עזר על מס הצנורות בנוסח זה: "מועצת עירית תל־אביב מודיעה, כי ביום 6.4.1926 אישר המזכיר הראשי של ממשלת ארץ־ישראל את התקון לפקודת עירית תל־אביב שנתפרסם בעתון הרשמי, גליון מס' 16, מיום 16.4.26, בנוסחה זו: "מצווים בזה, על־פי המלצת מושל המחוז של ירושלים, הנגב ושל מועצת עירית יפו, שסעיף 5 (1) מן הצו שניתן בהתאם לפקודת המועצות המקומיות של תל־אביב, יהיה כדלקמן: נוסף על המסים והארנוניות המפורטים בסעיף 5 (1) בצו מיום 11 לחדש מאי 1921, רשאית המועצה המקומית של תל־אביב להטיל את המסים דלקמן בעד הנחת הצנורות להספקת מים ולגבותם מבעלי המגרשים, אשר דרכם עוברים הצנורות, בין שהמגרשים בנויים ובין שהם פנויים:

א) אם היחס הוא למעלה מארבעה למאה – 2 גרושים לאמה מרובעת, בתוספת מס בשעור 40 גרוש לכל מטר אורך בחזית או לכל חלקה הימנו, נוסף על 4% בתנאי שבשום מקרה לא יהיה המס על כל מגרש פחות מעשר לירות מצריות (אז היתה קיימת בארץ־ישראל רק הלירה המצרית).

ב) אם היחס של אורך החזית הפונה לרחוב אל המטרים המרובעים של שטח המגרש אינו למעלה מארבעה למאה – 2 גא"י לאמה מרובעת.

על־ידי הטלת מס־הצנורות ניתנה האפשרות להרחיב את רשת הצנורות ולהגדיל את מכוני־המים, כדי לספק את הדרישות המרובות מצד הקבוצות והשכונות החדשות, שרבו והלכו מזמן לזמן.

ג

עם סיפוחן ואיחודן של השכונות הקיימות “נוה שלום”, “נוה צדק”, “אוהל משה”, “מחנה יוסף”, “מחנה ישראל”, “מחנה יהודה”, “כרם התימנים” ו“מרכז בעלי מלאכה” א‘, ועם התחלת הבנין של השכונות החדשות, כגון: “תל־נורדוי”, “נורדיה”, “שכונת צ’לינוב”, “מאה שערים”, “נחלת יצחק”, “מרכז מסחרי” א’, “גאולה” וכו' – הלכה וגדלה הדרישה למים בכמות מוגדלת פי כמה.

נוצר, איפוא, צורך הכרחי להגדיל את מכוני־המים שהיו קייימים בשדרות רוטשילד וברחוב אלנבי, ולהוסיף מכוני־מים חדשים.

בקיץ תרפ“ב הוציא מפעל־המים 2200 ממ”ע בכל יום. אז נחשבה כמות זו למכסימאלית. לפי חשבון זה עלתה התצרוכת היומית ל־220 ליטר מים לכל נפש.

מפעל־המים נעשה עורק החיים בשביל תל־אביב ויושביה, והתפתחות העיר היתה קשורה בהגדלת מפעל־המים.

עקב התפתחותה המהירה של תל־אביב, הוכרחה עירית תל־אביב להגדיל מפעם לפעם את הספקת המים פי כמה. מבחינת השמוש במים יכולה תל־אביב להתחרות בערים התרבותיות והמפותחות, הרי לדוגמה טבלת שמוש במים בכמה מכרכי עולם (הטבלה היא מלפני שנת 1914):

עיר	שימוש במים
1) פאריס	114 ליטר לנפש ליום
2) לונדון	114 ליטר לנפש ליום
3) ברלין	141 ליטר לנפש ליום
4) קהיר	140 ליטר לנפש ליום
5) אלכסנדריה	164 ליטר לנפש ליום
6) מינכן	223 ליטר לנפש ליום
7) ציריך	191 ליטר לנפש ליום
8) תל־אביב	300 ליטר לנפש ליום

הטבלה הנ"ל מוכיחה למדי, שתושבי תל־אביב התרגלו, מראשית הווסד השכונה, להשתמש בכמויות גדולות של מים.

הרמה התרבותית של כל ישוב נמדדת גם לפי מידת השמוש במים ובסבון. מתוך שעירית תל־אביב שאפה תמיד לנקיון ותנאים סניטריים מופתיים בבתים, בחצרות וברחובות, לא הקפידה המועצה על השמוש הגדול במים.

בינתיים נתאשר הזכיון של פנחס רוטנברג לניצול מי הירקון והירדן, לשם השקאה ויצירת כח־הנעה חשמלי למכונות. מועצת העיר תל־אביב היתה מן הראשונות, שנכנסה במשא ובמתן עם בעל הזכיון לשם קבלת כח חשמלי בשביל מפעל־המים והארת הרחובות. תחנת־הכח הראשונה הוקמה על־ידי חברת החשמל לארץ־ישראל מיסודו של רוטנברג בתל־אביב, ובחודש יולי 1923 הוארו בפעם הראשונה רחובות תל־אביב על־ידי תחנת־הכח של חברת החשמל לארץ־ישראל.

בספטמבר 1923 החלה החברה לספק זרם חשמלי להנעת מכוני־המים של עירית תל־אביב ומאז החלה תקופה חדשה בהתפתחות מפעל־המים העירוני שהלך וגדל משנה לשנה. התצרוכת הגדלה והולכת של המים בתל־אביב, מראשיתה ועד שנת 1947 (השנה שבה נכתב מאמר זה), משתקפת מתוך הטבלה הבאה:

בשנת	הוצאו מבארות תל־אביב
1909/10	20,700 ממ"ע
1921	360,000 ממ"ע
1926	1,856,627 ממ"ע
1931	2,453,273 ממ"ע
1936	8,068,375 ממ"ע
1941	12,674,884 ממ"ע
1947	32,163,376 ממ"ע

לעומת מכון־מים אחד בשנת 1909 שסיפק 15 ממ“ע מים לשעה, היו קיימים בשבת 1947 בתל־אביב 30 מכוני־מים, שתפוקתם כ־4000 ממ”ע לשעה. בחדשים הראשונים של 1948 נוספו לתל־אביב כמה מכוני־מים קטנים ביפו ובפרברים והכפרים הנטושים שצורפו לתל־אביב – שרונה, שיח’־מואניס, סלמה ואבו־כביר שתפוקתם כמה מאות מטרים מעוקבים מים לשעה. מנועי־החשמל בתחוּמי תל־אביב בלבד, עלו ב־1947 ל~2000 כח־סוס לעומת 4 כוחות־סוס בשנת 1909.

