הרפתקאות רבות עברו על תושבי תל־אביב, עד שזכו לחזות במו עיניהם את בנין בית־הכנסת הגדול ברחוב אלנבי, המפאר את העיר העברית.

בזמן הווסדה של תל־אביב, ועד סוף מלחמת־העולם הראשונה, לא נכללו בתחומיה השכונות העבריות הסמוכות: נוה־שלום, נוה־צדק, אוהל משה, מחנה יהודה, מחנה יוסף ובית ישראל. שכונות אלו הוקמו שנים רבות בטרם היות תל־אביב ולא נספחו עדיין לתל־אביב.

בשכונות היו בתי תפלה קטנים, שהיו מתמלאים עד אפס מקום בשבתות ובמועדים.

אנשי תל־אביב היו מתפללים בשנים הראשונות לקיום השכונה: בכל ימות השנה – בבית פרטי שברחוב יהודה הלוי. בחגים ובמועדים שימשו אולמי הגמנסיה “הרצליה” ברחוב הרצל ובית־הספר לבנות שברחוב בתי־הספר (בין נוה־צדק ונוה־שלום), כבתי־תפלה ארעיים.

אחר כך הוקם ברחוב יהודה הלוי (מול בית “היכל התלמוד”) צריף־עץ גדול למאות גברים, וגם ל“עזרת נשים” הוקצה שם מקום. עם גידולה של תל־אביב נתרבה מספר המתפללים, והצריף נעשה צר מהכיל את כל הרוצים להתפלל.

שאלת בנין בית־כנסת מרווח העסיקה כמה שנים את חברי ועד תל־אביב, ואף נבחרה ועדה מיוחדת למטרה זו.

בשנה השלישית לבנינה של תל־אביב – בשנת תרע"ג – הונחה בחגיגיות רבה אבן־היסוד לבנין בית־כנסת ברחוב יהודה הלוי.

תוכננה תכנית לבנין בית־כנסת מפואר, אך בעוד חברי הועדה יחד עם ועד תל־אביב עסוקים בהכנות מוקדמות לקראת מגבית בקרב תושבי תל־אביב למען בנין בית־הכנסת, פרצה מלחמת־העמים בעשרה באב תרע"ד.

חלק מתושבי תל־אביב גורש, כידוע, באכזריות על־ידי הרשות התורכית לחוץ־לארץ, וחלק יצא את העיר מתוך הכרח מלחמתי, ותכנית הבנין נגוזה מחמת עינא בישא של המפקדה הצבאית.

והגזירות החמורות לא פסקו, יום יום וגזירותיו החדשות. ובה' ניסן תרע"ז, באה פקודה דחופה מן הפחה שבירושלים, שלפיה מצווים תושבי יפו ותל־אביב לעזוב את בתיהם וללכת לכל אשר ילכו, ורק לא לירושלים ולא לחיפה.

הגזירה הרעה היתה כללית, על כל התושבים ללא הבדל דת, אבל היא היתה מכוונת בעיקר כלפי הישוב היהודי, והיא פגעה בו יותר מאשר ביתר התושבים.

לא הועילו הבקשות וההשתדלויות לפני השלטונות. התשובה היתה קצרה וחדה: פקודה היא פקודה, ויש לציית לה.

באחד מבתי התפילה של נוה־שלום אמרו תפילות וסליחות על ביטול רוע הגזירה, פתחו את ארון־הקודש והקהל נשבע שלא לקבל את הגזירה, ולא לעזוב את המקום. היו חששות מתקבלים־על־הדעת, שהזקנים והחלשים ימותו בדרך, ומוטב להם למות כאן, איש איש במטתו ובמעונו.

“שבת הגדול” של תרע"ז עבר על יהודי יפו ותל־אביב בהלך־רוח של יאוש. כל יום ח' ניסן שוטטו בחוצות וברחובות והתגודדו קבוצות־קבוצות. כל העינים נשואות לעזרה ולעצה טובה, אך מאין תבא העזרה?

גבאי בתי־התפילה ביפו ושכונותיה, ואף בתל־אביב, דאגו לספרי־התורה, וארזו אותם, ובאשר הלכו לקחו אתם גם את ספרי־התורה ואת יתר תשמישי־הקדושה.

במשך כמה ימים נתרוקנו השכונות היהודיות ביפו ובתל־אביב מתושביהן, וכל בתי־התפילה נסגרו על מסגר. עם גולי יפו ותל־אביב הלכו בגולה גם ספרי־התורה, רובם לפתח־תקוה הסמוכה, שם נשארו יותר משנה.

עם כבוש יהודה על־ידי צבאות הבריטים, ומנוסת צבאות התורכים מיפו ומפתח־תקוה, החלה שיבת הגולים ממושבות יהודה ליפו ולתל־אביב.

בד' ניסן תרע"ח החזירו הגולים את ספרי־התורה לתל־אביב, ואותו יום חגגה תל־אביב את “החזרת העטרה ליושנה”, החג הגדול הראשון שתל־אביב חגגה מיום הווסדה ועד אז.

כל הבתים היו מקושטים פרחים, כל המעקות והגזוזטראות – מכוסים ירק ופרחים, ומעל הבתים התנופף דגלנו הלאומי, תכלת־לבן.

בראש המגרש הוקם שער נהדר בדוגמת שער מבצר מימי הבינים. ועל השער דגלי־תכלת־לבן. מן השער, לאורך כל המגרש, עמד משמר־כבוד של חברי האגודה הספורטיבית “מכבי” בתלבושתם הלבנה. כל התכונה הזאת נעשתה לכבוד קבלת התורה. משלחות על דגליהן באו בזו אחר זו, והעמידו את הדגלים ליד שער־הכבוד.

בשעה אחת־עשרה לפני הצהרים הגיעו לתל־אביב ספרי־תורה בעגלה מפוארה רתומה לשני סוסים נאים מקושטים. ואחרי העגלה – קהל רב וילדי בתי־הספר מסודרים בשתי שורות ארוכות.

ה“חכם באשי”, רבה של עדת הספרדים, ר' בן־ציון עוזיאל, לבוש בתלבושתו החגיגית הרשמית, יצא לקראת ספרי־התורה בלוית משמר־כבוד של “מכבים”. הרבנים ונכבדי־העדות העלו את ספרי־התורה מתוך העגלה, והכניסום לחופות נהדרות. ובצאת ספרי־התורה מתחת החופות התחילה התהלוכה, כשבראשה צועדים הד"ר חיים וייצמן והחכם־באשי, ומימינם ומשמאלם נכבדי העדות ועסקני הצבור.

בראש התהלוכה הנהדרת צעדה תזמורת צבאית של אנשי־צבא אוסטרלים, ומאחריה – מקהלת תלמידי בתי־הספר.

וכך הגיעה התהלוכה עד לבית־הכנסת ברחוב יהודה הלוי, שם הכניסו את ספרי־התורה לארון הקודש. היה זה חג־עם ממש, ראשון במינו בתל־אביב החדשה עם שיבת בניה לגבולה.

כל הלבבות פעמו רגשות חג, חג “שמחת־תורה” שלא ביום הקבוע בלוח־השנה.

מרכז החגיגה היה, כאמור, ברחוב יהודה הלוי, במקום שצריף־עץ שימש בימים ההם כבית־כנסת יחידי וראשון לתושבי תל־אביב.

עם שיבת כל הגולים משומרון והגליל, ובהם ה“ריש־גלותא” מאיר דיזנגוף בראשית תרע"ט, עלתה שוב על הפרק שאלת בנין בית־כנסת גדול לתל־־אביב

בישיבת ועד תל־אביב, מיום ז' שבט תר"פ, הוחלט למכור את המגרש של ועד בית־הכנסת ברחוב יהודה הלוי, בתנאי שתוך שנתים יעבור בית־הכנסת למקומו הקבוע.

חברי ועד תל־אביב וועד בית־הכנסת התחבטו הרבה בשאלה: מהיכן להשיג אמצעים לבנין בית־כנסת שיהיה לתפארת העיר העברית המתפתחת?

בישיבת הועד והמועצה, מיום ט“ז אדר תרפ”ב, נידונה בקשת ועד בית־הכנסת בדרך הטלת מס בשיעור חצי גרוש מצרי (המטבע המהלכת אז בארץ קודם שהוחלפה אחר כך במטבע ארצישראלית) מכל אמה מרובעת של המגרשים הבנויים והפנויים, לטובת בנין בית־הכנסת המרכזי.

לאחר דיונים בכמה ישיבות נתקבלה החלטה חיובית, לפי החשבון המשוער, צריך היה המס הזה להכניס כ־8000 לירות מצריות, אך למעשה עלו ההכנסות בסעיף זה ל־11,000 לי"מ.

את המס הזה היו משלמים רק בעלי הרכוש בתל־אביב המקורית בלבד, ואילו השכונות נוה־צדק, נוה־שלום, אוהל־משה וכו' (שבהן היו בתי־תפילה ותיקים משלהן) לא השתתפו בתשלום המס הזה.

אגב ראוי להזכיר, כי ל“חברה חדשה” (בוני בתים בשטח שבו נמצאים כיום חלקים מרחוב אלנבי, שדרות רוטשילד, אחד־העם, מונטיפיורי וגרוזנברג) היה סכום מיועד לבנין בית־הכנסת, וכאשר התאחדה חברה זו עם תל־אביב, מסרה לועד תל־אביב את הסכום שבידה – 327 לירות מצריות.

בהנחת היסוד לבנין בית־הכנסת ברחוב אלנבי קרן רחוב אחד־העם, בט' חשון תרפ“ב, תרמו המשתתפים כאלפיים לי”מ. גם ממכירת המגרש ברחוב יהודה הלוי נתקבלו כאלף לי"מ, ובעזרת מס־המגרשים המשיכו לבנות את בית־הכנסת שבנינו נמשך שנים אחדות.

בית־הכנסת הגדול ברחוב אלנבי ועל גגו מנורת־חנוכה מוארת. ליד בית־הכנסת – תהלוכת אורים של ילדי תל־אביב]

בכ“ה אייר תרפ”ה, ביקר הבארון בנימין־אדמונד רוטשילד, בפעם השניה בתל־אביב. את פניו קיבלו בבית־הכנסת שבנינו לא היה גמור עדיין. כששאל את הגבאים מה חסר לשם גמר תבנין? היתה התשובה, שהכיפה לא הוקמה עדיין מחוסר אמצעים. הבארון צווה באותו מעמד לפקידו אברבאיה למסור לגבאים את תרומתו בסר 2000 לא"י, לגמר בנינה של הכיפה המתנוססת כיום על גג בית־הכנסת הגדול.

במאמצים רבים, נדבך אחרי נדבך ואריח על גבי אריח, טרחו ויגעו גבאי בית־הכנסת עד שזכו להשלים את הבנין המתנוסס לתפארה בטבורה של העיר, ברחוב הרועש וסואן ביותר.

לאחר בית־הכנסת הגדול הראשון, נבנו במשך השנים עוד בתי־כנסת יפים בכל חלקי העיר. כן הלכו ונתוספו בתי־תפילה ארעיים בבתים שכורים או בבתים שנבנו לצרכי מגורים והוקדשו אחר כך למטרת קדושה. בשנת תשי"ב מנו בתל־אביב כארבע מאות בתי־תפילה קבועים וארעיים.

בית־הכנסת הגדול, שהיה גם הראשון, סלל את הדרך בפני יתר בתי־הכנסת בעיר.

(פרקי־זכרונות לשנת הכ"ה לקיום המוסד)

הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה” בתל־אביב, היתה מראשית ייסודה מאורע חשוב בעולם חנוכנו ותרבותנו.

ואני אחד מאלה, שזכה להיות קרוב למיסדי הגימנסיה, לראות את פרפוריה מתחילת הווסדה ולהשתתף באופן פעיל בהגדלתה ובהרחבתה (תר“ע–תרפ”א). ברשימות אלו אומר אני להעלות על הכתב קצת זכרונות.

א

עם התחלת העליה השניה בשנות תרס“ה–תרס”ו וגידול הישוב היהודי ביפו, עלתה על הפרק שאלת בית־ספר תיכוני עברי־לאומי, שיספק את דרישות ההורים מן העולים החדשים, ששאפו להקנות לבניהם השכלה תיכונית בעברית. בימים ההם היה קיים ביפו בית־ספר לבנות, מסוג בתי־הספר העממיים, שנתמך על־ידי ועד חובבי־ציון באודיסה. היו קיימים ביפו גם בתי־ספר עממיים של חברה “כל ישראל חברים” (אליאנס) בחסותה של ממשלת צרפת, ובית־ספר של חברת “עזרה” בחסותה של ממשלת גרמניה. בבתי־ספר אלה היו מלמדים את הלמודים הכלליים והמדעיים בצרפתית ובגרמנית, ובעברית הורו רק את הלמודים העבריים. לבתי־ספר אלה היו גם כוונות פוליטיות, זרות לרוחנו ולשאיפותינו הלאומיות.

מלבד אלה היו ביפו, בירושלים, בחיפה ובשאר ערי ארץ־ישראל בתי־ספר צרפתיים ואיטלקיים של ה“אחים” וה“אחיות” מיסודם של המיסיונרים הנוצרים, שפרשו את רשתם על בני המקום, מתוך כוונה מסויימת לצוד את נפשות הדור הצעיר. דלתות בתי־הספר הזרים היו פתוחות לרווחה בפני ילדי ישראל, והורים רבים מבני הישוב הישן ואף חלק הגון מאנשי הישוב החדש, היו מוסרים את ילדיהם לידי מחנכים ומורים זרים.

