א    🔗

לפני הבנות השכונה “אחוזת בית” היו נוהגים בשכונות היהודיות והערביות ביפו לשאוב את המים מן הבארות הקטנות והמזוהמות, שהיו קיימות כמעט בכל חצר סמוך ל“בית הכסא” הפשוט.

מי הבארות הללו היו דלוחים, מלוחים ומלאים כל מיני שרצים, רמשים ותולעים, סמרטוטים וכלי־פח מוחלדים.

בערים, כמו: ירושלים, חברון, חיפה, צפת, טבריה ועוד, היו אוגרים את מי הגשמים בבריכות ובבורות, שהיו בנויים בתוך האדמה ומתחת פני האדמה, ומים אלה שימשו מקור יחידי לכל ימות השנה, מעונת־הגשמים האחת לעונת־הגשמים של השנה הבאה.

גם מים אגורים אלה לא הצטיינו בנקיונם המופתי, ואילו מיסדי תל־אביב הראשונים, בהתחלת תיכון התכנית לבנין פרבר־גנים מודרני, הבינו היטב את הערך הרב של הספקת־מים מסודרת לגבי התפתחות הנקודה הישובית החדשה.

ימים על ימים התחבטו היוזמים הראשונים בפתרון הבעיה החשובה, ולאחר התיעצות עם מומחים מקצועיים באו לידי החלטה מסויימת.

המומחים של הימים ההם חשבו ומצאו, שלשם הספקת־מים סדירה לששים הבתים הראשונים יספיק מכון־מים אחד.

באדר תרס"ט (מארס 1909), הוחל בעבודת הקידוח בשביל הבאר הראשונה בעומק 15 מטר, על יד המקום שנועד לשדרות אשר נקראו במרוצת הזמן – שדרות רוטשילד, על־שם הבארון, “הנדיב הידוע”, מפאריס. נבנה מגדל בגובה 10 מטר, על גבעת חול, שגבהה על פני הים היה 30 מטר, ועל המגדל הוקמו שתי גיגיות־ברזל, שגבהן 6 מטרים ונפחן היה חמשים מטרים מעוקבים. ברחובות הותקנו צנורות בני "2; “3 ו־”4 לאורך 1300 מטר.

המכון הקטן, שהוקם בפרבר “אחוזת בית”, היה למופת בישוב העירוני, וסיפק מים בשפע רב לכל השכונה. בשנה הראשונה להתישבות הבונים הראשונים – חשון־כסלו תר“ע – היו ב”אחוזת בית" 300 נפש.

מכון־המים הראשון השביע את רצון כולם על הצד היותר טוב, ושמם הטוב של מי הפרבר הלך ונפוץ בכל הסביבה.

המים היו מי־תהום טהורים וטעימים, וזה היה אז הישג גדול בישוב העברי העירוני, שעד כה לא השתמש במכון־מים כזה.

תושבי השכונה השתמשו במי המכון לא רק לשתיה ולצרכי בישול, אלא גם לרחיצה בחדרי מקלחות ואמבטיות, לחדרי הנוחיות, לכביסת לבנים, להשקאת גינות הפרחים, העצים והירקות, להרבצת הרחובות והמדרכות וכל יתר המיצרכים.

המים הטובים והזכים של “אחוזת בית” שימשו גורם חשוב להתפתחות השכונה. עם רבוי הבנינים ועם גידול האוכלוסיה הוחלף מנוע־הנפט בן 4 כחות־סוס במנוע־נפט בן 9 כחות־סוס, והמשאבה בעלת תפוקה של 15 ממ“ע הוחלפה במשאבה בעלת תפוקה של 35 ממ”ע מים לשעה.

כן הוחלפו שתי הגיגיות בנות 50 ממ“ע – בשתי גיגיות בנות 150 ממ”ע מים. באופן כזה הוגדלה תפוקת מכון־המים הראשון פי שנים ויותר תוך השנתיים הראשונות.