מקורות המים בתל־אביב ובאגפיה הם מי־תהום. עומק הקדיחות מ־25 עד 165 מטר. תפוקת הקדיחות אינה שווה בכל הבארות, המספקות מ־80 עד 250–300 ממ"ע מים לשעה.

רשת הצנורות אשר ארכה בשנת 1909 היה – 1300 מטר, השתרעה בשנת 1947 לאורך 179,177 מטר, מלבד 10,616 מטר צנורות קטנים. רשת הצנורות בתל־אביב הלכה ונתרחבה עם הרחבת גבולות העיר. מפעל־המים של תל־אביב הוא הגדול שבכל מפעלי־המים בערי הארץ.

למען אלה אשר יבואו לכתוב את תולדות תל־אביב, וגם למען אלה הלומדים את תולדות עירנו מראשיתה, ראוי לספר את הדברים הבאים על התפתחות המסים של תל־אביב (הדברים נכתבים במארס 1940):

בשנה הראשונה להתישבות בבתים הראשונים של תל־אביב, בראשית תר"ע, התלבט ועד אחוזת־בית, ואחר כך ועד תל־אביב, בחיפוש מקורות־הכנסה לשם כיסוי ההוצאות של השרותים הצבוריים: בנין כבישים ומדרכות, הספקת מים, הארת הרחובות, נקיון הרחובות והחצרות, נטיעות צבוריות, שמירה יומית ולילית, ועוד.

לכאורה, צריכה היתה עירית יפו לדאוג לשרותים הנ"ל, מפני שהפרבר תל־אביב נמצא בשיפוטה של העיר יפו. אולם בימים ההם התנהלו השרותים העירוניים ביפו באופן פרימיטיבי מאד. הספקת מים עירונית לא היתה קיימת אז, כי אם בכל חצר היתה באר בעומק 2–3 מטרים, ואת המים הדלוחים שאבו בפחי־נפט או בכדי־חרש באמצעות חבל. הרחובות הוארו בעששיות־נפט במרחקים גדולים בין עששית לעששית, שבדרך־כלל היו מפוחמות בפיח ולא נתנו כל אור. להחזקת נקיון ברחובות לא דאגה עירית יפו, אלא כל בעל־בית נאלץ לטאטא בכבודו ובעצמו את המדרכה הבלתי־מרוצפת שליד חזית ביתו, ואת אשפת הבית הזה זורק דרך החלונות מן הבית לרשות הרבים, לרחוב ולמדרכה. הלכלוך והזוהמה בסימטאות יפו היה ריחם נודף למרחוק בתקופה ההיא.

תושבי יפו לא ידעו טעמם של תשלומי מסים עירוניים, פרט למס ה“וורקו” (מס הבתים), שהיה נגבה על־ידי פקידי הממשלה התורכית מבעלי־הרכוש בלבד.

ראשוני תל־אביב, שהקפידו על הנקיון ועל השרותים הצבוריים, לא יכלו איפוא לבטוח בחסדיה של עירית יפו, והחליטו להטיל על עצמם את השרותים העירוניים.

לשם כך נקראה אסיפה כללית של תושבי תל־אביב, בעשרה באדר א' תר"ע (פברואר 1910). באסיפה זו קבעו את הסדר של הערכת המסים על היסודות, כדלהלן:

א) לפי כמות האדמה המיועדת לגינה;

ב) לפי מיכסת הנפשות המתגוררות בכל בית.

בהמשך האסיפה הכללית, מיום כ“ד אדר תר”ע, הוחלט על הפרטים הנוגעים לתשלומי המסים:

1. מכל 1000 אמה מרובעת של שטח המגרש – תשלום חדשי בסך 7.5 פראנקים (בערך 280 מילים ארצישראליים).

2. לצרכי החזקת השכונה תשלום בסך 6 פראנקים (230 מא"י) לחודש מכל בעל־בית.

3. על מגרש פנוי, שלא נבנה עדיין, חל תשלום חדשי בסך 1.5 פראנק (55 מא"י);

4. להוצאות ריצוף הרחובות הוטל על כל בעל־בית תשלום של 6 פראנקים במשך 4 חדשים.

באסיפה הכללית מיום ו' כסלו תרע"א, הוחלט לגבות 1% מכל קניה או מגרש בגבולות שטח תל־אביב, והתושבים קיבלו עליהם ברצונם הטוב את המס הנוסף, ושילמו את כל הארנוניות לא מתוך כפיה ואונס כי־אם ביד נדיבה.

ההוצאות עלו אז לחודש:

הספקת המים	250 פראנק לחודש (כ־10 לא"י)
השמירה	170 פראנק לחודש (כ־6.5 לא"י
ההנהלה ונקיון	140 פראנק לחודש (כ־5.5 לא"י
ס"ה	560 פראנק לחודש 21 לא"י

בימים ההם לא היו מסי השכונה נגבים באמצעות גובים, אלא חשבונות היו נשלחים מטעם הועד לכל בעל בית או שכן. אגב, בראשית תרע"ח היו בתל־אביב כ־56 משפחות של בעלי הבתים עצמם, וכשש משפחות של שכנים.

המסים חלו איפוא בעיקר על בעלי הרכוש.

באסיפה הכללית, שהיתה בעשרה בכסלו תרע"א, נבחר ועד חדש, הוא הועד הראשון של תל־אביב, שכן עד אז שימש הועד האחרון של אחוזת־בית.

הועד החדש של תל־אביב קבע את דרגת המסים כדלהלן:

1) שכר מים פראנק אחד (37 מא"י) מכל אלף אמה מגרש;

2) 30 סנטים מכל מאה אמה שטח־בנין ועשרים סנטים מכל נפש;

3) שכר־שמירה – שבעים סנטים מכל אלף אמה מגרש, וחמשים סנטים מכל מאה אמה שטח־בנין.

