נשאר לי עוד רק לדבר על השפעתו של בן גבירול על חכמי היהודים והנוצרים בדורות הבאים אחריו ועל גורל־ספרו “מקור־חיים”, שרק זה לא כבר זכה לתרגום עברי שלם¹.

כבר הבאתי² את הדברים הקשים של ר' אברהם אבן דאוד על “מקור־חיים” ועל מחברו ונסיתי לבאר את סבתם. ספר, שפילוסוף יהודי כזה מתיחס אליו כך, היה קודם זמנו וחוץ למקומו, וקשה היה לצפות, שישפיע הרבה על בני־דורו והדורות הקרובים אליו. ואמנם, אין לדמות כלל את השפעתו של מקור־חיים" אל זו של “האמונות והדעות” לרס"ג, או של “הכוזרי” לר' יהודה הלוי, או אפילו של “חובות הלבבות” לרבנו בַּחְיי, ואין צורך לומר אל השפעתו של ספר כ“מורה־נבוכים”. כל הספרים הללו עסקו בשאלות הדת־בכלל ובשאלות־היהדות בפרט ונתחברו בכיוון הכללי של תקופתם. “מקור־חיים” האנושי־הכללי הוא “יוצא־דופן” בתוך כל הספרים הללו; וספר כזה אינו בונה אָב לכנסיה פילוסופית חדשה בישראל³ – אף־על־פי־כן לא נשאר רשב“ג מחוסר השפעה ידועה, אף השפעה ישרה ומדעת, על החכמים והפילוסופים, שבאו אחריו המשורר משה בן עזרא, שכמו שראינו, היה מתנדנד בין הערצת־רשב”ג ובין גינויו ואף פילוסוף בעצם לא היה, מביא בספרו הנקרא בעברית “ערוגות־הבושם”⁴ כמה וכמה מקומות פילוסופיים מ“מקור־חיים”. ר' אברהם אבן עזרא, הפרשן הגדול והחוקר המופלא, מושפע בכל השקפותיו הפילוסופיות והפסו’כולוגיות מבן גבירול ומביא את שמו כמה וכמה פעמים בכבוד גדול. מושפע ממנו יותר ויותר הוא הפילוסוף ר' יוסף אבן צדיק (מת בקורדובה בשנת 1149), בעל הספר “עולם קטן”, שבו הוא משתמש ב“מקור־חיים” במקומות הרבה.

ואולם מיד אחר הרמב"ם, שהכריע בספרות הפילוסופית של הזמן לטובת אריסטו' ותלמידיו נגד אפלטון והניאואפלטוניים, הולכת השפעתו של גבירול ומתמעטת, עד שהיא נעלמת לגמרה – בכל הנוגע להשפעה מדעת. עדיין משפיע “מקור־חיים” על החכם הקראי ר' אהרן בן יוסף הזקן (לערך 1260–1320), שב“ספר־המבחר” שלו יש השוואה של העולם הזה אל “אֳני שָט בתוך הים” (ה“סירה בים” (navicula in mari –⁵. חשובה מכֵּי היא השפעתו של בן גבירול על המקובל־הפילוסוף של סוף המאה הי"ג, ר' יצחק אבן לטיף⁶, שכמעט אפשר לומר בבטחה, שעל־ידו עברו כמה וכמה מעיקרי־שיטתו של בן גבירול אל הקבלה העיונית.

באותו דור עסק הרבה בפילוסופיה של בן גבירול ר' שם־טוב בן יוסף אבן פַלַקֵירָה (לערך 1224–1290), שלא רק הכניס כמה וכמה ענינים מ“מקור־חיים” אל פירושו המפורסם ל“מורה־נבוכים, של הרמב”ם בשם “מורה־המורה”, אלא גם עשה קיצור עברי מכל הספר הערבי של רשב"ג: ליקט “ליקוטים מתוכו – כל מה שחשב להכרחי בשביל הבנת השיטה הגבירולית (לערך בשנת 1270). כנראה, פעלו עליו דבריו הקשים של הראב”ד של “מקור־חיים”, שאפשר להסתפק בחלק העשירי ממנו (אמנם, כמו שנראה להלן⁷, גם ברומית נעשה קיצור מתרגום ספר זה); והדברים הקשים הללו, אפשר, אף גרמו לכך, שלא נִתַּרגם “מקור־חיים” בשלמותו לעברית מעולם ושהגוף המקורי, הערבי, שלו הלך לאִבּוּד. וכך התחיל “מקור־חיים” משתכח מקרב ישראל.

