הרפתקאות רבות עברו על תושבי תל־אביב, עד שזכו לחזות במו עיניהם את בנין בית־הכנסת הגדול ברחוב אלנבי, המפאר את העיר העברית.

בזמן הווסדה של תל־אביב, ועד סוף מלחמת־העולם הראשונה, לא נכללו בתחומיה השכונות העבריות הסמוכות: נוה־שלום, נוה־צדק, אוהל משה, מחנה יהודה, מחנה יוסף ובית ישראל. שכונות אלו הוקמו שנים רבות בטרם היות תל־אביב ולא נספחו עדיין לתל־אביב.

בשכונות היו בתי תפלה קטנים, שהיו מתמלאים עד אפס מקום בשבתות ובמועדים.

אנשי תל־אביב היו מתפללים בשנים הראשונות לקיום השכונה: בכל ימות השנה – בבית פרטי שברחוב יהודה הלוי. בחגים ובמועדים שימשו אולמי הגמנסיה “הרצליה” ברחוב הרצל ובית־הספר לבנות שברחוב בתי־הספר (בין נוה־צדק ונוה־שלום), כבתי־תפלה ארעיים.

אחר כך הוקם ברחוב יהודה הלוי (מול בית “היכל התלמוד”) צריף־עץ גדול למאות גברים, וגם ל“עזרת נשים” הוקצה שם מקום. עם גידולה של תל־אביב נתרבה מספר המתפללים, והצריף נעשה צר מהכיל את כל הרוצים להתפלל.

שאלת בנין בית־כנסת מרווח העסיקה כמה שנים את חברי ועד תל־אביב, ואף נבחרה ועדה מיוחדת למטרה זו.

בשנה השלישית לבנינה של תל־אביב – בשנת תרע"ג – הונחה בחגיגיות רבה אבן־היסוד לבנין בית־כנסת ברחוב יהודה הלוי.

תוכננה תכנית לבנין בית־כנסת מפואר, אך בעוד חברי הועדה יחד עם ועד תל־אביב עסוקים בהכנות מוקדמות לקראת מגבית בקרב תושבי תל־אביב למען בנין בית־הכנסת, פרצה מלחמת־העמים בעשרה באב תרע"ד.

חלק מתושבי תל־אביב גורש, כידוע, באכזריות על־ידי הרשות התורכית לחוץ־לארץ, וחלק יצא את העיר מתוך הכרח מלחמתי, ותכנית הבנין נגוזה מחמת עינא בישא של המפקדה הצבאית.

והגזירות החמורות לא פסקו, יום יום וגזירותיו החדשות. ובה' ניסן תרע"ז, באה פקודה דחופה מן הפחה שבירושלים, שלפיה מצווים תושבי יפו ותל־אביב לעזוב את בתיהם וללכת לכל אשר ילכו, ורק לא לירושלים ולא לחיפה.

הגזירה הרעה היתה כללית, על כל התושבים ללא הבדל דת, אבל היא היתה מכוונת בעיקר כלפי הישוב היהודי, והיא פגעה בו יותר מאשר ביתר התושבים.

לא הועילו הבקשות וההשתדלויות לפני השלטונות. התשובה היתה קצרה וחדה: פקודה היא פקודה, ויש לציית לה.

באחד מבתי התפילה של נוה־שלום אמרו תפילות וסליחות על ביטול רוע הגזירה, פתחו את ארון־הקודש והקהל נשבע שלא לקבל את הגזירה, ולא לעזוב את המקום. היו חששות מתקבלים־על־הדעת, שהזקנים והחלשים ימותו בדרך, ומוטב להם למות כאן, איש איש במטתו ובמעונו.

“שבת הגדול” של תרע"ז עבר על יהודי יפו ותל־אביב בהלך־רוח של יאוש. כל יום ח' ניסן שוטטו בחוצות וברחובות והתגודדו קבוצות־קבוצות. כל העינים נשואות לעזרה ולעצה טובה, אך מאין תבא העזרה?

