מעודי היה לי צער לראות שוכני בתים, שטיפּחו ובנו אותם בני-אדם וגרו בהם ימים רבים, והולידו שם בנים ובנות, והשיאו את הבנים ואת הבנות, וישבו ויבלו זמן רב במקום אחד, הם ויגיעם בחיים, חלומותיהם ומשאות-נפשם וכל אשר להם; והנה סבב עליהם הגלגל פעם אחת והם אנוסים למכור את קנם לאחרים, אשר לא עמלו בו; ואנשים חדשים ופנים חדשות באים לרשת את האדמה, שמשפחה שלמה מצאה שם את אורה תחת השמש דור או דורותיִם. –אדם כי ימות באחרית ימיו והולך למנוחת-עולם, אחרי גמרו מלאכתו פה עלי אדמות ומילא תפקידו – סדר העולם כך הוא, כי הן לא לעולם יחיה איש; אבל הבית, שיגעו בני-אדם הרבה בשכלולו, וחיו בו ימים הרבה, וגם הוא ינק מנשמת הגָרים בו והם ממנו, עד כי כמעט היה ללבושם ולעור בשרם, – בית כזה כי ימכר לזר, ויד היורש מטה ואינו יכול לגאול את נחלת אבותיו, וגם חוק היובל אין בימים האלה, כי ישובו איש אל נחלתו ואל אחוזתו, בבוא שנת החמישים – דבר כזה ימַלא אותנו עצב-לב.

כשישבתי בעיר-מולדתי בימי-עלומי, והייתי יודע כל שביליה, רחובותיה ובתיה, לא סידרתי לי את הבתים לבתי-עשירים ולבתי-עניים, או לבתים בעלי-חנויות מלפניהם ולאלה שאין להם חנויות, או לבתים שיש להם גן או איזה אילנות לפני החלונות ולאלה שאין להם כאלה, כי אם לבתים שבעליהם ישבו שם תמיד, בנו אותם או ירשו אותם מאבותיהם, ולאלה שיצאו מיד ליד ובעליהם חדשים המה מקרוב באו. ובבוא המפקד על בית מהחוג הראשון לצאת אל החוג השני ולהחליף את בעליו, הייתי מרגיש רגשי-נכאים.

תולדות בית אחד שהיה בשכונת אבי, רוצה אני לספר עתה לפני קוראי; לא מעשה גרידא, כי אם תולדה.

הבית הזה היה האחרון בקצה הרחוב שבו דר אבי, ולמטה ממנו התחיל הכפר ו“ישוב” האיכרים עם גני-אילן וגני-ירק וגדריהם מעשי-עבות. קטן היה הבית, אבל יפה ומשוכלל. המגרש לפניו היה מרוצף לבנים שרופות, וגם הכרכוב שמסביב לו אדמדם. הכתלים משוחים בסיד, תריסים אדומים לחלונות. המבוא היה באמצע הבית. הגג מכוסה תבן, והתבן ישר וחלק, ושתי ארובות-עשן לבנות בקצה הבית. כל התמונה מרחוק היתה תאוה לעינים; והזר העובר ולא ידע מי יגור שם יחשבהו למשכן אחד האצילים הפולנים הקטנים.

ובבית פנימה שרר נקיון וטוהר. הכלים, שגדולים היו מעט לפי רוחב החלל, עמדו בדממה, כשקועים במחשבות; הספסלים והכסאות היו לבושים מעטפות לבנות, והרצפות של קרשים מרוחצות משבוע לשבוע. קדירות של נחושת נוצצות, ראי נוצץ ומורה-שעות תלויים על הקיר, שני ארגזי-ברזל עומדים בקצוות; ושולחן עגול בתווך, ועליו פרוש מכסה לבן עם זר אדוֹם. מרים, עקרת-הבית, היתה לבושה תמיד נקיים ואהבת אֵם על פניה. את בנה שמעון ואת שתי בנותיה אהבה כנפשה, ותחנכם לפי כוחה, ואת בנימין-יעקב אישה, איש סוחר ונאמן-רוח, כּיבּדה מאד. בני חמישים היו, וקרבת-הנפש שביניהם לא כהתה, אדרבה,נתנה לבּית אור וחום.

בנימין-יעקב לא היה עשיר מימיו ולא עני. הוא היה “בעל-בית” הגון, באני-שיט בינוני שט בים החיים, וזה נשא אותו ואת כל צרכיו. בספרים לא קרא, ולא היה מן היראים לתיאבון ומהמגביהים קולם בתפילתם, אבל בלבו היה זוכר חסדי ה' והיה מאמין בהשגחתו… הוא היה ממין יהודים הללו שבית-המדרש, השוק וכל עניני הקהילה המה לו כצללים רחוקים, ואוירו האמיתי הוא ביתו. – הוא נשא ונתן באמונה, והיה לו שיח ושיג עם קוני קמח ועם מוכרי קמח; ולפעמים קנה בעצמו חיטים ויטחנן בריחים הסמוכים; אבל לא היה שקוע בענינים האלה לשם תאוה גרידא ולשם פיזור הנפש. הוא הלך לחוץ לעשות מסחריו כאיש ההולך אל ביתו לאכול או לבית-המדרש להתפלל. הוא היה אומר: ברוך ה' יום יום, ולא דאג אלא לזמן הקרוב. ועל כן היה נוח לבריות, נוח למקום, נוח לשכניו, נוח לרב דמתא ולגבירים דמתא. בנימין-יעקב היה – בנימין-יעקב ואיש הולך לדרכו.

בימים ההם ואנכי כבן עשר, וכבר קראתי בספרים ואגדות, והייתי אוהב להתפלפל וגם לספּר. עם בנימין-יעקב לא יכולתי לדבּר הרבה בענינים האלה, ובכל זאת נמשכתי אל ביתו, והייתי בא לשם בכל עת שפנוי הייתי מה“חדר”. רעיתו מרים קיבלה אותי תמיד באהבה ואהבתי לשבת שם על ספסל מכוסה לבן ולהביט משם בעד החלון החוצה. – פלא, משם נשקף לי עולם אחר, ולא זה שהיה לנגדי בבית אבי; מעין יום-השבת היה מרחף פה גם בימות-החול. מצאתי שם את נפשי…

ספרי זכרונות, תולדות ומעשיות שקראתי בהם הראוני את העולם הגדול והרחוק, שם מעבר העיר שלנו, ובבית בנימין-יעקב ומרים היה לי מעין אותו הרושם. ידעתי את הבית ואת כל כליו, הנה דבר דבר על אפנוֹ, כל אחד עומד על מקומו הראוי לו, כאילו גדל שמה ואי אפשר לו כלל לעמוד במקום אחר; ועם כל היוֹת הדברים קרובים לי ולחושי, היה לי בהם מעין השירה וגעגועי הנוער. אהבתי להסתכל תדיר ב“מזרח”, שהיה תלוי שם במסגרת על הקיר, ושם מתוארים אריות ונמרים מעשי-צעצועים. ובמורה-השעות היתה מכונה קטנה, והיתה מנגנת בנועם, בבוא השעות. מרים ירשה את מורה-השעות הזה מאביה, שהיה פעם אחת בעיר ויניצה, והיה לי הניגון והעיר ויניצה כחידת-פלאים בלילה. מי יתכון מסתרי לב נער ולאן ישאהו הרוח?