העולים החדשים, בני “העליה השניה”, לא יכלו להשלים עם העובדה המחפירה, וזמן רב התלבטו בשאלת חנוך ילדיהם. היו הורים – ולא מעטים, אשר לאחר שלא מצאו את פתרון השאלה המרה שנקבה במוחם, יצאו את הארץ במפח־נפש.

ב

בין העולים החדשים בתרס“ה היה גם הד”ר יהודה־ליב מטמון־כהן, שהוזמן כמנהל לבית־הספר בראשון־לציון. עוד בהיותו חבר באגודת “צבא התחיה” באודיסה, חלם על יסוד גימנסיה עברית בארץ־ישראל. מתחילה חשב ד“ר מטמון־כהן לפתוח את הגימנסיה בראשון־לציון, אבל נמלך בדעתו, ובדעת אשתו, מרת פניה – והחליטו, שהישוב העירוני זקוק יותר לבית־ספר תיכוני עברי, ובא והתיישב ביפו, שהיתה אז בבחינת “שערי ציון” לעולם ולמתיישבים החדשים. במרץ רב התחילו ד”ר מטמון ואשתו להוציא את הרעיון אל הפועל.

המודעה הראשונה על פתיחת גימנסיה עברית ביפו לא נדפסה בדפוס, כי באותם הימים לא היה עדיין בית־דפוס ביפו, ומי שרצה להדפיס מודעה בעברית, היה נאלץ להטריח את עצמו לירושלים ולבטל לשם כך כמה ימים.

בערב סוכות תרס"ו הודבקה המודעה בבתי־התפילה שבנוה־שלום בזו הלשון:

“בית־ספר בינוני ביפו”.

“אתכבד להודיע… כי פתחתי בית־ספר גימנזיאלי לילדים ולילדות, כל הרוצה לתת לילדיו חנוך הגון, כללי־עברי, באופן היותר רצוי, ישלחם לבית־ספר כזה, בו ילמדו מפי מורים מומחים, כל אחד למקצוע שלו, מלבד הלמודים היקרים ללב כל איש עברי גם את הידיעות והשפות הנלמדות בכל גימנסיה באירופה ובאמריקה. במשך תשע שנות־לימודים ירכשו להם התלמידים במדה מרובה את הידיעות האלו: תנ”ך ולקוטי תלמוד, שפת עבר וספרותה, השפות: צרפתית, גרמנית, אנגלית, ערבית, רומית; חשבון, הנדסה ואלגברה, הערכת ספרי מסחר וידיעות המסחר, פיסיקה וחימיה, זוֹאוֹלוגיה ובוטאניקה; עיקרי גיאולוגיה ומינרלוֹגיה, דברי הימים וגיאוגרפיה, שרטוט וציור וכו'. תלמידים מתקבלים אל שתי המחלקות הראשונות ולמכינה"…

בכ“ה תשרי תרס”ו התחילה הרשמת התלמידים הראשונים לבית־הספר התיכוני מיסודו של הד"ר מטמון. באותו היום הונחה אבן־הפנה הראשונה לבנין בית־הספר התיכוני העברי הראשון, התופס כיום מקום חשוב מאד בחיי הישוב החדש בארץ.

בימים הראשונים נרשמו ארבעים תלמידים ותלמידות, אך היו הורים שהתייחסו באי־אמון למוסד החדש, ולאחר ימים מספר התחרטו ולקחו את ילדיהם בחזרה, ונשארו רק 17 תלמידים. בתחילת חשון תרס"ו נפתחה המכינה הראשונה, ובה 9 תלמידים והמחלקה הראשונה ובה 8 תלמידים.

ד"ר מטמון היה המנהל והמורה הראשי לעברית ולטבע, ואשתו – מורה לחשבון. לאחר חדשים מספר הוזמנו עוד שני מורים: מר בירנאר מושינזון לצרפתית, לציור ולשרטוט, ומר מאיר ווילקנסקי לעברית.

עבודה קשה ומטרידה עמדה לפני הזוג הצעיר. צריכים היו לרכוש את אמון הצבור העברי גם בחוגי ההורים וגם בחוגי המורים של שאר בתי־הספר העבריים; צריכים היו להשיג אמצעי־כסף להחזקת המוסד הצעיר, לערוך תכנית שתתאים לדרישות החנוכיות והפדגוגיות, לערוך רשימות בשביל המורים והתלמידים, כי ספרי־לימוד בעברית לא היו אז במציאות; כללו של דבר: צריכים היו ליצור יש מאין.

ג

בימים ההם היתה התחרות גדולה בין בתי־הספר שנוסדו על־ידי המיסיונרים והחברות הזרות מחוץ לארץ. כל חברה השתדלה למשוך לבית־ספרה תלמידים, לא רק על־ידי פיטורים מתשלום שכר־לימוד, אלא גם על־ידי מתן תמיכות לתלמידים. ואף־על־פי כן קבע ד"ר מטמון שכר־לימוד גבוה בערך לגבי רמת החיים של אז: 60 פראנק זהב לשנה במכינה, ו־160 פראנק לשנה במחלקה הראשונה.

רבים מן המורים והסופרים והעסקנים התייחסו בזלזול לבית־הספר החדש, היו לועגים לתכנית “המטילה אבק בעיני הבריות”, והיו מתרעמים ביחידות ובצבור.

בשובי לארץ בפעם השניה, בתחילת אדר תרס"ו, חפשתי “בשבעה נרות” את הגימנסיה העברית ביפו ולא מצאתיה במשך ימים מספר. בשעה שקראתי בעתון “ראזסווייט” הרוסי את המודעות הראשונות על פתיחת גימנסיה עברית ביפו, תארתי לי בדמיוני הנלהב בנין גדול ורחב־ידים מתנוסס לתפארה בתוך גן יפה ונחמד, ועוד ועוד בנוסח זה, כדוגמת הגימנסיות בכל העולם התרבותי… והנה אכזבה גדולה ומרה. התביישתי בפני עצמי, כשנכנסתי בפעם הראשונה לגימנסיה. בסימטה צרה ומזוהמת על־יד תחנת־הרכבת ביפו, בית ערבי קטן בעל שנים־שלשה חדרים קטנים ודלים, עם ספסלים אחדים. על יד הכניסה שלט קטן בגודל סנטימטרים אחדים עם כתובת: “גימנסיה עברית”…

בחזירתי נפגשתי עם מכרים אחדים מיהודי יפו, שכאילו “שמחו” לאכזבתי ואמרו לי, בלעג שנון: “אין להביא בחשבון את בית־הספר העלוב של ד”ר מטמון, ואין להאמין בחלומותיו ובהזיותיו"…

ד

אך ד“ר מטמון לא נרתע לאחור. במאמצים רבים עלה בידו לגמור את שנת־הלמודים הראשונה בשנת תרס”ו. אז באו לעזרתו מנחם שיינקין ז“ל וד”ר חיים בוגרשוב. שני אלה, שבאו אז לארץ־ישראל על מנת להשתקע, קבלו עליהם לפתח תעמולה רחבה בארץ ובעיקר בחוץ לארץ. בקונגרסים הציוניים טענו שני אלה לעבודה מעשית בארץ־ישראל בלא לחכות לזכויות מדיניות רחבות, ועם זה דרשו בכל תוקף להכניס לתכנית של העבודה המעשית גם את העבודה החנוכית והתרבותית בארץ־ישראל. תעמולה זו עשתה פרי רב, ובתחילת תרס“ז נפתחה בגימנסיה המחלקה השניה. מספר התלמידים והתלמידות עלה מ־17 ל־48. הוזמנו גם מורים נוספים: ד”ר ח. בוגרשוב לגיאוגרפיה, הסטודנט חיים הררי לעברית, מר מ. אלדמע (אייזנשטיין) לציור, ומר צ. נשרי (אורלוב) להתעמלות. באותה שנה נרכשו גם קצת רהיטים ומכשירי לימוד. לשם ביסוס מצבה הכספי של הגימנסיה נוסדה בתחילת תרס"ז אגודת הגימנסיה העברית ביפו. תכליתה, לפי תקנותיה, היתה “ליסד בארץ־ישראל מכון חנוכי, שיתן לילדים הצריכים השכלה ריאלית או גימנסיאלית את היכולת לקבל השכלה כזו בארץ בבית־ספר עברי לאומי”.

אגודת הגימנסיה קיבלה צורה של חברת מניות, וכל אחד מחבריה התחייב לשלם בפעם אחת או במשך זמן ידוע סך 250 פראנק זהב, או 100 רובל, או עשר לירות אנגליות.

ראשית פעולתה של האגודה היתה לקבל תחת חסותה את הגימנסיה העברית מיסודו של הד"ר י. ל. מטמון־כהן, ולדאוג לכלכלתה ולשכלולה. כל עניני האגודה והגימנסיה נחתכו על־ידי ועד מפקח ומועצה פדגוגית, שבא־כח שניהם היתה ההנהלה.

על־ידי מ. שיינקין התחיל גם ועד “חובבי ציון” באודיסה להתעניין בהתפתחות הגימנסיה. זה היה המוסד הציוני הראשון, שבא לעזרת הגימנסיה, ובתקציבה לשנת תרס“ז השתתף בסך 1250 פראנק (50 לא"י), ומשנת תרס”ח והלאה, עד סוף שנת תרע"ד, היה ועד “חובבי ציון” באודיסה הערב לכל תקציבה של הגימנסיה – ומסכומיו שלו היה ועד חובבי־ציון נותן לגימנסיה למעלה מחמשת אלפים פראנק לשנה.

בתרס“ח גדל מספר החברים של אגודת הגימנסיה בשל התעמולה הגדולה, שנעשתה על־ידי ד”ר בן־ציון מוסינזון ומנחם שיינקין. הראשון נכנס בתחילת תרס“ח לגימנסיה כמורה קבוע לתנ”ך ולדברי ימי ישראל, ושיינקין התנדב לעבוד לטובת הגימנסיה שנים מספר, עד שיצליח לבססה במובן החמרי ולהעמידה על הגובה הדרוש במובן החנוכי.

ה

קרן הגימנסיה הלכה וגדלה משנה לשנה, ובמשך שנתים נמכרו ברוסיה כשש מאות מניות בנות 100 רובל.

בקונגרס הציוני השמיני תפסה הגימנסיה מקום חשוב מאד. רבים מאלה שביקרו בגימנסיה בהיותם בארץ־ישראל, ובכלל זה דוד וולפסון, ד“ר יחיאל צ’לינוב, ד”ר שמריהו לוין, ואחדים מחברי הועד הפועל הציוני, הרבו לדבר על תועלתה של הגימנסיה לישוב העברי ולרעיון התחיה.

הנדיב יעקב מוזר מברדפורד, שהיה ציר הקונגרס השמיני, הושפע מן הנואמים שדברו בשבחה של הגימנסיה, ובהשפעת צ’לינוב ובוגרשוב, הסכים מוזר באותו מעמד לתרום שמונים אלף פראנק לבנין בית בשביל הגימנסיה על אדמת הקרן הקיימת, שתיקרא על שמו של הרצל.

בעקבות הועד של “חובבי ציון” הלך גם הועד הפועל הציוני והחליט אז להשתתף בתקציבה השנתי של הגימנסיה בסכום 4000 פראנק.

יחם טוב זה מצד הקונגרס השמיני אל הגימנסיה פעל גם על שאר צירי הקונגרס, ובאותו מעמד נוספו עוד עשרות חברים חדשים מבין הצירים עצמם, ועם זה הבטיחו את עזרתם לרכוש חברים נוספים בערי מגורם.

ו

לאחר הקונגרס השמיני נעשתה באמצעות בוגרשוב התקשרות בין מ. אוסישקין, יו“ר ועד חובבי־ציון באודיסה, והפרופ' אוטו ווארבורג, ראש המשרד הארצישראלי הציוני, שלפיו קיבל עליו ועד חובבי־ציון באודיסה את תקציב הגימנסיה לשנת תרס”ח. על־פי תנאים מיוחדים שקצת מהם אני פורט להלן: א) עד שתיאסף קרן להבטחת קיום הגימנסיה, היא נשארת ברשות “אגודת הגימנסיה”; ב) ההנהגה הכספית של הגימנסיה לשנת תרס“ח (תקציבה 20,000 פראנק), נמסרת לועד חובבי־ציון באודיסה, שעליו להיות גם המרכז הראשי לכל הכספים שיאספו לטובת הגימנסיה; ג) לועד חובבי ציון ניתנת הרשות לפקח על כל הנעשה בגימנסיה; ד) תרומות החברים המייסדים ניתנות לועד חובבי־ציון לפקדון לשנת תרס”ח. מכסף “קרן הגימנסיה” אפשר להוציא רק סכומים הדרושים למיקח חפצים שיש להם ערך קיים, למשל: ספרים, רהיטים ומכשירי למוד. להוצאות אחרות אין רשות להוציא מקרן הגימנסיה.