ר' אברהם בן שמואל אבן חסדאי מכיר את שיטתו של בן גבירול אם נשפוט על־פי הרמזים המרובים עליה שבספרו המפורסם: “בן־המלך והנזיר”⁸, עוד מן הגוף הערבי. לא כן הדבר בנוגע לפירוש־התנ“ך, שנקרא אף הוא “מקור־חיים”, לר' שמואל אבן צרצה מוואַלינסיאה (במאה הי"ד): מה שמובא בו מ”כתר־מלכות" שאוב משיר זה במקורו, אבל מה שמובא בו מ“מקור־חיים” שאוב, קרוב לוודאי, מן ה“ליקוטים”.

ר' ידעיה פניני הבדרשי, שמיחסים לו את חבורו או את תרגומו של “מבחר־הפנינים” שלא בצדק, שהרי כבר הביאו חרוזים ממנו בערבית ר' יהודה אבן תיבון ור' שם־טוב פלקירה (בספר “המבקש”) ור' יוסף קמחי חבר תרגום בחרוזים ממנו בשם “שקל־הקודש”⁹, – מזכיר באגרתו לרשב“א את “תיקון מדות־הנפש” ואינו מזכיר את “מקור־חיים” כלל – מפני שלא הכיר אותו עוד לא במקורו ולא מתוך ה”ליקוטים" או, לדעתי, מפני שחשב למסוכן להזכיר ספר “נזוף” זה בהגנה על החכמה נגד צורריה. ואולם עֵלי בן־יוסף חביליו, ממונזון באַראַגוניה (במאה הי“ד והט”ו), כשהוא מתרגם כמה ספרים של תומאס מֵאקווינו לעברית, מוסר תמיד, במקום שנזכר בהם Avicebron, שם זה בשם העברי אבן גבירול; ובכן עדיין הוא יודע, מי הוא מחבר של “מקור־חיים”, ומכיר כנראה את גוף־הספר. דון יצחק אברבנאל מביא בספריו את שמו של בן גבירול ואת דעותיו; אבל, כנראה, הוא מכיר אותם מתוך ספריו של תומאַס מֵאַקווינו, שאחד מהם תרגם דון יצחק עברית. ורק מתוך ספרי־אחרים מכיר, כנראה, את בן גבירול הרב ר' משה אלמושנינו, שכבר הוזכרה למעלה¹⁰ שמועתו המסופקת בדבר חזרת רשב"ג מדעתו על המלאכים.

יוחנן אלימאנו, שכבר נזכר למעלה¹¹, מביא בפירושו על התורה “עיני־העדה” דברים מ“מקור־חיים של רשב”ג¹².

דון יהודה אברנאל, בנו של דון יצחק, אומר בספרו הפילוסופי, שהוא אנושי־כללי, כ“מקור־חיים” ונשתכח מקרב היהדות כמותו למרות מה שנתרגם עברית:

Come pone il nostro Albenzubron nel suo libro de Fonte Uitae (“כמו שהניח אבן־גבירול שלנו בספרו על מקור החיים”¹³; ואולם המתרגם העברי של ספר זה בשם “וויכוח על האהבה” כבר לא ידע, מי זה “אלבנצוברון שלנו” ומי חבר את הספר “מקור־חיים”, ועל־כן השמיט מלת “שלנו” לגמרה ותרגם: “כמו שהניח אביזיברון בספרו המכונה מקור־חיים”¹⁴. ור' יוסף דילמידיגו, יש"ר מקאנדיאה המפורסם, מזכיר בספריו “נובלות־חכמה” ו“מצרף לחכמה” את הדעות שבספר “מקור־חיים”, אבל כבר הוא חושב את מחברו לפילוסוף ערבי: “ובין הערבים אַויצימברון בספר מקור־חיים”¹⁵. ומאז נשתכח הספר “מקור־חיים” מקרב ישראל כמעט לגמרו. לא רק המקור הערבי הלך לאבוד¹⁶, אלא גם עקבותיהם של ה“ליקוטים” לרש"ט פלקירה לא נודעו.