ומי פילל כי בוא יבוא יום ומורה-השעות הזה לא ינגן באזני עוד, כי בנימין-יעקב ומרים יעזבו את הבית הזה וילכו לדוּר אל עיר המחוז, ולא יהיו עוד בעירנו הם וכליהם וכל אשר להם, ואנשים אחרים יבואו לשכּוֹן בבית הזה, אשר לא ידעתים? ולוּ אמר לי איש את הדבר הזה מראש, אזי היה לי כמתנבא שיבוא שינוי במנהגו של עולם, כי השמש לא יאיר וכי תחת שתי רגלים תהיינה לי שלוש. כל כך נחקקה בי תמונת הבית הזה בשכונתנו, ופני מרים, שרחם ריחמתני עוד ביותר מעת אשר מתה אמי והייתי ליתום.

והנה בא המשבר. באחד הימים, בשובי מן החדר ובשבתי אל השולחן לאכול ארוחת-הצהרים, אמר לי אבי:“התדע, יוחנן, השכנים שלנו, בנימין-יעקב ואשתו, מכרו את ביתם לכפרי אחד, הבא לעירנו, והם יוצאים לגור בשדה-לבן. מצבם היה רע באחרית הימים. ואָפס להם כל קיום, ועוד איסתייעא מילתא כי בנימין מצא שם משׂרה בבית-ריחים בתור פקיד. ה' יעזור להם, הם אנשים ישרים”… פתחתי את פי, בדבּר אלי אבי את הדברים, ונפשי חרדה למשמע, עד כי שאלני אבי לאמור: “מה לך?” לא יכולתי לאכול עוד, ואשב כנדהם עד ברכת-המזון. ואחר-כך מיהרתי לצאת, בטרם יהא סיפק בידי אבי לעצרני בבית. עוד מעט ואני מחוץ לעיר, ואני עובר בשדות-בּר בדכדוך-נפש. כחצי מיל הלכתי ביום ההוא רגלי; ובשובי לפנות ערב לביתנו ישבתי על יד החלון ולא דיברתי אל איש. – –

שבועיִם ימים אחרי זה נשאתי עיני והנה שלוש עגלות סוסים וקרון אחד רתום לפרים שנַים באו ויעמדו לפני בית בנימין-יעקב, וישאו האיכרים את הכּלים החוצה ויטענום. חצי יום חלף בסידור הטעינה ובחיבּוּש הכלים. ספסלים, ארונות, שולחנות, חביות וכדים, הכל נטען על העגלות ועל הקרון, אחר-כך כיסו את הצרורים שעל הקרונות ביריעות גדולות ויעבתו הכל בעבותים. שכנים התאספו, ילדים וילדות עומדים מסביב, ואנכי מביט מרחוק למראה. – באה שעת הנסיעה. הבית כבר היה ריק, ומרים יצאה עטופה מטפּחת וארא את עיניה הרטובות. בנימין-יעקב היה טרוד ומפוזר בנפשו. עוד עגלה אחת קטנה באה, ויעלו שניהם עליה. ברגע האחרון נזכרו כי לא מסרו את המפתח לקונה הבית, והוא גם עוד טרם בא; ותקרא אותי מרים ותתן לי צרור מפתחות, למסרם לאבי,למען יהיו מונחים אצלו, ותנשקני ותאמר: “התגדל, יוחנן, והיה לאיש” – והעגלה עם היושבים בה החלה להתנועע, ושלוש העגלות והקרון כבר הקדימו לעבור לפניהם. כחלום היה כל הדבר, הבטתי אחרי העגלה והנה היא נוסעת ומרחיקה ממני, ועוד מעט ונעלמה מעיני; האנשים השכנים עוד דיברו זה אל זה על אודות המאורע, וכעבור חצי-שעה שבו גם אלה איש למלאכתו. אין רחם באדם!

ובעמדי כך מך ונדהם באתי מבלי משׂים אל המסדרון של הבית הנעזב. פתחתי את הדלת במפתח אשר בידי, והנה אני ניצב באמצע החדר הגדול והריק, ודממה כבדה לחצה את לבי. לא יכולתי להתאפק ואתן קולי בבכי. על קבר אמי לא בכיתי בכי כזה. מוֹת-מעוֹן ראיתי בחלל ההוא, והוא מות אילם, מות לא ימוּשש בידים, וגם בלתי-מחובר לקרקע, ואין מעמידים לו מצבה. לא תדעו את הנפש את חבלי-הנפש!

כירח ימים עבר, והנה בא קונה הבית מהכפר, הוא ואשתו, ובניו חמישה, ושתי בנותיו, וחתניו לוקחי בנותיו, ושיירה של עגלות רבות טעונות כלים ומיטות וארונות כבדים עליהן. באו אלה לרשת את הבית. והאנשים גדולים וכליהם גדולים, והיו בעיני כמו שבט זר בא לקחת אדמה לא לו…

ושמעתי מאבי כי גם נתנאל-נחמן, שם האדון החדש של הבית, שכבר התחיל לתפוס לו מקום בעיר, קבל לפניו שכגר הוא בין כתליו. לוֹ נדמה כאילו השאיר בנימין-יעקב אחריו בין הכתלים דבר-מה…

אם ידברו מ“זיווּג” איש לאשה, בחור ובתולה, יבינו הכל שיש כאן קרבת-הנפש; אבל אם אמור יאָמר שיש איזה קישור בין בית דר בו אדם ויושביו, לא יאמינו. ואנכי אאמין בדבר, אאמין עד היום.

בית כי תבנה, גם אם קטן ודל הוא, ושמת בו איזה דבר לנוֹי, אם חלון יפה או דלת או כרכוב. בגנך אילן אחד נטוע או צמח עולה על אחיו, או מלבוש אחד אשר תלבש חביב עליך על כוּלם. ויברא ה' את כל אשר בים ואת כל אשר ביבשה ואת האחד יבכּר לשים בו חידתו או פּתרונו. תאמרו – דברי חקר אָהבה נפשי, ואני רק הקדמה לציורי ביקשתי לכתוב…