4) שכר־נקיון – חמשה־עשר סנטים מכל נפש;

5) להוצאות ההנהלה והמשרד – חמשים סנטים מכל אלף אמה מגרש ועשרים וחמשה סנטים מכל מאה אמה שטח־בנין. ומלבד כל המסים הללו – גם 1% מן ההכנסה של כל בית.

ההוצאות גדלו, ובמקום 560 פראנק לחודש עלו באותו זמן ל־685 פראנק לחודש, בערך 27 לא"י.

פירוט ההוצאה החדשית:

אספקת מים	275 פראנק לחודש
שמירה (3 שומרים בתוך השכונה, ואחד במעבר של מסילת־הברזל)	240 פראנק לחודש
הנהלה ומשרד	110 פראנק לחודש
נקיון	60 פראנק לחודש
ס"ה	685 פראנק לחודש

לאסיפה הכללית, שהתקיימה בכ“ט כסלו תרע”ב, הגיש הועד תקציב של 1000 פראנק לחודש, להוצאות צבוריות רגילות. הנאספים התנגדו להגדלת התקציב של הועד והביעו חשש, שברבות הימים יגיע תקציב ההוצאה עד עשרים וחמשה אלף פראנק לשנה – כ־1000 לא"י.

תל־אביב התחילה עולה מדרגת שכונה לדרגת עיר, ועם עליה זו עלה גם תקציבה.

וכך אנו רואים, שלשנת תרע"ד הוגש תקציב שנתי של יותר משלשים אלף פראנק, היינו:

הספקת המים – 7140 פראנק; הספקת המאור – 1180 פ‘; החזקת השמירה – 4600 פ’; החזקת הנקיון– 3400 פ‘; השגחה סניטארית –1200 פ’; מהנדס עירוני – 2500 פ‘; תקון השדרות והשגחה על הנטיעות – 720 פ’; תקון הכבישים – 260 פ‘; הנהלה ומשרד – 3000 פ’; צרכי צבור – 5500 פ‘; הוצאות שונות – 1000 פ’; ס"ה 30,500 פראנק, היינו: פי חמשה לגבי התקציב של תרע"א.

עם גידול תל־אביב והתרחבותה, ועם רבוי הצרכים העירוניים, הלכו וגדלו המסים שהוטלו על בעלי הרכוש, על העסקים ועל השכנים.

שיטת המסים פשטה צורה ולבשה צורה, וקיבלה את יציבותה בהמשך הזמן. גם בקביעת שנת־הכספים היו חליפות ותמורות.

משנת 1910 עד שנת 1922 נחשבה שנת־התקציב מתשרי עד תשרי, ואילו בשנים 1922–1926 נחשבה שנת־התקציב מאפריל עד אפריל, בשנים 1927–1931 בא שנוי, וחישבו את שנת־התקציב מינואר עד ינואר. החל משנת 1932 ואילך שוב נחשבה שנת־התקציב מאפריל עד אפריל, כדוגמת שנת־הכספים הקיימת במוסדות הממשלה ויתר העיריות בארץ.

בשנים הראשונות נבנה תקציב תל־אביב על שלשה יסודות עיקריים: הבית, המגרש והתושב.

ההערכה היתה נעשית שנה־שנה לפי מספר אמות המגרש, לפי מספר האמות המרובעות המכוסות בנין ולפי מספר הנפשות. הוצאות המים נפלו: חצי על המגרשים, הרבע על הבתים ורבע על הנפשות. הוצאות השמירה חלו רק על הבתים. הוצאות ההנהלה חלו אף הן רק על הבתים. הוצאות הנקיון היו רק על הנפשות, והמגרשים הפנויים היו נחשבים כאילו היו בנויים על שליש שטחם.

שיטה מסובכת זו בחלוקת המסים היתה מעסיקה את חברי הועד שנה־שנה, ורק בשנת תר"פ הוחלט לבטל את השיטה הקודמת ולסדר את ההערכה באופן כזה: כל הכספים הדרושים למלוי התקציב נחלקו לשלשה חלקים שווים: שליש על הבתים, שליש על המגרשים הבנויים, ושליש על הנפשות.

באסיפה הכללית מיום י“ג וי”ד טבת תר"ם (תחילת 1920) הוחלט על המסים הבאים:

א. מס הבתים: כל בית משלם לשכונה שנים לאלף ( 2%) משוויו.

ב. מס המגרשים הפנויים: כל מגרש פנוי משלם לשכונה שנים למאה (2%) משוויו.

ג. מס שכר הדירה. כל דירה בין שהדייר הוא בעל־הבית ובין שהוא שכן – משלם מס ארבעה למאה (4%) משכר־הדירה.

ד. מס הנפשות: כל נפש מתושבי השכונה משלמת חצי לירה לשנה.

על יסוד ההחלטה הנ“ל הוגש תקציב לשנת תרפ”א כדלהלן:

סעיף	הכנסה:
מכירת מים ללא חברים ולבנינים	1200 לי"מ1
הארת בתים פרטיים בחשמל	6002
מס בתי מלון, חנויות ועסקים	500
שמירת החנויות	200
מס מכוניות	100
דמי כניסה מחברים חדשים	3003
שכר דירה מבתי הועד	5004
מס מכירות ומשכנתאות	6005
אישור תכניות ותעודות ספר־האחוזה	700
השתתפות העבודות הצבוריות בהנהלה וטכניקה	1700
מס בתים 2% מסך 600,000 לי"מ	1200
מס מגרשים פנויים 2% מסך 100,000 לי"מ	2000
מס שכר דירה 4% מסך 35,000 לי"מ	1400
מס הנפשות 50 גרוש לנפש מ־3000 נפש	1500
ס"ה	12500 לי"מ

אחר כך הונהג מס חוזים להשכרת דירות. מתחילה 1%, אחר כך %½, ולבסוף %¼ משכר הדירה השנתי. מס זה השתלם על־ידי המשכיר והשוכר באופן שווה.