הגימנסיה מצדה התנתה תנאים אלה:

א) כל הענינים הפנימיים של הגימנסיה, כגון: עריכת התקציב, קבלת מורים ותלמידים, עריכת תכנית הלמודים הם ברשות הועד המפקח והועד הפדגוגי, הנבחרים על־ידי האסיפה הכללית של חברי אגודת הגימנסיה; ב) שני באי־כח לשכת חובבי־ציון ביפו נכנסים כחברים בעלי דעה שוה לשאר: אחד לועד המפקח ואחד לועד הפדגוגי; ג) בא־כח של חובבי־ציון בועד המפקח הוא הגזבר של הגימנסיה לשנה זו; ד) ועד חובבי ציון קיבל עליו את התקציב לשנת תרס"ח בסך 21,000 פראנק.

ההכנסה היתה בשנה זו 23,040 פ‘, וההוצאה היתה 25058 פ’. השנה נסתיימה, איפוא, בגרעון.

ז

בשנה השלישית לקיומה של הגימנסיה נוספו עוד מורים: ד“ר ב. מוסינזון, לתנ”ך; ד“ר י. לוריא, לדברי־הימים; ד”ר א. רוזנשטיין, למתימטיקה ופיסיקה; ח. קרצ’בסקי לזמרה.

שמה הטוב של הגימנסיה הלך והתפרסם גם בחוץ־לארץ, והתחילו לבוא עשרות תלמידים. התלמידים הראשונים היו מבני רוסיה.

ד. איזמוז’יק וא. יוחנן, בהיותם עוד ברוסיה, הזמינו על־ידי הטלגרף מקומות בשביל ילדיהם בגימנסיה. ושתי המשפחות הללו הביאו עמהן כ“מנין” תלמידים חדשים. גם המשפחות ווייס ושרתוק הלכו בעקבותיהן, והכניסו לגימנסיה את ה“מנין” השני של בנים ובנות מחוץ לארץ. עם רבוי מספר התלמידים שבאו מחוץ־לארץ בלי הורים, הוכרחה הגימנסיה לדאוג לפנסיון הגון, שהיה נתון להשגחת ועדה מיוחדת. השכר הממוצע בפנסיון היה 50 פראנק לחודש (כשתי לירות).

הגימנסיה, בתקופת־יפו שלה, לא מצאה דירה הגונה, ובכל שנה ושנה היתה מחליפה את דירתה מסימטה לסימטה עד שהגיעה לשכונת הגרמנים. נדבת מוזר היתה דבר בעתו. אז נתעוררה השאלה, היכן ייבנה בית הגימנסיה. התחילה התחרות בין שתי המושבות הגדולות: ראשון־לציון וזכרון־יעקב, שכל אחת מהן הציעה לבנות את הגימנסיה בתחומיה. כל מושבה הציעה תנאים טובים, ואחד הנמוקים העיקריים היה, שבמושבה יש סביבה עברית, אויר נקי ובריא, בעוד שביפו נתונים הילדים בסביבה זרה, בזוהמה וברפש וכדומה. מצד אחד טענו בני יפו, שמשפט־הבכורה להם הוא, הואיל והגימנסיה נוסדה וקיימת ביפו מתקופת “בראשית ברא”, וממספר 118 תלמיד שהיו אז בגימנסיה, למעלה מן החצי היו מבני יפו, והשאר מבני המושבות וערי ארץ־ישראל וגם מבני ארצות אחרות. יש להוסיף, שגם ההורים הראשונים וגם החברים הראשונים של אגודת הגימנסיה היו מיהודי יפו. הגימנסיה בשעת הווסדה הבטיחה להורים ביפו ליתן לילדיהם השכלה בינונית, וגם רוב החברים בחוץ־לארץ נתנו את היתרון ליפו – לעיר החוף של שערי־ציון. ביחוד עמד על כך י. מוזר, שתרם את שמונים אלף הפראנק לבנין הגימנסיה.

ובעוד המושבות ויפו דנות ומתווכחות בא “כתוב שלישי” והכריע ביניהן: חברי “אחוזת בית” (תל־אביב לעתיד לבוא) חשבו ומצאו, שתהיה השפעת־גומלין בין הפרבר היהודי ובין הגימנסיה. מייסדי “אחוזת בית” עמדו על חשיבותה העתידה של הגימנסיה, והקצו בשבילה את המגרש היפה ביותר ברחוב הראשי והמרכזי, וההכרעה היתה לצד הפרבר היהודי – “אחוזת בית”.

הקרן הקיימת קנתה בשכונה העברית מגרש גדול של 25,000 אמות מרובעות במחיר 30,000 פראנק. המגרש נועד לבנין הגימנסיה ולנטיעת גן בוטאני, מצמחי ארץ־ישראל וחוץ־לארץ על־יד בית־הספר.

בשנת תרס“ט ביקר הבנקאי יעקב שיף ז”ל מניו־יורק בגימנסיה, בדירתה השכורה ביפו, וכשנודע לו שהלמודים נלמדים על־פי רשימות כתובות בידי המורים, מחוסר ספרי־לימוד בעברית, תרם 5000 פראנק ליסוד קרן מיוחדת להוצאת ספרי־לימוד בעברית.

באותה שנה הודיע י. ל. גולדברג, שהוא מקצה לגימנסיה 50 דונאם אדמה במושבה הר־טוב, לשם יסוד מעונות־קיץ בשביל תלמידי הגימנסיה, שיוכלו לבלות באויר ההרים את ימות הפגרה של חדשי הקיץ.

בעשרה באב תרס"ט הונחה אבן־הפנה לבנין הגימנסיה, ברחוב הנקרא כיום “הרצל”. כל הבנין נבנה רק בידי בנאים ופועלים יהודים. לפי תכניתו וגדלו, היה אחד הבנינים המפוארים ביותר שהיו אז ליהודים בארץ־ישראל.

בתרס"ט היה תקציב הגימנסיה 32,160 פראנק.

בית הגימנסיה “הרצליה” ורחוב הרצל ערב מלחמת־העולם הראשונה

ח

הגימנסיה “הרצליה” שימשה לפני מלחמת־העולם הראשונה גורם חשוב להתפתחותה הכלכלית של תל־אביב ומושבות יהודה. העולים החדשים, שרצו ליתן חנוך לאומי והשכלה בינונית לילדיהם, התיישבו בתל־אביב. רבים מהם קנו מגרשים ובנו בתים לעצמם בתל־אביב, וחלק מן ההורים קנו קרקעות במושבות הסמוכות לתל־אביב לנטיעת כרמים ופרדסים.

ולא רק בבחינה הכלכלית בלבד. מורי הגימנסיה ותלמידיה הכניסו לתל־אביב את הלשון העברית כלשון חיה ומדוברת בבתים, ברחובות, בהרצאות ובאסיפות פומביות. בנין הגימנסיה שימש הרבה שנים מקום לאסיפות והרצאות פומביות – בעניני צבור ועניני תרבות, ואף לצרכי בית־תפילה.

בכתב העריכו את חשיבותה של הגימנסיה לתנועה הציונית סופרים כאחד־העם (במאמרו “בין הקצווֹת”, “השלח”, כרך כ"ה) ופרופ' י. קלוזנר (בספרו “עולם מתהווה”).

כל אזרח הגון וחשוב בארץ־ישראל היה מבקר בגימנסיה העברית – לראות בעיניו את הדבר, שנחשב עד אז כאי־אפשרי. בין המבקרים היו אנשים כבארון אדמונד רוטשילד (בבקורו הרביעי בא“י בשבט תרע”ד), שבא לגימנסיה ושמע כמה שעורים; נתן שטראוס, יוליוס רוזנוואלד. לזכר בקורם יסדו שטראוס ורוזנוואלד סטיפנדיות לתלמידי הגימנסיה. לאחר זמן־מה תרם רוזנוואלד 2600 פראנק, לרכוש מכשירי־התעמלות ולבנות אולם מיוחד להתעמלות.

בהשתדלותו של חבר הועד המפקח אליהו ברלין, יסדו מ. פולאק מצאריצין וג. רוזנברג ממוסקבה שתי סטיפנדיות, כל אחת בסך עשרת אלפים פראנק. אחר כך הסכימו המנדבים, שהגימנסיה תבנה בכספם פנסיון מרכזי בשביל ילדי חוץ־לארץ בחצר הגימנסיה, ובשנת 1913–1914 הוקם בנין מרווח לתלמידי חו"ל.

היחס מצד ממשלת תורכיה לגימנסיה היה טוב מאד – והיא אושרה בשנת 1911 כבית־ספר בינוני מן הטפוס העליון, וכל הזכויות שבתי־ספר מסוג זה נהנו מהן ניתנו גם לגימנסיה, כמו: כניסה לאוניברסיטאות, פיטור מתשלום מס הווירקו, רשות לקבל מן החוץ מכשירים וספרי־למוד בלי לשלם מכס וכיוצא בזה.

ט

למרום־גבהה הגיעה הגימנסיה בתרע"ג, כשזכתה להוציא את המחזור הראשון – עשרים ושלשה תלמידים ותלמידות, שקיבלו את תעודת־הבגרות הראשונה בעברית, בצירוף תרגום בצרפתית ובתורכית.

מנהל מקצוע החנוך של הממשלה בפלך ירושלים השתתף בבחינות הבגרות, ואישר את תעודות־הבגרות בחתימת ידו.

לאחר המחזור הראשון, הוכרה תעודת־הבגרות של הגימנסיה “הרצליה” ברוב האוניברסיטאות באירופה, ובוגרי הגימנסיה נתקבלו בלי בחינות לאוניברסיטאות – בצרפת, בגרמניה, באוסטריה ובשווייץ. הבוגרים שבאו לאמריקה, קיבלו בהרבה אוניברסיטאות את הזכות להכנס למחלקה השלישית של הקולג'.

לשמחת הורי התלמידים לא היה גבול: הם שמחו, שזכו להיות הראשונים שהאמינו בעתידה של הגימנסיה, אשר איפשרה להם להקנות לבניהם ולבנותיהם השכלה תיכונית בעברית. המורים והמחנכים רעדו מגיל וחדוה בשעת מתן תעודות־הבגרות הראשונות לחניכיהם. הם כאילו עמדו, יחד עם תלמידיהם, בבחינה הראשונה בפני עם ישראל ובפני העולם הגדול. שׂשׂו ועלזו גם כל בני תל־אביב הצעירה. זה היה מאורע חשוב וגדול בשבילם. חייהם בשכונה העברית הקטנה, היו קשורים בהתפתחות הגימנסיה.

בישיבת ועד תל־אביב, מיום ט' מנחם אב תרע“ג, הוחלט לערוך במוצאי שבת י”ג מנחם אב חגיגה בשביל התלמידים והתלמידות, שגמרו את הגימנסיה במחזור הראשון, ולחלק לבוגרים ספר התנ“ך לזכרון מאת הועד. מאז הונהג מנהג יפה זה, שבוגרי הגימנסיה הרצליה מקבלים מועד תל־אביב מתנת זכרון – תנ”ך.

בתרע“ד הוציאה הגימנסיה את המחזור השני – שלשים ושנים בוגרים ובוגרות. בסוף שנת־הלמודים תרע”ד הגיע מספר התלמידים בגימנסיה לשמונה מאות. שבוע־שבוע באו מחו"ל, ובעיקר מרוסיה, פלוגות־פלוגות של מתכוננים חדשים, שמילאו את בתי תל־אביב עד אפם מקום.

באותו זמן נתקבלו הידיעות הראשונות מבוגרי המחזור הראשון, שהם נתקבלו באוניברסיטאות בצרפת ובגרמניה ובשווייץ בלי בחינות מוקדמות, רק על סמך תעודת הבגרות של הגימנסיה העברית הרצליה. לשמחת המורים וההורים לא היה קץ. הנצחון היה מלא.

הגימנסיה התחילה לחשוב על הגדלת הבנין ועל פתיחת מחלקות מקבילות, על הזמנות מורים ועל הכנסת כמה וכמה שכלולים ושפורים.

יעקב מוזר הבטיח את עזרתו להגדלת הבנין – ולהבטחתו צרף גם סכום הגון ומכתב עידוד למורים. הוא קיבל על עצמו את ההוצאות הדרושות לבנין אגף חדש ודיוטה שלישית.

מ“קרן שיף” התחילה הגימנסיה להוציא ספרי־למוד בעברית – תורת החשבון, אלגברה וגיאומטריה של ד"ר א. ברוך (רוזנשטיין), ועמדה להוציא עוד ספרי־לימוד שנתחברו על־ידי המורים.

ובעצם הימים האלה פרצה מלחמת־העולם, בעשרה באב תרע"ד.

י

עם כניסת תורכיה למלחמה נפסק מיד הקשר בין ארץ־ישראל וחוץ־לארץ, ומאות תלמידים נשארו בגימנסיה בלי הורים: עשרות אמהות נקרעו מבעליהן, וכולן נפלו למעמסה על הגימנסיה. לא רק שלא יכלו לשלם שכר למוד, אלא הגימנסיה היתה צריכה לספק להם גם צרכי אוכל ובגדים. בפנסיון של הגימנסיה נפתח כעין מטבח־עם, משותף לאמהות עם משפחותיהן ולכל תלמידי חוץ־לארץ. מספרם הגיע לכמה מאות. לשם כך הוציאה הגימנסיה את כל קרנותיה, ואף נכנסה בחובות גדולים.