נחולה. העיר נחולה היא עיר פרזות בפלך פודוליה, אך אינה אֵם בישראל. מספר יושביה הם כשלושת אלפים נפש. כולם סוחרים פשוטים, בתיהם פשוטים, וכל אשר יעשו במסחר ובקנין, בחנות ובשוק אינו יוצא מן הרגיל והפשוט. – בני-ישראל בנחולה הם אנשים בריאים, בלי צרכים מיותרים והם בעלי-בתים בינונים, רק בינונים. אַל תבקשו בקהילה זו יחסנות הרבה וסימני עשירות; אל תבקשו בנחולה בית-המדרש ליראים לחוד ובית-הכנסת להמון העם לחוד; אל תבקשו בה שומרי תורה ולומדים. התהלים של המלך דויד וחוּמש עם רש“י הם אָפקם הרוחני התמידי. – צרפו לזה שלושה כרכים ישנים של ה”חיי אדם" ואת ה“לבושי שׂרד” וה“טיב גיטין” הקרועים, שהיו אצל הרב דמתא; צרפו לזה מעט חסידוּת יבשה, את שמלת-המשי הבלה אצל משפחת נחום לבית נחמן, את פרנס העיר ואת בית-המרחץ של אבן, העומד על שפת הנהר בשיפולי העיר, והיה לכם מחזה שלם מהעיר ההיא. שבת כי תבוא והתפלל כל העם על פי נוסח אחד. בחג המצוֹת אין אוכלים שם מצה “שמורה”, מלבד “כלי-הקודש” מן המנין… ובחג הסוכות אין אתרוגים ולולבים רבים מצויים אצל יחידים… בעלי-המלאכה והאוּמנים אינם פחותים במעמדם מבעלי-הבתים, וגונבי הסוסים במקצת או גנבים סתם מצטרפים למנין. כבערכך שואבי-מים ונושאי-משאות עם החבל הידוע במתניהם. עם ישראל בנחולה חי לא בהרחבה כל הימים!

ובתי-הקברות השנַים של העיר מלאים מצבות ישנות וחדשות שדרות שדרות. לא המתים שם יספרו לכם גדולות מחייהם ולא בני החיים יראו לכם חזיון בלתי-נפרץ בעולמם. הדורות כולם הולכים ובאים והכל כמו שהיה, בלי חידוש ובלי היתר. אין דבר ואין מקרה רב-הערך קם לפנינו, והחי נותן אל לבו וחושב: למה כל אלה הנפשות כעין בריאה לבטלה כביכול? מה יתנו ומה יוסיפו חיים כאלה בלי אור ובלי צללים ובלי כוכבי-לכת? אבל בוא וּראה: ארבעה דברים נטע הקדוש-ברוך-הוא בעיר הזאת, ארבע משפּחות יושבות שם, שתים בקצה העיר ושתים בתווך ולוקחות הן לב בחייהן ובכל אשר להן. לפי המבט החיצוני לא יראה הגשר הרוחני והחמרי בין כל בתי ישראל הפשוטים ובין אלה הבתים העולים עליהם. אבל דרכי הטבע נסתרים: את זה לעומת זה עשה אלהים, אם אין סוּבּין אין קמח…

ישעיהו-נתן מהר-המלך היושב בחומה ישנה, הסמוכה לבית-הכנסת, הוא לכאורה איש פרוש מצרכי העולם. מאכלו מעט, מלבוש ישן הוא לבוש לבשרו ואבנט ישן יחגור למתניו. יושב הוא כל היום בחדרו הצר ולומד משניות או מאריך בתפילה ובשינה; לא יבין איש. בדבּרו אליו, כי נתחרש באחרית שנותיו וכבד הוא בלשונו. גם גופו כחוש ודל, ובלכתו בחוץ צריך הוא למשען. והוא מושל בששה חתניו, שמונה בנים וחמישה בני-בנים נשואים. שלשת אֶחיו ובניהם עוזרים לו בעסקיו. שני יתומים, באין אב, מקרוביו, המה אצלו משרתים פשוטים. אשה אלמנה זקנה שלאבותיה היתה שייכת כל הככר ההיא, שומרת את הבית, כי אלמן הוא ישעיהו זה ימים ושנים. סך הנפשות אשר במסכת ביתו וחללוֹ עולה לשבעים ושתים, וסך הונו בשכבר הימים עלה לק“ן אלפים רו”כ, ויפָּחת אחר זה למאה אלף ויקטן לשמונים וירד עד ששים, אחר-כך התמעט עד ארבעים, ובאחרית הימים בא עד שלושים או אינם אלא עשרים אלף. מה בכך? בית ישעיהו-נתן היה הבית הראשון שבעיר.

לכאורה בנו הבכור גדליה, הרץ למעשהו, אינו כבנו שמעון המתון. לכאורה איש איש פונה לצרכיו ולטבע ביתו המיוחד… בנו האחד היה ירא-שמים והשני לא היה ירא-שמים כלל. נפתלי חתנו הוא חסיד נלהב; ולהיפך, שפטיהו לבית ישעיהו-נתן הוא משׂכּיל מעט. אשה אחת מבנותיו, אלמנה מנעוריה, יושבת בשלושה חדרים ומחנכת את בניה לפי רוחה; ואברהם-יעקב, הבן הרביעי, יושב מחצית השנה בסַדיגורה ומחציתה בנחולה. חסידים ומתנגדים בלוקחי בנותיו, פזרנים וקמצנים בבניו, מהם פרים ורבים, מהם חשׂוּכי-בנים, מהם כבר כתבו ספרי-תורות על חשבונם ונתנו אותם לבית-הכנסת, ומהם פנויים רק לעניני-דעלמא. בין הנכדים והנכדות יש בעלי עינים שחורות ובעלי-עינים תכלת… וכולם חייהם נתונים בידי ישעיהו-נתן, וממנו המה יונקים. ימים רבים אין איש רואה את הזקן, אבל צלו מרחף על פני כל הבית ואגפיו. אם נסתמו המעינות או הם פתוחים, אם המסחרים ברוַח או סבוכים הם, איזה קורטוב מכוחו מאז חי ומחזיק את הכל. נפש הזקן, אם גם שמורה בגוף שבור ודל, היתה לבית הזה כמזל טמיר וכעין השגחה נעלמה. האלפים אינם מרובים עוד כבראשונה. המאות נתמעטו – מה בכך, הנר עודנו דולק…

ותרד נשמה שירית ותשכון בבת גמליאל, בנו החמישי, היושב באגף השמאלי וחלונות חדריו פתוחים לאילנות שעל יד הבית. מלכה שמה, קומתה זקופה היתה ועיניה חולמות. – וירד ניצוץ קודש מנחלת אבות ויסתר בנער יהונתן בן שלמה גיסוֹ, היושב באגף הימני עם הסוכה היפה; ונפש הנער כבחזון, בקראו בספרי נביאים ראשונים, מימי שבת ישראל על נחלתו. – ראובן, הבן הצעיר בין הבנים, עושה צדקה וחסד בכל עת ומגין על המשרתים והמשרתות, לבל יאוּנה להם רע, ומרחם על דל. שולמית, אשת אבינועם, עוזרת מכספה לשתי משפּחות, אשר ירדו מטה, במתן-בסתר. המלמד העני אליעזר שכנם, אדם ידוע-חולי ולו אשה רעה הממררת חייו ובנים שלושה-עשר יושבים על צוארו, בא מדי פעם בפעם לשתות חמין אצל ראובן, היושב לצד הרחוב ובחלקו המעקה הרחב של הבית עם המעלות של אבן, ולוקח לו משם איזו מנוחת-הנפש, שעומדת לו לשלושה ימי אופל ומריבות… שואבי-המים יקבלו שם בכל ערב-שבת את הלחם הלבן, השמש מתתיהו יקבל את מתת-ידו והגבּאית ריבה’לה לוקחת את קצבתה מדי שבוע בשבוע. הבּלן מקבל את חמש הפרוטות מיד כל אחד מבני המשפחה, והזקן בעצמו נותן המטבע היחידה של כסף, הנקברת בבני משפּחת הנחושת. – שלמה’לה-חיים ראה את התופרת התּמה הבאה לבית דודתו ויחל להרגיש בלבו מעין אותו דבר הנקרא אצל המשוררים אהבה. שפחת הבית, בת אֵל נכר, המטפלת בפרות הבית ובחלבן, חיה באהבים עם מַטֵקה שומר הסוסים. ונפשות שתים מאגף הימני פונות בגעגועים אל האגף השמאלי. – הסירו את צל הזקן מעליהם והכל יתפרד; קחו את הכוח הפּנימי מאלה והכל אין. האדמה לא תתן את יבול הרגשות והמעין התמידי יסתם, ויברא ה' את ממלכת העולם והחיים השונים למיניהם, ויקח צרור צרור ויתנם ביד איש איש למשמרת…