בחוזה היו מפרשים, מי נושא בעול תשלום מס הנפשות ומס שכר־הדירה לפי הסכם הדדי בין שני הצדדים המעונינים.

האסיפה הכללית היתה בוחרת שנה־שנה ועדת הערכה, ועל יסוד קביעת הערכתה היו גובים את המסים מן המשכירים והשוכרים לפי תנאי החוזה.

עם קבלת הזכויות המשפטיות ביום 11 במאי 1921, מתחילה תקופה חדשה בהתפתחותה של תל־אביב, ומועצת תל־אביב קיבלה את זכויותיה הראשונות כמוסד עירוני המטיל מסים על התושבים.

עם גידול העיר התפתחו גם השרותים הצבוריים, כגון: חנוך ותרבות, בריאות צבורית, בטחון צבורי וכו', בהתאם לכך גדל והלך אף תקציבה של עירית תל־אביב.

נוצר איפוא צורך חיוני לחפש מקורות־הכנסה חדשים, ולשם כך הנהיגו אז מס משטרה, מס מכל חנות חדשה (בשעור 10–20 לי"מ מכל חנות), מס שלטים, מסי משקלות, מסי כלי־רכב, מס השתתפות ברווחים של בעלי הרכוש (מכל מוכר בית או מגרש 3 גרושים מכל אמה), מסי רשיונות עירוניים, מסי בריאות, מסי חנוך, מסי בנין, מסי דרכים, מס שעשועים ועוד ועוד.

בתקופה ידועה היה קיים בתל־אביב מס פרוגרסיבי בהתאם למספר החדרים, שהיו תפוסים על־ידי משלמי המסים.

לדוגמה אציין את שיטת המסים בשנת תרפ"ב (1922):

שיטת המיסים	גרושים לחודש
מכל אמה מרובעת של שטח הבנין	7
מכל 100 אמה מרובעת של שטח המגרש	2.3
מכל נפש	2
מדירה בת חדר אחד	6.5
מדירה בת 2 חדרים	12.5
מדירה בת 3 חדרים	25
מדירה בת 4 חדרים	42
מדירה בת 5 חדרים	62.5
מדירה בת 6 חדרים	87.5
מדירה בת חדרים 7	117
בעל מגרש אחד שלם	5 לי"מ לשנה
בעל 2 מגרשים שלם	10 לי"מ לשנה
בעל 3 מגרשים שלם בעד כל מגרש נוסף	12 לי"מ לשנה

מבחינה זו דינו של בית כמגרש, והמס עלה באופן פרוגרסיבי.

מס השכנים עלה ל־40 גרוש מכל חדר לשנה. מטבח, חדר הרחצה ומרתף לא נחשבו לחדרים ביחס לתשלומי המס.

בראשית 1922 בוטל מס הגולגולת, והמסים נגבו לפי גודל המגרש ושטח הבנין.

המסים הנ"ל היו עולים מ־5% עד 7% משכר הדירה. את מס הבתים והדירות היו מחויבים לשלם בעלי הבתים והשכנים בהתאם לתנאי החוזה שביניהם. שכן שהשכיר חלק מדירתו לדיירי־משנה, חלה אחריות תשלומי המסים לעיריה על השכן (המשכיר), והעירייה לא ניהלה חשבונות של גבית מסים עם דיירי־משנה. 

ועד תל־אביב בשנת תרפ"ג.

בשורה הראשונה (מימין לשמאל): אחד־העם, מ. דיזנגוף, ד"ר ב. מוסינזון, י. א. שלוש

בשורה השניה (כנ"ל): ד“ר ח. זלוצ’יסטי, א. ל. אסתרמן, ד. איזמוז’יק, ד”ר א. מבשן (מזכיר העיריה) ד. סמילנסקי (המפקח הכללי בעירית תל־אביב

בשורה השלישית (מן הצד): י. רוקח]

במשך שנים מספר קיבלה עירית תל־אביב חלק מהכנסות המכס ביפו.

בשנים הראשונות (1921/22) היה תקציבה של עירית תל־אביב טעון אישור פורמאלי מטעם עירית יפו, ולמעשה היתה עירית תל־אביב המחוקקת והמוציאה לפועל את החלטותיה בלי תלות מעירית יפו.

כדאי להביא כאן כמה סעיפי הכנסות בשנת 1923/24 (אפריל 1923–מארס 1924):

1) מס בתים בתל־אביב 5220 לי"מ; 2) מס מגרשים בתל־אביב 1824; 3) מס דירות בתל־אביב 4494;

4) מס בתים ודירות בשכונות 3431; 5) אישור חוזים לשכר דירה 326; 6) אישור תכניות בנין 914; 7) מים לבנין 2972;

8) מס החנויות (רשות לפתוח חנות) 1579; 9) מים לשתיה ולשמוש ביתי 1875; 10) מכירת חשמל למאור בבתים 461;

11) מס דרכים 628; 12) מס שווקים 809; 13) מס משטרה (מכל חדר) 348; 14) רשיונות עירוניים וסניטריים 1092;

15) עבודות צבוריות שונות 273; 16) שכר דירה 352; 17) מכס על־ידי עירית יפו 4200; 18) זכיונות (הקאזינו ובתי המרחצאות) 960; 19) מס העסקים 536; 20) מס השלטים 197; 21) מס המשקלות 50; 22) מס משקאות חריפים 256; 23) מס אופנים, סבלים, רוכלים, מצחצחי נעלים וכו' 173; 24) דמי חבר 1870; 25) אשורי תעודות, מכירות וקניות 1019; 26) רשיונות שונים 752; 27) קנסות 36; 28) הכנסות שונות 108; 29) רווח ממכירת רכוש 2077; ס“ה 38832 לי”מ.

מתוך טבלת ההכנסות בולטים הסעיפים של מסים ישרים ושל מסים בעקיפין.

משנת 1930 עד 1934 נגבה מס הבית בשעור 5% מהכנסות שכר הדירה לפי הערכה כללית של כל אזור ואזור.

מינואר 1934 העלו את מס הבתים ל־6% משכר הדירה.

זולת זה היה קיים “מס השרותים” (חנוך ובריאות) שנקבע משנת 1930 עד 1934 בשעור 7% משכר הדירה.