ו“מקור־חיים”, למרות מה שנכתב ערבית, לא השפיע על הפילוסופים הערביים כמעט כלל. לא כן על הנוצרים. כמסופר למעלה¹⁷, נתרגם ספר זה לרומית, על־פי הצעתו של ההגמון ריימונד מטולידו, על־ידי דומינגו גונדיסאַלווי מתרגומו הספרדי של המומר אבן־דאוד, לערך בשנות 1130 –1150, כמאה שנה אחר פטירתו של בן גבירול. זה היה הספר הפילוסופי הראשון של יהודי כותב ערבית או עברית, שנתרגם רומית – מאורע בתולדות־הפילוסופיה; ואילמלא היו היהודים בני־התקופה שקועים בתיאולוגיה בלבד, היו רואים בזה גם מאורע בתולדות־השפעתה של היהדות על האנושיות והשפעתו של המזרח על המערב. כי היו תוצאות גדולות לתרגום זה: הוא נעשה אחת מאבני־הפינה של האסכולַסטיקה. ואולם השם אבן גבירול נשתבש ונעשה: Aviceebron, Avicebrol, Albenzubron, Avicembrol, כמו ש“אבן סינה” נשתבש ונעשה Avicenna ו“אבן רושד” – Averroes. ומכיון שלא נזכר ב“מקור־חיים” שום ענין עברי ושום שם עברי, נעשה “אביצֶברול” או “אביצֶמברון” עד מהרה “פילוסוף ערבי” או אף “נוצרי”.

מושפע מאבן־גבירול אף אם כבר אינו מזכיר בשמו ובשם “מיקור־חיים”, הוא אלכסנדר מהאַלס (Alexander Halensis), “מלך־התיאולוגים”, שמת בשנת 1245. בספרו Summa universae theologiae כבר הוא מדבר, כרשב"ג, על החומר שבעצמים הרוחנים, אף במלאכים, ואומר, שכל יחס אקטיבי משתייך לצורה וכל יחס פאסיבי – לחומר.

ווילהֶלם מאובֶרן (Guillaume d’Auvergne), ההגמון של פאריס, שמת בשנת 1249, מביא בספריו בשבח גדול את שיטתו של אבן גבירול וקורא לו: “הנעלה שבכל הפילוסופים”. סבתו של יחס נלהב זה לבן גבירול מתבארת בנקל: “ה”רצון" או ה“דבר” או ה“מאמר” (ה“אמרה”), שתופס מקום גדול כל־כך בספרו של בן גבירול, הוא הוא בשביל ווילהלם מאוברן ה“לוגוס” של האיוונגליון ליוחנן – ישו המשיח… ולפיכך אומר ווילהלם מֵאובֶרן על “אביצמברון” בעל Fons Sapientiae (כך הוא קורא ל“מקור־חיים” במקום Fons Vitae על יסוד הדברים שבפתיחתו של הספר המתורגם: Liber Fons Vitae de prima parte Sapientiae, ועל יסוד מה שהרצון נקרא ב“מקור־חיים” גם “חכמה”), שאף־על־פי שהוא ערבי על־פי שמו וסגנונו, ודאי היה נוצרי. מאד אפשר, שאף עובדה זו היתה אחת מן הסבות, שהיהדות דחתה מקרבה את “מקור־חיים” של בן גבירול, כמו שדחתה את פילון בשעתו, שעל־ידי תורת־ה“לוגוס” שלו נעשה יקר וחביב ביותר לאבות הכנסיה הנוצרית הקדומה – שניהם שלא מדעתם ושלא ברצונם.