וחלק גדול מהעיר התחתונה כּפוּת או עומד באיזה יחס לבית ישעיהו-נתן. אדם זה תלוי בו בהלואה, זה בגמילות-חסד, זה מקבל שם איזו סרסרות, וזה איזה רוַח וזה הוא שכן או “קרוב”-רחוק. הרבה מהם מכבדים את הבית הזה סתם, על פי החוק הפּשוט באדם, שחותר אחרי איזה תוכן ללבו הריק… הדמיון מבקש מִרעה, ואלה שבענוּתם לא ישגיחו על חייהם בעצמם ועל המקרים בביתם, יכרו אזנם לשמוע שנכדת ישעיהו-נתן נראתה בשוק או בחנות או שאחד מבניו משדך את בנו. בעתות הפּנאי ובלילות הארוכים אוהבים בני העיר לספּר לעצמם מימי ישעיהו-נתן בעודו בנעוריו, ימי עפרות-הזהב שלו, ימי עשותו מסחרים עם רוזנים ואצילים. דבר שישעיהו-נתן אמר היה להם כתורה שלמה; ואיזה דיבור של בנוֹ הגדול או חתנו – לדבר שאין להרהר אחריו. בני-אדם כשהם לעצמם אינם יודעים הרבה במילי-דעלמא, אבל בני ישעיהו-נתן יודעים באלה. –

אין מַלכוּת אחת נוגעת בחברתה!

למעלה מבית ישעיהו-נתן, בטבור העיר, עמד בית גדול של אבן, והוא היה משוח בצבע אדום וגם גגו אדום. מרחוק נשקף כמגדל, להיותו בעל שלוש קומות, וכל בתי העיר רק בשפל בנויים. במדור הראשון שלו חנויות פתוחות לכל עבריו, החנויות היותר חשובות בעיר, שמוכרות את סחורתן לפולנים ויוָנים עשירים, שהם גם אדוני העיר, והמדור השני והשלישי היו למושב לראובן התקיף וחמישה בניו.

ראובן היה אדם גדל-הקומה, ראשו גדול, צוארו רחב ואדום וידיו כברזל. בניו היו גדולים וחזקים ובעלי אגרוף, ונשותיהם כולן בעלות-בשר מפורסמות. “חצי השור” היה עולה על שולחנם, וכל השמן והטוב בשוק, בבשר ובדגים, בצמחים ובפירות יקנו הם. על פי טבעם לא להם דבר עם “דברי-רוח” וכל הני הך, אבל חתיתם היתה על כל הקרוב להם; גם ל“היוָנים”, אדוני העיר, הראו את נחת זרועם, כאשר ביקשו להפריע אותם בבנין ביתם, לאמור, שהבנין הוא שלא כדת. – ותהי מלחמה רבה אז בעיר, כי היוָנים התאזרו בכל כלי מעצור לבטל את העובדים ממלאכתם, וראובן ובניו קמו עליהם ויכו אותם מה רבה ויבריחו אותם. גבורה זו נודעה לא רק בנחולה, כי אם גם ברכוליה ובשפטבקיה. עשרים שנה כבר עברו מהיום ההוא, וה“מעשה” עודו חי בפי כל אנשי העיר ושייך להם כנחל העיר וכחורבה הגדולה של הארמון הישן, העומדת במבוא העיר עם מאתים חלונותיה. יש אומרים שרק מאה חלונות שם, יש אומרים, רק שבעים הם במספרם. מה בכך? חידת-עם ואגדת-עם קבורות שם משכבר הימים…

והנה עוד לנו בית-אב גדול.

ויהי בעיר נחולה נער משרת באין אב ואם, ושמו יהונתן-נפתלי. ויהי עובד באמונה ולא מש ממלאכתו מבוקר ועד ערב. הוא לא היה רגיל לדבּר הרבה, רק לעשות. הוא היה חי באשר לפניו – בהיותו כבן י“ח שנה כבר היו מונחים באמתחתו מאה וחמישים רו”כ, בהיותו בן עשרים היו לו כפלים; ובהיותו בן כ“ב היו לו חמש מאות רו”כ במזומנים, הכל נאסף מיגיע כפו. אז נשא לו לאשה את בת האָמה העבריה בבית אדוניו, שהביאה לו נדה שתי מאות רו“כ במזומנים, ויבנה לו בית ויחל לעבוד לעצמו. עשרים שנה רצופות עסק ועשה במסחרים, מבלי דבּר הרבה ומבלי התערבות בין הבריות ועשית שותפות כנהוג. ולפתע החלו לומר שרכושו עולה לחמישים אלף רו”כ; וישתומם הקהל לראות את יהונתן עולה מחיל אל חיל, חמישים האלף היו למאה, כמעט קט הגיעו לק“ן, הק”ן היו למאתים; ומאלה עלה מעלה מעלה. בן ששים שנה הוא עתה ורכושו עולה לשלוש מאות אלף. ביתו הרחב משוח בסיד לבן ודלתותיו ירוקות וסגורות. דממה שוררת בכל המגרש מסביב; והעובר מרחוק ירגיש את כוח-הכובד אשר שם, לאמור, שלוש מאות אלף רו"כ שוכנות תחת הגג ההוא ביד איש אחד ושמורות בארגז. מאה אלף או יותר עוד תופש השכל, אבל ג' מאות אלף, דבר כזה לא היה לעולמים בנחולה וגם בעיירות אשר מסביבה.

