בֶּריל, ה“נאמן” בבית-הריחים של העיר לוביה, היה יהודי קטן, דל-בשר וצמוק-פנים, וזקנו כאילו אך החל לצמוח, אם כי כבר הפך לבן. בעיניו המשונות, בבגדיו, שאכלם אבק הקמח, ובחגורה הרחבה שעל מתניו, שהיתה נראית כאילו עשויה מדבק, עשה רושם כמין חיה נתעה בין בני-אדם. – ואמנם חלק גדול מחיה-רעה ישב בנשמתו. אכזריות לבו היתה עוברת כל גבול, לולא היתה עוברת כל גבול, לולא היתה רתומה במתג הדת. באופן יראתו ועבודתו את השם היה גם כן גלום מין אכזריות. כאשר התפלל וצעק בתפילתו, נדמה לו כאילו נוקם הוא באיזה דבר ושופך את מררתו. כאשר התוַדה והכּה על לבּו: אשמנו! בגדנו! גזלנו! היה מכה בלי רחם והיתה לו הנאה עצומה, כאילו דוחף את אויבו הגדול למדחפות. להיטבל במקוה במים קרים במסירות-נפש היה לו כאילו עושה הוא גזר-דין באיזה רוצח; ואמירת תהלים מן “אשרי” עד “כל הנשמה תהלל יה” היתה לנפשו כאילו קילל קללות נמרצות את אויבי ה'. – רתיחת דמו עלתה מהרה בכל דבר שאמרו לו, בין בטוֹב בין ברע; וכשהיה סופר מעוֹת היה עושה זאת בהקפדה גדולה, כאילו הגיהנום פתוח מתחתיו, והמקבל או הנותן הוא רשע גמור. את אדוניו, בעל-הריחים העשיר, היה שונא תכלית שנאה; אבל עבד אותו באמונה שלושים שנה רצופות. והמלה אמונה לאו מילתא זוּטרתא היא לגבו, היא היתה כיסוד נקשר לגלגלים ולשטף המים; וכשהשׂק האחרון חסר הקמח, כי כלה מהארגז, היה יכול לקחת איש ולשימו השׂקה כדי למלא אותו. את המלה “רחמים” לא ידע, אם גם הבין בימי נעוריו ברש“י ובתוספות ולמד הרבה ב”אור החיים". וכשהיה בא להוציא מלה זו מפיו היה שומע בנפשו הד אכזרי והיה המקרא “ורחמיו על כל מעשיו” נקשר בלבו עם “אָסוּר לרחם”! כה ראה את העולם משבּת לשבּת; ובימות השבת גופא היה כנהר סמבּטיון, שאת אבניו לא ישליך ואף על פי כן הוא רותח…

וּלבּריל אשה מכוערה, מפלצת כבת-השׂטן, שׂממית, – ויחיו יחדיו, כאשר יחיה העכבר את החתול הפרא. ולהם בן יחיד, שמו חיים, והוא גדל-הקומה ולבן-הפנים, אדם בעל צורה מרחוק, רק לא יצלח לכּל. בימים האלה לא ידעתי עוד מה זה גזע, ובכל זאת מתחקה הייתי על זה איך ילדו האנשים הצנומים האלה אדם בן-בשר. הבּן חיים היה גם טוֹב-לב ושוטה תמים. מצד מצבו היה מחסידי טלנה, והיה “אומר” את כל הדברים היראים כמצוַת אנשים מלומדה, כי גם את הרע לא ידע ואת העליה לא ידע והיה לו הכל כמלים בלי תוכן; כן גם המצוות, התפילה, אהבתו לאשתו. – שמע מזה שנשׂוּי היה, כלומר, שהשׂיאוהו אבותיו. על פי מקרה או על פי מזל היתה האשה הזאת יפת–תואר מאד, קומתה היתה כבת-מלך, ובלכתה ילוה אותה איזה יחשׂ, לא ראיתי כמוהו בכל נשי ישראל באותן העיירות. מלכה, כך שם הנפש הזאת בקהל רפאים, היתה יתומה בל אב ואם ותתגלגל ממוֹדע למוֹדע ומקרוב לקרוב, עד כי השיאוה קרוביה האחרונים ללוביה. בריל נסע לראות את הכלה לבנו, וזהו הרגע האחד בחייו שבו נמתקה מעט מידת-דינו… והיא היתה אשה לבן יחיד ובידה אין כל. – מלכה היפה בבנות, קחי שק והתאבלי על נעוריך! ותעבוד מלכה עשר שנים בפרך ותשב אל עקרבים ותהר ותלד בת לא-מעונגה, ותהי אָמה מבשלת, עובדת בבית קשה ונושאת את עוּלה. אלהי היופי לא נתן ללבה את הרהור המחשבה, ועל כן לא אכלוה כל אשר מסביב. –

וימת בריל כבן ששים, כי אחזהו השבץ, ולא הספיק גם להתוַדוֹת ויקבר בחפזון, כי בערב שבת בימי חורף היה הדבר והיום קצר… ותחלה שרה אשתו כמלוֹא שבוּעיִם מחלה אנושה ותהי סרוחה על משכבה שלושה-עשר חודש וסרחון גופה מחניק – אֵל אלהים אַל יחשוב לי מלה זו לעווֹן!