עם הרחבת תחומי תל־אביב בשנת תרע"ג (1913), הוקם מכון־מים שני על החולות (כיום רחוב אלנבי), עם מנוע־דיזל בן 25 כח־סוס ועם משאבה בעלת תפוקה בשעור 75 מטר מעוקבים מים לשעה.

בתקופת מלחמת־העולם הראשונה (תרע“ד–תרע”ח) נפסקה תנועת הבניה, הוגלו כמה מאות תושבי השכונה, וממילא הוקטנה גם תצרוכת המים.

בגמר המלחמה חודשה תנועת הבניה, עקב שיבת הגולים וחידוש העליה מן החוץ. השכונה נתרחבה והאוכלוסיה רבתה, והוברר ששני מכוני־המים הקיימים אין בהם כדי לספק את כמות־המים הדרושה לישוב המוגדל. בסוף שנת תר"פ גדלה האוכלוסיה פי שנים, ובמקום 2000 בראשית השנה מנתה תל־אביב בסוף השנה 4000 נפש. גם תצרוכת־המים גדלה בהתאם לרבוי התושבים. מכוני־המים החלו לעבוד 14 שעות ליום. ועד תל־אביב פנה למומחים, שיתכנו תכנית להגדלתה של אספקת המים, מתור הכרח שבעית המים היא אחת הבעיות החיוניות ביותר לעתידה של תל־אביב.

הוכנה תכנית בשביל אוכלוסיה בת 10,000 נפש, בזמן שמספר התושבים בתל־אביב היה כארבעת אלפים נפש.

לפי התכנית ניתנה האפשרות להגדילה במרוצת הזמן עד 25,000 נפש.

בימים ההם היתה זאת העזה גדולה לחלום על ישוב כה עצום במשך הזמן.

ובעוד ועד תל־אביב עסוק בעיבוד התכניות להגדלת הספקת־המים לעתיד הקרוב, פרצו מאורעות־הדמים בסוף ניסן תרפ"א (מאי 1921), אשר פגעו הרבה בשכונות היהודיות שביפו. ואז פנו יהודי “נוה־שלום” והשכונות הערביות הקרובות בבקשה למועצת תל־אביב לספק להם מים ממכוני־המים, הקיימים בתחומי תל־אביב.

באותו פרק־זמן, יצאו מאות משפחות יהודיות מיפו ושכונותיה, והתישבו במאות אהלים וצריפי־עץ בתוך תל־אביב וסביבתה.

 

ב    🔗

עקב הגדלתה של תצרוכת־המים, החלו המכונים לעבוד יומם ולילה בלי הפסקה. אולם מאמץ זה לא הספיק למלא את דרישת האוכלוסיה המוגדלת.

בינתים נתארגנו כמה קבוצות, שהתכוננו לגשת לבנין שכונות חדשות.

אחדות מהן אמרו להתקין לעצמן מכוני־מים נפרדים מחוץ למפעל־המים הקיים בתל־אביב.

יש להודות, כי חלק חשוב מן הקבוצות הבין, כי הפירוד וההתבדלות מצד קבוצים קטנים יביאו לידי הפסד ממון רב וגם לא יתן את הספוק הדרוש לצבור צרכני המים.

בארצות המפותחות נהוג, שכל השרותים הצבוריים, ובפרט הספקת המים, מרוכזים במוסד אחד, אפילו בערים הגדולות ביותר מרוכזים מפעלי־המים בשלטונות המוניציפאליים, לשם הקטנת הוצאות ההחזקה ולשם הקלת הפיקוח הסניטארי על מקורות המים וכו'.

כדי להמנע מזה, שכל רחוב או כל שכונה קטנה יתקינו לעצמם בארות, מגדלי־מים ורשת צנורות, העלולים לגרום להסגת גבול, לפיזור הכחות ולסכסוכים בלתי־פוסקים, הציעה מועצת־העיר לממשלה, שתאשר לה זכות מונופולין שיש לכל עיריה על השרותים הצבוריים.