היחס הטוב מצד ממשלת תורכיה נשתנה לרעה, וביחוד זמם השלטון הצבאי לשפוך את זעמו על הגימנסיה. באחד הימים בא מפקח־צבא בלוויית פלוגת חיילים תורכיים ועשו חפוש־פתאום בגימנסיה – באולמים, במרתפים, בחצר, בגן ובאולם להתעמלות. המפקח חיפש נשק קר וחם, תותחים, רובים, אקדוחים, כדורים, רמוני־יד ושאר כלי־משחית, עלה על הגג והסתכל בחדרים ובחלונות הקטנים בחזית הבנין, והדגיש שהבנין כולו נבנה בתכנית מבצר. האופיצר ומלוויו בדקו את הגג בדיקה ארוכה והשקיפו על מרחב הים, אל האניות שעגנו אז בחוף יפו, הביטו על גבעות החול שבסביבות תל־אביב, ומכיון שלא מצאו שום מכשירים חשודים, התנפל המפקד בכעס רב על התחנה המטראולוגית שהיתה בחצר הגימנסיה, מישש את כל המכשירים והקיף את הד"ר א. ברוך (רוזנשטיין) בשאלות, ומתוך אכזבה כילה את חמתו בדגל הגימנסיה – ונטל אותו.

באחד מלילות החורף של תרע“ה נעשה חפוש שני בגימנסיה. פלוגת צבא הקיפה את החצר ואת הבנין, הקצינים נכנסו לפני ולפנים, העירו את המנהל ד”ר מוסינזון בביתו משנתו והבהילוהו לגימנסיה, ודרשו ממנו שימסור להם דגלים ציוניים, בולים של הקהק“ל וכדומה, ומכיון שלא מצאו שום דברים חשודים, חוץ מדגלים לאומיים אחדים, ניתנה פקודה להוביל את ד”ר מוסינזון יחד עם הדגלים לבית־הסוהר ביפו. לאחר ימים מספר ניתנה פקודה שניה – לשחרר את ד"ר מוסינזון מבית־הכלא ולגרשו מן הארץ. לא הועילו הבקשות לדחות את הגירוש לזמן־מה. צו ניתן מגבוה בפקודת מפקד המחנה הרביעי, ג’מאל פחה.

לאחר גירוש המנהל, יצא הגורל הרע גם על סגךהמנהל, ד“ר ח. בוגרשוב, שנגזר עליו לעמוד בפני בית־דין צבאי, בקשר עם עלילת־שוא שהעלילו עליו, כי “הוא אסר ערבי בבית הסוהר שעל יד הגימנסיה”. בגלל עלילת־שוא דמיונית זו, הוכרח בוגרשוב לצאת מן הארץ. אחריו גורשו גם הד”ר י. לוריא, שעמד להתמנות לממלא־מקום המנהל, ואחר כך גורש גם מ. שיינקין, שהיה אז ראש הועד המפקח של הגימנסיה.

גזירת הגירוש לחוץ־לארץ חלה גם על תלמידי הגימנסיה שהיו בלי הורים, ומאות תלמידים ותלמידות גורשו באופן אכזרי במשך יום אחד על־ידי הרשות הצבאית.

המורים והתלמידים שנשארו בארץ, הוכרחו לקבל עליהם את הנתינות העותומאנית, ובקשר עם זה חלה עליהם גם חובת עבודת הצבא, אף כי הבטחה ניתנה מאת הממשלה העותומאנית, שהנתינים החדשים לא ילקחו לצבא.

משמונה מאות תלמידים, שלמדו בגימנסיה קודם התחלת המלחמה, נשארו רק כארבע מאות, מהם חלק הגון בני חוץ־לארץ שנשארו כיתומים חיים על אחריותה של הגימנסיה.

חלק מן הפקדונות והקרנות של הגימנסיה היה בבנק אפ"ק ביפו, וחלק – בועד “חובבי ציון” באודיסה. הבנק הציוני היחיד היה סגור בפקודת שלטון הצבא, ואודיסה היתה בשטח האויב – מנותקת לגמרי מארץ־ישראל.

אף הורי התלמידים מבני הארץ התרוששו במדה כזו, שלא יכלו להכניס לגימנסיה את שכר הלימוד.

המורים קיבלו את משכורתם בלירות נייר תורכיות, שבפועל ירדו בערכן. הלירה התורכית, שמחירה היה 22.73 פראנק זהב, או 41 בישליק זהב, נמכרה במחיר 4–5 פראנק, או במחיר 6–8 בישליקים. צרכי אוכל ושאר הצרכים החיוניים אפסו, והיוקר האמיר מיום ליום. ונוסף על חוסר הכסף, יוקר החיים, הרעב והמחלות המדבקות שפשטו בין המורים וההורים והתלמידים, התחילה פרשת רדיפות ונגישות מצד שלטונות הצבא. יום יום וצרותיו וגזירותיו התכופות.

בחורף תרע"ו הוכרז גיוס כללי בכל הארץ, ומורי הגימנסיה ותלמידי המחלקות העליונות (8.7.6) נקראו אל תחת דגל הצבא העותומאני.

על אף המצוקה הכספית הגדולה התאמצה הגימנסיה, ובעזרת קצת מן ההורים מבני המקום, הכניסה לקופת הממשלה התורכית עשרת אלפים פראנק, תשלום ראשון על חשבון דמי הכופר (בדל אסכר), כדי לפטור את התלמידים מעבודת הצבא בפועל. את הכסף קיבלה הממשלה בנחת רוח, ואף־על־פי כן יצאה, לאחר זמן־מה, פקודה חדשה “להחזיר” לגימנסיה את דמי הכופר, ולקחת את התלמידים המגודלים לעבודת הצבא.

הפקודה הוצאה אל הפועל בזריזות מפליאה, וכתוצאה מזה נלקחו מן הגימנסיה כשמונים תלמידים, וגם מן הבוגרים של המחזורים הראשונים, והם נשלחו לבתי־הספר הצבאיים בבעל־בק ובקושטא, ולאחר גמר חוק־לימודם הצבאי לוקחו לחזית המלחמה.

עשרת אלפים הפראנק לא הוחזרו, ונשארו בידי הפקידות או בקופת הממשלה.

ובעוד המורים וההורים שרויים בצער רב ובדאגות מרות להשגת האמצעים הדרושים להחזקת התלמידים המגויסים מצד אחד, ולשמירה על שארית־הפליטה שנשארה בין כתלי בית־הספר, באה פקודה חדשה – לגייס את כל המורים לעבודת הצבא, אם כי גם הם שילמו את הכופר, שהוטל עליהם. התחילו ההכנות ליום הדין, ובינתים נתקבלה פקודה עוד יותר חמורה – לגרש את כל יהודי תל־אביב ויפו, ול“הפיצם” בכפרים ובמושבות שומרון והגליל.

לפי החוק התורכי היו המהגרים והנתינים החדשים פטורים מחובת הצבא, וביחוד לאחר תשלום הכופר, אולם בשעת חירום כזו לא דקדקו הפקידים התורכיים בחוק…

יא

הגירוש הכללי, שחל בערב פסח תרע“ז, הדהים את כל הישוב העברי ביפו ותל־אביב, ופחד נורא תקף גם את כל מושבות יהודה, שאף הן היו צפויות לגירוש. גם הגימנסיה התכוננה לגלות… גזירת הגירוש פגעה בגימנסיה לרעה יותר מאשר בכל מוסד – סיפר אחר כך בשבועון “שי” ד”ר א. ברוך־רוזנשטיין. המנהלים והמורים היו במבוכה. מה לעשות? לאן ללכת? איך לכלכל ולנהל את כל הצאן הזה שנשארו על אחריותם, את היתומים החיים הרחוקים מביתם והוריהם? רוב המורים, שהיו להם קרובים במושבות הסמוכות, נפוצו. אחדים מן המורים הרווקים הלכו עם הגולה לפתח־תקוה, כדי שיהיו קרובים ליפו ואל הגימנסיה שנעזבה עם רכושה להפקר… אבל פתח־תקוה היתה כבר מלאה מפה אל פה, והיה צורך לבקש מפלט במושבה אחרת יותר רחוקה, ששטף ההגירה עוד לא הגיע אליה במידה כזו והוחלט ללכת לשפיה בשומרון. עם חשכה, בערב פסח תרע"ז, באה הגימנסיה לשפיה. עייפים ויגעים מעמל הדרך והתלאות שעברו עליהם גם קודם הנסיעה, נכנסו המורים והתלמידים לתוך החורבה השוממה שניתנה להם תחת ארמון הגימנסיה. שם קיבלו את פניהם שריקות הרוח שהסתערה בחורשה בקול יללה, וכולם שכבו על הרצפה המלוכלכת בלי לפשוט את הבגדים הספוגים זיעה ואבק – ותרדמה נפלה עליהם.

כך חגגה הגימנסיה העברית את ליל הסדר הראשון בשנת תרע"ז!

מפסח תרע“ז, עד סוף תשרי תרע”ט, היו מורי הגימנסיה ותלמידיה מפוזרים בשפיה, בבת־שלמה, זכרון יעקב וחיפה. המרכז העיקרי היה בחורשת שפיה. הלמודים היו תחת כיפת השמים, ישבו בחצי גורן עגולה על לבנים וסלעים. בסביבה היפה היתה הזדמנות ליתן לתלמידים לקח טבעי בשעורי הסתכלות. החי והצומח והדומם – הכל הכל היה גלוי לעיני המורים והתלמידים. תלמידים ומורים יחפים וערומים למחצה התהלכו בין הרי שומרון.

רוב המורים, כמו: ד“ר א. צפרוני, מ. ברגר, י. דוּשמן, ש. ח. ברכוז, וצ. נשרי־אורלוב התרכזו בהנהלת הד”ר א. ברוך־רוזנשטיין בחורשת שפיה, ויחד עם כותב הטורים האלה השתדלו להמשיך את קיומו של המוסד. מזמן לזמן היו יורדים לשפיה תלמידים ומורים, שהיו מפוזרים בגליל העליון והתחתון. הם היו מבלים זמן מה ב“מרכז הרוחני” ושבים לנדודיהם.

ד“ד י. ל. מטמון, ר. סברדלוב וד”ר מ. גורביץ עברו לחיפה עם קבוצה קטנה של תלמידים, והמשיכו שם את הלמודים.

ד“ר הלל יפה, שישב אז בזכרון־יעקב, נתמנה לראש הועד המפקח. הוא שמר על בריאות המורים והתלמידים, וטיפל בחולים ובכל הזקוקים לעזרה רפואית. בכל שבוע היה בא לשפיה ולבת־שלמה. ד”ר יפה הוצרך להיות גם “השומר הפוליטי” המושבע. הוא שמר על המורים והתלמידים מ“עינה הרעה” של הרשות התורכית, המודיר (שר המחוז) מקיסריה, הקומנדנט הצבאי מזכרון, וגם שוטרים וחיילים תורכיים היו נוהגים לבקר ב“מרכז” הגימנסיה בשפיה לעתים קרובות מאד, ובכל פעם מצאו להם איזו אמתלה לבקורם הבלתי־צפוי, ותמיד היו מקבלים “שכר הליכה” בעד בטול זמנם וגם בעד “פיקוחם” התמידי על הגולים והמהגרים מתל־אביב.

ראש ועד ההגירה, או כמו שנתכּנה אז “ריש גלותא”, מאיר דיזנגוף, ביקר כמה פעמים בגימנסיה בשפיה ובזכרון, ראה והתבונן אל חיי המורים והתלמידים בסבלותם, הרצה על מצב גולי תל־אביב ויפו בשומרון. לאחר זמן־מה התקשר דיזנגוף עם ד“ר א. רופין, שהוגלה על־ידי ג’מאל פחה לקושטא, ושניהם התחילו להמציא לגימנסיה כספים מהורי התלמידים שבחו”ל, וגם תמכו בגימנסיה מכספי ועד העזרה.

יב

על־ידי מורי הגימנסיה ותלמידיה נתפרסמה חורשת שפיה כ“מרכז רוחני” שמשך אליו את הצעירים מזכרון־יעקב, בת־שלמה, מרה, חדרה, עטלית וכו' השפעת המורים והתלמידים התחילה להיות ניכרת בכל הסביבה, וביחוד נמשך אליהם קהל גדול מבין הצעירים, הפועלים, האכרים וגם מגולי יפו ותל־אביב. גורם לכך שימשו ההרצאות, הנשפים והחגיגות ותרגילי ההתעמלות של התלמידים. ביחוד הצטיין הנשף, שנערך על־ידי המורים והתלמידים לחגיגת יובלו הספרותי של המשורר שאול טשרניחובסקי.

עם התחלת ימי הבציר בקיץ תרע"ז נפסקו הלמודים, והתלמידים הלכו לשמש כשומרים בכרמי הענבים, השקדים והזיתים של אכרי זכרון־יעקב ובנותיה, עבדו גם בבציר ובקטיף וגם בגורן. האכרים העסיקו את תלמידי הגימנסיה בכל עבודות העונה, ותמיד היו מרוצים מיחסם הטוב של התלמידים ושילמו להם בעין יפה.

בסוף אלול תרע"ז נערכו בחינות לכל המחלקות, והמורים נוכחו לדעת, שרוב התלמידים הצליחו בלימודם.