וייקץ חיים פעם אחת משנתו ולשונו אין אתו, וידרוש ברופאים ובצדיקים ובבעלי-קדר, אבל כל אלה לא הועילו ויהי לכבד-פה והיה קשה הדיבור עמו. ומלכה היתה כל כך מוצקה, עד כי לא נפלה גם תחת ידי החליפות והתמורות האלה, ותיף ותגדל ביפיה מצרה לצרה ותהי כקסם בצאתה החוצה, קומתה מושכת כל עין וכל לב, והיא כבת שלושים וחמש. חיים החל אז להקיא דם, ודוקא לעתים קרובות ויכּחש ויהי כמת, ויעזוב את העולם כולו אחר שנתים ימים. מה יעשה שם, במרום, הפועל-הבטל הזה, שלא יצלח למאומה, איני יודע!

והתועלת האחת, שהביא למשפחתו בחייו, כי בעל-הריחים היה נותן לו עוד את הפרס לביתו, התמעטה גם היא במותו. ותמכור מלכה שארית הפליטה, ויבוא העוני וידפוק על דלתותיה, וישלח אותה ואת בתה מבית לבית ומרחוב לרחוב ומשכונה לשכונה, עד כי מצאו את קנם בחצר קטן בירכתי העיר, ויעבדו שם כל עבודה, וימצאו את לחמם בדוחק. תשאלני, הקורא, על הבת: מה טיבה? היא היתה בת-ישראל פשוטה, לא מכוערת ולא יפה, לא גדולה ולא קטנה, לא טובה ולא רעה, אחת מאלה הנפשות שבלבשן מלבושי שבת נוכל להסתכל בפניהן; ובימות-החול, כשהידים עסקניות בכל עבודה בבית-הבישול ובהטחת הרצפה בחומר, תמאס העין להסתכל בהן. על פי נס נשארו לה בירושה חמישים רו“כ, שאסור היה להוציאם, ורק לצורך נישואין נועדו, וימצאו בן-כפר גס ויתנו לו זה לנדה, ובעל-הריחים בגודל לבו עזר לה מעט. – ויקח הכפרי את בת השבע-עשרה לביתו ואת הכסף שׂם בצלחתו ויחי עמה שלושה ירחים ויום אחד, עד כי שׂבע אותה, וישלחה לביתה, ותשב עם אמה כאלמנה חיה, ויהי הכל כקודם הנישואין, בהקלה האחת הזאת, כי לא היתה עוד בת בבית להשׂיא אותה… בחורף, בלילות הארוכים, מרטו האם והבת נוצות, בימי הקיץ מכרו מים מזוקקים קרים לשתיה, בימי אפית המצוֹת התגנבה הבת אל אחת מפינות העיר ותשכיר את עצמה לעבודת-מצוה קשה. הבעל לא כתב לה זה כארבע שנים; ויש אומרים שהיה חפץ עוד מאה רו”כ במזומנים במחיר הגט, אם כי הוא שנא אותה; אין צדק בעולם, אבל, לאידך גיסא, צאו וחשבו: חמישים רו“כ ומאה רו”כ המה יחד מאה וחמישים.

מסיבות הזמן הביאוני לעיר מולדתי, אחרי שעקרתי רגלי ממנה כחצי דור, ואשבות אצל אחי, הקטן ממני. היום היה חם מאד וקמנו

והלכנו לבית האלמנה ובתה לשתות מים מזוקקים. החדר שבאנו אליו היה קטן ונקי, כאילו יושבת בו הדוּמיה זה ימים רבים, ואראה את גברת הבית ניצבת כיציר שיש בכל קסמו. כל היום ההוא והיום שלמחרת לא מש ממני הרושם הזה והד פלא מילא את לבי. ובעוד ימים נקרה נקריתי לשם אצל הרב דמתא, וה“פלאית” באה אז לשאול “שאלה” בדבר חלב רותח, שנזרק על קדירה של בשר; והרב מעיין בספר גדול וארוך להשיב… ושאלת החזיון האִילם היפה הזה במבואות הצרים, נפש רבתי והדורה, באה והולכת, באין רואה ואין שומע… לא משה מקרבי…