וליונתן-נפתלי טרכטמן, בקיצורו: יונתן טרכטמן, שני בנים רכּים ועשירים מלידה. אין בלבנת פניהם גם שמץ מימי העבודה ואין בנפשם גם הד אחד מיגיעת-כפים; המה למדו מפי מלמדים ומפי מורים ויודעים הם לשון וספר. בבוא איש תורני אליהם יכבדו אותו, וגם את אביהם יכבדו. בהיותו טרוד בעסקיו ובמעשיו היה שותק; ובמסרו את המפתחות אחר-כך לבניו-נאמניו, ויעשה את שבּתוֹ הגדולה בחייו, הכל להוכיח כי לוֹ עינים לראות ולב מבין בחיים ובאנשים. הוא לא התערב מימיו בעניני העיר; והוא מכיר את כל אנשי העיר למקטן ועד גדול ויודע לסתר נפשם. בבוא העירה חתן חדש לשבת שם ויחל לסחור, הוא למד תיכף מעל פניו אם ישר הוא, או לוֹוה ולא ישלם. מעולם לא רימה אדם ולא עשה עוול לאיש, אבל גם את עצמו לא הניח לרמות, לא מפני שבהוּל היה על ממונו, רק מפני שחשב את הדבר לרפיון כוח, אם ידו על התחתונה.

ולפנות ערב, בלכת איש איש במגרש ההוא מעבודת יומו ודאגותיו, וראה את העשיר יונתן בלבנת זקנו יושב נשען “במנוחה” על הספסל הבנוי לפני רצפת ביתו, התרשם דבר פלאי בלבו. לכאורה גם היושב אינו אלא בן-אדם בעל גוף ובשר, אבל האלפים הרבים יבדילו כתהום בינו ובין העוברים. יונתן הוא אדון העיר ובנפשו איזו שלוה ואיזה חוזק, ירגיש אותם רק מי שגם לו כאלה ניתּנוּ.

הוא יושב ורואה בעוברים מהעיר העליונה לתחתונה או מהתחתונה לעליונה: הנה נושאי-הסבל עובדים, הנה העגלות הטעונות, הנה מי שהמקלות בידיהם וכיסיהם ריקים. הכל כצללים הם מתנועעים, היום יחיה זה ולמחר ימות… הוא יושב ומביט באשר לפניו. – – –

והאחרון בבתי-האבות גם אותו אתאר.

את בית ישעיהו-נתן ה“קבצן” ביטל טרכטמן כעפרא דארעא. את ראובן התקיף לא יירא ובדגים השמנים שלו לא יתחרה. רק את יעקב בן משה היה עוֹין, הדל-העשיר הזה היה כעצם בגרונו. משה אביו כבר היה סוכן לעשירים מופלגים בקיוֹב. והמה בבואָם כפעם בפעם לפקח על היערות הגדולים, שהיו שׂכוּרים להם, בנוּ לו בית יפה ומהודר, והיה גם להם לשבת בו באותם הימים אשר שכנו בנחולה. לבית הזה צעצועים בחלונותיו, עמודים בפינותיו ומעקות-עץ לו מעשה-חושב. בו יבואו המים בצינור עד העליה העליונה, התנורים מוּסקים במבוא כולל בתחתית הבית כבעיירות הגדולות. פנסים מאירים לפני הבית ולפני שער החצר, בו גם אוּרוה לסוסים ומרכבות שתים. והוצאות הבית הזה הן היו היותר גדולות שבעיר והכנסותיו לפעמים מרובות ולפעמים מועטות…

יעקב ירש את כל השררה הזאת, והוא הלך בדרכי אביו. אם עשרת אלפים הרויח הוציא כולם בשנה זו, ואם הרויח מעט או עוד הפסיד, סדרי הבית לא השתנו. הכל התנהג שם ביד רחבה, הכל שם כדרך האצילים. –

אומרים כי פעם אחת קנה בן משה נרות סטיארין בעד חמישים רו“כ לצרכי ביתו. אומרים כי עשה מלבוש לרעיתו הכּבוּדה במחיר אלף רו”כ; ואומרים עליו כי הוא מעשן סיגרות שמחיר כל אחת חמישים פרוטות, כי תיבת עצי-גפרית עשויה שן נתונה באמתחתו, אפשר היה להחיות משפּחה שלמה במחיר שויה.

פעם אחת השתערו סוסיו, בנסוע בתו אסתר היחידה לטייל, והרכּב עצר בהם ויצילה מאסון; ויתן לו יעקב בן משה שטר בן עשרים וחמישה רו“כ למתנה. שערו בנפשכם, גוי בן י”ט שנה, המקבל משכורת רובל וחצי לשבוע, בהוספת לוג יין-שרף, יראה שטר מרובה-הצבעים בידו. אבל יעקב בן משה לא ידע מעצור. הוא אָצל לצדיק מטלנה, בבקרו אותו בביתו, מאה רו“כ, אם כי אינו מאמין כלל בצדיקים… הוא נתן לנער המכה בחליל, בשעת חתונתה של נערה עניה בשכונתו, שנקרא אליה, רו”כ שלם – והחתן קיבל נדה רק חמשים רו"כ. כשעשה יעקב את דרכו לקיוֹב או לאוֹדיסה, לא נסע אלא במחלקה הראשונה ונער משרת מלווהו; לבית-המרחץ לא הלך רגלי, רק נסע במרכבתו; ובבואו לבית-הכנסת לעתים רחוקות, כל העולם היה כמשתומם למראה מלבושיו היקרים!

אסתר’ל בתו פרטה עלי מִנים ואמה לבשה משי גם בימות-החול. עני כי בא אל הבית יצא משם ביד מלאה. אין סנדלר ואין חייט, נגר או נפח שעשה יעשה איזה דבר לבית הזה, שלא יקבל בשכר מלאכתו כמעט כפלים. הכל ביד נדיבה. “בית מלכות” היה בית יעקב בן משה לכל פרטיו, בזאת הודה כל אדם וגם אלה שאינם בני-ברית. הן גדול שמו של יעקב בין היהודים ובין הפקידים; והאצילים, אדוני הכפרים אשר מסביב, באים אליו לבקרו, וגם הוא פקד אותם כשׂר. ה' נתן את חנוֹ בעיני השרים, יאמרו אנשי נחולה, ויתגאו בו, אם כי בסתר לבם אך השתוממו על פזרונו הגדול.

והיה היו ארבעה הבתים הללו בנחולה לעמודי העיר. לכל בית ובית מאלה יד ושם בחלקי העיר ותושביו והיו להם למגן ולתוכן חייהם.

ה' נתן את החיים לבני-אדם ויצב להם גבול צר בעולמו. שאלו את אנשי נחולה ויאמרו: הודו לחסדו כי פתח על כל פנים לאחדים בארץ מטה את הרוָחה. – – –

האב הזקן נתן-נטע בן אלעזר-שמעון-נחמן היה איש דל-בשר וקטן-הקומה וכר קטן כרוך לחזהו, בין בימות החמה בין בימות הגשמים, כמנהג חסידי ברשד; אבל הוא היה נוטה מעט גם לכיתה החסידית הבּרַסלבית ונתפש על כך. ענותן גדול היה ומקומו בבית-התפילה אחורי התנור, מקום האוסף לדלת-העם ולעוברי-אורח בלי-שם. בפניו הירוקים ובמלבושיו הישנים לא היה ניכר שהוא אבי גברת העיר שרה-ריבה-חנה, שלה היה הבית היותר גדול בעיר.