מינואר 1934 העלו את המס האחרון עד 8%.

מס הבית משתלם בעיקר על־ידי בעלי הרכוש, ולעתים גם על־ידי השכנים לפי הסכם בין בעל הבית והשכן.

“מס השרותים” משתלם ברובו הגדול על־ידי מחזיקי הדירות (בעל הבית והשכן). במקרים ידועים חלים כל המסים על משכירי הדירות לפי הסכם הדדי.

שיטת המסים נשתנתה כבר כמה פעמים ורק בשנים האחרונות היא יותר יציבה.

רמת המסים עלתה בשנים האחרונות בכמה אחוזים:

עם התמזגות ועד הקהילה עם העיריה, גובה העיריה “מס כנסת” בשעור %½2.

ההערכה מסתדרת שנה שנה על־ידי ועדת ההערכה הממונה לשם כך, וההערכה היא אינדיבידואלית.

מקובל למוד את תהליך התפתחותה ותרבותה של כל עיר לפי תקציב הכנסותיה והוצאותיה וחלוקתו לסעיפיו השונים.

מבחינה זו עולה תל־אביב על כל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה.

השתתפותה של הממשלה (ממשלת־המנדט הבריטית) בתקציבה של עירית תל־אביב תופסת מקום לא חשוב – בערך 8%.

הממשלה משתתפת בעיקר בהוצאות בית־החולים ובהחזקת המשטרה העירונית.

על גידול התקציב בתל־אביב מאלפים המספרים דלהלן:

שנה	היה תקציב ההוצאה
1910(השנה הראשונה להתישבות תל־אביב)	2500 לא"י
1914	כ־4500 לא"י
1925	52953 לא"י
1930	74898 לא"י
1940	528000 לא"י

חשוב לציין כאן, שלפי תקציבי הערים המרכזיות ירושלים, חיפה ויפו, מוציאות העיריות הנ“ל 70–80 גרוש לנפש בשנה, בעוד שעירית תל־אביב מוציאה מתקציבה השנתי האחרון לערך 2.800 לא”י לכל נפש.

ראוי גם להדגשה מיוחדת, שהסעיפים חנוך ובריאות תופסים את חלק הארי בתקציבה של עירית תל־אביב, והם עולים בכמותם על תקציביהן של 23 העיריות הנמצאות בארץ כולה.

מכאן ראיה, שהרמה התרבותית של תל־אביב עולה פי כמה על הרמה של יתר העיריות בארץ.

1. בעל בית שביתו נערך ב־2000 לי“מ (אז השתמשו בארץ בלירה המצרית), וגר בביתו בלי להשכיר חדרים, ומשפחתו בעלת 3 נפשות, שילם בשנת תרפ”א את המסים הבאים:

א. מס הבתים 2% מן הסך 2000 לי"מ	4.000 לי"מ
ב. מס שכר דירה 4% מן הסך 80 לי"מ	3.200 "
ג. מס הנפשות – 3 נפשות	1.500
——	ס“ה 8.700 לי”מ

בשנת תר“פ שילם הנ”ל 6.600 לי"מ.

2. בעל־בית שיש לו 2 בתים אשר הוערכו ב־6000 לי“מ ובהם 6 דירות. הנ”ל משכיר 5 דירות וגר בדירה אחת. לבעל־הבית יש 3 נפשות ולכל שכן 5 נפשות. בעל־הבית מקבל שכר־דירה מכל שכן 100 לי“מ לשנה, והדירה נחשבת אף היא ל־100 לי”מ לשנה. בעל־בית זה שילם בשנת תרפ"א:

א. מס הבתים 2% מסך 6000 לי“מ 12.000 לי”מ

ב. מס שכר דירה 4% מסך 100 לי"מ –.4 "

ג. מס הנפשות שלו – 3 נפשות 1.000 "

ד. מס הנפשות של השכנים – 25 נפש 12.500

ס“ה 30.000 לי”מ

בשנת תר“פ שילם הנ”ל 25.000 לי"מ.

בתמוז תרס"ו (יולי 1906) נבחר ביפו הועד הראשון של “אחוזת־בית” בן חמשה חברים, ואני זכיתי להיות אחד מן החמישיה.

חברי הועד חילקו ביניהם את התפקידים, כמו: מזכירות, רכישת חברים, גבית הכספים, הנהלת משא־ומתן עם מוכרי הקרקעות ועם המוסדות, הזמנת ישיבות וכו'. עבודתי העיקרית היתה: עריכת פרוטוקולים וכתיבת מכתבים. כל חברי הועד, וכותב הטורים בתוכם, מילאו את תפקידיהם בהתנדבות.

בשנת תרס"ז (1907), עם רבוי העבודה המשרדית, הוחלט להזמין מזכיר בשכר של 30 פראנק לחודש (1.250 לא"י). לאחר שנה קיבל המזכיר הוספה של 10 פראנק לחודש והעבודה התנהלה כסדרה.

בהתקרב הזמן להתחלת הבניה (בקיץ תרס"ט – 1909), דרש ועד “אחוזת־בית” מן המזכיר, שישגיח גם על ישור החולות ועל הקמת הבנינים הראשונים. המזכיר היה בר־אורין, ידע יפה עברית, ערך הפרוטוקולים ואת המכתבים בסגנון מלוטש, אולם שבילי הבניה, יישור החולות וסלילת דרכים לא היו נהירים לו.

באחד הימים הגיש המזכיר את התפטרותו מרצונו הטוב, והועד הזמין מזכיר אחר, אשר התמצא גם בהלכות בניה. משכורתו החדשית היתה 60–80 פראנק לחודש, ואחר כך קיבל הוספה של 20 פראנק, ובסך־הכל 100 פראנק לחודש (4 לא"י). יש להודות, כי בימים ההם היתה רמת־החיים ירודה, ובמאה פראנק לחודש יכולה היתה להתקיים משפחה קטנה.