וגודלי האַסכולַסטיקים הנוצריים עסקו הרבה ב“מקור־חיים”, שחשבוהו לספר, שחבר פילוסוף ערבי, אם לא נוצרי. ביחוד עסקו בו חכמי הכנסיה הנוצרית אלבֶּרטוס הגדול (Albertus Magnus), תומאַס מאַקווינו ויוחנן דוּנְס סְקוֹטוֹס. שני הראשונים התנגדו ל“אביצמברון” בכמה דברים, אבל התיחסו אל שיטתו ברצינות ואליו – בכבוד; ואולם דונס סקוטוס נעשה מעריצוֹ הגמור. ביחוד נתלקחה המחלוקת מחמת דעתו של בן גבירול על המלאכים. כמ שכבר הוּברר למעלה¹⁸, חושב גבירול, – מתוך שאיפתו למונותֵיאיסמוס גמור, – שאך בעצם העליון בלבד וברצון, בתור תכונתו, אין חומר כלל, ואילו בכל שאר הנמצאים, אף בעצמים הפשוטים והעליונים, יש לא רק צורה ורוח, אלא גם חומר דק ועָדין. ובכן יש חומר כזה גם במלאכים, שהם עצמים פשוטים. דעה זו נעשתה סלע־המחלוקת בין הדומיניקנים ובין הפראַנציסקנים במשך כל ימי המאה השלש־עשרה. הדומיניקנים, ואַלברטוס הגדול ותומאַס מאַקווינו בראשם, התנגדו ל“חמריותם” של המלאכים, והפראַנציסקנים, ובראשם יוחנן דוּנס סקוטוס, נעשו מעריצים נלהבים של תורת־“אביצברון” זו, עד שחשבו אותו לערבי קרוב לנצרות ברוח. בכל אופן, כל שלשת אלה – ותומאַס מאקווינו, המפורסם שביניהם, אף בכלל – דנו בספריהם בתורתו של בן גבירול באריכות והתיחסו אליה בכבוד¹⁹.

ואף בעל־המסתורין הגדול, מייסטר אֶקהארדט (1269–1327), הושפע בתורת האחדות של האדם עם אלהיו במדה ידועה מרשב"ג²⁰.

ולא רק האסכולסטיקים הגדולים בלבד. ג’ורדאַנו ברוּנוֹ, המחַדש של הפילוסופיה האירופית ואבי הפאַנתיאיסמוס החדש, אומר בפירוש, שבפאַנתיאיסמוס זה, שעלה לו בחייו, הושפע מבן גבירול, שפעם הוא קורא לו Un certo Arabo, chiamato Avicebron, come mostra in un libro intitolato: Fonte di vita (“ערבי ידוע, שנקרא אביצברון, כמו שהוא מראה בספר מתואר: מקור־חיים”). ופעם הוא אומר עליו: “מוירִי (כלומר, ערבי) זה אביצברון (Quel Moro Avicebron), שקורא לחומר אלוה, שנמצא בכל העצמים”. ואם שפינוזה הושפע בפאַנתיאיסמוס המיוחד־במינו שלו על־ידי ג’ורדאנו ברונו, הרי אפשר, שהושפע גם הוא מבן גבירול, אף אם בדרך בלתי־ישרה – דרך דון יהודה אברבנאל²¹. ואפשר שהשפיע עליו גם הפירוש “מורה־המורה” של ר' שם־טוב בן פלקירה, שהובאו בו הרבה דעות פאַתֵּיאיסטיות של בן גבירול²².