נתן-נטע היה גם דר אצל בתו זו, שהחזיקה אותו בכבוד. אבל זה היה לו רק לינת עראי; כל זמנו ומעשיו נתונים היו לעבודת השם וליראתו יתברך. הוא היה ירא-שמים, למדן ועובד ומדקדק במצוות ושומר תורה בדחילוּ ורחימוּ; אבל כל מעשיו אלה לא היו תוצאה ישרה מתכונתו וממהלך לבו, כי אם היו כמצודה בנויה בו מול האויב הפנימי…

נתן-נטע היה קפדן גדול, אדם אכזרי בטבעו ויסוד נפשו – אֵש אוכלת. בלבו כמו סער נושב תמיד. ביד חזקה היה עוצר ברוחו, שלא להיות רע לבריות ושלא להקניט בני-אדם ושלא לקללם ולחרפם; הוא נלחם תמיד את היצר-הרע שבו, ותהי החימה הכלויה בנפשו כמבקשת לה מפלט בעבודת השם. – נתן-נטע היה מתפלל בסערה ובשטף כאיש העוקר אילנות, ודבר זה אינו ממידת החסידות של ברשד כלל, שדרכה תפילה במנוחה ובקול נמוך ושבור, ומראה ביותר על שייכותו לחסידות הברסלבית. – כשהיה לומד בתלמוד היה לבבו כים נגרש, וכשבא לפלוגתא שבין אבּיי ורבא או בין רבי יוחנן ובין ריש לקיש היה רואה בחוש את החולקים והמריבים יחד והיה נמשך מאחד אל השני. הוא שנא את הקליפות ואת החיצונים והרגיש רגשי-נקמה בהגיעו בתפילת שמונה-עשרה ל“ולמלשינים אַל תהי תקוה וכל המינים כרגע יאבדו!” והיה סוגר אז את עיניו מרוב פחד ועמל. כל בני-עלמא היו אצלו כרשעים, וכמעט לא יכול לדבּר את איש לשלום. גם בעיניו בעצמו לא ניקה, ובעד כל נדנוד קל היה מקיים בעצמו מצוַת מלקות והיה מקבל עליו נזיפת עצמו…

נתן-נטע היה מתענה כל התעניות הראשונות, כלומר, את אלה הקבועות ב“שולחן-ערוך”, בעד כל אדם, באין הבדל, והשניוֹת – כמו שובבי“ם ת”ת,¹ המקובלות מהחסידים ואנשי-מעשה, והשלישיוֹת – בכל ערב ראש-חודש, ולרוב גם בשני וחמישי, והכל נעשה אך כדי להילחם עם השטן… בימי נערותו עשה את הסיגופים הגדולים של “גלגול שלג” וטבילה במים קדושים ושנה שלמה היה עוסק ב“תשובת הקנה”, אבל גם עתה לא ירף מענוֹת את עצמו בכל הבא בידו.

למשל, הוא אהב לגמוע את הטה כשהוא רותח, ולכן כשהגישו לו חמין לשתות המתין עד שיתקרר, למען לא תהיה לו שום הנאה. כשהיה הבשר, שנתנו לו לארוחת-הצהרים, מטוגן, או המרק שמן, היה שופך מים קרים לקערה, להשחית את טעמם, למען לא ינעמו לחכו התואֵב. הוא היה אוהב את המלח, ועל כן אכל הכל תפל בלי מלח…

לא עלתה לזקן הזה להסיר מנפשו את נפתולי הלב ויעמוד תמיד כמו מזוין נגד עצמו… הוא היה מעוּנה כל ימיו על עבירות שלא עשה, אבל יכול היה לעשותן.

הרבי מסברן היה אומר עליו כי נתגלגלה בו נשמת חוטא ופושע. מי יודע תעלומות האדם? אבל בימי עלומיו של נתן-נטע, כאשר היה עוד עוסק בקבלה ובצירופי-שמות, ורוחו השיאהו להסתכל גם בספר “חמדת-הימים”, קרה לו דבר איוֹם. ויחלום פעם והנה הוא עובר על בית-תפילה שלהם וירא איש-איכר עושה את הצלב ובאה לפתע פתאום ממחשבה זרה בלבו… וייקץ משנתו ויבך בכי גדול. הוא אבד שני עולמות ברגע אחד!

והיו לו מאז יסוּרים קשים ועינוּיים נפשיים,ימים רבים התענה הפסקות וטבל טבילות והתפלש בעפר ויגנוז את ספרי הקבלה וישב -ללימודי הנגלה. ובכל עת שנזכר באותה המחשבה היה קורא ואומר: פֶע, פע, צא טמא!

לפני ארבעים שנה היה הדבר, ובהיותו בן ששים עדיין הוא נושא את עוונו יום יום. הוא מיסר את ירבעם שבו בתהילות דויד.

בתו שרה-ריבה מנהלת את הבית בעושר וצופיה הליכות ביתה. לה היו שלוש חנויות גדולות, אחת לקמחים מכל המינים, אחת לצמר ובד ואחת למיני מרכולת. היא ירשה את כל אלה מבעלה, שנרצח בדרך. אי-סדרים היו בהן אחרי מותו, ובעלי-חובות באו בכל יום וביקשו לקחת הכל מידה, והיא נלחמה אז כלביאה. ויצלח בידה ברוב עמל ויגיעה לשלם לתובעים את שלהם ולבסס את עניני החנויות ולהעמיד הכל על יסוד בל ימוֹט.

היא כבר השיאה את הבת הבכירה לחוץ, חתנה לוקח בתה השניה מנהל את חנות הצמר והבד; בנה הגדול, שגם הוא נשוי, מפקח על החנות של מיני מרכולת, והיא עוסקת בחנות של הקמחים. אין קימוץ בבית. היא נותנת לבניה ונכדיה את צרכם, אבל אין חדוה בלבה. מעולם לא קרה כי תקח את נכדתה הקטנה על זרועותיה וּתנשק אותה. נפשה עליה כבדה.

היא גברת העיר, “בעלת שפע”, וה' עזר לה ביד רחבה, אבל היא כועסת על בני העולם. בכל יום יום היא מתפללת בחנותה של קמח בהשכמת הבוקר בבכי-לחש ומרטבת בדמעותיה את הסידור.

את השם ואת מצוותיו יראה שרה-ריבה-חנה אימת-מות; וכשמצאה המבשלת תולעים בריאה של עוף או בבר-אוז והרב דמתא הטריף, אז יראה היתה לנגוע בבשר, כאשר יירא איש לנגוע בצרעת, וציותה להשליך אותו במטלית, כמו שהיה כרוך ובא מבית הרב, לכלבים. טיפת חמאה מטוגנת, שנזרקה על גבי קדירה של בשר, והיא עמדה אז בבית-המבשלות, היתה מוציאה מפיה זעקה גדולה, כאילו אחזה אש בכל פינות הבית…

והימים היותר איומים בבית הזה היו הימים שלפני חג הפסח. החמץ, שינקה מאבקוֹ כל ימות השנה, שנדבק בה ובעיניה ובפניה החיורים – לה פתאום כאויב, העומד ואורב לה… ותרץ מחדר לחדר ותפתח ארון אחרי ארון, ותילחם עמו במין משטמה וכעס. היא גם יראה ללון עם “שטר-המכירה” תחת גג אחד, והחנות היתה באמת סגורה ומסוגרת כל ימות השבוע ואין בא ומתקרב לה. שרה-ריבה-חנה היתה המחמירה שבעיר וכל הסביבה.