בשנה השניה להתישבות המייסדים והבונים הראשונים, היה מנגנון ועד תל־אביב מצורף: ממזכיר שעסק גם בהנהלת החשבונות, גובה שהיה גם קופאי, מכונאי אחד שהשגיח על מכון־המים הראשון והיחיד, והוא היה גם המפקח על רשת הצנורות ומדליק את הפנסים ועששיות־הנפט ברחובות (חשמל עדיין לא היה בארץ). בשבתות ובחגים היה גם “שבתאי” ערבי, שמילא את מקומו של המכונאי היהודי. בלילה היו 2–3 שומרים בשכר, ועל ידם 2 שומרים מתנדבים מבין המתיישבים הראשונים, אשר שמרו משקיעת השמש ועד זריחתה. ביום היה מנקה אחד ברחובות, אשר היה נראה תמיד מצויד במטאטא על שכמו מן הבוקר ועד הערב. כן היה עוד עובד אחד, שניקה את החצרות והוציא את האשפה מן הפחים והובילה אל מחוץ לתל־אביב בעגלה רתומה לסוס. במרוצת הזמן נתקבל גם שמש, שעמד על משמרתו מן הבוקר ועד הערב במשרד הועד, בחינת “שומר הסף”.

לאחר שנתים, עם סיפוח השכונות “נחלת־בנימין” ו“חברה חדשה” לתל־אביב, גדל המנגנון ונתקבלו עוד שנים – מנהל־חשבונות וגובה. כך התנהלו הענינים בועד תל־אביב משנת 1909 ועד 1914.

במלחמת־העולם הראשונה שפרצה באחד באבגוסט 1914 ונסתיימה בנובמבר 1918, לא גדל המנגנון. להיפך, הוא פחת והלך משנה לשנה עד כדי כך, שבזמן הגירוש מתל־אביב, בערב פסח תרע"ז (אפריל 1917), נשאר עם ראש הועד מ. דיזנגוף רק מזכיר אחד, אשר הלך אתו יחד עם כל גולי תל־אביב ויפו. דופק החיים בתל־אביב נפסק לגמרי בתקופת הגירוש הכללי, ורק צעירים אחדים מבין תושבי תל־אביב התנדבו לשמור על הרכוש של הבונים והמתיישבים הראשונים.

עם סיום מלחמת־העולם הראשונה שבו הגולים לתל־אביב, החלו לתקן את בתיהם העזובים, לנקות את החצרות ואת הרחובות והחיים שבו למסלולם. נבחר ועד חדש מבין אזרחי ותושבי תל־אביב, וכמובן שכולם עבדו מתוך התנדבות בראשותו של מ. דיזנגוף.

כעבור זמן־מה נוספו פקידים ועובדים אחדים. את נקיון הרחובות והחצרות מסר הועד לקבלן פרטי, אשר העסיק תחילה מנין פועלים. ואחר כך גדל מספרם לשני מנינים ויותר. לשם הכשרת השכונות לתנועת הבניה נגש הועד ליישור החולות של המגרשים הפנויים, לבנין כבישים ומדרכות, להגדלת הספקת המים ועוד.

עד שנת 1921 היו עניני תל־אביב נחתכים על פי ועדים, שנבחרו באסיפות כלליות של התושבים, והללו קיבלו ברצון את מרותם של הועדים, אשר למעשה לא היה לתקנותיהם שום תוקף חוקי. עם בוא הממשלה האזרחית האנגלית לארץ, ניתנה לתל־אביב חוקה מיוחדת של חבר־עיר (Township לפי המונח האנגלי), שנבחר באפריל 1922 בבחירות כלליות, ישרות, יחסיות וחשאיות. ומאז בא מיפנה חשוב בהתפתחותה של תל־אביב.

תנועת הבניה גדלה בממדים רחבים, תחומי תל־אביב התרחבו לכל רוחותיהם, האוכלוסיה רבתה במידה ניכרת מאד, נפתחו מחלקות ראשיות כגון: מזכירות מרכזית, מחלקת חשבונות וגזברות, הנדסה לכל סעיפיה, נקיון ופיקוח סניטארי, וטרינארית, בריאות, מים ומאור, נטיעות, רשיונות, חינוך ותרבות, משפטים, פיקוח עירוני, מסים, גבית חובות, נכסי העיריה, עזרה סוציאלית, בטחון צבורי, שיכון, מס שעשועים, מם עסקים, עתון רשמי עירוני.

בינואר 1934, נתפרסמה חוקת העיריות וגם תל־אביב נכללה ברשת הכללית והוכתרה בתואר עיריה רשמית (Municipal Corporation) ככל יתר הערים בארץ־ישראל, עם כל הזכויות והחובות של אלה.

ומאז ועד היום מתנהלות מחלקות העיריה על־ידי פקידים ראשיים, “מנהלים”, בגדר החוקים העירוניים הקיימים בארץ, ובהתאם להחלטות ולהוראות הניתנות מטעם חברי המועצה הנבחרת, ובראשה – ראש העיר.

בהתאם לגידול העיר והתרחבותה, ריבוי מספר הבתים והחדרים וגידול האוכלוסיה, הלך ורב מספר הפקידים והפועלים, המורים והגננות, הרופאים והאחיות הרחמניות ויתר העובדים לכל סוגיהם. בסוף 1947 – בזמן שבה נכתבו דברים אלה – אנו מוצאים בעירית תל־אביב 22 מחלקות ראשיות, וגם מספר מחלקות־משנה המטפלות בכל ענפי המשק העירוני.

בשנת 1947, השנה האחרונה של המנדט הבריטי ותקומתה של מדינת ישראל, מנתה העיריה בכל השירותים העירוניים 2,932 עובדים קבועים, לפי הסוגים דלהלן:

נוסף על כך היו באותה תקופה בשירות העירית כמה מאות פקידים ופועלים זמניים. ומלבד זה העובדים בשרותים ובעבודות המבוצעות על־ידי העירית עצמה – הן מוסרת העירית עבודות רבות (ביוב, בנין כבישים, יישור חולות, חפירות, הקמת בנינים ועוד) לקבלנים פרטיים, המעסיקים בעבודות עירוניות אלו מאות עובדים לכל מקצועותיהם.

לשם ביטוח עובדי העיריה לסוגיהם מפני מקרי אסון, ומתן הלוואות לחברים, קיימות שתי קופות־תגמולין, מהן אחת לפקידים והשניה ליתר העובדים (פועלים וכו'). הראשונה נוסדה באבגוסט 1922 על־ידי 36 פקידים, ובאפריל 1947 היו בה 931 חבר, והמחזור השנתי היה כ־2,750.000 לא"י (לירה איי"ת שווה ללירה שטרלינג).