ואולם אף פילוסוף חדש שבחדשים אפשר שהושפע מבן גבירול. כשנתפרסמה תורתו של אַרטור שוֹפֶנהויאֶר ברבים נעשה יהודי גרמני אחד, שישב כמה שנים באנגליה ובחזירתו לגרמניה היה מורה של הלשון האנגלית בבית־הספר למסחר בליפסיאה, דוד אשר Asher)) שמו²³, שמתחילה התנגד לתורת־הרצון של שופנהויאֶר, – לסוף “חסידו” הנלהב. ואז פרסם בשנת 1857, בעתון: Blätter für litterarische unterhaltung מאמר בשם: Salomon Ibn Gabirol in seinem Verhältniss zu Schopenjauer, שבו הוכיח, נשען על ספרו של מונק²⁴, שהרצון בתור יסוד־הכל, שהוא אחד משני יסודות־תורתו של שופנהויאֶר (“העולם בתור רצון ובתור ציור” – “העולם בתור ציור” הוא רעיון קאַנטיני), כבר הוא מצוי בתפקיד זה עצמו אצל בן גבירול. היהודי המומר פרויאֶנשטֵיט, שנעשה “שליח” להפצת־תורתו של שופנהויאֶר, מסר לידו של זה את מאמרו של אשר. שופנהויאר נדהם למקרא המקומות על הרצון המובאים במאמר זה מ“מקור־חיים” ואמר, שהדמיון מפליא הוא, אבל מעולם לא נזדמן לו לקרוא דבר וחצי־דבר על הספר “מקור־חיים”. והנה אילו היה קאַנט או פילוסוף בדומה לו אומר כך, אפשר היה להאמין לו, שהרי באמת לא כל הפילוסופים בקיאים הם בספרות־האסכולסטיקה, – ו“מקור־חיים” לא נתפרסם בעולם האירופי מחדש עד סוף שנות־החמישים למאה הי"ט. ואולם שופנהויאֶר היה מבני־האדם המַרבים לקרוא ביותר והיה בקי גדול בספריהם של האסכולסטיקים והביא פעמים הרבה את תומאַס מאקווינו וחבריו, – היתכן, שלא שמע כלום על שיטה, שנזכרה בספרות של ימי־הבינים פעמים לעשרות? – ואולם לאָשר כתב שופנהויאר מכתב, שבו השתדל להפחית את חשיבותו של הדמיון שבין תורתו ובין זו של בן גבירול: “בוודאי יכול הוא (בן גבירול) להחשב למַקְדִימִי, שהרי הוא מלמד, שהרצון הוא הכל ובכל, עושה־הכל ויוצר־הכל; אבל בזה באה כל חכמתו עד קִצָהּ: כי הוא מלמד כך רק In abstracto וחוזר על זה אלף פעמים. אלי הוא מתיחס כיחס של הגַחֲלִילִית הזורחת בלילה תחת ערפל עבה אל השמש”²⁵.

אכן, עניו גדול לא היה שופנהויאר. הרי הוא הוא שהחזיק בפתגם: “רק המנוולים ענוותנים הם”. אבל הרי בדרך־כלל, המקדים לעולם אינו יכול להתחרות במי שבא אחריו לאחר שמונה מאות שנה וספג אלפי ידיעות והשפעות מאוחרות, כמו שהממציא של השעון הראשון לא היה יכול להתחרות בשלֵמות־מלאכתו ובהרכבתה בשעון היוצא בימינו מבית־חרושת משוכלל של שעונים שבז’ניבה.

וכך הולכת ונמשכת השפעתו של בן גבירול על הפילוסופיה האנושית־הכללית דרך כל ימי־הביניים עד הזמן החדש, באופן ששיטתו הפילוסופית לא נתיַשנה עד היום הזה.