וראו זה, מנשה-אברהם בנה, זה שהיה ממונה על החנות של מרכולת, לא היה ירא-שמים כלל. על פי משגה נתנה אותו, כשהיה בחור, למלמד ליטאי אחד ולמד “זמן שלם” “פסוק” ולא גמרא, ומאז הוא מקיל בתפילה ואינו חרד על המצוות. – ואם לא גזרה עליו אמו ללכת לבית-המדרש, התפלל בבית בקיצור ובדילוג ובהבלעת דפים הרבה. – אדם קל עושה כל אלה בלי פקפוק. רק בזה שוה היה הבן לאם, הוא לא אהב את הבריות וגם חברת גיסו וגיסתו היתה עליו למשא.

מנשה-אברהם השכים לחנותו תמיד עם קריאת התרנגול ונעל אותה בשעה שכל החנויות כבר סגורות. הוא לא ישב על גבי מעלות החנות לשם ישיבה סתם או לשיח. הוא ידע רק את העסק ואת השׂררוּת שבעסק.

בימי-השוק, בהם רק מקנה וקנין, לא מצא את לבבו, – מבוקר עד הערב עמד על רגליו ויצעק ויקלל ויצוה ויפקד ויהי משוגע ממראה עיניו מרוב הקונים העומדים צפופים וצועקים: הב! הב!

וטבע משונה היה לו למנשה, פעם בשנה היה קם בבוקר משנתו ובלבו כמו סער משתער. לוֹ היה הדבר כמו קירות החדר שוחקים לו, כמו החלון מעקם אליו פניו. ואו למי שניסה להקניטוֹ אז, כי אז היה יכול להרוג אותו. לא יצא ביום ההוא גם לחנות, כי ירא מפגע רע. כמוּכה-ירח ישב בחדרו, והיה לו חפץ משעה לשעה להכות באגרופו על הדלת. יום או יומים נמשך הדבר, ואחר-כך סר הרוח הרע מאתו ויפקוד שוב את חנותו כמקודם. –

למנשה-אברהם נער, כבן ט“ז שנה בימי סיפורי. שמו וכינוּיוֹ היה ראוּב’לי מזיק. והוא היה נער פוחז ורע- מעללים. השבט היה לו למשׂחק ולא שמע כל תוכחת-מוסר. הוא ברח מן ה”חדר" בכל פעם; ואחר-כך לא רצה ללכת שמה כלל. ויהי רועה בישוב האיכרים את ילדי הגויים, ויתקע בחליל ויצחק את הכלבים או את הסוסים.

ראוּב’לי היה בן סורר ומורה. פעם כעס על אביו ויקם בלילה ויעש חוֹר בחבית גדולה מלאה נפט, שעמדה בחוץ, וימהר למיץ העצור לעזוב את מאסרו.

אחיו הצעירים יראו ופחדו ממנו. פעם הכעיסוֹ אחד, קפץ עליו ונשך לו בתנוּך אזנו… ויהי שם ראובן מזיק לחרדה ולמפח-נפש.

קרה הדבר שראוב’לי מזיק גנב מספר אמות של צמר מחנות אביו ויתנן במתנה לבת איכר אחד, שהתוַדע אליה והיה בא לבית אביה. תקופת תמוז היתה ולאביו מנשה-אברהם היה אז יום דינו, ויקח האב האומלל חבל עב כזרת ויכה בו את בנו זה “מכות-רצח”; ויצעק הנער תחת יד מכהו ויקרא: אם לא תרף ממני אז אצית עליך את הבית, או אלך לכוהן שלהם – וַיִבּעת מנשה-אברהם, ומפּחדוֹ שב אליו רוחו ויהי כנדהם. לתאר רושם דברי ראוב’לי בבית שרה-ריבה-חנה אך למחסור הוא, ואמנם קיים זה באחרית הימים את אשר אמר.

אם הקורא ירצה, הרי זה כל סיפור המעשה שלי; ואם לא ירצה – אין זה מעשה, כי אם תיאור ורשימת ארבעה דורות. אלהי הנשמות נותן לכל בריה את רוחה ואת צביונה. הבחירה ביד האדם להיטיב ולהרע, והדם הוא הנפש וּמעז לא יֵצא מתוֹק.

בֶּריל, ה“נאמן” בבית-הריחים של העיר לוביה, היה יהודי קטן, דל-בשר וצמוק-פנים, וזקנו כאילו אך החל לצמוח, אם כי כבר הפך לבן. בעיניו המשונות, בבגדיו, שאכלם אבק הקמח, ובחגורה הרחבה שעל מתניו, שהיתה נראית כאילו עשויה מדבק, עשה רושם כמין חיה נתעה בין בני-אדם. – ואמנם חלק גדול מחיה-רעה ישב בנשמתו. אכזריות לבו היתה עוברת כל גבול, לולא היתה עוברת כל גבול, לולא היתה רתומה במתג הדת. באופן יראתו ועבודתו את השם היה גם כן גלום מין אכזריות. כאשר התפלל וצעק בתפילתו, נדמה לו כאילו נוקם הוא באיזה דבר ושופך את מררתו. כאשר התוַדה והכּה על לבּו: אשמנו! בגדנו! גזלנו! היה מכה בלי רחם והיתה לו הנאה עצומה, כאילו דוחף את אויבו הגדול למדחפות. להיטבל במקוה במים קרים במסירות-נפש היה לו כאילו עושה הוא גזר-דין באיזה רוצח; ואמירת תהלים מן “אשרי” עד “כל הנשמה תהלל יה” היתה לנפשו כאילו קילל קללות נמרצות את אויבי ה'. – רתיחת דמו עלתה מהרה בכל דבר שאמרו לו, בין בטוֹב בין ברע; וכשהיה סופר מעוֹת היה עושה זאת בהקפדה גדולה, כאילו הגיהנום פתוח מתחתיו, והמקבל או הנותן הוא רשע גמור. את אדוניו, בעל-הריחים העשיר, היה שונא תכלית שנאה; אבל עבד אותו באמונה שלושים שנה רצופות. והמלה אמונה לאו מילתא זוּטרתא היא לגבו, היא היתה כיסוד נקשר לגלגלים ולשטף המים; וכשהשׂק האחרון חסר הקמח, כי כלה מהארגז, היה יכול לקחת איש ולשימו השׂקה כדי למלא אותו. את המלה “רחמים” לא ידע, אם גם הבין בימי נעוריו ברש“י ובתוספות ולמד הרבה ב”אור החיים". וכשהיה בא להוציא מלה זו מפיו היה שומע בנפשו הד אכזרי והיה המקרא “ורחמיו על כל מעשיו” נקשר בלבו עם “אָסוּר לרחם”! כה ראה את העולם משבּת לשבּת; ובימות השבת גופא היה כנהר סמבּטיון, שאת אבניו לא ישליך ואף על פי כן הוא רותח…