קופת העובדים (בסוג “עובדים” כלולים פועלים וכל אלה שאינם עובדי־משרדים) נוסדה בשנת 1933 על־ידי 101 עובדים, ובאפריל 1947 עלה מספרם ל־902, והמחזור השנתי למעלה מ־700.000 לא"י.

הכספים של שתי הקופות מצטברים, מחמשה אחוזים שהפקידים והעובדים מפרישים ממשכורתם, ומתשלום מקביל של העיריה. היקף פעולותיהן של שתי הקופות מתרחב משנה לשנה והן ממלאות תפקיד חשוב בחיי הפקיד והעובד.

עירית תל־אביב היא בשנים האחרונות המוסד הגדול ביותר ממין וה בכל הארץ, גם באופיה המיוחד וגם בהיקפה. תקציבה של עיריה זו עולה על תקציביהן של כל העיריות והמועצות המקומיות גם יחד, ובכלל זה של הערים הגדולות שבארץ – ירושלים, חיפה, יפו ועוד.

עירית תל־אביב ממלאה תפקידים ושירותים כאלה שבערים אחרות הייתה ממשלת הארץ מכסה מתקציבה היא, או שהשרותים אינם קיימים. צרכי כל עיר מותאמים לרמת־תרבותם של התושבים. שלושת הסעיפים העיקריים – חינוך, בריאות צבורית ועזרה סוציאלית – מהווים מחצית תקציבה של עירית תל־אביב, בעוד השתתפות הממשלה בתקציב הזה קטנה מאד.

לעירית תל־אביב לא היה מה ללמוד מן העיריות הקיימות בארץ. להיפך, בהרבה ענינים הולכות כיום העיריות הוותיקות והחדשות בעקבות העיריה הצעירה, שצורת שלטונה מתוקנת ומשוכללת מזו שלהן. אף העיריות, אשר מעבר לים, לא תמיד יכלו לשמש דוגמה מאלפת לעירית תל־אביב, שצמחה וגדלה בתנאים מיוחדים ושונים בהרבה מתנאי הארצות, שרמת התרבות של תושביהן גבוהה למדי.

התנאים הארצישראליים הניחו את חותמם המיוחד על המוסד העירוני הזה, וכל מה שתיקן וחידש במשך שנות קיומו נובע בעיקר מתוך הנסיון הרב שרכש לו תוך עשרות שנות קיומו.

נבחרי העיריה מתחלפים מפרק לפרק, והם הרי מקדישים רק חלק קטן מזמנם לעיריה מתוך התנדבות (פרט לחברי הנהלת העיריה), בעוד שהפקידים והפועלים נתמחו במקצועם וסוג עבודתם על הצד הטוב ביותר, ורכשו להם נסיון רב בשירותים העירוניים הגדלים והולכים משנה לשנה.

ואם תל־אביב צועדת בראש ערי ארץ־ישראל ומושבותיה, והגיעה עד הלום בהישגיה העצומים בכל שטחי התפתחותה המוצלחת – הרי יש להודות ולהכיר, כי חלק הארי בהתקדמותה של העיר העברית הראשונה נטלו על עצמם מנהלי המחלקות עם עוזריהם ועובדיהם, המשכללים את כל השירותים החיוניים. תל־אביב מפתיעה את כל רואיה ומבקריה ברמתה התרבותית הגבוהה, בסדריה המופתיים והנאים. היא ממלאה תפקידים ממלכתיים כמו המדינה בדרך, ואפילו יריבינו ושונאינו בעל כרחם עונים אמן.

אין כל ספק, כי הצלחתה של עירית תל־אביב תלויה הרבה במרץ, ביזמה, במסירות ובכשרון היצירה של מנגנון הפקידים ועובדי העיריה לכל סוגיהם המסועפים.

מונח על שולחני ספר השנה של עירית תל־אביב לשנת תש"ב, והתוספת המוקדשת לשנת העשרים של המועצה הראשונה.

ספר־השנה מלא, כאלה שקדמו לו, סקירות ודינים וחשבונות מפורטים בצירוף טבלאות ותמונות על הפעולות המעשיות והכספיות בכל מחלקות העיריה והמוסדות החשובים בה בשנת תש"ב.

מזלה של המועצה העברית הראשונה גרם לה, שנולדה בעצם מאורעות־הדמים שהתחוללו במאי 1921, ואילו ראשית פעולותיה בהיקף רחב הוחלו באפריל 1922, לאחר בחירות המועצה הראשונה.

יובל העשרים לקיום המועצה העירונית חל בשנה השלישית למלחמת־העמים האיומה, זמן שאינו מתאים לחגיגות פומביות. בשנים כתיקונן היה המאורע החשוב הזה מוצא לו בוודאי הד רב בתל־אביב ומחוצה לה, ואפילו בתפוצות הגולה, כיון שבפעם הראשונה בתולדות עמנו לאחר חורבן הבית, ניתן לנו הגרעין של ממשלה עצמית. בפעם הראשונה בעולם המודרני נעשה קבוץ עברי לרשות מוניציפאלית מיוחדת, לעיר חפשיה החיה על חוקיה ותקנותיה, ואשר ראשיה מקרבה יצאו על־פי בחירות חפשיות.

אולם בימים טרופים אלה אין השעה מתאמת לכך. ראוי היה בהזדמנות זו להרחיב את הדבור על מועצת העיר העברית הראשונה והתפתחות העיריה על עשרות מחלקותיה.

אחד מגילויי ההתפתחות של העיר העברית, הם דברי־פרסומה הרשמיים של עירית תל־אביב.

תל־אביב היא העיר הראשונה בארץ, שהחלה מפרסמת דו"חות מודפסים לצבור על פעולותיה.