מושל־המחוז הסכים לכך, ובשנת 1921 הרשה, בהתאם לסעיף ד' של חוקת תל־אביב, לפרסם חוק־עזר שלפיו כל השרותים להספקת מים ומאור, וכן לתעול, נקיון וכו‘, הם מונופולין וחובה לעיריה בתוך תחומיה. שום איש פרטי או חברה אינם רשאים להוציא אל הפועל מפעלים כגון אלה, בלי רשיון מיוחד בכתב מצד העיריה, שבתחומיה נמצאים המגרשים או הבתים, שלהם אומרים לספק את המים וכו’.

עם פרסום חוק־העזר היה ברור לתושבים, כי למועצת העיר תל־אביב, כלכל העיריות, יש זכות מונופולין על סדור האינסטלציות והשרותים הצבוריים, ועל סמך זה הודיעה עירית תל־אביב לאמור:

א) כל בעלי המגרשים, הרוצים לקבל מים ממפעל־המים, הקיים בתל־אביב, צריכים לבוא בדברים עם הנהלת ההספקה ולשלם מה שיושת עליהם לפי מרחק המקום וקוטר הצנורות.

ב) לאחר שתיערך תכנית כללית לתעול ולביוב ולהספקת מים של כל העיר, יוכרח כל בונה בית להתאים את תכנית הבנין שלו אל תכנית התעול ותכנית מפעל המים העירוני.

ג) אסור למישהו למכור מים לאחר, או לסדר הספקת מים בלי נטילת רשות ממועצת־העיר.

ד) אסור לכל קבוצה של קוני מגרשים לסדר לעצמה הספקת מים בלי הסכמה מוקדמת שיל מועצת העיריה.

מלבד זה נתפרסם חוק־עזר על מס הצנורות בנוסח זה: "מועצת עירית תל־אביב מודיעה, כי ביום 6.4.1926 אישר המזכיר הראשי של ממשלת ארץ־ישראל את התקון לפקודת עירית תל־אביב שנתפרסם בעתון הרשמי, גליון מס' 16, מיום 16.4.26, בנוסחה זו: "מצווים בזה, על־פי המלצת מושל המחוז של ירושלים, הנגב ושל מועצת עירית יפו, שסעיף 5 (1) מן הצו שניתן בהתאם לפקודת המועצות המקומיות של תל־אביב, יהיה כדלקמן: נוסף על המסים והארנוניות המפורטים בסעיף 5 (1) בצו מיום 11 לחדש מאי 1921, רשאית המועצה המקומית של תל־אביב להטיל את המסים דלקמן בעד הנחת הצנורות להספקת מים ולגבותם מבעלי המגרשים, אשר דרכם עוברים הצנורות, בין שהמגרשים בנויים ובין שהם פנויים:

א) אם היחס הוא למעלה מארבעה למאה – 2 גרושים לאמה מרובעת, בתוספת מס בשעור 40 גרוש לכל מטר אורך בחזית או לכל חלקה הימנו, נוסף על 4% בתנאי שבשום מקרה לא יהיה המס על כל מגרש פחות מעשר לירות מצריות (אז היתה קיימת בארץ־ישראל רק הלירה המצרית).

ב) אם היחס של אורך החזית הפונה לרחוב אל המטרים המרובעים של שטח המגרש אינו למעלה מארבעה למאה – 2 גא"י לאמה מרובעת.

על־ידי הטלת מס־הצנורות ניתנה האפשרות להרחיב את רשת הצנורות ולהגדיל את מכוני־המים, כדי לספק את הדרישות המרובות מצד הקבוצות והשכונות החדשות, שרבו והלכו מזמן לזמן.

 

ג    🔗

עם סיפוחן ואיחודן של השכונות הקיימות “נוה שלום”, “נוה צדק”, “אוהל משה”, “מחנה יוסף”, “מחנה ישראל”, “מחנה יהודה”, “כרם התימנים” ו“מרכז בעלי מלאכה” א‘, ועם התחלת הבנין של השכונות החדשות, כגון: “תל־נורדוי”, “נורדיה”, “שכונת צ’לינוב”, “מאה שערים”, “נחלת יצחק”, “מרכז מסחרי” א’, “גאולה” וכו' – הלכה וגדלה הדרישה למים בכמות מוגדלת פי כמה.