גבאי בתי־התפילה ביפו ושכונותיה, ואף בתל־אביב, דאגו לספרי־התורה, וארזו אותם, ובאשר הלכו לקחו אתם גם את ספרי־התורה ואת יתר תשמישי־הקדושה.

במשך כמה ימים נתרוקנו השכונות היהודיות ביפו ובתל־אביב מתושביהן, וכל בתי־התפילה נסגרו על מסגר. עם גולי יפו ותל־אביב הלכו בגולה גם ספרי־התורה, רובם לפתח־תקוה הסמוכה, שם נשארו יותר משנה.

עם כבוש יהודה על־ידי צבאות הבריטים, ומנוסת צבאות התורכים מיפו ומפתח־תקוה, החלה שיבת הגולים ממושבות יהודה ליפו ולתל־אביב.

בד' ניסן תרע"ח החזירו הגולים את ספרי־התורה לתל־אביב, ואותו יום חגגה תל־אביב את “החזרת העטרה ליושנה”, החג הגדול הראשון שתל־אביב חגגה מיום הווסדה ועד אז.

כל הבתים היו מקושטים פרחים, כל המעקות והגזוזטראות – מכוסים ירק ופרחים, ומעל הבתים התנופף דגלנו הלאומי, תכלת־לבן.

בראש המגרש הוקם שער נהדר בדוגמת שער מבצר מימי הבינים. ועל השער דגלי־תכלת־לבן. מן השער, לאורך כל המגרש, עמד משמר־כבוד של חברי האגודה הספורטיבית “מכבי” בתלבושתם הלבנה. כל התכונה הזאת נעשתה לכבוד קבלת התורה. משלחות על דגליהן באו בזו אחר זו, והעמידו את הדגלים ליד שער־הכבוד.

בשעה אחת־עשרה לפני הצהרים הגיעו לתל־אביב ספרי־תורה בעגלה מפוארה רתומה לשני סוסים נאים מקושטים. ואחרי העגלה – קהל רב וילדי בתי־הספר מסודרים בשתי שורות ארוכות.

ה“חכם באשי”, רבה של עדת הספרדים, ר' בן־ציון עוזיאל, לבוש בתלבושתו החגיגית הרשמית, יצא לקראת ספרי־התורה בלוית משמר־כבוד של “מכבים”. הרבנים ונכבדי־העדות העלו את ספרי־התורה מתוך העגלה, והכניסום לחופות נהדרות. ובצאת ספרי־התורה מתחת החופות התחילה התהלוכה, כשבראשה צועדים הד"ר חיים וייצמן והחכם־באשי, ומימינם ומשמאלם נכבדי העדות ועסקני הצבור.

בראש התהלוכה הנהדרת צעדה תזמורת צבאית של אנשי־צבא אוסטרלים, ומאחריה – מקהלת תלמידי בתי־הספר.

וכך הגיעה התהלוכה עד לבית־הכנסת ברחוב יהודה הלוי, שם הכניסו את ספרי־התורה לארון הקודש. היה זה חג־עם ממש, ראשון במינו בתל־אביב החדשה עם שיבת בניה לגבולה.

כל הלבבות פעמו רגשות חג, חג “שמחת־תורה” שלא ביום הקבוע בלוח־השנה.

מרכז החגיגה היה, כאמור, ברחוב יהודה הלוי, במקום שצריף־עץ שימש בימים ההם כבית־כנסת יחידי וראשון לתושבי תל־אביב.

עם שיבת כל הגולים משומרון והגליל, ובהם ה“ריש־גלותא” מאיר דיזנגוף בראשית תרע"ט, עלתה שוב על הפרק שאלת בנין בית־כנסת גדול לתל־־אביב

בישיבת ועד תל־אביב, מיום ז' שבט תר"פ, הוחלט למכור את המגרש של ועד בית־הכנסת ברחוב יהודה הלוי, בתנאי שתוך שנתים יעבור בית־הכנסת למקומו הקבוע.