ואף השפעתו על היהדות הולכת ונמשכת דרך כל הדורות – שלא מדעת. הכוונה להשפעתו על הקבלה. אין שום ספק בדבר, שהמקובלים היו מושפעים מ“כתר־מלכות” ביותר, אבל גם מ“מקור־חיים” היתה להם יניקה ידועה²⁶. כבר רמזתי למעלה²⁷, ש“עשר הספירות”, שאמנם, מספרן ושְמָן הכללי באו מ“ספר־יצירה” גם להרשב“ג וגם להמקובלים, אבל שמותיהן הפרטיים מתחילים ב”כתר" ומסתיימים ב“מלכות”, מקושרות הן בהימנון הדתי־הפילוסופי של בן גבירול. ואולם גם רעיון האצילות וההתדרגות לא בא להקבלה מפלוטינוס בדרך ישרה, אלא דרך “כתר מלכות” ו“מקור־חיים”²⁸. כבר הראו מיכאל זק"ש ושלמה מונק, שב“זוהר” נזכר “מקור־חיים” (“מקורא דחיי”) ובו בא חרוז שלם זה מ“כתר־מלכות”: “אבל יש אדון עליהם מחשיך מאוריהם”²⁹. ר' יצחק אבן לאטיף הנזכר למעלה, שהיה פילוסוף לא פחות ממקובל, היה, כנראה, המתווך בין בן גבירול ובין הקבלה, שספגה, כמובן, גם יסודות אחרים: יסודות־המסתורין שבספרים הגנוזים והחיצונים המרובים, שעדיין היו אז קיימים בלשון ארמית, סורית או מַנדָעִית, – ובזה אני מבאר את הלשון הארמית של “הזוהר”³⁰. – ומאחר שהקבלה נעשתה בסיס לאותה תנועה, שנחשוב עליה מה שנחשוב סוף־סוף הורידה טל של תחִיה על היהדות הפולנית הקפויה במאה הי“ח, – הרי השפיע רשב”ג, אף אם בדרך ארוכה ובלתי־ישרה, גם על החסידות. וכך לא פסקה השפעתו מקרב ישראל עד היום.

ואולם נתקיים בבן גבירול: “אותי עזבו ואת תורתי לא שמרו”. ספרו “מקור־חיים” לא היה ידוע בין היהודים אפילו ב“ליקוטים, של פַלַקירה; ובתור “אביצברון” היה ידוע לנוצרים פילוסוף ערבי או נוצרי. כך נמשך הדבר עד לפני שמונים שנה ביום 12 לנובימבר, שנת 1846, הודיע החוקר הפילוסופי המופלא שלמה מונק³¹, שגילה תגלית גדולה מאד: הוא מצא ב”ביבליותיקה הלאומית" בפאריז “ליקוטים מספר מקור־חיים של ר' שלמה בן גבירול”, שליקט ר' שם־טוב אבן פלקירה (כתב־היד היחיד בעולם), – ו“ליקוטים” אלה דומים דמיון עצום למַה שמובא על־ידי האַסכולסטיקים בשם “אביצברון” מספר Fons Vitae, שנמצא אף הוא בכתב־יד בארבעה אֶכסמפלאַרים בספריות שונות. ובכן – הפילוסוף הערבי או הנוצרי “אביצמברון” אינו אלא המשורר העברי הגדול, בעל “כתר־מלכות” ו“שומרון קול תתן”! –