המורים והתלמידים הסתגלו מעט־מעט למצב המלחמה, והמשיכו את הלמודים בלי ספרים, בלי רהיטים ובלי מכשירי לימוד, ונשאו בדומיה את סבלם ואת מחסורם. אולם “לא לעולם חוסן”. המאורעות הנוראים שהתרגשו ובאו על כל הישוב העברי בתשרי תרע“ח; הגירושים ממקום למקום והמאסרים בהמון, בצירוף הרדיפות והענויים הקשים – השפיעו לרעה על מהלך הענינים בגימנסיה. ובאחד הימים, לאחר סוכות תרע”ח, בא פתאום המודיר מקיסריה, בלוית שוטרים וחיילים תורכיים, וציווה בכל תוקף, שכל המורים והתלמידים יעזבו את שפיה במשך עשרים וארבע שעות. לא הועילו שום באורים וטענות־ומענות. בתוקף הפקודה הוכרחו לסגור את המטבח ואת הפנסיון של הגימנסיה, ולפזר את התלמידים בין האכרים שבזכרון־יעקב ובנותיה. גם לאחר שעברו ימי הזעם הגדול, היתה סכנה לחדש את הלימודים בשפיה, הואיל וכלתה הפרוטה מן הכיס, ולא היתה שום אפשרות “לפצות” את “המפקחים” הצבאיים והאזרחיים של הרשות התורכית.

יג

בחורף תרע“ח התפוררה ה”גימנסיה“; חלק למד בבנין בית הספר בזכרון־יעקב, בשעות שלאחר הצהרים, חלק – בבנין בית־הספר בבת־שלמה, וחלק – בבית־הספר של שפיה וגם בבתים פרטיים. המורים והתלמידים היו באים ברגל מזכרון לבת־שלמה, ואחר כך לשפיה וחזרה, ובמצב כזה נמשכו הלימודים במשך כל החורף של שנת תרע”ח.

קבוצת תלמידים בשפיה עסקה בשעות הפנויות בגידול ירקות, ואת התוצרת היתה הקבוצה מוכרת, לאכרים, או שהיתה עושה חליפין בצרכי אוכל אחרים ובבגדים.

לאחר פסח תרע“ח גדלה המצוקה הכספית, יוקר צרכי האוכל הלך והאמיר מיום ליום, וסכומי הכסף שהגימנסיה היתה מקבלת ממקורות שונים לא הספיקו להחזקת כל התלמידים אפילו בצמצום שבצמצום. בקשר עם המצב שנתהווה, עזבו תלמידי המחלקות העליונות את ספסל־הלמודים והלכו לעבוד במשקי האכרים בזכרון יעקב ובנותיה. וקצתם הרחיקו ללכת לחדרה, לכרכור ולמרחביה, ומצאו את לחמם בעבודה גופנית וגם בשעורים פרטיים. בעונת הבציר של תרע”ח התרכזו שוב התלמידים בזכרון ובנותיה, וקיבלו את עבודת השמירה במשקים. ועם השמירה העברית השתלטה גם הלשון העברית בכרמים ובשדות.

תלמידי המחלקות הנמוכות המשיכו את לימודם, ורובם התרכזו בשפיה, בחורבת בית־ההבראה לשעבר, שהרבה שנים שימש רפת לבהמה דקה. קבוצת תלמידים “הסתדרה” בחורבת בית־הכנסת שבשפיה. אולם באחד הימים, בסיון תרע"ח, באה פלוגת חיילים תורכים – 150 איש, ובראשם קצינים אחדים. החיילים האלה עשו את ימי החורף בחדרה וקדחו במשך כל שהותם שם, ואת ימות החמה באו לבלות בשפיה. החיילים החזיקו בבנין בית־ההבראה וחדרו גם לבתים הפרטיים, והתקינו עשרות אהלים וסוכות. שכנות זו לא היתה נוחה ביותר למושבה הקטנה ולתלמידי הגימנסיה.

יד

קיץ תרע"ח התקרב לקצו, ושוב התחילו מורי הגימנסיה דואגים איך לעבור את ימות החורף. השאלה היתה, אם להמשיך את הלימודים בפזור הנפש והגוף בזכרון ובנותיה, או לעבור לגמרי לחיפה, ששימשה אז מרכז קטן לחלק מן הישוב העברי שהוגלה מיפו ותל־אביב. בחיפה אפשר היה להשיג דירות פחות או יותר מתאימות בשביל המורים והתלמידים וגם בשביל בית־הספר. אולם אימת הצבא והפקידות העירונית נפלה על המורים ועל התלמידים מן המחלקות העליונות, וגם החיים העירוניים בחיפה היו קשורים בהוצאות מוגדלות פי כמה מן החיים “הטבעיים” והפשוטים בזכרון ובנותיה.

ד“ר מטמון ומר סברדלוב נטו לצד חיפה, וד”ר א. ברוך וחבריו המורים עמדו לצד המושבות. ובעוד שני הצדדים מדיינים בענין טלטול הגימנסיה ממקום למקום, התחילה ההתקפה הגדולה מצד צבאות הבריטים בחזית קלקיליה ותול־כרם. הצבא התורכי והצבא הגרמני והאוסטרי התחילו לסגת אחור בבהלה ובחפזון, ובערב סוכות תרע"ט התבשרנו, שחדרה נכבשה על־ידי האנגלים. ובעוד יום נכנסו לזכרון־ יעקב חלוצי הצבא הבריטי המנצח. המשחררים האנגלים חגגו בזכרון את חג שמחת בית־השואבה יחד עם מורי הגימנסיה בשירה וזמרה, ובדגלים לאומיים קשטו את רחובות המושבה. כל בני המושבה הצטרפו לחוגגים והתערבו עם פלוגת הפרשים האנגליים ויחד שמחו וחגגו את חג הנצחון ואת חג הגאולה מן השעבוד התורכי.

נגמרו ימי הנדודים של המורים והתלמידים, ולאחר יום־יומיים נתקבל רשיון לצאת לדרך, ובתרועות שמחה וחדוה עזבה הגימנסיה את זכרון־יעקב ובנותיה ושבה לתל־אביב, שקיבלה את כל הגולים בזרועות פתוחות.

טו

כל בניני הגימנסיה עמדו ריקים מניסן תרע“ז עד כסלו תרע”ח. לאחר שיהודה נכבשה בידי צבאות אנגליה, שימשו בנינים אלה בית־חולים צבאי מכסלו תרע“ח עד כסלו תרע”ט. במשך זמן המלחמה אבדו ונתקלקלו הרבה רהיטים, ספרים ומכשירי־לימוד. עם גמר המלחמה שבו מנהלי הגימנסיה, ד“ר מוסינזון וד”ר בוגרשוב, שהוגלו לחוץ־לארץ על־ידי הרשות התורכית. שבו גם המורים: ד“ר י. לוריא וד”ר ח. הררי, שב מגלותו גם מנחם שיינקין, ולאחר חדשים מספר התחילו לשוב מחו"ל גם התלמידים הגולים.

עבודה קשה היתה לפני הגימנסיה: ההריסות היו טעונות תקון. מספר התלמידים הוקטן בהרבה מפני המלחמה הממושכת. אמנם שכר הלימוד עלה עד 22 לירות במחלקות העליונות ועד 17 לירות במחלקות הנמוכות. אולם שכר הלמוד לא הספיק לצרכי ההוצאות. לעזרת הגימנסיה בא ידידה הנאמן והוותיק – יעקב מוזר, וגם ההנהלה הציונית קיבלה על עצמה חלק הגון מתקציבה של הגימנסיה, ובשנת 1920 הגיעה תמיכתה של ההנהלה הציונית לסך 4800 לי“מ. מלבד זה שלמה ממשלת ארץ־ישראל דמי נזקי המלחמה כחמשת אלפים לי”מ. כל התמיכות הללו איפשרו לגימנסיה לערוך את בדק הבית.

מספר התלמידים התחיל שוב לעלות משנה לשנה עד כדי כך, שהגימנסיה הוכרחה לפתוח מחלקות מקבילות, ולשם כך הוסיפה עוד אגף חדש לבנינה והקימה דיוטה שלישית על שני אגפיה.

בשנת 1923 הכירה ממשלת ארץ־ישראל בגימנסיה כבית־ספר תיכוני.

טז

לשם קביעת מצבה המשפטי של הגימנסיה, אישרה הממשלה בשנת 1928 את חברת הגימנסיה העברית “הרצליה” בערבון מוגבל, על יסוד מניות הורים ומורים (לירה אחת כל מניה) ומניות תומכים (5 לא"י כל מניה). האסיפה הכללית של החברה בחרה בועד מפקח, שבו השתתפו באי־כח שלשת הסוגים של בעלי המניות הנ"ל ובאי־כח ההנהלה הציונית, הקרן הקיימת לישראל ועירית תל־אביב.

כאשר חגגה הגימנסיה בתרצ“א, את שנת הכ”ה לקיומה, היו בה ארבע מכינות, שמונה מחלקות יסודיות, שבע מחלקות מקבילות. מספר התלמידים בתחילת שנת־הלמודים היה 700, מספר המורים והמורות – 37.

החל מן המחלקה החמישית נתחלקה הגימנסיה לשתי מגמות: ספרותית וריאלית. היקף הלימודים במגמה הראשונה מתאים לגימנסיה קלאסית, ובמגמה השניה – לבית־ספר ריאלי מטפוס גבוה של שווייץ וגרמניה, ליסיי בצרפת, בית־ספר אינטרמדיאט באנגליה, פובליק סקול, הייסקול ושתי שנים של קולג' באמריקה וכו'.

לדרישת ההורים הכניסה הגימנסיה בשנת תרפ"ד, לשם נסיון, מגמה שלישית – כלכלית־מסחרית, אך מחוסר תקציב מספיק נסגרה לאחר שתי שנות קיומה.

בשביל בוגרי הגימנסיה, שגמרו את לימודם בשנת תרפ"ג, יסדה הגימנסיה קורסים מיוחדים להכנת פקידים. הקורסים נמשכו כששה חדשים, וכל התלמידים והתלמידות, לאחר גמר חוק־לימודם בקורסים, הסתדרו בפקידות הממשלה.

השפעת בוגרי הגימנסיה היתה ניכרת בכל ענפי החיים בארץ ובכל שדרות הישוב: בקבוצה חקלאית, בהנהלת משקי הפועלים והפועלות, בהוראה בבתי־ספר תיכוניים ועממיים, וגם באוניברסיטה העברית בירושלים, בפקידות ההנהלה הציונית, בעירית תל־אביב, בחברת החשמל, במוסדות ממשלתיים, במוסדות צבוריים, כלכליים, סוציאליים, תרבותיים וכו' וכו'.

במשך 25 שנות קיוּמה של הגימנסיה הוציאה 18 מחזורים, 730 בוגרים ובוגרות, מהם: בעלי מקצוע מדעי וספרותי – 118; מורים ומורות – 65; מתלמדים באוניברסיטאות – 203; פקידים – 68; אכרים ופועלים חקלאיים –45; סוחרים ומנהלי בתי־מסחר – 12; בעלי מקצועות שונים – 160; מבוגרי המחזור י"ח אין עוד ידיעות ברורות – 49; מתו – 19.

ממספר 730 בוגרים ובוגרות המשיכו 350 את לימודם בבתי־ספר גבוהים. הם השתלמו בארצות אלו: בצרפת – 69; באמריקה – 56; באנגליה – 50; בארץ־ישראל – 48; בגרמניה – 37; בבלגיה –31; באיטליה – 24; בשווייץ – 15; בשאר ארצות – 20.

ארץ־ישראל תפסה אותה שנה את המקום הרביעי, ואין להתפלא על הדבר, הואיל והאוניברסיטה העברית בירושלים נפתחה כשש שנים קודם לכן.

מלבד בוגרי הגימנסיה השתלמו בבתי־יהספר הגבוהים בחו"ל ובארץ עוד כששים תלמידים, שגמרו רק שבע מחלקות בגימנסיה.

מכל המשתלמים גמרו לפי שעה 177 איש, ומהם נשארו בארץ 107. והשאר מפוזרים בארצות שונות. ומן המשתלמים בעלי 7 המחלקות, הספיקו לגמור את חוק למודם בבתי־ספר גבוהים לפי שעה 27, מהם נשארו בארץ 21, והשאר הם בחוץ־לארץ.

גם המלחמה להוראה בלשון העברית בתכניון החיפני נגמרה בשעתה בנצחון, בעיקר מחמת קיומה של הגימנסיה, שעמדה באותה שעה לפני הוצאת מחזורה הראשון. הגימנסיה הוכיחה שאפשר להורות בהצלחה את כל הלימודים בעברית.

*

הרבה נלחמה הגימנסיה העברית הראשונה על קיומה – גם מבחינה כספית, גם מבחינה פדגוגית, גם מבחינת כיבוש הלשון העברית בכל ענפי הלמודים. אך מלחמתה לא היתה לשוא: היא זכתה להיות חלוצת כל הגימנסיות העבריות וסוללת דרכן. שמה יישאר תמיד בתולדות החינוך העברי: "הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה”.

בשנת 1910 – השנה הראשונה של תל־אביב – היתה כל ארץ־ישראל קרקע בתולה מבחינה מוסיקאלית. בירושלים, יפו וחיפה לא היה שום בית־ספר לנגינה ולזמרה, ותל־אביב היתה אז בראשית בנינה.