בשנים הראשונות לבנין תל־אביב – משנת 1909 עד 1920 – הסתפק ועד השכונה בפרסום דינים־וחשבונות שנתיים בתוך חוברות קטנות וצנומות. מפרק לפרק היה הועד מפרסם מודעות וכרוזים לתושבים, שהיו מודבקים ברחובות על לוחות השכונה. בכרוזים היה הועד מודיע על אסיפות כלליות של השכונה, על הוראות סניטאריות, השמירה הצבורית ומאורעות אחרים הנוגעים לחיי השכונה.

בשנת תר"פ הוציא ועד תל־אביב את החוברת הראשונה “תל־אביב – עיריה”. החוברת נדפסה בדפוס היחיד והראשון ביפו (בתל־אביב לא היה עדיין שום דפוס) – דפוס א. איתן וס. שושני (כיום חברת דפוס שושני בע"מ, תל־אביב), מחבר החוברת – ראש העיר מאיר דיזנגוף – הוכיח את הצורך הדחוף בהשגת זכויות מוניציפאליות והדגיש את הערך החשוב, לגבי התפתחותה של תל־אביב, שיש ביצירת אשראי אפותיקאי לבעלי הרכוש בתל־אביב.

עם תום שנת־הכספים, נתפרסם באותו דפוס דו“ח מעשי וכספי לסוף תר”פ, כבר אז היה מורגש חוסר בכתב־עת קבוע, אשר יהיה מוקדש לבעיות המוניציפאליות של הישוב, שנתעוררו עם התכוננותה של הנקודה המוניציפאלית העברית הראשונה.

לשם כך נעשו כמה נסיונות, ומפעם לפעם הוציא ועד תל־אביב ואחריו עירית תל־אביב, חוברות בודדות.

בחוברות הללו נדפסו החלטות ועד תל־אביב ומועצת עירית תל־אביב, תקציבים ומאזנים שנתיים, ולפרקים נתפרסמו גם מאמרים מקצועיים. חברי המערכת היו: מ, דיזנגוף, ש. בן־ציון, ד"ר י. מהרשק וכותב הטורים האלה.

עם גידול העיר וריבוי הענינים בעיריה הוחלט להוציא כתב־עת קבוע בשם “ידיעות עירית תל־אביב”. לשם ביצוע ההחלטה הנ“ל הוזמן הסופר והעתונאי ש. טשרנוביץ, ומאלול תרפ”ה (1.9.1925) החלו לצאת בעריכתו חוברות בודדות, אחת לשבועיים, ואחת לחודש. בחוברות אלו נתפרסמו בעיקר פרוטוקולים של ישיבות המועצה העירונית וידיעות רשמיות אחרות.

מניסן תרפ“ט ועד קיץ תרצ”ב חלה הפסקה בהופעת העתון.

בארבע שנים אלו התרחבה העיר תל־אביב לכל ארבע רוחותיה, וגם האוכלוסיה רבתה וגדלה באופן בלתי־צפוי, ועם גידול העיר נוצרו כמה וכמה בעיות עירוניות, שדרשו את הסברתן ופרסומן בחוגים רחבים.

בתוקף הצורך החיוני החליטה העיריה לחדש את “ידיעות עירית תל־אביב”, ולשם זה הוזמן כעורך הסופר והעתונאי א. ז. בן־ישי.

החוברת הראשונה של ה“ידיעות” המחודשות הופיעה בעריכתו בתשרי תרצ"ג (אוקטובר 1932), ומאז יוצא העתון לאור בקביעות אחת לחודש, בצורה משוכללת ומשופרת, כדוגמת העתונים המוניציפאליים של עיריות ותיקות ומפותחות באירופה ובאמריקה.

“ידיעות עירית תל־אביב” בגלגולן החדש ערוכות בטעם, בכשרון רב וביד קפדנית של עורך מנוסה, ואין בהן ה“יבשות” המצויה כרגיל בעתונים רשמיים.

הירחון משקף במאמרים, בידיעות, בטבלאות, בדיאגרמות ובתמונות את גידולה והתפתחותה המהירה של תל־אביב בכל ענפי החיים הכלכליים, הבריאותיים, הסוציאליים, התרבותיים, החנוכיים, האמנותיים ועוד. ומשום שזהו לפי שעה העתון המוניציפאלי היחידי בארץ קבע הירחון מדורים קבועים לידיעות על החיים המוניציפאליים בכל הארץ ובארצות אחרות. בירחון מתפרסמים גם מאמרים על עניני העיר ומפעליה מאת נבחרי העיריה, מנהלי המחלקות, סופרים, אנשי מקצוע ועוד.

לירחון יצאו מוניטין בארץ ובחוץ־לארץ, ומאמרים רבים נכתבו עליו בהזדמנויות שונות, שבהם ניתנה הערכה חיובית על צורתו ותכנו.

מערכת העתון הרשמי משמשת גם לשכת־עתונות קבועה, שבה מתרכזים עניני העתונות, העריכה והפרסום של עירית תל־אביב.

חוברות מוגדלות של העתון מוקדשות מפעם לפעם למאורעות עירוניים חשובים, ובכל שנה מעניקה המערכת ספר־שנה, שבו מתפרסמים דו"ח כספי ומעשי של העיריה לפי שנת־הכספים, סקירות סטאטיסטיות על חיי העיר וחומר רב אחר לקריאה ולעיון מקצועי.

גם בימי חירום נשמר הצביון היפה והמגוון של הירחון. השתא – תש"ג – זכינו לספר־שנה גדול מלא וגדוש חומר היסטורי, שמושי וסטאטיסטי, סקירות כלליות, זכרונות, מאמרים ספרותיים ועוד ועוד.

כשאנו משווים את החוברות של התקופה הראשונה על מאמריהן וטבלאותיהן ועל “השגותיהן” הצנועות – לחוברות של התקופה האחרונה, אנו רואים בחוש ומרגישים, עד היכן התקדמה והתפתחה העיר העברית בתקופת עשרים שנה. ביחוד מרגישים את הדבר אלה שעמדו ליד עריסת העיר הזאת, וכאבו את כאביה בגלגולים השונים.

העיר תל־אביב רשאית בצדק להתגאות בהישגיה הגדולים בכל השטחים בתקופת עשרים שנה, ובהם גם בכלי־מבטאה הרשמי, שהנו הראשון והיחידי בכל הארץ ואולי גם במזרח הקרוב.