הדבר עשה רושם גדול בעולם־המדע. בשנת 1857 הוציא מונק את ה“ליקוטים, של פַלקֵירה בצירוף תרגום צרפתי ונוספות מתוך התרגום הרומי ובצירוף בירור תולדותיו, שירתו ושיטתו הפילוסופית של רשב”ג, מקורותיה והשפעתה, ובקשר עם הפילוסופיה הערבית והיהודית בימי־הביניים, בספרו המפואר: ( Melanges de Philosophie Juive et Arabe, Paris, 1857 הוצאה חדשה ללא שינויים – 1927). חכמי ־ישראל (שניאור זק"ש, אַדלר, שמידל, יעקב גוטמאן וקויפמאן) וחוקרים נוצריים (זייאֶרלֶן, האַנֵיבֶרג, ריטֶר) כתבו מחקרים חשובים על שיטתו של גבירול בפילוסופיה והשפעתה על הפילוסופיה היהודית והנוצרית בימי־הבינים ובעת החדשה. וביחד עם זה הרבו חוקרים מישראל להוציא את שיריו ולפרשם וגם להשלים את תולדותיו (י. ל. דוקיס, שניאור ומיכאל זק"ש, י. ש. קימפף,, א. גייגר, י. ט. ל. צונץ, צ. גריץ, דוד כהנא, ח. ברודי, י.ל. דוידזון, י. נ. שמחוני). בשנות 1892–1895 הוציא במו’נסטר המומחה לפילוסופיה של ימי־הביניים, קְלֶמֶנְס ביימקֶר, את התרגום הרומי של “מקור־חיים” על־פי ארבעה כתבי־יד ובהשוואה אל ה“ליקוטים” של פלקירה בצירוף קיצור רומי של “מקור־חיים”, כנראה, מן המאה הי“ג, שנמצא במנזר של הנזירים הצִיסְטֶרצֶנזיים בעיר ליליינפלד (באויסטריה התחתונה), שהוא ידוע בשם: Ephitome Campililiensis³². אז רק אז נראָה בן גבירול בכל גדלו בתור פילוסוף. ואולם שום תרגום בלשון אירופית מתהלכת בעולם אין מן הספר עד היום³³. ומה שמעציב ביותר: לא היה תרגום עברי שלם ומדויק של הספר הפילוסופי הגדול, פרי־רוחו של המשורר והחושב הגדול ביותר בתקופת־ספרד, כמו שלא היה קובץ כל שיריו בעברית. בשנים האחרונות זכינו לגילויָם של שרידי־דיוואַן של בן גבירול ב”גניזה" המפורסמת ובפטרבורג; יצאה “מחברת משירי־קודש” לרשב“ג עם מבוא והערות חשובים על־ידי המומחה לשירת ימי־הבינים, ישראל דוידזון, בצירוף תרגום אנגלי של ישראל זנגוויל – ונתפרסם שמו של בן גבירול בעולם; יצאה בעברית ביוגראפיה מפורטת של בן־גבירול על־ידי י. נ. שמחוני (ב“התקופה”, כרכים י', י“ב וי”ז), – ולסוף יצאו שבעה ספרים נהדרים, שכוללים את כל שירי־רשב”ג מוגהים ומבוארים על־ידי ביאליק ורבניצקי. רק מרגלית אחת עדיין היתה חסרה בכתר־המלכות של המשורר־הפילוסוף הגדול: תרגום עברי שלם של “מקור־חיים”. הרי מה שהיה חסרון בימי ר' אברהם אבן דאוד: תכונתו האנושית־הכללית של ספר נפלא זה, שוב אינו חסרון לנו כיום. הרי מחזירים אנו כיום את כל האבדות האנושיות־הכלליות שלנו לבעליהן – האומה הישראלית: מתרגמים עברית את פילון ואת שפינוזה. הגיעה, איפוא, השעה, ש“מקור־חיים” יהא נחלת־האומה בלשונה. הלא, בהפך מפילון ושפינוזה לא כל בן גבירול נעשה זר לעמו, אלא רק ספרו האחד, האנושי־הכללי, שמפני כן הוא חשוב בזמננו ביותר, לאחר שפסקו הסבות, שגרמו להרחקתו או להשתכחותו. עכשיו נקבעה המרגלית היקרה ביותר בכתרו של ר' שלמה בן גבירול: “מקור־חיים” נִתַּרגם עברית על־ידי ד“ר יעקב בלובשטיין בעריכתו של ד”ר א. צפרוני (ירושלים תרפ"ו), – כל “מקור־חיים” מתחילתו ועד סופו, בלא השמטה כל שהיא בצירוף “מפתח ומראה־מקומות” מאת העורך ובצירוף ה“ליקוטים” של פלקירה, כדי שתהא לפני הקורא־החוקר גם הצורה העברית הישנה של הספר בקיצורו, שהרי אף הקיצור השפיע במשך כמה וכמה דורות על כמה וכמה מחכמי־ישראל. מעתה “כתר־מלכותו” של בן גבירול שלם הוא, ובכתרה של הספרות העברית בת אלפי־השנים נקבעה אבן טובה אחת, – אחת מאותן האבנים היקרות, שלא הכל מכירים בערכן בסקירה ראשונה וזיון האמתי נעשה מבהיק ביותר לאחר שעשרות של דורות הכשירו את הלבבות לראות את אוֹרָן כי טוב.

ירושלים־תלפיות, ערב־סוכות תרפ"ו.