חברי ועד תל־אביב וועד בית־הכנסת התחבטו הרבה בשאלה: מהיכן להשיג אמצעים לבנין בית־כנסת שיהיה לתפארת העיר העברית המתפתחת?

בישיבת הועד והמועצה, מיום ט“ז אדר תרפ”ב, נידונה בקשת ועד בית־הכנסת בדרך הטלת מס בשיעור חצי גרוש מצרי (המטבע המהלכת אז בארץ קודם שהוחלפה אחר כך במטבע ארצישראלית) מכל אמה מרובעת של המגרשים הבנויים והפנויים, לטובת בנין בית־הכנסת המרכזי.

לאחר דיונים בכמה ישיבות נתקבלה החלטה חיובית, לפי החשבון המשוער, צריך היה המס הזה להכניס כ־8000 לירות מצריות, אך למעשה עלו ההכנסות בסעיף זה ל־11,000 לי"מ.

את המס הזה היו משלמים רק בעלי הרכוש בתל־אביב המקורית בלבד, ואילו השכונות נוה־צדק, נוה־שלום, אוהל־משה וכו' (שבהן היו בתי־תפילה ותיקים משלהן) לא השתתפו בתשלום המס הזה.

אגב ראוי להזכיר, כי ל“חברה חדשה” (בוני בתים בשטח שבו נמצאים כיום חלקים מרחוב אלנבי, שדרות רוטשילד, אחד־העם, מונטיפיורי וגרוזנברג) היה סכום מיועד לבנין בית־הכנסת, וכאשר התאחדה חברה זו עם תל־אביב, מסרה לועד תל־אביב את הסכום שבידה – 327 לירות מצריות.

בהנחת היסוד לבנין בית־הכנסת ברחוב אלנבי קרן רחוב אחד־העם, בט' חשון תרפ“ב, תרמו המשתתפים כאלפיים לי”מ. גם ממכירת המגרש ברחוב יהודה הלוי נתקבלו כאלף לי"מ, ובעזרת מס־המגרשים המשיכו לבנות את בית־הכנסת שבנינו נמשך שנים אחדות.

בית־הכנסת הגדול ברחוב אלנבי ועל גגו מנורת־חנוכה מוארת. ליד בית־הכנסת – תהלוכת אורים של ילדי תל־אביב]

בכ“ה אייר תרפ”ה, ביקר הבארון בנימין־אדמונד רוטשילד, בפעם השניה בתל־אביב. את פניו קיבלו בבית־הכנסת שבנינו לא היה גמור עדיין. כששאל את הגבאים מה חסר לשם גמר תבנין? היתה התשובה, שהכיפה לא הוקמה עדיין מחוסר אמצעים. הבארון צווה באותו מעמד לפקידו אברבאיה למסור לגבאים את תרומתו בסר 2000 לא"י, לגמר בנינה של הכיפה המתנוססת כיום על גג בית־הכנסת הגדול.

במאמצים רבים, נדבך אחרי נדבך ואריח על גבי אריח, טרחו ויגעו גבאי בית־הכנסת עד שזכו להשלים את הבנין המתנוסס לתפארה בטבורה של העיר, ברחוב הרועש וסואן ביותר.

לאחר בית־הכנסת הגדול הראשון, נבנו במשך השנים עוד בתי־כנסת יפים בכל חלקי העיר. כן הלכו ונתוספו בתי־תפילה ארעיים בבתים שכורים או בבתים שנבנו לצרכי מגורים והוקדשו אחר כך למטרת קדושה. בשנת תשי"ב מנו בתל־אביב כארבע מאות בתי־תפילה קבועים וארעיים.

בית־הכנסת הגדול, שהיה גם הראשון, סלל את הדרך בפני יתר בתי־הכנסת בעיר.