בשנת 1910 החליטה שולמית רופין (אשתו הראשונה של ד"ר ארתור רופין) לפתוח בתל־אביב הצעירה בית־ספר לנגינה ולזמרה, הראשון בארץ.

כל ההתחלות קשות הן, ושבעתים קשה היה לפתוח בית־ספר ממין זה. כי היה צורך ליצור יש מאין. כוחות־הוראה מוסיקאליים לא היו בארץ. רבים פקפקו, אם יימצאו תלמידים בשביל בית־הספר הזה.

אולם האמונה, הבטחון והרצון העז של שולמית רופין עמדו לה להתגבר על המכשולים הרבים.

בין המורים הראשונים, שנענו להזמנת ש. רופין, היה משה הופנקו, תלמידו של הפרופיסור הנרי מארטו. למ. הופנקו היתה אז עמדה מבוססת בעניני מוסיקה בג’ניבה, ואף־על־פי כן החליט לעזוב את אירופה, ובשנת 1910 בא לתל־אביב המוקפת גבעות־חול שוממות, כחלוץ במקצועו.

הופנקו נתמנה למנהל מחלקת הכינור, הצ’ילו, קונטרבאס וכלי נשיפה! המורה השני, מ. האמרשלאג, ניהל את מחלקת הפסנתר, את המקהלה, לימד תיאוריה וקומפוזיציה; גיטה ווייצמאן (אחותו של הפרופ' חיים ווייצמאן) היתה המורה השניה לפסנתר, ושולמית רופין קיבלה עליה את מחלקת הזמרה ואת ההנהלה הראשית של בית־הספר.

בחדשים הראשונים היה רק “מנין” תלמידים מבני תל־אביב, ולסוף שנת־הלמודים הראשונה הגיע מספרם לשבעים וחמשה, בהם גם כמה מבני המושבות הקרובות.

ובעוד שולמית רופין עסוקה בפיתוח המוסד הצעיר, נקפד פתיל חייה. ברגעיה האחרונים ביקשה למסור את הנהלת בית־הספר לידים נאמנות – לידי המורה הראשי מ. הופנקו. הועד המפקח על בית־הספר (שבראשו עמד מ. דיזנגוף), מילא את צוואת המיסדת, ולהנצחת שם המיסדת הראשונה נקרא מאז ביה"ס “שולמית”.

לאחר שנה נפתח סניף לבית־הספר “שולמית” בירושלים, ובאותו זמן נפתח בתל־אביב בית־ספר שני לנגינה “לויים” בהנהלת מרים לוית, שהיתה קודם לכן מורה לפסנתר בבית־הספר “שולמית” בתל־אביב.

התפתחותו של המוסד הצעיר עלתה על המשוער. יחד עם גידולה של תל־אביב והתרחבותה גדל והשתפר גם בית־הספר “שולמית”.

אלא שבקרוב פרצה מלחמת־העולם באבגוסט 1914. ימים קשים ורעים עברו על המוסד הרך בשנים. רבים ממוריו ותלמידיו הוגלו מן הארץ כנתינים זרים, וחלק מהם גויס לצבא התורכי. ההכנסות משכר הלימוד פחתו והלכו, התמיכות בתורת סטיפנדיות פסקו לגמרי, ועם הגירוש הכללי מתל־אביב ויפו בניסן תרע"ז (אפריל 1917) הוגלה מ. הופנקו ומשפחתו, הוגלו המורים, ההורים ואתם גם שארית התלמידים.

לאחר כיבוש ארץ־ישראל בידי צבאות הבריטים, שבו גולי תל־אביב לבתיהם, נתחדשו החיים הפנימיים בשכונה, וגם בית־הספר לנגינה “שולמית” קם לתחיה. שרי צבא, הקצינים והחיילים הבריטיים, שחנו אז בתל־אביב וסביבתה, היו באים לעתים תכופות לקונצרטים, שנערכו לכבודם על־ידי ועד תל־אביב והנהלת בית־הספר.

ראוי לציין פה, ששני גדולי אמנות הנגינה, פרופ' הנרי מארטו והפסנתרן ל. גודובסקי, סמכו את ידיהם על הקונסרבטוריון, ומצאו שהוא ראוי להקרא בשם זה.

עזרו להתפתחות בית־הספר – המורים. במוסד הורו במשך השנים: פרופ' פיליפסון – מורה לפסנתר, תלמידו המובהק של לישטיצקי; הגברת אמול רטיידיל, אף היא תלמידתו של לישטיצקי; שליט, שכונן כאן את המקהלה העברית הראשונה לשירים עממיים; מילט, המורה לתיאוריה ולהרמוניה בעברית, הוא גם חיבר הרבה שירים עבריים וספר למוד לסולפג' ולהרמוניה עברית; “אבי המוסיקה היהודית החדשה” הקומפוזיטור יואל אנגל, ועוד אחרים.

המייסדים הראשונים של תל־אביב הכירו בערכו הרב של המוסד הנגינתי, וכבר בשנת תרע"ב בנה ועד תל־אביב בית מיוחד ברחוב הרצל, ששימש הרבה שנים אכסניה קבועה בשביל בית־הספר “שולמית”, ולאחר מכירת הבית לאיש פרטי, הוסיפה העיריה לתמוך בבית־הספר עד שנת 1926–1927. עם הקיצוצים בתקציבי העיריה, פסקה לגמרי התמיכה הכספית מצד העיריה.

בשנים הראשונות להווסד בית־הספר “שולמית”, היה התומך בו הנדיב רבינסון מקיוב בסך 3000 פראנק לשנה, אבל לאחר פטירתו – הופסקה התמיכה.

יוליוס רוזנוואלד ורעיתו משיקאגו, בעת ביקורם בתל־אביב, קודם מלחמת־העולם הראשונה, התרשמו הרבה מאד מן התזמורת של תלמידי בית־הספר “שולמית”, ובאותו מעמד תרמו 2600 פראנק – תמיכה לאחד התלמידים המובחרים, ומלבד זה הראו התענינות גדולה בקיום המוסד, והבטיחו את תמיכתם הקבועה לשנים הבאות. עם פרוץ מלחמת העולם באב תרע"ד, נפסקה גם התמיכה הזאת.

עם בוא ועד הצירים הראשון, לאחר גמר מלחמת העולם, לארצנו, ביקרו הד"ר ח. וייצמן ומלוויו בבית־הספר לנגינה הראשון בתל־אביב, ונהנו הרבה מנשפי התלמידים. על־פי דרישת חבר ועד הצירים מר סיף, וגם בהשפעת חבר הועד המפקח מר ל. ברלין, הוכנס בית־הספר “שולמית” תחת כנפי מחלקת החנוך של ההנהלה הציונית. במשך שלש שנים נתמך המוסד מאת מחלקת החנוך. עם התחלת הקמוצים במחלקת החנוך, הופסקה התמיכה.

בין תלמידי “שולמית” היו גם כמה נוצרים ומושלמים מן המשפחות הנכבדות, שינקו את השכלתם המוסיקאלית מבית־הספר העברי בעיר העברית.

במשך זמן קיומו, העמיד בית־הספר “שולמית” הרבה מחזורים של אמנים צעירים בעלי מקצוע בכל ענפי המוסיקה. מבין חניכי “שולמית” יש להזכיר את אמני־הנגינה שיצאו להם מוניטין גם מחוץ לגבולות הארץ: פנינה זלצמן, שולמית שפיר, בלהה קומר, שלמה דין.

התזמורת הסימפונית הראשונה בארצנו נתכוננה ב“שולמית” על־ידי מ. הופנקו. האופירה הארצישראלית הראשונה מיסודו של מ. גולינקין, השתמשה בשנת 1923 בתלמידים של “שולמית” לארגון התזמורת הראשונה.

רבים מבוגרי “שולמית” נתקבלו לקורסים העליונים בקונסרבטוריונים שבאירופה, ועל־ידי כך נתפרסם שמו הטוב של בית־הספר בעולם.

עם גידול מספר התלמידים החליט הופנקו, יחד עם הקומפוזיטור יואל אנגל, ששימש כמה שנים מורה במוסד הזה, להעלות את בית־הספר לנגינה למדרגת קונסרבטוריון, ומאז התחילה תקופה חדשה בחיי המוסד.

הכנר המפורסם יאשה חפץ, בבקרו בארץ בפעם הראשונה, בשנת 1926, ובפעם השניה, בשנת 1932, הביע את יחסו החיובי ל“שולמית” בהשתתפותו בהרחבת הבנין של המוסד. עם גמר בנין שתי הקומות העליונות נקרא אולם הקונצרטים על שם “ישה חפץ”.

הרבה תכניות יפות היו לבעל החלומות מ. הופנקו. הוא חשב על אמנות נגינתית לאומית, אשר תשאב את יצירותיה מנבכי העם ומנשמת האומה המתעוררת משנתה הגלותית. הוא שאף לזה שארץ־ישראל תשמש מרכז ליוצרים ולקומפוזיטורים העברים, שעד עתה הם מפוזרים בכל ארצות תבל ותועים בין תרבויות זרות של עמים אחרים, במקום שהם מוסרים את רוחם ואת נשמתם תחת דגלים שונים ותחת שמות של עמים זרים. בין היוצרים והקומפוזיטורים שבאירופה ובארצות־הברית יש כמה וכמה אמנים יהודים בעלי מחשבה לאומית, והם נטמעים בין שאר הלאומים.

ארץ־ישראל המשוחררת, עשויה לשמש מרכז תרבותי ואמנותי בשביל בתי־ספר לנגינה ולזמרה, שישרו עלינו רוח עברית טהורה.

הישוב העברי כולו, וביחוד בני תל־אביב הוותיקים, זוכרים למוסד ומחולליו את חסד חלוציותם, ויודעים להעריך את אשר פעלו ויצרו שולמית רופין ומ. הופנקו בשדה המוסיקה בארץ.

בכ"ח ביולי 1923 נערכה הצגת־הבכורה של האופירה “טראוויאטה”, בעברית, בראינוע “עדן” שברחוב לילינבלום בתל־אביב. היתה זו פתיחת העונה הראשונה לאופירה הארצישראלית, מיסודו ובהנהלתו של מרדכי גולינקין. ההצגה הצליחה, והקהל הריע לכבוד הלהקה ומנצחה. זה היה מאורע בעולם האמנותי שלנו. ברכנו ברכת “שהחיינו” על אופירה עברית ראשונה.

מרדכי גולינקין – מנצח בעל־שם ברוסיה, שעלה לארץ־ישראל לאחר מלחמת־העולם הראשונה, אשר הגה את רעיון האופירה העברית עוד בימי שבתו בגולת רוסיה – הוצרך לאסוף את השבלים הבודדות מן הכוחות המקומיים ולהשתמש במשחקים וזמרים שהיו מפוזרים בכל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה ועוסקים בפרנסות ומלאכות שונות רחוקות ממוסיקה. הוא קיבץ את חלקי הסימפוניה והמקהלה שהופיעו מזמן לזמן על בימותינו, והשתמש גם בי"ב התלמידים של בית־הספר לנגינה “שולמית” לשם יצירת תזמורת, והוסיף עליהם סוליסטים אחדים מבני הארץ וגם מחוץ־לארץ, ובמשך זמן קצר הצליח גולינקין ללכד את החלקים המפוררים לחטיבה אחת.

האופירה הארצישראלית עוררה ענין רב בחוגי הצבור היהודי, בין פקידי ממשלת המנדט, ובין תושבי הארץ האחרים: אנגלים, גרמנים, ערבים וכו'. כולם היו מבקרים בהצגות ברצון. שמה הטוב של האופירה נתפרסם גם בחוגי התיירים, שחיוו את דעתם החיובית על המפעל האמנותי הזה.

במשך זמן קיומה של האופירה הוצגו על בימת ארץ־ישראל י"ב אופירות (טראוויאטה, ריגולטו, הליצנים, פאוסט, רומיאו ויוליה, אותילו, קנאת בן הכפר, כרמן, המכבים, רוסלקה, הוגינוטים, הספר מסביליה). בעונת־האופירה הראשונה הגיע מספר המבקרים בהצגות – בתל־אביב, ירושלים וחיפה ל־40,000 איש; בעונה השניה הגיע מספרם באותן הערים ל־50,000 איש; בעונה השלישית ל־53.000 איש; בעונה הרביעית גדל מספר המבקרים. לראשית העונה הרביעית, הגיע מספר המשחקים והמשתתפים בהצגות האופירה למאה, בהם: 15 משחקים, 30 חברי המקהלה, 26 חברי התזמורת, 10 חברי הבאלט, 20 מתרגמים, פועלי הבמה, חייטים, תופרות, ציירים וכו'. זה היה מעין קיבוץ אמנים ומשחקים שיצרו בכוחות משותפים מפעל אמנותי ראוי לשמו. גם מבחינה חינוכית שימשה האופירה שרות חשוב. הנוער נתחנך באוירה של מוסד תרבותי שהפיץ מוסיקה קלאסית ואמנותית. הדים חיוביים של האופירה נשמעו גם מחוץ לגבולות ארץ־ישראל, ואנטריפנורים מן הארצות הסמוכות (מצרים, יון, סוריה ועוד, וגם דרום־אפריקה הרחוקה) הזמינו את מ. גולינקין לערוך שם את הצגות האופירה הארצישראלית, כי בכל המזרח הקרוב אין עדיין אופירה בלשון המדינה וחבר משחקים וזמרים משלה.