נוצר, איפוא, צורך הכרחי להגדיל את מכוני־המים שהיו קייימים בשדרות רוטשילד וברחוב אלנבי, ולהוסיף מכוני־מים חדשים.

בקיץ תרפ“ב הוציא מפעל־המים 2200 ממ”ע בכל יום. אז נחשבה כמות זו למכסימאלית. לפי חשבון זה עלתה התצרוכת היומית ל־220 ליטר מים לכל נפש.

מפעל־המים נעשה עורק החיים בשביל תל־אביב ויושביה, והתפתחות העיר היתה קשורה בהגדלת מפעל־המים.

עקב התפתחותה המהירה של תל־אביב, הוכרחה עירית תל־אביב להגדיל מפעם לפעם את הספקת המים פי כמה. מבחינת השמוש במים יכולה תל־אביב להתחרות בערים התרבותיות והמפותחות, הרי לדוגמה טבלת שמוש במים בכמה מכרכי עולם (הטבלה היא מלפני שנת 1914):

הטבלה הנ"ל מוכיחה למדי, שתושבי תל־אביב התרגלו, מראשית הווסד השכונה, להשתמש בכמויות גדולות של מים.

הרמה התרבותית של כל ישוב נמדדת גם לפי מידת השמוש במים ובסבון. מתוך שעירית תל־אביב שאפה תמיד לנקיון ותנאים סניטריים מופתיים בבתים, בחצרות וברחובות, לא הקפידה המועצה על השמוש הגדול במים.

בינתיים נתאשר הזכיון של פנחס רוטנברג לניצול מי הירקון והירדן, לשם השקאה ויצירת כח־הנעה חשמלי למכונות. מועצת העיר תל־אביב היתה מן הראשונות, שנכנסה במשא ובמתן עם בעל הזכיון לשם קבלת כח חשמלי בשביל מפעל־המים והארת הרחובות. תחנת־הכח הראשונה הוקמה על־ידי חברת החשמל לארץ־ישראל מיסודו של רוטנברג בתל־אביב, ובחודש יולי 1923 הוארו בפעם הראשונה רחובות תל־אביב על־ידי תחנת־הכח של חברת החשמל לארץ־ישראל.

בספטמבר 1923 החלה החברה לספק זרם חשמלי להנעת מכוני־המים של עירית תל־אביב ומאז החלה תקופה חדשה בהתפתחות מפעל־המים העירוני שהלך וגדל משנה לשנה. התצרוכת הגדלה והולכת של המים בתל־אביב, מראשיתה ועד שנת 1947 (השנה שבה נכתב מאמר זה), משתקפת מתוך הטבלה הבאה:

לעומת מכון־מים אחד בשנת 1909 שסיפק 15 ממ“ע מים לשעה, היו קיימים בשבת 1947 בתל־אביב 30 מכוני־מים, שתפוקתם כ־4000 ממ”ע לשעה. בחדשים הראשונים של 1948 נוספו לתל־אביב כמה מכוני־מים קטנים ביפו ובפרברים והכפרים הנטושים שצורפו לתל־אביב – שרונה, שיח’־מואניס, סלמה ואבו־כביר שתפוקתם כמה מאות מטרים מעוקבים מים לשעה. מנועי־החשמל בתחוּמי תל־אביב בלבד, עלו ב־1947 ל~2000 כח־סוס לעומת 4 כוחות־סוס בשנת 1909.

מקורות המים בתל־אביב ובאגפיה הם מי־תהום. עומק הקדיחות מ־25 עד 165 מטר. תפוקת הקדיחות אינה שווה בכל הבארות, המספקות מ־80 עד 250–300 ממ"ע מים לשעה.

רשת הצנורות אשר ארכה בשנת 1909 היה – 1300 מטר, השתרעה בשנת 1947 לאורך 179,177 מטר, מלבד 10,616 מטר צנורות קטנים. רשת הצנורות בתל־אביב הלכה ונתרחבה עם הרחבת גבולות העיר. מפעל־המים של תל־אביב הוא הגדול שבכל מפעלי־המים בערי הארץ.