וּלבּריל אשה מכוערה, מפלצת כבת-השׂטן, שׂממית, – ויחיו יחדיו, כאשר יחיה העכבר את החתול הפרא. ולהם בן יחיד, שמו חיים, והוא גדל-הקומה ולבן-הפנים, אדם בעל צורה מרחוק, רק לא יצלח לכּל. בימים האלה לא ידעתי עוד מה זה גזע, ובכל זאת מתחקה הייתי על זה איך ילדו האנשים הצנומים האלה אדם בן-בשר. הבּן חיים היה גם טוֹב-לב ושוטה תמים. מצד מצבו היה מחסידי טלנה, והיה “אומר” את כל הדברים היראים כמצוַת אנשים מלומדה, כי גם את הרע לא ידע ואת העליה לא ידע והיה לו הכל כמלים בלי תוכן; כן גם המצוות, התפילה, אהבתו לאשתו. – שמע מזה שנשׂוּי היה, כלומר, שהשׂיאוהו אבותיו. על פי מקרה או על פי מזל היתה האשה הזאת יפת–תואר מאד, קומתה היתה כבת-מלך, ובלכתה ילוה אותה איזה יחשׂ, לא ראיתי כמוהו בכל נשי ישראל באותן העיירות. מלכה, כך שם הנפש הזאת בקהל רפאים, היתה יתומה בל אב ואם ותתגלגל ממוֹדע למוֹדע ומקרוב לקרוב, עד כי השיאוה קרוביה האחרונים ללוביה. בריל נסע לראות את הכלה לבנו, וזהו הרגע האחד בחייו שבו נמתקה מעט מידת-דינו… והיא היתה אשה לבן יחיד ובידה אין כל. – מלכה היפה בבנות, קחי שק והתאבלי על נעוריך! ותעבוד מלכה עשר שנים בפרך ותשב אל עקרבים ותהר ותלד בת לא-מעונגה, ותהי אָמה מבשלת, עובדת בבית קשה ונושאת את עוּלה. אלהי היופי לא נתן ללבה את הרהור המחשבה, ועל כן לא אכלוה כל אשר מסביב. –

וימת בריל כבן ששים, כי אחזהו השבץ, ולא הספיק גם להתוַדוֹת ויקבר בחפזון, כי בערב שבת בימי חורף היה הדבר והיום קצר… ותחלה שרה אשתו כמלוֹא שבוּעיִם מחלה אנושה ותהי סרוחה על משכבה שלושה-עשר חודש וסרחון גופה מחניק – אֵל אלהים אַל יחשוב לי מלה זו לעווֹן!

וייקץ חיים פעם אחת משנתו ולשונו אין אתו, וידרוש ברופאים ובצדיקים ובבעלי-קדר, אבל כל אלה לא הועילו ויהי לכבד-פה והיה קשה הדיבור עמו. ומלכה היתה כל כך מוצקה, עד כי לא נפלה גם תחת ידי החליפות והתמורות האלה, ותיף ותגדל ביפיה מצרה לצרה ותהי כקסם בצאתה החוצה, קומתה מושכת כל עין וכל לב, והיא כבת שלושים וחמש. חיים החל אז להקיא דם, ודוקא לעתים קרובות ויכּחש ויהי כמת, ויעזוב את העולם כולו אחר שנתים ימים. מה יעשה שם, במרום, הפועל-הבטל הזה, שלא יצלח למאומה, איני יודע!

והתועלת האחת, שהביא למשפחתו בחייו, כי בעל-הריחים היה נותן לו עוד את הפרס לביתו, התמעטה גם היא במותו. ותמכור מלכה שארית הפליטה, ויבוא העוני וידפוק על דלתותיה, וישלח אותה ואת בתה מבית לבית ומרחוב לרחוב ומשכונה לשכונה, עד כי מצאו את קנם בחצר קטן בירכתי העיר, ויעבדו שם כל עבודה, וימצאו את לחמם בדוחק. תשאלני, הקורא, על הבת: מה טיבה? היא היתה בת-ישראל פשוטה, לא מכוערת ולא יפה, לא גדולה ולא קטנה, לא טובה ולא רעה, אחת מאלה הנפשות שבלבשן מלבושי שבת נוכל להסתכל בפניהן; ובימות-החול, כשהידים עסקניות בכל עבודה בבית-הבישול ובהטחת הרצפה בחומר, תמאס העין להסתכל בהן. על פי נס נשארו לה בירושה חמישים רו“כ, שאסור היה להוציאם, ורק לצורך נישואין נועדו, וימצאו בן-כפר גס ויתנו לו זה לנדה, ובעל-הריחים בגודל לבו עזר לה מעט. – ויקח הכפרי את בת השבע-עשרה לביתו ואת הכסף שׂם בצלחתו ויחי עמה שלושה ירחים ויום אחד, עד כי שׂבע אותה, וישלחה לביתה, ותשב עם אמה כאלמנה חיה, ויהי הכל כקודם הנישואין, בהקלה האחת הזאת, כי לא היתה עוד בת בבית להשׂיא אותה… בחורף, בלילות הארוכים, מרטו האם והבת נוצות, בימי הקיץ מכרו מים מזוקקים קרים לשתיה, בימי אפית המצוֹת התגנבה הבת אל אחת מפינות העיר ותשכיר את עצמה לעבודת-מצוה קשה. הבעל לא כתב לה זה כארבע שנים; ויש אומרים שהיה חפץ עוד מאה רו”כ במזומנים במחיר הגט, אם כי הוא שנא אותה; אין צדק בעולם, אבל, לאידך גיסא, צאו וחשבו: חמישים רו“כ ומאה רו”כ המה יחד מאה וחמישים.

מסיבות הזמן הביאוני לעיר מולדתי, אחרי שעקרתי רגלי ממנה כחצי דור, ואשבות אצל אחי, הקטן ממני. היום היה חם מאד וקמנו

והלכנו לבית האלמנה ובתה לשתות מים מזוקקים. החדר שבאנו אליו היה קטן ונקי, כאילו יושבת בו הדוּמיה זה ימים רבים, ואראה את גברת הבית ניצבת כיציר שיש בכל קסמו. כל היום ההוא והיום שלמחרת לא מש ממני הרושם הזה והד פלא מילא את לבי. ובעוד ימים נקרה נקריתי לשם אצל הרב דמתא, וה“פלאית” באה אז לשאול “שאלה” בדבר חלב רותח, שנזרק על קדירה של בשר; והרב מעיין בספר גדול וארוך להשיב… ושאלת החזיון האִילם היפה הזה במבואות הצרים, נפש רבתי והדורה, באה והולכת, באין רואה ואין שומע… לא משה מקרבי…