במשך ארבע שנות־קיומה הראשונות הספיקה האופירה לרכוש ידידים ותומכים נאמנים. אף עירית תל־אביב הקציבה תמיכה שנתית לאופירה, ונוסף לכך הפחיתה את מס השעשועים ב־50%. ממשלת הארץ הפחיתה אף היא את מס ההכנסות, והנהלת הרכבות נתנה הנחה של 50% ללהקה בשעת מסעיה לשם הצגות.

הצד החמרי של האופירה הלך והתבסס, ההכנסות מן ההצגות היו טובות למדי וכיסו כמעט את ההוצאות. מספרים הוכיחו שהאופירה הארצישראלית יכלה להתקיים ולהתפתח על בסיס בטוח, אך המשבר הקשה, שהתחיל בשנת 1926 וגדל עוד יותר בשנת 1927, השפיע באופן ניכר על הפחתת ההכנסות מן ההצגות, הכנסות ששימשו בסיס עיקרי לקיום האופירה. כתוצאה מזה הפסיקה האופירה את פעולותיה. מ. גולינקין לא אבד את אמונתו והמשיך את מלחמתו בעקשנות, וחיפש דרכים לחיזוק האופירה. לעזרתו באה קבוצת חובבים בתל־אביב ובירושלים, חברת האופירה הארצישראלית והועד למען האופירה. בתעמולתו הצליח גולינקין לעניין בניו־יורק כמה חוגים מחובבי האמנות העברית, והם יצרו שם ועד למען האופירה הארצישראלית. בעזרתו נפתח המכון למדעי המוסיקה, שמרכזו בירושלים, וסניפו – בתל־אביב. המוסד הזה, שהתנהל על־ידי מ. גולינקין, הפרופ' דוד שור והקוֹמפוֹזיטור שלמה רוזובסקי – התחיל להכין כוחות מוסיקאליים לאופירה ונתן לתלמידיו חנוך מוסיקאלי מדעי.

עם שובו של גולינקין מאמריקה, החליט הועד למען האופירה לסדר מגבית ארצית לשם יצירת קרן להחזקת האופירה. במשך זמן קצר הצליח הועד לקבל התחייבויות מסויימות ממוסדות ומאנשים פרטיים. אך מאורעות אב תרפ“ט הפסיקו את המגבית בראשיתה. לאחר זמן־מה נתארגנה ועדה חדשה, בפיקוחו של הועד הראשי “למען בנין האופירה” (בראשו עמדו מ. דיזנגוף, ח. נ. ביאליק, א. ברלין, י. ל. גולדברג, ואחרים), ובכוחות משותפים חודשו הפעולות ביתר שאת. הועד הצליח לפטור מן החובות את הרכוש של התפאורות והתלבושות (קרוב לשלושת אלפי לירות), ולהעבירו לרשותה של עירית תל־אביב בבנין מיוחד. עם זה הספיקה הועדה לאסוף סכומי כסף, שאיפשרו את תקון התלבושות והתפאורות (הצגות אלו נערכו רק בהשתתפות כוחות מקומיים). עד זמן הכתבם של דברים אלה – נובמבר 1931 – הציגה האופירה את “בארון הצוענים” 13 פעם: בתל־אביב 9; בירושלים – 1; בחיפה–2 ובפתח־תקוה פעם אחת. ההכנסות מ־13 הצגות אלו עלו ל־55 לא”י. יש להביא בחשבון, שההצגות בתל־אביב נתקיימו באולם התיאטרון הקטן של מוגראבי, שהכיל רק כשש־מאות מקומות־ישיבה, והמחירים היו לא גבוהים מפאת המצב הכלכלי. בירושלים ובחיפה נתקיימו ההצגות באולמים יותר גדולים, ועל־כן גדלו גם ההכנסות. בירושלים נתנה ההצגה היחידה מאה לא“י, ובחיפה נתנו שתי ההצגות 162 לא”י.

מ. גולינקין המשיך לעבוד בכחות המקומיים, והכין את הצגות האופירה “רימון” (עוד אופירות בקשר עם המכביה, התערוכה והיריד). עמד גם במשא ומתן עם משחקים אחדים, שהיו מוכנים לבוא מחוץ־לארץ ולהקדיש את עצמם לבמה הארצישראלית.

החזקת האופירה כרוכה, כמובן, בהוצאות מרובות, שאינן יכולות להתכסות מהכנסות ההצגות בלבד. בארצות הנאורות תומכות הממשלות והעיריות במפעלי האופירה, ומלבד זה יש נדבנים פרטיים. לא כן בארצנו הקטנה. הממשלה המקומית – ממשלת המנדט – אינה תומכת במפעלינו האמנותיים, נדבנים חסרים לנו בהחלט, וגם תורמים מקריים הם יקרי־המציאות. “הבימה” ניזונה בעיקר מהכנסותיה, וה“אוהל”, יצירתנו הארצישראלית, נתמך מעט על־ידי חברים של צבור מאורגן וגם ידידים פרטיים. אף האופירה שלנו יכולה להתקיים בעיקר על הכנסותיה מההצגות, אבל היא זקוקה וראויה לתמיכת הישוב הרחב וגם של מוסדותינו האחראיים. לאופירה העברית הראשונה והיחידה יש ערך חשוב מכל הבחינות, גם במובן החנוכי והתרבותי וגם במובן הכלכלי. לאופירה שלנו יש ערך רב בשביל המוני התיירים והאורחים הבאים לבקר בארצנו, ומוצאים פה יצירה אמנותית בלשון העברית שאין דוגמתה בשום מקום. האופירה העברית ממלאת תפקיד גם בהתפתחות הלשון העברית, והיא מקנה את לשוננו להמונים רחבים. לאופירה יש גם ערך פוליטי, היא מרימה את ערכנו וכבודנו בעיני העולם המדיני.

עכשיו עומדת האופירה על סף העונה החדשה. לקראת התחדשות והתחלה מוצלחת. בהתאמצות ידועה מצד הצבור הרחב וברצון טוב תשוב האופירה לקדמותה, ותקום לתחיה בימים הקרובים. מחובתו של הצבור להעריך הערכה מתאימה את היוצרים האמנותיים. כל אלה שהפינה התרבותית ההולכת ויוצרת כאן בארצנו, יקרה להם, צריכים לעזור. ויש לקוות גם לעזרת אחינו מחו"ל. על־ידי כך תיבנה כאן פינה יקרה לאמנות העברית. וארץ־ישראל המשוחררת עתידה להיות המרכז התרבותי לכל עם ישראל.

החברה המוסיקאלית “הזמיר”, שהתקיימה בפולין עשרות שנים, שימשה זמן רב גורם חשוב להפצת הרעיון הציוני בגולה, ובעת ובעונה אחת נעשתה לכח פועל ומשפיע על שדה המוסיקה היהודית לכל סוגיה.

עקב המצב הקשה, שנוצר בשנים האחרונות בפולין, הפסיקה חברת “הזמיר” את פעולותיה ועסקניה נתפזרו לכל רוח.

בשנת 1931 נוצרה בתל־אביב, ביזמתו של הקומפוזיטור והמנצח מר ליאו ליוב ממיסדי “הזמיר” בוורשא בשנות 1908–1919, מקהלה של כמה עשרות זמרים וזמרות מצעירי המקום, שהיתה תחת חסותו של מ. דיזנגוף, ועל־פי הצעתו היא נקראה “מקהלת תל־אביב”.

בשנים 1931–1934 ערך ליוב שורת קונצרטים בתערוכה, בבית־העם, באוהל־שם וכו', שנתקבלו על־ידי הצבור בחיבה רבה. מקהלת תל־אביב נתחבבה על רבים, ורכשה לה שם טוב גם מחוץ לתל־אביב. עתים נדמה היה, כאילו היא נשתרשה כבר ואין עוד כל סכנה לקיומה.

אך בינתים הוזמן ליוב לחזור לארצות־הברית, לשם הגברת פעולותיו המוסיקאליות בניו־יורק, שהחל בהן בשנת 1919 והמשיכן עד שנת 1933. מחוסר תמיכה מתאמת מצד המוסדות והצבור המאורגן, נשתתקה מקהלת תל־אביב.

והיה בזה מן הצער, שדוקא בזמן גידולו של הישוב העברי בארץ כולה, ובתל־אביב, חלה הפסקה בהתפתחות המוסיקה העברית. והרי היו לנו ימים של גיאות ועליה במפעלים המוסיקאליים, והצבור עקב בשמחה אחרי התפתחותם היפה.

לאחר תקופת זוהר הפסיקה את קיומה, לאחר מאבק קשה, האופירה הארצ־ישראלית, מיסודו של מ. גולינקין. זכורים לנו ימי נצחונותיה של האורטוריה הארצישראלית מיסודו של המנוח חנינא קרצ’בסקי, ואחריו – מר פורדהאוז בן ציסי, שני המפעלים, האופירה והאורטוריה, שרוממו את רוחו של הישוב התרבותי וקצרו תהילה – נאלמו שניהם דומיה.

גם המקהלות של מנשה רבינא ואחרים הפסיקו פעולתן לאחר כמה שנות פעולה.

כל המפעלים האלה מילאו תפקיד חשוב מאד מבחינה אמנותית־לאומית, וגם מבחינה חנוכית ותרבותית.

אפילו עמי־התרבות הקטנים (העמים הבלטיים, הליטאים, הלטביים, הפלמים, האירלנדים וכו') יודעים לטפח מקהלות־עם, להקות אופירות ואורטוריות.

כיום אין עוד צורך להרבות דברים על ערך המוסיקה הקולית ועל חשיבותה הרבה בפיתוח התרבות. מוסיקה זו על כל צורותיה וסוגיה היא יסוד ושורש לכל מוסיקה לאומית מקורית אצל כל אומה ולשון. את התפקיד המכריע במוסיקה הקולית יכולה למלא מקהלה משוכללת ומאורגנת בניצוחו של אמן מובהק ומנוסה.

לשם מילוי החסר הזה בארצנו נוסד “הזמיר”. במסיבה שבה השתתפו כמה עשרות סופרים, משוררים, אמנים ועסקנים פעילים מחוגים שונים, קיבל עליו “הזמיר” לבוא לעזרת המקהלה בתל־אביב שנתחדשה על־ידי ליוב שחזר לארץ על מנת להשתקע בה.

במשך חדשים מספר נתארגנה בתל־אביב קבוצת זמרים וזמרות בת 100 איש, ובאותו זמן נוסדה ברעננה מקהלה שניה בת 100 צעירים וצעירות, ושתי המקהלות המאוחדות בניצוחו המצוין של ליוב הופיעו בפעם הראשונה על בימות הקונצרטים באולמי התערוכה של יריד־המזרח (אביב 1934).

הקונצרט הראשון עורר בחוג חובבי המוסיקה הקולית ואוהדיה ענין רב, והקהל הרב הריע למנצח ולמקהלה המאוחדת.

לשם ביסוס קיומה של מקהלת תל־אביב נוסדה חברת “הזמיר”, שנרשמה רשמית במשרד הרישום של הממשלה.

חברת “הזמיר” החלה בפעולות נמרצות לשם הרחבת חוג התומכים ולשם השגת האמצעים הדרושים לביסוס המקהלה מכל הבחינות.

הקריאה הראשונה מצאה הד בחוגים רחבים, ומספר החברים הולך וגדל מיום ליום.

מטרת “הזמיר” לערוך לעתים תכופות קונצרטים ונשפי נגינה של מוסיקה עברית נבחרת, ולשפר את טעמו של הקהל במוסיקה מעולה וחדישה.

“הזמיר” הטיל על עצמו לערוך שורת הרצאות מדעיות על המוסיקה העברית והכללית, על תולדות המוסיקה ועל תולדות היוצרים המוסיקאליים היהודים.

“הזמיר” יקשור קשרים בין המוסיקאים שבארץ־ישראל ובין המוסיקאים שבגולה, לשם מזיגת הכוחות המפוזרים ושיתוף פעולתם לפיתוח המוסיקה המקורית והעברית.

יש לקוות, שבעזרת האוהדים והתומכים מכל שדרות הצבור המאורגן והקהל הרחב תתעלה מקהלת תל־אביב לגובה הדרוש, והיא תשמש מכשיר תרבותי, שיכשיר את הקרקע לפיתוח הזמרה הלאומית והמוסיקה העליונה.

א. המוזיאון בראשיתו

בראשית תרצ"ב נזדמן לי שוב לבקר בבית־הנכות לאמנות המכונה “מוזיאון תל־אביב”, מיסודו של אבי־העיר מאיר דיזנגוף לזכר אשת־נעוריו צינה־חיה.

צעיר לימים המוסד, וניכרים בו עוד חבלי־הלידה הראשונים. רק לפני זמן־מה אושר רשמית על־ידי הממשלה. תקנון המוסד וכל המוסד הוא בראשית התפתחותו.

לפי שעה תופס המוזיאון רק שני חדרים גדולים, בביתו הפרטי של מ. דיזנגוף, ובעוד זמן קצר תעבור לרשות המוזיאון כל הקומה העליונה של הבית על אולמיה וחדריה המרווחים, עם כל חדרי־הספח.

לפי התקנון קיים ועד בן עשרה חברים, אך הרוח החיה בכל, הוא המייסד עצמו, שהגה את הרעיון על בית־נכות בעיר העברית הראשונה, ואף הצליח להגשימו.

“הסב הצעיר” הבין בחושו הבריא ובמעופו הרחב, שהגיע הזמן ליצור בתל־אביב מרכז אמנותי, שיפתח את הרגש האסתטי ואת כשרון היצירה של האמנים העבריים.

בית־נכות זה נועד לשמש אכסניה תמידית לכל מיני יצירות ודברי־אמנות, הקשורים בעם ישראל או בארץ־ישראל. במוסד זה נתכוון המייסד לרכז גם חפצים היסטוריים, שיש להם ערך לחקירת עם ישראל ותולדותיו ולחקירת ארץ־ישראל, תושביה ושכנותיה. וכן לאסוף ולשמור בבית־נכות זה כתבי־יד, ספרים והוצאות ספרותיות הנוגעות בשאלות עם ישראל ותולדותיו, וגם הספרות הדנה בדברי הימים של עמים אחרים, שחיו בארץ־ישראל ובארצות הסמוכות לה.

מוזיאון תל־אביב שם לו למטרה לפתח ולהפיץ את חקירת וידיעת תולדות האמנות בכלל ואמנות יהודית בפרט, על־ידי סדור תערוכות, פרסום בדפוס של דברים הנוגעים למקצועות אלה, סדור הרצאות, מתן פרסים ותמיכה לעוסקים בציור ופיסול, וכל הקשור עם האמנות.

להגשמת המטרות הללו נוסדה חברת המניות בעלת הון של 1000 לי“ש, שחולקו למאה מניות בנות 10 לא”י כל אחת.

תל־אביב, עיר המסחר והתעשייה, עתידה להתפתח גם בדרך של תרבות ואמנות. תל־אביב הצעירה זכתה כבר לשמש מרכז הספרות העברית.

תל־אביב משמשת מרכז חשוב להרבה עשרות סופרים ואמנים מכל הסוגים. מלבד הרבה עשרות בתי־ספר תיכוניים ועממיים וגני־ילדים, קיימים בתל־אביב כמה וכמה מוסדות תרבות ואמנות, כגון: תיאטראות קבועים, בתי־זכרון, בתי־ספר לנגינה ולזמרה, מכון למדעי המוסיקה, אולפנים לציור ולאמנות ועוד ועוד. כל המוסדות האלה יש להם כבר בסיסים קיימים ורובם הולכים ומתפתחים בהדרגה על אף המעצורים והמכשולים המרובים.

הרעיון של יצירת בית נכות לאמנות בתל־אביב, היה נועז לא פחות מאשר הרעיון על בנין פרבר עברי על יד יפו, בהתאם לדרישות הטכניות והסניטריות.

היה זה רעיון נועז לאסוף ולארגן קבוץ עולים חדשים, שהתקבצו ביפו מכל ארצות תבל, אנשים שנפגשו בפעם הראשונה על אדמת אבות, וקודם לכן לא ידעו איש את רעהו, קבוץ גלויות של אנשים שברובם הגדול היו מחוסרי אמצעי־קיום, ולא הספיקו עדיין להתבסס בארץ.

אף אז נמצאו הרבה מפקפקים מתוך בעלי הנסיון הישובי, שלא האמינו בהגשמת המפעל של בנין פרבר מודרני ונקי, שיהיה למופת לישוב העירוני בסדריו היפים והתרבותיים. אף אז הראו על השכונות העבריות, הקיימות בירושלים ויפו שלא הצליחו בבנינן ובהתפתחותן, ו“אנשי מעשה” אלה רצו להכשיל את הרעיון של הנחת אבן־הפנה ליצירת השכונה שהיתה ברבות הימים לכרך עברי גדול. ולשמחתנו לא התחשבו היוצרים הראשונים בהיסוסיהם של “אנשי המעשה”, וניגשו בלי חשבונות רבים לבנות וליצור.

תחילה קנו את הקרקע, אחר כך עשו תכנית וניגשו לבנין. הנסיון הנועז הצליח. הכחות המועטים הלכו והתקדמו, חבלי־הלידה אמנם היו קשים מאד, אך הרצון הכביר והמרץ הגדול איחדו את האיברים הפזורים לחטיבה אחת ולגוף אחד לשם בנין ויצירה, והישימון קם לתחיה, ועל גבעות־החול השוממות הוקמה במשך זמן קצר עיר פלאות, עיר פורה ומפרה, עיר המפכה חיים.

גם לגבי יסוד בית־נכות בתל־אביב היו רבים ששאלו: יצירה זו מה תהא עליה? ברם ההתחלה להקמת בית־הנכות נעשתה על־ידי “אבי העיר” ופטרונה, אשר הקדיש את ביתו בעל שלש הקומות לצמיתות לשם יסוד המוזיאון. התקנות אושרו, התכנית סומנה, ולבית החלו זורמים תמונות, ציורים, צלומים, גראויורות, פסלים, רפרודוקציות של יצירות אמנים מפורסמים, ואפילו אוסף קטן של מטבעות עתיקים מתקופות קדומות. מכל אלה עתיד להתגבש המוזיאון. במשך הזמן יתברר, מה ישאר במוזיאון הזה ומה יועבר לבתי־נכות אחרים.

הצעדים הראשונים נעשו כאמור על־ידי איש אחד, מ. דיזנגוף, שהתמסר בכל נפשו לפיתוח המוסד החדש, והוא האציל עליו מרוחו ומאהבתו, הוא טיפל במכון הרך כאב בבן־זקוניו, הוא טיפחו וגידלו ויום־יום הוסיף היוצר והבונה נדבך על גבי נדבך.

מ. דיזנגוף האמין באמונה שלימה, שרעיונו ימצא לו הד רחב בכל העולם התרבותי והאמנותי, ובפרט בכל תפוצות ישראל, למוסד יקומו הרבה תומכים נאמנים בכל החוגים ובכל השדרות, והיכל האמנות בתל־אביב ינחיל כבוד רב לעם ישראל, ויחנך דורות אוהבי אמנות ושוחרי יופי.

וכמוהו, כמיסד, אף אנו האמנו בהגשמת רעיונו.

תרצ"ב (1932).

ב. עשרים שנה לקיום המוזיאון

והנה אנו עומדים כבר בשנת העשרים לקיום מוזיאון תל־אביב, המייסד איננו בחיים עוד – אבל המוסד קיים, והוא מתפתח לתפארת.

ושוב אני מעלה בזכרוני את לבטיו של מאיר דיזנגוף לפני עשרים שנה: הוא בא בדברים עם אמני המקום ועם אמני חוץ־לארץ, וביקש עצה מפיהם איך לבצע את התכנית החשובה.

רבים אמרו לו לדיזנגוף, כי לשם הגשמת מפעלו יש ליסד תחילה קרן מיוחדת וגם למצוא חוג נדבנים, שיתרמו את הסכומים הדרושים לפתיחת מוזיאון ולהתזקתו התמידית.

דיזנגוף, אשר ידע את סוד אמנות החיים, הרגיש בחושו הבריא ובפקחותו הנכונה, שאין לדחות את הדבר עד שיאספו הקרנות וימצאו הנדבנים והוא החליט, שבתל־אביב המתפתחת במהירות מפליאה שאין דומה לה, יש ליצור תיכף־ומיד מרכז אמנותי, שיפתח את הרגש האסתטי בתושבים ויטפח את כשרון היצירה של האמנים העבריים הנמצאים בעיר ואלה העתידים לעלות לארץ מארצות הגולה.

בכ“ט אלול תרצ”א פירסם דיזנגוף את מאמרו בשם “על חבלי מוזיאון תל־אביב”, והרי קטע ממנו: “רעיון המוזיאון של תל־אביב, שהגעתי אליו מתוך דחיפות שונות, והדחיפה העיקרית – הרצון לעשות את עירנו העברית, העיר אשר אני אוהב ורוצה לראות בגדולתה ובתפארתה, גם למרכז אמנות (למרכז ספרות נעשתה כבר העיר הזאת מאליה). עירנו הצעירה, שאין בה לא בנינים עתיקים ולא קברים עתיקים, ואין עליה נטל של מסורת העבר, צריכה ויש בה כל הסגולות לכך – להעשות למרכז תרבות ואמנות. ראשית־כל הקדשתי את ביתי לצמיתות למטרה זו. הכלי ישנו איפוא, ונחוץ למלאותו יין”…

בלא שום תקציבים ושום קרנות ניגש דיזנגוף לייסוד בית הנכות הראשון בעירו, אלא בשאיפתו הגדולה ובמרצו הרב. במשך שבועות מספר כיתת את רגליו מבית לבית בחוג מכריו וידידיו, ואסף מהם כשתי עשרות תמונות בצבעי־שמן וצבעי־מים ותלה אותן בשני חדרים שבמעונו. באותו זמן פנה לכמה אמנים יהודים גדולים בחוץ־לארץ, כגון: הפסל אהרונסון, הצייר מארק שאגאל ואחרים. אצל אחדים מהם מצא אוזן קשבת, והם שלחו לו כמה מיצירותיהם האמנותיות ששימשו התחלה נאה לפתיחת המוזיאון בשנת 1931.

רק שני חדרים בלבד תפס המוזיאון בזמן הראשון, אך הרכוש האמנותי הלך ורב במרוצת הזמן.

בין אלה שעמדו לימינו של מיסד המוזיאון היה – המשורר חיים נחמן ביאליק. הרבה סייע ביאליק לדיזנגוף בעצה ובמעשה, בהפצת הרעיון בחוגים שוגים.

מאלה שעזרו למוזיאון בראשיתו יש להזכיר את משה לווין מאנטוורפן, שטרח ועמל הרבה למען ביסוס המוזיאון בתל־אביב. לווין היה הראשון שמסר במתנה כמה עשרות תמונות בעלות ערך רב, המפארות היום את המוזיאון.

בשנת 1931 נתארגנה חברת המוזיאון בתל־אביב ופירסמה קול קורא על איסוף תמונות. לקריאה זו נענו כמה ידידים, ובצירוף התמונות הראשונות שניתנו במתנה או שהושאלו על־ידי ציירים מקומיים נפתחה התערוכה הראשונה בשנת 1931.

במרוצת הזמן עלה בידי הנהלת המוזיאון לרכוש מאות חברים, ולקבל במתנה כמה אספים יקרי־ערך מחובבי־אמנות. בחנוכת המוזיאון בשנת 1936, לאחר שחרג ממסגרת החדרים הצרים ונוספו לו כמה חדרים מרווחים, אמר דיזנגוף בנאום הפתיחה: “אני תפילה לאלהי האמנות והיצירה, אל אלהי הרוחות, תהיינה נא עיניך מופנות אל הבית הזה, ורוח קדשך תשרה עליו להאציל על מבקריו השראה ואינספירציה לסמל בצבעים, בקוים, באורות וצללים את כל הטוב, היפה והנשגב בשאיפות האנושיות לאמת ולהתקדמות”…

בצוואתו כתב מ. דיזנגוף; “בקשתי האחרונה, הבטיחו את קיום המוזיאון ועתידו, שמרו עליו, כי ברכה רבה בו”. וחזונו של ר' מאיר דיזנגוף נתגשם. בעשרים שנות קיומו, התפתח המוזיאון והיה לנכס אמנותי יקר, המכיל מאות תמונות בצבעי שמן ומים, פסלים ויצירות גראפיות עתיקות וחדשות מגדולי האמנים. בין האמנים שיצירותיהם מפארות את כתלי המוזיאון: יוסף ישראל’ס, קמיל פיסארו, מוריצי גוטליב, יעקב אפשטיין, ואן־גוג, מכס ליברמן, הרמן שטרוק, מארק שאגאל, וואן־דונגן, לסר אורי, ליאוניד פאסטרנאק, מארק אנטוקולסקי, אהרונסון ועוד.

מוזיאון תל־אביב רכש לו שם טוב כמוסד אמנותי בעל רמה גבוהה. המוסד משמש גורם חשוב לחנוך הנוער והעם, ולפיתוח הטעם והיופי בכל שדרות התושבים.

לאחר פטירתו של דיזנגוף הרחיבו את שטח המוזיאון, על־ידי צירוף דירתו הפרטית של דיזנגוף. פתחו אולם מיוחד לתערוכות גראפיות ולספריה בעניני אמנות הציור. כן נבנו מחסנים חדשים לתמונות וחדרי משרד, נפתחו חדרים מיוחדים לעיון וחקירה בספרים ועתונים העוסקים בשאלות האמנות הפלאסטית. בספריה יש אלפי כרכים של ספרי אמנות וקורות האמנות המסועפת.

בין כתלי המוזיאון נערכים גם נשפי־מוסיקה קאמריים, שנתחבבו מאד על חוגים רחבים בעיר. אוצר התמונות גדל והולך משנה לשנה. מספר חברי אגודת־המוזיאון הוא למעלה מאלף.

הבית הקטן חד־הקומה, שהוקם על־ידי דיזנגוף, בשנה הראשונה לבנין תל־אביב, בקיץ תרס"ט–1909, נעשה לבנין נהדר בן שלש קומות, המתנוסס לתפארה בשדרות רוטשילד, מול “ככר המיסדים” שבה הוקמה מצבת־זכרון לששים וששת הבונים הראשונים של תל־אביב. זהו המרכז לאמנות של העיר.

תשי"ב (1952).